רקע
משה סמילנסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים-ברלין, יבנה; תרפ"ד

 

א

זה היה בימים הטובים הראשונים, בעוד דם הנוער נוזל בעורקים והנפש שואפת להרפתקאות. בפעם הראשונה הלכתי לראות את תעלת סואץ. חשבתי לי אז לחטא להמצא במרחק של נסיעת לילה אחד מן המפעל העולמי הכביר הזה ולא לראותו. גמרתי איפוא לעבור את התעלה לארכה עד לסואץ ולחזור. ואולם לא כונתי היטב את השעה הנכונה והייתי אנוס לחכות בפורט־סעיד ימים מספר עד בוא האניה המבוקשה.

היתה שעת ערב. במרפסת הפתוחה של אחד מבתי הקפה הגדולים אשר לחוף הים ישבתי והתבוננתי בענין אל ההמון הרב, ההולך חלוף ושטוף ובא מן הרחובות הצדדיים אל הרחוב הגדול, ומשם אל הים וחזרה. פורט־סעיד אינה מתחבבת על עין האורח ואינה מושכת את הלב. אין בה כלום מן העומד ומן הקבוע. הכל בה עובר. הכל בה הולך וחולף אין זו עיר אלא אכסניה ענקית אחת, אשר מסדרונותיה – רחובותיה, חדריה – ארמונותיה ומשרתיה – כל יושביה. אין בה כלום משלה. לא עקבות של קולטורה עתיקה, לא מסורת עצמית, ולא שום סימנים של עבר. הכל בה הוה. מאתמול ועד היום. מעבר מזה מדבר, ומעבר מזה ים. ושוב מדבר, ושוב ים. נדמה, כי רוח מן הים או מן המדבר הביאה את העיר הזאת ממרחקים, וביום בהיר אחד תבוא רוח בלתי מצויה אחרת ולקחתה מזה. קיקיון דיונה.

ואולם למרות זה, ואולי דוקא משום זה, יש בה בעיר זו דבר־מה מושך. המחשבה להתישב כאן, לחיות פה – מבהילה. אבל הישיבה הארעית בה נותנת עונג מיוחד. יש לפעמים צורך נפשי, להשתחרר מכל עבר, מכל קולטורה, מכל מסורת וחוקים מקובלים. ואין אולי בכל כדור הארץ מקום מתאים לכך כבבל חדשה זו עם ערבוב כל הלשונות שבעולם, כל הנימוסים וכל הלאומים. ראי־נוע חי. כל העולם עובר בו חליפות; עובר וחולף ונעלם כהרף עין.

ישבתי ליד אחד השולחנות הקטנים. המלצר היוני, שחור הפנים ושחור השפם, מזג לי כוס שניה ענקית מן השכר השחור והריחני אשר אהבתי. לבי היה טוב עלי וקל. ישבתי ואתבונן אל התמונות החולפות של ראי־נוע הענקי. הנה אניה איתנה, לויתן בריטי, באה ממרחקים, מאיזה עולמות רחוקים ונסתרים. גבוהה היא האניה ומתנשאה מעל פני הים. חמש או שש עליות לה. ורחבה היא וארוכה לאין סוף. לאט־לאט היא עוברת בין עשרות האניות הגמדיות. לאט־לאט היא מושכת את דרכה מתוך גדולה ומתוך הכרת ערכה. וכולה, בארובותיה, המעולפות עשן עבה ושחור, בעליותיה המרווחות והמרובות, המלאות המון רב של אנשים, העומדים צפופים ומביטים לעבר היבשה, בצלעותיה הענקיות, המחופות דבר־מה ישן נושן, ובדגלה הבריטי הענקי, המתעופף לאט־לאט במרחב האויר – בכל, בכל מלאה היא הדרת כבוד, רוממות גאון ושלטון עולמי… אניה זו דומה הרבה יותר לעיר מאשר ‘העיר’ שאליה היא מפליגה…

עודני מביט ומתבונן אל הענק, אשר השליך עוגן ואשר הוכתר המון סירות – נוסעים קלות ומגוהצות מעבר מזה, והמון סירות־פחמים שחורות, גדולות וכבדות מלאות אנשים שחורים מפיח, מעבר מזה – והרחוב נתמלא כבר גלים, גלי אדם. והם הולכים ושוטפים ומכסים את פני כל הרחוב ובולעים את כל אשר בו, עד כי לא נכר כי באו אל קרבם – ונבלעים בתוך הרחובות הצדדיים וגלים חדשים באים במקומם, וכל גל מביא אתו לאום חדש…

עוברים בני העליה: תירים בריטים: גברים ונשים. כלם גבוהים, כאלו יד אחת קצבה את מדתם. וכלם – פניהם רציניים, והולכים הם בשקט ובצעדי ענק דוממים ועיניהם לנוכח יביטו, ומסביב להם הכל נכנע, הכל הולך ושוטף הצדה ומפנה להם דרך. נדמה, שכל העולם לא נברא אלא בשביל הגאים החשובים הללו. אף ארשת פניהם מביעה מעין זה.

עבר הגל הבריטי ונבלע בתוך בתי־הברזל, ההוטלים, אשר בקצה הרחוב, וגל חדש ממלא את מקומו, גל הומה רועש ושואן. כל הרחוב מתמלא רעש, צחוק וצהלה. כל האויר רווי דבור צרפתי קל, פזיז ועליז. קבוצה גדולה של מאות אנשים. גברים – מהם זקנים וצעירים, ונשים – כלן צעירות. מהם לבושים בגדי דרך, ומהם כאילו מקושטים לחג. הם עוברים, וכל הרחוב נדחק אליהם ומתערב בהם והם נדחקים בכל ומתערבבים בכל. ויש שמתנגשים זה בזה. והרחוב מתמלא קולות צעקה, גערה ואיומים. ויש שהנשים מצפצפות בקול פחדים מעושה. הללו צרפתים הם. משרתים ומשרתות של בתי־המלון הגדולים במזרח הרחוק. עם גמר העונה של התירים הם חוזרים למולדתם. בהחל העונה הם באים ובכלותה הם שבים.

והנה שקט הרחוב לשעה קלה. שקט לאחרי הסערה. ושוב יתמלא קבוצות חדשות. הפעם הולך הזרם ופניו אל הים. הראשונים באו מן הים, והיבשה בלעתם; האחרונים – היבשה פלטתם והים בולעם. באים הם מן הרחובות הצדדייים ושוטפים דרך הרחוב הגדול ויורדים אל הים. אלה באו במסלות־הברזל מקהיר, ממצרים העליונה ומסודן.


 

ב

אל מרפסת בית הקפה נכנסה חבורה ‘שמֵחה’. שני יונים, לפי הכרת פניהם, אחד זקן ואחד צעיר. עיני שניהם מאזרות זיקי אש ושפמיהם זקופים בחוצפה כלפי מעלה. עמהם ארבע ‘נשים’. הנשים נכנסו מתוך צחוק והשתובבות והגברים מתוך רצינות יתרה. כלם ישבו לא רחוק ממני ליד שני שלחנות קטנים. הנשים לחוד והגברים לחוד. הגברים רמזו למלצר שיתן להם את מבוקשם. התבוננתי בנשים. שלש מהן היו ‘מזרחיות’, בעלות עינים שחורות מכוחלות מסביבן, פנים שמנים, לבנים, מסואבים ושחצנים, והאחת, הרביעית, היתה אחרת: בלונדינה בעלת שתי עינים כחולות וחולמות, עם ערמה של שערות זהבהבות על ראשה, וצעירה היתה מאד. גם היא צחקה והשתובבה מתוך קלות ראש יחד עם חברותיה, אבל גם מתוך צחוקה נשמעה איזו נעימה זרה ורחוקה – הד החלום אשר בעיניה.

המלצר הביא לשני היונים, בשתי כוסות דקות וגבוהות, משקה לבנבן, אראק מהול במים, ולארבע הנשים קפה שחור בספלים קטנטנים. שלוש המזרחיות חטפו את הספלים מידי המלצר ובעודם בכפן התחילו מלקקות מתוכם. והרביעית, הבלונדינה, לא הושיטה את היד ולא נגעה בספל, ועל פניה חלף צל שחור של התמרמרות. על פני המלצר נסתמנה איזו בת־צחוק. העמיד את הספל על השלחן למולה ופנה אל האורחים האחרים. שלוש המזרחיות רמזו אחת לשניה וכלן יחד לצד הבלונדינה, לחשו דבר־מה על אזני היונים, וצחוק אדיר פרץ מפיהן. היונים ישבו כפופים על כוסותיהם, מצצו מתוכן במנוחה שלמה ולא שעו לצחוק ה’חברות'. פני הרביעית חורו. שפתיה נעו קצת כשפתי תינוקת, האומרת לבכות. ולי נדמה, שבתוך שתי עיניה הכחולות נוצצות באמת דמעות.

– הלא הבטחתם לתת לי בכל פעם שכר?… –

פנתה פתאום בתרעומת ובקול־בוכים למחצה אל היונים השנים. דבּוּרה היה גרמני צח. היונים שתקו. הם הוסיפו למצוץ את האראק, והמזרחיות לקקו את הקפה.

– רוצה אני בשכר מיוניכיני… – השמיעה שוב הבלונדינה בקולה הקובל – כזה של האדון ההוא… היא רמזה באצבעה אלי, נעצה עיניה בכתובת שעל בקבוקי וקראה “München” – וחזרה וקראה בקול: ‘מיוּנכן’, והקול היה רווי געגועים; מעין געגועי מולדת. בלבי רעדה איזו נימה.

היונים לא פנו אליה ואל דבוריה. כאילו לא אליהם היו מכוונים. פניה אדמו מכעס והתמרמרות. פתאום התרוממה מתוך החלטה נמרצת, הביטה במבט מלא כעס ושאט נפש כלפי היונים השנים, פנתה להם עורף, ובצעדים מהירים נגשה אלי.

– האדון יתן כוס שכר?…

– בבקשה…

– לשבת?… ותרמוז על הכסא אשר ליד שלחני, ועיניה, עיני התכלת, נתנה בי בשהיה ארוכה. היא ישבה. רמזתי למלצר להביא כוס שכר. היא אחזה את הכוס בשתי ידיה, גחכה אלי גחוך קל של חן ותודה והפכתה אל פיה בבת אחת. אחר נתאדמה, נתמלאה התעוררות ועיניה נוצצו בניצוץ רך ולח. מזגו לה על פי פקודתי עוד כוס. הבעה של אושר נשתפכה על פניה.

–זה שני ימים אנו נוסעים מסוּדן…

– מה עשיתם בסודן?…

– עבדנו…

צחוק צעיר, צחוק רענן, פרץ מפיה. ואולם יחד עם זה נדמה היה לי, כי אודם של בושה כסה את פניה. דמעות־ספיר עמדו בעיניה. אז נטלה גם את כוס השכר השניה בשתי ידיה, הביטה אלי ותאמר:

– הלוא!

ישבתי והתבוננתי בה מתוך ענין רב. חפצתי לשאול לשמה, למולדתה, וכיצד התגלגלה ובאה עד הלום אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לדבר אליה. בינתים גמרו היונים לשתות, שלמו למלצר, ויתרוממו ממקומותיהם. גם המזרחיות עמדו מתוך שאון וצחוק וצהלה. ורק זו, היושבת למולי, לא זזה ממקומה. היא לא ראתה כלל בקום חבריה, או עשתה עצמה כלא רואה, ומבטה היה רחוק, רחוק. בת־צחוק קלה של חלום רחפה על פניה.

– אלזה!… קרא היוני הזקן. אבל היא לא פנתה אליו. – אלזה!… – קרא בשניה מתוך גערה וכעס עצור ועיניו רבו זיקי אש. אז התעוררה מתוך בהלה. צחוקה הקל נבלע ונעלם. עיניה הביטו כתועות, פעם אל חבריה ופעם אלי, כאלו בקשה לזכור דבר מה. לבסוף כאילו נזכרה, נזדעזעה והלכה בצעדים רועדים אחרי חבריה.

מצב רוחי הטוב לא היה עוד אתי. הלילה בא. לאורך הרחוב דלקו פנסי־החשמל. על פני הים נצנצו פה ושם המון אוֹרות־ליל. רוח צחה נשבה עלי מן הים. ובלבי נעורו רגשות מרגשות שונים. נפשי ירעה לי. הגיתי בנערה הבלונדינית…


 

ג

גם ביום השני לא הלכתי בדרך אשר חפצתי. באו אמנם אניות־לויתנים מאירוֹפה, המפליגות בדרך התעלה לארצות המזרח, אבל אלו אינן מדקדקות ב’דגי־רקק' כמוני. מבקשות הן נוסעים לשנחי, לנגסקי או לבומבי. והאניה ‘שלי’ עוד לא באה. עברתי את העיר לארכה ולרחבה. צעד קדימה – מדבר, צעד אחורנית – ים. ושוב ישבתי במרפסת הפתוחה של בית־הקפה וצפיתי ב’עולמות' הבאים והולכים. ה’בריטו' מאתמול הפליג בלילה. את מקומו לקח עכשיו ‘גרמני’. זה בא רק לפני רגעים מספר, עודנו מנשם בכבדות ופולט מים מתוכו והומה וגועש מבלי מצוא לו מנוחתו. גם הוא ענק ובנוי מחדש. הכל בו מבהיק, נוצץ, אבל ‘הדרת־שיבה’ אינה חופפת עליו כעל חברו מאתמול…

והרחוב הומה. הים פולט שוב אל היבשה מאות־מאות בני־אדם שונים ומשונים ללאומיהם ולמפלגותיהם, ללשונותיהם ולמנהגיהם, למראה פניהם ולברק עיניהם. ליד מרפסת בית־הקפה עוברת עתה חבורה גדולה של גרמנים, כלם גברים, כלם צהובים. פנים מגולחים נקיים, חלקים ושמנים. שפמים גדולים וזקופים. כלם מגוהצים, חדשים, כאילו קפצו זה עכשיו מתוך ‘התיבה’. הכל בהם חדש. מן הכובע ועד שרוך הנעלים. ועל פניהם הבעה של מנוחה, של רצון, של סיפוק רוח ושל מעשיות יתרה. אלה מוכרים־נוסעים הם, הבאים מארצות רחוקות. שם ‘כבשו’ שוקים חדשים לתוצרת מולדתם ולקחו ‘שבי’ סכומים ענקיים בשכר טרחתם. עכשיו חוזרים הם אל המולדת לבנות ‘בתים’, ואת אחיהם הצעירים ישלחו לכבוש עולמות חדשים.

חבורה אחת עוברת וחולפת ואחרת לוקחת את מקומה. גם אלה צהובים, מגולחים ובעלי שפם זקוף כראשונים, אבל אינם נקיים כמותם, ואין על לבושם אותו ההדר והגהוץ. על פניהם עקבות עבודה ועמל קשה. אלה בעלי־מלאכה הם, אשר קבצו על־יד במשך שנים בארצות הרחוקות סכומים מסויימים מתוך עבודה ויגיעה רבה. ועתה הולכים הם וחוזרים אל המולדת לנוח מעט ולבנות את בתיהם, בתי־עבודה ובתי־חרושת.

– יוהאן, הנה פה שותים שכר!…

הדברים האלה יצאו מפי גרמני גבה־הקומה ורחב־הכתפים, כשעלה במדרכות המעטות, המובילות אל מרפסת בית־הקפה. בצעדי און רחבים וחזקים עבר לאורך כל המרפסת עד לשלחן הקטן השני אשר ליד שלחני. התבונן רגע קט בי ובשכר שלפני, כאילו בקש לנסוֹת במבטו את שנינו:

– המותר לי לשבת כאן, אדוני?

– בבקשה!…

הוא ישב ליד השלחן הקטן, הסב את הבקבוק לצדו וקרא בקול מעל הכתובת:

– מיונכיני?

– מלצר!… מיונכיני… בבקבוקים סגורים… ששה!

התבוננתי בו. ששה בקבוּקים? ודאי צמאון של שנים רוצה הוא לרוות הפעם…

המלצר העמיד לפניו את ששת הבקבוקים הסגורים והחתומים. הגרמני נטל בידו את כל אחד מהם, התבונן בשכר, בדק את הכתובת והעמידם במקומם. פניו העידו, כי הבדיקה המדויקת הפיקה ממנו רצון. התחילה השתיה.

הוא הערה את הבקבוק האחד אל הכוס הענקית אשר לפניו, הרים את הכוס, בדק שוב את מראה השכר ויהפכנה בתנועה מהירה אל פיו.

– מיונכיני – נתן הוא את הסכמתו אחרי נגבו במפית קטנה את קצות שפמו. אז פנה אלי: – חמש שנים לא שתיתי שכר. אם לשתות שם – לא תאסוף כסף לעולם. עכשיו מותר.

ובדברו הריק את הבקבוק השני אל הכוס, הרימנה, בדקה שוב בעיניו ויהפכנה בהרף עין אל פיו.

– מיונכיני – היה כמאשר לעצמו את ה’עובדה' הגדולה, וינגב עוד הפעם את שפמיו.

– מיונכיני… וגם אני משם… ארץ הארצות – גרמניה, ועיר בערים – מיונכן… “גרמניה על הכל!” – נזדקר פתאום ממקומו – הוֹך!

והבקבוק השלישי נבלע בפיו ושוב נגב שפמיו.

– האדון יודע את גרמניה?

– יודע…

– הוֹך!…

– וגם את מיונכן ידעתי…

הוא נתר מקומו מלא התפעלות. כנראה לא תאר לו בלבו מציאות כזו. ושוב חזר אל מקומו ויהפוך את הבקבוק הרביעי אל הכוס.

– לחיי מיונכן!… ויריקנה אל פיו.

אף אנכי הרימותי יחד עמו את כוסי… לאשרו לא היה קץ.

– מיונכיני… הידע שם את בית־החרשת של מיללר ושותפיו?… חבל… מאז, מימי נעורי, עבדתי בבית החרשת הזה ועד היותי בן עשרים וחמש… אני מסגר… ואת בית־הקפה שם… – הוא נעצר פתאום בדבוּרו. אין זאת, כי חפץ לשאלני עוד למשהו או למישהו במיונכן וחזר בו ונשתתק. צל קל של דאגה עבר על פניו. ואחר חזרו והוארו, והוא הפך את הבקבוק החמישי אל הכוס וישתהו לאט־לאט מתוך גמיעות קטנות ומתוך גיחוך קל־קל על פניו, גיחוך של הנאה, המאיר לתוך איזו מחשבה נסתרת, שצחקה לו בזכרונו. פניו התאדמו, עיניו הכחולות מתחילו מתנוצצות, ידיו הרחבות והמיובלות, המונחות על השלחן, נתכסו טפות של זיעה, והבעה של רצון ושל אושר רחפה על מלוא רוחב פניו. עיניו הביטו ממעל לראשי אל הרחוב ואל הים, ומחשבה רחוקה ונעימה רחפה על מצחו הצר, המכוסה עד למחציתו שערות קצרות ורטובות מזיעה. ופתאום הצטחק במלוא פיו בצחוק של אושר ויט את ראשו אלי מתוך חצי לחש: אני חוזר עכשיו למיונכן… לאחר חמש שנים!…

ופתאום קפץ ממקומו, אחז את כובעו אשר על השלחן בשתי ידיו וזרקו מתוך טלטלה חזקה על פני הקרקע עד כי רעד השלחן: Sacramento! ואחר שבה אליו מנוחתו וישב על מקומו והתחיל מריק לאט־לאט לתוך הכוס את הבקבוק הששי. אבל לא שתה ממנו. על פניו רחף שוב צחוק האושר הקל. אז פתח את מעילו ואת אפודתו אשר מתחת למעילו, ומן הכיס הנסתר הוציא דבר־מה עטוף בניר. בזהירות רבה הוריד את מעטפת הניר ונתגלה קונטרס דק…

“קונטרס הבנק, שכספי שמור בו…”

הוא פתח את הקונטרס, עיין בו רגע קט, כאילו ראהו זה עתה מחדש, וצחוק האושר הקל אשר על פניו התרחב…

“הסכום מסוים ועומד…”

הוא הפך בדפי הקונטרס והוציא מתוכו עוד מעטפה קטנה ומתוך המעטפה העלה בשתי אצבעותיו תמונה. את זו הרחיק מעט מעל עיניו ויתבונן אליה מרחוק לאור השמש, שחדר אל המרפסת מתוך הרחוב. צחוק האושר התרחב עוד יותר על מלוא כל פניו…

“אשתו אשר עזבה בגרמניה… אהובתו…”

הוא החזיר את התמונה אל המעטפה הקטנה, את המעטפה אל הקונטרס, את הקונטרס על הניר ואת הניר אל הכיס הנסתר שבאפודתו. אז רכס את כפתורי האפודה ואת המעיל מעל לאפודתו ונטל את הכוס בידו.

– לחיי אלזה!…

…“אלזה?” היכן שמעתי את השם הזה? לבי התכוץ בי. ואולם כמו יסרתי את עצמי: איזו שטות! כלום אלזה אחת בעולם?… ואף־על־פי־כן לא פסקתי מלהרהר. ברם הגרמני כאילו הרגיש במבוכה אשר על פני ועשה לה ביאור על פי דרכו. אז השיב את הכוס המלאה אשר בידו לשלחן וישאלני: – הגם לאדוני אהובה במרחקים? פניו נתמלאו הבעה של השתתפות בצער, ופתאום קם, לקח את הכוס המלאה אשר עוד לא שתה ממנה ויעבור וישב על הכסא הרך ליד שלחני. ושוב פתח את מעילו ואת אפודתו והעלה מצלחתו בזהירות, כבתחילה, את הקונטרס ואת התמונה, העיף בה מבט מלא אושר, ויושיטנה לתוך ידי.

נבכותי. מתוך רעד נפשי פנימי לקחתי את התמונה בידי והתבוננתי בה. היא. ידי רעדה ונפשי התכוצה מתוך פחד ורעדה. הדמות היתה רחוקה, אבל היא היתה זאת, אין ספק. אותן העינים הכחולות והחולמות, אותן השערות הזהבהבות ואותם הפנים. אחזתי את התמונה בידי ולא העזתי להרים אליו את ראשי, ברם הוא באר שוב את מבוכתי על פי דרכו ויבקש לנחמני:

– גם הוא ימצא את המיועדת לו… זוגות־זוגות ברא אלהים את בני־האדם… זו המיועדה לנו מלמעלה, לא תוקח מאתנו פה, למטה

דבריו התמימים עוד הגדילו את מבוכתי. החזרתי לו את התמונה ואשתדל לא להביט בפניו. הוא שם אז את התמונה על השלחן למול פניו, אחז בכוס, הרימה למעלה, נגע בקצה כוסו ויקרא:

– לחיי אלזה שלי ולחיי אלזה ‘שלו’!… והוריק את הכוס אל פיו. זאת היתה הטפה האחרונה, שמלאה את הסאה. הוא היה שכּור, לקח בידיו את התמונה, חבקה, נשקה וילחצנה אל לבו…

–אלזה… אלזכן… אלזכן… הנה באתי… הלא הבטחתיךְ… הנה שבתי! הלא אמרתי לךְ מראש… חמש השנים עברו כיום אתמול… בידי עשרת אלפים מרק זהב… – ואת המלים האחרונות אמר בלחש־סוד. – בית נבנה לנו, בית־מלאכה נקים, כחפצנו, כחלומנו… ושוב כסה את התמונה בנשיקות. זרם של דמעות פרץ מעיניו. והדמעות פכחו במקצת את שכרונו, הוא הביט אלי בעיניו הכחולות והבהירות כמתוך רצון לחקרני, אם לא אמר דבר־מה בלתי צנוע. ואולם מבטי החם והמלא השתתפות עודדהו.

הוא פתח בספורו. בן עניים היה, פועל פשוט, כעבור שנים היה מסגר בבית־החרשת. אף היא נערה עניה היתה, בת מלצר בבית קפה לפועלים. בעודם צעירים לימים כרתו ברית אהבה. אבל שניהם שנאו את העניות… הוא הרחיק עד שנחאי… למענה נדד, ליסד ‘בית־מלאכה’ אמר… והנה מת אביה, ואז התחיל היוני הזקן, שהיה מלצר בבית הקפה שלהם, ‘להציק לה’. כך כתבה לו. ומאד לא כתבה עוד, לא כתבה. עד היום…

תוגה אלמת נשתררה על פניו. הוא נעץ בי מבט ארוך וממושך, כתוהה לשאלת־חייו האיומה, שלא יהיה לה, אולי, פתרון עולמי, ועיניו שאלו כמו לאיזו חידת־חיים.

– מלצר! עוד שכר!…


 

ד

בו ברגע פרצה אל בית־הקפה חבורה גדולה של יונים ואיטלקים מתוך צחוק ושאון וצהלה. נפשי מתה בקרבי, בין החבורה היו ‘מכירי’ מאתמול: שני היונים, שלוש המזרחיות והיא. כלם התישבו בפנה רחוקה במרפסת הגדולה מסביב לשולחנות קטנים אחדים… שכני העיף עין עליהם מרחוק, פנה אלי ולחש אל אזני: הנה את אלו תעבתי כל הימים… כמפני האש נזהרתי מפניהן. הן היו יכולות לנצלני… לגזול את הפרוטות של אלזה ושלי…

ובדברו יצק אל כוסי בקבוק שכר משלו ואת השני אל כוסו. ועוד טרם גמרנו לשתות וכבר אחז בבקבוק חדש, יצק אל כוסו ויהפכנה אל פיו. הוא השתכר לגמרי. מתוך לחשו, בלשון מתנהלת בכבדות, סח לפני משהו. לא הבנתי דבר. הסביבה נעשתה קשה עלי. ראשי סחרחר. לבי פחד פן יכירו אחד את השני… צלצלתי למלצר, שלמתי לו ואקום ממקומי ללכת. ואולם בו ברגע השגיחה בי היא וקראה אלי ממקומה:

תודה, אדון, בעד השכר…

וכשנגע קולה אל אזנו נזדעזע כלו… הסב את פניו האדומים אל החבורה ועיניו התועות בקשו דבר־מה מתוך חרדה, ולבסוף עמדו עיניו עליה… כהרף עין עמדו, ושוב התרחקו לבקש הלאה, ועוד הפעם חזרו וננעצו בה… פניו האדומים הלבינו… הוא הסב אותם אלי, הביט בי במבט של תמהון, של בהלה, של בקשת רחמים ושל תפלה… ופתאום התרומם במלוא קומתו, הזדקר, התנועע לנפול ונאחז בשלחן הקטן… וכשעמד כך בגבהו הכירתו אף היא… צעקת בהלה היסטרית הצליבה את אויר המרפסת ותחריש את כל האזנים… ממקומה נתרה ותתפרץ אליו… ואולם היוני הזקן זנק ככפיר אחריה. התנפל עליה ויאחז בה…

ואני נמלטתי אל הרחוב. בפסיעות גסות מהרתי אל בית־מלוני. נדמה היה לי כי חבורת שודדים דולקים אחרי…

*

למחרת באה אניתי. השכם בבקר עזבתי את מלוני. קשה היה לי להשאר בעיר עד הערב, עת צאת האניה לדרכה. וכשעברתי ברחוב ליד אותו בית־הקפה, נתקלתי במלצר, שעמד ליד המרפסת ברחוב. הוא חייך אלי כאל מכיר ישן:

– יפה עשה האדון שמהר ללכת אתמול… השוטה הגרמני בקש אותו, שיהיה לו לעד… – ובשטף־לשון התחיל מסיח לפני:

– ענין ביש!… זו אשר שתתה מן השכר שלך, היתה לפנים כלתו. והיוני הזקן – הלה מלצר היה בבית־קפה בעיר מולדתה, בגרמניה, והוא פתה אותה ללכת אחריו למצרים, הקרובה, לפי דבריו, לשנחאי, ששמה עבד חתנה… ופה – פה – – – חה חה חה!…

מבטי התוהה הוסיף, כנראה, און ללשונו של המלצר והוא המשיך לספר: – כשיצא האדון מבית־הקפה, רץ הלז, השוטה, התנפל על החבורה, הכה באגרופו על ימין ועל שמאל ויפילם כולם… היא צעקה, התעלפה ותפול ארצה… הוא רץ אליה… ואז התנפל עליו היוני מאחוריו ויתחוב סכין בבשרו… הוא נפל פצוע ומשַוֵע… לפני השוטרים ספרה את הדברים לאמתם… והיוני כחש… תעודה היתה בידו, שאשתו היא וגם תמונתה דבוקה אל התעודה… “הגרמני אומר לפתות אותה” – טען הוא… היא ירקה בפניו, צעקה כי שקר בפיו… אבל בידה לא היתה כל תעודה… והוא עצמו גמגם ולא יכול להוציא מלים נכונות מפיו… אז דרש שהוא, האדון, יהיה לו לעד…

– ואת תמונתה אשר אתו ואת מכתביה לא הראה?… – נזכרתי ושאלתי מפי המלצר.

– לא. הוא רק גמגם… אחר־כך באו חבריו ויקחוהו בעל כרחו אל האניה…

*

כשבאתי אל האניה בקשתי על פני הים את ה’גרמני' מיום אתמול. מקום עמדתו היה ריק. עם לילה עזבה האניה את מקומה לשוב לארצה ולמולדתה.

לעת ערב הפליגה אניתי לדרכה. באותו רגע עצמו הפליג גם ‘בריטי’ ענקי ויעבור ליד אניתי הקטנה. עמדתי ליד מעקה העליה העליונה ואתבונן אל הענק העובר על ידינו. ופתאום כמו נדהמתי למראה. ממש למולי, על אחת העליות של הענק, עמד היוני הזקן כשראשו עטוף מטפחת לבנה ועיניו מצטחקות אלי בצחוק מסואב של נצחון… זיינתי את כל כחות ראִיָתִי לבקש בסביבתו גם את חבורתו ולא מצאתיה… והוא כאילו הבין למחשבתי וירמוז באצבעו אל התא פנימה: הנה כל החבורה כולה שמה… כולה…

– לאן מפליגה אניה זו? שאלתי את אחד המלחים, שעבר על פני…

– דרכה: לונדון – שנחאי…

– ודרכו – למינכן" – הייתי כמדבר אל עצמי…

המלצות קוראים
תגיות