רקע
זאב אלבלינגר
מעשה בחמור "פרידי"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

ילדים מבוגרים מאמינים, שהחמור – הוא בעל חיים עצלן, עקשן כפרד וטיפש מטופש. ולא זאת, כידוע, יש לחמור ראש גדול למחשבות, זוג אוזנים ארוכות וזקופות, שבעזרתן הוא שומע וקולט דברים רבים ואם הוא עקשן לפעמים ומושך את העגלה אחורה במקום קדימה, הרי כנראה, שיש לו סיבה לכך. אנחנו פשוט לא יודעים אותה, כי מימינו לא היינו חמורים.

בכפר אחד חי אכר ושמו – פרידריך. לו חמור גדול וגבוה, שגם שמו כשם בעליו. כך לפחות קראו לו כל בני הכפר. מזונו לא ניתן לו בשפע, כי לאכר, בעליו, היתה אחוזה קטנה ואדמה מועטת לעיבוד. לכן, לא העביד האכר את חמורו ביותר, והחמור נהנה מחופש רב והיה מבלה את רוב יומו בטיול ברחובות וסמטאות הכפר, מאזין לשיחות בין האכרים לנשותיהם, בין הילדים במשחקיהם, בין הסוחרים והעגלונים ואפילו לשיחות בין המבקרים במסבאה הקטנה שבכפר. את כל מה ששמע, שקל, הרהר וחשב שעה שליחך את העשב בצידי דרכים, מזונו היחידי, כי לא היה בידי האכר כסף לספק לו שעורה או חציר למאכל.

יום אחד, רתם אותו האכר לעגלתו, העמיס עליה כמה שקים של תפוחי אדמה, יבול חלקתו הדלה, והתכונן לנסוע לעיירה הקרובה, כדי למכור את יבולו ותמורת הכסף לקנות קמח לביתו. אולם פרידריך החמור החליט אחרת. בראותו שהאכר מנמנם על מושבו בעגלה בסומכו על חמורו, שידע את דרכו, כוון החמור את פעמיו לעיר אחרת, רחוקה יותר. משהתעורר האכר מנמנומו, מצא את עצמו בשוק של עיר גדולה. דווקא בשוק זה מכר האכר את יבולו במחיר גבוה יותר מהמחיר, לו ציפה, כי חסרו בשוק ביום זה תפוחי אדמה.

התבונן האכר בחמורו וכשזה קרץ לו בעינו, צחק, טפח בחיבה על גבו ואמר: “פיקח אתה, חמורי בחיי!” שם האכר לפניו מנת שעורים גדושה ופרידריך חשף את שיניו הגדולות בחיוך רחב והריע בתרועה קולנית: “יחי אני! יחי אני!”

משחזר האכר לביתו בכפר, סיפר לבני משפחתו על חכמת חמורו והשביע אותם, בל יספרו לאיש על כך, כי אנשים רעים עלולים לגנוב אותו.

אולם, קשה לשמור על סוד לעולמים. משראו שכניו של האכר, שמצב רוחו טוב, שהוא קונה גם את יבוליהם, יוצא לדרכו בעגלתו לעתים קרובות ומביא מכל טוב הביתה, – החלו ללחוץ עליו שיספר להם מהו סוד הצלחתו הפתאומית. לא יכול היה האכר להתאפק מלהתפאר לפניהם על מזלו הטוב וסיפר להם על חמורו הפיקח והערמומי.

אמרו לו: “מה לך, כי תרוץ יום יום ותתרוצץ בדרכים קשות? בוא ונעשה עיסקה אתך. השאל לנו את חמורך ואנו נשלם שכר טוב תמורת שרותיו לנו.”

“רעיון מצויין! – הגה האכר בליבו –, זקנתי כבר ולשבת בבית באפס מעשה ועוד להרויח כסף ללא כל עמל, – זהו סוד ההצלחה האמיתית! לא יזיק לפרידריך העצל להניע במקצת את אבריו הגדולים ולהרויח את לחמו ביושר”.

משהגיעו השכנים לביתו בערב, הודיע להם האכר על הסכמתו להצעתם וכולם התישבו מסביב לשולחן על כוס בירה, כדי לקבוע סופית את שכרו היומי של החמור פרידריך.

פרידריך המסכן חדל לטייל לו להנאתו בסמטאות הכפר ולהקשיב לשיחת הבריות. מעתה היה יומו מלא וגדוש. יום יום הופיע אחד האכרים לפני בית בעליו, אחז ברסנו ורתם אותו לעגלה עמוסה יבול שדות. נאנק פרידריך קשות תחת המשא הכבד וסחב בכל כוחותיו. בתחילה, עוד נענה פרידריך לציפיות האכרים, שסמכו על פיקחותו שיביאם לשוקים הנוחים לסחורותיהם ועלה בידיהם להרויח ממון רב. אולם במשך הזמן, כשעבודתו הלכה ורבתה, כשלא היה לו הזמן להקשיב לשיחות הסוחרים המבקרים בכפר והגרוע מכל, כשהאכרים לא פיצו אותו עבור חכמתו במזון כלשהו, בהיותם בטוחים, שבעליו ידאג למזונו תמורת הכסף שקיבל עבור עבודתו ואפילו עשב ללחך בדרך לא נתנו לו, כי נחפזים היו לדרכם, ראה פרידריך, שמרוב חכמה גרם לעצמו צרה גדולה והחליט למצוא מוצא ממנה.

ראשית כל, הביאם לעיירה הקרובה. בה היו המחירים ירודים תמיד, כי תושביה עניים היו ולא יכלו להרשות לעצמם דברי מותרות. לא הועילו מכות והצלפות שוט. לא הועילו גידופים וקללות. הפעם התעקש פרידריך כחמור אמיתי ומשכבדה יד האכרים עליו, החל להפוך את העגלות על הסחורה ועל כך זכה לבעיטות ומכות נוספות מאת האכרים הנרגזים ועגמומיותו הלכה וגדלה מיום ליום.

באו האכרים אצל בעליו, התלוננו על תעלולי חמורו וסירבו לשלם את שכר עמלו. ראה האכר שפרנסתו בסכנה, החליט להעניש את פרידריך. כאשר היה חוזר הביתה עייף ויגע, מנע ממנו כל אוכל, קשר אותו בשרשרת לעמוד, כדי שלא יוכל לנוח ברביצה וחדל לדאוג לנקיונו ולנקיון האורוה.

ראה פרידריך, שעקב פיקחותו היתרה, גרם לעצמו חיי רעב ותלאות, החליט לשנות את רוע מזלו. בלילות הרעב חלם על חיי חופש ודרור, על טיולים להנאתו בכפר ובשדות, על האזנה לפטפוטי ילדים ומבוגרים, על כל אותם החיים הטובים, מהם נהנה בטרם הצליח להוכיח, שגם לחמור יש חכמה ותבונה. הוא חיכה ליום ראשון הקרוב, יום מנוחה לאכרים ובהמותיהם. מששלחוהו בעליו לרעות בשדות, הרים את רגליו ובדהירה ברח מהמקום. רץ בכל כוחותיו ולא הפסיק את מרוצתו עד שהגיע לעיר בלתי מוכרת לו. לאט לאט הסתובב בגנים, ברחובות וככרי העיר והסתכל בחנויות ובהולכי רגל שהתהלכו במדרכות.

פתאום עצר אותו שוטר ושאל אותו בקול חמור: “מי אתה ומה מעשיך פה?”

"אני תייר – השיב פרידריך לתומו – וכפי שהנך רואה מטייל אני..

“אה! תייר אתה! – השיב השוטר בלגלול –, ואיפה אתה לן, אם מותר לי לשאול את כבודו?”

“במלון בעל מיליון הכוכבים” – השיב פרידריך ונער בצחוק.

“הגננים התלוננו עליך – המשיך בכעס השוטר –, שראוך אוכל צמחים מתוך העציץ הגדול שבככר העיר… מה יש לך לענות על כך, אדוני התייר?”

“נכון! – אישר פרידריך –,טעמתי ממנו, אבל הוא לא היה לפי טעמי כלל וכלל. חושש אני אפילו, שהוא הזיק לי, כי בטני כואבת.”

"עלי לעצור אותך ולהביאך לתחנת המשטרה – הוסיף השוטר.

"איך תוכל לעצרני וגדול אני ממך כפלים? – תמה פרידריך ופנה ללכת לדרכו. אולם השוטר הוציא משרוקית מכיסו ושרק בכך כוחותיו. חיש מהר הופיעה משאית מלאה שוטרים. הם קפצו ממנה, אחזו ברגליו וראשו של פרידריך, העמיסוהו על המשאית והביאוהו אחר כבוד ישר לתחנת המשטרה. לאחר שהורידו אותו מהמכונית, הזעיקו את קצין המשטרה וזה צווה עליהם להכניסו למשרדו.

הביט בו הקצין ארוכות ולבסוף שאל: "מה שמך, חמור?

שמי – פרידריך, – השיב החמור, כי לא חשש כלל שבמקום זר ידעו עליו ועל תעלוליו.

“אהה..! אתה הוא חמור הפלא, אחריו מחפשת המשטרה בכל הארץ זה למעלה מחודש?” שאל הקצין בתמהון.

“כן, אני הוא! – הודה פרידריך –, אבל, אנא, אדוני הקצין, אל תחזירוני לבעלי! הוא השכיר אותי תמורת כמה פרוטות לכל שכניו ואלה העבידוני עבודת פרך, יום יום, מבוקר עד ערב ואיש לא דאג גם להאכילני. לאחר שכוחותי כלו, הבינותי, שמוטב להיות טפש חי מחכם מת והסתלקתי מכפר זה בטרם אמות מרעב ומיגע.”

“אל תחשוש – הרגיעו הקצין –,אין בדעתי להחזירך.. בתנאי… כמובן.. שעתה תשרת אותנו.”

"איך אוכל לשרת אותכם ולי אין מדים ומשרוקית כמו לשוטר? תמה פרידריך.

“אבל יש לך זוג אוזנים ארוכות – השיב הקצין לשאלת החמור – ,והוגד לי ממקור מהימן, שהן קולטות שיחות מועילות. לכן, הצעתי לך, שתסתובב ברחובות, בגנים וככרות העיר ותאזין לשיחות בין גנבים, פורצים ושודדים או סתם פושעים, מבלי שאלה יחשדו בך כלל. הם יראו בך רק חמור שברח מאורוותו. אז תבוא אי ותספר לי על מזימותיהם ואנו, אנשי המשטרה, נעצור אותם עוד בטרם יבצעו את זממם.”

"ומה אקבל תמורת עבודתי? – שאל פרידריך.

"בשכר עבודתך תקבל אורווה נוחה, אוכל לשובע ואם תצליח בעבודתך, נמנה אותך לבלש המיוחד שלנו?. – השיב הקצין.

“יופי! – הסכים פרידריך –,אלה הם חיים! טיולים, אוכל ומקום לינה נוח, זה כל מה שדרוש לי! מה טוב שאני חמור חכם!”

מאותו יום, טייל לו פרידריך ברחובות, הקשיב לשיחות וכאשר נמאס עליו הדבר, היה סר לגן העיר, מלחך מן העשב המתוק והמטופח כהלכה וכששבע, נכנס מתחת לאחד העצים המוצלים היטב ורובץ לו בנחת ומנמנם. הגננים, ביודעם שהוא חמור המשטרה, לא הטרידוהו ביותר, התיחסו אליו בסלחנות ועזבוהו לנפשו.

ערב אחד, עת התכונן פרידריך לחזור לאורוותו שבתחנת המשטרה, תפסוהו שני פרחחים, שמו עליו רתמה ורכבו עליו עד לחנות אחת, אותה פרצו, הוציאו מהחנות כמה שקי סוכר וקמח, העמיסו את אלה על החמור, התיישבו עליהם, והתכוננו להביאם למקום מחבוא. אולם פה טעו בחישוביהם. בפרידריך התעורר לפתע יצר הבלשות והוא הביא אותם ישר לתחנת המשטרה. שם הקיפו אותם השוטרים, תפסו אותם, שמו במעצר ותוך כמה ימים העמידום למשפט. השופט פסק להם שלושה חדשי מאסר. הפרחחים כעסו מאוד על פרידריך ונשבעו להתנקם בו לאחר שישוחררו מבית הסוהר.

השמועה על פעולתו הזריזה והפיקחית של פרידריך עשתה לה כנפים והתפשטה חיש מהר בכל העיר. המונים באו לבקרו ולצלמו ולא היה איש בכל העיר הגדולה שלא הכירוהו מקרוב. כל הפרסומת הזאת, שהמשטרה היתה גאה עליה, כדי להוכיח את יעילותה הרבה, היתה דוקא בעוכרי החמור המפורסם. פעם אחת, לפנות ערב, בשעה שלחך לו בשלות נפש את העשב הרך בגן העירוני וגרש בעצלתים בזנבו את הזבובים שהטרידוהו, התנפלה עליו לפתע חבורת גנבים, שהפליאה את מכותיו, כנקמה על מה שעולל לחבריהם. פצוע וזב דם ברח פרידריך מהעיר ונשבע לעצמו, שלעולם לא יעסוק בבילוש או האזנה כלשהי. עד עתה הביאה לו פקחותו צער ומכות בלבד.

יצא שוב המסכן לנדוד על פני הארץ. הפעם נהג זהירות רבה בדרכו, עקף מרחוק מקומות ישוב, בל יתפסוהו לעבודה, מאחר והוא חמור הפקר, ללא בעלים. עשב לא חסר לו בשדות ובתעלות, את צמאונו הרווה ממעינות ונחלים, חזר לחיי שלווה ודרור והתקדם קמעא קמעא כל יום, עד שביום בהיר אחד מצא את עצמו בככר ענקית של עיר בלתי מוכרת לו. באמצע הככר היה נטוי אוהל גדול שמסביבו הצטופפו ילדים רבים. היה זה אוהלו של קרקס גדול נודד, שהציג בפני הילדים הצגות על תעלולי חיות וסוסים, להטוטי לוליינים ומחזות מצחיקים של גמדים ליצנים, בעלי זקנים ארוכים עד האדמה וכובעים מחודדים על ראשיהם.

הילדים נדחקו מסביב לפתח האוהל ולא התירו לפרידריך להציץ. לכן, לאחר שראה את כל השלטים ומודעות המראות תמונות של חיות מאולפות, החל פרידריך להקיף את האוהל. אולי ימצא סדק בבד, דרכו יעלה בידו לראות את ההצגה. תוך הקפה זו שם לב פרידריך לשני פרחחים שהסתודדו באחת מהפינות. כבלש לשעבר, הריח פרידריך מעשה מזימה, התקרב אליהם לאט לאט, בל ירגישו בו, והאזין לדבריהם. לגודל חרדתו שמע, שהשנים זוממים לשרוף את כל האוהל משום שלא נותנים להם לבקר בקרקס ללא כרטיס כניסה.

רץ פרידריך מבוהל ישר לקופאי ואמר לו: “קרא מיד למנהל הקרקס! דבר חשוב מאוד לי אליו! סכנה גדולה אורבת לכל הקרקס! רוץ! הזדרז! רוץ!”

הקופאי, בהיותו בטוח, שזה אחד מחמורי הקרקס המדבר אליו, קפץ ממושבו על יד הקופה ורץ להזעיק את המנהל. משזה הופיע מבוהל וראה שענין לו עם חמור בלתי מוכר לו, התרגז מאוד, גער בקופאי והתכונן לחזור לעבודתו. אבל פרצופו המודאג והנחרד של פרידריך ותחנוניו השפיעו עליו והוא הסכים לצאת עם פרידריך, כדי שזה יראה לו את מקום הסתודדות הפרחחים. לאחר שהחמור הוליכו ישר למקום מושבם והוא נכח, שבידיהם פחי נפט וגפרורים, רץ כל עוד נפשו בו לסוכת הטלפון ומשם הזעיק את המשטרה. הוא האיץ בהם שיבואו מיד, כדי להציל את הילדים, את החיות ואת עובדי הקרקע מאסון נורא. השוטרים הופיעו מיד, תפסו את הפרחחים, כבלו אותם באזיקים והובילו אותם למשטרה, כשקהל רב הולך אחריהם ומחרף ומגדף אותם.

פרידריך, בראותו את השוטרים, נזכר מיד במה שעוללו לו בעיר האחרת ורצה להתחמק ולהסתלק חיש מהמקום. אולם מנהל הקרקע אחז בו בכוח, עצר בעדו והזמינו להצגה שעמדה להתחיל בעוד שעה קלה. פרידריך היה סקרן מטבעו ולא היה יכול לסרב לבקשת המנהל. עם כניסתם לאוהל, הריעו החצוצרות, המתופפים הכו בתופים והמנהל עלה לאיטו על הבמה בחברת פרידריך והרים את ידו לאות דממה. משהשתררה שתיקה באוהל הענק, הציג המנהל את פרידריך בפני כולם כמצילם ומושיעם וסיפר בפרטי פרטים איך הצליח החמור הפיקח לקדם את פני הרעה, איך ידע להזעיקו בזמן, ואיך נמנע מכולם אסון כבד שארב להם. כל הילדים והמבוגרים קמו ממקומותיהם והריעו ארוכות לפרידריך, גיבור הערב. אחר ההצגה נהרו המונים למקום הכבוד, בו הושיבו את פרידריך, חיבקו אותו, ליטפו אותו וכיבדו בממתקים ועוגיות.

מנהל הקרקס לא נתן לו לעזוב את האוהל עם תום ההצגה והציע לו שיישאר אתם, יעבוד אתם ויחיה אתם. פרידריך הסכים בשמחה גלויה. סוף סוף ימצא את מקומו בין בעלי חיים, הרוכשים לו חיבה והערצה על מעשהו הנפלא,

המנהל שוחח אתו ארוכות והציע לו כמה תפקידים נכבדים בקרקסו. ראשית – יהיה עליו להעיר כל בוקר את יושבי האוהל על ידי נעירה רמה של "יחי אניי! יחי אנייי!. שנית, הוא יוכל בחכמתו להביא תועלת רבה לקרקע על ידי האזנה לשיחות החיות והעובדים ולמנוע בריחה של איזו חיה או פגיעה של אחת בשניה. הלולייניות הצעירות והחנניות אימצו את פרידריך, לימדו אותו לקפוץ, לרקוד ולהשתחוות יפה בפני הקהל וזכו תמיד למחיאות כפים סוערות כאשר הופיעו רכובות על גבו ומבצעות כל מיני להטוטים.

אולם להצלחה הגדולה ביותר זכה אצל הילדים. הם לא ישכחו אותו לנצח, לכן ביקרו בכל ההצגות, הריעו לכבודו, הברישו את פרוותו וענדו לראשו זרי פרחים שלקטו בשדות ובגינות. המנהל הסכים, שהם ילווהו בזמן שצעד בתהלוכה ברחובות העיר כשהוא נושא על גבו שלט פרסומת עצום של הקרקס. הילדים רצו לכנותו בשם חדש, כעין שם חיבה של “מותק”, שוקולד" או “מסטיק” אבל פרידריך סרב בתוקף, כי למען האמת לשם מה דרוש לו שם חדש, כשכולם קוראים לו בשמו הנכון. לבסוף הסכים לקיצור שמו ל“פרידי” וכך קוראים לו עד היום.

אתם, ילדים, אם תבקרו אי פעם בקרקס זה, אנא, מסרו לו את ברכותי להצלחתו ולמזלו הטוב, שאכן הוא ראוי לו.


המלצות קוראים
תגיות