הלל – היה בנו של דוקטור פלושניק. זה הרופא, שכל ילד שחלה, מצא אותו ליד מיטתו. משהוזעק על ידי הורי הילד, היה מגיע מיד, שם את כף ידו הגדולה על מצח החולה, צובט אותו בלחייו, מצווה לפתוח לרווחה את פיו, טופח בחיבה על ראש הילד ומחייך.

במרפאתו, המלאה תמיד ילדים בלווית אמותיהם, היה דוקטור פלושניק לובש צורה אחרת. הוא התהלך בחדרו בחלוק לבן וארוך, בודק בדייקנות את גוף החולה, מנענע בראשו ומוציא מפיו כל מני הנהונים ומהומים. אלה הצחיקו את הילדים ועזרו להם להתגבר על הכאב ועל הפחד. ילדים רבים כינו אותו – “דוקטור כואב?”, על שם שאלתו המתמדת בשעה שטיפל בילד.

ואם בכל זאת צץ סימן של דמעה בעיני הילד הנפחד, היה הרופא מיד קורץ לעוזרו הנאמן, הרי זה בנו – הלל. הלל, ילד בן 11 שנה, אהב לעבוד במרפאת אביו. הוא היה מגיש לו ביד אחת את המכשיר או את התרופה הדרושה לו וביד שניה היה תוחב לתוך פיו של הילד המבוהל סוכריה או עוגיה, שהיה שולף כקוסם מכיסיו המלאים תמיד דברי לקקנות.

כעוזר, לכל דבר, היה גם הלל לבוש חלוק לבן קטן ועל אפו הרכיב מסגרת משקפים (ללא זכוכיות) וזאת כדי שיראה יותר טוב, לדבריו. הוא עקב בענין רב אחר מעשי אביו, התענין בכל פרט ופרט ממראה עיניו והטריד את הרופא בשאלות לאין ספור.

משנשאל על ידי אביו, לשם מה דרוש לו כל המידע הזה, היה עונה ללא היסוס: “אם אלמד ממך, אבא, את כל תורת הרפואה, לא אצטרך ללכת לבית הספר או לאוניברסיטה ויהיה לי זמן חופשי רב יותר למשחקים.”

כאשר אביו היה מאיץ בו, שיעזוב את המרפאה וישוב לחדרו, כדי להכין את שעוריו, היה הלל משיב לאביו בקריצת עין: “אחותי, הילי, לומדת גם בשבילי ויודעת הכל בעל פה. היא מספרת ומקריאה לי ואין לי צורך בבית הספר כלל וכלל. הכל יודעים, אינני תלמיד מצטיין. אבל הן גם אתה אבא, מספר תמיד, שמעולם לא הצטיינת בלימודים בכל זאת הנך רופא מפורסם ומבוקש מאד…”

לא רק מענה מן המוכן היה תמיד להלל. היה לו גם לב טוב וזה יצא תמיד… לידידיו הנאמנים. אלה – כללו כל כלב צולע, כל חתול שנפגע או נשרט ואפילו חמור, שמכונית, עגלה, רוכב אופנים או אופנוע, התנגשו בו ופצעוהו. את כולם היה הלל מקבל בחדרו המיוחד לכך, בקומת קרקע של בית משפחת פלושניק. שם היה מטפל בהם, רוחץ את פצעיהם, מחטאם, ומורח עליהם מהמשחות המשונות שהיה סוחב ממרפאת אביו. לאחר שהיה חובש את הפצעים והחבורות במומחיות שרכש מאביו, היה גם מאכיל את הרעבים שבלקוחותיו על ארבע, מכיסיו המלאים כל טוב ואפילו היה מבריש את פרוותיהם, כדי שלא יביישו את בעליהם בהתהלכם ברחוב.

ניתן לשער, בקלות, שביקורי חיות בחדרו, גרמו לכך, שהחדר שרץ תמיד כל מיני שרצים וחרקים, מהם, שטיילו על הקירות, זחלו על הרצפה, התקפצו והתעופפו באויר. לאחר שמחאות בני המשפחה לא הועילו, הוחלט, שהלל לא יוכנס הביתה, עד שלא יתקלח במים חמים ובסבון חטוי, יחליף את בגדיו המזוהמים בנקיים וירסס את חדרו בתרסיס נגד כל החרקים יחד. רק לאחר שיטאטא וינקה את חדרו כדבעי, יורשה להתחבר עם יתר בני המשפחה. הילי אחותו, לעגה לו וקראה לו “מלך הפשפשים”, אולם הלל העקשן לא הושפע מכנוי לגלוג זה היה משיב מיד: “שונא פרעושים הוא גם שונא בעלי חיים”.

לשם כל זה, התקינו לו חדר רחצה מיוחד, שממנו הוליכה דלת לפנים הדירה. הילי היתה ממונה על בדיקה קפדנית של אחיה, ערב בערב, ורק לאחר שבחנה אותו מכל צדדיו לשביעת רצונה, הורשה לו להצטרף למשפחתו, כדי לאכול את ארוחתו, להכין את שעוריו וללכת לישון בחדר השינה שלו.

דוקטור פלושניק, לכשלעצמו, לא חבב ביותר בעלי חיים ולא נתן מעולם דריסת רגל לביתו אפילו לחתול או לכלב. לעומת זאת, בנו, היה קשור אליהם בלב ונפש. מה הפלא על כן, שמידי לכתו לבית הספר או טיוליו ברחובות העיר, היה מתלווה להלל טור ארוך של חסידיו, מבין בעלי החיים, שהיו ממלאים את המדרכה, ונדחקים כולם כדי לשהות בקרבת מיטיבם.

קל לשער, שבעיני הולכי רגל, לא מצאה חן התהלוכה המוזרה הזאת, במיוחד בשעה שלוו לבית הספר את ילדיהם או שיצאו אתם לקניות או טיול ברחובות. בגלל הבהלה שהיתה קמה תמיד עם הופעת הלל ברחוב, היו נאלצים הולכי רגל להמלט לחנות הקרובה או לשערי הבתים, כדי לא להדרס או להנזק על ידי בעלי החיים.

אבל הצרה האמתית החלה בשעה שהלל חצה את הרחוב עם פמלייתו. צפירות מחאה של נהגים, קללות עגלונים וצהלת סוסיהם, קריאות כאב ובושה של רוכבי אופנים, שהתהפכו לעתים קרובות מרוב דוחק שנוצר, התערבו ברעש מחריש אוזנים של נעירת חמורים, יללות חתולים ונביחות כלבים שכמעט נדרסו על ידי כלי הרכב.

המשפחה, שהוזעקה כל פעם, היתה חסרת אונים. כאשר המהומה קבלה צורה של יד הכל בכל, היו השוטרים מזעיקים את מכבי האש. הכבאים היו מפזרים את סילוני המים על כל המתקהלים, חיות ובני אדם, שנמלטו לכל עבר רטובים, מפני זרמי המים שהיו רודפים אחריהם.

השוטרים מלאו באמונה את תפקידם והיו רושמים כל פעם דו"ח להלל על הפרעת הסדר הציבורי. בבית המשפט, היה אביו של הלל טוען, שלפי דעתו, אין בנו אשם בכך שבעלי חיים רוחשים לו חיבה יתרה והוא גם בטוח לחלוטין, שאין בנו מבקש את מישהו שיתלווה אליו בשעת הליכתו ברחוב. כנראה, שדעת השופטים היתה כדעת הרופא המפורסם ולא נותרה בידיהם הברירה אלא לזכותו מכל אשמה. השופטים גם דרשו מהמשטרה, שתפסיק להביא לדין את הלל על עבירה, שאין הוא אחראי לה.

הנהגים, העגלונים והולכי רגל היו בדעה אחרת. כאשר נכחו שאפילו בית המשפט אינו מסוגל להושיעם מצרה זאת, החליטו להפגין לפני בית העיריה. הם חסמו בכלי רכבם את מבואות העיריה, צפרו בצופרים וקראו קריאות גנאי נגד ראש העיר וחברי המועצה. לקהל מפגינים אלה הצטרפו הולכי רגל, שזכו מזמן לזמן במקלחת קרה מאת סילוני הכבאים.

באין ברירה, התישבו אבות העיר מסביב לשולחן העגול באולם הישיבות, כדי לדון בבעיה חמורה זאת. הם לגמו ספלי תה, אכלו עוגות וכריכים לרוב, גרדו את פדחתם, החליקו בידיהם על זקניהם הארוכים, שמעו תלונות ועדויות רבות, הציצו לספרי חוק רבים ולבסוף החליטו פה אחד שיש לאסור על הלל להתהלך ברחוב במשך שעות היום.

פה התערב בויכוח מנהל מחלקת החינוך וטען, שחובה על הלל ללכת לבית הספר ואין למנוע זאת ממנו. הן איש מן החברים אינו מציע שהלל ירחף באויר, כדי להגיע לבית ספרו. הפעם עמדו לצדו של הלל כל חברי המועצה, שגם בביתם התגורר כלב או חתול. הם התנגדו לכך שהלל יענש על אהבתו לבעלי חיים. היות ואין כל אפשרות להסביר לבעלי חיים, שלא יתלוו להלל ואין למנוע ממנו הליכה ברחובות העיר, יש לכן לחפש פתרון שלא יגרום נזק לבעלי החיים ושגם על תושבי העיר יוקל הדבר. ובאמת… מה יותר פשוט מאשר להתקין תמרור מיוחד, שעליו מצוירים חמור, כלב וחתול ולהעמידו בכל המקומות, בהם חוצה הלל את הרחוב בלויית מעריציו?! די בכך, כדי להזהיר את הנהגים שיאיטו את מהירות נסיעתם ושיגבירו את זהירותם בשעה שהם מתקרבים לתמרור ממין זה.

לטענת נציגי הנהגים, שאין הם מוכנים לכך, שהסדר כעין זה יהיה בתוקף כל היום, כי שעתם דחוקה ואין הם מסכימים להשתהות שעות ארוכות כל פעם שיתחשק להלל לחצות את הצומת בלויית כלבים פסחים, חתולים מלוכלכים וחמורים בועטים, החליטו אבות העיר הנבונים, שאכן יש להגביל את טיולי הלל ברחובות לשעות הליכתו לבית הספר ולשעות שובו הביתה מבית ספרו.

פעם אחת, התקבצו בככר העיר ובשעה מאוחרת, לאחר שאחרון המבקרים בה עזב את המקום, כל חסידי הלל, מההולכים על ארבע. הם חשו, שהגיע הזמן להביע את תודתם לילד הנערץ עליהם, על מסירותו הרבה אליהם ועל הזמן הרב, שהוא מקדיש להם יום יום. זקן החמורים נבחר ליושב ראש הכנס המשונה הזה והוא שמר בקפדנות על הסדר, מחשש, פן יגיע רעש התקהלותם לאוזני שומרי הלילה של הככר. כאשר אחד הכלבים או החתולים היה מתפרץ קדימה ונובח או מילל על חבריו, שהיו בדעה שונה משלו, היה החמור גוער בו בנעירה חזקה ואפילו מצליף בו בזנבו.

מפאת קוצר הזמן והחשש מפני הופעת השומרים, הזדרזו החיות והגיעו מהר לידי ההחלטות הבאות:

ראשית כל, יש להעמיד על יד ביתו של הלל, כל בוקר, מדי יום ביומו, חמור מוכן לרכיבה. במקרה והלל יאחר לקום ויחשוש פן לא יספיק להגיע לבית ספרו בזמן, יעביר אותו החמור בדהירה למטרתו. שני חמורים נוספים ירוצו לפניו וינערו בקול, כפי שעושים זאת האמבולנסים, מכוניות כבוי-אש או מכוניות משטרה, כדי לפנות את הדרך לחברם הדוהר.

שנית, בשעה שהלל עוזב את שערי בית הספר עם תיקו הכבד, מלא ספרים ומחברות לרוב, יעמוד לרשותו כל פעם כלב מן החזקים, שיאחז בשיניו בתיק הספרים וישא אותו עד למדרגות בית הלל. נשיאת התיק נחשבה לזכות ולא כל כלב היה ראוי לכבוד זה. זקני הכלבים היו בוחרים יום יום את המועמד לתפקיד זה.

פעם אחת, התגנבה ג’וליה הכלבה לראש התור הממתין ליד שער בית הספר. משהופיע הלל, קפצה ואחזה בתיקו, כדי להביאו, כנהוג, עד מדרגות ביתו. אולם, היא נעלמה בדרך וכאשר הגיע הלל לפתח ביתו והסתובב לאחור, כדי לקבל את תיקו מפי הכלב התורן, לא מצא זכר לכלב. חיכה וחיכה, אך לשוא. התיק נעלם ואיננו. אף אחד מעוברי האורח או השכנים לא יכול היה להושיעו, כי איש מהם לא ראה כלב אוחז אותו תיק בשיניו. רבים מהם אף שמחו לאידו של הלל, באשר נמאס עליהם הרעש המתמיד, היללות, הנביחות והנעירות, שבקעו לילה לילה מחדר שכנם הצעיר.

דבר הגניבה לא נעם להלל כלל וכלל. הוא התבייש להודות לפני בני ביתו, על שאפילו את תיק הספרים שלו, אין הוא נושא בעצמו הביתה, כיתר חבריו, אלא נעזר בבעלי חיים חלשים ממנו, למטרה זו. הציק לו גם החשש, שאם יודע הדבר לאביו, יעניש אותו על פזיזותו, ויתכן גם, שאביו יסרב לקנות לו תיק וספרים חדשים. אז, כמובן, לא יוכל להמשיך ולבקר בבית הספר.

בינתים, הביאה הכלבה ג’וליה את התיק לאיציק הקטן. עליכם לדעת, שג’וליה לא היתה כלבתו של איציק, אולם ככלבת רחוב, היתה עוברת לעתים קרובות על יד ביתו וידעה את כל מה שמתרחש שם. היא ידעה, שאיציק הוא בן למשפחה עניה, שלא היה באפשרותה לקנות לאיציק ספרים. לכן, ישב איציק רוב הימים בביתו והצטער, שאינו יכול ללמוד כיתר חבריו.

ג’וליה ידעה את בעיותיו של איציק וכאבה את כאבו. לכן, שיחקה אתו מפעם לפעם, כדי לנחמו במקצת. כל הזמן חשבה, איך תוכל לבוא לעזרתו.

כאשר ראה איציק את ג’וליה מניחה תיק ספרים מלא לרגליו, אורו עיניו. הוא לטף את ראשה בחיבה ושמח למתנה שנפלו לו משמים. מעתה, יהיה ככל הילדים ויוכל ללמוד בבית הספר. אולם, לאחר שבדק מקרוב את תכולת התיק וננוכח, שמשתייך הוא לחברו הלל, כעס על ג’וליה והחליט בו במקום, שאסור לו לגרום עוול לחברו. הוא גם חשש, שאם יתגלה הדבר, לבטח יחשדו בו שהוא זה ששלח את הכלבה, כדי לגנוב את התיק. אז, כמובן, לא יוכל להראות את פניו לעולם בבית הספר. אסור, על כן, שהתיק ישאר ברשותו אפילו רגע אחד ועליו להחזירו מיד לידי בעליו.

הוא רצה לשלוח את ג’וליה עם התיק לבילתו של הלל. אולם, בג’וליה יש לנהוג במשנה זהירות בעת החזרת התיק.

לכן, לאחר שהחשיך היום, ופסה רגל אדם מן הרחוב, יצא איציק בחשאי מביתו, הסתכל לצדדים ולאחר שלא ראה נפש חיה ברחוב, רץ מהר, הניח את התיק על מדרגות בית פלושניק וחזר מיד הביתה, בהיותו בטוח, שלא ראהו איש בשעת מעשהו. אולם, טעות היתה בידיו. חתול אחד, שישב על הגדר ונמנם לאור הירח, ראה את איציק מניח את התיק על המדרגות. מיד נזכר החתול בכל מעשה התיק, מעשה שהרעיש את עולם בעלי החיים. הוא גם נזכר שכולם השתתפו בצערו של הלל ונשבעו להמשיך, לחפש ולגלות את מי שהעז לעשות מעשה מביש כזה לאהוב נפשם.

ירד החתול בחשאי מן הגדר, עקב מרחוק אחר איציק עד ביתו. שם ראה את הכלבה ג’וליה מסתובבת בעצבנות על יד הבית, כמחכה לאיציק ונכנסה אחריו לפתח ביתו, כשאיציק טופח לה על גבה, כדי להרגיעה.

מיד הבין החתול הפיקח את סיבת עצבנותה. מה גם, שהכלבה הזאת דמתה בכל לתאור של אותו כלב שאחז באותו יום בתיקו על הלל ונעלם אתו.

חש החתול לחצרו, העיר מתנומתם את כל החתולים וסיפר להם הכל בפרטי פרטים. סיפור זה עורר יללות זעם מפי החתולים, שהעירו משנתם את כל הכלבים שהתגוררו בבתים הסמוכים.

הוציאו הכלבים את ראשיהם דרך החלונות או שפרצו למרפסות הבתים ולאחר ששמעו את עדותו של החתול פתחו בנביחות רמות. הרעש שגבר מרגע לרגע משך לחצר גם כלבים וחתולים נוספים מרחובות העיר. לבקשת הכלבים והחתולים שהגיעו במרוצה, היה חייב החתול, גיבור הערב, לחזור על סיפורו מספר פעמים ובמיוחד לבעלי חיים זקנים, כבדי השמיעה. כולם הצטרפו מיד למחאה קולנית זו ודרשו במפגיע להעמיד לדין את הכלבה החצופה ואת בעליה, איציק.

המשפט נערך באותו לילה מסביב למדרגות בית הלל. שני כלבים עזים יצאו דחופים לביתו של איציק וגרדו שם בדלת בכח. כאשר פתח איציק את הדלת, הודיעו לו, שהוא מוזמן יחד עם כלבתו להתייצב למשפט הכלבים על גניבה מבישה של תיק ספרי הלל.

סירב איציק להיענות להזמנה. צחק להם וטען, שמאחר והתיק הוחזר לבעליו, והעוול שנגרם להלל תוקן, אין מקום למשפט. היתה זאת פשוט טעות, שבאה על תיקונה והוא מבקש מהשליחים שיפסיקו להטרידו. בדברו זאת, טרק את הדלת בפניהם וחזר למיטתו.

אולם השליחים הטרדניים לא הסתלקו והמשיכו לגרד בדלת ולנבוח בקול רם. אליהם הצטרפו כל כלבי הסביבה, שהיו סקרנים למתרחש ועזרו לשליחים להפריע את שלוות הלילה.

ג’וליה, שרבצה מתחת למיטת איציק, רועדת כולה מפחד, יצאה ממחבואה והתחננה בפני איציק, שייענה להזמנה. לדעתה, לאחר שהכל התגלה, יתכן וענשה יהיה גירוש משורות תור הכבוד של נשיאתה תיק וגירוש כזה ממיט חרפה על כל כלב המכבד את עצמו. לכן, מוטב שתתייצב למשפט, תספר שם את כל האמת, ואולי ירחמו עליה ולא יגרשוה.

נענה איציק לתחנוניה ושניהם יצאו, מלווים על ידי קהל רב של כלבים, לביתו של הלל.

החצר היתה מלאה כלבים מכל הגילים, המינים, הגוונים והגדלים, עד אפס מקום. השופט, כלב רועים גרמני, מצוחצח ומבריק, שמאחוריו שושלת יוחסין של ארבעה דורות של כלבי רועים גזעיים, התישב על המדרגה הגבוהה, בין הלל ואיציק והניע את זנבו בעצבנות. בחצר שררה מהומה רבה, שנגרמה בעיקר על ידי החתולים. אלה הופיעו בהמוניהם וגורשו בחרפה על ידי אויביהם, הכלבים, שהוסיפו לרדוף אחריהם בנביחות ואפילו ניסו לנשכם. “אין זה ענינכם!” – נהמו הכלבים – הסתלקו! החתולים התגוננו בצפרניהם וביללות וטענו שאלמלא הם, לא היה נערך משפט זה בכלל, שהכלבים, עם כל חכמתם והתנשאותם, לא הצליחו לגלות את מבצעי הפשע ורק הודות לחברם, חד-העין והאוזן, נחשפו האשמים. בסופו של דבר, נסו החתולים, למרות מספרם העודף, על נפשם למקומות מבטחים. רק לאחר שהסדר הושב על כנו והחתולים הסתדרו על הגדרות הגבוהות ועל העצים שבחצר, הפסיקו הסדרנים מבין הכלבים הגברתנים לנבוח על ימין ועל שמאל והושלך הס.

התובע, כלב דוברמן חום ושמן, טיפס בכבדות על המדרגות, ערך את זנבו הקצרצר תחתיו בנוחות והחל בתביעה: “כלבים נכבדים… הם…הם… וכידוע לכם, זאת הכלבה הנאשמת, היא כלבה חסרת בית. כלבת רחוב פשוטה שבפשוטות. לפלא הוא בעיני, שיצור חסר נימוסים, יחוס וחינוך, כמוה, נכלל, כנראה בטעות, ברשימת משמר הכבוד. היא ניצלה, כמדומה לי, את העובדה שכלב לא הכירה, התגנבה במרמה לטור הכבוד, גנבה את התיק, נעלמה אתו וגרמה על ידי כך לצער רב לידידנו ומיטיבנו, הלל”.

'האאאו! האאאו!" נבחו הכלבים לאות הסכמה.

"יאללל! יאללל! – יללו החתולים ומחו כף אל כף.

“כלבה זאת, מה שמה – המשיך התובע – היא חרפת המין הכלבי ויש להענישה עונש חמור ביותר. אני תובע למענה עונש, שישמש לקח לכלבים אחרים וירתיע אותם מללכת בדרכיה. לקח כזה ימנע מהם להכפיש את השם הטוב של משפחת הכלבים האצילים. ההגונים והטובים בעיר כולה”.

"האאו! האאו! – נבחו הכלבים בהתלהבות.

"יאללל! יאללל! – הסכימו אתם החתולים.

הסניגור, כלב זאב שחור, בעל עינים מבריקות ושיניים לבנות וחדות, זריז והדור בפרוותו, קפץ לעומת התובע והחל לטעון בלהט: “הנתבעת, אינה כלבה “מה שמה”, אלא ג’וליה, הידועה לרבים מאתנו, המתרוצצים ברחובות, ככלבה טובת לב ומנומסת. טענת התובע אינה הוגנת כלל וכלל וגורמה לג’וליה עוול גדול. נכון, שהיא כלבה חסרת בית ואולי אפילו אינה מיוחסת ביותר. אבל, האם די בעובדות הללו, לכשלעצמן כדי לפסול אותה מלהכלל בתור משמר הכבוד? האם הלל, ידיד בעלי החיים, הבדיל אי-פעם בין כלבים מיוחסים ובין כלבי עוני ורחוב בשעת מצוקתם? הגידו לי, מה יש ביחוס זה? האם ה”פוצי-מוצי" המפוטמים והמפונקים, המקבלים הכל מן המוכן ושכל דאגתם היא לזלול ולהתפנק, ראויים יותר ממנה לכבוד זה? יוצא מדברי התובע, שבושה היא לא להימנות על הכלבים המבוייתים, המצוחצחים והשמנים הללו!"

“לדעתי, המשיך הסניגור לאחר שנדמו קולות ההמ… המ… של השופט ומחאות הכלבים המבוייתים. ההיפך הוא הנכון: להיות חברתו של ילד עני, להשתתף בצערו ולחפש תחבולות לבוא לעזרתו, זהו מעשה אצילי, שאין כמוהו! הראו לי עוד מישהו שיהיה מסוגל למעשה שכזה! הראו לי מישהו מכם, שידע לתכנן ולבצע פעולה מעין זאת ובהצלחה כזאת, כפי שביצעה ג’וליה הפקחית! האם חָכְמָה – איננה סגולה, שכדאי להתגאות בה? לדעתי, היא היא, המשמשת פאר אמתי למין הכלבי! כולם חייבים להתגאות בה! גם העובדה שהתחרטה על מעשיה ושהתיק הוחזר למקומו עוד כאותו ערב ממש, מעיד על לבה הטוב ועל יושרה. אני דורש ואעמוד על כך בכל תוקף, שכולם יקומו וינבחו לכבודה לזכר המעשה הנאצל שעשתה! תחי ג’וליה הגיבורה!”

איציק, בראותו את התרגשותה של ג’וליה, שרבצה על ידו, מלאה פחד מנקמת הכלבים הנרגזים, קם והחל להגן עליה. הוא ביקש רחמים עליה. הוא גם הודה, שהוא הוא זה, שצווה עליה לעשות את המעשה שעשתה ואין זו אשמתה, שצייתה לו. הוא גם מוכן לשאת בעונש שיוטל עליה, להתחלק איתה בפיתו, לאמצה לו ככלבתו ולספק לה את הבית, החסר לה. בדברו את דבריו, פרץ איציק בבכי מר.

השופט, כלב הרועים, היה פיקח מדי, בכדי להאמין לדברי איציק. בכיו של איציק הוכיח, שאין אמת בפיו. לכן פסק והכריז, שיש לגרש את ג’וליה, לא רק מתור הכבוד, אלא גם מן העיר. אין היא ראויה להתגורר בעיר אחת איתם.

איציק וג’וליה, נדהמו ונחרדו מפסק הדין החמור. פה קפץ הלל ממקומו במעלה המדרגות וקרא בקול רם: “לא! בשום אופן לא! מעירי לא יגרשו שום כלב, ויהא המעשה שעשה רע בעיני כולם! אין לי כל ספק, שכל מה שהתכוונה הכלבה ג’וליה לעשות, הוא – לעזור לאיציק במצוקתו ולכן לא מגיע לה כל עונש! אני מצדי סלחתי לשניהם ולא אסבול שבגללי ייגרם עוול למישהו! כן. אני אשמתי! אשמתי בזה שהתפתיתי לכל ההסדר הזה עם הכלבים, שאינו לפי כבודי ושאני מוותר עליו לחלוטין! מעתה, מבוטל תור הכבוד ולא יהיה צורך בו יותר!”

היללות והנביחות הלכו וגברו מרגע לרגע. הכלבים ברובם תמכו בהחלטת השופט ודרשו בכל תוקף לגרש את ג’וליה מתוכם. אולם, החתולים, שטעמו לפרקים מעט שיני כלב הרועים והדוברמן, אויביהם הגדולים ביותר, שרדפו תמיד אחריהם כדי להפחידם, צדדו בג’וליה, המסכנה כמוהם. הם התנפלו על החתול המלשין, שגרם בטפשותו ובלשונו הארוכה לכל עסק הביש הזה ושרטו אותו עד שנמלט בעור שיניו.

לבסוף, עלה בידי הלל לשלח את כולם למקומותיהם ואט אט חזר השקט לשרור בחצר המרווחת. אז, פנה הלל לאיציק וביקשו, שיבקר אצלו יום יום, כדי שילמדו יחד מספריו. אוליי ידבק גם בהלל מקצת מחריצותו של איציק ויתחיל להתמיד בלימודיו.

איציק הסכים מיד. הלל כבד את אורחו בממתקים מכיסיו הגדושים כל טוב ואחר ישבו לעיין בספרים. גם לג’וליה שמר הלל מנת מזון, שסחב בחשאי ממטבח הוריו.

דוקטור פלושקין נהנה הנאה מרובה, כאשר הביא הלל הביתה תעודת שליש מצויינת. הוא הודה לאיציק על עזרתו לבנו ולאות תודה, קנה לאיציק ילקוט חדש ואת כל הספרים הדרושים לו. איציק גם הוזמן לבקר בבית פלושניק ובמרפאתו בכל עת שירצה ומאותו יום היו לדוקטור פלושניק שני עוזרים נאמנים במרפאתו והוא האמין שבמרוצת הזמן יהפכו לשני רופאים מפורסמים וחשובים כמותו.

חימו היה עכבר ככל העכברים. אפור, בעל זוג עינים המתרוצצות בחוריהן מפחד מתמיד מפני החתול, האורב בפינת החדר או החצר. הוא היה עכבר זריז ומהיר, ער ויודע להשמר לנפשו. רק שפם חסר לו. אפילו חתימת שפם, כיאה לעכבר מבוגר, לא היתה לו. התרוצץ חימו בין העכברים ושאל את כל אחד מהם, מאין קבלו את שפמם? היו כאלה שצחקו לו. אחרים, השיבו לו תשובות סתמיות, כדי שיחדל להטרידם. רק עכבר אחד ריחם על חימו המסכן וסיפר לו בסוד, שהשפם צומח עם אכילת גבינה, גבינה רכה… גבינה קשה… בעצם, כל גבינה… אך היעילה ביניהן היא גבינה צהובה בעלת חורים. דווקא עם חורים. ומה שהחור גדול יותר, יעילה הגבינה לגידול השפם.

חיפש חימו גבינה כזאת בכל המקומות, עבר את כל חנויות המכולת, ביקר בבתים פרטיים, אולם גבינה כזאת, הדרושה לו, לא מצא בשום מקום.

החליט בליבו, שלא יגע בשום אוכל, עד שלא ימצא את מבוקשו. הלך ורזה, התהלך רעב ועצוב כל הימים. כה הצטמק, שאפילו סבו, – “רב-חימו” הזקן, שעבר לידו במקרה בחצר אחת, לא הכירו. והוא היה נכדו האהוב עליו במיוחד!

רץ חימו אחר סבו בשארית כוחותיו ויילל: “סבא! סבא! הצל אותי! אני גוסס!”

עצר הסבא, קרב והסתכל בו ארוכות. לבסוף נוכח שזה נכדו האהוב עומד לפניו במצב עלוב שאין כמותו. ריחם עליו הסב, הניד ראשו בצער ושאל בקול מלא דאגה:

“האתה הוא חימו נכדי?”

“כן! – השיב חימו – אני הוא נכדך הנאמן.”

“וכי מה קרה לך, שכה רזית? שאל הסבא בחרדה, האינך חולה חלילה?”

הביא אותו “רב-חימו” למאורתו, העמיד בפניו שיירי אוכל דשנים וטעימים. אולם חימו בשלו. הוא מעדיף למות מרעב ולא יגע בשום דברי אוכל פרט… לאחד… נפשו יוצאת רק לגבינה קשה עם חורים. אין הוא מוצא אותה בשום מקום. אולי הסבא בעזרת כל המשפחה ימצא אותה עבורו". "וכי לשם מה דרושה לך דווקא גבינה כזאת? תמה הסב. “אחרת לא יגדל לי שפם. ואיך זה אופיע בקהל העכברים ללא שפם? לצחוק אהיה בעיניהם.”

הרגיעו הסב. הניע בשפמו העבות והלבן, חשב רבות, הרהר ארוכות, שקע במחשבות ולבסוף אמר: “מה הבעיה? הן אתה בעצמך יכול לעשות חורים בגבינה. שיניים הן יש לך! קנה גבינה קשה כלשהי וחרר בה חורים כאוות נפשך.”

הודה חימו לסבו בעינים מלאות דמעות תודה והלך לדרכו שמח וטוב לב. עתה יבא הקץ לסבלותיו. איך זה לא עלה בדעתו פתרון כה פשוט? הן אין הוא טפש כלל וכלל.

נכנס חימו לחנות מכולת, קנה בה נתח גבינה גדול בכל כספו ופנה בדרך למאורתו, שם יכין לו בשלווה את שחשקה נפשו. אולם בדרכו, תוך כדי הליכה, בהיותו מורעב, החל לכרסם בגבינה ומשהגיע לפתח מאורתו, נוכח שלא נותר בידו אפילו פירור אחד מכל הגבינה שקנה.

שוב התהלך חימו מיואש כולו, רזה ורעב כמקודם. משהציק לו הרעב מאוד, עד שלא יכול היה לסבול יותר, החליט לבקר שוב את סבו. לא היה דבר קל מזה. כידוע, הסתובב סבו, כעכבר בעל נסיון חיים רב, בסביבת בתי עשירים וזאת משתי סיבות. ראשית – מצא שם אוכל משובח ומגוון. שנית – רוב החתולים, כחתולי בית, סגורים היו בבתים, שבעים היו ממאכל שהוגש להם ולא הציקו ביותר לעכברים.

ואמנם מצא חימו את סבו, כשהוא זולל בכל פה שיירים דשנים וממלא את כרסו בנתחים שמנים. הציע לו הסבא חלק משללו ובחר עבור נכדו את הטעים במיוחד. אולם חימו עיקם את אפו בתיעוב והכריז כי ליבו נמשך אחר דבר אחד בלבד – גבינה בעלת חורים גדולים. ראה הסב שאין תקנה לנכדו וכי ימות מרעב אם לא ישיג את מבוקשו, לכן, יעץ לו שיקנה שוב נתח גבינה גדול, יביאו אליו אל מאורתו והוא ידאג כבר לחירור החורים. אל דאגה! מחר יקבלה חימו כפי שהוא אוהב אותה. הסב יזמין את כל בני המשפחה וכולם יעזרו לו במלאכה.

רץ חימו מלא מרץ ועידוד למכולת הקרובה. רק אז נזכר שהוציא את כל כספו ולא נותר לו במה לקנות את הדרוש לו. חיכה חימו בסבלנות עד שבעל המכולת יהיה עסוק בפינת חנותו, קפץ על הדלפק, חטף נתח גבינה גדול, נמלט אתו והביאו ללא שהיות למאורת הסב. הוא קיווה בכל ליבו שלמחרת ימצא אותה מוכנה לפי טעמו ורצונו.

אולם למחרת, השכם בבוקר, כאשר הופיע אצל הסבא, הניד זה את ראשו בצער והודיע לנכדו המאוכזב, שמהגבינה נותרו החורים בלבד, ואת אלה קשה למצוא בחשכת המאורה. הרעיון אמנם היה מוצלח, אלא שבני המשפחה הגזימו במאמציהם. אולי פשוט היתה הגבינה טעימה מדי וקרה לה מה שקרה, בכה חימו כתינוק. מה יהיה עליו עתה? באין לו שפם, טוב מותו מחייו. אם קצרה ידם של בני משפחתו מלהושיעו, איך יוכל לבקש עזרה אצל יתר העכברים? האם ישאר מין ינוקא כל ימי חייו, ללא חתימת שפם? מוטב לו למות… למות… למות.

נכמרו רחמי הסב על נכדו האומלל. שוב שקע בהרהורים ולבסוף אמר: “יש לי! יש לי! יש לי עצה טובה עבורך! המכיר אתה את מנהל הסופרסל הגדול?” “מכיר ומכיר – השיב חימו – אני קונה ותיק שלו ואנחנו ידידים טובים.”

"טוב! – הכריז הסב – שמע נכדי בקולי והכל יבוא על מקומו בשלום. גש אליו ושאל אותו אם אין לו במקרה מנת גבינה מקולקלת, שהוא מוכן לוותר עליה. אם יתן לך אותה, תוכל להתאמן בהתקנת החורים. אף עכבר לא יעז לגעת בה לרעה. אני מקוה שהפעם באמת תזכה במה שליבך חושק בו. על דברתי! דברת “רב” חימו הזקן.

אץ חימו כחץ מקשת לסופרסל, פנה לידידו, מנהל החנות ובקול רועד שאל אותו אם… יש לו במקרה… מנת גבינה מקולקלת… כזאת… שאיש לא ירצה בה…

“בטח! – קרא המנהל בצהלה – יש לי מחסן מלא מצרכי אוכל פסולים לאכילה ואין לי מה לעשות בהם. ראויים הם רק לפח אשפה. גש שמה, בחור, ואכול לך כמה שתרצה”.

"ובכמה יעלה לי הדבר? – שאל חימו, כי לא נותר לו כסף כלשהו לאחר שבזבזו על נתחי גבינה שהלכו לאבוד.

"חינם! הכל חינם! – פרץ המנהל בצחוק – עוד אהיה אסיר תודה לך אם תאכל את כל הלכלוך הזה שבמחסן. באורח זה תחסוך לי את דמי סילוק הסחורה הקלוקלת. אם רצונך בכך, תוכל להשאר במחסן זה כל ימי חייך, כשמזונך מובטח לך לעולם. באמת, למה לך להתרוצץ ולהסתכן בחיפוש אחר שיירים? - הוסיף המנהל.

“אינני יכול להשאר זמן רב במקום אחד – דבר חימו ברצינות – אם אחדל להתרוצץ ברחובות, יחשבו בני משפחתי שחתול טרף אותי ויתאבלו עלי. אולי תרשה לי להביא אתי כמה מהם והם יעזרו לי להשמיד סחורה מיותרת זאת מהר ככל האפשר”. “זה רעיון טוב – צהל המנהל – הבא אתך את כל מי שתרצה.”

“מתי להביאם? – שאל חימו בזהירות – הן לבטח לא תסכים, אדוני, שעכברים יתרוצצו פה, אצלך, בחנות, בין רגלי הלקוחות”.

"חס וחלילה! – שאג המנהל – אכן, עכבר חכם ונבון אתה, חימו. השעה המתאימה ביותר לבואכם הנה, תהיה ביום שישי, בשעת סגירת החנות.

אני בכבודי ועצמי אכניסכם בערב שבת ואוציא אתכם ביום ראשון בבוקר, בשעה מוקדמת, לפני פתיחת החנות ללקוחות. ככה! אתם תהנו ואני לא אהיה חסר.

עשינו ביננו עסק מצויין. רק זכור, חימו, הנה הבטחת לי, עליכם לאכול את הכל, עד הפרור האחרון, ולהותיר אחריכם מחסן נקי לחלוטין מכל הסרחון הזה".

“כדבריך, אדוני המנהל. כדבריך. מבטיח אני לך – גמגם חימו מאושר”.

“להתראות, חביבי! – סיים המנהל את השיחה – בליל שבת עם סגירת החנות”.

ואמנם, ביום שישי, בערוב היום, עמד טור עצום של עכברים לפני דלת הסופרסל. בראשם – הסב המהולל בעל השפם העבות והגדול ביותר. אחריו, מסודרים בשלשות, צאצאיו, הדודים והדודות, בני ובנות דודים, אחיינים, נכדים, נינים ובני נינים, כולם בסדר מופתי. מאחורי המשפחה המפוארת נדחק ערב-רב של עכברים, ששמע מחסן האוכל הריץ את כולם הנה.

כידוע, אין כעכבר, האוהב להנות מן ההפקר. נכנסו כולם לסופרסל בעקבות המנהל, שפתח לפניהם את מחסן האוכל הפסול לאכילה לבני אדם. הוא איחל להם בצחוק סעודה טובה וטעימה, יצא את החנות ונעל אותה בכל המנעולים הרבים, סגולה נגד גנבים. משנשארו לבדם, התאספו כל העכברים מסביב למנהיג, הסבא “רב-חימו” זה הרים את כפו, העלה והוריד את שפמו המהולל מספר פעמים לאות, שמבקש הוא את רשות הדיבור. לאחר שהשתתקה ההמולה, נשא זקן העכברים את דבריו לעדתו:

"ילדי, נכדי, ניני וידידי מכל החצרות! זאת הזדמנות נפלאה, יחידה במינה, בה מעמידים לפנינו ולרשותנו מזון כה רב ומאיכות כה מגוונת. ממש מטעמים מכל המינים. זאת הזדמנות נדירה עבורנו, לטעום, פעם בחיים, מכל המטעמים במנוחה ושלוה, ללא כל סכנה, ומבלי שנצטרך לסובב את ראשינו בזמן הזלילה, כסביבון במעגל, מפחד, פן יקפוץ עלינו מאיזו פינה נעלמת, אויבנו המסורתי – החתול. אין לנו מה לחשוש הפעם מאויבנו השני – האדם, כי אנו הרי נמצאים פה ברשותו הנדיבה של מנהל הסופרמרקט, ידידו האישי של נכדי האהוב.

“יחי חימו!”- שאגו כל העכברים.

“עם זאת – המשיך הסב לאחר ששב השקט – קשה לי להיות אסיר תודה למנהל הנדיב. לא את טובתנו ביקש, אלא את טובתו הוא. בכל מקרה אחר, אין לי כל ספק בכך, היה משמיד אותנו ללא רחם או משלח בנו את עוזרו הנאמן, החתול. הוא הכניסנו למחסן זה, כדי שנשמיד את כל החלאה המקולקלת הזאת, העלולה לגרום לנו למחלות ולכאבי בטן. העידו אתם, ילדי אהובים, מי מעמיד לנו מלכודות בבתים ובמחסנים, בעליות גג ובמרתפים, כדי ללכוד אותנו ולהטביענו כפגרים?”

“האדם!” - יבבו כל העכברים.

“מי קונה חתול לכל בית, כדי שירדוף אחרינו בשעה שאנו מלקטים פירורים קטנים, המפוזרים אחר האוכל ואפילו בזה מסייעים לנקיון הדירות?”

“האדם!” – השיבו בצעקה כל העכברים.

“מי מנסה להרעיל אותנו בגרעינים מורעלים ובכל מיני המצאות שטן בשדות ובמחסני תבואה ומונע מפינו את מעט המזון, שאנו אוגרים לחורף?”

“האדם! האדם! האדם!” – שאגו כל הנוכחים.

“ובכן – ופה העלה הסב שוב את שפמו והורידו חליפות – משניתנה לנו ההזדמנות, בל נחמיצנה ובל נפסיד את זמננו על אכילת מזון קלוקל, כשבסמוך, באולם הגדול נמצא מכל טוב, טרי ובריא. נטעם פעם מהאוכל המשובח שאויבנו, האדם, שומר אך לעצמו. אנא, בני, גשו למלאכה!” התפזר קהל העכברים בכל פינה של החנות הענקית. הם עלו על המדפים חיפשו וחיפשו בכל שקיק הניתן לפתיחה בשיניהם החדות. מיודענו, חימו, ניסה למחות, אבל לא היה מסוגל להזכר, אם אמנם הזהירו המנהל מלהכנס לכל יתר המקומות שבסופרסל. לכן לא מנע ממלוויו המרובים לגרום נזק לשפע הסחורות, שהיו מוכנות באריזות הצבעוניות למכירה ביום ראשון הבא. פרט לזאת – הרהר חימו – הן הסבא הוא החכם מכל העכברים ואם הוא מצווה עליהם, הרי יודע הוא מה הוא עושה ואין חימו, עכבר קטן ועלוב, ללא חתימת שפם, חייב לדאוג למנהל החנות. עתה, ניתנה לו סוף סוף ההזדמנות לאכול כאוות נפשו מהגבינה שנפשו חשקה בה ובקרוב יצמח לו שפם, כלכל עכבר מבוגר ומכובד. לכן השתתף גם חימו בזלילה הכללית.

במשך יום שישי ושבת הספיקו העכברים הרעבים לאכול כל דבר הניתן לאכילה. גבינות, קמח, גרעינים מכל המינים, נקניקים, המבורגרים, ממתקים ועוגיות, מצרכי חלב ובשר שונים וקנחו את הסעודה העליזה בכרסום שקדים ופירות מיובשים. הם מלאו את כרסיהם, עד שלא יכלו לזוז ממקומם מרוב שובע ונרדמו בתנומה עזה.

ביום ראשון, השכם בבוקר, פתח המנהל את שערי הסופרסל, כדי להוציא ממנו את העכברים ולשחררם בטרם יגיעו הלקוחות. לחרדתו הרבה ראה מיד שלחנותו נגרם נזק עצום. כל מה שנותר מהמצרכים הרבים, שהוכנו בקפידה רבה לשם מכירתם, היו העטיפות והאריזות הריקות. בכל פינה ובכל מדף התגוללו ורבצו עכברים תשושים מרוב אכילה ושלא היה בכוחם אפילו להמלט על נפשם מבעיטותיו המורגזות. רצה המנהל להעניש את חימו, שבגללו הכניס את כל המזיקים הללו ושדוקא אותו הכיר כעכבר הגון, מנומס וחבר טוב, אבל לך ומצא עכבר מוכר אחד בין האלפים הרבים ששמנו כחזירים ורבצו מעולפים כפגרים.

רץ המנהל לטלפון וצלצל מיד למשטרה: "הלו! משטרה? פה מדבר מנהל הסופרסל מרחוב הכוכב. קרה פה שוד איום וגזילה נוראה… אבקשכם לשלוח מיד שוטרים, אבל מיד, כדי שיעצרו את כל האשמים.

“האם היתה פריצה לחנותך?” – שאל היומנאי של המשטרה שקיבל את ההודעה.

“לא! אני הכנסתי אותם בעצמי” – הודה המנהל הנבוך מהשאלה.

“אם כך, אדוני, – הזהיר השוטר את המנהל – אם אתה הוא שהכנסת את השודדים, הרי הנך שותף לפשע ועליך לתת את הדין אתם. זהו החוק, אדוני, ולא תתחמק ממנו. אבל היות והתחלת במצווה, עליך גם לסיים אותה וכשם שהכנסת אותם, הוציא אותם לחופשי ושיסתלקו להם. אני לא רושם שום דבר ביומני.”

“אבל, לשם מה קיימת משטרה? – הזדעק המנהל – האם עלי להיאבק לבדי בשודדים הרבים שהרסו לי את כל רכושי וגרמו לי נזקים עצומים?”

“שודדים? ועוד רבים – תמה השוטר – כמה שודדים היו לך שם?”

“מאות… מאות רבות… אולי אפילו אלפים – צרח המנהל – אין באפשרותי לפנות אותם.” "מאות? אלפים? - הוסיף השוטר לתמוה – מאיפה באו כל אלה?

בטח מכל המדינה… בעירנו אין כלל מספר כזה של פושעים… רובם סגורים מאחורי דלת ובריח… מהיכן כל אלה?"

"המדובר – גמגם המנהל במבוכה – לא באנשים, אלא בעכברים…

“בעכברים? - רגז השוטר – האם אתה מהתל בנו, אדוני? או שהנך סתם טפש מטופש. הן ידוע לך שהמשטרה אינה עוסקת בסוג זה של שודדים. האם חתולים אנו בעיניך?”

“אבל מה אעשה? - קרא המנהל ביאוש – למי אפנה? עוד מעט יופיעו הלקוחות וכל מה שימצאו פה, זה עכברים מפוטמים כחזירים, שהשמידו הכל… שומע אתה, אדוני השוטר? הכל… ככלי ריק השאירוני… מה עלי לעשות? עוצה לי עצה, אדוני”.

"אין זה עניננו לטפל בסוג זה של תלונות. פנה אל משרד הבריאות! אין אנו גן-חיות…

"גן-חיות… גן-חיות… אכן זה רעיון מוצלח! רב תודות לך, אדוני השוטר! הצלת את חיי!! אעשה כפי שיעצת לי – הרהר המנהל בקול.

מיד צלצל לגן-החיות העירוני: “הלו! גן-חיות? האם האכלתם כבר היום את החיות?… עדין לא?… יופי! מה זה עניני? זה נוגע לי מאוד… אדוני. יש לי פה עבורכם… זאת אומרת עבור החיות שלכם, אוכל מצוין, טעים ושופע… הררי אוכל… כן… הכל חינם… מהרו ושלחו משאית, כדי לקחתו מחנותי, פה מדבר מנהל הסופרסל מרחוב הכוכב… בפינת הכביש הראשי…”

“רגע! - נשמע קול מהסס וחשדן מצד שני של השפופרת – איזה סוג אוכל אתה מציע לנו? בשר? נקניקים? ירקות?..”

“לא! – צרח המנהל הנרגז – אוכל טוב יותר… משובח… נפלא…”

"מה יכול להיות טוב יותר מבשר וירקות לחיות שלנו? – המשיך לשאול הפקיד.

“עכברים, אדוני – השיב מנהל הסופרסל בתרועת נצחון – עכברים, אדוני, למאות… לאלפים…”

“עכברים? סתם עכברים?” – נשמע קולו המאוכזב של פקיד גן-החיות.

“אין אלה עכברים סתם – נעלב המנהל – הם מלאים כל טוב שזללו אצלי בחנות במשך יומיים תמימים… תענוג להסתכל בהם – שיבח המנהל את סחורתו – הם דומים יותר לנקניקים מאשר לעכברים והן בנקניקים חשקה נפשך…”

"אז למה אינך מסלק אותם בעצמך מהחנות? – שאל הפקיד בתמהון.

“כי פוחד אני מהם – השיב מנהל הסופרסל – הם נפוחים מרוב אוכל וגדולים כאריות. אנא! בואו לקחתם ממני ! אף לקוח לא יציג את רגלו אצלי בחנות, בטרם יסולקו אלה מכאן. הנה, מתדפקים הלקוחות על דלת החנות. שלח מהר משאית מלאה חיות שלכם שיבואו ויזללו את העכברים במקום. אנא הזדרזו!”

“השתגעת? – השיב הפקיד בכעס – רק זה חסר לך… מנין לך שלא יתנפלו על לקוחותיך ויעדיפו אותם על עכבריך העלובים? מוטב שתשלח את עכבריך אלינו, אל גן-החיות.”

“איך אוכל לבצע זאת? – שאל מנהל הסופרסל ביאוש – מי יזיז את הנוכלים הקטנים האלה ממקומם? כבדים הם ולא אמצא סבל שיסכים לנגוע בהם.”

“יש לי רעיון! – הרגיעו פקיד גן-החיות – בעוד רבע שעה אשלח לך את מאלף החיות שלי עם חליל הקסם שלו. עליך, אדוני, להכין בינתים משאית גדולה וקרש רחב כדי שעכבריך יוכלו לעלות דרכו למכונית”.

“בסדר! אכין הכל – הבטיח המנהל בהתלהבות – רק בואו! חושו! אוצו! הנה הלקוחות מתקבצים על יד השער ומפגינים נגדי. הצילו!”

תוך רבע שעה הופיע בחור עם חליל הקסם. הוא עלה על המשאית הענקית ומשהחל לחלל בחליל, זזו העכברים, אחד אחר השני, כשהסבא בראשם, כאילו מוכשפים, ועלו בטור ארוך ישר למשאית. גם לאחר שדלתותיה נסגרו והיא זזה ממקומה, המשיך המאלף לחלל, כדי להרגיע את העכברים ולהחזיקם בקסם חלילו.

המכונית הגיעה לשער גן-החיות, הנהג צפר בצופרו והמשאית הוכנסה לגן. שם חיכו לה כבר העובדים המחלקים את המזון לבעלי חיים וכוונו את המשאית לכלובים השונים. ראשית כל כובדו בעכברים האריות, הנמרים, הפומות, הפנתרים, הטיגריסים, היגוארים, הברדלסים וחתולי הבר והמדבר. משם זזה המשאית לכלובי טורפי היבשה כגון התן, הזאבים, הצבועים, הסמורים והנמיות. כמובן שגם התנינים, התמסחים והאליגטורים קבלו את חלקם בשעה שהמשאית עברה על יד האגם שלהם. קבלת פנים מיוחדת נערכה לעכברים בכלובי העופות הדורסים כנשר, עיט, קונדור, הנצים והבזים. לבסוף הגיעה המשאית עם שארית משאה החי לכלובי הנחשים הארסיים כאנקונדה, פיתונים, קוברות, חנקיים וזעמנים למינהם. אלה שרבבו מיד את לשונותיהם הממוזלגות למראה הטרף ופערו פיהם לרווחה.

אולם יותר מכולם, שמחו תושבי העיר שהתפטרו מעכבריהם אחת לתמיד. רק החתולים התהלכו עגומים משום שאבד להם פתאום מקור מזון, כה אהוב עליהם.

ואתם, ילדים, משתובא לפניכם אי פעם גבינה בעלת חורים גדולים, אנא, הזילו דמעה לזכר העכבר, חימו, שכה השתוקק לה ושילם בייו עבור תשוקתו זו.

היום הולך ומחשיך. קולות הילדים מהדהדים ברחוב. הילד – אבישי, כה אהב לשחק, עד שלעתים פשוט שכח לחזור הביתה, כדי להכין את שעוריו או לאכול את הארוחות, שאמו הכינה עבורו. משאחר הפעם אבישי לחזור, יצאה אמו וקראה: “אבישי! אבישי! השעה מאוחרת! בוא הביתה!”

“אמא! – התחנן אבישי – כל כך יפה בחוץ וכל הילדים עדין משחקים פה. גם אני רוצה לשחק עוד קצת.”

“אינני מסכימה! – אמרה האם – עוד מעט ויחשיך היום וגם חבריך ילכו הביתה. בוא כבר! השמעת?”

“אבל אמא! – המשיך אבישי להתחנן – עוד לא הגיע הלילה…”

“אבל טרם הכינות את שעוריך ועוד מעט ויגיע הזמן לאכול את ארוחת הערב” – אמרה האם.

"אני מוכן לוותר על שניהם! – יבב אבישי;

“ואני אינני מוכנה לוותר על אף אחד מהם – קראה האם בתקיפות – אם לא תבוא מיד, ארד אני אליך ובמשיכת אוזן אחזירך הביתה.”

אבישי נבהל מאיומה של אמו. תארו לפניכם… שאמו אכן תאחז באזנו ותמשוך אותה בכל כוחה… כתוצאה מכך – תתארך אוזנו ותהיה ארוכה מהשניה… ואז… מה יקרה?.. משיראו זאת הילדים, ירוצו אחריו ברחוב ויקראו לו בלעג: “חצי חמור ראו נא! חצי חמור! בואו ונראה אם הוא יודע גם לנעור כחמור? ואולי גם לקשקש בזנבו, כדי לגרש את הזבובים מעליו!”. "לא! לא כדאי! מוטב לרוץ הביתה, בטרם תרד אמא לרחוב ותקיים את איומה…

נחפז אבישי והחל לרוץ בכוון לביתו. לפתע, ראה לפניו משהו מבריק מונח באמצע הכביש. ניגש אבישי, התכופף והרימו. ראו נא איזה פלא… על כף ידו היתה מונחת אבן ירוקה בגודל של כפתור קטן, מבריקה בשלל צבעיה. לבטח… יהלום.. – חלפה מחשבה בלבו – "אביאו לאמי והיא תסלח לי על האיחור.

הוא צעד עוד מספר צעדים, כאשר לפתע, שמע קול רשרוש וכעין לחש: "ראש…ראש…ראש…! הסתכל ימינה… הסתכל שמאלה… מאין בא הרעש המוזר הזה?

הביט קדימה… פנה אחורה… ולא ראה דבר.

פתאום, מתוך מחילה קטנה בקרקע, על ידו ממש, ביצבץ ראשו של נחש. לנחש – עין אחת יחידה ומבריקה, בדיוק בגון האבן הקטנה המונחת בכף ידו.

"החזר לי את האבן! זאת עיני! – לחש הנחש. "אבל, אני הן מצאתיה בכביש והיא שלי! – טען אבישי.

"ואתה תסכים, ילד, שאתהלך עם עין אחת בלבד? – שאל הנחש – איך יסתכלו עלי הנחשים האחרים? לבטח ירוצו אחרי ויצעקו: “סומא! חצי עיור! חצי עיור!”

"ומה אכפת לי מה יאמרו הנחשים עליך? – צעק אבישי.

"ואם ימשכו אותך באוזנך האחת והיא תתארך ואז ירוצו הילדים אחריך ברחובות ויקראו: "חצי חמור! חצי חמור! הינעם לך הדבר? – שאל הנחש בתרעומת.

נעצר פתאום אבישי והביט מתשומת לב בנחש. איך הוא יכול לדעת על מה חשבתי?… הן לנחש אין אוזנים והוא לא יכול היה לשמוע מה שאמא אמרה… ובכל זאת… הוא מדבר אתי, כאילו שמע את דבריה… הפלא ופלא…

משראה הנחש, שאבישי מהסס ואינו יודע מה לענות, הוסיף ללחוש לו:

“בטוח אני שילד טוב וישר הנך ולא תרצה לגזול ממני משהו ותחזיר לי את עיני. הן לא תרצה, שאהיה לצחוק בעיני הנחשים, חברַי?”

“אבל… – גמגם אבישי – אני רוצה משהו תמורת האבן היפה הזאת… מגיע לי! סתם ככה להחזיר חפץ נאה שכזה… ואולי אפילו יקר ביותר… איזו מתנה יפה… לפחות… משהו נחמד, כשי,… הן לכל מוצא ישר ומחזיר אבדה מגיע פרס… אפילו במשטרה נוהגים כך…”

“רואה אני, שאינך ילד ישר, כפי שדמיתי לי בנפשי – השיב הנחש ברוגזה – רואה אני שלא נותרה כל ברירה בידי, אלא לאלץ אותך, שתחזיר לי מיד את עיני.”

“ואיך תוכל לעשות זאת? – שאל אבישי בזלזול – הן נחש אתה, שרץ קטן וחלש. ואומר אתה לאלץ ילד גדול כמוני, שיעשה משהו, שאין ברצונו לעשות? חכה, נראה, איך תעשה זאת?”

“יודע אני – השיב הנחש בשלווה – שילדים טפשים כמוך, אינם מתמצאים בחיי הנחשים ואינם מודעים לגודל הסכנה האורבת להם מאתנו… לכן, אין זו אשמתם, שמתעקשים הם לפעמים על דבר שטות… הן ילדים שוטים הם… האין ידוע לך, שלכל נחש ארסי יש שקיק ארס בפיו, בקצה השן, בה הוא מכיש את האדם או את החיה, שברצונו להמיתה? יכול אני בכל רגע לגרום למותך ואז אוכל בקלות להוציא את עיני מידך… אבל… כאמור… טפשון הנך! בוא ואציע לך הצעה הוגנת. בוא אתי ואני אביאך לחדר האוצר שלנו ושם תבחר לעצמך כל אבן חן, שליבך יחשוק בה. אבן כרצונך…”

“יופי! טופי! – צעק אבישי בשמחה – אבל איך אוכל להכנס למחילה כדי לזחול אחריך? הן הפתח קטנטן ואני ילד גדול?…”

“זו לא תהיה בעיה – הרגיעו הנחש בחיוך – ביכולתי להפוך אותך בין-רגע לנחש כמוני ולא תתקשה לזחול אחרי.”

“אבל… אינני רוצה… להיות נחש – התייפח פתאום אבישי… טוב לי להשאר ילד… אפילו אם חייב אני להכין שעורים ולשמוע בקול אמא… כן… מה תאמר אמא על כך? היא לבטח לא תסכים…”

“אזי אין לי כל ברירה – אמר הנחש בקול חמור – או שתחזיר לי את האבן או שאקח אותה מידך בכוח. המוכן אתה לבוא אחרי?”

"טוב… אבוא אתך… – גמגם אבישי.

"חישה! חישה! חישה! חיש! – קרא הנחש בקול מצפצף.

אבישי חש לפתע שגופו הולך ודק… הולך ומתארך כסליל מאורך. הוא מתכסה בקשקשים, גפיו – הידים והרגלים נעלמות וזנב צומח לו בקצה גופו. הראש הולך ומצטמצם… הולך וקטן, עד שדומה הוא כבר לראשו של נחש ומפיו משתרבבת לשון ממוזלגת כקלשון קטן… ולראש השטוח – שתי עינים קטנות משחירות…

"בוא אחרי – מצווה הנחש על אבישי. לאחר שהחזיר את עינו השניה למקומה הטבעי, נכנס למחילה בזחילה ואבישי זז קדימה ונכנס אחריו לאט ובזהירות, מגשש באפלה הפתאומית, עד שעיניו הקטנות התרגלו לחשיכה ויכול הוא לעקוב אחר תנועות חברו החדש וללמוד ממנו את מלאכת הזחילה.

קשה עליו מאד מלאכה זו. הן נחש טרי הוא, שזה עתה קם והיה ומימיו לא עסק בזחילה ועוד בחשיכה. אפילו ניצוץ אור אחד אינו חודר למחילה העמוקה ואם הוא לא ישים לב, ילך בה לאבוד ולא ידע לאן לפנות. הנחש, ירוק העינים, נחפז לדרכו וזחל במהירות רבה ואבישי עדין מתייגע בדרך הארוכה וכל הזמן חושש, שלא יצליח להשיג את חברו החדש.

לאט לאט התרגל גופו לתנועות הגמישות של הזחילה וכעבור מספר שעות זחל כנחש רגיל. המחילה לא היתה ישרה כלל וכלל. היו בה פיצולים רבים, עליות וירידות, זרועה היתה חול ואבנים ומכל הצדדים ניתר עליהם אבק סמיך. סלעים חסמו את דרכם, עד שמצאו סדק להשתרבב דרכו. ארוכה הדרך, כאילו לא תיגמר לעולם. שעות על שעות עמלו שני הנחשים ולאבישי נדמה היה, שחלפו ימים, חודשים ואפילו שנים מאז הסכים להצעת הנחש. הוא כבר התחרט שהתפתה בקלות ראש להרפתקה מתישה זאת והכל בגלל אבן קטנה, ירוקה ומבריקה.

וכי מה יקרה אם אמנם ימצא את האבן הכי יפה והכי יקרה בעולם? איפה ישים אותה? הן אין לו כיסים?… איך ישמור עליה בדרך ארוכה זאת? איך יביא אותה הביתה מבלי לאבד אותה? שקוע בהרהורים נוגים אלה המשיך לזחול. הקשקשים התכסו בחול, גופו כבד עליו. עוד מעט ויתעלף. פתאום, נראה ניצוץ אור מרחוק… אור שהלך וגבר… שהלך וגדל… הם יצאו עתה החוצה והמשיכו לזחול בתוך יער עבות, בעל עצים גבוהים וסבוכים, בין שיחים עבותים בעלי ריח חריף ומתוק, ירדו בערוצים מלאי חלוקי אבנים וסלעים חדים בעלי צורות משונות של חיות קדם. סוף סוף הגיעו שוב לפתח מחילה, אלא שהפעם היתה מרווחת יותר, קל היה לנוע בה וניתן להתקדם בה ללא עמל רב.

שוב חלף זמן רב עד שהגיעו פתאום לפתח רחב ומואר של אולם גדול, שעל מפתנו עמדו זקופים על זנבותיהם, עשרות נחשים מכל המינים,כחיילים על משמרתם. משראו אלה את חברו של אבישי מגיע מתוך המחילה, החלו לחלל בחלילים קטנים לכבודו ומקישים במצילתים הקשורים לזנבותיהם. רחש פעמונים דק ונעים לאוזן נשמע בחלל הפתח, כאילו להזעיק את כולם לרגל הופעת אורח חשוב ונכבד.

באמצע האולם הגדול, עמד כסא מרווח, משובץ כולו יהלומים מבריקים ככוכבים ומעליו תלוי כתר מלכות, מתנוצץ מזהב ואבנים יקרות. חברו החדש של אבישי זחל עד לכסא, הזדקף פתאום ונחת עליו בתנועה מהירה, כאילו רגיל לעשותה מזמן. כל הנחשים השתחוו בפניו ונפלו אפים ארצה. אבישי התפלא, שגם הוא, כיתר הנחשים, רובץ על הרצפה ומסתכל בחברו בהערצה וביראת כבוד, כבמלך אדיר ונורא.

לאחר דממה של דקות מספר, קרא מלך הנחשים בקול שורק ורם: “הביאו כסא וקרבו אותו אל כסאי!”

מיד יצאו נחשים גדולים וחסונים ובמאמץ רב דחפו לפניהם כסא, הדומה לכסא המלכות, אך קטן ממנו ואינו מקושט כמונו והעמידוהו על יד כסא המלך.

התכופף המלך ולחש משהו לשני הנחשים שעמדו זקופים משני צדי כסאו. קפצו שניהם, זחלו במהירות לעבר אבישי, הרובץ עדין על הרצפה בפתח האולם. הם השתחוו בפניו והזמינוהו להכנס פנימה ולהתיישב על הכסא הנוסף. זחל אבישי לאט עד כסאו ועלה עליו באותה תנועה, שלמד לפני דקות מספר מחברו לדרך. מיד הופיעו נחשים רבים ובפיהם מברשות דקות ועדינות, בהן הברישו בזהירות את קשקשי המלך ושל אבישי, שקלטו אבק רב, חול, אדמה ואבנים קטנות בשעת זחילתם בדרך הארוכה עד ארמון המלך.

לאחר שהתנקו, עד שעורם התנוצץ שוב בכל צבעיו וכל נחש חזר למקומו הקבוע לו, הכריז המלך בפני כל בקולו הצפצפני: “לכבוד לי להציג לפניכם את נחשנו החדש, ששמו בלתי ידוע לי עדין ושהצטרף לקהל שלנו מרצונו, כדי להיות אחד מאתנו. רק לפני שעות מספר היה זה ילד, ילד שובב ששיחק עם חבריו ברחוב. הן תשאלו לבטח, מה עושה ילד זר בארמוננו ולמה מגיע לו הכבוד לשבת בשכנותי, כאילו השתייך למשפחת המלך? ובכן, ילד זה גמל לי טובה גדולה ובטובו החזיר לי את עיני שאבדתי. הוא גם הביע את רצונו להצטרף לנתיני הנאמנים ולשרת אותי בכל. כדי לגמול לו על הטובה שעשה לי,מאמץ אני לי אותו לבן. הוא יהיה מעתה הנסיך שלכם וגם יורש העצר. הוא יקבל, כיאה למעמדו החדש והרם, עיני יהלום, כמוני. יהיה עליכם לכבד אותו, כפי שמכבדים אתם אותי ולהאזין לדבריו ביראת כבוד, כפי שמקשיבים אתם לפקודותי. הוא יעמוד בראש הגדודים שלנו, הוא ידאג לצרכיכם בכל, הוא ישפוט ביניכם, הוא ישבח אותכם והוא יעניש אותכם, אם ימצא זאת לנכון. עליעם להיות נאמנים לו בכל, כפי שהנכם נאמנים לי וכפי שהייתם נאמנים לאבותי.”

" אבל אינני רוצה! התפרץ אבישי ועיניו זולגות דמעות – אני רוצה הביתה! אל אמא! אל חברי! אני רוצה לחזור לבית הספר, לקרוא בספרים ולהכין שעורים! אני רוצה לשחק עם ילדים אחרים ברחוב בכדור ובתופסת! אינני רוצה להיות נחש! לא!"

"אחרת את המועד! – קרא המלך – מעתה והלאה תהיה נחש כמונו, תחיה בקרבנו, תקבל את חצי המלכות ותהיה ראש כל הנחשים. הנסיך “חיש-חיש, בני.”

“אבל, - ניסה אבישי להתנגד – אני צריך לשאול את אמא! היא תמרוט את אוזני, אם אסכים להיות נחש. היא לבטח לא תרשה, שבנה יהי מן הזוחלים הנוראים, שכל אדם חושש מפניהם ומתרחק מהם בפחד. אני בטוח, שהיא לא תסכים. לעולם לא! אני חיב לפחות לבקש רשות ממנה בטרם אחליט על כך. אולי, תרשה לי לחזור הביתה ולהוועץ בה? רק לזמן קצר… רק לדקות מספר… שאוכל להגיד לה…”.

“הברירה אינה בידך עוד – השיב המלך בחומרה ובכעס – עליך לשמוע בקולי, בין שתרצה ובין שתסרב! מאחר והסכמת לבוא אתי והפכתיך לנחש, לא תחזור לעולם להיות ילד. מוטב שתתרצה ותשכח מה שהיית. היית ילד קטן וטפש, ילד מסכן, שהקטן בנחשים שלי יכול היה להמיתך בין-רגע בארסו. ועתה, בוא אחרי ואפתח לפניך את חדר אוצרותי. תראה את הזהב, הכסף וכל אבני החן היקרות ביותר בעולם כולו, שנאספו בעמל רב במשך דורות רבים על ידי נחשים והובאו הנה. תוכל לבחור לעצמך, כפי שהבטחתיך, את האבן הנאה ביותר, הגדולה ביותר המבריקה ביותר”.

“בסדר! – אמר אבישי בהכנעה – הבה נלך! הן לשם כך יצאנו לדרך ארוכה שכזאת.”

החליק המלך מכסאו ואחריו ירד גם אבישי בזהירות ושניהם זחלו עד סופו של האולם. שם, בפינה, עמדה דלת גבוהה, עשויה כולה זהב טהור ולפניה ניצבים שני נחשי חנק ענקיים כשלשונותיהם, דמויות קלשון, משורבבות החוצה, גדולות ומאיימות.

לאות מאת המלך, נפתחה הדלת וברק מסנוור של אבני חן מכל המינים, הגדלים והגוונים, היכה את עיניו של אבישי, שעדין לא התרגלו לאור החזק שבאולם, לאחר השהייה הממושכת באפלת המחילות. אבישי נדהם מאוד למראה כל האוצרות הרבים והקישוטים השונים ומשונים שנערמו לערמות בכל פינות חדר האוצר, כחול על שפת הים.

זחל אבישי מערמה לערמה, מאבן-חן אמת למשניה, הסתכל בכולן, נהנה ממראיהן והתפעל מיופין. כל אחת יפה יותר, מבריקה יותר, חמודה יותר מהשניה וכולן כה נהדרות, שקשה היה לבחור מביניהן אחת בלבד. שעות על שעות זחל, חיפש, הריח וחיטט, עד שסוף סוף מצא אבן-חן אחת ויחידה, כחולה ככחול השמים, כאילו מחייכת אליו ובה בחר.

אבל… איך יקח אותה אתו? – תמה אבישי בליבו – אולי יעטפו לו אותה בפיסת בד זהוב וישימו לו בפיו, כפי שראה את מלכו נושא את עינו הירוקה בתחילת מסעם המשותף.

הרהר וחשב שקל בדעתו את כל התחבולות שיוכל לעשות כדי להסתירה, אבל… איך יחמוק מבין כל הנחשים הנוראים הללו, שיחסמו את דרכו?

איך יוכל לעבור את מפתן האולם הנרחב, מבלי שהשומרים ישימו לב? נכון, הוא נסיכם והוא יכול לצוות עליהם לפנות לו דרך… אולם משיראו, שהוא מסתלק, ירדפו אחריו ולבטח ישיגוהו, כי הם זריזים ומהירים ממנו בזחילה. מה לעשות?

מרוב הרהורים ומחשבה, נעצמו עיניו, ראשו נשמט על הקרקע והוא שקע בשינה עמוקה.

לפתע, חש אבישי כאב חד באוזנו. הן הוא נחש חסר אוזנים. כיצד תוכל אוזנו לכאוב? והנה הוא שומע גם את קול אמו, הקוראה לו: “אבישי! קום! עצל שכמותך! נרדמת בדרך, שובב שכמותך! הנה אמרוט שוב את אוזנך והפעם חזק יותר, כפי שהבטחתי לך”.

התעורר אבישי, פקח את עיניו והנה אמו מושכת באוזניו, באותו זמן, חש במשהו קשה בכף ידו. פתח אותה והנה מונחת בה האבן הכחולה, ככחול השמים, שבחר מאוצרו של מלך הנחשים. הפלא ופלא!

ילדים מבוגרים מאמינים, שהחמור – הוא בעל חיים עצלן, עקשן כפרד וטיפש מטופש. ולא זאת, כידוע, יש לחמור ראש גדול למחשבות, זוג אוזנים ארוכות וזקופות, שבעזרתן הוא שומע וקולט דברים רבים ואם הוא עקשן לפעמים ומושך את העגלה אחורה במקום קדימה, הרי כנראה, שיש לו סיבה לכך. אנחנו פשוט לא יודעים אותה, כי מימינו לא היינו חמורים.

בכפר אחד חי אכר ושמו – פרידריך. לו חמור גדול וגבוה, שגם שמו כשם בעליו. כך לפחות קראו לו כל בני הכפר. מזונו לא ניתן לו בשפע, כי לאכר, בעליו, היתה אחוזה קטנה ואדמה מועטת לעיבוד. לכן, לא העביד האכר את חמורו ביותר, והחמור נהנה מחופש רב והיה מבלה את רוב יומו בטיול ברחובות וסמטאות הכפר, מאזין לשיחות בין האכרים לנשותיהם, בין הילדים במשחקיהם, בין הסוחרים והעגלונים ואפילו לשיחות בין המבקרים במסבאה הקטנה שבכפר. את כל מה ששמע, שקל, הרהר וחשב שעה שליחך את העשב בצידי דרכים, מזונו היחידי, כי לא היה בידי האכר כסף לספק לו שעורה או חציר למאכל.

יום אחד, רתם אותו האכר לעגלתו, העמיס עליה כמה שקים של תפוחי אדמה, יבול חלקתו הדלה, והתכונן לנסוע לעיירה הקרובה, כדי למכור את יבולו ותמורת הכסף לקנות קמח לביתו. אולם פרידריך החמור החליט אחרת. בראותו שהאכר מנמנם על מושבו בעגלה בסומכו על חמורו, שידע את דרכו, כוון החמור את פעמיו לעיר אחרת, רחוקה יותר. משהתעורר האכר מנמנומו, מצא את עצמו בשוק של עיר גדולה. דווקא בשוק זה מכר האכר את יבולו במחיר גבוה יותר מהמחיר, לו ציפה, כי חסרו בשוק ביום זה תפוחי אדמה.

התבונן האכר בחמורו וכשזה קרץ לו בעינו, צחק, טפח בחיבה על גבו ואמר: “פיקח אתה, חמורי בחיי!” שם האכר לפניו מנת שעורים גדושה ופרידריך חשף את שיניו הגדולות בחיוך רחב והריע בתרועה קולנית: “יחי אני! יחי אני!”

משחזר האכר לביתו בכפר, סיפר לבני משפחתו על חכמת חמורו והשביע אותם, בל יספרו לאיש על כך, כי אנשים רעים עלולים לגנוב אותו.

אולם, קשה לשמור על סוד לעולמים. משראו שכניו של האכר, שמצב רוחו טוב, שהוא קונה גם את יבוליהם, יוצא לדרכו בעגלתו לעתים קרובות ומביא מכל טוב הביתה, – החלו ללחוץ עליו שיספר להם מהו סוד הצלחתו הפתאומית. לא יכול היה האכר להתאפק מלהתפאר לפניהם על מזלו הטוב וסיפר להם על חמורו הפיקח והערמומי.

אמרו לו: “מה לך, כי תרוץ יום יום ותתרוצץ בדרכים קשות? בוא ונעשה עיסקה אתך. השאל לנו את חמורך ואנו נשלם שכר טוב תמורת שרותיו לנו.”

“רעיון מצויין! – הגה האכר בליבו –, זקנתי כבר ולשבת בבית באפס מעשה ועוד להרויח כסף ללא כל עמל, – זהו סוד ההצלחה האמיתית! לא יזיק לפרידריך העצל להניע במקצת את אבריו הגדולים ולהרויח את לחמו ביושר”.

משהגיעו השכנים לביתו בערב, הודיע להם האכר על הסכמתו להצעתם וכולם התישבו מסביב לשולחן על כוס בירה, כדי לקבוע סופית את שכרו היומי של החמור פרידריך.

פרידריך המסכן חדל לטייל לו להנאתו בסמטאות הכפר ולהקשיב לשיחת הבריות. מעתה היה יומו מלא וגדוש. יום יום הופיע אחד האכרים לפני בית בעליו, אחז ברסנו ורתם אותו לעגלה עמוסה יבול שדות. נאנק פרידריך קשות תחת המשא הכבד וסחב בכל כוחותיו. בתחילה, עוד נענה פרידריך לציפיות האכרים, שסמכו על פיקחותו שיביאם לשוקים הנוחים לסחורותיהם ועלה בידיהם להרויח ממון רב. אולם במשך הזמן, כשעבודתו הלכה ורבתה, כשלא היה לו הזמן להקשיב לשיחות הסוחרים המבקרים בכפר והגרוע מכל, כשהאכרים לא פיצו אותו עבור חכמתו במזון כלשהו, בהיותם בטוחים, שבעליו ידאג למזונו תמורת הכסף שקיבל עבור עבודתו ואפילו עשב ללחך בדרך לא נתנו לו, כי נחפזים היו לדרכם, ראה פרידריך, שמרוב חכמה גרם לעצמו צרה גדולה והחליט למצוא מוצא ממנה.

ראשית כל, הביאם לעיירה הקרובה. בה היו המחירים ירודים תמיד, כי תושביה עניים היו ולא יכלו להרשות לעצמם דברי מותרות. לא הועילו מכות והצלפות שוט. לא הועילו גידופים וקללות. הפעם התעקש פרידריך כחמור אמיתי ומשכבדה יד האכרים עליו, החל להפוך את העגלות על הסחורה ועל כך זכה לבעיטות ומכות נוספות מאת האכרים הנרגזים ועגמומיותו הלכה וגדלה מיום ליום.

באו האכרים אצל בעליו, התלוננו על תעלולי חמורו וסירבו לשלם את שכר עמלו. ראה האכר שפרנסתו בסכנה, החליט להעניש את פרידריך. כאשר היה חוזר הביתה עייף ויגע, מנע ממנו כל אוכל, קשר אותו בשרשרת לעמוד, כדי שלא יוכל לנוח ברביצה וחדל לדאוג לנקיונו ולנקיון האורוה.

ראה פרידריך, שעקב פיקחותו היתרה, גרם לעצמו חיי רעב ותלאות, החליט לשנות את רוע מזלו. בלילות הרעב חלם על חיי חופש ודרור, על טיולים להנאתו בכפר ובשדות, על האזנה לפטפוטי ילדים ומבוגרים, על כל אותם החיים הטובים, מהם נהנה בטרם הצליח להוכיח, שגם לחמור יש חכמה ותבונה. הוא חיכה ליום ראשון הקרוב, יום מנוחה לאכרים ובהמותיהם. מששלחוהו בעליו לרעות בשדות, הרים את רגליו ובדהירה ברח מהמקום. רץ בכל כוחותיו ולא הפסיק את מרוצתו עד שהגיע לעיר בלתי מוכרת לו. לאט לאט הסתובב בגנים, ברחובות וככרי העיר והסתכל בחנויות ובהולכי רגל שהתהלכו במדרכות.

פתאום עצר אותו שוטר ושאל אותו בקול חמור: “מי אתה ומה מעשיך פה?”

"אני תייר – השיב פרידריך לתומו – וכפי שהנך רואה מטייל אני..

“אה! תייר אתה! – השיב השוטר בלגלול –, ואיפה אתה לן, אם מותר לי לשאול את כבודו?”

“במלון בעל מיליון הכוכבים” – השיב פרידריך ונער בצחוק.

“הגננים התלוננו עליך – המשיך בכעס השוטר –, שראוך אוכל צמחים מתוך העציץ הגדול שבככר העיר… מה יש לך לענות על כך, אדוני התייר?”

“נכון! – אישר פרידריך –,טעמתי ממנו, אבל הוא לא היה לפי טעמי כלל וכלל. חושש אני אפילו, שהוא הזיק לי, כי בטני כואבת.”

"עלי לעצור אותך ולהביאך לתחנת המשטרה – הוסיף השוטר.

"איך תוכל לעצרני וגדול אני ממך כפלים? – תמה פרידריך ופנה ללכת לדרכו. אולם השוטר הוציא משרוקית מכיסו ושרק בכך כוחותיו. חיש מהר הופיעה משאית מלאה שוטרים. הם קפצו ממנה, אחזו ברגליו וראשו של פרידריך, העמיסוהו על המשאית והביאוהו אחר כבוד ישר לתחנת המשטרה. לאחר שהורידו אותו מהמכונית, הזעיקו את קצין המשטרה וזה צווה עליהם להכניסו למשרדו.

הביט בו הקצין ארוכות ולבסוף שאל: "מה שמך, חמור?

שמי – פרידריך, – השיב החמור, כי לא חשש כלל שבמקום זר ידעו עליו ועל תעלוליו.

“אהה..! אתה הוא חמור הפלא, אחריו מחפשת המשטרה בכל הארץ זה למעלה מחודש?” שאל הקצין בתמהון.

“כן, אני הוא! – הודה פרידריך –, אבל, אנא, אדוני הקצין, אל תחזירוני לבעלי! הוא השכיר אותי תמורת כמה פרוטות לכל שכניו ואלה העבידוני עבודת פרך, יום יום, מבוקר עד ערב ואיש לא דאג גם להאכילני. לאחר שכוחותי כלו, הבינותי, שמוטב להיות טפש חי מחכם מת והסתלקתי מכפר זה בטרם אמות מרעב ומיגע.”

“אל תחשוש – הרגיעו הקצין –,אין בדעתי להחזירך.. בתנאי… כמובן.. שעתה תשרת אותנו.”

"איך אוכל לשרת אותכם ולי אין מדים ומשרוקית כמו לשוטר? תמה פרידריך.

“אבל יש לך זוג אוזנים ארוכות – השיב הקצין לשאלת החמור – ,והוגד לי ממקור מהימן, שהן קולטות שיחות מועילות. לכן, הצעתי לך, שתסתובב ברחובות, בגנים וככרות העיר ותאזין לשיחות בין גנבים, פורצים ושודדים או סתם פושעים, מבלי שאלה יחשדו בך כלל. הם יראו בך רק חמור שברח מאורוותו. אז תבוא אי ותספר לי על מזימותיהם ואנו, אנשי המשטרה, נעצור אותם עוד בטרם יבצעו את זממם.”

"ומה אקבל תמורת עבודתי? – שאל פרידריך.

"בשכר עבודתך תקבל אורווה נוחה, אוכל לשובע ואם תצליח בעבודתך, נמנה אותך לבלש המיוחד שלנו?. – השיב הקצין.

“יופי! – הסכים פרידריך –,אלה הם חיים! טיולים, אוכל ומקום לינה נוח, זה כל מה שדרוש לי! מה טוב שאני חמור חכם!”

מאותו יום, טייל לו פרידריך ברחובות, הקשיב לשיחות וכאשר נמאס עליו הדבר, היה סר לגן העיר, מלחך מן העשב המתוק והמטופח כהלכה וכששבע, נכנס מתחת לאחד העצים המוצלים היטב ורובץ לו בנחת ומנמנם. הגננים, ביודעם שהוא חמור המשטרה, לא הטרידוהו ביותר, התיחסו אליו בסלחנות ועזבוהו לנפשו.

ערב אחד, עת התכונן פרידריך לחזור לאורוותו שבתחנת המשטרה, תפסוהו שני פרחחים, שמו עליו רתמה ורכבו עליו עד לחנות אחת, אותה פרצו, הוציאו מהחנות כמה שקי סוכר וקמח, העמיסו את אלה על החמור, התיישבו עליהם, והתכוננו להביאם למקום מחבוא. אולם פה טעו בחישוביהם. בפרידריך התעורר לפתע יצר הבלשות והוא הביא אותם ישר לתחנת המשטרה. שם הקיפו אותם השוטרים, תפסו אותם, שמו במעצר ותוך כמה ימים העמידום למשפט. השופט פסק להם שלושה חדשי מאסר. הפרחחים כעסו מאוד על פרידריך ונשבעו להתנקם בו לאחר שישוחררו מבית הסוהר.

השמועה על פעולתו הזריזה והפיקחית של פרידריך עשתה לה כנפים והתפשטה חיש מהר בכל העיר. המונים באו לבקרו ולצלמו ולא היה איש בכל העיר הגדולה שלא הכירוהו מקרוב. כל הפרסומת הזאת, שהמשטרה היתה גאה עליה, כדי להוכיח את יעילותה הרבה, היתה דוקא בעוכרי החמור המפורסם. פעם אחת, לפנות ערב, בשעה שלחך לו בשלות נפש את העשב הרך בגן העירוני וגרש בעצלתים בזנבו את הזבובים שהטרידוהו, התנפלה עליו לפתע חבורת גנבים, שהפליאה את מכותיו, כנקמה על מה שעולל לחבריהם. פצוע וזב דם ברח פרידריך מהעיר ונשבע לעצמו, שלעולם לא יעסוק בבילוש או האזנה כלשהי. עד עתה הביאה לו פקחותו צער ומכות בלבד.

יצא שוב המסכן לנדוד על פני הארץ. הפעם נהג זהירות רבה בדרכו, עקף מרחוק מקומות ישוב, בל יתפסוהו לעבודה, מאחר והוא חמור הפקר, ללא בעלים. עשב לא חסר לו בשדות ובתעלות, את צמאונו הרווה ממעינות ונחלים, חזר לחיי שלווה ודרור והתקדם קמעא קמעא כל יום, עד שביום בהיר אחד מצא את עצמו בככר ענקית של עיר בלתי מוכרת לו. באמצע הככר היה נטוי אוהל גדול שמסביבו הצטופפו ילדים רבים. היה זה אוהלו של קרקס גדול נודד, שהציג בפני הילדים הצגות על תעלולי חיות וסוסים, להטוטי לוליינים ומחזות מצחיקים של גמדים ליצנים, בעלי זקנים ארוכים עד האדמה וכובעים מחודדים על ראשיהם.

הילדים נדחקו מסביב לפתח האוהל ולא התירו לפרידריך להציץ. לכן, לאחר שראה את כל השלטים ומודעות המראות תמונות של חיות מאולפות, החל פרידריך להקיף את האוהל. אולי ימצא סדק בבד, דרכו יעלה בידו לראות את ההצגה. תוך הקפה זו שם לב פרידריך לשני פרחחים שהסתודדו באחת מהפינות. כבלש לשעבר, הריח פרידריך מעשה מזימה, התקרב אליהם לאט לאט, בל ירגישו בו, והאזין לדבריהם. לגודל חרדתו שמע, שהשנים זוממים לשרוף את כל האוהל משום שלא נותנים להם לבקר בקרקס ללא כרטיס כניסה.

רץ פרידריך מבוהל ישר לקופאי ואמר לו: “קרא מיד למנהל הקרקס! דבר חשוב מאוד לי אליו! סכנה גדולה אורבת לכל הקרקס! רוץ! הזדרז! רוץ!”

הקופאי, בהיותו בטוח, שזה אחד מחמורי הקרקס המדבר אליו, קפץ ממושבו על יד הקופה ורץ להזעיק את המנהל. משזה הופיע מבוהל וראה שענין לו עם חמור בלתי מוכר לו, התרגז מאוד, גער בקופאי והתכונן לחזור לעבודתו. אבל פרצופו המודאג והנחרד של פרידריך ותחנוניו השפיעו עליו והוא הסכים לצאת עם פרידריך, כדי שזה יראה לו את מקום הסתודדות הפרחחים. לאחר שהחמור הוליכו ישר למקום מושבם והוא נכח, שבידיהם פחי נפט וגפרורים, רץ כל עוד נפשו בו לסוכת הטלפון ומשם הזעיק את המשטרה. הוא האיץ בהם שיבואו מיד, כדי להציל את הילדים, את החיות ואת עובדי הקרקע מאסון נורא. השוטרים הופיעו מיד, תפסו את הפרחחים, כבלו אותם באזיקים והובילו אותם למשטרה, כשקהל רב הולך אחריהם ומחרף ומגדף אותם.

פרידריך, בראותו את השוטרים, נזכר מיד במה שעוללו לו בעיר האחרת ורצה להתחמק ולהסתלק חיש מהמקום. אולם מנהל הקרקע אחז בו בכוח, עצר בעדו והזמינו להצגה שעמדה להתחיל בעוד שעה קלה. פרידריך היה סקרן מטבעו ולא היה יכול לסרב לבקשת המנהל. עם כניסתם לאוהל, הריעו החצוצרות, המתופפים הכו בתופים והמנהל עלה לאיטו על הבמה בחברת פרידריך והרים את ידו לאות דממה. משהשתררה שתיקה באוהל הענק, הציג המנהל את פרידריך בפני כולם כמצילם ומושיעם וסיפר בפרטי פרטים איך הצליח החמור הפיקח לקדם את פני הרעה, איך ידע להזעיקו בזמן, ואיך נמנע מכולם אסון כבד שארב להם. כל הילדים והמבוגרים קמו ממקומותיהם והריעו ארוכות לפרידריך, גיבור הערב. אחר ההצגה נהרו המונים למקום הכבוד, בו הושיבו את פרידריך, חיבקו אותו, ליטפו אותו וכיבדו בממתקים ועוגיות.

מנהל הקרקס לא נתן לו לעזוב את האוהל עם תום ההצגה והציע לו שיישאר אתם, יעבוד אתם ויחיה אתם. פרידריך הסכים בשמחה גלויה. סוף סוף ימצא את מקומו בין בעלי חיים, הרוכשים לו חיבה והערצה על מעשהו הנפלא,

המנהל שוחח אתו ארוכות והציע לו כמה תפקידים נכבדים בקרקסו. ראשית – יהיה עליו להעיר כל בוקר את יושבי האוהל על ידי נעירה רמה של "יחי אניי! יחי אנייי!. שנית, הוא יוכל בחכמתו להביא תועלת רבה לקרקע על ידי האזנה לשיחות החיות והעובדים ולמנוע בריחה של איזו חיה או פגיעה של אחת בשניה. הלולייניות הצעירות והחנניות אימצו את פרידריך, לימדו אותו לקפוץ, לרקוד ולהשתחוות יפה בפני הקהל וזכו תמיד למחיאות כפים סוערות כאשר הופיעו רכובות על גבו ומבצעות כל מיני להטוטים.

אולם להצלחה הגדולה ביותר זכה אצל הילדים. הם לא ישכחו אותו לנצח, לכן ביקרו בכל ההצגות, הריעו לכבודו, הברישו את פרוותו וענדו לראשו זרי פרחים שלקטו בשדות ובגינות. המנהל הסכים, שהם ילווהו בזמן שצעד בתהלוכה ברחובות העיר כשהוא נושא על גבו שלט פרסומת עצום של הקרקס. הילדים רצו לכנותו בשם חדש, כעין שם חיבה של “מותק”, שוקולד" או “מסטיק” אבל פרידריך סרב בתוקף, כי למען האמת לשם מה דרוש לו שם חדש, כשכולם קוראים לו בשמו הנכון. לבסוף הסכים לקיצור שמו ל“פרידי” וכך קוראים לו עד היום.

אתם, ילדים, אם תבקרו אי פעם בקרקס זה, אנא, מסרו לו את ברכותי להצלחתו ולמזלו הטוב, שאכן הוא ראוי לו.

ציפי היתה ילדה בת שבע ולה שיער שחור, שתי צמות ארוכות וזוג עינים חומות כערמונים. כולם אהבוה והיו לה המון חברות. אבל רוב הזמן היתה עצובה. זאת עליכם לדעת, שציפי היתה בת יחידה להוריה. לרגלי עיסוקם, נעדרו הם רוב הזמן מן הבית ולכן, חברתה היחידה בבית, היתה בובתה. לבובה תהילה – שיער זהוב ועינים תכולות, שהיו נעצמות מעצמן כשהיו משכיבים אותה לישון.

אבא נתן לציפי את תהילה כמתנה ליום הולדתה השניה. מאותו זמן גדלה ציפי והיתה לילדה גדולה וחזקה, אך תהילה נשארה בובה קטנה, יפה כתמיד ואילמת כתמיד.

דאגה ציפי לבובתה ותפרה לה המון שמלות, בהן היתה מלבישה אותה כל יום חג. בערבים ובימי חופש מלימודים, היתה לוקחת את בובתה לטיולים בגן העירוני בעגלה שהותקנה במיוחד לשם כך. היא העמידה פנים, שהיא אם קטנה, המוליכה את התינוקת שלה בעגלתה לטיול יומי. אולם, לאחר שהיתה חוזרת הביתה, מפשיטה את תהילה מבגדיה הנאים ומושיבה אותה על המיטה, שבה ונתעצבה.

כל הימים רק חשבה על כך, כיצד תוכל להפוך את תהילה לחברה ממש, כמו אלו, שיש לה בבית הספר. יום אחד, כשבחוץ נשבה רוח קרה, עטפה ציפי את תהילה בשמיכה חמה ופנתה לביתו של רופא ילדים, שטיפל בה בשעת מחלתה. היא הסבירה לרופא ברצינות את בקשתה.

צחק הרופא ואמר: “טוב! השאירי את בובתך אצלי ואני אעשה כמיטב יכולתי. בואי בעוד יומים, שלושה, ותקבלי אותה שונה.”

ואמנם, כעבור יומים, חזרה ציפי לרופא וקיבלה את בובתה. הבובה באמת גדלה מאוד, שיערה הפך לשחור כשערה של ציפי, גם לה היו שתי צמות ואפילו צבע עיניה השתנה מתכלת לחום. היא כה דמתה עתה לציפי, שכאילו היתה אחותה הקטנה ממנה.

השמחה לא ארכה ימים רבים. אמנם תהילה גדלה ויפתה, אבל נשארה בובה אילמת, כפי שהיתה. היא הסתכלה בציפי בעיני זכוכית, או שישנה כל היום, עד שלא היו מרימים אותה. מין ישנונית שכזאת.. כמה זמן אפשר לשחק עם ישנונית שכזאת?

בלילה, חלמה ציפי, שהנה תהילה קמה, ניגשת למיטתה, מלטפת את פניה ואומרת לה: “ציפי יקירתי, מעתה לא אהיה בובתך, אלא חברתך לתמיד.. לעולם”

כאשר התעוררה ציפי משנתה, רצה מיד לעריסת בובתה וקראה בשמה. אלא, שהבובה ישנה שנת ישרים ולא שמה לב לקריאות ציפי.

שבה ציפי לרופא עם בובתה וביקשה אותו, שהפעם.. באמת.. באמת.. ירפא את בובתה. הן זו חברתה היחידה ואיך יכולה היא להמשיך ולשחק איתה, כשהיא אילמת וחסרת תנועה?

בדק הרופא את תהילה מכל הצדדים, דפק על הגב, מדד לה את החום, הסתכל בעיניה ולבסוף החליט, שעל ציפי להשאיר אצלו את תהילה לשבוע ימים ואז מובטח לו, לרופא הטוב, שבקשתה של ציפי תתקיים.

שבוע ימים ללא תהילה יהיה משעמם מאוד – הרהרה ציפי –, אבל.. אם הרופא אומר שהכל.. יהיה בסדר.. מוטב להשאירה.

ציפי לא ישנה לילות מרוב עצבנות וספקות. האומנם יקיים הרופא את הבטחתו? היוכל לעשות זאת?

כעבור שבוע ימים, כאשר באה ציפי אל הרופא, הוא שם אצבע על שפתיו, כאילו מגלה לה סוד, ומסר לידה פתק. על הפתק היה כתוב מספר – 555111. משראה את תמהונה למראה הפתק המוזר, לחש לה הרופא בהתרגשות רבה: “אנא, ציפי! צלצלי למספר זה ותשמעי את קולה.”

הסתכלה בו ציפי ארוכות ולבסוף ניגשה לטלפון, הרימה את השפופרת וחייגה בזהירות את שש הספרות שבפתק. מתוך השפופרת נשמע קול דק: פה מדברת תהילה. ערב טוב, ציפי, מה שלומך?"

ציפי היתה כה נדהמת ונבוכה, שהשפופרת נפלה מידה. לא יאומן! תהילה שלה מדברת.. לאחר שנרגעה קצת, חייגה שוב את הספרות ושוב שמעה את קולה הדק של תהילה: "למה טרקת את הטלפון? הן אני רוצה לדבר עם חברתי ציפי.. האם את זאת?

“אבל, – גמגמה ציפי –, האמת הדבר? את באמת תהילה?”

“בטח! – השיבה תהילה –, תמיד קראו לי כך ואני עכשיו גדולה ממש כמוך.”

יופי! – צהלה ציפי –, אז שובי הביתה אלי. נעשה לך מסיבה עם תה ועוגות וממתקים וגלידה.. כל מה שתרצי.. אני אזמין חברים וחברות ויהיה כיף."

“לא! – ענתה תהילה –, לצערי עוד מוקדם עדין לשובי אליך. עלי עוד קצת לצמוח והרופא לא גמר עדין את כל התיקונים. עד שלא יגמור אותם, לא אהיה יפה כבובה. אין הוא מסכים שנתראה כבר עכשיו.”

“נורא חבל! – נאנחה ציפי –, אבל.. האם אוכל לדבר איתך בטלפון כל יום?”

“ודאי! – השיבה תהילה –, אבל לא בשעות שאני ישנה. חייבת אני להחלים אחר כל הניתוחים והרופא הטוב צוה עלי לנוח ולישון הרבה, כדי שאחלים מהר, ושנוכל להתראות, לשחק יחד ואולי אפילו ללכת וללמוד באותו בית ספר.”

“נהדר! – קראה ציפי –, נוחי! נוחי כמה שתרצי! אני אתאזר בסבלנות עד שנוכל להיפגש.”

שוחחה ציפי עם תהילה שלה יום יום בטלפון וסיפרה לה על כל הקורה בבית הספר. לא.. היא לא הולכת לטייל לגן, כי משעמם לה ללכת לבד. היא גם לא אוכלת ממתקים, כי היא חוסכת כולם למסיבה שתערוך. תהילה סיפרה לציפי, איך היא מחלימה ושכבר קרב הזמן, בו יוכלו לראות זו את זו ולבלות יחד.

סוף סוף הגיע היום המיוחל. ציפי באה עם זר פרחים גדול, שלקטה בשדה לכבוד הפגישה. הרופא הכניסה בחגיגיות לחדרו ושם ישבה על כסא ילדה חוורת, זהובת שיער ובעלת עיני תכלת. הילדה קפצה ממקומה, ניגשה לציפי, נשקה לה על לחייה ואמרה בשמחה: “סוף סוף נוכל להתידד ולשחק יחד.”

"אז בואי אלי הביתה והישארי עמדי לעולם – התחננה ציפי.

"לא! לא אוכל! – השיבה לה תהילה –, הן רואה את, שאני עדין חוורת וחלשה והרופא חייב לטפל בי עוד זמן רב עד שאחלים לגמרי. לעת עתה, נוכל לצאת ולטייל יחד בגן, להסתכל בחלונות ראווה, לקנות ולאכול גלידה וממתקים. את אלה מזמן לא אכלתי..

“טוב! – נאנחה ציפי –, חבל מאוד, שלא נוכל לגור יחד. הן אני רוצה אותך לחברה לתמיד.. אני כה בודדה.. כל הלילות אני חולמת עליך. כה עצוב לי..”

“חברות נוכל להיות – אמרה תהילה – אפילו אם נגור כל אחת בביתה. אחר השעורים וארוחת הצהרים, נוכל להיפגש בחוץ ולבלות בשמש ובחום. זה דרוש מאוד לבריאותי וגם יעזור לי להחלים מהר.”

הרופא שמח לידידות זאת. תהילה הלכה והבריאה מיום ליום. עד שביום אחד, הזמין הרופא את שתי הילדות אליו לביתו ושם גילה לציפי הנדהמת את כל הסוד.

ראשית –.. תהילה אינה בובה כלל. היא בתו. גם היא בת יחידה ותמיד התאוננה, שאין לה עם מי לשחק. לכן, צץ בראשו רעיון להפגיש את שתי הילדות. אולי.. אולי.. תהיינה חברות טובות, תאהבנה זו את זאת ושתיהן תהיינה מאושרות. בינתים, חלתה בתו תהילה במחלה קשה ושכבה בודדה ימים ארוכים במיטתה, באין לה עם מי לשוחח, כי הרופא היה טרוד מאוד בחוליו וגם אשתו עבדה כאחות בבית חולים והיתה חוזרת בשעה מאוחרת מעבודתה.

בדיוק באותו זמן, שציפי באה אליו עם בקשתה המשונה, קמה תהילה ממיטתה. היא היתה עדין חלשה מאוד ממחלתה הממושכת, חיוורת כולה והשתעממה מאוד. לכן, כאשר הרופא סיפר לה על בקשתה של ציפי, עלה הרעיון בראשה, שהיא יכולה לשחק את התפקיד של הבובה תהילה וזה לבטח יהיה משעשע מאוד. כדי לא לפגוע בילדה רגשנית, כציפי, החליטו האב והבת לרקום סיפור פלאים, שיתקבל על דעתה של ציפי הפיקחת, כסיפור אמיתי. כאות ידידות ראשון, שלחה תהילה לציפי את בובתה, שחורת השערות, כדי לראות איך היא תתקבל על ידי ציפי. כפי שחזו מראש, לא הסתפקה ציפי בבובה החדשה, אם כי לא חשדה בכלום, ובאה שוב לרופא והפעם, עם בקשה שיחייה את תהילה. כל שיחות הטלפון והטיולים הרבים שטיילו יחד, סייעו לתהילה רבות, כי הן לא יכלה, במצב של חולשה, לטייל לבדה וגם לא היה מי שילווה אותה בטיוליה. גם היא היתה מאוד מעוצבנת לקראת הפגישה הראשונה, כי חששה, פן לא תמצא חן בעיני ציפי, שעליה סיפר לה אביה רבות ושיבח תמיד את פיקחותה ואומץ ליבה. כעת, שמחה תהילה שסוף סוף נפגשו, כי למעשה לא נעמה לה כל התחבולה. היא לא ידעה איך תקבל ציפי את האמת ואם לא תכעס עליה. היא מקוה בכל לב, שאכן ציפי תסלח לה על התחבולה ותסכים להיות חברתה.

הרופא הסתכל בציפי בעינים מלאות תחנונים ובקשת סליחה. ציפי נפלה על צוארו, הודתה לו בנשיקות רבות ואחר כך חיבקה את תהילה חזק חזק, אחזה בידה ושתיהן יצאו לטייל כשתי בובות יפות להפליא.

הסיפרתי לכם כבר על ציפי: זאת הילדה בעלת צמות שחורות ושתי עיני שקדים? ילדות רבות דומות לה. שחרחרות, שובבות, מרושלות קצת בבגדיהן וחייכניות. אבל, לא בדיוק כמוה. ציפי היתה ילדה, שכולם אהבוה, כי מעולם לא רבה עם אף אחד מהילדים. אם יצא לה להתעקש אי פעם, הרי זה משום שיצאה להגן על מישהו או שהאמינה, שהיא צודקת. אם היא צודקת, אין היא מוכנה לוותר לאף אחד ויודעת לעמוד על שלה.

ציפי היתה ילדה אמיצה. יצא לה לעתים להילחם בילדים גדולים ממנה בהרבה ובמיוחד, כאשר הציקו לקטנים מהם וחלשים מהם. משכו בצמות של הבנות או שפכו דיו על ספרים ומחברות חבריהם לכיתה. ציפי לא עשתה מעצמה שופט לכל ריב וגם לא אהבה, שיבואו להתלונן בפניה על כל שטות. בכל לא חיבבה מלשינים, ילדים מפונקים או סתם פרחחים.

עיניה החומות ראו את הכל וזכרון טוב היה לה. היא ידעה פני כל ילד לטוב ולרע והילדים חששו מפניה יותר מאשר מפני מוריהם, כי היתה מוכיחה אותם על מעשיהם הרעים לפני כל הכיתה. איזה ילד יאהב, שיידבק בו שם של ילד משתולל, רשע או טרדן, אפילו כשמתחשק לו להרע. בסופו של דבר, לא התחמק אף אחד מהם מעונש מידי ציפי. לא במכות, לא בצביטה ואפילו לא בגערה הענישה אותם. די היה במבט חמור בעיניה, כדי שהילד יבקש סליחה ויבטיח להתנהג כראוי. אם המשיך להשתולל, היתה פשוט מסרבת לדבר אתו. היה זה עונש חמור, כי כולם התרחקו ממנו והתנכרו לו. האם נסיתם פעם לעמוד בודד בכיתה, כשאף חבר אינו פונה אליכם, אינו משתף אותכם במשחק ואננו מתלווה אליכם בשעת יציאה מבית הספר עם גמר הלימודים?

המורים כבדו אותה מאוד. הם ניבאו לה עתיד של מורה מצויינת. אבל ציפי צחקה לדבריהם והיתה משיבה להם, שכאשר תגדל, תהיה עורכת דין, כדי שתוכל לעזור ולהגן על המסכנים והחלשים.

כמובן, שהיא חיבבה ילדים ערים, עליזים ובעלי המצאות ורעיונות. ביניהם היה ילד אחד שנקרא לו, כפי שקראוהו בביתו – הינו “שמיני”. כנוי זה דבק בו על כי היה בן למשפחה מרובת ילדים ובדיוק השמיני בהם והצעיר ביותר. יושב לו שמיני בסוף השולחן הארוך שבחדר האוכל של הוריו, האחרון בתור, וכה קטן, שבקושי מבצבץ ראשו מעל לשולחן ומחכה בסבלנות, שהאוכל יגיע אליו. שמיני הנהו ילד מנומס ולא יעלה על דעתו לקפוץ ממקומו בשעת סעודה. אבל, לרוב, כשהמגש עובר את כל הדרך הארוכה, נעלם האוכל ונזלל ושמיני נשאר רעב. אלמלא אמו, שראתה את הנעשה וגערה בילדיה, היה שמיני רזה עוד יותר. גם עתה רזה הוא כמקל או כאותו דחליל ששמים בשדות למטרת הפחדת הצפרים.

עם זה, היה שמיני ילד עליז, בעל אפון קטן המציץ למעלה וזוג עינים כחולות, כמו מי הים ביום נאה. הוא גם אהב לתכנן איך לבדר את חבריו מבלי לגרום להם צער כלשהו. הוא היה גם בן סודן של ציפי וחברתה – תהילה ונשבע להן, שישמור עליהן מכל רע. שתי הילדות ידעו תמיד להסתדר מצויין גם ללא עזרת הזאטוט העליז, אבל העמידו פנים, כאילו הן מזדקקות לעזרתו, כדי להסב לו נחת רוח.

אם בכל זאת.. ייתכן ש.. אולי כדאי להן, שישמור עליהן, הרי זה אך ורק בגלל ילד אחד מהכיתה, ששמו האמיתי היה – יוסי, אלא שנקרא בפי כל – “גולית”. לשם זה זכה בגלל גבהו הרב. היה זה ילד בריא בשר וחזק, לא חכם ביותר ותלמיד די גרוע. נוסף לזאת, היה יורד לחיי קטנים וחלשים ממנו, מושך בשערותיהם, מפילם על הרצפה, קורע את ספריהם וילקוטיהם ובעיקר, גוזל מהם וזולל את הכריכים, שהביאו אתם לבית הספר. אם לא היו משתפים אותו במשחק או באירוע כלשהו, היה מפריע לכולם, משבית את שמחתם, מתגרה בהם ומראה לכולם את נחת זרועו. כל זה עשה, כדי שידעו כולם, שהוא החזק והגיבור בכיתה, שייכנעו בפניו כמפני גולית הפלישתי. במקום לבקש, היה לוקח הכל ללא רשות ועוד היה מלקה את המתלונן. כזה מין ילד היה.

כמובן, שקל היה לשים קץ למעשיו הרעים, אילו רק הלשינו עליו בפני המורים או מנהל בית הספר. אין כל ספק, שהיה בא על עונשו ודוקא עונש חמור. אלא, כידוע, אסרה ציפי על הלשנה והילדים כבדו את רצונה. הסתודדה ציפי עם שמיני בשעת שובם הביתה ותכננו יחד איך להתגבר על בריון חזק וגבוה כגולית וללמדו לקח שיזכור אותו כל ימיו. אפילו אם יתנפלו עליו כולם ביחד, ספק, אם יצליחו לנצחו. לגעור בו אין כל טעם, כי אזניו אטומות לשמוע, מה שלא ערב לו. לכן, יש להערים עליו, כפי שהערים דוד המלך על הענק הפלישתי.

ראשית כל, הוחלט על תכנית, בה ישתתפו בנות בלבד, כדי לבייש את גולית. לא היה דבר זה פשוט כלל וכלל, כי גולית לא דיבר וגם לא שיחק עם ילדות, באומרו, שחלשות הן מדי לעומת גבורתו הרבה ושהן צווחניות וצרחניות כלהקת תרנגולות הודו. וכי מה יצא לו מזה, שינצח בת? רק צחוק יעשה מעצמו.

יום אחד, הביאה ציפי לכיתה עוגה גדולה. היא הכריזה בחגיגיות, שזאת עוגה שנאפתה לכבוד יום הולדתה ושהיא תחלק פרוסה פרוסה לכל ילד, פרט לגולית, שאינו ראוי להשתתף אתם בשמחה ושאין בדעתה להזמינו אפילו.

כאשר שמע זאת גולית, בערה כאש חמתו. הוא חטף את העוגה מידי ציפי ותקע בה את כל שיניו.

מה, שלא היה ידוע לגברתן, הוא – שהעוגה היתה עשויה מפלסטיק דביק וכאשר נתמלא פיו, דבקו שיניו ולשונו בעוגה. כל מאמציו להשתחרר ממנה עלו בתוהו ובהיות פיו סתום, לא יכול היה לצעוק לעזרה. רק ידיו התנועעו בלי הרף והוא התרוצץ בכיתה, כשהעוגה דבוקה לפרצופו, כחתול שקשרו מחבת לזנבו.

רק לאחר שכל ילדי בית הספר באו בריצה, כדי לראות במפלת גולית האגדתי, ריחמה עליו ציפי. הביאה אותו לאחות בית הספר, ששטפה ורחצה, רחצה ושטפה, כשכל הכיתה עוזרת לה בטפיחות חזקות על גבו של גולית. סוף סוף נחלצו שיניו ולשונו מהגומי הדביק והוא נאנח לרווחה.

וראה, זה פלא! גולית או יוסי, איך שתקראו לו, לא העז להתלונן. הוא ידע, שרק גרגרנותו וחוצפתו הביאו עליו את כל הצרות הללו. הן איש לא הזמינו מלאכול מהעוגה והוא חטף אותה במטרה לזלול אותה כולה בעצמו. וזאת ציפי, במקום לכעוס עליו, עוד ריחמה עליו ועזרה לו להשתחרר מהדבק. אפילו שמיני הקטן, שלא אחת בעט בו גולית והפילו ארצה, החזיק את קערת מי השטיפה, כדי שלא יישפכו מימיה.

פלא גורר פלא. גולית חדל להשתמש בכוחו כדי להשיג משהו והחל לבקש כילד טוב. ילדים קטנים, שכרגיל חיפשו מחסה מאלימותו, החלו לפנות אליו בשעת מצוקה וזה שמח אותו מאוד. זמן רב עבר עד שמבטה של ציפי חלף על פניו. מבט של שביעת רצון ונחת ומלווה בקורטוב של חיוך. היה זה הרגע המאושר ביותר בחייו. הוא עוד יזכה להיות חברן של ציפי ותהילה. רק חכו ותראו!

במשפחה אחת חי כלב, ששמו – גיבור. גיבור זה היה דווקא כלב חום זעיר ושעיר, עגול ושמנמן, שממש התגלגל על השטיח ככדור. אך היה הוא כלב ער, תוסס ורגזן. כשמישהו ניסה להתגרות בו, היו שערותיו סומרות, שיניו הקטנות והחדות נחשפות ומלועו היתה יוצאת נהימה, כשל אריה. לכן פחדו כולם מפניו וכבדוהו על אומץ ליבו.

טל וגל, ילדי המשפחה, היו קטנים עדין, כמוהו. כשהיו יוצאים מביתם לטיול ברחובות, היו תמיד מלווים בכלבם – פיצלה. זה היה כינויו בפי הילדים ברחוב וכנוי זה הפך לשמו ממש. מימיהם, לא התרחקו טל וגל מהבית, כי פחדו מפני גולית. גולית – היה ילד פרחח, גבוה וחזק ואכזר מאין כמוהו. הוא היה מרביץ לילדים קטנים ממנו, ככה סתם, ללא כל סיבה. היה סוטר להם על פרצופיהם, בועט בהם ואפילו מרביץ בשוט שבידו.

הורי הילדים המוכים, התלוננו בפני הוריו על אכזריותו. לעתים קרובות, היה גולית נענש על ידי אביו. עונשים אלה לא שכנעו את גולית, שיחדל ממעשיו הרעים. להיפך! הוא היה מכפיל את מכותיו בעיקר על הילדים שהעזו להתלונן עליו. לאחר שנמאס להורי הילדים להוסיף ולהתלונן לשוא, אסרו על ילדיהם לשהות בחוץ ועם הופעת הפרחח, צוו עליהם לחפש מחסה בבתיהם.

פעם, סטר אביו של גולית על פני בנו, לאחר שגולית הכה את יובל, אחיו הקטן ממנו. יובל הרים כל צעקה ואביו בא לעזרתו והעניש את גולית על מעשיו. יצא גולית את הבית מלא חימה וחיפש לעצמו קרבן, בו יוכל להתנקם. הוא עבר מספר רחובות, עד הגיעו לקרבת ביתם של טל וגל. שם שיחקו שני הילדים בליויית כלבם, פיצלה. גולית לא הכירם כלל ומאומה לא שמע מעודו על אומץ ליבו של הכלב הזעיר. הוא נטפל לילדים, משך בשערותיהם ובאוזניהם והציק להם בדרכים שונות, עד שפרצו בבכי.

פראותו זאת היתה אולי עוברת בשלום, אילו-לא התחשק לו פתאום להיטפל לכלב הקטן. הוא קפץ ובעט בכלב בעיטה הגונה. פיצלה לא היסס כלל. הוא התנפל על גולית, קרע מעליו את מכנסיו ותקע את שיניו החדות ברגליו של הפרחח.

משראה גולית, שדם רב נוזל מפצעיו, הרים קול צעקה וניסה להימלט. אולם פיצלה רדף אחריו, נהם כאריה והמשיך לנשוך אותו בכל מקום בגוף, אליו הצליח להגיע.

חזר גולית בבכי הביתה. למראה בגדיו הקרועים וכתמי הדם המרובים על מכנסיו ועל רגליו, ספקה האם את כפיה ביאוש והחישה את בנה לחדר האמבטיה. שם רחצה וחיטאה את פצעיו וקראה לבעלה, כדי שיראה מה עוללו לבנם החמוד. לשאלות אביו, סיפר גולית, אך שני ילדים בריונים, גדולים ממנו התנפלו עליו בטיילו ברחוב לתומו, איך שיסו בו כלב ענק שלהם, שכמעט וטרף אותו חיים. הוא הוסיף, שהשלשיה האכזרית הזאת רדפה אחריו עד פתח ביתו ומעתה פוחד הוא לעזוב את ביתו, מחשש פן יארבו לו אלה. אין הוא מוכן ללכת לבית ספרו, אלא אם כן ילוה אותו אביו.

אמו של גולית דרשה מבעלה, שירוץ מיד למשטרה, יודיע על המקרה הנורא ויתבע שיתפסו את הכלב הנשכן. כלב כזה יש להשמיד בטרם ידביק במחלת הכלבת את כל ילדי השכונה. כן עליו לדרוש מהמשטרה שתאסור את בעלי הכלב, כי יש חוק במדינה ואסור להוציא החוצה כלב נשכן ללא זמם חוזק וללא פיקוח. גם את הילדים הגדולים יש להעניש, על שהיכו ילד כגולית על לא עוול בכפו.

אולם האב, שהיה עד לכל המתרחש מהתחלה עד הסוף, דרך חלון ביתו, נהנה דווקא מכל הענין. הוא אמנם יצא מיד החוצה, אלא, שבמקום להזעיק את המשטרה, רץ לקראת שני הילדים, טל וגל, המלווים על ידי כלבם הזעיר, שעדין נהם על יד הדלת. האב שאל אותם לשמותיהם ולשמו של הכלב. מששמע את שמו של הכלבון, פרץ בצחוק רם והזמין את השלושה לביתו.

כאשר ראה גולית את פיצלה, נמלט לחדר האמבטיה והסתגר בתוכו. האב, כיבד את שני הפעוטים בעוגיות וגלידה ולכלבון הביא עצם דשנה. אחר כך הוציא בכוח את גולית מחדר האמבטיה ובנוכחות אשתו אמר: “הנה הם שלושה הענקים, שהתנפלו על החמודצי’ק שלנו, החף מפשע.” ולבנו אמר: "מגיע לך! רק כלב יכול היה ללמד אותך לקח שכזה! כלב קטן זה נקם את נקמת כל הילדים, שהנך מתאכזר כלפיהם יום יום מפני שקטנים הם ממך ואינם יכולים להתגונן מפניך. מגיע לפיצלה זה, כי כך שמו, אות הצטיינות על שגבר על בריון כמוך ויוכל לו. תודה רבה לך, כלבי האמיץ. אם יש לך אח הדומה לך באומץ לב, מוכן אני לקנות אותו בכל מחיר, כדי שיחנך את בני הפרחח.

אבי, יואבי וחוי – הם שלושה ילדים חמודים ושובבים. אבי, בן התשע, הוא ילד גבה קומה, בעל שערות בהירות ועינים חומות. בבית הספר הדביקו לו את הכינוי “ארכיאולוג”, כי בהתהלכו במבואות הכפר, תרות עיניו תמיד אחר כל דבר חריג, בכדי לגלות בו שריד העבר העתיק. פעם, הביא אפילו משפת הים שתי חתיכות של ברזל חלוד למורה לתולדות ישראל. זה, קבע, שייתכן.. אולי.. קשה להיות בטוח.. המ.. המ.. כנראה.. אלה הם חלקי פרסות של סוסי רכב מצרים.. או.. כלי נשק עתיק.. כגון.. חתיכות משריון קשקשים או מצחת נחושת של גולית הפלישתי. אבי חלם, שיבוא יום והוא יהיה כמשה דיין ויחפור בכל מקום אחר עתיקות.

יואבי, אחיו בן השבע, נמוך קומה, בעל שערות שחורות ועיני תכלת, היה ילד זריז ופיקח, שנגרר תמיד אחר אחיו, אבי.

חוי, קיצור מחוה, היתה דומה כשתי טיפות מים לבילבי, היו לה שתי צמות בהירות מאוד, כשני מטאטאים בהירים ובולטים, עינים לה ירוקות, שובבניות ומרץ להפליא. בהיותה אחות התאומה של יואבי, לא משה מצידו לרגע והשתתפה בכל מעשיו והרפתקאותיו.

השלישיה היתה מפורסמת במעלליה ובסקרנותה. בעקבות מנהיגם הדגול, אבי, נהנו לשוטט, לבדוק ולחטט בכל מקום גלוי וסמוי מסביב כפרם. במיוחד, עורר את התענינותם קצה הגבעה הצפוני שליד הכפר, ממנו לקחו התושבים כורכר לריבוד הדרכים בכפר. חלק גבעה זה היה חתוך, כעוגה עגולה, שפרסו ממנה נתח גדול. אבי היה כמעט בטוח, שאין זה, אלא תל מלאכותי, המכסה שכבות רבות של מקומות ישוב קדומים, הבנויים זה על גבי זה. אם יצליחו לחפור, ודאי שימצאו אוצרות רבים.

"ומה יהיה אם באמת נמצא אוצרות? – שאלה חוי הסקרנית.

"אז לא נקמץ וניתן להורים דמי חנוכה ביד נדיבה – הציע יואבי.

“עד שאנו ניתן להם, מוטב שנקבל מהם – התערב אבי בשיחה –,כדי לחפור בתל זה, דרושים לנו כלים, כגון: מכוש, מעדרר, את חפירה ואת שפיכה וכמובן גם סלים לסילוק העפר.”

“וגם נפות גדולות – קפצה חוי ממקומה –,כאלו שראינו בטלויזיה בשעת חפירות של מתנדבים. אחד זורק עפר על הנפה, שנים מטלטלים אותה בחזקה והיתר מסלקים את העפר בסלים למרחק רב, כדי שלא יפריע בהמשך החפירה. נכון?”

“והארכיאולוג הראשי, זה, שמרכיב משקפים על אפו, – הוסיף יואבי –, נוטל כל ממצא בידיו, מסתכל בהם מכל הצדדים, נושף עליו, מנקה אותו בקצה סינורו ותיכף ומיד מנחש, מאיזו תקופה הוא”

“רואים אתם – סיכם אבי את הויכוח –, שאין זאת חכמה רבה להיות ארכיאולוג. גם אנו יכולים לגלות אוצרות ועתיקות, אם יהיו כלים בידינו.”

אבל, כאמור, אין ברירה אלא לחכות לחג החנוכה ובדמי החנוכה לקנות את הכלים הדרושים. אם לא יספיק הכסף לרכישת כל הכלים, יעבדו לפי תור וכך יתעייפו פחות ולא ישובו הביתה מיוזעים ומלוכלכים. כמובן וכמובן שכל הענין יישמר בסוד ואסור לאיש לדעת עליו. לא להורים, לא לחברים ובעיקר לא לזאטוטים הללו, שדרכם לספר על כל מה שעיניהם רואות ואוזניהם שומעות.

במזל טוב, הגיעו ימי החנוכה. הילדים שמחו, כאשר פתאום התמלא ביתם דודים ודודות ואפילו נתנו להם הפעם לחבקם ולנשקם, דבר שהיה מאוס עליהם מתמיד. תמורת חביבותם זאת, קיבלו דמי חנוכה ביד רחבה.

קשה, הוי מה קשה, היה לא להתפתות ולבזבז במקום, כרגיל, את מעות החנוכה על ממתקים וגלידות. אלא, שהפעם, אסף אבי את כל המעות ושם אותם בקופסה מצויידת במנעול קטן. לאחר החג יצאו שלושתם לחנות הכלים בכפר וקנו את כל הדרוש להם לעבודתם. לשאלת הסוחר המשתאה, טענו, שאבא שלח אותם, כי עסוק הוא מאוד בחפירת בור זבל חדש במשק.

כדי שלא יצטרכו לצאת כל יום עם הכלים לאור היום למקום החפירה ועל ידי כך לגלות את סודם, מצאו הילדים מלונת כלב ישנה, תיקנו אותה בפטיש ומסמרים והעבירוה למקום החפירה הבאה, כדי שתשמש להם מחסן קבוע לכליהם.

בטרם החלו לחפור, נאם להם אבי נאום ארוך. וכה אמר: “לפי דברי הארכיאולוג המפורסם, ידין, אין לזלזל בשום דבר, שיפול לידכם. אדמת הארץ מלאה שרידי עברה המפואר וכל פירור שבה יכול להכיל תגליות פלאים. על כן, עליכם לפקוח עין, לא, שתי עינים, ולהביא לפני כל מימצא שתגלו. כי אני הבכור ויודע טוב מכם.”

חפרו שני הילדים ועל חוי הטילו לסלק את העפר. עבודתה היתה הקשה ביותר וזאת מסיבה פשוטה, שאת העפר צריכה היא לסלק למרחק רב, פן יתגלה סודם לילדים סקרנים.

למרות שהתחלפו לעתים קרובות ונחו יותר משעבדו, עייפו מהר. יואבי וחוי החלו להתלונן, שהנה זה ימים שהם עובדים קשה ואין עדין זכר לתגלית כלשהי. אולי בכלל לא ימצאו שום דבר וחבל על כל המאמץ שלהם ועל הזמן שיכלו לנצלו למשחק. אבי ניחם אותם, שגם ארכיאולוגים ותיקים חופרים עונות שלמות ושנים רבות ולא תמיד עולה בידיהם למצוא משהו מענין. חפירות – זה כמו לימודים. יש ללמוד שנה תמימה, עד שמקבלים תעודה.

בינתים, גדלה הערמה של עפר שסילקה חוי, לתל קטן ממש, שהלך וגבה מיום ליום. ערב אחד, כאשר הופיעו בחפירה, נוכחו, שבגלל מפולת אדמה, ירדה שכבת קרקע ממרומי הגבעה וכיסתה את מקום חפירתם. רבות עמלו, עד שעלה בידיהם לנקות את המקום מהאדמה השפוכה ולסלקה למרומי התל החדש של חוי. גם הפעם ניחם אותם אבי, ואמר, שאסור, שמפולת אדמה קטנה כזאת, תרפה את ידיהם. היא קורה לעתים קרובות ואפילו קרתה לארכיאולוג ותיק כמשה דיין והוא עדין ממשיך לחפור. אחרת לא נלמד לעולם על עבר מולדתנו.

יום אחר יום, מיד לאחר שסיימו להכין את שעוריהם, היו חומקים מהבית. ההורים היו שבעים רצון מהשקט ומהשלוה, להם זכו פתאום, לעומת הרעש המתמיד, שהיו מקימים שלושה השובבים.

יום אחד, לאחר שחפרו עוד ועוד וניקו את כל החול, הגיעו לקיר ישר וחלק של אבן קשה. לא המכוש ולא המעדר יכלו לנגוס בסלע האיתן. חוי טענה, שאין זאת, אלא יש בסלע זה דלת סמויה וכל מה שעליהם לעשות, הוא לדעת את הסיסמה ודלת הסתר תיפתח מעצמה. אבי ויואבי דפקו על הקיר מכל צדדיו, כדי לבדוק אם יש בו סדק כלשהו, המעיד על צדקת השערתה של חוי, אבל לא מצאו כל זכר לסדק.

הילדים היו מאוכזבים. למרות, שלרוב לא נשמעו הצעותיה של חוי הקטנה, הסכימו הפעם שני האחים לדעתה. אולי בכל זאת יצליח הדבר. רצה השלישיה הביתה, והם קראו בענין רב ובשקידה את הסיפור על עלי-באבא וארבעים השודדים ועל מערת אלאדין ומנורת הקסמים.

מצויידים בידע הדרוש להם, שבו למקום החפירה. האחים היכו בתופים וחללו בחלילים, כדי לראות אם נס הפלת חומות יריחו לא יושיעם גם הפעם. משלא הועיל הטכסיס הזה, נעמדו השלושה בפני הסלע וקראו בקול גדול: “שומשום, שומשום, היפתח! שומשום שומשום, היפתח!”

הקיר נותר זקוף ואטום כמקודם. ייתכן ועצתה של חוי היתה במקומה, אלא שהקדמונים שלנו השתמשו בסיסמה שונה מזאת. שבו הילדים עצובים הביתה. כל חלומם פג וכל עמלם היה לשוא. בגלל אבי, בזבזו את דמי החנוכה על כלים, שאין להם צורך בהם יותר.

בביקורם האחרון במקום החפירה, פגשו קבוצת ילדים, סקרנים כמוהם, ובראשם ילד שנראה כמנהיגם. סיפר להם הילד בהתלהבות רבה, שמאחורי הכפר, צץ לפתע תל עפר גבוה, לא רחוק מגבעת הכורכר ואין לו כל ספק שתל מלאכותי זה מכסה על אוצרות ועתיקות. חבל רק, שאין להם כלים לחפירה. אחרת, היו ניגשים מיד למלאכה. צחקו אבי ויואבי וחוי בליבם.

השלושה סיפרו למנהיג הקבוצה החדשה, שהם שמו לב מזמן לתל זה ואפילו הכינו את הכלים הדרושים. לדאבונם, הכבידו עליהם המורים הפעם והטילו הרבה שעורים. חובה זאת אינה מותירה להם זמן לחפירה ולכן החליטו לדחות אותה לחדשים מספר.

שמחה קבוצת הילדים להזדמנות מצויינה זאת, שנפלה לידם, רכשה מהשלישיה את הכלים במחיר המקורי וניגשה מיד לחפירה בתל. גם הם סילקו את העפר למרחק רב ותוך זמן קצר צץ מחדש תל, שלבטח ימשוך את תשומת ליבם של ארכיאולוגים צעירים אחרים, שיצאו לחפור בשנה הבאה בתל שייוצר.

היה היתה אווזה צחורה, שהתפארה בפני כל, שמטילה היא ביצי זהב. היא היתה ממרקת כל ביצה וביצה בנוצותיה, עד שהבריקה כראי ואחר סדרה אותן בזהירות בקרקעית הקן, שעל ראש העץ. “רואות אתן – היתה מתנפחת מרוב גאוה –, אני ורק אני, מטילה ביצי זהב, שתקנאו בי!”

“ששש..! – היה צובט אותה בעלה, האווז. מאז, שזוגתו החלה להטיל ביצי זהב, לא מצא מנוחה לנפשו והפך לנרגן וכעסן –,הפסיקי להתרברב, פתיה! נמאס עלי הדבר! אין בכוחי לשאת זאת יותר!”

“ראו נא את החמוד שלי – געגעה האווזה –,לא נאה לו, שלאשתו יש סגולה, היחידה בכל העולם, להטיל ביצי זהב! וכי אתה, אדוני האווז, היית מסוגל לעשות זאת כמוני?”

“לא! – השיב לה האווז בכעס –,לא הטלתי מעודי ולא אטיל לעולם, לא ביצת זהב ולא ביצה רגילה, כי זכר אני. גם אילו יכולתי להטיל ביצים, הייתי מעדיף להטיל דווקא ביצים רגילות, ככל אווזה אחרת.”

"וכי מה רע בביצי זהב, מחמדי? – שאלה האווזה הנעלבת.

“ראשית כל, קשות הן כאבן וכל חלקי גופי כואבים לי מדגירה עליהן. שנית, אינני יכול לעצום עין מחשש, שמישהו יגנוב אותן. שלישית אזני כואבות מפטפוטי ההתפארות שלך. רביעית, אין לנו אף אפרוח אחד מכל הביצים הללו ונמות, חלילה, ערירים, ללא צאצאים. וחמישית,.. אולי תאמרי לי, את החכמה באווזות, מה תועלת תצמח לנו מכל הביצים הללו?”

“מדבר כמו אווז – לעגה לו האווזה –,מה תועלת?.. מה תועלת?.. וכי אינך יודע מה התועלת בביצי זהב? אתה, החכם מכל האווזים?.. הן שוות, כל אחת מהן.. אולי.. אלף שקלים.. אלף לפחות.. אתה מדבר כטפש.. כמוח אווז.. כגולם!”

“ואת כאווזה – התרתח האווז –,הבה ונאמר.. שביצה אחת שוה אפילו מיליון שקל… מה התועלת בכסף? הסבירי לי, חכמתי, ואדע, מה תעשי בכסף רב זה, פה, בקן שלנו.. שעל ראש העץ?”

“ראו נא, ראו נא! – השיבה האווזה ברוגז –,מתנפח כתרנגול הודו ועוד מעט ויתפוצץ. וכי אינך יודע, אתה, האווז הבוגר, מראשי הלהקה, בעלי ואבי אפרוחי, מה לעשות ברכוש הרב הזה?”

"לא! בחיי, שאינני יודע! ואינני מתבייש כלל וכלל, שאינני יודע – השיב האווז.

“ובכן, מחמד נפשי, אני הפתיה, אגיד לך. בכסף זה נשכור עשר אווזות שיבנו לנו קן ענק. את הקן נחלק תאים, תאים, גדולים ומרווחים, כיאה לגברת עשירה כמוני.”

“מה רע בקן זה? – שאל האווז –,וכי אין הוא די גדול לשנינו? וכי לא בניתיו כראוי לגברת כמוך?”

“מה אתה יודע על קן” – התרעמה האווזה –,אולי איזו אווזה אחרת, כזו, שאין לה כלום, היתה מסתפקת בו. אבל אני, אווזה המטילה ביצי זהב, אסתפק בקן עלוב זה, הבנוי מקצת זרדים וקצת נוצות? ועוד עתה, כשדוגרת אני על אוצרות כאלה? לעולם, לא! רוצה אני בתא לאורחים הרבים שיבואו לבטח לבקר אותנו…"

"וכי איך זה יבואו, כשכל ענין הביצים הוא סוד כמוס בין שנינו? הן אווזות אינן מבקרות זו א זו, אלא לעתים רחוקות בלבד –,העיר לה האווז.

"אני דוקא רוצה שיראו את עושרי. אם לא תספר אתה לאווזים, אקרקר אני את הסוד לכולם. שיקנאו בי! למסיבות הרבות שעומדת אני לערוך ואליהם אזמין את כולם. גם חדר מנוחה עם הרבה פתחים.. –,המשיכה האווזה בהתלהבות.

“לשם מה דרוש לך חדר מנוחה? שאל האווז –,ועוד עם פתחים.. האם אין הקן הזה מאוורר לך דיו? פה.. על ראש העץ?”

"בשביל, שאחלום בו מיד, שאני אווזה צחורה, יחידה במינה, ושכל האווזות רוקדות ומגעגעות סביבי – הצהירה האווזה בגאוה.

"וזה, כל מה, שאת רוצה? – שאל האווז בלעג.

“לא! לא הכל! – הוסיפה האווזה –,רוצה אני בתא גדול עבור הביצים. אשכור אווזים גיבורים שישמרו על ביצי זהב שלי ועוד אווזים, שיביאו לשומרים מזון, כי הן אסור יהיה להם לעזוב אף לרגע את הביצים ללא שמירה, פן יגנבון.”

“ואנחנו? – שאל האווז בתמהון –,מה יהיה תפקידנו בכל המהומה הזאת, שאת חולמת עליה?”

“אנחנו? – תמהה האווזה –,מרוב עיסוקים שכחתי עלינו. כמובן, שנשכור אווזים, שיביאו גם לנו תולעים ודברים טובים ישר אל המקור ועל ידי כך לא תצטרך להתרוצץ וחפש מזון לשנינו..”

“רק זאת לא! בשום אופן לא! – כעס האווז –,רק זה עוד חסר לי! שאשב בקן כאפרוח קטן פעור מקור ושישימו לי אוכל ישר למקור… פוי! זאת לא! לעולם לא!”

“מה אווז טפש כמוך מבין במנעמי החיים ובנוחות? – השתוללה האווזה בכעס –,אתם, האווזים, אוהבים להתרוצץ, להראות את גבורתכם, ולהתעופף סתם ככה, ללא מטרה כלשהי, כדי לעשות רושם של להקה… של עדר.. של מקהלה מקרקרת.. אני מעדיפה מצע רך של נוצות טריות ושדווקא יגישו לי הכל למקור. מה אתה יודע, בעלי הבער, כמה יתפוצצו כל האווזות מקנאה. כאשר אווזה מקנאה –,מספרת היא מיד לשכנתה וזו לחברתה ותראה, שתוך זמן קצר יבואו לבקר אותי אווזים ואווזות מכל פינות תבל. ולא רק אווזים… יבואו גם.. עיט ונשר.. וקורמוראן.. ותוכים וצפרי שיר מפורסמים ישירו על עושרי והקן הזה.. יהיה.. כעין.. ארמון מלכים.. בו אני המלכה ולצידי – אתה המלך…”

"ואם יתנפלו העיט והנשר וכל יתר צפורי טרף עלינו, יטרפו אותנו ואת רכושנו יגזלו.. מה תעשי אז עם המלוכה הטפשית שלך, חמודתי הנגידה? – שאל האווז.

"אבל, הרי אמרתי לך, שאשכור אווזים גיבורים שיגנו עלינו וישמרו על רכושנו הרב – טענה האווזה.

"ואם הגיבורים הללו יימלטו על נפשם למראה האורחים הדורסים שלך וישאירו אותנו טרף להם? – המשיך לשאול האווז.

"טוב.. אם רצונך בכך.. נוותר על ביקורי העופות הטורפים.. חבל.. כה רציתי להתפאר בפניהם,,דוקא בפני האדונים החשובים בממלכת העופות.. חבל.. אבל, אולי הצדק אתך.. מוותרת אני לך.. אם כי בלב כבד.. נאנחה האווזה.

“גם אני מוותר – לגלג האווז, –,על כל הנוחות. אצא לחפש לי מזון לבדי, כי רעב הנני וזהו זה!”

“על מה תתעקש, מחמדי,? – ניסתה האווזה לשכנעו – ,למה אינך מסכים שיביאו לך מטעמים מן המוכן, ישר לקינך, במקום להתרוצץ, לחפש ולחפש באדמות בוץ, במים דלוחים, בין שיחים וקוצים ובסכנה מתמדת מצד ציידים ועופות טורפים? באמת אינני מבינה..”

“כמובן! לך קל לדבר! את נוהגת תמיד כמו גברת ומחכה שאביא לך הכל מן המוכן – השיב האווז בבוז –,מיום שבנינו את הקן, את דוגרת על הביצים, ממרקת אותן, ולא זזה ממקומך. תארי לך, יקירתי, ששומע אני בקולך, נשאר אתך כל היום בקן ואווזים שכורים תוקעים לי מזון למקורי, מטעמים, כפי שאת קוראת לזה, מה יקרה לדעתך? ראשית כל, הנאת צייד. לתולעת ולכל דבר שאני צד, יש טעם אחר לגמרי. טעם טרחה. שנית, אלך ואשמין מרגע רגע, כי הן חבל יהיה על כל נתח שמן ונזלול מן הבוקר עד הערב. כאשר אעוף מן הקן, אם עדין אוכל לעשות זאת, אשמש מטרה גדולה יותר, שמנה יותר וטעימה יותר לכל הציידים. שלישית, אחדל להיות אווז זריז כמוהם ואהיה לצחוק בעיני כל הלהקה. מין שמנה באבא.. כן! אל תצחקי! בדיוק כך..”

“אבל, כידוע, המלכים תמיד שמנים יותר – הרהרה האווזה בקול –,אחרת לא ידעו שהם מלכים ולא יחלקו להם כבוד..”

"ומה התועלת בזה שנהיה מלכים – תמה האווז.

"שוב פעם תועלת.. תועלת.. – התרעמה האווזה על בעלה –,אתה תמיד עם התועלת.. בכל זאת, אגיד לך, מחמדי, כאשר נהיה מלכים נוכל לצוות ולפקד על כל האווזים ולא נצטרך לשלם להם פרוטה עבור השרותים שישרתו אותנו. נקבל הכל חינם.. השמעת? חינם.. ונוכל לחסוך לנו ממון רב ואותו נשמור במחסנים מיוחדים, תחת משמר של אווזים גיבורים ואווזים אחרים יביאו להם..

“באמת, חכמה שלי – הפסיקה האווז –,את ממש גאונית! עתה, אמרי לי, בבקשה ממך, לשם מה תמשיכי להטיל ביצי זהב, אם לא יהיה דרוש לך הכסף ותקבלי הכל חינם?”

"פשוט מתוך הרגל – השיבה האווזה.

"ואני לתומי חשבתי, שמתוך תענוג – לגלג עליה האווז.

“גם זאת… גם זאת.. – הוסיפה האווזה –,מתוך הרגל.. מתוך תענוג.. מתוך כבוד.. ומתוך שככה רוצה אני וככה מתחשק לי..”

“ואם אומר לך, שלא תמצאי בכל הלהקה אף אווז אחד.. אחד.. יחידי.. שיסכים בכלל לשרת אותנו אפילו תמורת כל ביצי הזהב שלך, טפשתי היקרה. אנו, האווזים, אוהבים חיי חרות וחיים חיי חרות. אין לנו צורך במלכים רזים או שמנים, שיצוו עלינו. לשם כך יש לנו זקני הלהקה. תהיי לצחוק בעיני כל אווז שתציעי לו כסף תמורת שרותים שישרת אותך. וכי מה יעשה בכסף, כאשר ירויח אותו? האם גם הוא ישכור לו אווזים, שיתקינו לו קן.. שיביאו לו מזון ישר אל המקור.. שישמרו עליו… כך, יהיו כל האווזים עסוקים יומם ולילה למען אחרים ולא למען עצמם. זאת שטות גמורה.. שיכולה לצמוח רק בראשה של אווזה כמוך.”

"ובכן – אמרה האווזה –,אז למה לי ביצי זהב?

"באמת, למה לך אותן?,השיב האווז.

"אז אולי אפסיק להטילן ואתחיל להטיל ביצים רגילות ככל אווזה? – שאלה האווזה.

"גם אני חושב כך – השיב האווז –,הגיע הזמן, שנהיה ככל האווזים ושלא נתפאר במה שאין לנו ושלא דרוש לנו..

“חבל! – נאנחה האווזה –,זה היה חלום כל כך יפה.. למעשה.. מעולם לא הטלתי ביצי זהב… רק חלמתי על כך.. והחלום היה כל כך מתוק..”

"אז למה צחצחת אותן ולא נתת לי לדגור עליהן במקומך, כאילו היו זהב ממש? – התרגז האווז

"אילו היית אתה יושב כל היום במקום אחד, בקן הצר, וכל זמנך נתון להרהורים ומחשבות, היית גם אתה ממציא אגדה יפה כזאת, שתוכל להעסיק אותך – התנצלה האווזה. –,אולם מכל השיחה הזאת על האוכל השמן שיוגש ישר למקור, החל להציק לי רעב ממש. אנא! השג משהו טעים עבורי, יקירי – הוסיפה האווזה בתחנונים.

"מזל טוב, זוגתי! גם זאת לטובה! – צעק האווז ועף מן הקן, כשכנפיו פרושות, כדי לצוד משהו טעים לעצמו ולזוגתו.

עשת וששת – זוהי ממלכת ילדים. חיים בה ילדים וילדות בלבד. אפילו המלך, ראש הממשלה, השרים, השופטים והשוטרים – כולם ילדים, ללא יוצא מן הכלל. פשוט, אין בממלכה זאת מבוגרים. לפחות, לא הבחנתי בהם עד כה בשום מקום.

גם המורים – הם ילדים, שנבחרו על ידי התלמידים, בין המוכשרים והמחוננים, כדי שישמשו להם למורים וילמדום.

בממלכה זאת אין צבא. לכן, אין צורך ברמט"כל, ברבי אלופים, באלופים, בתת-אלופים ובכל הקצונה הבכירה, שכה אהובה על המבוגרים. נכון, כידוע, אוהבים הילדים לשחק במלחמה. האם בגלל זאת, יש לתת לידיהם תותחים, רובים, מכונות יריה או אפילו אקדחי פורים? כל נשק עלול לגרום לפגיעה וחלילה – לאסון. על כן, אם בכל זאת מתחשק לאחד מהילדים לשחק במלחמה, מותר לו, לפי חוקי הממלכה, לעשות זאת בעזרת חפיסת קלפים, המיוחדים למטרה מלחמתית זאת, וכי מי מאתנו לא שיחק בילדותו במשחק הנקרא “מלחמה”?

בכל ממלכה המכבדת את עצמה, יוצא המלך מזמן לזמן לבקר אצל שכניו המלכים. הוא מבקר לרוב בליוויית אשתו, או כי שקוראים לה – “רעייתו”. אחרת לא ירעמו התותחים בשעת ביקור מלכותי, כל החגיגה תתקלקל וחבל. אבל מה לעשות כאשר המלך הוא ילד ואין לו “רעייה”? במקומה נוסעים כרגיל כל מיני מלווים, שקוראים להם בשם – “יועצים”. ביניהם אין אף בת. וכי מה תייעץ בת למלך?

כל ביקור מלכותי של ראש מדינת עשת וששת היה מביך במקצת. המלכים השכנים והפמליה שלהם, נזהרו מלשאול את המלך, מה שלום “רעייתו” והם הסתפקו בהמהום לתוך זקניהם ובחיוך מבוכה. אבל נשי המלכים, כעסו קצת, כי בשעה, שהגברים עסוקים בשיחות חשובות, שקוראים להן – “מדיניות”, לא היה להן עם מי לפטפט ולצחקק מאחורי המניפה, מאותן המניפות המפיגות את החום ואת השעמום והמסתירות בהצלחה את חיוכי הלעג. אין להן עם מי להתחלק בידיעות וברכילות על המשפחות, הילדים, הנסיכים והנסיכות.

העיתונאים, אלה האנשים, הדוחפים את המיקרופון שבידיהם לפני בני אדם ושאינם מפסיקים לשאול שאלות, כדי לכתוב אחר כך בעיתונים על מה שראו או שמעו. – גילו לאזרחי מדינתם את העובדה התמוהה והמופלאה, ששכנתם עשת וששת מתנהלת כולה על טהרת שלטון הבנים. כנראה, – הוסיף העתון – ,שבמדינת עשת וששת אין בנות בנמצא. אם הן קיימות – ודאי סגורות הן על מנעול ובריח, כדי שנפש חיה לא תראן. עד עתה לא נראתה אף אחת מהן בפמליית המלך ויש לשער, שאין הן קיימות כלל וכלל.

מאמר זה נפל לידי אחת הבנות בממלכת עשת וששת, המכונה – “תיבת הידיעות”. מתפקידה היה לקרא בעתוני חו"ל ולעקוב אחר כל מה שמספרים עתונים אלה על ממלכתן. היא הפיצה את פרטי המאמר בכל בתי הספר ולפתע, נתחוור לבנות, שהן מקופחות. שהבנים נטלו לעצמם את כל התפקידים החשובים בממלכה ולא הותירו להן אפילו שמץ שלטון, יוקרה ושררה.

נכון, שבמסיבות של בית הספר, בנשפיות ובחגיגות ריקודי-עם, הבנות הן המתכננות, המארחות, המבדרות את הבנים והמנגנות על הפסנתר בשעת ריקוד. לעתים, כשלב הבנים טוב עליהם, הם מרשים בטובם לבנות להופיע במקהלות ובריקוד לכבוד המלך, השרים וה“נכבדים” – אלה היושבים על הבמה בימי חג ושמחה.

משנפקחו עיני הבנות לקיפוח המשווע, שמקפחים אותן בממלכתן, החלו להרעיש עולמות ולתבוע שויון מלא. באספה רבת בנות, אליה הוזמנו ראש הממשלה והשרים השונים, השמיעו הבנות את טענותיהן בגלוי:

“ראשית כל, מדוע לא בחרו מעולם מלכה? האם אין הן די יפות וחכמות מכדי לשבת ליד המלך באולם ההכתרה?”

"וכי ראיתן מעודכן מדינה, בה מולכת מלכה? – תמהו הבנים.

“בטח! – שאגו הבנות –,באנגליה ובהולנד ועוד ועוד ועוד!”

"ואסתר המלכה! – צעה אחת מהפעוטות.

"ושלום ציון המלכה – הרעימה הבת הידועה בכנוייה “תיבת הידיעות”.

השאלה השניה היתה: “מה בענין תפקיד ראש ממשלה? האם גם הוא כה מקודש, שאין אליו דריסת רגל לא אחת מהבנות?”

"וכי ראיתן מימיכן ראש ממשלה – ילדה? – תמהו שוב הבנים.

“בטח! – צעקו הבנות –,בהודו ועוד ועוד ועוד!”

“ראשית, – השיבו הבנים –,אינדירה גנדי איננה ילדה. היא אשה זקנה, בעלת נסיון חיים רב וחכמה. לעומת זאת, אתן הנכן צעירות, חסרות נסיון וטיפשות”.

“ראו נא! ראו נא! – התרעמו הבנות –,עוד אתמול האכילו אותם בכפית ונגבו את אפם ופתאום צצו כולם מלאי חכמה, נסיון חיים ודעת.”

“ומה בענין השרים? – שאלה אחת מהבנות –,האם גם לתפקיד זה אין לנו די חכמה ודעת?”

“וכי ראיתן מעודכן – השיבו שוב הילדים –,ילדה, שתהא שרה?”

“בטח! – צעקה אחת מהפעוטות –,שרה אמנו!”

יושבת ראש האספה, שעד עתה לא התערבה בויכוח, קמה מלאת חימה והחלה לנאום: “כל השאלות, שהנכם שואלים אותנו, מטרתן היחידה היא – להפוך אותנו לצחוק בעיניכם, הבנים. החשוב הוא – שבממלכה שלנו, שהעתונים כותבים ומתארים אותה השכם והערב כמדינה דמוקרטית, השייכת לכל העם, מגיעה לנו מחצית התפקידים החשובים והחשובים פחות, שוה בשוה. גם אתם, הבנים, צריכים להדיח כלים במסיבות וגם אנו, הבנות, צריכות לפעול כשרות, שופטות, שוטרות ומורות. אסור שתהיה אצלנו אפליה כלשהי! אפילו העתונים בחוץ לארץ מביעים תמיהה על העוול ועל אי-הצדק הקיימים במדינתנו! הם רומזים לנו בגלוי, שעלינו למרוד ולהתמרד נגד הסדר המוזר הזה, שאתם, הבנים, קבעתם לעצמכם. לכן, דעו לכם! אם לא תתחלקו אתנו בכל התפקידים – נעזוב את המדינה ונעבור למדינות השכנות. אתם תשארו פה לבדכם ותמשיכו לשחק את משחקכם הטפשי ב”תפקידים הרמים“.,כאוות נפשכם. עליכם להחליט מיד ולענות במלה אחת ויחידה: ב”הן! “או ב”לאו!".

“לא! – שאגו הבנים –,לא תקבלו כלום! יכולות אתן ללכת אם זה רצונכן! לא נתגעגע אליכן ולא תחסרו לנו כלל וכלל! לא ניתן! לא ניתן!”

רצו הבנות הביתה, ארזו בילקוטים ובמזוודות את בגדיהן, צעצועיהן וספריהן, יצאו בהמון רב לתחנות הרכבת, התיישבו בקרנות ונסעו.

משהגיעו לגבול, חיכו להן משלחות של אזרחי המדינה השכנה, כבדו אותן בתה ובעוגיות והושיבו אותן ברכבת המוליכה לעיר הבירה שלהם. הן נתקבלו בסבר פנים יפות על ידי ילדי המדינה השכנה, חילקו אותן בבתים, הן צורפו לבתי ספר והחלו בחיים חדשים. ההכנסת אורחים היתה נדיבה ומלבבת בכל מקום. בעיקר, מצאו הבנות תמיכה והבנה אצל העתונאים, שהיו גאים על כך, שהדברים המודפסים בעתוניהם, סייעו לתקן עוול משווע. אלמלא הם, לא היו הבנות מבחינות בו לעולם והיו ממשיכות לחיות בקיפוח האיום והמשפיל.

בעיר הבירה של המדינה השכנה, קמה אגודה “פליטות העוול”. באספה המייסדת, נאם ראש עיר הבירה נאום ברכה ארוך ואלה דבריו: “אורחותי הנכבדות! שותף אני וחברי למועצת העיר לצידקת תביעותיהן ושמחים אנו מאוד לארח אותכן בקרבנו. אין לנו כל ספק, שלמרות יחסנו, הנאה אליכן ומאמצנו שתמצאו אצלנו בית חם ומלבב, עצוב לכן פה, בהיותכן רחוקות ממקום מולדתכן, מכל יקיריכן, ידידיכן ואהוביכן. מובטחני בכל לב, שבקרוב יבוא היום, שהגעגועים לכל אלה יתגברו על הטינה שהנכן רוכשות כלפיהם ותשובו למולדתכן שמחות ומאושרות.”

"לא! אף פעם! אף פעם! – צעקו הבנות.

נעל היושב ראש את האסיפה וכולם התפזרו לבתיהם.

ועתה, נשוב למדינת הבנים. בתחילה, לאחר שהבנות עזבו במפתיע את הממלכה, השתוללו הבנים באין מפריע. הם היו גאים מאוד על שלא נכנעו לתביעות המחוצפות של הבנות. וכי מה הן חושבות להן? להתחלק אתן בכל? לא בא בחשבון כלל וכלל! עוד זה חסר לנו! שישבו בארץ השכנה ויתבעו שם תפקידים! הא! הא! הא! נראה, אם יתנו להן? אנחנו לא נוותר! אף פעם! אף פעם! אף פעם!"

במשך הזמן, נעשה עצוב. לפחות – לחלק מן הבנים. טוב.. שילכו להן.. אם רוצות הן דווקא… אבל.. פשוט.. אין עם מי לריב.. אין את מי למשוך בשערות.. במי להתל.. את מי להפחיד.. הבנים, שגרו לפנים עם אחיות או היו להם דודניות, חשו פתאום שכאילו ביתם התרוקן. מספר בנים, שבסתר ליבם חיבבו ילדה זו או אחרת, אהבו לשוחח אתה, ללוות אותה הביתה או לזלול אתה גלידה בבית קפה ושהתרגלו להשויץ, שיש להם חברה, – הסתובבו עתה ברחובות, סתם ככה, באפס מעשה. עם מי ילכו לקולנוע? עם מי יזללו דברים טובים? למי ישמיעו דברי בדיחה ויצחקו בצותא? לפנים.. היה משעשע.. איך אומרים – היה כיף.. גם אנחנו הסכמנו, שתלכנה.. גם אנחנו צעקנו עם האחרים.. אפילו לא ליווינו אותן לרכבת.. כאילו הכל נגמר בינינו.. לעולם.. באמת.. איזו שטות! למה נתנו להן לנסוע? בכל אשמה הממשלה!" הכל לבנים!" – איזו סיסמא טפשית! וכי למה לא ראינו זאת מיד? וכי באמת לא יכולות גם הבנות לכהן בתפקידים? מה רע בכך? למי זה מפריע? הן אפילו צודקות קצת.. בכל הארצות משתתפות גם הבנות בכהונות.. בעצמנו קראנו.. בעינינו ראינו.. מה יש אם יתנו גם להן כמה משרות? הן תמיד כה עסוקות, שלבטח לא יהיה להן זמן לכהן במשרות חשובות ולא יתבעו אותן כלל כאלו לעצמן.. אז מה.. לא מגיע להן איזו משרונת של מורה? או שוטרת תנועה? או אפילו של שופטת? כמובן רק אצל נשים.. אנו לא נסבול שיתערבו בענינינו, שישפטו גם אותנו.. זה לא בא בחשבון! וכי מה הן מבינות בכדורגל או כדורסל או משחקי בנים אחרים? אבל, ככה.. כלום? באמת לא צודק.. חבל שנסעו.. צריך לפעול.. להקים רעש.. אולי יועיל והן תחזורנה.

התרעומת ועגמומיות נפש של הבנים הלכו וגדלו מיום ליום. עתוני הקיר בבתי הספר מלאים היו תלונות, ויכוחים, רינונים ושמע הדברים הגיע עד לממשלה. זאת, קבעה ישיבה מיוחדת לנושא זה ואפילו הזמינה את נציגי המתלוננים לישיבה.

פתאום, התברר גם לשרים, שהמצב אינו כתיקונו ומעורר דאגות. שר החינוך טען, שבימי הבנות, היו הבנים מנומסים יותר, דאגו יותר למראיהם החיצוני, היו נקיים יותר, פחות פרועים ומוזנחים ובעיקר, לא השתוללו, כפי שהם משתוללים עתה. פשוט קשה להשתלט עליהם.

שר החגיגות העממיות התלונן, שאין טעם בהמשכת החגיגות ובעיקר את ריקודי-עם, כי באין בנות – אין מי שירצה לרקוד וחבל. היה זה מתמיד אירוע מחנך ושובה לבבות. אפילו את הנשפיות יש לבטל, כי אין מי שיערוך את השולחן כראוי, שידע לקנות ולהכין כיבוד ראוי לשמו, וכמובן, שאין מי שינגן בפסנתר לחני ריקוד. מאותה סיבה היה הכרח לבטל גם את השירה בציבור ואת המקהלות. כל הבנים עסוקים בדבר אחד ויחיד – והוא – הספורט. משחקי הכדורגל והכדורסל. אין הם רוצים לשמוע על תרבות, מוזיאונים, קונצרטים ותערוכות. כאילו ירד כל השכל שלהם לרגליהם.

שר התחבורה התלונן, שמאז עזבו הבנות את המדינה, בא הקץ לסיורים וטיולים עליזים, שהוסיפו בעבר חן וחיים לנוף הכפרים והעיירות. הדרכים שוממות מאדם, הרכבות ריקות ואין שמחה בנסיעה מחוץ לבית לביקורי קרובים וידידים.

שר המסחר קבל על כך, שהחנויות ריקות מקונים. לרוב, היו הבנות עושות את הקניות ולבנים אין מושג כלשהו מה ואיפה לקנות. אפילו שר התקשורת טען, שבאין בנות, אין מי שיפטפט בטלפון, ישוחח אחת עם השניה ועוד מעט ולא יהיה בו צורך בכלל.

במיוחד התמרמר שר הבריאות. לפי דבריו, מזמן שנעלמו הבנות ואינן, רבו המחלות וההזנחה בין הבנים. איש אינו יודע לחבוש פצע כהלכה, איש אינו מפקח על נטילת גלולות ותרופות, איש אינו מקפיד על נקיון גופו וידי הרופאים מלאות עבודה מהבוקר עד הערב. נוסף לכך חייבים הם למלא גם את תפקידי האחיות החסרות.

רק שר הדתות לא התלונן. בין כה וכה לא ביקרו הבנות בבתי הכנסת, לא עלו לתורה ולא חגגו שם את חגיגת בר-מצוה.

ישיבת הממשלה הקרובה היתה סוערת ביותר. ראש הממשלה וכל השרים טענו כלפי המתלוננים, שכל הבנים הצביעו נגד מתן תפקידים לבנות ואיך מעיזים הם לבוא עתה בתרעומת על הממשלה? היכן הכבוד העצמי שלהם? איפה אומץ ליבם? ממתי איבדו הם את בטחונם העצמי ודרושות להם בנות, כדי למחות את הדמעות מעיניהם?

באי כוח המתגעגעים לבנות, טענו, שאין לבוא אליהם בטענה כלשהי על הצבעתם, היות והם היו בטוחים שהבנות תוותרנה על התביעות שלהן. לא עלה על דעתם, שהצבעה זאת תביא אמנם לעזיבת הארץ על ידי הבנות. הם מודים עתה, שעשו מעשה שטות, הם גם מתחרטים עליו. האם אסור להתחרט?

פנו אליהם שרי הממשלה: “אילו הייתם נשאלים עתה, ברגע זה, אותן השאלות, כיצד הייתם משיבים? ב –הן! או ב –לאו?”

היססו המתלוננים והשיבו בחצי פה. כל מה שהם יודעים, הוא זה, שמשעמם להם ללא בנות בממלכה. על הממשלה לפעול להחזרתן.

היות והדעות היו מחולקות, החליטה הממשלה על משאל עם. זאת אומרת, שיישלח לכל ילד וילד דף עם שאלות (קוראים לזה – שאלון) ועליו לענות על כל שאלה במלה אחת בלבד. ב –הן או ב –לאו.

השאלונים נשלחו לכולם וכללו שלוש שאלות בלבד. והנה הן לפניכם:

שאלה ראשונה: האם מוכן אתה למסור את מחצית התפקידים החשובים והאחראים במדינה לידי הבנות הטפשיות?

שאלה שניה: האם הנך כה ילדותי ותינוקי, שאינך מסוגל לשחק עם בנים בלבד?

שאלה שלישית: האם הנך מוג לב כזה, שהנך מוכן להיכנע לתנאי הבנות ולגרום לנצחונן עלינו, הבנים?

כמובן, שתוצאות משאל עם כזה, היו – שאין לאף אחד צורך בבנות. שהבנים יודעים להסתדר בלעדיהן ושכולם בטוחים, שהן עוד יתחננו בפני הבנים, שיתירו להן לשוב לארצן. ההחלטה נתקבלה בגאווה ותרועות שמחה ופורסמה ברמקולים ובחוצות הערים. נערכו מספר תחרויות ספורט, שמטרתן היתה להשכיח את העדר הבנות מן המדינה.

קהל המתגעגעים ראה: שאין איש שם לב למצבם העגום. הם החליטו לפעול על דעת עצמם. ראשית כל, הריצו מכתבים מלאים הערצה ואהבה לבנות שבחו"ל והתחננו בפניהן שישובו. תמורת זאת הבטיחו הבטחות מכל הבא ליד. אולם הבנות סירבו בהחלט להיענות לתחנונים אלה ועמדו על דעתן, שאסור להן להפר את שבועתן, אלא אם כן ייכנעו הבנים כניעה מלאה ויסכימו לתנאיהן, כפי שבוטאו לפני עוזבן את הממלכה.

באותו זמן, שרוב הבנים שקעו במשחקים – החלו לפתע להיעלם חברים, שעוד תמול היו אתם בכיתה או במגרש המשחקים. ראשונים נעלמו מהבתים ומבתי ספר – ילדים, שהיתה להם אחות או דודנית, חברה אהובה עליהם או שסתם אהבו להשתולל עם הבנות ולשהות בחברתן.

פתאום שמה הממשלה לב לידיעות שהחלו להגיע אליה מכל קצוות הארץ, שמספר האזרחים במדינה הולך וקטן מיום ליום. שורות התלמידים בבתי הספר נעשו דלילות, פה ושם חסר לפתע שחקן ידוע בכדורגל או בכדורסל, באותו אורח מסתורי, נעלמו גם מורים והתלמידים התבטלו באין מי שילמדם. כך נעלמו גם שוטרים ולא נותר מי שיפקח על התנועה בדרכים ועל הסדר בערים. היה מי שהתלחש בסוד, ששר החינוך, בכבודו ובעצמו, ערק עם האחרים ואינו מופיע יותר לישיבות הממשלה.

ומה קרה בארץ השכנה? הגירת הבנות לארץ השכנה נתקבלה בהבנה ובסבר פנים יפות, היות והיתה מאורגנת היטב ולא יצרה שום בעיות מטרידות. לעומת זאת, לא מצאה פלישת הבנים, שהפכה תוך זמן קצר לזרם הולך וגובר, חן בעיני האוכלוסיה. לבנים שהגיעו, לא היו כתובות של קרובים או ידידים. הם התרוצצו בכל המדינה השכנה, בחיפוש אחרי הבנות בבתי ספר השונים. הם הפריעו ללימודים, הטרידו את שוטרי התנועה בשאלות עד אין סוף וכספם לא הספיק לדמי הוצאות ברכבות ואוטובוסים.

שנית, לא היה איפה לשכנם והם נאלצו ללון על הדשא בפרקים. הם התהלכו רעבים כל היום והצטערו שיצאו בקלות ראש וללא הכנות מוקדמות לדרכם.

לבנות לא איכפת היה שהבנים סובלים חרפת רעב ואין להם איפוא להניח את ראשיהם. הן לא הזמינו את האורחים הבלתי קרואים לביקור ואם רע לבנים אלה במולדתם, שיפגינו שם, שירעישו עולמות, שיפטרו את הממשלה ושיעשו את רצון הבנות. אבל, לפלוש ככה סתם, ללא הודעה מוקדמת, כגנבים בלילה, להידפק על דלתות זרים בכל שעות היום והלילה ועוד להתלונן על יחס גרוע אליהם? מי ביקש אותם? מי רוצה בהם? שיסתלקו ודי!

ממשלת המדינה השכנה, שלא היתה מורכבת מילדים, אהבה סדר ומשמעת. היא החליטה להקים ארגון פליטים ופליטות, שבראשו יעמוד ועד, שייבחר על ידה. כמובן, שהבנות, שהיוו רוב, בחרו ועד על טהרת הבנות והחלו לפקד על הבנים, כדי שגם הם יטעמו טעם שלטון של מין אחד בלבד.

כאשר נמאס הדבר על הבנים, החלו לאיים, שאם הבנות לא יחדלו להציק להם, ירימו רגלים וישובו למולדתם.

"אדרבא! אדרבא! נראה אותכם, גיבורים! – השיבו הבנות.

באו הבנים במבוכה. נכון! הן הרוב! ואולי גם הצדק אתן.. אבל אנו הן באנו מרוב געגועים אליהן.. בטח.. אפשר גם לא להתגעגע.. אם הן כאלו.. אם הן רוצות לשלוט בנו בכוח.. אז מה? אז לשוב? ומה יאמרו חבריהם, כשישובו? ילעגו להם.. ובכן, מה לעשות? הגידו אתם!

מצב מביך זה היה לבטח נמשך עד בלי סוף, אלמלא הצטרף אליהם, בוקר אחד, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. בלי ראש ממשלה, אין ממשלה ובלי ממשלה שורר תוהו ובוהו, אי סדר והבלגן הוא בלתי נורמלי. כל אחד התהלך מרוגז על חברו, אין משחקים, אין בית ספר, אין קולנוע, אין כלום. אפילו המלך חדל למלוך וכולם עזבוהו.

באסיפה, בה השתתפו כל אלה, שעדין נותרו בממלכת הילדים, הוחלט אחר ריב וקטטות, לבחור במשלחת התפייסות, שתסע אל הבנות ותנסה לדבר על ליבן לשוב למולדתן. כל ילד רצה להשתתף במשלחת ולבקר אצל הבנות, אבל אז, מי ישמור על המדינה?

האסיפה בחרה בעשרים ילדים, הנאים, המנומסים והחכמים ביותר. הם התרחצו היטב היטב, לבשו בגדים יפים ונקיים ונשבעו, שיתנהגו בנימוס, שלא יאמרו מלים גסות, שלא ידברו בחוצפה ויעשו הכל, בכדי למצוא חן בעיני הבנות.

הם יצאו לדרך, כשתזמורת בנים מלווה אותם והגיעו בשלום לעיר הבירה של הארץ השכנה. לאחר קבלת פנים על ידי ועד “הפליטים והפליטות”, הוקראו הצעות, שהביאה אתה המשלחת. הוצע לבנות, שמעתה ואילך תיבחר מלכה, שתלווה את המלך במסעותיו. לכל שר, שופט ושוטר, יותר לבחור סגנית מבין הבנות. במכבי אש וכמצילים יהיו בנים בלבד, כמובן.

"למה, כמובן? צעקו הבנות.

"כי ראש – זה מין זכר – השיבו הבנים.

"וכי לנו אין ראש? – שאלו הבנות.

"טוב! אז נוכל להתחלף – ויתר ראש המשלחת, כאשר ראה, שרוגז הבנות עולה מרגע לרגע ועוד מעט ויעזבו את האסיפה –,פעם יהא בן ופעם בת!.

“יופי! – קראו הבנות –,אז היות ועד עתה היה ראש הממשלה בן, ייבחר ראש הממשלה הבא מתוכינו, כי הגיע תורנו.”

“מה פתאום? – צעקו חברי המשלחת –,מי שייבחר ייבחר.”

“אם אין זה מוצא חן בעיניכם, – אמרו הבנות –,תקחו את עצמכם ותסתלקו! אין אנו מסכימות – ששר, שופט או שוטר, יבחור לעצמו סגנית כרצונו. זה לא שוק עבדים. אנו, הבנות, נבחור בהן. אין לכם מה להתערב בענינינו! למדנו בארץ זאת שהכבוד מגיע לאדם בגלל היותו מוכשר יותר, נבון יותר, מלומד יותר ואחראי יותר. ולא בגלל מינו.”

ראו הבנים, שאין להם ברירה, אלא להיכנע, הלכו עם הבנות ללשכת שר החוץ של המארחים ושם בנוכחות כל הנכבדים, נחתמה תעודת השויון.

למחרת, שבו כל פליטי עשת וששת למולדתם, מלווים עד הגבול תזמורות ילדים וקהל חברים רב, שרכשו להן בתקופת שהותן בנכר. הרכבת נתקבלה בתרועות שמחה על ידי כל הבנים, שחיכו בתחנה בכליון נפש, למרות, שלמראית עין לא היו מוכנים להודות בכך.

לאחר שנרגעו הרוחות והוכנס הסדר החדש, שהוסכם עליו חגיגית, בוצעו בחירות חופשיות לכל המוסדות והבנות זכו במחצית כל התפקידים החשובים במדינה.

שעת ערב. בצל אחד העצים שבשדרה, עומדים שני ברנשים. אחד מהם, לבוש מסכה על פניו ובידו הימנית מחזיק הוא אקדח. השני, לבוש מדי שוטר, כובע שוטרים ונראה עצבני.

לפתע, יוצא מרחוב צדדי, אדם לבוש בגדים הדורים ומטייל לו לאט, ללא חפזון, להנאתו. בידו מקל טיול נאה, בו הוא מנפנף ומפזם לו מנגינה כלשהי.

כאשר התקרב האיש אל השנים, קפצו הם לקראתו ובעל המסכה צעק: “ידים למעלה! נו! הרם ידים! מהר, לכל הרוחות! זה שוד!”

“מה לי שוד ומה לי שמוד – ענה ההדור בנחת –,מה פתאום שוד בשדרה מרכזית של העיר? ובכלל.. מה רצונכם ממני?”

"מה אתה מתחכם, לכל הרוחות? תן את הכסף ועשה זאת מהר! כי.. אחרת.. – צעק השודד וכוון את אקדוחו לעבר האיש ההדור.

“הייתי נותן לך, גם ללא צעקות ואיומים – השיב המטייל –,אבל אין לי פרוטה בכיסי. אין לי פשוט מה לתת לך.”

“זה בלתי אפשרי! – צווח השודד –,איך זה אדם הדור כמוך, יוצא מביתו, בלי פרוטה בכיסו? וכי מה אתה עושה, אם למשל.. מתחשק לך פתאום לקנות בדרך גלידה.. או סיגריות.. או אפילו קופסת גפרורים.. או פשוט להיכנס לבית קפה, כדי לשתות קוקה קולה? מה אתה עושה אז, לכל הרוחות?”

"וכי מה זה ענינך? – השיב ההדור בשלוה. –,אבל בכדי שלא תנפנף בכלי המסוכן שבידך ושחלילה לא ייפלט ממנו כדור, הריני להודיעך וזאת מרצוני הטוב, שתדע לך, שאין אני מעשן, שאינני אוהב גלידה ובודאי לא יבוא לפי המשקה הזה, קוקה-קולה, שמתעב אני אותו. כשאני יוצא לטייל קצת, אינני לוקח כל כסף עמדי. וכי לשם מה דרוש לי כסף בשעת טיול? כל מה שדרוש לי, הוא אויר צח, קצת קרירות, שנעים יהיה בחוץ ושהצפיפות תהיה קטנה, כי אינני אוהב המונים וצפיפות. ולמי דרוש יותר מזה?

אוהב.. נחוץ לו.. לא נחוץ לו.. מה זה מענין אותי, לכל הרוחות! לי דוקא דרוש הכסף ואינני מאמין לך, שאין אתך פרוטה – צעק השודד ופנה אל חברו השוטר: “חפש אתה בכיסיו ואני אחפה עליך באקדח. תנועה בלתי זהירה אדוני, ואתה עף לבית החולים.. ראה, הזהרתיך..”

חיפש השוטר בכל כיסיו של ההדור בלבושו ובאמת לא מצא זכר לארנק או לכסף.

"נו.. יש לו? – שאל השודד בחוסר סבלנות.

“לא! – השיב השוטר –,כל מה שמצאתי אצלו, זו תעודת זהות שלו.”

"ומה כתוב בה, לכל הרוחות? שאל השודד בכעס.

“כתוב בה.. רגע.. חכה.. ואציץ בה.. – הוציא השוטר פנס מכיסו והאיר בו את תעודת הזהות – ,כתוב בה.. חיים גולדברג. אתה חיים גולדברג? – האיר השוטר את פני ההדור – , רגע.. רגע.. הגולדברג?”

“בטח! – ענה חיים בגאווה –,הגולדברג, בכבודו ובעצמו..”

“ומיהו זה הגולדברג, שכה חשוב בעיניך, ג’קי? – שאל השודד את חברו. –,”הגולדברג" שאתה משתחוה בפניו כאילו היה לפחות ראש ממשלה או חלילה, ראש המשטרה?

“באמת אינך יודע? לא שמעת עליו? – השיב השוטר – ,זהו, הגולדברג, המיליונר. הגולדברג, שעליו כותבים יום יום בעתונים.. האיש העשיר ביותר בכל ישראל ואולי אפילו בעולם כולו.. קוראים לו “הגביר האדיר”.”

אם זה כך, אז איך זה יוצא מיליונר כמוהו מפתח ביתו ללא ארנק שמן, מלא בן-גוריונים לפחות, כמנהג גביר אדיר כמוהו? – תמה השודד.

“ראשית כל.. וזאת אמרתי כבר.. אין לי צורך בכסף בשעת טיולי בעיר – חזר בסבלנות חיים על דבריו –,ושנית.. דוקא.. משום שחושש אני משודדים, היודעים, שאני.. הגולדברג.”

"והיכן מחזיק אתה את כספך, לכל הרוחות? בביתך? – התרתח השודד.

“גם לא בבית – השיב חיים בשלוה –,גם בבית אין כיום איש הבטוח בממונו מפורצים למיניהם וברנשים כמוכם”.

"אז איך זה אתה משלם עבור.. למשל.. בגדים הדורים, אוכל או.. – תמה השודד.

"אני משלם.. בהמחאות.. יש לי בבית פנקס המחאות ולכל אחד, שבא לתבוע כסף ממני, כותב אני לו המחאה – הסביר חיים בשקט לשודד.

"אם ככה.. הבה ונלך אתך אל ביתך ותכתוב גם לנו המחאה.. אבל כזו שמנה.. אחרת.. אתה יודע כבר מה שיהיה – צעק השודד.

"וכי מה זה יתן לך, אם אכתוב לך המחאה כזו גדולה כדבריך? – שאל חיים את השודד.

"מה זאת אומרת.. מה זה יתן לי, לכל הרוחות? הרי אמרת לפני רגע, שהנך משלם בהמחאות לכל אחד, שחייב אתה לו כסף – טען השודד ונפנף בחזקה באקדוחו.

“נכון.. אמרתי.. – השיב חיים –,אבל ראשית כל, אין אני חייב לך מאומה. ושנית – אין ההמחאה שלי שוה הרבה..”

"איך זה ייתכן, שאין היא שוה? הן אתה “הגולדברג”? – שאל השודד.

“גולדברג.. שמולדברג..,אבל לצ’ק שלי אין כיסוי – אמר חיים בנחת וצחק בקול –,כדי שיהיה להמחאתי כיסוי, זאת אומרת, שישלמו לך בבנק את תמורתה, חייב אני להכניס כסף רב לבנק זה ולי… אין כסף להכניס לבנק זה או אחר.”

"מיליונר כמוך ואין לך כסף להכניס לבנק, לכל הרוחות? – ,תמה שוב השודד.

“אני מיליונר בדיוק כמוך – השיב חיים בעליזות – ,ההבדל בין שנינו הוא בזה, שלי יש הכל מה שדרוש לי ואין אני צריך להתנפל על אנשים ברחוב עם אקדח ביד”.

“איך אתה מעיז לעשות אותי לצחוק? רגז השודד –,לספר לי סיפורי סבתא, כדי לסבן את עיני, לכל הרוחות!”

“אל תתרגז ואל תנפנף באקדח זה! אין צורך בכך! – הזדרז חיים לדבר –,אסביר לך הכל אם רק תתאזר בסבלנות ותחדול לצעוק עלי. ובכן, איפה הייתי?”

"שאין לך כסף – סייע השוטר לחיים.

“נכון; היה לי אמנם פעם קצת כסף, עם בואי לעיר זאת. נתתיו לעתונאי, כדי שיכתוב עלי.. שהנה הגעתי ארצה.. שאני מגדולי המיליונרים ושיש לי רכוש כה רב, שאין לספור אותו כלל. מין שגעון כזה נכנס לראשי – הוסיף חיים בהרהור –, להתל קצת באנשים.. לראות איך יגיבו על הכתוב בעתונים..”

“רעיון מטורף! – מלמל השודד –,וכי מה זה נתן לך?”

“מאותו זמן – התפאר חיים בפני הברנשים –, חי אני חיים משוגעים. בתחנת הרכבת, בה העמדתי את עצמי עם מזוודתי הדלה, הופיעו לפתע שמונה מכוניות הדורות עם נהגים במדים, מהן יצאו שמונה מנהלי בתי מלון היקרים ביותר וכולם רצו לארח אותי במלונם. כמעט קרעו אותי כדג ביניהם ונלחמו בחרף נפש, כדי לזכות בכבוד הרב, שבמלונם ידור הגולדברג. חדר נתנו לי.. מה אומר לכם.. מערכת חדרים.. ממש ארמון מלכים. הם כולם משתחוים בפני כל היום וממלאים בין רגע כל משאלה שלי”.

"חדר.. שמדר.. האם מזה אפשר לחיות? – שאל השודד.

"ועוד איך לחיות – התפאר חיים –, וכי מה אתה יודע? איך אומרים.. שמו הולך לפניו.. מהרגע שבאתי להתגורר במלון המפואר, לא חודל אני מלקבל מכתבים מבתי עסק החשובים ביותר, בצרוף סחורות ומצרכים מכל המינים. כל אחד מהמכתבים הללו פותח את דבריו במלים אלו: "לכבוד מר גולדברג, הנכבד מאוד.. שימו לב.. הנכבד מאוד.. " הנני מתכבד לשלוח לכבודו סחורה מחנותי, בתקוה, שתמצא חן בעיני כבודו. אין אנו תובעים תשלום מיידי עבורה. רק עם סיום ביקורו בעירנו, יהיה לנו הכבוד לבקר את כבודו ולגבות ממנו את שיגיע מכבודו. בכבוד רב ובהכנעה זה וזה.. שמתם לב? יש פה בכל מכתב שבע פעמים המלה “כבוד” וכל זה מכוון אלי, לאדון גולדברג. מה תגידו?

“יוצא מהכלל! לא יאומן! הפלא ופלא, לכל הרוחות! צעק השודד. –, מצרכים, מצרכים.. צרכי אוכל.. האם אין נותנים לך לאכול במלון יוקרה שלך, שתזדקק לחנונים שיביאו לך מצרכים..?”

"מי מדבר על צרכי אוכל? – העיר בבוז חיים –, באורח זה הופיעו בחדרי: פסנתר, מקרר, מכונת כביסה, טלויזיה צבעונית וכמובן עומדת לרשותי לפני המלון מכונית, מהיקרות ביותר. נוסף לזאת יש לי חשבון פתוח אצל החייט, הסנדלר.. הכל צמרת.. הספר, בחנות תמרוקים ואפילו בחנות מכשירי כתיבה. רק הדואר אינו נותן לי הקפה. האם לא תסכימו איתי, שאלו חיים משוגעים?

"אבל, הן יבוא היום – המשיך השודד לשאול –, וכל בעלי חוב יופיעו אצלך במטרה לגבות את המגיע להם.. מהיכן תיקח כסף רב זה, כדי לשלם את חובותיך, חכם שכמותך?

“וכי אני ביקשתי אותם שישלחו לי את סחורותיהם? – טען חיים –,האם שאלו לדעתי או נמלכו בי לפני משלוח מצרכיהם? הן, אני כשלעצמי, מימי לא הזמנתי דבר! אם הטפשים הללו רוצים לבזבז עלי כספים ולהפסידם, מי אני, שאפריע להם לעשות זאת? האם אני, רחמן בן רחמן, אקבל על עצמי לגרום אכזבה וצער ליהודים אלה? הן, גם לי יש לב יהודי חם..”

“אבל, זו רמאות, לכל הרוחות! – הזדעק השודד – , בשביל דברים כאלה, אוסרים אנשים במדינתנו וחובשים אותם בבתי סוהר, תחת בריח ומנעול! נו – פנה השודד לשוטר –, מה אתה עומד כגולם? אסור אותו!”

“הצדק אתך – אמר השוטר והתקרב אל חיים –, בשם החוק אני אוסר אותך וכל מה שתאמר, ישמש עדות נגדך. הושט את ידיך ואשים עליהן אזיקים”.

"וכי ממתי משתף פעולה שוטר עם שודד? מלמל חיים מבוהל.

"יש יום אחד יחיד ומיוחד, בו מותר הדבר – השיב השוטר בחומרה.

"ומהו היום הנכבד הזה, אם מותר לי לשאול? גמגם חיים.

"ביום חג הפורים – ענו שני החברים ופרצו בצחוק.

"אבל, הן השבוע חל חג חנוכה ולא פורים – התגונן חיים.

“נכון! – השיבו השנים –,אבל אילו עשינו זאת בפורים, היית מנחש מייד, שאנו מותחים אותך. לכן, עשינו זאת בחנוכה וראה, כמה הצליח הדבר.. כמעט מתת מפחד..”

התמוטט חיים מרוב התרגשות ובושה ונפל ארצה המום כולו. נבהלו שני החברים, הזעיקו טקסי, הכניסו את חיים לתוכו, וליווהו עד מלונו. את הכתובת למדו מתעודת זהות שלו. כאשר הגיעו למלון, הוציאו אותו בזהירות מהמכונית, שילמו מכיסם עבור הנסיעה והושיבו את חיים על מדרגות בית המלון. כבר פנו ללכת לדרכם, כאשר התאושש פתאום חיים מעלפונו, קפץ על רגליו וצעק לעברם: "חשבתם לסדר אותי ואני סידרתי אותכם. מטייל אני יום יום אותו טיול באותו מסלול ממש ומרשה אני לכם להחזירני הביתה כל יום בטכסי על חשבונכם. חג פורים, זה חג פורים! הכל לגולדברג, לכל הרוחות! הה?

איימו שני החברים כלפיו, זה באקדוחו וזה במשרוקית של שוטר. אמר “השודד” לג’קי: “יודע אתה? מוטב ונעשה זאת בפורים ולא בחנוכה”.

“אבל, הן אז ידע כל אחד מיד שזו מתיחה. שזה סתם תעלול של פורים – השיב ה”שוטר".

“מוטב כך, לכל הרוחות! – השיב “השודד” –,מאשר להביא מיליונר רמאי שכזה למלונו על חשבוננו. הוא עוד מוכן להאמין באמת, שבעולמנו אין צורך בכסף כלל וכלל.”

מידי דן אלמגור

"הגידי את, דובתי, מה נעשה עם גורי זה, בננו הקטן? מין פרא אדם, שאין כמוהו. אחיו הגדולים, מתנהגים כדובונים לכל דבר. משחקים במשחקים של הדוב והצייד, לומדים לצוד חיות קטנות ולהתגונן מפני חיות גדולות מהם. עוד מעט ואפשר יהיה לשלחם ליער, ללא דאגה או חרדה. אבל, ביש גדא זה, גורי, מטפס כל היום על העצים כחתול, משחק עם הקופים המכוערים והצווחנים ועוד מחקה אותם בכל תנועה והעוויה. הוא אפילו קופץ בעקבותיהם מענף לענף ואתמול כמעט ונהרג כשנפל מגובה רב. אלמלא חבריו הקופים, שתפסוהו באויר ברגע האחרון והצילו את חייו, היה עלינו להתאבל עליו. מה לעשות? מה לעשות? – התלונן הדוב השחור לפני זוגתו, הדובה.

"שמעתי, שאחיו הבכור ניסה לשתף אותו במשחקים היאים לדובים וזה השובב הקטן, העווה את פרצופו כלפיו בחוצפה והתחמק, בקופצו על עץ. להתנהג ככה כלפי האח הבכור! איפה נשמע כדבר הזה? ומה לא עשינו, כדי שינהג כבן אדם ולא כפרא יער… אולי פינקנו אותו יותר מדי.. – נאנחה הדובה ודמעות עמדו בעיניה.

גורי, שהסתתר בעלוות העץ והקשיב לשיחת הוריו, צנח בבת אחת מהעץ, ניגש אל אמו וליטף אותה בכפו הקטנה. "אל תבכי – אמר –, מה רע בזה, שאני משחק עם הקופים? הם נורא מצחיקים. וכי למה לי לנהוג כבן אדם? הן אמרתם תמיד, שבן־האדם הוא האויב שלנו, הרודף אותנו, המשמיד אותנו, הרוצה בפרוותנו, כדי לחמם את עצמו. מזהירים אתם אותנו, הקטנים, שעלינו להיזהר מפני בריה מסוכנת זאת. אז למה שאהיה כבן־אדם? מוטב, שאהיה חיה נחמדה כמוכם – הוסיף גורי והביט בהוריו במבט מלא הערצה.

“אבל, – טען אבא דוב –, איך תוכל להיות חיה כמונו, אם משחק אתה כל היום עם היצורים המקפצים האלה? וכי מה רע באחיך? הם אוהבים אותך כמונו”.

“אבל אבא! – השיב גורי – אתה לא מבין! אני פשוט אינני יכול לשחק עם אחי. כל משחקם הוא להתגושש כל היום, לדחוף זה את זה ולהרביץ זה לזה. כל גופי מלא פצעים מליפופים ודחיפות אלה. וכי זה נקרא משחק? הם פראי אדם ולא חיות נחמדות. מעדיף אני את הקופים. אתם תמיד שמח. הם מפטפטים באופן מצחיק ומשחקים במחבואים. הם כה זריזים, שאחי נראים כגולמים לעומתם. אני נהנה מאוד ולומד זריזות, שלבטח תהיה דרושה לי כשאגדל.”

“רואה אני – נהם אבא דוב בזעם –,שאין לך תקנה. אתה מעווה את פרצופך כמוהם, זריז כמוהם ועוד מעט גם תצרח כמוהם, במקום לנהום כדוב אמיתי. מוטב ואשלח אותך לסבא. הוא יחנך אותך ויוציא את השטויות מראשך הפוחז. שם, אצל סבא, אין קופים ואולי תחדל לטפס על עצים. נוסף לזאת, יש לו לסבא כף דוב כבדה ובה הוא מרביץ כהוגן. אם הוא לא יחנך אותך, גורי, איש לא יצליח לחנך אותך לעולם;”

אבל, אני רוצה להישאר אתכם – ייבב גורי –, טוב לי אתכם..

"אולי..באמת.. נשאיר אותו עוד קצת – התערבה הדובה –, הוא עוד כה קטן.. גם שכלו מועט עדין.. אולי, כשיגדל קצת – יחכים..”

“לא! – נהם אבא דוב בתקיפות –, את יודעת כמוני, שאין לו תקנה, לשובב הזה. מחר בבוקר אשלח אותך עם אחיך הבכור לסבא. הבכור ישמור עליך בדרך, שלא תשטתה, שלא תיפול לתוך מלכודת ביער ושלא ילכדוך הציידים הארורים, כדי לשימך בכלוב באיזה גן־חיות. טיול זה – יהיה לך לתועלת רבה ודברים רבים תלמד בדרך הארוכה, בני. תצטרך למצוא מזון לבדך וללמוד איך להתקדם ביער בזהירות הדרושה. זה ישמש לך לקח טוב. לא לעולם תוכל להישאר ינוקא, הכרוך בפרוות אמו.”

למחרת, יצא גורי בלויית אחיו לדרך הארוכה. ימים ולילות התגנבו מגזע עץ למשנהו, הריחו את האויר מסביבם, אם אין הרוח נושאת אתה ריח של בן אדם, עברו יערות ושדות, חצו נחלים ונהרות ובלילות לנו בבורות עמוקים שחפרו בצפרניהם באדמת היער. הם ניזונו מגרגרי יער בלבד, כי חיות קטנות ברחו מפניהם ולא היתה שעתם פנויה לצייד. עוד דרך ארוכה ורבה לפניהם, כי הסבא חי מעבר ליער הגדול והגישה למעונו היתה קשה במיוחד. הרעב הציק להם מאוד. האח הבכור רגז מאוד על גורי, שבגללו עליו לסבול את כל תלאות הדרך במקום לשחק עם אחיו ולאכול לשובע מהטרף הטעים, שהיה משיג תמיד אחד ההורים. ה“קוף” הקטן שלצידו, עוד מעיז להתלונן כל הזמן על רעב ועייפות והוא, הבכור, עוד חייב לתמוך בו ולהיעצר כל רגע בגללו. לכן, זירז הבכור את גורי בדחיפות ומכות מלוות נהימות רוגז.

כאשר רבצו לילה אחד בבור מלא עלים ללינה, העמיד גורי פנים כאילו הוא ישן מרוב עייפות וחיכה עד שאחיו הבכור יירדם. נמאסו עליו המכות והרעב והדרך שאין לה סוף. הוא זחל בזהירות ובלאט מן הבור ומשהתרחק קצת, החל לרוץ ולנוס בכל כוחו לעומק היער. רץ ורץ עד שעייף. מאחר ולא מצא מאורה או בור עמוק דיו, טפס על עץ גבוה, בידעו מפטפוטי הקופים, שאין מחסה טוב מעין חדה של הציידים, מעלוות עץ עבה. לאחר שהסתדר בנוחות בין הענפים, נרדם חיש מהר.

אחיו הבכור התעורר בבוקר משנתו ולא מצא את גורי רובץ על ידו. הוא קפץ מהבור והחל לחפש את אחיו הקטן, אולם ללא הועיל. הוא לא היה די זריז, כדי לטפס על עץ גבוה ומשם להשקיף על כל הסביבה וחשש לנהום בקול, פן ישמעוהו הציידים. לאחר ולא מצאוהו, המשיך בדרכו למקום מגוריו של הסבא. הביתה פחד לחזור וחשש מזעמו של אביו כשיוודע לו, שגורי נעלם וכעת נתון הוא לבדו לכל הסכנות האורבות ביער לדובון קטן ותמים.

בינתים, התעורר גורי פתאום לקול קריאות צוהלות בקרבת מקום מחבואו. הוא גלש בזהירות מעץ, הסתתר מאחורי גזעו והציץ בסקרנות.

במרחק קטן ממנו, עמדו על רגליהם האחוריות שני יצורים משונים, קטנים כמוהו, פניהם חלקים ועל גופם מיני בדים, שלבטח מכסים את פרוותם. במקום רגלים שעירות ויחפות, נתונות הן בלבוש עשוי עור וסגור על שרוך.

אמר עדי ליואב: “כה הרחקנו לתוך היער, עד שלא אתפלא כלל, אם פתאום יופיע דוב מאחורי אחד העצים ויתנפל עלינו”

“אל תפחד – הרגיעו יואב –, אין ביער הזה דובים, כי קרוב הוא מדי למקום ישוב. ואפילו ויופיע דוב פתאום, אין לך מה לחשוש מפניו, כי, כידוע, פחדנים הדובים יותר מבני אדם ולכן אין הם תוקפים אותם. הם גיבורים רק כשנלחמים ביניהם על דבש הדבורים. אילו הייתי נתקל באחד מהם, ויהא הגדול והנורא מביניהם, הייתי מבריחו במחיאת כף אחת”

גורי, שנעלב מדברי יואב, קפץ ממחבואו, החל לנהום מכעס ורץ לעבר שני הילדים הנדהמים מהופעת פתע זאת. הוא הסתכל בהם בבוז ואמר: “מי אתם? איזה חיות אתם? מי אתם, שאינכם מפחדים מפני דובים?”

“אין אנו חיות. אנחנו ילדים” – הסבירו הילדים לדובון. משראו, שאין הוא מבין את דבריהם, הוסיפו: – אנחנו.. גורים של בני אדם".

הבחינו הילדים בסימני פחד בעיני הדובון, ליטפו אותו ואמרו לו: ”אל תפחד! לא נעשה לך כל רע. גם לא ניתן לאחרים לגרום לך עוול. רואים אנו, שאתה ילד הדובים. מה שמך?"

“קוראים לי גורי ויש לי אחים גדולים מכם, היודעים להתגושש, להרביץ ואפילו לצוד. אם תעשו לי מעשה רע, אקרא להם והם יטרפו אותכם”.

צחקו הילדים והשיבו: “הבטחנו, שלא נרע לך. אנחנו רוצים להיות חברים שלך ולשחק אתך. בוא אתנו ונספר לך על הבתים, הרחובות ועל בית הספר. אבל, אם חושש אתה מפנינו, חזור למקום מגורך. אנו לא נספר לאף אחד שפגשנו אותך.”

הרהר גורי בליבו. מאחר ותעה בדרך ולא ימצא לעולם את השביל המוביל למשכן משפחתו, מוטב לו להצטרף לשני גורים אלה. הם באמת חביבים אליו ואין לו מה לחשוש מפניהם. אם לא ימצא הדבר חן בעיניו, יוכל תמיד לברוח היערה, כי זריז הוא מהם בריצה. הצטרף גורי אל שני הילדים ושמע מפיהם על כל הנפלאות. על בתים גבוהים עם גינות, על עגלות הנוסעות ללא סוסים, על משחקים שונים ועל בית הספר, בו יושבים מאות ילדים בכיתות ולומדים מאדם גדול, שמסביר להם כל מיני דברים. גורי קינא בהם שיש להם חברים, שאינם מרביצים זה לזה כל היום, כפי שנוהגים לעשות אחיו הגדולים ממנו. גורי כה דבק בהם והיה כה נלהב מסיפוריהם, שכאשר הציעו לו תחרות ריצה, הסכים מייד, רץ אתם ולא שם לב, שהנה ונכנסים הם לשער בנין גדול, המלא ילדים רועשים. היתה זאת שעת הפסקת לימודים והילדים הרבים הקיפו מייד את גורי וכל אחד מהם רצה ללטפו בראשו השעיר ולמשש את פרוותו השחורה. אפילו הזאטוטים, שלמראה הדובון נמלטו בצריחות, כדי להזעיק את המורים לעזרה, יצאו לאט לאט ממחבואיהם, התקרבו מבויישים וניסו לכבד את גורי בפרוסות לחם מרוחות בריבה.

גורי הרעב, זלל בכל פה. אחר כך שיחק אתם בכדורגל ותופסת והראה את זריזותו הגדולה בטיפוס על עצים ובקפיצה מענף לענף, כפי שלימדוהו הקופים. עם גמר ההפסקה, הלך עם הזאטוטים לכיתה א" וישב אתם על ספסל הלימודים. בהתחלה, עשה העוויות שהצחיקו את הילדים, אולם, מהר השתתק והקשיב למורה, שצייר בגיר על לוח שחור כל מיני סימנים מצחיקים, כשהילדים חוזרים אחר דבריו במקהלה.

הצטרף גורי למקהלה זו והשמחה בכיתה היתה רבה. שיבח המורה את גורי על שישב בשקט ובנימוס ולא הפריע לשעור. אחר הלימודים, הזמין המורה את גורי שיתארח אצלו, מאחר וגר הוא יחידי בדירתו ויש לו שם מקום פנוי רב.

הלך אתו גורי, קיבל מצע רך ממחצלות באחד החדרים, קערה גדולה ונקיה למזונו וסינור קצר. בעיקר, נהנה גורי הנאה רבה מרחיצה באמבטיה, בה אהב להשתקשק ומהמגבת הרכה, בה התנגב אחר הרחצה. עם הזמן, הוא החל גם לעזור במשק בית המורה. רחץ את הכלים לאחר הארוחות, ניגב את האבק במטלית מהרהיטים והספרים ורכב על המטאטא בצהלה. לבשל לא למד, כי פחד פחד מהאש, לאחר שנכווה מספר פעמים, כאשר שם את כפו לתוך סיר מרק רותח, כדי להוציא ממנו משהו טעים עבורו. הוא אפילו למד לערוך יפה את השולחן ולכבד בממתקים ותופינים את התלמידים שבאו לעתים קרובות לביקור. הוא הסתיר לעצמו מעט מדברי המתיקה, אולם המורה לא כעס וגם לא הענישו על לקקנותו.

חבריו בכיתה שיתפו אותו במשחקיהם ותעלוליהם ואף הביאו לו מחברות, עפרונות, ציורים וצעצועים רבים. לקראת החורף, מחשש פן יצטנן בקור העצום, באין לו בגדים, אספו ביניהם כסף וקנו לו מכנסים אדומים וחולצת צמר כחולה עם שרוול ארוך. כמובן שבמכנסים הותקן פתח מיוחד לזנבו הקצר, כדי שירגיש בנוח. הילדים אפילו ניסו לקנות לו נעלים, אבל הוא סרב בתוקף, באומרו, שיפריעו לו בטיפוס על העצים ושבכלל ובכלל לא קר לא אף פעם ברגליו.

נחזור עתה לאחיו הבכור. זה, הגיע לאחר שעבר דרך ארוכה ומייגעת לסבו הקשיש וסיפר לו בבכי על כל הקורות אותו. איך גורי חמק ממנו ואיך הוא חיפש אותו בכל מקום וללא הצלחה. עתה, אין הוא מעיז לחזור הביתה מחשש מידו הקשה של אביו. הן הוא הבכור בבנים, הגדול מכל אחיו ולכן נבחר הוא ללוות את גורי לסבא. מה אשמתו, שאחיו הקטן אינו כיתר הדובים ועושה מעשים, שאף דוב לא יבינם. משחק כל היום עם הקופים, מפטפט כמוהם ומעווה את פניו, כשפונים אליו. לכן גם נשלח לסבא כדי שיתחנך כהלכה. הוא, הבכור, אחראי לו. כך נהוג בכל משפחה. אם הסבא חושב שמגיע לו עונש, שירביץ בו כחפצו.

ריחם עליו הסב, האכילו, כי לבטח רעב הנהו וצוה עליו לנוח מתלאות הדרך. נכד זה נכד ויהא גם קל דעת וטפש.

לאחר מספר ימי מנוחה, קרא הסבא לבכור ונהם עליו נורא על טפשותו. צוה עליו לחזור ליער ולחפש את הזאטוט, כי גורי חביב עליו מכל נכדיו ורוצה הוא לראות אותו אצלו.

“אני מוכן, סבא, – השיב הבכור בהכנעה. –, אבל איך אמצא אותו ביער העצום? הן חיפשתיו וחיפשתיו ולא עלה בידי למצאו.”

“אילו היה לך קורטוב של שכל, כיאה לנכדו של דוב מהולל כמוני – הרעים עליו הסבא את קולו העבה –, ולא היית מבזבז את כל זמנך במשחקים המטופשים עם אחיך, היית יודע מזמן, שכל חיה חייבת ראשית כל להיות מומחית לעיקוב אחא עקבות. אחרת, לא תוכל לצוד דבר לעולם. היא גם חייבת לדעת ולהבחין בין סוגי העקבות היטב היטב. היא גם חייבת להבדיל בין עקבות טריות ונושנות, כדי לחשב אם כדאי לה לתור אחר הטרף, אם אורבת לה סכנה כלשהי ואם הגיע הזמן לסגת ולהסתלק במהירות מהמקום. אילו ידעת כל זה, היית יכול להתחקות אחר עקבות אחיך ולמצא אותו על נקלה. עתה, עליך לחזור למקום בו רבצתם שניכם וממנו להגיע למקום הוא נמצא עתה.”

"אולם, איך אמצא את המקום, בו רבצנו שנינו? זה אחד מבין בורות הרבים ביער ואין עליו שום סימנים מיוחדים – מחה הבכור.

הניד הסב את ראשו כאובד עצות: “אומרים, שאם תחפש טפש אחד בין המרובים, תמצא אותו תמיד בין הדובים”. הן אמרתי לך שעליך ללמוד ראשית כל את מלאכת העיקוב".

“למדני, סבא! – התחנן הבכור–, אעשה כל מה שתדרוש ממני, רק למדני ואדע.”

יצא הסבא עם הבכור והורה לו את כל תורת העיקוב. את כיוון העקבות, מהיכן באו ולאן הן מוליכות, האם של חיה גדולה הן או של קטנה, את סימני האצבעות של החיות השונות, האם הלכו לאט או נמלטו על נפשן ואם נעצרו או הסתתרו. הוא לימד אותו להבחין במלכודות, להריח את האויר ולחוש ממרחק את קרבת הציידים. זה כנראה כל מה שאבא הבטיח ללמדני כשאגדל – הרהר הבכור והאזין באוזנים פקוחות לכל מה שהשמיע הסבא.

לאחר שלמד את שעליו היה ללמוד, נפרד הבכור מסבו ויצא לדרכו. ראשית כל, חזר על עקבות עצמו ונזהר שלא לערבבם בעקבות הרבות שחצו את השבילים ביער ובשדות. היה זה קל ומהנה ותוך כמה ימים הגיע בדיוק למקום, בו לן עם גורי בפעם האחרונה.

משם קצרה עליו הדרך. אולם כה שקוע היה בעיקוב והרחה, עד שלא שם לב, שנכנס הוא לחצר מלאה ילדים רועשים ומשתוללים. משראו הילדים את הדוב המגודל מופיע בחצרם, נבהלו נורא ונמלטו בצריחות לתוך הבנין, כדי להסתתר מפני החיה האיומה. המורים סגרו את החלונות ואת הדלתות והזעיקו את המשטרה. השוטרים הופיעו מייד מזויינים ברובים וכיוונו אותם לעבר הבכור, שמרוב מבוכה לא ידע אם לחפש מחסה או להמלט על נפשו.

למזלו הרב, באותו רגע ממש הופיע גורי, הוא היה עסוק קודם בהעתקת האותיות בכיתה, ורק משהחלו הצעקות, עוררו אלו את סקרנותו. הוא נדחק בין הילדים אל החלון והכיר מייד את אחיו. גורי רץ לקראתו בנהימת צהלה וחיבק אותו וליקק את פרצופו. השוטרים, שהכירו כולם את גורי, שמטו את נשקם וחיכו למה שיקרה עתה. הבכור לא הכיר את גורי בתלבושתו המשונה והמשיך לעמוד מבוהל, מוקף שוטרים. הוא נהם לו חרישית מרוב פחד וחשף את שיניו הגדולות. גורי הרגיע אותו, קרא לו בשמו, הוליך אותו אל הכיתה הריקה והושיבו על ידו.

ישב הדב הבכור המום כולו מהמתרחש סביבו, מהמורה והתלמידים הרבים שנכנסו לכיתה עם גמר ההפסקה. הוא לא ידע איך לנהוג. אולי בכל זאת כדאי לו לברוח ולחזור ליער. בו הוא מתמצא היטב.

המורה צווה על הילדים לא לשים לב לנוכחותו של אחיו של גורי, כדי שפחדו יפוג והמשיך בשעור, כאילו לא קרה דבר. לאחר גמר הלימודים, הזמין המורה את הדב הבכור שיצטרף לאחיו ויגור אצלו, כי רב המקום לכולם וגם אוכל לא יחסר לאיש.

נאות הבכור להזמנה, לאחר שגורי סיפר לו על הבית הנוח והמזון הטעים, ושניהם הגיעו לבית המורה. זה הוסיף מחצלות עבור הבכור, שם אוכל לפניו בקערה גדולה ושב לחדרו.

לאחר הארוחה הדשנה, סיפר גורי לבכור את כל קורותיו, מרגע שיצא את הבור והתחמק מאחיו. איך פגש את הילדים, איך התיחסו אליו בחביבות ואיך הוא לומד יחד אתם בכתה. הוא כבר יודע קרא וכתוב וגם למד משחקים נחמדים: כגון: כדורגל, ג’ולות, קלאס ועוד. הוא גם הראה לאחיו את הבגדים שקנו לו הילדים ואת הציורים שהוא מצייר. הבכור סיפר לגורי את כל הקורות אותו משנותר לבדו ביער, על הביקור אצל הסבא, על התורה של הליכה בעקבות, גילויין ומשמעותן ועוד דברים רבים ומעניינים שלמד מהסבא. על זה יספר לו לאחר שינוח קצת.

"ואיך ידעת להגיע אלי? – שאל גורי בסקרנות.

“כן. שכחתי. – השיב הבכור –, אילו ידעת, גורי, כמה רגז עלי הסבא, כשהופעתי אצלו בלעדך… הוא העביד אותי קשות, כדי שאלמד מה שיותר מהר את תורת העיקוב והכל, בכדי שאמצא אותך ואוליכך אליו. הוא נורא משתוקק לראותך. גם לא יסלח לי לעולם אם לא תופיע אצלו. בוא, נצא לדרך מייד!”

“לא! – אמר גורי –, לא אוכל לעזוב את בית הספר לפני גמר שנת הלימודים. אף תלמיד לא עושה זאת. גם לך לא יזיק ללמוד פה משחקים ומנהגים, שלעולם לא תוכל ללמוד אותם אצלנו ביער. נשהה פה כמה חודשים ואחר כך נצא לדרך. עליך הן לנוח אחר הדרך שעברת ולקראת הדרך הארוכה שלפנינו. המורה – אדם טוב הוא, מתייחס אלי, כאילו הייתי בנו וכך יתייחס גם אליך. תראה כמה טוב יהיה לנו אצלו.”.

כבר למחרת, יצא הבכור לשחק עם הילדים בחצר בית הספר. אמנם, בתחילה, היה לו קשה להתרגל למשחק, בו אין נוהמים זה על זה, אינם דוחפים או מרביצים זה לזה, אלא רצים כמטורפים אחר כדור קטן והכל כדי לבעוט בו שוב ושוב, כדי שיתעופף באויר. הן אפשר לתפוס אותו בידים, לרוץ עד השער ולהכניסו שם ללא בעיטות והתרוצצות. הוא אפילו ניסה להתגושש עם הילדים ולהלום בהם בכפו השורטת, בכדי להוכיח את כוחו הרב, אלא, לאחר שהילדים החזירו לו כפליים והיה נאלץ לברוח מהמגרש, כדי ללקק את פצעיו, הבין הבכור שבני אדם הטפשים אינם יודעים לשחק כלל וכלל ועוד רוגזים עליו שאין הוא משחק לפי כללי משחקם. לבסוף, למוד נסיון, הבין, שעליו להעמיד פנים, שמסכים הוא אתם, כדי לזכות בחיבתם.

במהרה התביית הבכור כראוי והפך לדובון חמוד כאחיו. הוא גם זכה לבגדים נאים, למד לעזור במשק בית המורה ואפילו לצחצח נעלים ולהבריקם יפה עד שיכול היה להבחין בפרצופו השחור במרק הנעלים. בספורט הוא הצטיין ועלה אפילו על אחיו הזריז, כי חזק היה ממנו. לבסוף נעשה השוער הכי טוב שהיה לקבוצת הכדורגל של בית הספר אי פעם.

עם גמר שנת הלימודים, הזכיר הבכור לגורי על הביקור אצל הסבא. למרות ששניהם התרגלו למקום מגוריהם החדש, ולחבריהם החביבים, נפרדו הבכור וגורי מהמורה ומילדי בית הספר בצער רב. הילדים ציידו אותם בילקוט אחד מלא פרוסות לחם מרוחות בדבש ובילקוט שני מלא מחברות, עפרונות צבעוניים ובכדור גדול למשחק.

כה מצויידים יצאו השנים למקום משכנו של הסבא, לאורך העקבות שנותרו מהבכור מדרכו הקודמת. כאשר הגיעו כמעט למטרתם, חפרו בור, הטמינו בו את הילקוטים ואת בגדיהם וכיסו הכל בשכבת עלים עבה, כדי שלא יחדרו מי גשם לבור. אחר קפצו למי פלג ושהו בו זמן רב, כדי להסיר מעצמם כל סימן לשהותם בין בני אדם. הם ידעו שהסבא לא יסלח להם לעולם אם יבחן בחוש הריח או בעיניו שהם בילו זמן רב בין אויבי הדובים ולבטח יגרש אותם מעל פניו.

בנהימות צהלה ושמחה הגיעו השנים ישר לתוך זרועות הסבא והסבתא שהריחו אותם מכל הצדדים, ליקקו אותם באהבה וכיבדו אותם בדבש טרי ומתוק. הם שהו אצל הזקנים כשבועים ימים וכל הזמן נזהרו מלומר מלה או מלעשות מעשה שיעורר את תשומת לב החשדנים הזקנים. לבסוף שילח אותם הסבא הביתה, כי ידע כמה מתגעגעים הם להוריהם ואחיהם לאחר העדרות כה ארוכה. עוד הוסיף להם הסבא אלפי עצות, איך לנהוג ביער סבוך, איך לעבור בריצה מהירה את המקומות החשופים או השדות, איך לעצור ולהריח מידי פעם בפעם כדי לא ליפול למארב אדם או חיה, איך ללמוד להתחמק ממלכודות ולעקוף שבילים שיש בהם סכנה. הוא נפרד מהם בחיבוקים וליקוקים ולווה אותם כברת ארץ, עד הנחל הגדול.

משנעלם הסבא והם היו בטוחים שחזר למקום משכנו, שבו השנים על עקבותיהם, למקום הבור. הוציאו את כל מטמונם והילקוטים, אולם לא לבשו את הבגדים מפחד, פן יחשבו אותם דובים אחרים לבני אדם ויתקיפו אותם. מהציידים לא חששו כלל, כי הן ידעו את שפתם ותמיד יוכלו לשכנעם, שדובים ידידותיים הם.

לאט לאט התקרבו הביתה, בהסתירם בעלוות עץ גבוה את הילקוטים, כי יותר משחששו מהקופים, חששו מחיטוט החיות השונות בבורות אחר צייד. אבא דוב שם לב מייד עם בואם, שבניו נעשו מנומסים ומתנהגים כמו בני אדם. הוא זקף את התנהגותם הממושמעת על חשבון החינוך הטוב שהעניק להם הסב, הידוע בכפו הכבדה ובתקיפותו. נימוסיהם מצאו כה חן בעיני ההורים, שהם ביקשו מהשנים שיחנכו גם את יתר האחים.

לאט לאט סיפרו השנים להוריהם את כל קורותיהם ולאחר היסוס מה, גם על שהותם בין בני אדם. ההורים לא כעסו כלל וכלל והיו מוכנים להאזין לסיפורי הנפלאות עד שעה מאוחרת בלילה. רק אז הורידו הבכור וגורי את הילקוטים מהעץ וכאשר הופיעו בפעם הראשונה בבגדיהם המשונים התגלגלו ההורים והאחים מצחוק ועשו את עצמם כאילו רודפים אחריהם כדי לתפס את הזנב הקצר הבוקע מחור במכנסים. את חינוך האחים חילקו גורי והבכור ביניהם. גורי לימד אותם סימני אותיות ולצייר בעפרון על העצים והבכור לימדם משחקי כדור. היער, ששימש מתמיד מקום לנהימות חיות ולצחוק פרוע של קופים, הפך בעזרת שני האחים למקום שמחה וצהלה. לפעמים השתתפו גם ההורים במשחקים ורצו אחרי הכדור בקפיצות ודילוגים שהוסיפו לעליזות הכללית.

החזאי שחזה חמסין – צדק. ואכן באה רוח חמה ועטפה הכל בחום לוהט. בני אדם נעלמו מהרחובות, הסתתרו בבתיהם, הורידו את התריסים, ושתו משקאות קרים, כדי לרוות את צמאונם. הצמחים התנודדו ברוח החזקה ששיחקה בהם כשעליהם רפויים. כלבי רחוב התחבאו בצל העצים שבחצרות, מתחת לשיחים, כשלשונותיהם משורבבות החוצה והם מתנשמים בכבדות. הצפורים חדלו לשיר ומצטופפות הן בקרבת הברזים שבחצרות בתקוה שאולי יטפטפו כמה טיפות, להחיות את נשמתן.

רק מאי, החתולה של שריק, לבנה ונקיה כתמיד, מטיילת בחום לוהט זה ונהנית ממנו. כידוע, מחבבים החתולים חום. היום היא גבורת החום.. מלכת החום.. היא היחידה המהלכת בחוץ ביום חמסין זה ועיניה הצהובות מלאות גאווה.. שיסתתרו להם כולם! הנה היא משתרעת פה.. באמצע החצר.. מיישרת את זנבה.. מתהפכת, כשבטנה כלפי מעלה.. ככה.. פרקדן.. שתחמם אותה השמש הטובה.. אדרבא! מה נעים! רק לא לזוז! ככה.. יופי!..

פתאום נפתח חלון בקומה ראשונה של הבית וזרם מים קרים ניתך בעוז מלמעלה, ישר על גופה השרוע של מאי. קפצה החתולה ממקומה, כנשוכת נחש, מסתכלת פה ופה.. מיאוווו! מאין באו המים החצופים? ומה היא רואה? בחלון עומדת שריק, שריק שלה, כשדלי ריק בידיה וצוחקת.. צוחקת. שערוריה שכזאת!

בקפיצות ארוכות דולגת מאי על המדרגות, קופצת ונאחזת בידית הדלת ומושכת בה כלפי מטה. הדלת נפתחת ומאי פורצת בסערה לתוך הבית, סומרת כולה, שערותיה כמחטים, כולה צפורנים, ישר לפני שריק:

"למה עשית לי זאת? –שואלת מאי בזעם.

"ראיתי אותך רובצת בחצר בחום לוהט זה, כפגר, כשבטנך למעלה וחשבתי, שאת עומדת להתעלף. לכן שפכתי עליך מים, כדי להחיותך –עונה שריק בצחוק.

"להחיותני במים דלוחים ומסריחים? – רותחת מאי מכעס.

“לא מסריחים ולא דלוחים. – מתגוננת שריק –, בסך הכל היו אלה מי שטיפת רצפה. גם לי לא היו אחרים, כי הדלי היה מלא ואני להצילך רציתי.”

"אם הם לא היו דלוחים, כדבריך, הבה ואקפוץ ישר לתוך מיטתך ותראי איך שהשמיכה שלך תיראה – מאיימת מאי ברוגז.

“שלא תעיזי! אמא תגרש אותך החוצה! –מזהירה שריק את מאי הרוגזת –, אבל.. אל תכעסי עלי, מאי.. כוונתי היתה טובה.. באמת, רציתי רק לצנן אותך קצת.. בואי.. אעשה לך מקלחת עם סבון ריחני שלי וחיש מהר תשובי להיות נקיה כתמיד. גם תשכחי מהר מה עוללתי לך. הן לכם, החתולים, יש זנב ארוך וזכרון קצר. כך אמא אומרת תמיד. כשאני שוכחת משהו, אומרת אמא, שיש לי זכרון של חתול.”

הלכה מאי אחר שריק לחדר האמבטיה ושם רחצה אותה שריק היטב. באמת חזרה להיות לבנה כתמיד, אבל לא שכחה מאומה ונשבעה בליבה להשיב לשריק כגמולה.

אותו לילה, כבכל לילה, בטרם הולכת שריק לישון, מכינה לה אמה כוס חלב. היות ושריק לקקנית מאוד, מוסיפה היא שתי כפיות סוכר לכוס. הפעם, עוד טרם הספיקה שריק לבחוש את החלב בכפית שבידה, קופצת מאי על השולחן, משלשלת את קצה זנבה בכוס ובוחשת ובוחשת בחלב בזנבה.

“את גועלית! – כועסת שריק ופורצת בבכי –, עכשיו, תשתי את את החלב”. "ברצון! בעונג רב –משיבה מאי בשלוה. בין רגע, בטרם תוכל שריק להתחרט על דבריה, מכניסה מאי את פיה על שפמה לתוך החלב ושותה אותו בלגימות גדולות עד תומו. אחר כך מלקקת היא את שפמה ומסתכלת בעינים תמימות על שריק.

שכבה שריק לישון אותו לילה ללא חלב. למחרת בבוקר, בשעה שרצתה לנעול את נעליה, כדי לרוץ לבית הספר, חשה היא בהן משהו קשה. מכניסה שריק את ידיה לתוך הנעלים, כדי לבדקן ומוציאה מהן שני עכברונים מתים. צווחה שריק צווחה עזה. הגיעה אמה במרוצה, מבוהלת כולה, לחדרה של שריק. זרקה האם את העכברים המתים לפח, והסתובבה כדי להעניש את מאי, בידעה שזו עוללה זאת. אולם מאי העמידה פנים של ישנה עמוקה על שמיכתה של שריק, כאילו אין לה יד בתעלול נורא זה.

מאותו יום, סבלה שריק סבל רב מתעלולי חתולתה. פעם אחת היא מצאה את בובתה האהובה פצועה וקרועה, פעם גילתה עם התעוררותה בבוקר לטאה חיה בתוך השמלה, אותה התכוונה ללבוש למסיבת בית הספר. תמיד העמידה מאי פרצוף תמים, כאילו זו לה הפעם הראשונה שהדברים הגיעו לאוזניה, אם כי עיניה הצהובות והבוערות העידו על ההיפך.

פעם, לאחר שמצאה שריק סימני צפורניה של מאי בדפים הקרועים של הספר “במקרא”, לא יכלה להתאפק יותר ורצה אל דובי, הדוברמן של השכנים, כלב חביב וידידה הטוב. היא העירה אותו מתנומתו המתמדת וביקשה:

“דובי! המוכן אתה לעשות משהו למעני?”

"למענך? הכל..! – השיב דובי הטוב.

"אני שונאת אותה.. אני שונאת אותה.. – קראה שריק ביאוש.

" את מי? את האמא שלך? – תמה דובי להתפרצות הבכי של שריק.

" לא! את מאי! החתולה החצופה והמרשעת! היא עושה לי צרות צרורות. אינני מוכנה לסבול ממנה יותר! אנא! דובי חמוד.. עשה לי טובה.. נשוך אותה! גרש אותה רחוק.. רחוק.. לתמיד! שלא תחזור יותר לביתי. –ביקשה שריק.

" אבל.. אינני יכול.. בחיי.. אני מאוהב בה.. היא כל כך לבנה ונקיה.. ותמיד מריחה כל כך טוב מסבון ריחני.. לא! באמת, שלא אוכל.. האמיני לי.. גם את מריחה טוב ולכן אוהב אני גם אותך.. את שתיכן.. – אומר דובי ומתחיל לרחרח את בגדי שריק.

“חדל! – צועקת עליו שריק –, אני באתי אליך, כדי שתעזור לי ולא כדי שתרחרח את בגדי. ועתה? מה אעשה עתה?”

"את יכולה לגרש אותה בעצמך.. ילדה גדולה את.. והיא.. –מגמגם דובי.

"אינני יכולה.. אינני מסוגלת לעשות זאת – מייבבת שריק.

"אז תבקשי את אמא שלך שתעשה זאת למענך – יעץ לה דובי ומביט בה בעינים עצובות.

“אבל.. – פורצת שוב שריק בבכי –, גם אני מאוהבת בה. היא אצלנו בבית מזמן היותה חתלתולה קטנה כזאת, עם אפון ורוד כזה.. אינני יכולה.. אינני יכולה.. מה אעשה?”

"את יכולה לברוח מן הבית – אומר דובי אחר הרהור ארוך.

"ואיפה אשן בלילות? – שואלת שריק.

"את תוכלי לישון אצלי, פה, על ידי, על הרצפה ואני אשמור עליך – מציע לה דובי בנדיבות.

"ומה אוכל? – שואלת שריק בבכי.

"אתחלק איתך בפתי. תאכלי אתי מהצלחת שלי – ממשיך להציע דובי טוב הלב.

“אתה אמנם ילד טוב, דובי, אבל מה אשמתי שאברח מהבית? – מייבבת שריק. הן זאת לא אני שעוללתי מעשים רעים..”

"זה הכל… בגלל… המים העכורים.. – מגמגם דובי במבוכה.

“אתה יודע על כך? – תמהה שריק –, הן מאי לבטח לא סיפרה לך.. היא אויבת שלך..”

"היא לא אויבת כלל וכלל.. אבל כולם יודעים בחצר שלנו על כך.. כולם.. מישהו ראה אותך עומדת בחלון ושופכת את המים על מאי וסיפר לכולנו. את באמת אשמה, שריק. כולם בחצר.. אומרים זאת – הוסיף דובי בעצב.

"אז.. מה עלי לעשות? – שאלה שריק, כשעיניה זולגות דמעות.

"את יכולה לבקש סליחה ממאי. מוטב שתקדימי לעשות זאת, כי לחתולים זכרון ארוך כאורך זנבם. מוטב לך כך.. –אומר דובי.

"לא! לעולם לא! לבקש סליחה מחתולה מלוכלכת שכזאת? אף פעם! – קראה שריק בזעם ומביטה ברוגזה על דובי, חברה.

“היא איננה מלוכלכת – מוחה דובי בתקיפות –, לפחות לא היתה כזאת.. עד ששפכת עליה את המים הדלוחים. היא כל כך לבנה וריחה נעים.. אני מאוהב בה.. גם ריחך נעים.. גם בך..”

“הפסק לדבר שטויות, דובי! אם אינך מסכים לגרש אותה למעני, אצטרך באמת לעשות זאת בעצמי. וחבל.. – מוסיפה שריק באנחה –, כי גם אני מאוהבת במפלצת המתוקה הזאת..”

חזרה שריק הביתה ועיניה אדומות מבכי. משראתה אותה אמה, נבהלה מאוד ושאלה אותה מה קרה. האם מישהו הרביץ לה? האם מישהו העליב אותה? ואולי נפלה ונפצעה חלילה?

אז סיפרה לה שריק על הכל. על החמסין.. על הגוף השרוע של מאי בחצר.. על דלי המים הדלוחים.. על רוגזה של מאי ותעלוליה.. על כל המעשים הרעים והמרושעים שזו עוללה לה..

הרהרה האם בדבר זמן רב. לבסוף, ניגבה את עיני¹ בתה ואמרה:

“אין ברירה. עליך באמת לבקש סליחה ממאי”.

"אבל, אמא, איך מבקשים סליחה מחתולה? – שאלה שריק.

“כמו בין ילדים. – השיבה האם –, עושים “שלום”, שלום”!.

“ומה יהיה אם מאי לא תסכים? – המשיכה שריק לשאול –, דובי אמר שלחתולים זכרון ארוך כאורך זנבם. אולי היא תרצה לזכור לי זאת כל ימיי חיי? אז אוי ואבוי לי! מי יודע מה היא עוד מסוגלת לעולל לי? אולי אפילו לנקר את עיני..”

“חלילה! – קראה האם–, רואה אני, שאמנם הגיע הזמן להשלים ביניכן. מאי! מאי! בואי הנה!”

יצאה מאי מתחת למיטת שריק, שם רבצה והקשיבה לכל השיחה. היא התקרבה לאט לאט, כי פחדה שתיענש על מעשיה. בקפיצה אחת עלתה על השולחן, הסתכלה בשתיהן בעיניה² הצהובות והבוערות ולבסוף הושיטה כף אחת לשריק, כדי שזאת תעשה לה “שלום!” אחר כך ליקקה את פני שריק ואת פני אמה שלה. שריק חיבקה אותה ונשקה לה. הן סלחו זו לזו על הכל. מיום זה, שבו להיות חברות כמקודם. דובי, ששמע על ה“שלום” הניע בזנבו הקצרצר בשמחה וליווה את שתי הידידות שלו במבט מלא הערצה.

למשה האכר היה לול מלא תרנגולות, סוס משא באורווה, חצר גדולה ומגודרת ובה מלונה לכלבו “זריז” ורפת מרווחת, בה רבצו פרה הולנדית לבנה בעלת כתמים שחורים ועגל קטן וחביב, המדלג לידה תמיד. הפרה – ממולי, היתה ידועה כנותנת חלב רב, שקטה ונוחה לחליבה והעגל שלה – ממאיר, היה אהוב על כל ילדי הכפר, שבאו לבקרו, לשחק אתו, ושנהנו מהדילוגים המשעשעים שלו.

בהיותו בגיל רך, היה ממאיר נוהג לגמגם. כאשר שאלוהו הילדים מה שמו, היה עונה בגמגום: “מֶה.. מֶה.. ממאיר”. ועל השאלה מה שם אמו, היה משיב: “מוּ.. מוּ.. ממולי”. ומאז נשאר שמו – “מֶה.. מֶה.. ממאיר” ושם אמו ־ “מוּ.. מוּ.. ממולי”.

דאג משה האכר לשוכני הרפת, ומנעול חזק התקין על דלתה. אולם, כידוע, אין המנעול תרופה בדוקה לגנבים מומחים ובאחד הלילות החשוכים, פרצו אלה את דלת הרפת וגנבו את ממולי.

ממאיר, העגל, הסתתר בפינה מאחורי ערימת השחת, ולכן לא גילוהו הגנבים. לאחר שהסתלקו, קפץ ממאיר החוצה, רץ לדלת בית האכר, דפק בה בטלפיו ולא הפסיק מלגעות: “מֶה.. מֶה..!”

מששמע משה המנומנם את הדפיקות בדלת והבחין בקולו הבכייני של עגלו החמוד, התעורר לחלוטין ומחשבה נוראה הבזיקה במוח. הרי זה בלתי אפשרי! הרי סגרתי את העגל עם אמו, כמנהגי מדי לילה.. אין זאת.. אלא אם כן.. אוי ואבוי לי!

רץ משה ישר אל הרפת ומה רואות עיניו? הרפת פרוצה וריקה. ממולי נגנבה. ממולי שלו נגנבה.. איזה אסון! מה עושים עתה?

הוציא משה את הסוס יאני מן האורווה, רתם אותו לעגלה וחש לתחנת המשטרה שבכרך הסמוך, כדי להודיע על הגניבה. בתחנה ראה רבים משכניו, שהופיעו נרגשים, מבוהלים ומלאי חימה עם תלונה דומה. השוטרים הרגיעו את הנוכחים, הבטיחו שיחקרו, ושלחו את כולם הביתה לכפרם.

בינתים, התאושש ממאיר מתדהמתו ומפחדו והחליט לפעול להצלת אמו. ראשית כל, ־ העיר את זריז, הכלב השומר. הוא האשים אותו על כך שישן בזמן ביקור הגנבים, ולא שמר על החצר. עתה, הזהירו, אין ספק שלאחר שמשה יחזור מן המשטרה, ירביץ בו מכות ויגרש אותו לתמיד מן המשק.

“אוי ואבוי לי! – יבב זריז. –, מה אעשה? מה אעשה? ומה אַשְמָתִי שישנתי קצת בלילה? הן עלי לשמור גם ביום וגם בלילה, ואפילו כלב אינו יכול לחיות ללא שינה.. הבאמת גנבו את ממולי?”

“כן. באמת. – אישר שוב ממאיר –, אבל אם רק תייבב ותתגרד, לא תעזור בזאת לממולי.”

"וכי במה אוכל אני, כלב מסכן, לעזור לממולי? – תמה הכלב.

“תוכל ותוכל – הבטיחו העגל –, רק עליך להזדרז. אחרת נאחר את המועד ולא נמצא אותה. אם תעזור לי למצוא את אמי, יתכן ומשה יסלח לך ולא יסלק אותך החוצה”.

“אני מוכן לעשות כל מה שתצווה עלי – אמר זריז המבוהל –, אבל איך אני…”

אמר לו ממאיר: "אמנם עצלן אתה, ישנן ואינך זריז כלל וכלל. אבל, חוש ריח לך, כי כלב הנך. לכן, תרוץ אתה קדימה בעקבות הגנבים, תריח כל הזמן את הדרך ואני אחוש אחריך.,

“לא! – התנגד זריז –, לך יש ראש גדול משלי וחכם משלי ואתה תהיה המנהיג. בוא ונרוץ שנינו, זה על יד זה, אתה תגן עלי בטלפיך ואני אשמור עליך בשיני החדות”.

יצאו מייד שניהם לדרך, כשאפו של זריז שרוך כל הזמן על האדמה. הם התקדמו מהר בכיוון הנכון, למרות החושך הרב ששרר אותו לילה. משעייפו ועצרו כדי לנפוש קצת, לחש ממאיר לזריז: “מה דעתך? הרחוקים אנו מהם?”

“איככה אוכל לדעת? – השיב זריז –, אם רצים הם כמונו, לא נשיג אותם לעולם.”

“לעולם.. לעולם.. – לעג לו ממאיר –, הן הגנבים יכולים להתקדם רק בלילה. לפנות בוקר יצטרכו להסתתר באיזה מקום, כדי לא להראות לאור היום. אור היום מסוכן בשבילם. כל אחד יכול לגלותם ממרחק.”

“אכן חכם אתה – שיבח זריז את חברו –, אם נזדרז, נתפוס אותם עוד הלילה.”

הגנבים, מצידם, עשו באמת כל מאמץ כדי לברוח עם הבהמות הגנובות.

עליכם לדעת שהם גנבו באותו לילה בהמות רבות מהכפר, וכל רצונם היה להתרחק מה שיותר מהר ממקום הגניבה. אלא, הדבר לא עלה כלל וכלל בידם. הבהמות הגנובות התנגדו לזירוזן, היו מתנגדות לשוביהן ורצו לשוב לכוון, ממנו באו. הוגיע הדבר את הגנבים, שנאלצו לעצור ולנוח לעתים קרובות. הם התרגזו, קללו, והרביצו בבהמות בשוטים ובמקלות שבידיהם, אלא שכל זה הוסיף על המהומה הרבה, נעירות החמורים המוכים התערבו בגעיות הפרות והעגלים המבוהלים, מה שהאיט עוד יותר את התקדמות העדר הגנוב.

תוך שעתים השיגו ממאיר וזריז את העדר הגנוב. מששמעו מרחוק את קולות הנעירות והגעייה, נעצר ממאיר ולחש לזריז: “אתה זריז, רוץ מהר לכפר הסמוך, שאורותיו נראים מפה, הזעק את הכלבים. הם בנביחותיהם החזקות יעוררו את האכרים ואלה יבואו עם הרובים שלהם ויתפסו את הגנבים.”

“ומה אתה תעשה – שאל זריז מודאג –, תרוץ קדימה ואז יחטפו גם אותך?”

“לא! – השיב ממאיר –, אני אחכה כאן. אם יזוזו הגנבים עם הבהמות, אלך בעקבותיהם ואתה תמצא אותי ותבא אחרי.”

הסכים זריז לדברי חברו החכם ונעלם מייד בחשכה. ממאיר נשאר על משמרתו, כדי לעקוב אחר תנועות הגנבים.

תוך מחצית השעה, התקרבה להקת כלבי הכפר בקולות נביחה עצומים. האכרים, שרצו בעקבות כלביהם, ירו באויר מרוביהם וצעקו צעקות רמות. נבהלו הגנבים לשמע הרעש המחריד הזה, הבא מכיוון הכפר, נטשו את העדר הגנוב ונמלטו על נפשם. המצילים הוליכו את הבהמות לכפרם וחילקו אותן בין האכרים, כדי שיטפלו בהן, עד שיבואו בעליהן ויתבעו אותן מידיהם.

לאחר שהסתיימה כל המהומה, חזרו ממאיר וזריז הביתה. משה עמד בפתח החצר וספק כפיו, כי חשש, שגם עגלו האהוב וכלבו הנאמן נפלו בידי הגנבים. משראה את שניהם בריאים ושלמים, חיבק אותם וליטף אותם על ראשיהם. סיפר זריז למשה, איך הוא וממאיר מצאו את העדר הגנוב ואיך הצילו את הבהמות מידי הגנבים.

"ואיפה הן עכשיו? – שאל משה

"הן בכפר אביר. שם חילקו אותן בין האכרים עד שתבואו אתם לקבלן – ענה ממאיר

סלח משה לכלבו, שיבח את אומץ ליבו ואת חכמת העגל ואמר לשניהם: “אין כמוכם! אתם ממש גיבורים! אבל עייפים אתם לבטח מכל הריצה. לכן, לכו לישון ומחר בבוקר השכם נצא יחד לכפר אביר.”

הלך זריז לישון, עם מאיר ברפת, כדי לשמור עליו, כי הדלת היתה פרוצה, שניהם רבצו זה על יד זה ונרדמו חיש מהר.

למחרת בבוקר, עם הנץ החמה, לאחר שאכלו לשובע, יצאו לדרך ברגל. משהגיעו לכפר אביר, עברו לאט לאט על יד בתי הכפר והציצו לכל חצר. כאשר ראו את ממולי קשורה לעמוד בחצר אחת, שמחו לקראתה ודפקו על דלת בית האכר. זה יצא מפתח ביתו לקראתם ומשה הודה לו על שהציל את פרתו והתקרב אל ממולי, כדי להתירה ולקחתה איתו לכפרו.

פה, קפץ האכר ממקומו, העמיד סבר פנים חמורות והחל לטעון, שלא הציל כלל שום פרה ושזו פרתו. הוא תפס גם את ממאיר, באומרו, שגם העגל שלו. כנראה שהעגל ברח אתמול מהרפת ודי להבחין בדמיונו לפרתו, כדי להיווכח, שאמת בפיו. לאחר שמשה התאושש מתדהמתו לשמע דברי כזב של האכר, מחה בתוקף, קרא לאכר – שקרן! וחמסן! ועוד אמר עליו, שלבטח זה הוא ששלח את הגנבים לפרוץ את הרפתות והאורוות בכפרו.

העמיד האכר פני נעלב והוסיף, שלא די בכך, שהחצוף הזר הזה גנב את עגלו החמוד, אלא בעזות מצח מעז לטעון, שגם הפרה שלו. כל אחד בכפר יודע, שהוא מגדל אותה מזמן היותה עגלונת קטנה. הנה הולך הוא להזעיק עזרה ולעצור את משה.

צעק משה, כעס ורגז. לאחר שנרגע קצת, אמר: “אם אלו באמת בהמותיך, האכר, אולי תגיד לי מה שמותיהן?”

"תהילה ושפיציק – השיב האכר ללא היסוס כלשהו.

"ואני אומר לך, שאינך אלא נוכל ורמאי! קצף משה ושאל את פי הבהמות: “מה שמכן? אמרו לו.. לנוכל..!”

"מו.. מו.. ממולי.. – געתה הפרה. “מה.. מה.. ממאיר..” – געה העגל בקול.

“רואה אתה – קרא משה בתרועת נצחון –, שלי הן והנה הולך אני לקחתן.”

“מה החכמה? – לעג האכר –, הן ידוע לכל, שכל פרה גועה – מוּ וכל עגל גועה – מֶה. זו פרתי וזה עגלי שנולד אצלי בחצר. הן שלי ואם אין הדבר מוצא חן בעיניך, רשאי אתה ללכת ולהתלונן במשטרה. ועתה, הסתלק מכאן, בטרם אקח את הרובה ואירה בך.”

חזרו שלשתם (כי בינתים התחמק העגל הזריז מידי האכר וזה לא העז לרדוף אחריו) הביתה בידים ריקות. מיד ניגש משה לתחנת המשטרה וסיפר, נרגש כולו, על הקורות אותו בכפר אביר ועל ההתנהגות של האכר, אצלו מצאו את הפרה. הרגיעו השוטר והבטיח לטפל אישית בענין למחרת, כי השעה מאוחרת ועבודה רבה מחכה לו עדין בתחנה. היות ונתקבלו בינתים תלונות נוספות על גניבת בהמות מכפרו, מוטב שמשה יבא בדברים עם יתר הנפגעים ברכוש, בכדי שיצאו כולם למחרת יחד למחרת, בבוקר השכם.

למחרת, משהגיעה כל הכבודה לכפר אביר עם השוטר בראשה, פנו ישר לביתו של הנוכל. לתדהמתם, ראו שבחצר קשורה לעמוד פרה אחרת ולא ממולי של משה.

“איפה ממולי שלי?” – התפרץ משה בכעס לעבר האכר שיצא את פתח ביתו.

“איזו ממולי? מיהי ממולי? – היתמם האכר –, ומי אתה בכלל, הבא ופורץ לחצרי, כאילו חצרך היא? אינני מכיר אותך, אין לך מה לחפש אצלי ולהטריד סתם ככה אנשים חפים מפשע. הסתלקו כולכם מייד.. פן..”

"אבל.. עוד אתמול עמדה פה פרה שלי, קשורה לעמוד הזה. בעיני ראיתיה – טען משה ביאוש.

"האם הפרה הזאת – היא ממולי שלך? – שאל האכר בפנים חמורים.

"לא! – גמגם משה –, זאת לא פרתי..

"בטח! – הוסיף האכר בלעג –, זאת לא יכולה להיות פרתך המהוללת, משום שזו פרתי. ועתה, משנוכחת, שאינך אלא שקרן, תוכל להסתלק מכאן..

"לאו דוקא! – קרא אחד האכרים, שעמד מאחורי משה והקשיב לכל הויכוח הקולני –, זאת לא אמנם ממולי של משה, אלא זו מרתה, פרה שלי, שנגנבה אתמול מהרפת שלי. אתה, פרצוף תמים שכמותך, אינך אלא גנב ונוכל, כפי שאמר שכני משה.

"תוכיח זאת! – קרא האכר ברוגזה.

“אפשר לוודא זאת בקלות – התערב השוטר, שעד עתה לא לקח חלק בויכוח –, נקרא לשכנו ונשאל את פיו.”

השכן, שעמד בחלון ביתו והסתכל במחזה שלפניו, הגיע מייד, לאחר שנקרא על ידי השוטר. זה פנה אליו בשאלה: “אתה הנך שכנו ולבטח מכיר הנך את בהמותיו. האם הפרה הזאת, הקשורה לעמוד חצרו, שלו היא?”

“לא! – השיב השכן ללא היסוס כלשהו –, שכני הוא שקרן מולד. מימיו לא היתה לו פרה ועצל הוא מדי, כדי שיטפל באחת. זאת אחת הבהמות, שראש הכפר חילק בינינו לאחר שהיצלנו אותן תמול מידי הגנבים. הן רק הופקדו בידינו, עד שיגיעו בעליהן החוקיים, כדי לתבען מידינו. האם הברנש השפל הזה מעז לטעון, שזאת פרתו?”

"כן! – השיב השוטר, זאת טענתו..

"אסרוהו! – קרא השכן –, סלקו את חרפת הכפר הזאת מתוכינו.!

מיהר השוטר לאסור את הנוכל ובעלה של מרתה התיר אותה מן העמוד, כדי להוליכה אתו.

"אבל.. איפה ממולי שלי? – צעק משה –, שאלו את הנוכל מה עשה בה. הן תמול היתה אצלו.. הוא חייב לדעת איפה היא..!

אבל האסיר פנה ללכת אחרי השוטר ולא ענה דבר. משה היה אבוד עצות. לאן לפנות?.. איפה לחפשה?.. ברגע זה חש, שמישהו מושך אותו בשולי מכנסיו. היה זה זריז, כלבו, שנעלם בשעת כל הויכוח ועתה משך במכנסי משה, כדי לזכות בתשומת לב שלו. החל זריז לרוץ קדימה, כשממאיר רץ אחריו בכל כוחו וכל בעלי הבהמות הגנובות בעקבותיהם. כך הגיעו לבית, שעמד בקצה הכפר. בחצרו עמדה ממולי וגועתה משמחה למראה ממאיר ובעליו.

“הנה, פרתי! – הכריז משה בהצביעו על ממולי –, זוהי!”

“פרתך? – תמה איש המושב, שהופיע פתאום מפתח ביתו –, לא ייתכן! הן אני גידלתיה פה, אצלי במשק.” כאשר התקרב ממאיר לאמו והחל ללקקה מרוב שמחה, אחז בו האכר בכוח והוסיף: “סוף סוף חזרת, עגלי החמוד. חששתי, פן ברחת ואיזה גנב חטף אותך. רב תודות שהבאתם אותו לי”

“אבל אלו בהמותי! כל הכפר שלי מכיר אותן – התרתח משה. – , אנא! שאלו אותם! כולם יגידו לכם!”

"מה לי כפר ומה לי שמר – ענה האכר ברוגזה –, מוכן אני לומר לכם את שמותיהם. זו הפרה – שמה ממולי, וזה העגל – שמו “ממאיר”.

"נכון! – אישר משה –, אלו שמותיהן. ובכל זאת, כזבן שכמותך, הן שלי. די לשאול מי שתרצה מבני כפרי, אפילו התינוק שבהם, וכולם יעידו, ששלי הם.

“ודאי שיעידו! – ענה האכר בלעג –, גנבים הם כמוך. למה שלא יעדו לטובתך?”

“אם ככה הדבר – דיבר משה בשקט, לאחר הרהור קל –, שאל אתה את הבהמות מה שמן, ונראה, אם יגידו לך..”

“מי זה שואל בעלי חיים טפשים כאלה מה שמן? הן בהמות הן! – אמר האכר בצחוק –, אולי אצלכם בכפר הבטלנים עוסקים בדברי שטות כאלה..”

“שאל! – תבע השוטר בתוקף ואחריו כל העומדים על ידו: שאל!”

האכר שהיה בטוח בנצחונו, פנה אל ממולי ואל ממאיר: מה שמכן, בהמותי? דברו! אמרו להם, לנוכלים הללו!.. מה שמכן?.. אחרת, מר ורע יהיה גורלכן!.."

אבל הבהמות שתקו ולא הוציאו הגה מפיהן. רק הסתכלו בעינים מאשימות באכר.

"ועתה – ניגש משה לגדר החצר –, הגיע תורי לשאול. מה שמכן, חביבותי?

"מו.. מו.. ממולי – געתה הפרה בקול רם –, מֶה.. מֶה.. ממאיר! – פרץ ממאיר בגעיה.

אנשי כפרו של משה נשבעו לשוטר, שאכן אמת בפיו והן בהמותיו מתמיד, כי נולדו הן בכפר וכל תינוק יאמר לך את שמותיהן. אזי, אסר השוטר גם את הנוכל השני והוליך את כולם לביתו של ראש כפר אביר. שם סיפר את כל מה שקרה.

“אכן, חרפת הכפר המה – הניד את ראשו בבושה ראש כפר אביר –, איסרו אותם ושימו אותם בבית הסוהר לאורך ימים, כי ראויים הם לכך. אכרים מושחתים כמוהם מוציאים שם רע לכל התושבים. נגרש אותם אחד אחד, עד שנעקור את כל הרע מתוכינו. ועתה – פנה לשוטר –, קח נא את מלוויך ונעבור יחד את כל בתי הכפר. כל פרה וכל חמור, שרכושכם הוא, קחוהו עמכם. בל יעיז מישהו מאִכָָרַַי לחזור על ההצגה המבישה, שגרמה עגמת נפש כה רבה לאנשים הגונים כמוכם. בשם הכפר כולו, מבקש אני את סליחתכם.”

התפזרו כולם בין בתי הכפר כשבראשם השוטר וראש הכפר. משה הוליך כולו קורן מאושר, את ממולי שלו. זריז וממאיר רצו קדימה כשזריז מבשר מרחוק על בואם בנביחות חזקות וממאיר מלווה אותו בגעיית שמחה.

משהגיעו לכפר, יצאו לקראתם ילדי הגן ופגשו אותם במחיאות כפים ובשירה:

הִנְנֵה הם בְּבָּאִים,

החברים, השנים

ממאיר הגיבור

שלא יודע פחד,

וזריז הנאמן,

בּבְּאים הם ייחד!

יְיַחד נקרָאא ויְיחַד נכריז:

יחי ממאיר הגיבְבור

ויחי זְזָריז!

“לורד” – היה כלב אנגלי, אציל וגזעי, כיאה לנציג האצולה האנגלית בין הכלבים, הקפיד לורד מאוד על ניקיון פרוותו השחורה והמצוחצחת והיה מנומס מאוד. מעולם לא שכב לרוחב השטיח, כפי שנוהגים לעשות כלבים חסרי חינוך, שלא איכפת להם כלל אם ימעדו עליהם האנשים. אם ובמקרה נדיר ביותר, נתקל מישהו בלורד ודרך על רגליו, היה לורד מתרומם ומתנצל באדיבות: “סליחה! זאת אשמתי!”

כלבי הרחוב לא אהבוהו. בעיניהם, היה לורד גאוותן, שאינו אוהב להתרועע עם כלב פשוט. לאמיתו של דבר, התרחק לורד מחברת כלבים חסרי בית, כי היו מרופשים, פרועים ונבחנים מדי לטעמו. הוא גם לא הבין, מה יש להם להתרוצץ כל היום ברחובות באפס מעשה. כלב מהוגן – חשב –, אינו נוהג כמותם.

אבל כל הילדים ועוברי אורח, ידעו, שלורד מחונן בלב זהב. די היה שיראה אדם המתקשה לחצות את הכביש ומיד העבירו לצד השני של הכביש. כל פעם, שראה ילד קטן עומד לחצות את הכביש באור אדום, אחז בבגדו בשיניו, עד שהופיע האור הירוק. לכן כינו אותו הילדים – “השוטר”.

קרה פעם, רכב ישי הפרחח על אופניו במורד הרחוב בכל המהירות בצעקות פראייות, כאינדיאני. בדיוק אותו רגע, רצה לורד לחצות את הכביש. ישי ניסה בכל כוחו לבלום את אופניו ברגע האחרון, אך לא הצליח ופגע בלורד ופצע אותו קשה ברגלו. רבץ לורד באמצע הכביש, מייבב מכאב, מבלי שיוכל לזוז ממקומו.

במקרה, הייתי עד לתאונה וריחמתי מאוד על הכלב. חששתי, שכל רגע עלולה להופיע מכונית, שתדרוס את הכלב הפצוע למות. לכן, העברתי את לורד בעזרת כמה ילדים למדרכה ורצתי להודיע ליהודה, בעל הכלב, על התאונה.

יהודה הופיע מיד בריצה. הוא גידף את ישי, שעמד כולו חוור ורועד. יהודה גם הוסיף, שיודיע הכל מיד להורי ישי וימסור על המקרה למשטרה. לבטח יאסרו את ישי ויכלאו אותו בכלא, כיאה לילד רע שכמותו.

הערתי ליהודה, שידחה את הערותיו וגידופיו לעת אחרת, כי יש להביא את לורד מיד לרופא, אם אין הוא רוצה שמצב הכלב יחמיר עוד יותר. צלצל יהודה למגן דוד אדום ותוך דקות אחדות הגיע אמבולנס. הכנסנו בזהירות את הכלב הפצוע וחיש מהר נסענו לדוקטור קרוגלר, רופא בהמות מרחוב בלפור.

דוקטור קרוגלר הכיר את לורד עוד מזמן היותו גור קטן. כל שנה הזריק לו זריקה נגד כלבת וטיפל בו בשעה שחלה במחלות כלבים שונות. הוא חיבב את לורד. לכן, אמר ליהודה לאחר שבדק את הנזק שנגרם לכלב: “לורד שלך יישאר פה אתי במרפאה עד שיירפא כליל. אם¹ אשחרר אותו היום, הוא עלול לצלוע תמיד.”

“חס וחלילה – הזדעק יהודה –, השאר אותו, דוקטור, עד שירפא לו. אשלם עבור הטיפול, הריפוי והאוכל. כידוע לך, דוקטור, לורד שלנו בררן גדול בעניני אוכל.”

“אל תחשוש, יהודה, – הרגיעו הרופא –, לורד יקבל אצלי טיפול מעולה, כאילו היה בני ממש. מיד כשיחלים, אטלפן אליך ואודיע לך מתי תוכל לבוא ולקחתו”

ליטפנו, יהודה ואנכי, את הכלב המסכן, נפרדנו לשלום מהרופא החביב ושבנו עצובים הביתה.

כעבור כחודש ימים, בא אלי יהודה כדי לבשרני, שלורד החלים, הפצע הגליד וכמעט שלא נותר סימן מהתאונה. נסענו שנינו לרופא כדי לקבל את לורד. הכלב פגש אותנו בקפיצות ולקיקות שמחה, ויחד החזרנוהו לביתו של יהודה.

לאחר כחודשים, נפגשתי עם דוקטור קרוגלר במסיבה. הוא סיפר לי סיפור מופלא, שקשה פשוט להאמין, שאכן קרה.

“פעם אחת – מספר לי הרופא –, שכבתי אחר הצהרים לנוח על הספה במרפאתי. פתאום אני שומע קול גרידה בדלת. הופתעתי מאוד, כי מי זה מעיז להפריע לי בשעות המנוחה? הן על דלתי תלוי שלט ובו מפורטות שעות הקבלה שלי. משלא נפסקה הגרידה, קמתי ופתחתי את דלת מרפאתי. וכי מי, חושב אתה, התדפק על דלתי בשעה שכזאת? לא אחר, מאשר לורד, כלבו של יהודה, שהביא כלב פצוע קשה והביט עלי בעינים נוגות, כאילו מתחנן, שארחם גם על חברו הפצוע ואטפל בו. מה היית עושה במקומי?”

“עליך לדעת, שכל רופא, לפני שמקבל את תעודת ההסמכה, נשבע, לעזור והציל כל בעל חיים שזקוק לעזרתו. עלינו לכבד שבועה זאת כל ימי חיינו ולפעול לפיה. לכן, הכנסתי את שניהם למרפאה, למרות, שמייד ראיתי, שחברו של לורד, היה כלב רחוב מוזנח ומלוכלך, בניגוד לחבריו המצוחצחים תמיד.”

“רחצתיו היטב בסבון, ייבשתי והברשתי יפה את פרוותו וניגשתי לטפל בפצע הקשה בגבו. לורד עמד על ידו כל זמן הטיפול, כאילו לעודדו. לאחר הטיפול האכלתי אותו מרק חם והשכבתי את הכלב הפגוע לישון על שטיח המיועד לכך.”

“לורד, רבץ לידו ולא רצה לעזבו. אולי חשש, שלאחר שילך, אסלק את חברו, בטרם ירפא לו. הזכרתי ללורד, שיהודה לבטח ידאג לו מאוד ויחפש אותו. על כך ענה לי, שאין הוא יכול לעזוב ידיד בעת צרה. צלצלתי ליהודה וסיפרתי לו על המאורע. יהודה, שהכיר את כלבו ואת טוב ליבו, הרשה לו לשהות אצלי עד שחברו יחלים.”

"משהחלים הפצוע ושני הכלבים עמדו להיפרד ממני, אמר לורד: “אמנם אין לי כסף לשלם לך, דוקטור, עבור מסירותך והטיפול הטוב שטיפלת בחברי, אבל, דע לך ששנינו אסירי תודה לך מאוד. כגמול על יחסך אלינו – מוכנים אנו לשרת אותך.”

"במה תוכלו לשרת אותי – שאלתי בצחוק ובשמץ סקרנות.

לורד השיב: “אנו מוכנים לשמור על ביתך מפני גנבים, לשמור על המכונית שלך מפני ילדים רעים האוהבים לגרום נזק למכוניות, ואם תקנה לנו סל מצוייד ברצועה, נוכל לערוך עבורך כל מיני קניות. בחנות המכולת, בחנות בשר וירקות ואפילו בבית המרקחת. כל מה שתרצה – נביא לך. עליך, דוקטור, רק להכניס לסל פתק וכסף והכל יהיה בסדר!”

“ואם יגנבו לך את הכסף? – שאלתי –, מה תעשה אז?”

“שרק ינסו! – השיב לורד וחשף את שיניו החדות –, אלך תמיד עם חברי והוא ישמור, שאף אחד לא יגע בכספך. הוא היה כלב שמירה וידע את מלאכתו. אין לך מה לחשוש;”

“מצויין! – קראתי –, רב תודות לך ולחברך. לבטח אשתמש בשרותכם. ועתה, לכו לשלום והיזהרו בדרכים!”

“ואכן, מיום זה ואילך שימשו אותי השנַיִם בנאמנות. מזמן לזמן היו מגיעים למרפאתי עם כלב פצוע, אם היה מסוגל להתהלך בכוחות עצמו והייתי מטפל בו, כפי שאני רגיל לטפל בכל בעל חיים חולה או נפגע. באורח זה, זכיתי לחבורה גדולה של כלבים, שעמדו לרשותי בשעת הצורך. בעזרתם ובעזרת ילדים שליוו תמיד את לורד, ייסדתי את אגודת “מגן כלבים אדום”, שמטרתה היתה לדאוג לכלבים מוכים ופגועים.”

לורד לא הסתפק בסיוע לבני מינו הנפגעים. הוא דאג גם לנימוסיהם והיה מלמד אותם לדאוג גם לנקיונם.

כמובן, שאילו הרופא היה מתגורר בבית משותף, היו שכניו מרעישים עולמות ומתלוננים בעיריה ובמשטרה על התנועה הרבה של כלבים במדרגות הבית. למזלו של לורד וחבריו, גר הרופא בבית בודד עם משפחתו.

כאשר ראה הרופא, שאותם הכלבים, שהגיעו אליו פרועים ומלוכלכים, הפכו פתאום, בהדרכת לורד, לכלבים נקיים, מנומסים ומסודרים, החל להציעם לכל מיני ידידים ומכרים, שהביעו אי פעם בפניו את רצונם לרכישת כלב מאולף לביתם. כך זכו רובם לבית חם ולידים שחיבבום.

עם זאת, מעולם לא חסרו כלבים שעמדו לרשות הרופא הטוב. כל אחד מכלבי העיר, שהיה עד או נוכח בשעת תאונה או מחלה קשה של כלב כלשהו, היה מוליכו מיד לדוקטור קרוגלר. שמע מעשיו של הרופא, כמטפל בבעלי חיים חולים וסובלים, יצא בכל העיר. כתבו עליו בעתונים ואפילו ראיינו אותו בטלוויזיה. פעילותו הברוכה השפיעה² גם על רופאי בהמות אחרים בעיר, שיעשו כמוהו. לאט לאט, חדלו להסתובב ברחובות ובכבישים, כלבי רחוב מוזנחים ומורעבים, המתרוצצים ונובחים. כל אחד מהם מצא בית טוב וטיפול בשכר מסירותו לו ולילדיו.

לורד, לא היה שויצר כלל וכלל, כפי שנוכחתם. הוא היה כלב טוב לב ומבין וכולם כבדוהו. בתערוכת כלבים אחת, הועלה על הבמה ולקול מחיאות כפים זכה בתואר של “כלב השנה”.

בגן חיות אחד, בכלוב ענק חיו בשלום פיל ופילה. הם נהנו מביקורי ילדים, שהרעיפו עליהם מטעמים שונים תמורת תעלולים שהפליאו הפילים לעשות בחדקיהם. כידוע, חביבים בעלי החדק על ילדים, שאינם פוחדים מהם כלל וכלל ולרוב מצטופפים ליד כלוביהם ומוכנים להסתכל בהם שעות על שעות.

אולם, יום בהיר אחד, המליטה הפילה פילון קטן וחמוד. שני ההורים המאושרים, ליקקו, פינקו ושיחקו עם הפילון. גם בעיני הילדים מצא הפילון חן והם התפלאו לקפיצותיו ולדילוגיו המסורבלים והמשעשעים.

עברו ימים, הפילון גדל, חדקו התארך והפך לחדק לכל דבר. הוא החל להריע בקול רם, עד שבמהרה דבק בו הכינוי – “החצוצרן”. תרועותיו הגיעו מקצה הגן עד קצהו ובגללן התחבב הפילון עוד יותר על המבקרים הקטנים. אולם בלילות, משלא חדל הפילון להריע, לעתים גם מתוך שינה, הודאגו הפיל והפילה. מה יגידו יתר שוכני גן החיות? הן הלילה מוקדש לשינה…

הם ניסו לגמול אותו מתרועותיו בדברי שידולים ובשיכנוע. הראית מעודך חיה שתריע יומם ולילה? אפילו האריות והדובים, מלכי הגן, אינם משמיעים קולם בלילה.. גם הצבוע, בעל קול הצוחק והינשוף הפטפטן, שהם חיות ליליות, אינם מעיזים להפריע שנת החיות בצחקוקיהם ובציוציהם.. אפילו הקופים הדברנים, שפיהם לא נסגר לרגע כל היום, ישנים את שנתם בלילות ללא צווחה. רק אתה היחידי המפריע את מנוחת הגן.

השידולים ודברי התוכחה לא הועילו. הפיל והפילה החליטו להעניש את בנם יחידם על ידי הלקאה בחדקיהם. הפילון הנעלב, מחה על העונש בתרועות רמות יותר, שהביאו את הוריו עד ליאוש גמור.

בביקורו הבא של רופא גן החיות, החליטו ההורים לשאול בעצתו. האין זאת מחלה מדבקת? – שאלו –, וכיצד לפעול כדי להפסיקה?

צחק הרופא, בדק את הפילון מכל צדדיו, ליטף את חדקו ולבסוף אמר: "לא! אין זו מחלה, חס וחלילה! הפילון נולד שובב ואוהב הוא לשתף כל אחד בשמחתו. טוב יעשו הוריו, אם יתאזרו בסבלנות ויסבירו לו, שהוא מפריע לשנתם.

ייתכן.. אולי.. לאחר ויגדל קצת, יבין שתרועותיו אינן רצויות ויחדל."

“בסדר!” – נענו הפיל והפילה לפילון, כפי שיעץ הרופא, אך הוא בשלו. תרועה גדולה, תרועה קטנה, תרועה גדולה ושוב.. ללא הפסקה.

החיות שחיו בשכנות לפילים, החלו למחות על הרעש הבוקע בלילות מכלוב הפילים. השכן הקרוב ביותר, הקרנף, מחה נמרצות ודרש שיעבירו את ה“חצוצרן” לכלובו והוא יאלף אותו בקרנו, כפי שהוא מאלף את הקרנפים הקטנים. במה זה טוב מהם? איפה נשמע כדבר הזה, שפילון קטן וטיפש ירעיש עולמות ויפריע לשנת כל החיות בגן? איזה הורים הם, הפילים, שאינם יודעים לחנך את בנם?

אפילו הדובים הזקנים וכבדי השמיעה, היו מתעוררים בלילות לקול המחאות של החיות השונות נגד תרועות הפילון השובב. הם החלו לנהום נהימות רמות ובזה נתנו אות ליתר דרי הגן. הנמרים והאריות שאגו, הצבוע צחק, התן ילל, הצפורים צייצו והקופים הנרגזים צרחו על שהעירו אותם משנתם. המהומה הזאת ארכה כל הלילה. עובדי גן החיות היו אובדי עצות. הם רצו מכלוב למשנהו, כדי להרגיע את בעלי החיים וכלל לא שיערו, שתרועותיו של הפילון החמוד והאהוב גרמו לרעש מחריש אוזנים זה.

גם דיירי הבתים הסמוכים לגן הריצו מכתב חריף לראש העיר והזהירוהו, שאם לא ייפסק הרעש בלילות – ידרשו הם לסגור את גן החיות ולהעבירו מחוץ לעירם. מגיעות גם להם שעות מנוחה לאחר עמלם היומי.

בבוקר, כשבאו עובדי הגן לעבודתם, לרחוץ את הכלובים ולהאכיל את בעלי החיים, היו אלה כה נרגזים, שאיש מהעובדים לא רצה לסכן את חייו ולעבוד בקרבתם.

מחוסר מזון, החלו החיות הרעבות למחות בנהימות ושאגות. כאשר הגיעה השעה לפתוח את הגן לביקורים הרגילים – חשש המנהל, פן יקרה אסון לילדים מהחיות הנרגזות. לכן, צוה לסגור את הגן ולתלות שלט, שהגן סגור עד להודעה חדשה.

סגירת גן החיות בפני מבקרים אינה דומה לסגירת גן כלשהו. באין מבקרים, לא נמכרים כרטיסי כניסה ובאין הכנסה ממכירת כרטיסים, אין כסף לקניית מזון לבעלי החיים ולתשלום משכורות לעובדי הגן, המטפלים בבעלי החיים. זהו אסון העלול להביא לחיסול הגן. מצב חמור זה דורש חקירה מידית לסיבת רוגז בעלי החיים והרעש שהם מקימים בלילות. אולי לא היה האוכל לפי טעמם? אולי לא היה טרי דיו? אולי היו המנות קטנות מדי ויש להגדילן? ואולי היתה זאת אשמת המבקרים, שהרגיזו באורח כלשהו את בעלי החיים?

קרא המנהל לעובדים וחקר אותם אחד אחד. עובדי הגן העידו בפני המנהל, שלא חל כל שינוי בסדרי אכילה והאכלה. כמידי יום ביומו, קיבל כל בעל חיים את מנתו הקבועה הגדושה והטריה. הכלובים נוקו כראוי, המים הוחלפו בשוקתות, בריכות התנינים וצפורי המים מולאו מחדש והצפורים השתקשקו בהם להנאתן.

"אם כן מהי סיבת כל הרעש והמהומה? – שאל המנהל.

אחד העובדים נזכר בתרועות החצוצרן והעלה את ההשערה, שייתכן, שזו סיבת הרוגז ומרד החיות. גם אשתו מתלוננת בלילות האחרונים שתרועות אלה מפריעות את שנתה. לא רצה המנהל להאמין לדבריו. הפילון הקטן? זה האהוב על כולם? שדוקא הוא יהווה מטרד? לא ייתכן!"

אולם העובד עמד על דעתו. במקום להאשים את העובדים ברשלנות, מוטב קודם כל לבקר בכלוב הפילים ולבדוק אם אין אמת בפיו.

הסכים המנהל לדבריו הנרגשים והצודקים של העובד הותיק וכל הנוכחים נעו לכיון כלוב הפילים. מרחוק כבר נשמעו התרועות הרמות של הפילון בליווי קולות המחאה של חיות שונות. פני המנהל הרצינו. אם כך הדבר, יש לסלק את הפילון מהגן. לסלקו וחסל!

“ומה יהיה על הוריו? – שאל העובד –, הם ימותו מצער..”

"ומה יהיה אם בגלל סילוקו של הפילון, יפסיקו הילדים לבקר בגן שלנו? – שאל עובד אחר.

ניגשו כולם לכלוב הפילים. הפיל והפילה עמדו מבויישים ונפחדים. ניכר היה מפרצופיהם, שאובדי עצות ואינם יודעים איך לרסן את בנם הקולני.

רק הפילון שמח לקראת הבאים והביע את שמחתו בתרועות מחרישות אוזנים. המנהל והעובדים נאלצו לאטום את אוזניהם והביטו בכעס על הפילון.

“אכן, צדקת – התנצל המנהל בפני העובד הותיק –, אם קיים חשש שסילוקו של הפילון ישפיע לרעה על הוריו, הגידו אתם, היש לדעתכם דרך להשתיקו?”

“אולי להפחידו? – הציע אחד העובדים –, יש כלוב אחד ריק, סמוך לכלוב האריות והנמרים. מובטחני, שקרבתם בלבד תשפיע על הפילון לטובה”.

“אין חכם כבעל נסיון – פסק המנהל –, עשו כפי שהצעתם ונווכח אם זו התרופה לצרה.”

אותו ערב הועבר הפילון לכלוב הריק. ממבטם הזועם של השותפים ומנהימותיהם המאיימות, חשש הפילון שקיצו הגיע. מה אשמתו, ששמוהו בקרבת חיות טרף האיומות? לא עלה כלל על דעתו, שתרועותיו אינן רצויות בגן. הוא חשב, שהן מעוררות קריאות התפעלות מאת הילדים, המצטופפים ליד כלובו, כדי לשמעם ומשמחות את כל שוכני הגן.

מרוב פחד וחרדה, רבץ בפינת כלובו החדש ולא הוציא הגה מפיו. העובד שבא לבקרו מזמן לזמן, כדי לראות לשלומו, נוכח, שעצתו הועילה. היה זה הלילה הראשון, בו שרר שקט מחלט בגן החיות. למחרת, ניתן היה כבר לחזור לסדר יום הקבוע ולהתחיל בכל העבודות השגרתיות של נקוי והאכלה.

לאחר מספר לילות שקטים, החליט המנהל, שהפילון למד לקח ומעתה יתנהג כראוי. הוא צוה להחזירו לכלוב הוריו, כי אלה עמדו במשך הלילות עצבנים וחרדים לשלום צאצאם ולא נגעו באוכל או בשתיה. מהשקט המחלט ששרר בגן, הבינו הפילים בהרגשת שמחה, שבנם נרפא ממחלתו. כשראה הפילון את הוריו, הריע לכבודם תרועה כפולה ומכופלת, על שניצל בנס משיני החיות האיומות.

אזני הפילים צללו מהקולות הבוקעים מחדקו של בנם הקטן. מה יעשו? איך יעמדו שוב מול גל המחאות, הנהימות והצריחות? לא נותר להם אף ידיד בכל גן החיות. אפילו מבין העובדים, שעד עתה התיחסו אליהם בחיבה וטיפלו בהם במסירות. עובדים אלה שינו את יחסם עד כדי כך, שהפסיקו כליל לנקות את כלובם ובמקום מנת אוכל גדושה, הביאו שיריים שנותרו מהאכלת כל יתר שוכני הגן. עם גבור התרועות, הסתכלו עליהם בעינים עוינות והרחיקו את הילדים שבאו לבקרם. יש למצוא עצה – הרהרו הפילים בינם ובין עצמם. אם יימשך המצב, יסלקו גם אותם מהגן והם ימותו מרעב. כי איזה גן חיות יסכים לקבלם עם בנם הרעשן, לאחר שהשמועה על התנהגותו הקולנית ודאי תגיע גם אליו.

גם המנהל חשב כמוהם וחיפש מוצא מהסבך. בדיוק באותו שבוע, הגיע מכתב מהנהלת גן החיות בעיר תל־שדה. במכתב מתבקש גן החיות התל־אביבי לעזור להם בהשגת פיל ויהא אפילו פילון קטן וזאת – כדי לגוון את האוסף של בעלי חיים בגנם.

ללא כל היסוס, השיב המנהל, שמוכן הוא לסייע לחברו בתל־שדה. אם ישלח משאית, יוכל לקבל פילון חמוד, היודע להריע בחדקו כפיל מבוגר.

כאשר הגיע הטנדר מתל־שדה, נפרדו הפילים מבנם. לפי תנועת אזניהם הארוכות, ניתן היה לשער, שנרגשים הם מהפרידה. אולם הם איחלו לו הצלחה בגן החדש ולא חסכו ממנו עצות, כיצד להתנהג ב“תל־שדה”.

החצוצרן היה דוקא מרוצה מהעברתו למקום אחר. מעתה יפסיקו הוריו להלקותו בחדקיהם על כל תרועה ולא ישימו אותו יותר בכלוב הריק שליד האריות.

לאחר נסיעה ארוכה וטלטול רב הגיעו ל“תל־שדה” והפילון הוכנס לגן החיות המקומי. הכלוב היה קטן, דל ומרופט, ללא חצר טיול. הוא הסתכל סביבו והתעצב מאוד. ימים רבים שתק. שֶמַע החצוצרן יצא בעיר וילדים רבים מהעיר ומהכפרים הסמוכים נהרו בהמוניהם לכלובו והתאכזבו מאוד לשתקנותו. הם הבינו, שהפילון ודאי בודד ומתגעגע להוריו. הן קטן הוא עַדַין. לכן, פינקוהו ושיחקו אתו עד שהתרגל למצבו החדש והתעורר לחיים חדשים.

כאשר חידש את תרועותיו הרמות, החליטה הנהלת הגן לייסד מקהלת בעלי חיים, היחידה בעולם. היא צרפה אליו ברוזים ותיקים וצפורי שיר רבות.

המקהלה ערכה קונצרטים במשך היום בניצוחו של קוף מאולף, כשבננה בכפו. הפילון שלח להוריו צילום מהקונצרט והשמועה על הצלחתו התפשטה מהר בגן חיות התל־אביבי. הורי הפילון התגאו בבנם ויתר החיות קנאו בהם והצטערו על שהפילון עזב אותם.

כאשר התעורר תולי משנתו, היתה השעה מוקדמת מאוד. הוא פקח עין אחת בלבד, כי כידוע, אסור לחתלתולים לפקוח בבוקר השכם את שתי עיניהם בבת אחת, פן יתעוררו לחלוטין ולא יוכלו להמשיך בנמנום. קטנטנים הם והשינה דרושה להם. הניע תולי את אפו והריח בחשכה ששררה מתחת לגגון בחצר. “השעה מוקדמת” – חלפה מחשבה בראשו, אם אזוז ממקומי בקרב החתלתולים, יתעוררו ביללות ויעירו גם את ההורים. ההורים מקפידים מאוד בעניני תנומה ואסרו בפירוש על הקטנים לקום בטרם עת. השעה לבטח מוקדמת מדי, כי אפילו הצפרים טרם פתחו בציוצים ובשירה.

הבה ונרדם שוב ונחלום על משהו נחמד. הרעב טרם הציק לו, הבוקר היה חמים ורענן ותולי פיהק קל, עצם את עינו הפקוחה ואט אט שקע שוב בתנומה.

זוג עינים קטנות מציץ אליו מתוך חרכי הקיר. זהו, לבטח, אותו עכברון, המתרוצץ בחצר בשעה שאנו ישנים, – חשב תולי בחלומו. לא אפחידו… לא.. שיטייל לו קצת.. שם, במאורתו, חם וחשוך.. וכי למה לא יצא קצת לאור היום? לבטח לא נטל העכברון רשות מהוריו.. לבטח אסרו עליו והזהירוהו בל יצא לבדו.. אבל, האם אני שומע תמיד בקול הורי?.. – הרהר תולי. גם לי מתחשק לעתים להשתובב ולהתרוצץ.. ומה, אם הוא עכברון?.. אז מה? אסור לו? אולי אצא לשחק אתו קצת? הוא יסכים.. לבטח יסכים.. עוד יתרברב לפני אחיו ואחיותיו ששיחק עם חתלתול והם יקנאו בו… אבל, במה נשחק? אני יודע כבר.. במשחק החתול והעכבר.. משחק יפה.. אני משחק בו עם אחיו ואחיותי.. נכון.. העכברים אינם מתלהבים ממשחק זה.. הם אמנם זריזים מאתנו, החתולים, ורצים יותר מהר מאתנו.. אבל, הם קטנים מאתנו בהרבה וקפיצה אחת שלנו שוה.. נו.. אולי.. מאה פסיעות שלהם.. זה לא משחק הוגן. אבל, אלמלא ידענו לקפוץ קפיצות כאלה והיינו צריכים לרוץ אחריהם כדי להשיגם, לא היינו לוכדים אותם לעולם. כי ערמומים הם. העכברים, חשדנים, זהירים ומהירים כשדים.

באמת… למה לא נפסיק לרדוף אחריהם וללכוד אותם? מה הם אשמים, שהם עכברים? לא יפה שמתאכזרים אנו אליהם.. אבא אומר שהם האויבים שלנו.. שאלמלא הם, היה לנו אוכל בשפע.. הם באים בהמוניהם בלילות אל פחי האשפה ומכרסמים כל מה שניתן לאכילה. בבוקר נותרים בפחים רק שיירי נייר, קופסאות פח וזכוכית. את אלה אי אפשר לאכול. מזלנו, אומרת אמא, שבמשך היום שומרים החתולים שמירה מעולה על הפחים והמפלצות הקטנות לא מעיזות להתקרב וככה יש לנו ממה להתקיים.

אבל, אני, אין לי תיאבון רב. אני מעדיף לשחק מאשר לאכול. לא דרוש לי הרבה. גם לטרוף עכברים אינני אוהב. אני יודע איך לעשות זאת. לימדו אותי. אבל לא כדאי לי. עכבר גדול בורח ממני ואני אפילו קצת פוחד ממנו… ועכבר קטן.. אין בו כלום.. למה באמת לא נחיה בשלום אתם? הם כל כך חמודים ומצחיקים.. שיאכלו הם בלילה ואנו ביום.. יש די לכולם.. לא צריך לריב על קצת שיירי אשפה כמו.. כמו אויבים.

זה העכברון הקטן יכול היה להיות חבר שלי ולשחק אתי. נמאס לו לשחק כל היום עם חתלתולים אחרים.. הם דוחפים אותי.. הופכים מצד לצד, קופצים על גבי ושורטים בצפרנים.. איזה מין משחק זה? למה לי לשחק אתם? איפה ההורים? אם אינם רבים ביניהם ואינם נלחמים בחתולים אחרים, מתחילים הם לפקח עלינו, הקטנים. מתחילים לחלק לנו מכות כף וצפורן ולאסור.. לאסור הכל.. אל תנמנם!. אל תשכב פרקדן על הגב עם הרגלים למעלה, כי חתול המכבד את עצמו חייב להיות מוכן כל רגע לקפיצה על הטרף. חתול חייב להילחם על מזונו.. קטנים כגדולים.. בינינו, החתולים, אין אחד מרחם על השני. הוא מוכן לנקר את עיניו בגלל פירור קטן.. ככה זה.

לעתים,מעדיף אני להישאר רעב ולא להתנפל על האוכל כמו.. כמו כלב רע.. לא טעים לי אוכל שכזה.. במיוחד.. כשכל חתלתול פוזל לעבר המנה שלך, כדי לראות אם אין גדולה היא ממנתו.. אם אשכח את עצמי לרגע קט ואחלום קצת, מיד נעלמת המנה מתחת לידי, כאילו לא חלקי היא.

אולי.. באמת.. לא כדאי לי להמשיך ולשהות עם כולם ביחד? אלך לי לבדי. לישון – הן אפשר בכל מקום.. החצרות רבות.. ואין כמו לישון תחת עץ מוצל, מלא ציפרים המיטיבות לשיר.

אך מאין אשיג האוכל אם אתרחק ממשפחתי? מי יודע אם אצליח למצא משהו? אולי לא יתנו לחתלתול כמוני לגשת לפח אשפה? נכון.. שכחתי.. ישנו עוד העכברון הקטן.. לבטח אינו יודע לרוץ מהר ואוכל להשיגו בקפיצה או שתים.. עוד אחת והוא בין שיני.. ומה עם המשחק, בו רציתי לשחק אתו? אשיק עם עכברון אחר.. לבטח יימצא כזה שירצה בכך.. וכי מה יש לו לחשוש ממני? הן חתלתול קטן אני..

פּייר, החתול לא הצטיין ביופיו, פרוותו המלוכלכת והפרועה העידה עליו ממבט ראשון, שחתול חצר הוא. חתול רחוב, חתול פחי־אשפה, מהסוג הפשוט, הרגיל והבזוי.

פיִיְר החתול, לא הצטיין ביופיו. פרוותו המלוכלכת והפרועה העידה עליו ממבט ראשון, שחתול חצר הוא, חתול רחוב, חתול פחי־אשפה, מהסוג הפשוט, הרגיל והבזוי.

פייר נולד יום אחד עם מספר רב של אחים ואחיות, חתלתולים מכל הגונים, שהצטופפו מייד מסביב לאמם החתולה, כדי לינוק ממנה. לאחר שגדלו קצת ועיניהם נפקחו, החלו לשחק ביניהם. אז הבחין פייר, שאין הוא מחבב את חברתם. להתגרד כל היום, לשמש מטרה לידוי אבנים על ידי פרחחי הרחוב, לשמש מטרה לבעיטות של מבוגרים, בשעה שהם מוריקים דליי אשפה לפחי החצר, מטרה לזרמי מים דלוחים, הנשפכים עליהם מכל חלונות הבתים, בשעה שעולה יללת חתולים בלילה… לא.. זה לא בשבילו! כאשר יגדל, יהיה חתול רק לעצמו. לעת עתה אין ברירה. הוא קטן עדין וכיצד ימצא מזון אם יתרחק ממשפחתו.. אבל.. אין הוא חייב לרבוץ יחד עם כולם ולהתגלגל אתם בחול וברפש..

לאחר וגדל ולמד להגן על עצמו, גרשה אותו אמו מהחצר. “לך! – אמרה לו –, הסתלק לחצר אחרת; מרובים מדי אנו פה ואין די אוכל לכולנו! עתה, הנך חתול גדול! לך לדרכך!”

הסתלק פייר מהחצר, בה נולד. הוא לא כעס כלל על אמו… באמת, הצדק אתה.. החתולים מרובים והמזון מועט.. לא מספיק לכולם.. פרט לזאת.. הן רצה תמיד להיות לבד.. רחוק מכולם.. חתול לעצמו..

בתחילה, לא שיחק לו מזלו. גם בחצר, בה בחר למרבצו החדש, התגוררו חתולים רבים ונלחמו ביניהם על כל פירור ופסולת מזון בצפורנים וביללות. כחתול זר, מחדש בא, גורש לעתים בחרפה והתהלך רעב. האם לזאת שאף?.. האם כך נראה אותו עולם חיצון, עליו חלם חלומות כה רבים? וכי למה מגרשים אותו מכל מקום? האין הוא חתול כמוהם? האין מגיע לו חלק משיירי האוכל כלחתולים אחרים?

נכון.. הוא גאוותן מדי ואינו מוכן ללחום בחתול אחר ולנקר את עיניו בגלל קצת מזון.. אין זה מתאים לאופיו.. אין הוא פרא כחתולי חצר אחרים. בדברים רבים שונה הוא מהם.. למעשה.. אין הוא חתול מכוער.. קצת מוזנח אולי.. עם קצת טיפול ולקוק עצמי, יכול הוא להידמות בקלות לכל אחד מאותם החתולים, הגרים בבתים, הנהנים ממקום שינה רך ונוח ומוגן בקיץ מחום הזבובים ובחורף מגשם וקור… וגם אוכל חם ומתוק ומוגש בקערה.. כך לפחות מספרים הם, חתולי הבית.

אנו, חתולי חצר, מביטים עליהם מלמעלה למטה, כעל חתולים נחותים מאתנו. צעצועי אדם.. שמשמשים לשעשועים.. שיהיה מה ללטף.. ואלה, המפונקים, חושבים, שחתול שאין לו בית, אינו חתול כלל. הוא חיה, המוכנה לטרוף את כולם בגלל מעט אוכל, שהם, חתולי הבית, מותירים אחריהם מרוב שובע, עבור בני מינם, חתולי הג’ונגל החצרי.

מי מקנא במי? המבוייתים והמצוחצחים, המדיפים ריח סבון ריחני והחיים ללא שמץ דאגה וסכנה כלשהי – בחתולי הרחוב ופחי האשפה, הגאים בחרותם ובאי תלותם באיש… או חתולי החצר, הנלחמים ביניהם, הרבים על כל דבר והחיים בחוץ, בשמש הלוהטת, בקור הצורב ובגשם המרטיב – בבני מינם, שמצאו מחסה, טיפול ומזון על חשבון חרותם ואינם, אלא חיות מאולפות לשעשוע אדם.. באמת.. מי מקנא במי?..

נדמה לו לפייר, שפתאום.. החלו האנשים הגרים במרפסת מעליו.. לרמוז לו.. לפתות אותו.. שיבוא אליהם. משונה! אולי זה רק נדמה לו? אבל, פעם.. אפילו.. נכון.. פעם.. כאשר קפץ למרפסת זו.. ככה הם סתם.. מצא קערה מלאה חלב ופרוסות חלה טבולות בו.. כאילו מוכנה למענו.. חתול חצר, זה חתול חצר. יש לנצל כל הזדמנות.. לא חשב הרבה, שתה את כל החלב וזלל את פרוסת החלה.. באמת.. היה טעים.. אבל, מה לו ולאנשים אלה? רוצים חתול ביתי, שיקנו להם אחד.. יש חנויות, בהן מוכרים חתולים כאלה.. בעיניו ראה.. זה חתלתולי, של חתולות בית, שאין רוצים בהם… מה לו ולהם?

ברבות הימים, מצא פייר, שתמיד קל יותר לקפוץ קפיצה קלה למרפסת זאת ולהנות מקערה מוכנה.. ובעיקר מלאה אוכל טעים.. מאשר להילחם עם שכניו לחצר על כל פירור. לאט, לאט, חדל לפחד מזוג האנשים, שהאכיל אותו ושתה אפילו בנוכחותם, כשהם עומדים מעליו ומתבוננים בו בשעת מעשה, כאילו ריחמו עליו.. הוא אפילו העיז ונכנס לפנים הדירה, טייל בזנב מורם בכל החדרים, סקרן לדעת מה נמצא בכל מקום.. אבל לא שהה זמן רב אף פעם. וכי מה איכפת לו איך נראה ביתם? מה לו ולבית הקריר והמרווח הזה? הוא חתול לעצמו ולא לאחרים..

יום אחד, עלה פייר בקפיצה למרפסת ולא מצא את הקערה במקומה הקבוע. התהלך מאוכזב במרפסת, כששפמו הלבן מורם לאות אי שביעת רצון. מה קרה פתאום? איפה הקערה שלו? לפתע גילה, שהקערה המלאה כתמיד, נמצאת הפעם בתחתית ארגז גדול. הסתובב סביב הארגז והיסס.. למה דוקא שם? לגשת או לא לגשת? אם יכנס לארגז, יהיה ככל חתול ביתי, שמקומו נקבע בבית.. למרות.. שאוכל זה אוכל.. ואם אלה רוצים דוקא להסתיר את הקערה בארגז.. אולי מגשם.. אולי מאבק.. ואולי מפני חתולים אחרים, שלבטח ראוהו קופץ על מרפסת זאת ואם ימצאוה, יאכלו את מנתו.. ערמומים הם, האנשים האלה.. איפה שלא תהיה, הקערה היא אותה הקערה והיא שלו.. ראו נא! ראו נא! גם להם מתחשק כבר לבא הנה.. זה המקום שלו:

קפץ לארגז והחל לאכול מהקערה. מרוב רעבתנותו לא שם לב.. שמכסה הארגז נסגר מעליו פתאום והוא נשאר בחשכה. מה קורה פה? הוא חיכה, שהמכסה יתרומם שוב.. אבל.. במקום שיתרומם המכסה, מישהו, שם בחוץ, הרים את כל הארגז, נשא אותו מחוץ לדירה, ירד אתו המדרגות הבית, העמיסו על מכונית מלאה חפצים שונים. כל זה ראה פייר דרך סדק בארגז ונדהם. חוצפה שכזאת! מה הם חושבים להם? ללכוד אותו כעכבר לתוך מלכודת?

הוא החל להשתולל, לשרוט בצפרניו, לנשוך בשיניו את דפנו הארגז, אבל ללא הועיל.

המכונית זזה מהמקום, הקערה התהפכה והוא נתקל בקיר הארגז. אולם, הוא לא נרגע. שדבר כזה יקרה לו, לפייר הגאה.. לא לשוא התפתו חתולים אחרים מחצרו לטעום מקערת האוכל. הם חכמים ממנו.. הרבה יותר חכמים..

עייף פייר ממלחמתו בדפנות הארגז החזק ונרדם. המשאית נסעה שעות רבות וכאשר נעצרה לבסוף, ישן עדיין פייר, כי ראשו כבד עליו מרוב מחשבות, רוגז ועייפות.

כאשר פתח את עיניו, מצא את עצמו במקום זר, בדירה שונה מזו שהכיר. אמנם זוג האנשים היה אותו זוג, אבל הדירה היתה מרווחת יותר ללא מרפסת, שממנה ניתן להציץ לחצר או לקפוץ לתוכה. היא היתה בקומה גבוהה יותר מקודמתה וגם החצר, שאותה ראה פייר דרך האשנב הקטן של חדר האמבטיה, (כי החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים), היא שונה ואחרת. יש בה צמחים רבים, הממלאים את פני כל השטח ולמעשה.. זה יותר גן מאשר חצר.. לכן, אין בה זכר לחתולים כלשהם. פחי האשפה מוסתרים בה במבנה בנוי, המסוגר היטב ושאין לו דריסת רגל לחתולים. לא שומעים פה את יללותיהם.. לא רואים את משחקיהם. ובכלל.. איזה עולם זה? עולם ללא חתולים? זה לא בשבילו.. אמנם, הוא תמיד ברח מהם, לא רצה לשהות בקרבתם.. רצה להיות חתול לעצמו.. אבל ידע שהם נמצאים, ראה אותם משוטטים, רבים או רובצים ומנמנמים..

כיצד לצאת מפה? נכון, הזוג טוב אליו.. שוב מעמידים את הקערה שלו מלאה חלב טעים בפניו.. אבל אין הוא רוצה בו.. אין הוא רוצה באוכל הבא מהם.. הוא פוחד מהם.. פוחד אפילו להירדם, פן יקחוהו שוב ויעבירוהו למקום חדש, בלתי ידוע לו.. אמנם הם מביטים עליו ברחמים.. כנראה מהססים.. לשחררו או לא לשחררו? לבסוף, כנראה החליטו.. שאולי יתרגל למקום החדש.. סילקו אפילו את הארגז הארור.. אבל, לא! הוא חתול לעצמו ועוד יראה להם..

באחד הימים חזר הזוג הביתה, עבר את כל החדרים ולא מצא את פייר. לאן נעלם החתול? הדירה בקומה רביעית וקפיצה מגובה זה – מוות בטוח אפילו לחתול הזריז ביותר. יצאו החוצה, הסתובבו מתחת לחלונות דירתם החדשה וכל מה שמצאו, זה סימני דם מתחת לחדר האמבטיה. אבל החתול נעלם ואיננו.. כאילו בלעה אותו האדמה..

הם התחרטו על שלקחו אותו אתם לדירתם החדשה. ועוד בדרכי ערמה.. באמת.. זאת היתה שטות.. היו חייבים לדעת.. חתול גאה כזה.. אולי שב למקום מולדתו? גם לחתולים מותר להתגעגע למקום כלשהו. אבל.. איך זה אפשרי? זה מרחק עצום.. איך ימצא את דרכו? אם רצו בחתול משלהם, יכלו לקנות להם אחד כזה מבויית.. משעשע.. חתלתול נקי ונאה, ללא בעיות..

מאחד מילדי השכנים, שהכיר את פייר וראה אותו עומד לעתים קרובות על אדן האשנב, כשהוא מציץ למטה בעינים עגומות, נודע להם, שראה את חתולם רובץ פצוע באחד המגרשים הריקים שמחוץ לעיר. יצאו לחפשו ומצאוהו, פצוע קשה. כאשר ראה אותם מתקרבים אליו, רצה להתרומם ולברוח. אבל לא עצר כוח, רגליו התעקמו מתחתיו ובקושי זחל זחילות אחדות.

רצה הזוג לקחתו על הידים ולהביאו אתם הביתה, כדי לטפל בו. אבל החתול סירב. למרות חולשתו הרבה, שלח בהם את צפרניו ואת שיניו החדות ולא זז ממקומו.

נתמלאו עיני בני הזוג דמעות חרטה וכאב. מין עקשנות שכזאת! פצוע קשה ודוחה את עזרתם.

הלכו הביתה. הכינו קערה מלאה כל טוב וחזרו למגרש הריק. שמו את האוכל לפניו בזהירות. יאכל.. או לא יאכל..?

הציץ פייר בקערה המוכרת לו היטב ושבגללה.. הרהר והרהר.. הנָאֶה לו לקבל זאת מהם? הרעב גבר על גאוותו. זחל לאט עד הקערה וניסה ללקק מתוכה. איך הוא מתנועע? בקושי הגיע לשולי הקערה.. האם זאת אשמתנו? לאחר ככלות הכל.. זה רק חתול.. האם “רק חתול” – זה תירוץ? רק חתול.. רק בן אדם.. לא דורסים רק במכונית.. דורסים כל פעם שכופים על מישהו משהו שלא נעים לו.. שלא מתאים לו.. שאין הוא רוצה בו.. כופים.. גם לבעלי חיים יש רצון משלהם.. גם הם יודעים מה טוב להם ובמה למאוס..

בכל זאת, חייבים הם לעזור למסכן.. כן.. מזה מתחיל כל הסיפור.. לעזור..

מאז הולכים בני הזוג יום יום עם הקערה למגרש הריק ומגישים אוכל לחתולם הגאה.. האמנם הוא חתולם?

ידוע לכם לבטח, שישנם סוסים וסוסים, לא כולם שווים. יש סוסי עבודה המושכים את המחרשה, המתלם והמשדדה וכלים חקלאים שונים, של האכר. יש סוסי משא, המושכים קרונות עמוסים שקים, רהיטים, חומרי בנין וכל משא כבד שהוא. יש סוסי רכיבה, המשמשים אך ורק לרכיבה. עליהם רוכבים פרשים מחיל הפרשים, שוטרים הממונים על הסדר בערים הגדולות, חילי משמר המלך הרוכבים לפני מרכבת המלך בהופעות חגיגיות וכל מי שאוהב סוסים.

המיוחסים בין סוסי רכיבה –הם סוסי המירוץ. באלה, מטפלים סייסים מיוחדים, המנקים אותם, מאכילים אותם ומוציאים אותם לריצות קצרות ולמירוצים. הם שוכנים באורוות מרווחות ונקיות להפליא. לא כל סוס רכיבה משמש סוס מירוץ, כי לא כל סוס יודע לדהור מהר. לכן, בוחרים את סוסי המירוץ מבין הסוסים הגזעיים. לשם כך, מנהלים לכל סוס ספרי יוחסין מדור לדור ובו מפורטים – שמו, שם אביו, שם סבו אבי סבו וכו.

לאכר משה היה סוס ושמו ־יאני. יאני זה, היה דור שלישי לסוסי מירוץ. ביניהם היו שזכו בפרסים נכבדים בתחרויות מירוץ. אולם יאני שלנו, שימש במשקו של משה, כסוס עבודה לכל דבר. כאביו, שנמכר בזמנו לאביו של משה, ושירת אותו כל חייו.

למשה האכר אשה ושמה – יעל. לא היו לזוג זה בנים או בנות. משה היה חקלאי חרוץ וטרוד כל היום בעבודתו במשק. כמובן, שיאני עזר לו בנאמנות. בהיותו סוס ממושמע ונוח, לא טעם מימיו טעם שוט ותמיד ניחש מראש את רצון בעליו.

נוסף לגרירת כלי החקלאות השונים, ממחרשה עד מגפר, היו רותמים אותו לכרכרה בכל פעם שנסעו העירה.

פעם, בשעה, שמשה החזיק בידית המחרשה במהלך החריש, נתקלה רגלו באבן גדולה שבלטה מן הקרקע והוא מעד ושיבר את רגלו. שכב משה על האדמה, נח מכאב ולא ידע כיצד להזעיק עזרה. השדה היה ריק מאדם ומרוחק ממקום ישוב.

יאני הסוס, עצר מיד הסתכל אחורה וראה את בעליו שוכב על הקרקע וגונח. יאני הבין כי משהו קרה למשה. במשיכה חזקה שחרר את המחרשה מהניר ופנה בריצה לחצר המשק, כשהמחרשה נגררת אחריו.

כאשר ראתה יעל את יאני חוזר מהשדה לבדו עם המחרשה, הבינה שמשהו קרה לבעלה. חיש מהר התירה את יאני מהמחרשה, רתמה אותו לכרכרה ושניהם יצאו לדרך. יאני הוליכה ישר למקום תאונה ועמד בסבלנות במקומו עד שמשה, בעזרת יעל, הצליח לעלות על הכרכרה. הם יצאו בדהרה לעבר בית החולים הקרוב, ששמו – “אסף הרופא”.

כיוונו אותם ל“חדר המיון”. זהו אולם גדול, אליו מגיעים כל החולים לבדיקה ראשונית ובו קובעים אם יש צורך להגיש לחולה עזרה ראשונה בלבד או לאשפזו בבית החולים לטיפול ממושך. הרופא, שבדק את משה, קבע שרגלו שבורה בקרסול. הוא שם עליה שכבת גבס לבן וצווה להשכיב את משה במיטה עד שיחלים.

יעל חזרה עם יאני הביתה עצובה מאוד. היא התירה אותו מהכרכרה ויאני דהר לאורווה, בה היו מוכנים עבורו, שחת ריחנית, שוקת מלאה גרעיני שעורה טעימים ומים נקיים, כי, כידוע, מואסים הסוסים במים עכורים.

מעתה, היתה יעל עסוקה מעל לראש. נוסף לעבודתה הרגילה, בלול ובבית, היה עליה לבצע גם את עבודות בעלה. היינו – לחלוב את הפרה “ממולי”, להוביל את כדי החלב לצרכניה, לרחוץ את הביצים מהלול, למיינן ולהביאן למקום הריכוז. כמובן, שאסור היה גם להזניח את נקיון מבני המשק, פן תתגנב מחלה, העלולה לסכן את בריאות בעלי החיים.

כל אותה עת, היה יאני חופשי לנפשו. יכול היה לצאת מהחצר, לטייל בסביבת המשק וללחך מהעשב הטעים שבצידי דרכים. יכול היה לבקר את כלב השמירה, זריז, ולשוחח אתו. אולם הוא החליט אחרת. מבלי להרהר הרבה, חמק מהחצר ורץ לכיוון בית החולים.

כאשר הגיע לשעריו, עצר אותו השוער ושאל: “מה לסוס ולבית־חולים לבני אדם?”

יאני ענה ללא היסוס: “אדוני שוכב פה פצוע ואשתו שלחה אותי אליו, כדי למסור לו הודעה חשובה. אנא! הרשה לי להיכנס!”

צחק השוער, טפח בחיבה על אחורי הסוס הפיקח ופתח בפניו את השער.

יאני רץ ישר למחלקה, בה שכב משה. משראה, שגדול הוא מדי מכדי לעבור דרך הדלת המוליכה למחלקה – החל להציץ דרך החלונות הפתוחים של כל חדר וחדר, עד שהגיע לחדרו של משה. הכניס את ראשו דרך החלון והחל לצנוף. שמח משה ואתו שמחו יתר החולים. הם חדלו לגנוח, להאנח ולהתלונן על מכאוביהם, כולם כאיש אחד קמו ממיטותיהם ורצו אל החלון, כדי ללטף את ראשו של יאני, האורח החשוב והחביב.

מאותו יום, הכירוהו כל החולים המחלקה. כל אחד מהם הצטייד בחתיכות סוכר ובסוכריות, כדי לכבד את האורח. אפילו הרופאים והאחיות, שלרוב מחמירים עם מבקרים בלתי רצויים, המפריעים להם בעבודתם, שמחו לקראת יאני. הם גילו לתדהמתם, שהופעת הסוס מביאה ברכה רבה למחלקה. החולים אינם מסרבים לקבל תרופות וזריקות, כי מתביישים הם מפני הסוס, העוקב דרך החלון אחר מעשיהם ותנועותיהם בעיניו הפקחיות. כולם מחלימים מהר יותר ומקילים על עבודת האחיות.

בעיקר, שמחו למראה יאני, הזאטוטים ממחלקת הילדים הסמוכה למחלקה שבה שכב משה. הם אימצו את יאני מיד, נעשו חבריו, רכבו על גבו וכאשר יאני נח מהרכיבה, התאספו סביבו והאזינו לסיפוריו על העולם המופלא של המשק, על בעלי החיים המתגוררים בו בחצר אחת ועל השלום השורר ביניהם. הוא גם סיפר לזאטוטים על משה ויעל, על חריצותם ועל הנסיעות שנסע אתם לכרך הגדול לקניות או לבלוי. שם, במשק, – סיפר –, אין עצלנים. כל אחד עושה את המוטל עליו מבלי להתלונן. הפרה ממולי נותנת את החלב בשפע, התרנגולות והברוזות מטילות בצים, הכלב זריז שומר יומם ולילה על החצר ולא נותן דריסת רגל לזר, מבלי להזהיר את בעלי המשק בנביחותיו והוא, יאני עוזר בכל החריצות ושמח בחלקו.

"אז למה אתה עצוב מדי פעם בפעם? – שאלו הזאטוטים.

“כי עוד עבודה רבה לפנינו ומשה לבטח מצטער כמוני, על שאין אנו ממשיכים בעבודות שהפסקנו בגלל התאונה שקרתה לו. אם לא נכין את הקרקע לזריעה ולשתילה – לא יהיו יבולים והמשק ילך לאיבוד. משה חייב להחליט מהר ולחזור הביתה.”

היו ילדים, שסירבו לחזור הביתה לאחר שהחלימו ממחלתם. הם לא רצו לעזוב את יאני ואת סיפוריו הנפלאים. יאני הרגיעם. הוא נפרד מכל אחד ואחד בלקיקת לשון, צהל לכבודם והזמין את כולם עד אחד לסוסיאדה הבאה, שתיערך בעמק יזרעאל, בה הוא יתחרה כסוס מירוץ. כל הילדים הבטיחו לבוא.

לאחר כמה שבועות, כאשר משה החלים מפצעו, הופיע יאני עם יעל והכרכרה. בשמחה וצהלה נשא אותם חזרה למשק.

מיום שחזרו למשק, לא נפרדו לרגע. כולם עבדו במרץ רב, כדי למלא את הפיגור שהצטבר בגלל מחלת משה. חרשו, זרעו, שתלו והישקו מהבוקר עד הערב. גם יתר בעלי החיים במשק ואתם גם זריז הכלב, שמחו לשובו של משה. עתה המה המשק מקולות בעלי החיים, כבעבר.

כאשר הגיע מועד הסוסיאדה, הכין משה סלים מלאי פירות מהכרם ומהפרדס ויעל טרחה רבות ואפתה תופינים ועוגיות. כל זה היה מיועד לילדים שהוזמנו על ידי יאני. ואכן, נאמנים להבטחתם, הופיעו כל הזאטוטים והוריהם, הקיפו את הכרכרה וליטפו בחיבה את יאני.

אחד ההורים, רוכב מובחר ופרש מתחרה לשעבר, הסכים לשמש כיוקי של יאני במירוץ. לשמע יריה מאקדח הזנקה (כאות להתחלת המירוץ), נזכר יאני, שהוא למעשה צאצא של סוסי מירוץ מיוחסים ודהר בכל כוחו. כל הילדים, חבריו, והוריהם, הסתדרו בשורה ראשונה ועודדו את יאני בקריאות עידוד. יאני זכה בפרס חשוב וכולם באו לברכו על הנצחון.

אחד הילדים התקרב אליו וענד על צוארו שרשרת עם דיסקית כסף ובה היה חרוט: “ליאני, חברנו, באהבה מכל הילדים, שעזר להם להחלים בבית החולים”.

יאני היה גאה מאוד על הנצחון במירוץ ועל אותו החיבה. הוא הניע את ראשו לאות תודה וצהל לעבר חבריו הקטנים. לאחר שהילדים והוריהם התכבדו בכל הטוב, שהובא למענם, חזרו הביתה גאים ועייפים מיום הנהדר.

למחרת, הסתובב יאני בחצר המשק וסיפר לכל בעלי החיים על הצלחתו במירוץ. הוא הראה לכל את השרשרת הנאה שקיבל מהילדים. אפילו משה, שתמיד חיבב את יאני, החל להתיחס אליו בכבוד ובמשנה חיבה, כיד ימינו במשק.

הפעם נספר לכם על חתול פשוט, ששמו אפורי. שם זה בא לו בגלל צבע האפור של פרוותו. לא היה זה חתול מגזע מיוחס וגם לא הצטיין ביופי מיוחד, כפי שניתן לראות בחתולי סיאם המהוללים, למשל. בדבר אחד נבדל הוא בכל זאת מבני מינו. הוא היה חתול צמחוני ולא אכל בשר. מיום שנולד נשבע, שלעולם לא יבוא בשר לפיו. די לו בהחלט בקצת חלב, שיירי פרוסה או גבינה לבנה ומים נקיים.

לדעתו, חייב חתול להיות משוגע, כדי לרוץ אחר עכברים, לצוד אותם ולטרפם. איזה מאכל הוא העכבר? סתם חתיכת פרוה אפורה וזוג עינים מתרוצצות מפחד. תגידו אתם, מה העונג לצוד יצור זה, שאינו יודע לעמוד על נפשו!

בגלל התפריט הצמחוני, נשאר אפורי רזה כמקל. זריז היה כעשרה חתולים והם אמנם קנאו בו על כך. עם זאת, תמהו לשם מה דרושה לו זריזות, אם אינו מנצל אותה לציד עכברים.

עם הזמן הפך אפורי לחסיד הצמחונות המחלטת והביט בתיעוב על אוכלי בשר. הוא גם לא פחד להכריז על דעותיו בפומבי. בהיותו נואם מצויין, היה מנצל את כשרונו בכל מקום אליו הגיע. היה עולה בדילוג אחד על כסא, חומה, מדרגות כניסה ואפילו על ערמות אבנים או פסולת ומשם היה נושא את דבריו בהתלהבות על המועיל והמהנה שבאכילת מאכלי חלב בלבד.

החתולים לא אהבוהו ביותר. להיפך! הם היו בזים לו והסתלקו כל אימת שהופיע באיזה מקום. הם ראו בו בוגד בבני מינו, לא רצו להאזין לנאומיו והאמיצים שביניהם היו מתנפלים עליו, שורטים אותו בצפרניהם ומגרשים אותו בחרפה מחצרם. רבים מהם היו עורכים לו מקהלת יללות ומפריעים לו בשעת נאומיו.

רוחו של אפורי לא נשברה עקב הפרעות אלו. הוא המשיך בשלו. אלא, שהפעם, היה קהל מאזיניו מורכב כולו על טהרת העכברים. הם הפכו לחסידיו הנלהבים, היו כרוכים אחריו והוזעקו ממרחקים לכל מקום, בו בחר כבמה לנאומיו. הם לא הסתפקו בכך שהיו מוחאים כף לכל מלה שיצאה מפיו, אלא שלעתים היו רצים לפניו ונושאים כרוז ענק, עליו היתה דבוקה תמונת אפורי ומתחתה המלים: “יחי אפורי, מלך הצמחונים!!!”.

בשעה שהיו העכברים מרקדים סביבו, ונהנים מדבריו וממעשיו, היו החתולים, אויביו המושבעים, נהנים שבעתים ממנהגיו. בשמעם על המקום המיועד לנאומו החדש – חיכו החתולים עד גמר ההתקהלות העכברית, בהסתתרם בערמה בפינות חשוכות, האזינו בחיוך ערמומי לדברי שטות שלו ועם תום דברי אפורי וגמר מחיאות הכפים של העכברים, היו החתולים האורבים מזנקים ממחבואיהם וטורפים בקהל העכברים המשולהב. מה איפוא הפלא, שקבוצת חסידי אפורי הלכה וקטנה עד ששום עכבר לא העיז להופיע ולבקר באסיפותיו.

התהלך אפורי מר נפש. איבת החתולים אליו לא פחתה והוא גורש מכל מקום אליו הופיע ולא ניתנה לו דריסת רגל לאיזה פח אשפה שהוא, כדי שימצא את המעט הדרוש לו למחייתו. החתולים לעגו לו ושילחו אותו, שיצוד עכברים כשירעב.

יום אחד פגש אפורי חתול גדול ועצלן, ששמו “ג’ינג’י”. ג’ינג’י היה צהוב כולו מראש עד זנב ולמרבית ההפתעה היה גם הוא צמחוני. אמנם לא מלידה, אלא מעצלות. פשוט התעצל לרוץ אחר עכברים, כדי לצודם. התענין אפורי אצלו על יחס החתולים אליו. האם גם הוא נרדף על ידם?

צחק הג’ינג’י ואמר: “פה משמש לחתול לאכילה ולא להשמעת דעותיו. אני חי בשלום עם כולם וחתול לא פוגע בי לרעה.”

“ובכל זאת – המשיך לחקור אפורי ־, האם הם יודעים שגם אתה מתעב בשר? הן רואים הם אותך בשעת אכילה ליד הפחים ולבטח הבחינו מזמן שבררן אתה כמוני.”

“וכי אוכל אני אתם מפחי אשפה המסריחים שלהם? – שאל ג’ינג’י בבוז ־, את ארוחותי אוכל אני במועדון הצמחונים.”

“מימי לא שמעתי עליו – תמה אפורי ־, האם קיים משהו כזה?”

“בטח! – הוסיף הג’ינג’י בגאוה ־, זה מועדון לחיות צמחוניות מכל המינים. חברים בו כלבים וחתולים, זאבים ודובים ואפילו קופים. כולם אצלנו צמחונים”.

"ואין הם טורפים זה את זה? – שאל אפורי.

“וכי למה שיטרפו? – השיב הג’ינג’י ־, במועדון זה שורר שלום בין החיות. כולם אוכלים מפירות גן ושדה או דברי חלב. כולם מתחבקים ומתנשקים בו כידידים טובים כל היום”.

“כפלא הוא בעיני – התפעל אפורי ־, ממש גן עדן! ואיך נראה המועדון?”

“ככל מועדון – השיב הג’ינג’י ־, יסד אותו דוב זקן, לאחר שנשרו שיניו ולא נותר בו הכוח לצוד ציד. הוא הפך לצמחוני קנאי וצירף אליו כל חיית טרף שהיתה מוכנה לוותר על אורח חיים פראי. כל באי המועדון מאושרים לקבל מאכלים מן המוכן, המוגשים להם מסביב לשולחן ארוך באולם הגדול של המועדון.”

"ואיך המאכלים שם? – היה אפורי סקרן לדעת.

“המאכלים טעימים מאוד – התפאר הג’ינג’י ־, וזאת הודות לטבח ששמו – ז’אק. ז’אק זה – הוא קוף שימפנזה, שבילה את כל ימיו בגן החיות. עתה, לעת זקנה, שוחרר מכלובו, כדי לשמש טבח במועדון שלנו. הוא אוהב מאוד לבשל, לבחוש בכפו השעירה בקדרת התבשיל ולהוסיף מלח ופלפל ותבלינים בכף נדיבה. כאשר הוא חותך בצל לאיזה תבשיל, הוא בוכה בדמעות, הזולגות ישר לתוך המרק. זהו – “מרק הדמעות”, שהודות לו התפרסם מועדוננו ושכל הלקוחות שלו מתלקקים בשעת אכילתו.”

“ומי מספק לכם את כל המזונות הללו? – הוסיף אפורי לשאול ־, הן לבטח אין למצאם בפחי אשפה… ירקות.. פירות,, תבלינים.. בצל..”

“רואה אני – לעג לו הג’ינג’י ־, שלא שמעת מעודך על “אגודת צער בעלי חיים”. היא דואגת ששום בעל חיים המתהלך על ארבע לא יסבול חרפת רעב או מכל סבל אחר”.

“וזה, ז’אק, לדבריך, ־ תמה אפורי ־, מסכים להכין מאכלים לחיות.. סתם ככה.. מטוב לב..? אני לא הייתי מוכן לעשות זאת למען אחרים.”

“גם אני לא – תמך בו הג’ינג’י ־, כי עצלן אני מטבעי. אבל אספר לך בסוד.. ג’אק טוב הלב שלנו, לוקח כל הבננות, הבוטנים והאגוזים, שסופקו למועדון, עבור עצמו ועבור צאצאיו. הן סבא הוא ואיך זה ילך לבקרם בגן החיות בידים ריקות?”

“אני מבין – הרהר אפורי בקול ־, איך אפשר להצטרף למועדון זה? לאמר את האמת, רעב אני ככלב, כי החתולים מגרשים אותי מכל מקום ולא נותנים לי לגשת אפילו לפחים. אינני זוכר מתי טעמתי לאחרונה משהו..”

ריחם הג’ינג’י על חברו החדש והביאו למועדון. שם הציגו בפני יושב הראש – הדוב הזקן. הג’ינג’י המליץ על אפורי כעל צמחוני מושבע, שאף פעם לא בא לפיו שמץ של בשר.

משהתקבצו רוב החיות במועדון מסביב לאורחם החדש, סיפר להם אפורי כל מה שעבר עליו ועל גורלו המר. השתתפו החיות בצערו, הושיבו אותו במקום נכבד והעמידו לפניו קערה מלאה “מרק הדמעות” המפורסם.

בשעת הארוחה, החל אפורי להתפאר בכשרונו כנואם לטובת הצמחונות. הוא כה התלהב מדברי עצמו, שכמעט וסיפר להם, שזכה לתואר “מלך הצמחונים”. אלא, שהג’ינג’י, שישב סמוך אליו, הזהיר אותו לבל ירבה בהתפארות עצמית, כדי לא לעורר קנאה בין חברי המועדון. התואר של “מלך הצמחונים” מגיע בצדק לדוב הזקן, מייסד המועדון והוא יראה לבטח בעין רעה, שחתול, מי יודע – מה שמו! יתהדר בתואר זה. השלום בין החיות – הסביר הג’ינג’י ־, שורר פה בגלל זה, שאין חיה מתנשאת על חברתה. לאחר הארוחה הולך כל אחד למקומו וזהו זה.

אך אפורי לא קיבל את עצתו של הג’ינג’י. משראה, שכל החברים פונים אליו באדיבות, שלא הורגל לה זה זמן רב, החליט להשויץ בפניהם ולא חסך מהם אף פרט מהרפתקאותיו הסוערות. איך הריעו לו העכברים ומחאו לו כף, איך החתולים קנאו בו וטרפו את קהל מעריציו ובכלל.. עליכם.. ידידי החדשים לדעת.. שכבוד גדול הוא למועדונכם, לארח בין כתליו אורח חשוב ונכבד כמוני.. נואם, שהקריב את כל חייו למען ענין הצמחונות..

קמה מהומה באולם. כל החיות קפצו ממקומותיהם, החלו לדפוק על השולחן ולהפוך את קערות המרק המהולל. השימפנזה הזקן, שראה לתדהמתו, שקערות האוכל, שכה טרח להכינן, הפוכות על פיהן, רגז מאוד. הוא, שמימיו לא נגע בזבוב, רצה להתנפל על אפורי, לאחוז בגופו הכחוש ולהשליכו החוצה.

הדוב הזקן נהם בקול והשתיק את הנוכחים.

“חוצפה היא – נהם ־ שחתול פשוט וטיפש כזה, שעדין לא התקבל כחבר במועדון מכובד זה, מעיז להתנשא מעל לאחרים ולהתפאר בנאומים חסרי ערך. אם רוצה הוא דווקא להתרברב, שיעשה זאת בפני חתולים טפשים כמוהו, אם מוכנים הם בכלל לשמוע את דבריו. כחתול – המשיך הדוב ללעוג ־ אין לו לאפורי במה להתפאר. לא הדרת פרצוף ולא הדרת גוף, שאינו עולה בגודלו על זה של עכבר מורעב. ולבטח לא בחכמה! כי מה לחתול כמוהו ולחכמה? זו לא באה עם דברנות תפלה. התרברבות שוא – חטא היא ואחת דינה – גירוש מהמועדון. מי מכם מוכן לעזור לי לסלק אורח בלתי רצוי זה מהמועדון שלנו?” – שאל הדוב את הנוכחים.

אפורי לא חיכה שיסלקו אותו. בזריזות התחמק מביניהם ובדילוג אחד נמצא בחוץ. יותר משנבהל, נעלב הוא. הנשמע כדבר הזה? הוא, אפורי, שכל עכבר משתחוה בפניו וכל חתול מקנא בו, יושפל על ידי דוב זקן, חסר שינים? היה לא יהיה! אין הוא זקוק להם ולא יחזור אליהם לעולם! לעולם!

עברו ימים ומצבו של אפורי הורע. עתה נזכר הוא בגעגועים ב“מרק הדמעות”, שלא הספיק אף לטעום ממנו. היה עליו למצוא את מזונו בפחי אשפה ולהילחם בחתולים פראיים ומלוכלכים. בינתים שכחו החתולים את מנהגיו המוזרים ודברנותו, קרבוהו אליהם, שיתפו אותו באכילה ואפילו הירשו לו לישון בחברתם.

לכאורה, שב אפורי להיות חתול כאחרים, קבצן ונודד. אולם בעומק נשמתו לא ויתר על דעותיו והיה חולם עליהן בשנתו, בלילות רעב וקור. לרוב, חלם, שהחתולים החלו לכבדו ולהעריך את חכמתו. הם בחרו בו לשופט של ריב וקטטות שלהם ולאות תודה שמו לפניו את הנתחים השמנים והטעימים ביותר. אותם זלל, השמין מיום ליום, הלך וגדל, עד שנעשה השמן והגדול מבין כל החתולים. אז, כמובן, בחרו בו למלך.

מחלום זה שחלם אפורי, היה מתעורר שמח ומספר לשכניו החתולים על מה שחלם. אולם, אלה, במקום להביט בו בהערצה ולנהוג בו כבוד, צוו עליו לשתוק, כי פטפוטיו מפריעים להם להתנמנם. לאחר ולא חדל להטרידם בתיאור חלומותיו, התנפלו עליו, כפי שעשו זאת בעבר והזהירוהו שאם יחזור אליהם, יהפכו אותו לגל עצמות.

התהלך אפורי מסכן ועלוב. כל שאיפותיו וחלומותיו על מנהיגות בקרב בני מינו, הסתיימו בגירוש, עלבונות ומכות. עליו לנדוד לארץ רחוקה, בה יוכל לדבר באין מפריע ואולי אפילו לזכות בהצלחה. פעם פגש את הג’ינג’י, שמן ומצוחצח יותר מתמיד, והציע לו שיתלווה אליו בנדודיו. אולם הג’ינג’י צחק לו בפרצוף והשיב לו, שעדיף עליו מזון הבא ללא כל מאמץ, על אלף נאומים תפלים, שאין אתם ולא כלום.

יצא אפורי את העיר ולא נודע יותר על גורלו. אין ספק, שעוד נשמע עליו בסיפורים הבאים.

במרתף הבית נשמע לפתע קול פיקוד: “ימינה פנה! שורה יישר! ראש למעלה! זנב למטה! קדימה צעד! אחד.. שנים.. שלושה.. ארבעה! אחד.. שנים.. שלושה.. ארבעה! עמוד! קפוץ לדום!”

היה זה קולו של החתול אפורי, שכפי שסיפרתי לכם, לא זכה לגדולה בעיר מולדתו ועבר לעיר אחרת. הוא התגורר בביתו של הסרן מרדכי. לסרן – שלושה בנים: אורי, בורי, ומורי. כל בוקר היה עושה אתם הסרן התעמלות בוקר ותרגילי סדר. הוא האמין, שאין חינוך טוב מזה וכי מַרגיל הוא את ילדיו לחיי משמעת וחיילות אמיתית. עם סיום התרגילים, היו השלושה קופצים לדום וקוראים יחד: “כן, המפקד!” אותה קריאה השמיעו השלושה כל פעם שאביהם פנה אליהם בשאלה או משאלה כלשהי.

הסתכל אפורי בתרגילים אלה מגובה הארון, מחשש, פן יידרס על ידי הילדים בשעת התרגילים. היות ופיקח היה ובעל תפיסה מהירה, למד חיש מהר את כל הפקודות ומנהגי הצבא וחזר עליהם במוחו שוב ושוב עד שהיו שגורות על פיו. כל מה שחסר לו עתה היה פיקודים שיעמדו לפיקודו.

מנסיונו המר עם בני מינו למד, שאין חתולים באים בחשבון כפיקודים. הם לא יסכימו לשמוע בקולו, ילעגו לו ואולי אפילו יפגעו בו.

זמן רב הרהר, חשב ושקל בדעתו, עד שמצא פתרון. הוא לכד כתריסר עכברים, כלא אותם במרתף ביתו ולשם היה יורד כל בוקר, מצוייד בפירורי לחם ממטבחו של הסרן מרדכי.

אפורי היה פותח את דלת המרתף במפתח, התלוי על סרט שעל צוארו, מעיר את העכברים ומאמן אותם לחיילים ממושמעים היטב של הוד מעלתו, המפקד אפורי. היה זה צבא פרטי שלו, גאוותו ומשאת נפשו. כמובן, שרצה לעסוק במספר חיילים רב יותר, אלא מפאת קוטן רצפת המרתף, הסתפק בתריסר בלבד, כדי לא לשבש את התרגילים.

העכברים לא היו מאושרים מאורח חיים זה. הם אמנם ידעו, שאפורי הוא צמחוני מלידה ולא לכד אותם כדי שישמשו לו טרף קל, אלא כדי לשחק בהם.

בכל זאת, לא היו שמחים בגורלם. פרט לרעב המתמיד, שהיה מנת חלקם, כי אפורי דרש שיסתפקו במועט, כמוהו, כדי לטפח את הזריזות, סבלו הם ממכות, שהיו ניתכות עליהם כל פעם שלא שמרו על סדר מופתי בשורה עורפית או טעו בשעת התרגיל. לאחר שבועים של אימונים מפרכים, התעייפו העכברים עד מוות ונמאס עליהם כל הדבר.

מה שהוסיף לעצבנותם, היו נאומיו הארוכים של אפורי, בהם היה מזכה אותם כשהם חייבים לעמוד עמידת דום ולהקשיב ללא ניע או ניד, לדבריו. הוא הסביר להם, שהם מהווים את הצבא היחיד והמצויין ביותר של ממלכת העכברים. לאחר שיהיו מאומנים כהלכה, יקח אותם אתו לכל מקום, אליו ילך, כדי להתגאות בהם. אם יתמידו להתאמן גם בהעדרו, יבא יום והוא ימנה מביניהם קצינים, שיוכלו לפקד על עכברים אחרים. לאחר שיהוו צבא גדול וחזק, יוכלו להשיב מלחמה לאויביהם החתולים ואז יבא הקץ לטרף עכברים ותשרור צמחונות בכל ממלכת החי.

כל נאום כזה היה מסתיים בפקודת: “הקשב!” ועליהם היה להשיב בקול: כן המפקד! אפורי הוסיף לדבריו אתראה נגד עצלנות וחוסר משמעת, דיבר על חשיבות של נקיון עצמי וצחצוח יום יומי של הפרוות ורק לבסוף השמיע את הפקודה: “חופשים!”. אז הותר לעכברים המסכנים לרוץ לפינה, בה נמצאו הפירורים, כדי לסעוד את ליבם.

אפורי היה מסיר בחשיבות את המפתח מצוארו, פותח את דלת המרתף, זורק מבט אחרון בוחן על חייליו, יוצא מהמרתף, נועל אחריו את דלתו ועולה במדרגות לדירה, כדי לאכול ארוחה דשנה של חלב, גבינה ועוגה, לאחר המאמץ המפרך של אימון חייליו.

לאחר שהעכברים נותרו לבדם, החלו לטכס עצה, איך מסתלקים ממלכודת ארורה זאת. הם גם לא היו בטוחים בטחון מחלט, שהחתול המטורף הזה לא יטרוף אותם, אם יתחשק לו הדבר פתאום. לא כדאי לסמוך לעולם על דבריו, הבטחותיו ואפילו רצונו הטוב של חתול. מה להם ולמלחמה נגד חתולים, כשצפורן אחת של חתול עשויה לחסל עכבר בן רגע. פרט לזאת, כל יום נוסף של כליאתם, הגדיל את רעבונם ואת תשישותם. אם לא ימצאו פתרון מהיר, ימותו מרעב וגם לא יוכלו אי פעם להמלט מן המרתף.

הגדול שבעכברים, שהיה גם רעב יותר מאחרים, ואולי גם האמיץ שביניהם, יעץ לנסות לפורר את הקיר בשיניהם ובצפורניהם. יש לחפור חור גדול דיו, שיוכלו כולם להסתתר בו, ובעל פתח צר, בכדי שאפורי לא יוכל להשיגם בכפו. אם יתמזל מזלם והקיר עשוי מחומר רך, יצליחו אולי לברוח דרכו החוצה ולהימלט מגורלם המר.

נגשו העכברים בהתלהבות רבה למלאכתם והתקיפו בכל מרצם וכוחם את הקיר. בתחילה, קשתה עליהם העבודה ונאלצו להתחלף לעתים קרובות. אבל הודות לחריצותם ועידוד מנהיגם הגדול, שלא חסך מכוחותיו ועזר לכולם בחפירה, חדרו דרך השכבה הקשה הראשונה והגיעו לשכבה רכה יותר. כעת התקדמה המלאכה ביתר קלות והמחילה הלכה והעמיקה, עד שיכלה להכיל את כל העכברים הרחק מפתחה.

למחרת בבוקר, ירד אפורי כדרכו למרתף מוכן לפקד על חייליו ולא מצאם. הוא התמלא כעס נורא. זו תודתם על שהוא מאכילם ומאמנם להיות חיילים טובים? החל אפורי לרחרח בכל הפינות, עד שגילה את פתח המחילה. אלא שהפתח היה כה צר, שאפילו כפו של אפורי לא חדרה אליו.

ניסה אפורי לשכנעם לצאת, בדברים רכים. הוא הבטיח להם העלאה בדרגה. מהיום – כולם יהיו קצינים. להבא, יביא להם יותר פירורים ואולי גם טעימים ומשביעים יותר. הוא נשבע, שלא יעבידם כה קשה וירשה להם לנוח בין התרגילים.

אולם כל השידולים נותרו ללא מענה. התאזר אפורי בסבלנות, רבץ על יד פתח המחילה וחיכה, שהעכברים יצאו ממנה, כאשר הרעב יציק להם מאוד. אולם, העכברים, שהכירו את גורלם המר, עמדו במבחן, שמרו על שקט מחלט ולא נתנו אף סימן חיים.

חיכה וחיכה אפורי עד שנרדם. מששמעו העכברים את קול נחירותיו, יצאו אחד אחד מהמחילה והתנפלו על הפירורים. לאחר שסעדו את ליבם, העיז הגדול מביניהם והסיר בזהירות רבה את המפתח מצוארו של אפורי. הוא פתח את דלת המרתף ולאחר שכל העכברים עזבו את המרתף, נעל את הדלת במפתח ולקחו עמו.

לאחר מספר שעות התעורר אפורי משנתו. הרעב הציק לו מאוד, כי לא אכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו. רק אז נוכח, שהמפתח נגנב ממנו. ישב המום כולו ולא יכול להאמין, כי אכן זה קרה לו, למפקד אפורי המהולל. בדילוג אחד דלג עד הדלת ומצא אותה נעולה. הבושה והחרפה היו כה גדולות עד שלא הבין כלל, מי עשוי היה לגנוב את המפתח ממנו. הן הדלת היתה נעולה והעכברים ישבו במחילה. רק לאחר שחזר לפתח המחילה והריח זמן רב, חש שריח העכברים פג מהמחילה. אז הבין אפורי, שהערימו עליו היצורים השפלים והחל להשתולל, ליילל ולגרד בדלת המרתף בכל כוחו.

הרעש המחריד שהקים, הזעיק את הסרן מרדכי, שאותה שעה התכונן לעזוב את ביתו ולצאת לעבודתו. בתחילה לא תפס הסרן את מקור הרעש המוזר הזה. בעזרת בניו חיפש בכל פינות הבית ורק לאחר שהגיע למסקנה, שהרעש מקורו בחלק התחתון של הבית, ירד עם בניו למרתף.

לחרפתו הרבה, הודה אפורי בפניו דרך הדלת הנעולה, על המארב ששם לחייליו־עכבריו, על ערמומיותם השפלה וכפיות טובה שלהלם. לא זו בלבד, שהסתלקו מבלי לקבל ממנו רשות, אלא עוד נעלו אותו ולקחו אתם את המפתח. הוא לא יסלח להם זאת לעולם! לאחר שילכוד אותם מחדש, יענישם בכל חומרת הדין!

צחק הסרן מרדכי וצחקו בניו בכל פה מהרפתקאותיו של חתולם והסרן הריץ אחד מהם, כדי להביא מסגר, שיפתח את דלת המרתף. לאחר שזו נפתחה, אחז הסרן בצוארו של אפורי ולמרות מחאות בניו, זרק אותו החוצה ואסר עליו לחזור לביתם. נימוקו היה, שאין קצין רשאי להירדם על משמרתו ולהרשות לפיקודיו להתל בו באורח מחפיר שכזה.

יצא אפורי אבל וחפוי ראש. הוא חזר, באין ברירה, לחיי נדודים בין החצרות ופחי אשפה. אולם בזה לא תמה מפלתו. כל פעם, שהופיע באחת החצרות, נתקל ביללת חתולים, שכולם הצדיעו לו בחוצפה וקראו בלעג: כן, המפקד! איך הגיע לאוזניהם שמע חרפתו? ־ תמה אפורי.

חיש מהר הבין, שהרכילות עליו ועל מעשיו, מקורה בעכברים שנמלטו מהמרתף. הם התפזרו בכל העיר והזהירו את כל העכברים, בל ייתפסו בידי החתול המטורף, כדי לשמש לו חיילים. כל אחד יודע, שהעכברים פטפטנים הם והודות להם התפשטה מהר השמועה על החתול הצמחוני המוזר וכך הגיעה גם לאוזני בני מינו.

מה שהציק לאפורי בשעת נדודיו, כשהוא מתהלך שוב רעב ומוזנח, היתה במחשבה, שהנה וכמעט הגיע לגדולה ועמד לממש את חלומו על חשיבותו הרבה ועל הכבוד הרב שיפול בחלקו. ועתה אבדה תקותו בבת אחת ושוב הוא חתול פשוט בתכלית הפשטות וכולם מגרשים אותו ומתרחקים ממנו.

במהלך נדודיו, הגיע אפורי במקרה לשער של מחנה צבאי. במחנה גרים חיילים וקצינים באוהלים, בצריפים ובמבני אבן ולבנה. נמצא שם גם מגרש אימונים רחב ידים ולפני השער הסגור עומדת סוכה ובה נמצא חייל עם רובה ביד, הבודק את כל הנכנסים למחנה.

משראה אפורי את השומר בשער, כאילו רוח של צבאיות נכנסה לאפו. הוא התיישר כולו והחל לנוע על שתיים, זקוף כמקל, ישר לתוך השער. כאשר ראה אותו החייל, העומד על משמרתו, קפץ לדום, הצדיע לו בחיוך וקרא: “כן, המפקד!” ופתח בפניו את השער לרווחה. אפורי החזיר לי במלא הרצינות את ההצדעה, כפי שלמדה מילדי הסרן מרדכי, והתקדם לאט לתוך המחנה. כל החיילים החלו נוהרים מכל האוהלים והמבנים ומשתאים למראה המוזר הזה. כולם מצדיעים לו והוא, אפורי, משיב בהצדעה, שאף חייל ותיק שבותיקים לא היה מתבייש בה.

במקרה עבר במקום הסרן מרדכי והתקרב למקום ההתקהלות ההומיה של החיילים, סקרן לגורמיה. הוא הכיר בחתול הצועד את אפורי שלו, הזמינו למשרדו, בקש סליחה ממנו על שגרש אותות ובקשו לחזור אליו לביתו. אולם, אפורי היה חתול גאה והשיב, שחתול המכבד את עצמו אינו חוזר אף פעם למקום ממנו גרשו אותו.

החיילים אימצו את החתול, דאגו לנקיונו ומזונו ומאותו יום בילה אפורי את כל זמנו עם חבריו החיילים והשתתף בכל התרגילים והתמרונים. הוא נסע אתם לכל מסעותיהם, מפיתם אכל ומימייתם שתה. כולם כינוהו “האלוף אפורי”. שום חייל לא העיז לפנות אליו מבלי להצדיע לו. והגדוד התפרסם בגללו ונשא בגאווה את השם “גדוד אפורי”.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

יותר מכל זכור לי ביתנו ברחוב הכרמלית. משעלית מספר מדרגות צרות וגבוהות, עמדת לפני דלת… אבל.. לא!.. נתחיל ישירות מחדר האורחים.

שם, בפינה, עמדה ספה קצרה, ספה לשנים, שכמה אניני הטעם מבין האורחים המבקרים, קראו לה “שֶזלוֹנג”, כסא ארוך, כסא נוח בצרפתית. מצחיק… מצחיק באמת… מה לכסא ארוך ולספה קצרה? אך המשפחה קראה לה פשוט “סבא”, כי זה היה הרהיט הותיק ביותר בחדר ואכן הגיע לו מקום נכבד וגם שם חיבה.

כל הנכדים היו מקפצים עלי. מכולם, אהבתי ביותר את הבכור, את אברהם. מדוע דווקא אברהם? כי אברהם היה היהודי הראשון ולי ראשון היה זה. למעשה, קראו לו “פֶטִי”. קיצור שם מפטר, על שם סבו המנוח. שם המצלצל גם צרפתי. “פטי” ­ קטן… ינוקא.. אני כיניתיו ­ פתי… פתי קטן.. על שם שיר שהיה אהוב עליו ביותר, שאותו היה שר כשהוא מקפץ על מושב הקטיפה הכחול שלי, השזור כוכבי זהב.

אמו היתה מתרעמת ומוכיחה אותו: “פטי! לא יפה לקפץ על סבא! אתה בועט בו.. זה עלול להכאיב לו.” אזי היה פטי צונח בבת אחת מבוייש, מוריד רגליו ובידו הקטנה היה מחליק על הבד ולוחש: “סליחה.. סבא, סליחה.. סליחה..”

כאמור, הוצבתי בפינה, בפינת החדר. אולם לא התבישתי במעמדי זה. אדרבא! מפינתי שלטתי על יתר הרהיטים וזאת היתה זכותי הבלעדית. הן אני הייתי הרהיט הראשון שנרכש על ידי הזוג הצעיר לאחר נישואיו. היתה זאת אהבה ממבט ראשון. הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם וזמן רב סבבו בחנות הדלה, המלאה רהיטים עד אפס מקום, עד שנחת עלי מבטה של האשה הצעירה. מייד, החלה להחליק בידה על גבי ולא סרה ממני עד שבעלה הצעיר קרא לבעל החנות והחל במשא ומתן מהיר, כי רק בי חשקה נפשה. הבעל הצעיר חייך, שילם עבורי מפרוטותיו הדלות ויחד נשאוני הביתה, אל חדרם.

אני הייתי חלוץ הרהיטים בחדר. הרהיט היחידי בחדר הריק. כי הרי לא תוכלו לכנות בשם “רהיט” מטת סוכנות קצרה, עשויה ברזל, שעמדה לאורך הקיר, מכוסה שמיכה צבאית דקה. זאת שמשה בלילה לשינה וביום כמקום ישיבה לאורחים הרבים. כי הרי לא יעיזו הללו לשבת עלי, על ה“שזלונג” החדשה.

פחות חשיבות תוכלו לייחס לכמה ארגזי עץ, תיבות אריזה לשעבר, ששימשו ארון, מזנון ומחסן לחפצים המעטים והדלים. אלו הפכו בשעות הארוחות למעין שולחן המכוסה בצעיף הרקום והצבעוני, מתנת אמא, המוסיף חגיגיות לטקס האכילה, כאילו אכלו השנים במלון מהודר.

אני שימשתי רק בשעות שמחה וחג, לשעת קריאת ספר.. להרהורים בשעות מרגוע וחלומות.. לחיבוקים.. לנשיקות. תחתי לא העמידו מעולם שום חפץ, כדי שרגלי החטובות ייראו לעיני כל בכל הדרן ויפיין.

לא במהרה נכנסו רהיטים חדשים לחדר, מבלי שהדבר יעורר ויכוח, סוער לפעמים, בין בני הזוג. הן את כולם צריך היה להתאים אלי, ליופיי, לגזרתי האצילה וצבעי העדין והמבריק. להכניס סתם שולחן המוני עם כמה כסאות, בעלי רגליים פשוטות וישרות לאימה, היה בזה מחילול השם, שלא הייתי מוכנה לסלוח ולכפר עליו. כאשר מישהו מהחברים, סתם מבקרים או קרובים, שלא חיבבוני במיוחד, הביט עלי בעיני לעג, כאילו אומר: “מה לסנוב זה במשפחת עובדים צנועה?” והתיישב עלי על אפי וחמתי, הייתי מוחה בכל תוקף באנחות קפיצי עד שהמבקר המבוייש חזר והתישב על המטה הקשה. כך יאה לו!

האשה הצעירה, רחל, ממש העריצה אותי. בכל פעם שהיה עליה להחליט משהו, היתה מתיישבת בחיקי, מחליקה על המסעד הכחול בידה הענוגה ולוחשת: “אנא! חבובה שלי.. הגידי.. מה עלי לעשות? הן את ה”אורים ותומים" שלי.. נא! אמרי לי, חכמה שלי."

הבעל, משה, לא חיבבני מעולם. לא זו בלבד שנאסר עליו להתיישב עלי בבגדי עבודה, אפילו לרגע קט. ונאלץ היה להחליף את נעליו ואפילו להשיל את נעלי הבית, בטרם יעלה עלי, אלא אף הוטל עליו בכל יום ששי לצחצחני מכף רגל ועד ראש בחומר מבריק ולשפשף את כל כולי, על כל השקעים, הבליטות והחיטובים, היטב היטב, עד שהברקתי כולי כמראה לכבוד שבת. את הכרים והמסעד היה נאלץ המסכן להבריש במברשת רכה עד שרחל????? ¹ואמרה לפעלו די, בצרוף דברי שבח ונשיקה. מה הפלא שמשה חש אלרגיה כלפי ובלעג כינה אותי ה“אורן קוידש שלה”.. ארון הקודש.. מצחיק.. מה לספה ועוד מיוחסת כמוני ולארון? הוא גם לא דיבר עלי אחרת מאשר בלשון סתמים… “היא”.. “היחסנית”.. “זאת”.. “החבובלה”.. ועוד.

החזית נגדי התרחבה, כאשר הופיעו אצלנו הצוקרמנים. בהם מצא משה שותפים לדעה שלילית עלי, צוקרמן זה היה ברנש ציניקן וצהוב שיער, שמייד עם כניסתו לחדר, היה מתיישב עלי, נרדם כהרף עין ופותח בנחירות מחרידות. אוי ואבוי! תארו לעצמכם.. המחוצף נוחר עלי.. כאילו הייתי מיטת סוכנות דלה ומכוערת.

וזוגתו, זו, בעלת השפתיים הרזות והצבועות. היתה נהנית דוקא מנחרות בעלה ומוסיפה באנחה מתחסדת: “שינחר! לבריאות! עייף המסכן.. כל היום מנמנם ליד שולחן הכתיבה במשרדו ומעיד על עצמו שאין הוא נהנה משינה זו. לפחות יהנה מה”שזלונג" היפה שלכם.."

לאחר שרחל מצאה עבודה כמורה בבית ספר, רווח לשניהם. הם החלו לתכנן קניית רהיטים נוספים. היתה רחל אומרת: “הבה ונשאל אותה, את החבובה, באלו שותפים לחדר היתה רוצה?”.

משה היה צוחק ואומר: “מה יש פה לשאול? נקח את ה”אורים ותומים" שלך על הגב, נעמיד אותה בחנות הרהיטים, על רגליה החטובות.. שתיבחור כאוות נפשה.. אנו רק נשלם.."

“תתפלא ­ ענתה לו זוגתו­,היא כבר אמרה לי את הכל”.

“איך זה אמרה לך, התרתח משה ­ הן לא שמעתיכן משיחות זו עם זו”.

“שתינו נולדנו במזל דגים. לכן, שותקות אנו כדג ומבינות זו את זו ברמיזה”.

“כדרך הנשים”­ לעג לה משה.

“כדרך החכמים”­ השיבה זוגתו.

חייכה לה רחל. סתם לצון חמד לו.. סתם קינטור.. וכי מה יודע הוא, הכופר מלידה, על הסגולות החבויות באהובת נפשה?.

כשהגיעו שניהם לחנות הרהיטים, התלחשה רחל ארוכות עם בעל החנות. מייד הגיעו, לאות שניתן על ידו, שולחן בהיר וחנני, ארבעה כסאות הכרוכים אחריו, כאילו היו ילדיו, ומאחורי הכבודה הזאת מדדה ארון נאה, מכוסה זכוכית למחצה, דרכה נשקפו מדפים גדולים וקטנים ומחיצות למיניהן..

משהובאו הביתה, הסתדרו הרהיטים החדשים ביניהם ללא מענות וללא אומר. איש מהם לא העז להיכנס לתחום הספה המיוחסת ולנסות להזיזה ממקומה. שינסו… שיעיזו.. מייד קבלו את מרותי וחיכו בסבלנות עד שיאבקו אותי ראשונה.. תורם יגיע… שיתאזרו בסבלנות…

המטה הישנה, נשארה עדין בחדר והביטה בעינים כלות ונעלבות על שכניה ההדורים, המבריקים, הצבועים לכה. כדי לפייסה, כיסוה עתה במרבד מזרחי, צבעוני, שנקנה בתשלומים. וכי אין מגיע לה המשרתת אותם במסירות, שנה אחרי שנה, לישיבה, שינה ומנוחה קורטוב של פאר?

בחשאי, ללא רעש, סולקו הארגזים, ששימשו זמן רב מלתחה, שידה, ארון ומזנון. לאחר שאוצרותיהם הועברו לארון החדש, נבקעו ונגזרו לגזרים ושימשו לחימום מי האמבט, לקראת שבת, בדוד הישן והמגושם.

עתה יכלה הספה למלוך בחדר ערוך כהלכה. אפילו משה נהנה הנאה רבה מהשינוי שחל בחדר. אומנם, את ריבו איתי המשיך לריב. עדין נאסר עליו לשכב פרקדן עלי בטרם ירחץ, יחליף את בגדיו וינעל נעלי בית. לרוב, ישבו עלי רחל עם חברה מבית הספר או סתם ידידה ופטפטו להנאתן בפינה השקטה.

כמובן, שכל זמן שנשאר שטח פנוי מתחת לחלון או באחת מפינות החדר, תכננו השנים להוסיף עוד משהו שימושי, שיקל על החיים וינעימם. לא סתם לדחוס דברים, אלא משהו כזה.. שיוסיף לחדר.. או.. נאמר.. איזו שידה נמוכה מלאה מגרות לגרבים ומטפחות אף… איזה שרפרף.. מין הדום רגלים על יד הספה המיוחסת.. כדי לתת פורקן לרגלים העייפות.. או.. נאמר.. עגלת תה על גלגלים מוכספת ונוצצת.. או..

סרבתי בתוקף. מה פתאום דרוש לי שרפרף? הסנדלר אנוכי? מי זה צריך שולחן על גלגלים, כשאין לו לאן להתגלגל? הן המטבח סמוך לחדר.. רק לעבור את הסף.. פסיעה קטנה.. אם ארשה להם.. לתמימים אלה.. עוד יכניסו כסנוע, מכתבה, ומזנון עצום. בכל זאת פטור ללא כלום אי אפשר.. תוך מחאה והסתיגות חריפה ולאחר היסוסים רבים הסכמתי.. לכוננית.. שיבושם להם! במיוחד נעתרתי למבטה העגום של רחל.. דוקא בכוננית חשקה נפשה.. וכי מה לא אעשה למענה..

שאל משה את רחל, מה הטעם להוסיף עוד רהיט לחדר הצפוף בלאו הכי. עוד אחד כזה שאינו מוסיף ואינו גורע. הוא, משה, טרם התרגל לאלה, שנרכשו כבר.

"שכחת, שמורה הנני­, התרעמה רחל­, ולמורה יש ספרים, כפי שידוע..”

"אבל אלה ניצבים ללא תרעומת על הארון החדש ­ טען משה­, מה הטעם לתפוס גם את הקירות?”

"מה הטעם? מה הטעם? ­ חיקתה אותו רחל­, עברה גוררת עברה וספר גורר ספר.. עתה, משיש לנו הכסף, נקנה גם תרבות. לא יזיק גם לך להציץ באחד מהם. מובטחני, שלא תיפגע ממנו חלילה..”

"אבל ­ גמגם משה­, מכל השנים, שחי אני עמך, חכמתי. מלומד אנוכי כהלכה.. ממש פרופסור. וחוץ מזה.. לא אדע איזה ספר לקנות.. כה רבים הם..”

חייכה רחל ולא השיבה דבר.

“אהה! הוסיף משה בערמה, “ההיא” תבחור למעננו את הספרים.. כפי שבחרה את הרהיטים.. האין זאת?”

"תתפלא ­ ענתה זוגתו­, אצלי בכיתה יש יותר מטומטמים ממנה ולמדו לקרוא ולכתוב. האם לרהיט אין..”

"נשמה.. אינטליגנציה.. שכל ותבונה ­ ניכנס משה לתוך דבריה ­ ובכלל הן בגלגול קודם היו אלה כולם לבטח מלומדים גדולים.. אדמוראים.. גאונים ממש..”

לאט לאט הלך החדר והתמלא. לאט התכסו הקירות הערומים בכל מיני תמונות שנקנו פה ושם או נתקבלו במתנה לכבוד יום הולדת או יום החתונה. החלונות קושטו בוילונות צחים כשלג והאוירה נעשתה ביתית ורגועה.

כל זה נשתנה בבת אחת כאשר נולד הילד הראשון, אברהם. ילד, בעל עינים כחולות גדולות ובולטות, ראש גדול מכוסה פלומת משי בהיר ופה מחייך ורעב. מטת הסוכנות הסתלקה לבלי שוב. נוסף לדירה עוד חדר, חדר סמוך שהתפנה, ואליו הוכנסה מטה חדשה כפולה עם ארוניות, ארון בגדים, ארגז מצעים וכמובן.. עריסה לתינוק. את כל אלה לא זכיתי לראות. היה זה עולם שלא הכיר אותי כפי שאני לא הכרתיו. זרים היינו זה לזה.. כמעט זרים.. כי מחדר זה בקע בכיו של התינוק והגיע אלי. גם רחל לא שכחתני. היתה נכנסת, מתיישבת בחיקי כבזמנים ההם, הראשוניים, כשבחיקה התינוק המחייך והשמנמן יונק וישן יונק וישן. הוי, איזה ישנן היה זה! ואיזה קולות של מצמוץ והנאה היה מוציא בשעת היניקה. מן הסתם גרגרן יהיה..

יום אחד, מספר חדשים לאחר מכן, נפתחה הדלת מהחדר הסמוך, החדר “שלהם”. הלך הפתח והתרחב מרגע לרגע, כאילו איזה בעל חיים בלתי נראה מנסה להידחק דרכו והופיע הראש הבהיר ואחריו כל הגוף השמנמן של ילד, שרק תמול היה תינוק בעריסה. ולמי, חושבים אתם, קרב הוא בזחילה? כמובן, אלי. אותי הכיר ואלי זחל במהירות, התקרב קרוב קרוב, אחז ברגלי ולאט לאט טיפס ועמד. הוא החל להקיפני בצעדים כושלים ומהססים, כשהוא נתפס בי ולא מניח את ידו הקטנה ממני. נס.. הוא הולך.. מתקדם לאורכי ולרוחבי, הלוך ושוב, הלוך ושוב.. הלוך ונופל.. וקם וצועד את צעדיו הראשונים ומחייך בעינים מתגלגלות מצחוק. גאה הייתי על שבחר בי כמשענתו ואלמלא הייתי ספה, הייתי מלטפת את ראשו הבהיר כפרס ואות חיבה על פעמיו הראשונים.

תחתי היה מסתתר, כאשר אמא היתה גוערת בו על משובתו. ישב שם בשקט בשקט בוהנו בפיו, כאילו בקשני לשמור על סודו. ואכן שמרתיו היטב ולעולם לא גיליתי לאיש, הן משפחה אחת היינו. זה הוא, אבי הקטן, שקרא לי בשם “סבא”. עדין לא ידע לבטא את האות פ" וכך נתקבל שמי לעולם ונשאר שגור בפי כל. מעתה הזדקנתי והפכתי ל“סבא”.. חא!.. חא!.. חא!..

משגדל והחל להתרוצץ גם בחוץ ולהתרועע עם שובבים כמוהו, היה סר אלי תכופות, מטפס עלי ומספר לעצמו סיפורים, כשהוא שר שירים שלימדה אותו רחל, עד שהיה נרדם ואני שמרתי עליו בל יפול ויינזק.

במשך השנים חלו שינויים רבים. רהיטים יצאו ורהיטים באו וה"סבא” קיים ועומד במקומו הקבוע מששת ימי בראשית, בכל תפארתו, מבריק ומצוחצח כתמיד. הארון פינה את מקומו למזנון ארוך בעל מדפים ומגרות לרוב. נוסף שולחן צרפתי, נמוך קומה, בעל סגנון עדין וזר, שצבעו לא התאים לצבעי. היטב חרה לי הדבר ובעיקר משום שהוא התייצב לצידי, כאילו מחיצה חיה ביני ובין החדר ועוד היה מלווה שלש כורסאות רחבות, המקיפות אותו כמשמר כבוד. גאוה טפשית שכזאת..

עבר מספר שנים ולאבי נולדה אחות קטנה, שרה ­ היהודיה הראשונה. ג“ינג”ית מתוקה, שקול בכייה, קורע לב, הפתיע אותי יום אחד. כבתחילה, האזנתי נרגשת לקולות ורשרושים שהגיעו אלי מהחדר “ההוא”. הן אבי “שלי” כבר גדול. איככה זה יחזור לבכות כתינוק בן יומו? משהו חדש קורה “שם”, משהו מסעיר.. משהו מסתורי.. התעלומה נפתרה כאשר רחל הופיעה בחדר עם תינוקת פצפונת על ידיה, התיישבה בנחת בחיקי וחשפה שד צחור ליצור הצעקני, שנרגע חיש עם התחלת היניקה. מששבעה, החלה התינוקת להתענין בעולם החדש אליו הוכנסה, כשהיא מסובבת את ראשה הג”ינג"י הלוך ושוב ועיניה תרות אחר החדר המוזר, הגדול, המוצל, המלא רהיטים כהים, דוממים, שאפילו קרני השמש אינם משחקים בהם. אכן.. סקרנית תהיה..

גם היא, כאחיה, למדה את תורת ההליכה כשהיא נאחזת בי, מתקדמת בהססנות על רגליה הקטנות ושולחת אחת קדימה בזהירות ואי בטחון, כאילו חששה שזו תישמט ממנה ולא תחזור אליה. צועדת היתה ומפזמת לעצמה מין לחן שכזה.. טים.. טם.. טים.. טם.. טים.. טם.. לחן חמוד של תינוקת המוסיפה לעצמה אומץ. כמה אהבתיה וכמה אויתי שלא תמוש ידה הקטנה מבדי לעולם.

בצילי גדלו השנים ובחדרי בילו את רוב זמנם הפנוי מהתרוצצות ברחוב. היא כרוכה אחריו כצל והם צוחקים יחד ורבים בהתלהבות, מיללים ומשלימים. מרביצים זה לזה ומתרצים.

מעתה, לא ניתן היה למוד את הזמן העובר בצעדים מהירים, בימים, חדשים ושנים. מעתה, קנה המידה ­ היה דור. הילדים התבגרו, התחתנו, יצאו את הבית ולאחר זמן מועט הופיעו בבית לביקור, כאילו צמחו על עץ. ­ הנינים.. יותר נכון ­ הנינות, כי היו אלו ארבע בנות, אחת חמודה מהשניה.

הראשונה, בעלת ראש גדול, כשל אביה, ומכוסה אותה פלומה משית בהירה, אותן עינים כחולות, גדולות ובולטות, אותו מבט רגוע ושמח בחלקו. מין חיוך פנימי היה עצור בה. קראתי לה “אורניה”, הפטריה הראשונה, המופיעה לאחר הגשם ביער אורנים. גם היא טיפסה עלי וביקשה שאספר לה סיפורים. זה תפקידו של הסבא. עשיתי את עצמי כאילו מספרת והיא היתה מקשיבה, מהנהנת בראשה במין רצינות של תינוקת חכמה ואכן זוכרת היא עד היום את הרגעים הללו ושומרת בליבה את חוט הזכרון, הקושר אותה עם הספה הישנה. היתה זאת נינתי הבכירה, הראשונה בדור חדש וצעיר, כעין חזרה על הישן והטוב.

אחריה, באה במפתיע, ילדה עירנית, כהת שיער ובעלת עינית סגליות. כה סגולות היו, שקראתי לה מייד בשם ­אחלמית, הפטריה הסגולה. זריזה ושתקנית היתה. חבל לה לפצות פה. השתיקה היא זהב. אבל די היה בקריצת עין כדי שנבין זו את זו ועוד איך.. הן ידידות אנו..

אחריה, צצו, זו אחר זאת, שתי אחיות נחמדות, אחת כרוכה אחר השניה יומם ולילה, דינה ורינה. הן היו זורקות לי מבט ברכה חטוף ופנות למשחקיהן. הן עם “סבא” אי אפשר לשחק. זקן הוא, אם כי אוהב הוא אותנו. הוא חייב לאהוב. נינותיו אנו. אנו גם באות במיוחד להתראות אתו, שישמח קצת בנו.. שיסתכל.. שיסתכל ויחייך.

כן. כל אלו אוהבות אותי. אך מה לעשות, שאלה לא התחנכו על ברכי, על ריפודי? שבינתים הוחלף הוא פעמים מספר, כדי לתאם אותו לריהוט החדש, המודרני, הזר והמתנשא.

וכך אסיים את סיפורי בסיפור חיי. גאה בעברי ועגמומי קצת לזכר כל הקורות אותי. רהיט עתיק אני, המתרפק על שנים שעברו, בהן שלטתי על ממלכה שלמה של רהיטים, בחדר של זוג צעיר, שהחלו את חייהם.

בינתים, דהה ריפודי. עוד נזכרים בי לפעמים ומעבירים פלנלית רכה על גופי, להסיר ממני אבק הדורות שהצטבר יחד עם הזכרונות ולהחזיר את הברק לקדמותו, כאילו אפשרי היה הדבר. רגלי זקנות כמוני ומשופשפות פה ושם, גבי אינו נישא בגאון כבעבר וכל מה שנותר לי, לאחר שעולם הרהיטים מת בשבילי, ­הוא עולם היצורים החיים.. רצף הדורות.. שעדין מחייכים אלי, קורצים לי עין.. התזכור, “סבא"? והולכים לדרכם.

אולם, די לי בליטוף עיניהם ודי לי באותו חוט סמוי שעדין קושר אותי אליהם. לעתים, מבולבל ונבוך הנני. מלא פקפוקים וחששות.. האם עודני ה"סבא”, שכולם פנו אליו, ליטפו אותו באצבעותיהם, שאלו בעצתו, נהנו מנסיונו הרב.. או סתם רהיט אני, שעוברים לידו באדישות, כאילו אינו קיים כלל.

                                                                          **ז.   אלבלינגר.**

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

שלהמה-לי הקטן ונושי הבולדוג

נושי, הבולדוג הזקן התהלך לאיטו ברחוב, כשלשונו משורבבת החוצה והוא מתנשם בכבדות. למרות מראהו המגודל והמגושם והילוכו הכושל והרציני, לא הפיל נושי פחד על הכלבים שפגש בדרכו. הם אפילו שמחו לקראתו, כי היה ידוע כעוזר לכלבים בעת צרה, וכאשר ביקר אצל כלב שנעזר על ידו,התקבל תמיד כמו סבא, הבא לבקר את נכדיו. כה אהוב היה על כולם, שכאשר הופיע במקום כלשהו, היו הכלבים המתרוצצים נעצרים מיד, מתקהלים סביבו ונובחים במקהלה פזמון על “הדוד נושי”.

נושי, הוא ידיד,

נושי הוא הדוד,

נושי, הוא יחיד,

שאין כמוהו עוד.

כל פעם ששם נושי לדרך את פעמיו, ביקר ראשית כל את ידידו הותיק והאהוב – שלהמה-לי. גם הפעם שמח זה לקראתו, כי נושי שימש לו, כעין לשכת מודיעין? ודרך נושי נודע לשלהמה-לי על גורל כלבים רבים, שנזקקו לעזרתו ולעצותיו. שני הידידים שוחחו ארוכות ביניהם ולבסוף שאל נושי את שלהמה-לי:

“השמעת על גורלו המר של השנאוצר?”

שנאוצר… שנאצור… וכי מה שמו? – תמה שלמה-לי.

“שנאוצר סולטאן”, השיב נושי בעצב.

“זה השנאוצר המפורסם? – קרא שלהמה-לי – מי לא שמע עליו?”

"במה הוא כה מפורסם? – שאלו שני עוזריו הנאמנים של שלהמה-לי.

"הוא הוא שהציל את חיי הלל, בנו של הרופא הידוע – סיפר שלהמה-לי –.

“ומעשה שהיה, כך היה. התהלך לו הלל הקטן, בן שלש היה אז, כשכריך בידו, ברחוב. לפתע, התנפלו עליו ארבעה כלבים גדולים, וניסו לחטוף מידיו את הכריך. אלמלא שנואצר הכלבלב, שבא לעזרת הלל והתקיף אותם בעוז ובנביחות, עד שגרשם מעם הילד, היו אלה בודאי אוכלים את הלל על הכריך שבידו. השמועה על גבורתו של הכלבלב התפשטה בכל העיר ולא היה כלב, שלא שמע עליה. הורי הלל חיפשוהו כדי להודות לו עבור הצלת בנם הפעוט, אבל רצה המקרה והכלבלב, שנותר נשוך כולו, הובהל על ידי בעליו לרופא החיות, כדי שיטפל בפצעיו המרובים. וכך, לא מצאוהו וגם לא ידעו מהיכן בא ולאן נעלם.”

“וכי מה אתו עכשיו? – שאל שלהמה-לי את נושי –, הן לא היית מזכיר אותו סתם ככה, אילו לא אבית להוועץ בי ולבקש את עזרתי.”

”נכון! באתי אליך – השיב נושי בקול עגום, להודיעך כי בעלי סולטאן מתו לפני כמחצית השנה בתאונת דרכים. ילדים לא היו להם והכלב המסכן נותר ללא בית. בינתים הזדקן קצת, אינו זריז ויפה כשהיה ואיש אינו רוצה בו. מתהלך המסכן רעב ומוזנח. לכלב אמיץ זה לא מגיע גורל מר שכזה. חשבתי בליבי… שאולי תוכל לקחתו אליך, אל ביתך, כי אין כשנאוצר למסירות והכרת תודה, כשמטפלים בו."

“לצערי, – אמר שלהמה-לי –, איני יכול לצרפו אלינו. המנות קטנו ובקושי מספיק המזון עבור שלשתינו. עצתי לך, ידידי הותיק, שתלך אל הלל ותזכיר לו את המאורע שקרה לו בילדותו. הלל ידוע כחובב כלבים ולבטח יהיה אסיר תודה לכלב שהצילו בשעת סכנה גדולה.”

נפרדו שני הידידים ונושי יצא לדרכו. כעבור שעות מספר, שב כולו מדוכדך לחצר, משראה את שלהמה-לי אותת לו בראשו בצער שנכשל בשליחותו.

“מה עם הלל – שאלו שלהמה-לי –, הביקרת אצלו?”

“ודאי, שביקרתי אצלו. מכיר אתה אותי, שלהמה-לי, הלל ילד גדול הנהו עתה ואין הוא זוכר מאומה ממה שקרה לו בילדותו.”

“האם לא האמין לסיפורך? – שאל שלהמה-לי בכעס –, הן ידוע אתה ככלב ישר ומהימן ואף אחד לא יתכחש לדבריך.”

“הלל – המשיך נושי –,אמנם ידוע לי כחובב כלבים וכל בעלי חיים ומטפל בהם במסירות למופת. אבל, הוא סיפר לי, שאין הוריו מוכנים להכניס בעל חיים מכל סוג שהוא לביתם וגם עליו אסרו זאת במפורש.”

“לפחות, – אמר שלהמה-לי, לאחר שהתאושש מאכזבתו, – יכול היה הלל לתלות מודעה בבית ספרו, ולכתב בה, שכלב שנאוצר נאה וחביב מחפש בית וכל הרוצה לזכות בו, יפנה אליו. ידען גדול הוא הלל בציור וטוב יעשה אם יוסיף בתחתית המודעה ציור יפה של סולטאן. אין לי כל ספק,שלבטח יימצא ילד, החולם על כלב שכזה. יש לציין במודעה את כתובתי ולקבוע את מועד מסירתו למחרתים בצהרים, עם גמר הלימודים. באותו בוקר, תביא את סולטאן אלינו בהקדם, כדי שנוכל להברישו היטב ולהאכילו. יש לערוך את טקס המסירה כראוי ובצורה נאותה. אנו כבר נדאג לכל ואתה שוב להלל ובקש אותו בשמי, שיעשה את הדרוש. לבטח לא יסרב לך.”

יצא נושי הזקן שוב לדרכו. מעולם לא סירב לעזור למישהו ויהא המאמץ קשה עליו ביותר. בא נושי לפני הלל והסביר לו היטב את תכניתו של שלהמה-לי כפי שנאמרה לו על כל פרטיה. בו במקום הכין הלל את המודעה המבוקשת וצייר עליה כלב שנאוצר יפהפה, תאוה לעינים. הוא הראה אותה בגאוה לנושי, שהניע את ראשו לאות שביעות רצון והביט בהלל בעינים מוכירות תודה. את המודעה, תלה הלל כבר למחרת על לוח המודעות של בית ספרו, והודיע בה, שלמחרת בצהרים יתקיים טקס מסירה ברחוב זה וזה ובחצר בית זה וזה.

למחרת, הסתודדו שלושת הידידים ביניהם ומשהופיע סולטאן בליויית נושי, ניקוהו כהלכה, האכילוהו לשובע והושיבוהו במקום המכובד ביותר, ממש על מרבד השיפוט, כשארבעתם עומדים מסביבו, כעין משמר כבוד.

בדיוק, בצהרי היום, נהרו ילדים רבים מילדי בית הספר, לחצר המוזכרת במודעה. רבים מהם באו מתוך סקרנות סתם, כדי לראות את סולטאן ולהיווכח אם אמנם דומה הוא לציור שצייר הלל. אולם היו ביניהם ילדים, שמזמן השתוקקו לכלב ורק מחסרון כיס של הוריהם לא השיגו עד היום את מבוקשם.

שלהמה-לי התייצב בפניהם, רציני כולו, כיאה לכלב מכובד כמוהו, ופנה אליהם בדברים הבאים: “לא כל אחד מכם, ילדים, יוכל לזכות בכלב שבמודעה. כלב איננו צעצוע ועלי לבחור למענו בעלים מתאימים, שיאהבו אותו ויטפלו בו במסירות. ראוי כלב זה שלפניכם לבית אוהב וחם, כי בנעוריו היה זה כלב ללא חת, נועז ומפורסם בכל העיר בגלל תכונותיו אלו.”

הביט שלהמה-לי בערנות וענין רב בחבורת הילדים שהצטופפו מסביבם וראה ביניהם ילד אחד שעיניו אורו למראה סולטאן. ללא פחד, ניגש הילד אל השנאוצר, ליטף את ראשו וחיבקו בשתי ידיו. חש סולטאן, שילד זה, חובב כלבים הוא ולא יעשה לו כל רע וליקק בשמחה את פני הילד.

נכח שלהמה-לי, שעוזי הילד, הוא המתאים ביותר מבין כל הילדים, להיות בעליו של סולטאן והסכים ברצון למסור את הכלב החביב לידיו. גאה ומאושר יצא עוזי את החצר כשסולטאן צועד אחריו בצעדים בטוחים.

שלהמה-לי הקטן ומוטי הבוקסר

הבטחתי לשלמה-לי הקטן שאספר את קורותיו ועלי לקיים את הבטחתי. אל תחשבו, ילדים, שאלה קורות ילד. מדובר הפעם, בכלב קטן, חום כולו מראשו עד קצה זנבו ושעיניו הגדולות והלחות – מעידות על חכמה רבה.

אין זה סתם כלב חכם. כאלה לבטח יש רבים. זהו הכלב הכי חכם מבין הכלבים. לכן זכה לכך, שכולם יקראו לו “שלמה-לי הקטן”, לזכר שלמה המלך, שהיה החכם מכל אדם.

השמועה על חכמתו ותבונתו נפוצה בכל העיר וכלבים רבים באים לחצרו, כדי להתייעץ בענינים שונים וכדי לשמוע מפיו דברי נחמה בשעת צרה.

רוב הכלבים המוכרים לכם, בין שהם כלבי בית, כמו כושי, נושי ולושי ולבָנִי, שחורי וחומי – הם כלבי בית מפונקים, שכל מה, שעליהם לעשות, – זה קצת לנבוח ולקשקש בזנבם ותמורת מאמץ זה מקבלים הם משכב רך, מזון לשובע ופינוקים עד אין קץ. בגלל אהבתכם אליהם אתם דואגים להם בכל. רוחצים אותם, מברישים את פרוותיהם ומצחצחים אותם, כדי שלא יביישו אותכם, כשאתם יוצאים אתם לרחוב לטיול.

לעומתם – רבים הם הכלבים, כלבי רחוב, כלבים ללא בית, המתהלכים מרי נפש, עגומים, רעבים ומוזנחים, אין פלא איפוא שנובחים הם על כל אדם. לפעמים, כאשר מתגרים בהם, בועטים בהם או מיידים בהם אבנים, – עשויים הם לנעוץ את שיניהם ביד או ברגל המציקה להם.

מובן מאליו, שבן-אדם ויהי הנדיב והחכם ביותר, אינו מסוגל לשפוט משפט צדק בעניני כלבים. ראשית כל–אין הוא מדבר בשפתם ובכדי להבין לליבם של כלבים יש להיות כלב ממש. כלב שראה מחסור, סבל ורעב בעצמו או אצל בני מינו. הוא הוא המבין אותם ומוכן לעזור להם בעת צרה ומצוקה.

בהתחלה, כאשר רק החל לצאת שמע של שלמה-לי למרחקים, היו מופיעים לפניו הכלבים, זה אחר זה ושופכים את מרי ליבם בנביחות ותחנונים. “עזור לנו!”, "הצילי אותנו! “, אמור לנו, מה עלינו לעשות?”

היה שלמה-לי מקשיב להם קשב רב, מגרד בכף ימין באוזן ימין, לאות, שהוא מאזין ומהרהר. היה עוצם את עיניו ונרדם לרגע, כדי לראות את המובא לפניו בחלום. כי כוח החלום ככוח הדמיון וממנו בא הפתרון. משהיה מתעורר, היה מפהק פיהוק רחב לאות –שירד לסוף דעתו של הכלב המתלונן. לבסוף, כמו כל שופט המכבד את עצמו, היה שלמה-לי שוב מגרד באוזן, הפעם – בכף שמאל באוזן שמאל ופוסק את פסק הדין בחכמה רבה.

כאשר גדל מספר הכלבים, שנזקקו לעצתו של שלמה-לי ובחצר שררה מהומה של כלבים נובחים ומייבבים, יצא אדוניו של שלהמה-לי מפתח ביתו והחל לגרשם במקל שבידו. נכון הוא, שהתגאה בחכמת כלבו. אבל מה לכלבו הקטן ולכל הלהקה הפרועה של כלבים חסרי בית, שביקרו בחצרו יומם ולילה?

החליט השופט הקטן, שעליו להכניס סדר בבית המשפט שלו. מה עשה? הוא העמיד בפתח החצר כלב בוקסר גדול, כדי שישמור על הסדר ויכניס את דורשי עצתו אחד אחד. גם כדי להזהיר את הבאים בל יקימו רעש ומהומה בחצר.

מאותו יום, ליווה אותם הבוקסר עד למדרגות הבית, מקום מושבו של “הוד מעלתו” – השופט. עם זאת, לא הצליח הבוקסר למנוע מהכלבים המחכים בחוץ, להתפרץ מדי פעם בפעם לחצר ואף לא ידע איך להשליט סדר ביניהם. כרגיל, גרשו הכלבים הגדולים את בני מינם הקטנים מהתור והמקופחים מחו על העוול ביללות רמות ביותר. וכי לא מגיעה גם להם הזכות להופיע בפני השופט ולהתלונן על מר גורלם?

למרות מאמציו של הבוקסר, גדלה המהומה בחצר וסבלנות אדוניו של שלהמה-לי כמעט ופקעה.

ואיפוא מצא שלמה-לי את הכלב הנאמן, ששימש לו כשומר ראש, מפקח על הסדר, שליח וידיד מסור? הבה ואספר לכם.

בתחילה, לא הכירו שני הכלבים זה את זה וגם לא התגוררו באותה חצר. מוטי הבוקסר, היה בקטנותו כלבלב שובב, שהיה בורח בכל עת מצוא מביתו לרחוב, כדי לשחק עם הכלבלבים האחרים ברודפת, נשכח וקפצת. לעומת זאת – היה שלהמה-לי כבר אז כלב רציני וממושמע והיה מבלה את רוב זמנו בתנומה או בהרהורים, כדי להרבות חכמה.

פעם, יצא מוטי מביתו בריצה אל הרחוב. כרגיל, לא שאל רשות מבעליו הקפדן, עזריאל, כיוון שלא נמצאו אותה שעה כלבלבים אחרים ברחוב, התלווה מוטי אל קבוצת ילדים, ששיחקה בכדור. ברח מהם הכדור במורד הרחוב והתגלגל והם התעצלו לרוץ אחריו ולהביאו. לכן, שלחו את מוטי שיביא להם אותו. מוטי, ברוב טפשותו, רדף בכל כוחו אחר הכדור וכדי לעצרו, נעץ בו את שיניו. הכדור התרוקן מאויר, מה שסייע למוטי להחזירו חיש לילדים, בהחזיקו בפיו. כעסו עליו הילדים מאוד ואחד מהם בעט בכל כוחו במוטי ופצע את רגלו פציעה קשה.

רבץ הכלבלב ויילל מרוב כאב. אולם הילדים הנרגזים על שאין להם כדור לשחק בו, הסתלקו מהמקום, מבלי לדאוג למוטי הפצוע. אחד משכני עזריאל, בדרכו הביתה, ראה את הכלבלב הפצוע, הרימו והביאו לבעליו. עזריאל הקפדן רגז על שובבותו של מוטי ומשנוכח, שכלבו פצוע קשה ויגרום לו הוצאות רפוי גדולות ואולי יצלע הכלב כל ימיו, גרשו מן הבית.

זחל מוטי בחצר, כואב ורעב, כי לא היה מסוגל להרחיק לכת ולחפש עזרה במקום אחר. איש לא שם לב אליו ואיש לא ריחם עליו. לא עלה בדעתו לשוב ולהתחנן בפני בעליו שיכניסו ויטפל בו, כי, כידוע, הבוקסרים הם כלבים גאים ועקשנים ומוטי נשבע בליבו, שבשום אופן לא יחזור לעולם לבעליו הקודם.

יום אחד, הציץ שלהמה-לי מבעד לחלון ביתו וראה בפתח החצר כלב צולע ומעקם את פרצופו מרוב כאב. מיד רץ שלהמה-לי החוצה, הכניס את מוטי הביתה וביקש את אדוניו בקריצת עין ומבט תחנונים, שיעזור לחברו החדש. לבעליו של שלמה-לי היתה חנות לבעלי חיים והוא התמצא היטב בטיפול בפצעי כלבים ומחלותיהם. הבוקסר הקטן מצא חן בעיניו והוא ראה מיד שזהו כלבלב יפה וגזעי, שמחירו רב. על כן, רחץ את הפצע, מרח עליו משחה וחבש בתחבושת. אחר כך האכילו והשאירו בביתו עד שהחלים.

לאחר שהבריא מוטי, יצא לעתים לטייל ברחוב בליויית שלמה-לי או לשחק בחצרו. ראה אותו עזריאל, תפס אותו ורצה להחזירו לביתו. אולם מוטי התחמק מידיו וברח לביתו של שלהמה-לי. בא אחריו עזריאל ודרש את כלבו בצעקות ואיומים. השיב לו בעליו של שלהמה-לי, שאדם המגרש מביתו כלב פצוע ואינו מגיש לו עזרה, אינו ראוי לגדל כלב בכלל. לכן, אין בדעתו להיענות לדרישתו.

לאחר שעזריאל התעקש ושוב איים בפנייה למשטרה ולבית המשפט, אמר לו אדוניו של שלהמה-לי: “אם יאות מוטי לחזור אליך, קח אותו! לא אבקש אפילו מאדם אכזר כמוך את דמי הטיפול בכלבך, כי לא למענך טיפלתי בו, אלא כדי להשיב לו את בריאותו.”

אך מוטי לא הסכים לשוב. הוא חשף את שיניו ונהם לאות, שיתנגד בכוח אם עזריאל לא יניח לו לנפשו. נעלם עזריאל ולא חזר עוד לדרוש את מוטי. כך נשאר מוטי בבית שלמה-לי. שניהם אהבו זה את זה ומוטי נהיה לחברו הטוב ביותר של השופט הקטן ולשומר ראש שלו, כי גדול היה ממנו וחסון יותר, ככל בוקסר.

כפי שסיפרנו קודם, הגיעו כלבים מכל קצוות העיר. מוטי לא הצליח להשליט משמעת בין הכלבים. ראשו של שלהמה-לי כאב עליו מרוב רעש והוא לא הצליח לשמוע אף נביחה אחת מכל התלונות שהובאו בפניו. איך יענה להם, כשכולם נוכחים ביחד ומכל הצדדים.?

מבוכתו לא נעלמה מעיני הכלבים, שבאו לעתים ממרחק רב, כדי להישפט בפניו. היו כאלה, שדרשו להחליף את שלהמה-לי בשופט טוב ממנו, נבון ממנו ומוכשר ממנו.

ראה שלהמה-לי שהוא עומד להפסיד את מעמדו הרם בין הכלבים ואם יימשך מצב זה, יוקירו הכלבים את רגליהם מחצרו. יש בהחלט לעשות משהו, כדי למנוע זאת! אבל מה? האם יסכימו הכלבים לחכות עד שימצא פתרון?

שלהמה-לי הקטן ונוסי השמן

הכלב הראשון שהופיע לאחר שמוטי החל להשמיע בנביחה את כרוזו בפתח החצר, – היה כלב שמן, שבקושי התהלך על רגליו הכושלות. כאשר הגיע למדרגות הבית, השתעל שלהמה-לי בחשיבות רבה, כיאה לשופט נכבד, יישר את זנבו, הביט בעיניו החומות ישר לעיני הכלב השמן ושאלו" “מי אתה ומה רצונך?”

הסתכל בו הכלב השמן ביראת כבוד בעיניו הבוכיות ולא ענה דבר.

" אהא!…. – הרהר שלמה-לי–, שתקן הוא וממעט בדיבור. רואים מיד שהוא כלב אציל, מנומס, מיוחס ומבית, שלא חסר בו מאום. פרוותו מוברשת היטב ואפילו הזנב שלו מסורק במסרק. אבל הנימוס מחייב שיענה על שאלתי."

חזר שלהמה-לי על שאלתו. הפעם, השתחוה הכלב לפניו, פתח ואמר:

"שמי– נומי, אבל כל הכלבים הלועגים לי, קוראים לי “נומי השמן”. הם רודפים אחרי בנביחה כה חזקה, שהיא מבהילה אותי נורא, עד שמתגלגל אני מפחד. הם אפילו חיברו עלי שיר ונובחים אותו כשהם רודפים אחרי. וכך הם נובחים:

גוסילה גוס

שמן ומאוס,

אוכל כל היום

עד שלא יכול לנשום,

לא יכול לאוץ,

לא יכול לרוץ,

כי גוסילה גוס

שמן כמו סוס.

הייתי רוצה לענות להם, כפי שמגיע להם, אבל מרוב שומן אין לי כוח להוציא אפילו הגה מפי."

"אז למה הנך זולל כל כך הרבה? – שואל אותו שלהמה-לי.

"אין זאת אשמתי. – השיב גוסי השמן–, גר אני בבית מלא כל טוב. הבעלים שלי מארחים הרבה אורחים ומכינים עבורם מאכלים רבים וטעימים. כל היום עובדים במטבח מבשלים, ומטגנים וחותכים ומקצצים וטוחנים. האורחים טועמים מכל דבר, אבל הם מנומסים מאוד וכמנהג אורחים עשירים, משאירים חלק גדול מן המוגש להם על הצלחות. לאחר כל מסיבה, חגיגה וסעודה, אוספים הבעלים שלי את כל שיירי המאכלים, שמים את הכל בקערה גדולה שלי ומעמידים אותה לפני. הם גם שומרים, בל אותיר אף פירור. אין בדעתם לבזבז כסף על מזון עבורי בבית, שכן, רק מן השיירים יכולים לשבוע תריסר כלבים.

“הם כועסים עלי כאשר אני מסרב לאכול. לרוב אני מלא וגדוש עוד מהסעודה הקודמת, למרות זאת הם קוראים לי “כפוי טובה”, “בזבזן” ועוד שמות גנאי שונים. פעם אפילו גרשו אותי מביתם, על שסרבתי לפטם את עצמי במטעמים שלהם. הם גם לא יוצאים אתי לטיול יומי, כי אין להם זמן להקדיש לכלבם באשר עבודה רבה מחכה להם תמיד בהכנת מטעמים חדשים לאורחים שיבואו. הם גם לא נותנים לי לצאת לרחוב לבדי מחשש פן יגנבו כלב יקר כמוני. כפי שרואה אתה, אדוני השופט, מפוטם אני כחזיר, אין לי כוח להתהלך על רגלי ומלא בושה אני מפני כלבים רזים וזריזים ממני. אלה מתגרים בי תמיד ומזמינים אותי לתחרויות מירוץ, בהן אני מגיע תמיד האחרון, מתנשם בכבדות ועייף עד מוות. אני מפגר אפילו אחר הכלבים הצולעים והפסחים במירוץ זה. אם אמשיך עוד להשמין, יקראו לי “נקניק מפוטם” ואולי אפילו גרוע מזה. מה עלי לעשות, אדוני השופט? עוצה לי עצה!”

חייך שלהמה-לי, שקע בהרהורים ובתנומה, כמנהגו תמיד, ומשהתעורר, פסק: " אתה תישאר פה אתנו חודש ימים. תקבל פרוסת לחם וקצת מים ליום וגם תשמש לי רץ ושליח. בטוח אני שלאחר חודש זה…"

“אבל אני פוחד מהכלבים שברחוב –ייבב גוסי –, איך אוכל ללכת בשליחויות?”

“אל פחד! – הרגיעו שלמה-לי –, בהתחלה, די שתרזה, אשלח אתך את מוטי הבוקסר, שילווה אותך ושיגן עליך בפני הכלבים.”

“אבל אסור לי להסכים לסידור זה – מחה גוסי בקול בוכים –,חמקתי היום מהבית רק לשעה קלה ואם אאחר לשוב, יחפש אותי בעלי בכל מקום ויודיע על אובדני במשטרה. הן כלב יקר מחיר אני. יכול להיות, שידפיסו את תמונתי בעתונים וכל ילד שיראה אותי ברחוב, יכירני מיד וילשין עלי במשטרה. לא! אינני רוצה להרע לך, אדוני השופט.”

ראה שלהמה-לי מלשונו הנמלצת של גוסי, שאכן כלב מאוד מכובד לפניו, כלב הבקי אפילו במה שרואים בעתון. הוא שקע שוב בהרהורים לזמן מה. פתאום קפץ ממקומו ואמר: “יש לי! יש לי רעיון! תחזור הביתה ותודיע לבעלך, שמהיום והלאה תאכל אך ורק בחצר, באויר הפתוח. תאמר, שנשימתך קצרה מרוב אוכל, שהנך נחנק בבית ושאינך מסוגל לטעום אפילו פירור. כאשר יוציאו את הקערה שלך מלאת אוכל לחצר, תזמין כלבי רחוב רעבים שישתתפו בארוחותיך. מובטחני, שתוך זמן קצר תרזה.”

“אבל, – שוב מחה גוסי על דברי שלהמה-לי –, הכלבים הרעבים יקימו רעש כה רב מסביב לקערה שלי, שבני ביתי יצאו לגרשם וכל הרעיון ייכשל.”

“אני אהיה נאלץ שוב לזלול לבדי כמקודם את כל האוכל הרב. מה אעשה? מה אעשה?”

“אל תדאג – הרגיעו שלהמה-לי–, מוטי הבוקסר ילך אתך ללוותך, כפי שהבטחתי, והוא גם ישמור על התור ועל הסדר ליד קערתך. סמוך עליו!”

"אם אתה אומר כך… אם כי לא נראה לי הדבר – גמגם גוסי.

הוא יצא את החצר מלווה על ידי מוטי הבוקסר, שנבח בקולו העבה על כל כלב הרץ בעקבות גוסי ורצה לתפוס אותו בזנבו.

הצליח גוסי לשכנע את בני ביתו, שאין הוא יכול להמשיך לאכול את מזונו בפרוזדור הצר והמחניק, הסמוך לאידי וריחות המטבח. הוא ירק מספר פעמים על השטיח היקר והפך את הקערה שלו על תוכנה הגדוש על רצפת המטבח. בזה עורר את זעמה של הטבחית. שעות על שעות עמד והביט במבט בוהה בקערה המלאה, מבלי לטעום ממנה. החליטו בעליו של גוסי, שאין מקומו בבית בשעה שהוא אוכל ושיש להאכילו פעם לתמיד בחוץ, כדי שילמד לקח ויבין, שכלב מחונך ומנומס מסוגו חייב לדעת איך להתנהג בבית עשירים.

הכלבים הרעבים הוזהרו מראש איך לנהוג. בינתים הם הסתתרו בירכתי החצר מעין רואים. לאחר שהקערה הגדושה הוצאה החוצה ודלת הבית נסגרה, התפרצו כולם ביחד לעבר הקערה. אולם, פה חיכתה להם אכזבה מצערת. מוטי הבוקסר, במקום לשמור על התור לקערה, גרש את כל הכלבים וזלל בעצמו את כל האוכל, מבלי להותיר אף פירור לגוסי. הלך גוסי ורזה מיום ליום ומוטי הלך והשמין. אלמלא השליחויות הרבות שביצע למען אדוניו, שלהמה-לי והמלחמות הרבות, שניהל בגבורה עם להקות הכלבים הרעבים, שרומו על ידו, היה גם מוטי מזמן מתגלגל ככדור ברחוב, בדומה לגוסי שבעבר. בעלי גוסי, בראותם שכלבם הולך ורזה, הוסיפו לו מנה נוספת של אוכל וכמובן שמוטי זלל גם את התוספת ולא שעה לתחנוניו של גוסי, שיותיר גם לו משהו מכל המטעמים.

גוסי פחד להלשין על מוטי בפני בני ביתו, פן יתנקם בו זה וישלח בו את שיניו החדות ואת לשונו השנונה. לכן החליט לבקר שוב את שלהמה-לי השופט.

כאשר הופיע לפניו, לא הכירו שלהמה-לי. כה רזה מאז ביקורו הקודם. אבל כאשר החל ליילל ולבכות, חייך שלהמה-לי לעומתו ושאל לשלומו.

"מה עוללת לי? מה עשיתי לך, כבוד השופט? ראה, מה שנותר ממני! עור ועצמות! השודד הזה, מוטי, זלל את כל מה שהגישו לי ולא הותיר עבורי אף פירור אחד. אני צם כל הימים. כזו עצה נתת לי? אין זאת, כי דאגת למוטי שלך ולא לי – התייפח גוסי.

"צחק שלהמה-לי ואמר: “כפי שתכננתי, בוצע הרעיון לשביעות רצון כולם. האין זאת?”

“איזו שביעות רצון? – צווח גוסי –, זו הרעבה! זה שוד!”

"האם לא רצית לרזות? – שאל אותו שלהמה-לי.

"רציתי ורציתי! – השיב גוסי.

“האם הנך נרדף עדין על ידי כלבים ברחוב? – שאל שלהמה-לי –, האם הם מוסיפים להתעלל בך ולכנותך – “גוסי השמן”? האם הם שרים עליך עדין את פזמונם?”

"לא! – השיב גוסי בחיוך רחב –, אין הם מעיזים יותר להעליב אותי. נעשיתי זריז כחתול ואני זוכה אפילו במירוצים. אתמול… כמעט והגעתי ראשון…

“יופי! – שיבח אותו שלהמה-לי –, שוב הביתה וזכור דבר אחד והוא – הזמן לארוחה את חבריך הרעבים, בל תשמין שוב, ראה, הזהרתיך! כי אז לא אוכל לעזור לך שוב לעולם. לך לדרכך!”

יצא גוסי מאת שלהמה-לי, כשהוא ממלמל דברי ברכה ותודה לשופט המהולל.

שלהמה-לי ושמשון שמוט זנב

השעה היתה קרובה לצהרים, כאשר הופיע פתאום כלב רזה כמקל, מוזנח ומלוכלך. רגליו היו ארוכות ודקות והוא נע כמו עכביש גדול על רגלים כושלות. עיניו זלגו דמעות והוא מתייפח בקול.

התעורר שלהמה-לי לקול בכייו והביט באורח המוזר בתדהמה.

"מה שמך? – שאל אותו.

"אני..שמ..שמ..שמשון…שמ..שמ.. שמוט זנב. – ענה שמשון בגמגום.

“שמשון – זה שם יפה – אמר שלהמה-לי –, לא נאה שתשא שם יפה כזה בעודך מוזנח ומפורעש. לך! התרחץ היטב בים ואחר כך תיגש לגוסי השמן. כל כלב יוליך אותך לחצרו. תאמר לגוסי, לאני שלחתיך אליו, כדי שתאכל לשובע. הוא כבר ידאג לכך. כאשר תחדל להיראות כשלד מלוכלך, תבא שנית אלי ותוכל לספר לי מה מביאך אלי. אינני אוהב לראות את בני מיני רעבים ומרופטים. אין זה מגיע לשום כלב ובמיוחד לכלב, הנושא שם מפואר כשלך. לך!”

חדל שמשון לבכות, פיו החל לרעוד ובפרצופו חל שינוי, כאילו הוטב לו בהרבה הוא יצא בריצה קלה את החצר. אולם הוא שנא להתרחץ וכאשר הופיע מלוכלך בחצרו של גוסי, גרש אותו גוסי והזהירו, לבל ישוב אליו עד שיהיה נקי ומסודר, כי זו חצר לכלבים מהוגנים ולא לכלבי אשפתות. לא הועילו תחנוניו ועד שהספיק לגמגם ולספר מי שלח אותו לגוסי ומה צווה עליו, סולק החוצה על ידי הכלבים שהתהלכו מלאי חשיבות בחצר והסתכלו בעין עויינת בכלב-מוזנח כזה.

כאשר חלף זמן רב ושמשון לא הופיע כלל אצל שלהמה-לי, שלח שלהמה-לי את מוטי הבוקסר, שילך ויחפשו. בל ישוב בלעדו. אולי קרה משהו למסכן… ואולי חלה חלילה… אולי נדרס..

ראשית כל סר מוטי אל גוסי ושאל אותו על הכלב הרזה. סיפר לו גוסי על הופעת הכלב בחצרו ולמה גרש אותו מלפניו. נד מוטי בראשו והמשיך לחפש את שמשון. הוא ידע שאסור לו להמרות את פי ידידו ואדוניו ולא יוכל להופיע ללא שמשון. הוא חיפש בחצרות, בסימטאות, בקרבת המזבלות, עד שגילה את שמשון, בשעה שהוא נלחם בחתולים על שיירי אוכל מפח. שמשון היה כולו שרוט וזב דם. תפס מוטי בשיניו באזני שמשון והוליך אותו בכוח לשפת הים. שם, הכניסו למים, שפשפו בחול, חזור ושפשף, שטף אותו במי ים וכך חוזר חלילה, עד שיצא שמשון נקי ויפה, כחדש. אז אחז שוב באזניו והשמוטות והביאו בפני שלהמה-לי.

רעד שמשון מפחד והחזיק את זנבו בין רגליו. איך זה העיז להמרות את פיו של החכם מכל כלב? לבטח יחבוט בו זה הבוקסר הגדול, כאשר שלהמה-לי יצווה עליו לעשות זאת.

אולם שלהמה-לי קרא אליו בחיוך: "ברוך הבא, הפליט! רואה אני שעשית כפי שציויתיך ואכן פרצופך מעיד עליך, שנקי ומסודר אתה אבל פניך עדיין רעים ונשארת רזה כפי שהיית. עתה, תישאר אתנו ומוטי ידאג לכל מחסוריך.

פרץ שמשון בבכי. חיבק בכפותיו את שלהמה-לי ולקק אותו בלשונו. מוטי עמד מהצד, כאילו אין הדבר נוגע לו.

פתח שמשון בגמגום: אכן.. כלבים טובים אתם.. אין כמוכם בכל העיר. מי היה מרחם על כלב רחוב כמוני, שאין לו מקום לינה ואיש לא דואג להאכילו. רק אתם.. רק אתם..– והמשיך לייבב.

“אבל, – הפסיקו שלהמה-לי –, אין אתה נראה בעיני כלב רחוב כלל וכלל לא! גם יפית הרבה לאחר השפשוף ששיפשף אותך לבטח מוטי. נדמה לי, שבעבר היו לך זמנים טובים יותר.”

“נככון.. נניחשת – אמר שמשון בתוגה –, לא תמיד היה גורלי רע כפי שהוא עכשיו. קנו אותי בחנות של בעלי חיים ומצאתי חן עיני הקונה. ילדיו פינקו אותי. נשקו לי, האכילוני עשרים פעמים ביום, קנו לי קולר חדש ומבריק והתהלכו אתי בגאוה בכל הרחובות. כאשר גדלתי, הביאוני למספרה מיוחדת לכלבים מיוחסים וסיפרו אותי שם כמו אריה קטן עם רעמה ומין תלתל על הזנב. כל האנשים שטיילו עם כלביהם המכוערים, קינאו בי ובבעלי. במקום במלונה בחצר או בפינת החדר על רצפה קרה, ישנתי עם הילדים במיטותיהם. אכלתי מצלחתם והיינו חברים טובים מאוד. הם שיתפו אותי במשחקיהם, טיוליהם ושמחותיהם.”

– “עד.. שיום אחד הופיע הוא.. – קוקי הפינצ’ר. כלב קטן, פשפש של כלב, בעל רגלים עקומות, פרוה עלובה וזוג עינים אדומות ורוגזות. נבחן ונשכן.. כעסן ונקמן.. מין יצור, ששום כלב הגון לא היה מסכים אפילו לרחרחו. ועכשיו תארו לכם.. הפרעוש המנוול הזה גזל ממני את לב הילדים והגדולים בבית זה.”

– עתה.. הכל היה בשבילו וכלום בשבילי. קוקי פה! קוקי שם! קוקי חמוד! קוקי מתוק! קוקי דבש! וקוקי שמנת! ואיפוא אני? בבת אחת איבדתי את כל חיני בעיניהם וכולם החלו לזלזל בי. הכל בגלל פרעוש של כלב.. שכחו אפילו לשים אוכל לפני. כאשר ניגשתי לצלחת שלו.. התפרץ בצעקה, כאילו עומד אני לגזול ממנו את כל חייו."

– “כמובן, שהדבר הראשון.. היה.. – שסילקו אותי מהמיטות. הוכרחתי לישון מתחת למיטה עם החתול הסיאמי הגאה, שהיה עובר על ידי תמיד כאילו רואה אותי זו הפעם הראשונה בחייו. הוא לא היה מאושר משכנותי אתו והיה נוהם בפני בבוז. ראיתם כבר עלבון גדול מזה?”

– “לפעמים.. כאשר רבתי עם קוקי הנחמד שלהם ונבחתי עליו שיניח לי, הלך המלשין הקטן והלשין עלי לפני בני הבית ביללות כה רמות עד שגרשוני בחרפה מביתם בתוספת בעיטות. כמובן שכעסתי. וכי מי לא היה כועס כאשר בגלל עכברון של כלב, אתה מפסיד את מעמדך המכובד בבית בעליך? מה שיותר כעסתי, ספגתי יותר עלבונות, מכות ועונש של הרעבה. עד, שיום אחד התמרדתי והחלטתי לברוח. אבל, לאן לברוח? בתחילה, כאשר הייתי מסתלק לזמן קצר מן הבית, היו מחפשים אותי וקוראים לי. סוף סוף כלב יקר הנני.. הייתי שב ונענש שוב ושוב גם בגלל בריחתי. לבסוף, שילחו אותי החוצה וקשרו בשרשרת ליד החלון. בבת אחת הפכתי מבן בית לכלב שמירה נחות.”

–בכך לא תמו צרותי. קוקי הנוכל היה מתגרה בי כל הזמן. הוא היה מתחמק בחשאי מהבית ושורט אותי בצפרניו. כאשר הייתי נרדם סוף סוף לאחר ליל שמירה ממושך ומעייף, היה מושך בזנבי כדי להעיר אותי. כמובן, שהתרגזתי נורא ונבחתי עליו שיסתלק. אז היה קוקי מקים רעש כזה וצווחות כאלו, שכולם חשו לעזרת המסכן החף מפשע.. ראיתי.., שאין לי מקום יותר בלבבות בני ביתי. פעם, כאשר שחררו ואתי מהשרשרת כדי שאוכל קצת לרוץ וליישר את רגלי, ברחתי דרך השער הפתוח ולא חזרתי שמה יותר. מוטב לי לסבול חרפת רעב מאשר עלבונות."

– “היתר.. ידוע לכם. הפכתי לכלב עזוב ובן בלי בית, רעב ונרדף, מוזנח ורזה כמקל. כזה הנני עכשיו. כל תקוותי רק בכם..” – פה פרץ ביבבה חרישית.

הרגיעו שלהמה-לי בדברים נוחים והזמינו הביתה, כדי שינוח ויאכל לשובע. בינתים התייעץ שלהמה-לי עם מוטי על מין התפקידים שיוכל להטיל על שמשון, לאחר שיבריא ויחזור לכוחותיו.

שלהמה-לי הקטן ושוש ועכברוש

שלהמה-לי הקטן ישן שנת ישרים, כאשר העיר אותו מוטי ונענע אותו בחזקה.

"קומה! קום שלהמה-לי! חבריך הגיעו! – קרא מוטי ונבח בקול רם, כדי להעיר סוף סוף את הישנן הקטן.

" חברים? – תמה שלהמה-לי, ושפשף את עיניו –, לי אין חברים, חוץ ממך ומשמשון. הן זה ידוע לך."

"אבל הם טוענים, שהם חבריך! – התעקש מוטי הבוקסר.

"הכנס אותם ותיווכח שהצדק אתי. כפי שאמרתי, אין לי חברים זולתכם – צווה שלהמה-לי נרגז.

מוטי נעלם. כעבור רגע הכניס לחדר כלבה לבנה, בעלת כתמים חומים ואחריה ספק זוחל, ספק כלב, ספק עכבר – כלב בעל רגלים קצרות ועקומות. שאלמלא פרצופו המבוגר, היה נדמה עדין לכלבלב צעיר.

למראה שני האורחים, קפץ שלהמה-לי בשמחה ממקומו וקרא בקול: “שוש ועכברוש! איזה הפתעה! זה שנים רבות, שלא ראיתיכם! מה שלומכם, יקירי? אתם נראים לי בריאים ושלמים. באתם סתם לבקרני? אני שמח לראותכם!”

“יש לנו בעיה.. בעיה קשה..– נאנחה שוש –, ברחוב שלנו בוחרים מלכת יופי של הכלבים. זאת אומרת, שהפעם היא נבחרה על ידי הכלבים בעצמם ולא על ידי בעליהם, כפי שנהוג אצל בני אדם. ועתה, תאר לך, שלמה-לי יקירי, שחשקה נפשו של נכדי זה, העכברוש, להשתתף בתחרות זאת. הוא גם חושב, שיש לו סיכוי רב להיבחר למלכה. הוא מאמין, שאם נקשט אותו יפה, יוכל הוא להתחרות עם כל כלבה. מי יודע, כמוך, שלהמה-לי ידידי, שמוכנה אני לעשות את הכל.. ממש את הכל.. כדי לשמח את לבבו ולגרום לו קצת נחת ושמחה, לאחר שהטבע התאכזר אליו והותיר אותו קטן ומכוער כעכבר. הן זהו נכדי היחיד!”

“מה? – תמה שלהמה-לי –,הוא.. – מלכת היופי? ראשית כל, הוא כלב ולא כלבה. שנית, כפי שאמרת בצדק, לא חונן ביופי, אמנם הוא כלב חביב ותמיד אהבתי אותי. הן דודו אני.. אבל, אפילו אם נשים סרט זהב על צוארו ונכסה את אחוריו ואת זנבו הקצרצר בלבוש מלכים, עדין מסופק אני, אם הכלבים לא יבחינו מיד שזה כלב זכר ויגרשו אותו בחרפה ועוד יענישו אותו בנשיכות. הם יכעסו לא רק על מעשה התרמית, אלא על שרצה להתל בהם. הכלבות ינקרו את עיניו מקנאה וישימו אותו ללעג. פשוט לא תוכל יותר להראות את פרצופיכם בעיר זאת. לא! עכברוש חביבי! לא כדאי לך! זו תהיה שטות מסוכנת מאוד.”

“אבל, הכלבות, גם הן מכוערות – טען עכברוש בחום –, הן רק חושבות את עצמן יפות… הסתכל בסבתא שלי, כמה מכוערת וזקנה היא… יש לי סיכוי להיות מלכת יופי. רק עוצה לנו מה לעשות!”

“וכי אני אמרתי שבכוונתי להשתתף בתחרות? – התריעה שוש –,לא עלה אפילו בדעתי.”

“יש לי רעיון – הציע שלהמה-לי לאחר הרהור בדברי שוש ועכברוש–, אמרתי כבר קודם, שאין לעכברוש כל סיכוי להצליח ולזכות בתואר שכזה. אבל, אם סבתך, שוש, תהיה מלכת היופי ותזכה לכבוד גדול זה, לא יקראו לך יותר –”העכברוש המכוער“, אלא–נכדה האהוב של מלכת היופי. מה דעתך, עכברוש?”

היא? – רתח עכברוש מכעס –,וכי מי ירצה לבחור בה למלכת יופי? היא כבר סבתא שלי שנים רבות ואפילו אני לא אבחר בה.."

“אל דאגה, עכברושי! – הרגיעו שלמה-לי –, כל דבר ניתן לסידור, אם מאמצים קצת את השכל. אני אשלח אותה למספרת כלבים שלי ושם יתאימו לה פאה נכרית, קפלט, יפה, יצחצחו ויברישו היטב את פרוותה, יוסיפו לפרצופה צבע לבן, ימרחו אותה במשחות והיא תצא משם נאוה ומלאת חן יותר מכל הכלבות הצעירות היהפיות, שכל חכמתן היא – לקפוץ כחרגול ולריב ביניהן. תראה, היא לבטח תזכה בתואר המלכה.”

“יופי – צרח עכברוש –, נכד המלכה.. גם הוא נסיך.. נכון?”

“מובן מאליו – אמר לו שלהמה-לי –, נסיך הנסיכים.. מתי התחרות?”

"מחר בערב – השיבה שוש.

“אז נותר לנו זמן רב להכנות – קבע שלהמה-לי –, היכנסו בבקשה, סעדו את ליבכם ושיכבו לישון. דרושה לכם מנוחה רבה לפני התחרות.”

למחרת, שלח שלהמה-לי את שוש למספרת כלבים מיוחסים בליווי מוטי. כעבור מספר שעות, הופיעה שוש מקושטת בפאה נכרית ממולמלת, עיגולים באוזניה ונודפת בבושם חריף, שריחו התפשט מיד בכל החצר וגרם לכך שכל הכלבים הותקפו בעטשת. היא נראתה כה שונה, שאפילו עכברוש לא הכירה ונבח עליה זמן רב עד שנרגע.

“ועתה, – צווה שלהמה-לי על שני עוזריו –, צאו לרחובות וספרו בסוד לכל הכלבים שתפגשו בדרככם, שאתמול פתאום הופיעה אורחת נכבדה מעיר אחרת כלבה יפהפיה, היפה מכל הכלבות שבעולם.”

עוד הסתודדו שלהמה-לי עם עוזריו ולאחר שאלה יצאו בשליחותיהם, חזר שלהמה-לי הביתה, כדי להכין קבלת פנים הולמת למלכה העתידה ולנכדה, הנסיך המכובד ביותר.

לפנות ערב, ליוו הוא וסגניו את שוש ועכברוש לחצר הגדולה והנרחבה, חצר ההתחרות. החצר היתה מלאה כלבים מכל המינים, הגוונים והגדלים. היתה המולה רבה של נביחות וכלבים רבים טיפסו זה על זה, כדי לראות מגבוה – מה שקורה במרכז החצר.

שם, במרכז, הוצבו שני כיסאות. אחד היה מיועד לשופט התחרות והשני – למלכה שתזכה בתואר. ממולם –עמד ספסל ארוך מאוד ועליו טיילו הכלבות המועמדות לכתר מלכות.

משהבחינו הכלבים בשלה-מה-לי, החלו לנהור בהמוניהם אליו ולהידחק סביבו. כל אחד מהם רצה להתבונן מקרוב בכלב הפלא המהולל. בינתים, החלה להקת כלבים אחת לנבוח בקול את הקריאה הבאה:

"שלהמה-לי! שלהמה-לי!

חכם למופת!

הוא ולא אחר

יהיה לשופט!

לאחר שנביחות הסכמה כללית אישרו את בחירתו, הובל לכיסא הנישא של השופט, קפץ עליו בזריזות והתיישב בחשיבות רבה, כיאה לכלב שזכה להוקרת בני מינו. ההמולה הלכה ורבתה מרגע לרגע. כלבים רבים הסתובבו מסביב לספסל המועמדות למלכות, לחמו ביניהם ונבחו זה על זה.

לאחר שהתמלאה החצר כלבים עד אפס מקום, קם שלהמה-לי על כיסאו והכריז בקול חגיגי: ”קהל הכלבים הנכבד! כבוד רב הוא לי לשפוט בתחרות מלכת יופי, הנערכת זו הפעם הראשונה בין הכלבים בעיר זאת. עירנו ידועה ביפהפיותיה הרבות ורבים מכלבי הסביבה באים אלינו, כדי לבחור להם כלה נאה וידידה נאמנה. היות ומאורע זה קורה פה, אצלנו, לראשונה, – עלי לקבוע כמה כללים מועילים, בהם תוכלו להשתמש בשעת בחירת המלכה. כל מועמדת תהיה רשאית לעלות על ספסל ההתחרות פעם אחת בלבד ואתם תצטרכו להביא את דעתכם לפי הכללים הבאים:

אם תמצא חן בעיניכם – עליכם לנבוח נביחות הסכמה, כגון" הב! הב! הב!. אם תמאסו בה – עליכם להביע את אי-שביעות רצונכם על ידי קריאות כגון: בוז! לרדת! לאחר שתבחרו בזו שהכי מוצאת חן בעיניכם, קיראו: תחי! הידד! המלכה! המלכה! הבינותם?

"כן! כן! כן! – שאגו הכלבים.

"יופי! – המשיך שלהמה-לי –, אנא! התחילו במצעד המועמדות!

מיד החלו לעלות על הספסל כלבות מקורבלות בקישוטים, מצוחצחות וממורקות לפי האופנה החדישה. מתולתלות, מסולסלות, מנענות באחוריהן, מניעות ראשיהן בחן רב, מניפות ומורידות את הזנבות המקושטים סרטים צבעוניים וצועדות לאורך ספסל ההתחרות בזהירות ובחינחון. היו ביניהן יפהפיות מכל המינים. כלבות גזעיות, גאות ביפיין ומטופלות כגבירות נאות. היו, שקומתן הגבוהה ופרוותן החמודה עשתה רושם רב על קהל כלבים המתבונן בהן והיו בישניות, שעברו את המסלול בריצה וקפצו מהספסל מבלי להעצר.

מוטי ושמשון צרפו לעצמם קבוצת כלבים גדולה, שהיוו כעין להקה, שקבעה בנביחתה הרמה את דעת כל הכלבים. הם היו פותחים בצעקות בוז למראה כל מתחרה והוסיפו ביטויים כגון: פוי! גועל! כיעור! הכלבות הנעלבות ירדו חיש מהספסל בבכי ובזנבות שמוטים מחרפה. הן רצו מהר, כדי להסתתר מעין רואים בפינות החשוכות של החצר ושם המשיכו להתייפח.

אחרונה, אחרונה, הופיעה שוש הזקנה. פסעה לאיטה, טיפסה בזריזות על הספסל, צלצלה בעגוליה, חינחנה לכל צד וריח הבושם החריף, בו רוססה לפני הופעתה, זכה לענין רב אצל הכלבים, שהכריזו עליה מיד ברוב נביחות, שהיא ורק היא, זכאית לתואר מלכת הכלבים.

שלהמה-לי ליווה אותה עד כיסאה, הכתיר אותה למלכה ומחא כף. אחריו המשיכו הכלבים בעיטושי רבים ועברו כולם בסך וברעש רב על יד כיסא המלכות.

אולם, המתחרות הנעלבות והנרגזות מכשלונן, לא הסתירו את דעתן ומחו בקול רם נגד העוול הנגרם להן. במיוחד שפכו את כעסן על עדת הכלבים המטופשים, שבחרו במלכה זקנה ומכוערת וזרה, המומים מריח הבושם המסרחה. אולם, כאמור, את הנעשה אי אפשר להשיב ושוש נשארה מלכה.

משראה שלהמה-לי, שמוטב שיסתלקו בעוד מועד מהחצר, בטרם יתחרטו הכלבים על בחירתם, רמז למוטי ולשמשון, שבאו בריצה ועמדו משני צידי המלכה, כדי ללוותה בתהלוכת הנצחון דרך רחובות העיר. התהלוכה גרמה לפקקי תנועה רבים והולכי רגל נמלטו מפני הגל הפתאומי של כלבים בוכים וצוהלים. המשטרה הוכרחה להתערב בדבר ולהעמיד משמר של רוכבי אופנוע, כדי להבקיע דרך להולכי על ארבע המשולהבים. בקושי ובמאמץ רב הגיעו עד לחצרו של שלהמה-לי. כדי לא לעורר רעש ומהומה למאות של דיירים, שחיבבו את שלהמה-לי והתיחסו בסלחנות אל מבקריו, סגרו מוטי ושמשון חיש את השער. תוך שעה התפזרו כל המחזרים והמעריצים של שוש לבתיהם והשקט חזר, כשהיה.

אז הסירה שוש את הפאה הנכרית, שהציקה לה ואת העגילים, נשקה לשלהמה-לי, מוטי ושמשון ונעלמה עם עכברוש מן העיר.

שלמה-לי הקטן וחביב הנבחן

זה ימים ידע אביהם של דני וברכי, עד כמה משתוקקים הם לכלבלב קטן וחמוד משלהם. אבל, סבר האב, אם כבר כלבלב בבית, – מוטב שיהיה נאה במראהו, גזעי ושיהיה לילדיו במה להתגאות, כשיצאו אתו לרחוב.

בסיוריו בשדות ובמשקים, התענין האב, חקר ודרש בין ידידיו, מגדלי כלבים, למי מהם כלבה גזעית העומדת להמליט בקרוב. אחד מידידיו בישר לו את הבשורה המשמחת, שכלבתו, כלבת זאב הונגרית גזעית שבגזעית תמליט בקרוב ומי, אם לא ידידו הטוב ביותר, אביהם של דני וברכי, ראוי לזכות בפרי בטנה של כלבתו האהובה. תנאי התנה אתו האב, שהצאצא הזה חייב להיות זכר, כי כפי ששמע ממומחים לעניני כלבים, נאמנים הזכרים יותר לבתיהם מהכלבות, צייתנים יותר ומתקבלים לחיק המשפחה בחביבות יתר וללא בעיות.

ואמנם, לאחר ימים מספר, הופיע הידיד ובחיקו כלבלב זאב קטן, שנתקבל בתרועות שמחה על ידי הילדים ובו במקום כינוהו בשם “חביב”, כי מי עשוי להיות חביב יותר בבית מיצור חמוד שכזה?

הודות לפינוק רב, מזון בשפע ואהבה רבה, גדל הכלבלב מיום ליום וחיש הפך לגור נאה לכל דבר. אמנם, הוא פיתח תיאבון מיוחד לגרבים, נעלים ושטיחים ועשה בהם כטוב בשיניו, אבל לאחר שנענש פעם ופעמים על תעלוליו, חדל מהם לשמחת כל המשפחה. במראהו החיצוני לא ניכרו כל סימני היכר לכלב זאב ועם הזמן דמה יותר לכלב בדואי מאשר לכלב זאב הונגרי המיוחס. אבל, הילדים המשיכו לשמוח בו, לשחק אתו, להריצו ברחוב והוא הפך לבן בית ממש, כאחד מהמשפחה.

בדבר אחד ויחיד נבדל חביב מיתר בני מינו. הוא היה נבחן שבנבחנים וניצל את כשרונו זה בכל הזדמנות ובכל עת. הוא נבח על העולים במדרגות הבית, על הילדים המתרוצצים בחוץ, על החתולים שהעזו להתקרב לפח האשפה, על ידידים ומכרים, שבאו לבקר את בעליו ועל כל אחד שניסה להתקרב לבית או להתהלך בסביבתו.

משפסקה רגל ידיד או מכר מביתם, וגם חברי הילדים חדלו לבקרם, – החלה המשפחה לחפש תרופה למכת הנביחות של חביב. הן קשה להשתיק כלב, הרוצה לנבוח דוקא בקול רם ומבהיל ושבעתים קשה להסביר לו שנביחותיו מפריעות ואינן רצויות

לבסוף, בלית ברירה, קנה האב קרשים, נסר אותם ללוחות ובעזרת ילדיו התקין מלונה גדולה ורחבת ידים והציב אותה במחסן הפתוח שמתחת לבית.

בוקר אחד העבירו לשם את חביב וקשרו אותו בשלשלת ארוכה, שתאפשר לו חופש תנועה רב.

לא בנקל הצליחו הילדים לפייס את חברם הנעלב, שהביט בהם בעינים מלאות תחנונים, והרגשת עלבון על שירד בבת אחת מגדולת כלב בית חביב לדרגת כלב מלונה, כלב שמירה פשוט שבפשוטים. חביב לא מצא עוז בליבו להתנגד לשינוי פתאומי זה בחייו. רק בקושי הסתגל למעמדו הנחות ולסביבתו החדשה.

כמובן, שהילדים המשיכו לדאוג לנקיונו ולמזונו, ביקרו אצלו וליטפו את ראשו בחיבה יתרה, כדי לנחמו במצבו העלוב, אולם, עם הזמן המעיטו לראותו וחביב המסכן נותר ללא חברים.

את רוב זמנו בילה בתנומה ובסילוק הזבובים שהטרידו אותו. אך, בלילות, הציקה לו הבדידות מאוד. הרחוב התרוקן מהולכי רגל, האורות כבו לאט לאט בכל הבתים ורק פנסי הרחוב הבודדים הוסיפו קצת אורה לחושך שהשתרר. חביב ניסה להתגבר על בדידותו על ידי נביחות. קולו הרם והעבה העיר את כל כלבי הסביבה, ששמחו לפתוח ברב-שיח ארוך, כדי להפיג קצת את בדידותם הלילית. כל כלב סיפר את הקורות אותו במשך היום ושיחה רמה זאת נמשכה כל הלילה והרגיזה מאוד את דיירי הרחוב, שהשתוקקו ללילות שלוה ומנוחה ולשעות תנומה לאחר עמל היום.

משנוכחו השכנים שחביב הוא הגורם העיקרי למקהלת הנביחות והמנצח עליה, רמזו לבעליו שימהר להיפטר מהטרדן הקולני שלו. לאחר שהרמז לא הובן ושום מעשה לא בא בעקבותיו, נשלחו משלחות ונערכו הפגנות לפני ביתם של דני וברכי בדרישה מפורשת ותביעה לסילוק מיידי של הכלב הנבחן. גם להם כלבים בבתיהם, אבל אלה נוהגים בנימוס ואינם מפריעים למנוחה ולשינה. משגבר רוגזם של השכנים ואפילו פתחו באיומים וברמיזות, שימצאו דרך משלהם להיפטר מהחזן הלילי, החליט אבי הילדים, שאכן הגיע הזמן לפעול בנידון. יום אחד לקח איתו את חביב במכוניתו, נסע דרך ארוכה ושחרר את הכלב במרחק רב מביתו, כדי שלא ימצא את דרכו חזרה.

מוזנח ורעב הסתובב חביב המסכן בדרכים, ברחובות הישובים השונים ואיש לא שם לב אליו. אכל מכל מה שמצא בדרכו ושתה מי השלוליות ומי יודע מה היה סופו אלמלא ניתקל יום אחד בכלב מוזר, שמשון שמוט-הזנב, שנתלוה אליו, שמח לקראתו, התידד אתו והביאו ישירות בפני השופט המהולל, הריהו שלמה-לי הקטן. שפך חביב את כל מר ליבו בפני השופט וביקש שיסבירו לו, במה חטא, שזכה לגורל עלוב שכזה ואיך זה ירד ממעמד של כלב בית אהוב, שלא חסר מאומה, לכלב נודד, רעב ומרופט.

הקשיב שלהמה-לי לסיפורו העצוב של חביב, שהיה מלווה אנחות, יללות ובכי. אוזני שלהמה-לי צללו מדברי האורח הקולני ומחשבה חלפה בראשו, שיש למהר ולהזדרז להיפטר מכלב זה, העלול להמיט גם עליו וחבריו הנאמנים גורל דומה בגלל קולניותו, איך אפשר לא לרחם על כלב חמוד זה, שכל חטאו הוא בלהיטותו לנביחות רמות.

קרא שלהמה-לי לשמשון וציוה עליו לארח אל חביב, להאכילו ולהשקותו ולהשכיבו בפינת החצר, הרחק מחתולים ומאוזני השכנים. למוטי הבוקסר לחש שלהמה-לי מלים מספר ושילח אותו לדרכו בשליחות מיוחדת. רק אז, רבץ שלהמה-לי, כמנהגו, על שטיח השיפוט ושקע בתנומה, כדי למצא בחלומותיו את הפתרון לבעיות המובאות בפניו.

כעבור כמחצית השעה, הופיע מוטי בליווי שמעון החרש, רועה עדר הפרות של הכפר הסמוך. “זהיר”, כלבו הנאמן זה שנים רבות, של הרועה, מת זה לא מכבר ועתה הופיע הרועה, כדי לבקש משלהמה-לי, שימליץ על כלב שיוכל למלא באותה מסירות ונאמנות את מקום כלבו האהוב, עליו התאבל. שלהמה-לי רמז לשמשון שיוליך את הרועה הזקן אל חביב המנמנם. משראה אותו שמעון, התיישב ליד חביב, ליטף את ראשו בחיבה ומלמל אליו דברי ידידות ואהבה. נזכר חביב המופתע בימים ההם, בהם פינקוהו וליטפו את ראשו השעיר וללא כל התנגדות הרשה לשמעון המאושר להלביש לצוארו את הקולר וצעד ברצון אחר אדוניו החדש.

שלהמה-לי הקטן ושחוריק

רבצו שלהמה-לי, מוטי ושמשון בחצר ונהנו מהשמש החמה והרוח הקרירה. זה עתה אכלו לשובע שלושתם וקשקשו בזנבותיהם בקורת רוח.

פתח שלהמה-לי ופנה לשמשון: “אל תחשוב שמשון, שאני אדאג לך כל הזמן רק מיטוב לב. אני זקוק לך ותצטרך לעמול קשות, כדי להרויח את לחמך”.

“יופי! – קרא שמשון בשמחה וקפץ על רגליו –, אני מוכן ומזומן לכל.. גם לי נמאס לרבוץ ככה.. באפס מעשה..”

“יהיה עליך לפקוח עין – הוסיף שלהמה-לי–, לטייל או להסתובב ברחובות ובכבישים ולהציץ גם לחצרות ולמאורות מלוכלכות מאוד. אם תראה במקום כלשהו כלב מוכה, מר נפש, אומלל ורעב, פצוע או מלוכלך, אליך להתרועע אתו. אך עשה זאת בזהירות. לרוב כלבים כאלה חשדנים הם. כאשר תזכה באמונו ותהיו חברים, תביא אותו אלי ואני אטפל בעניניו.”

“יופי כפלים! – צרח שמשון, שחדל מלגמגם –, הנה יוצא אני לדרכי. אבל.. מה אעשה והוא יסרב לבוא אתי? גם אני, אפילו לאחר ששמעתי רבות עליך, עוד זמן רב התחמקתי ממך. לזכות ולהתקבל אצל שלהמה-לי החכם? איך מגיעים אליו? האם הוא באמת מוכן לעזור ולהושיע? מכיר אני את הכלבים, כולם. רובם רשעים ומזיקים, שכל חכמתם היא לנשוך אותך ולהפחידך בנביחות.. וגם לגרש.. כן.. לגרש.. אבל, לעזור? זה כנראה לא מתאים לאופי הכלבי שלנו.. גם היום.. טרם התרגלתי למחשבה, שזכיתי להיות בקרבתכם ולהיות חברכם.. טרם אדע איך עוזרים לכלב אחר. ואיך זה אדבר על לב כלב זר, חשדן ואומלל, שיבוא אתי? שיואיל בטובו להרשות לי לבוא לעזרתו.. זה יהיה קשה.. קשה עד למאוד.. אינני יודע איך אוכל למלא תפקיד זה של מציל ומושיע. לך זה קל.. אתה רגיל לכך.”

“ובכל זאת, – אמר לו שלהמה-לי –, אני סומך עליך, שמשון. כלב נבון אתה. חיית חיי רעב וסבל בעצמך ולבטח תדע לשכנעו. ידידות לא נרכשת כמו קערת אוכל. קודם כל צריך לחבב. אחר כך לרחם. ובסוף – לרצות לעזור. בטוח אני, כשם ששמי שלהמה-לי, שתלמד זאת מהר. טוב לב אתה. מי היה מסכים לחיות ולסבול מקוקי זה זמן כה רב? סימן-שסבלן אתה. אני סומך עליך.”

“בסדר! – קרא שמשון –, בסדר! אני הולך.”

הרים את זנבו השמוט שהחל להתיישר קצת ונעלם מן החצר.

שלמה-לי רבץ על השטיח הדהוי, ששימש לו למנוחה ושינה ומוטי שמר עליו. לא עבר זמן רב ושמשון בא בריצה, כשמאחוריו פוסע לאט כלב שחור, הדומה כשתי טיפות מים לשלהמה-לי, אלא שצבע פרוותו שונה. היא היתה שחורה כפיח.

הרים שלהמה-לי את ראשו והסתכל בסקרנות באורח השחור.

"אתה מכיר אותו? – שאל שמשון את שלהמה-לי.

"לא! מעולם לא ראיתיו – השיב שלהמה-לי.

"הוא טוען, שהוא אחיך – אמר שמשון.

“הוא לבטח טועה – אמר שלהמה-לי בביטחון –,אין לי אח ולא אחות”.

“אל תהיה כה בטוח – העיר לו האורח השחור –, שמי – שחוריק; נולדנו יחד תאומים ומכרו אותנו לחנות של בעלי חיים, בעודנו קטנטנים ועיוורים. בחנות ערבבו אותנו עם כלבלבים אחרים רבים וכאשר פקחנו את עינינו ויכולנו לראות זה את זה, נמכרו בינתים כל האחים ואחיות שלנו ונותרנו שנינו בלבד. אתה ואני. אני זוכר אותך היטב. היית כלבלב ער ופיקח וכולם אהבוך. כבר אז קרא לך בעל החנות – “שלהמה-לי הקטן שלנו”. לא רצה למכור אותך בכל מחיר. שמר אותך לעצמו.”

“ואמנם כן עשה – הוסיף שלהמה-לי לדברי אחיו, עד היום אני אצלו ואנחנו חברים טובים. כן.. נכון.. אני נזכר עתה.. די להסתכל בך, כדי להיוכח שאכן אחים תאומים אנחנו. שנים רבות לא ראיתיך. מה הפלא שלא הכרתיך? חבל.. חבל מאוד.. מה מביא אותך אלי?”

“ענין משפחתי – ענה לו שחוריק –, כן, ענין משפחתי.”

"ענין משפחתי? הכיצד? תמה שלהמה-לי.

באתי להזמין אותך – אמר שחוריק בטון חגיגי –, לחתונתי עם כלבת הפודל הנחמדה של השכנים. זאת תהיה חתונה נהדרת עם הרבה זלילה. מזה שבוע, אוגרים כל דיירי הבית שייריים ועצמות דשנות, כאלו טעימות באמת. כל הכלבים מתרחצים ומתקשטים. תהיה גם מקהלת “האו! האו!”. שלושת הילדים, בני ביתי, הבטיחו לחלל בחלילים. יש גם קבוצה של כלבים, היודעים לתופף בזנבותיהם על פחים ריקים לקצב של השירים. יהיה נורא שמח! אנא, שלהמה-לי! אל תאכזב אותי. סיפרתי לכולם עליך וכולם משתוקקים לראותך. בוא והבא אתך את מוטי ואת שמשון. הפודלית שלי מתה לראותכם. יערכו לכם קבלת פנים מלכותית. רק שתבואו! הן אתה האח היחידי שנותר לי".

“אני מוכן ומזומן – קרא שלהמה-לי בהתלהבות –, עלי להתרחץ ולהבריש יפה את פרוותי. אחי החתן – זה מעמד חשוב לכל כלב המכבד את עצמו. גם את מוטי ואת שמשון צריך יהיה לנקות ולהבריש, כי הם יהיו משמר כבוד שלי. אמור לי רק, אחי, מתי החתונה ולאן לבוא? עלינו להתכונן כהלכה, כדי לא לבייש אותך.”

"זוהי הצרה –נאנח שחוריק –, אינני יודע מתי נערוך את החתונה.

“איך זה? למה אינך יודע? – תמה שלהמה-לי –, האם לא קבעת את המועד עם הפודל הנחמדה?”

“קבעתי וקבעתי – נאנח שוב שחוריק –, אלא.. שהפודל הנחמדונת והאהובה עלי, קבעה לאותו מועד עם חמישה כלבים אחרים מהחצר שלנו. כנראה, שכדי לזכות בכלה, אצטרך להילחם בהם והמנצח יזכה בה ובחתונה כאחד.”

“ומי הם המתחרים שלך? - שאל שלהמה-לי את אחיו –, אם הם יריבים חזקים?”

“זהו.. זהו.. –הוסיף שחוריק לגנוח –, יש שם זאב אפור, פרא אדם ונשכן. כלב יפהפה, בעל פרוות כסף נהדרת. יש שם בולדוג אחד, שכולם פוחדים מפניו אימת מוות. יש גם כלב רועים שוייצי, חמוד ומצוחצח, שאפשר להתאהב בו מיד. יש שם מין כלב גבוה בעל רגלים ארוכות ופרוה מנומרת כשל נמר. ואחרון הוא כלב משטרה, חזק ופיקח, זריז כשד ורץ כאילה. ומי יודע כמה כלבים מהסביבה יצטרפו לתחרות ברגע האחרון? כולם גדולים, חזקים, זריזים וגם יפים ממני. אין לי כל סיכוי לנצח.”

“אז למה הנך מספר שעומד אתה להתחתן? – שאל שלהמה-לי בכעס –, הן מדבריך ברור, שאין היא שמה לב אליך כלל וכלל.”

"אני אוהב אותה נורא. בכל לבי – הזדעק שחוריק ביבבה –, נכון! חושש אני שבכלל לא יזמינו אותי לחתונה. אז איך אדע, מתי היא תיערך?

אני פוחד אפילו לשאול את הפודלית הנחמדה שלי. אחד מהכלבים האלה, שסיפרתי לך עליהם, נמצא תמיד בקרבתה ואיך אשאל אותה? אך היא כל כך יפה.. ממש מלכת הכלבים.. עוצה לי עצה, אחי החכם!"

ישב שלהמה-לי עצוב ונוגה ושקע במחשבות. בכל ליבו רצה לעזור לאחיו המסכן. אך נראה, שהפעם לא תועיל שום חכמה.. מה באמת יוכל לעשות שחוריק נגד יריבים כאלה? כמו פרעוש הנלחם באריה.. בכל זאת, יש לעשות משהו.. הן אחיו הוא.. חשב וחשב.. פתאום אורו עיניו החכמות והוא קרא בקול: “יש לי פתרון!”

“מה יש לך? – שאל שחוריק נדהם –, אני כבר מלא יאוש. אין לי כל סיכוי או תקווה.”

“שמע והאזן היטב לדברי – אמר שלהמה-לי בתקיפות –, שוב הביתה וספר לכולם על חכמתי וחשיבותי הרבה. ספר יומם ולילה, כל מה שתרצה וכל מה שיעלה בדמיונך. שבח ופאר אותי עד כמה שתוכל. ספר לכולם על הנסים והנפלאות שחוללתי, על התור הגדול של כלבי נכבדים, המחכה לפני חצרי למוצא פי, על המשמר הכבוד שלי המורכב מכלבים מעולים וגיבורים. כל זה דרוש כדי שיזמינו אותי ואת עוזרי הנאמנים לחתונה וימנו שם אותי לשופט ההתחרות אני אקבע את תנאי ההתחרות. אגלה לך מראש את הכל בסוד ואז תזכה לבטח בהתחרות.”

“יופי! אין כמוך! – קרא שחוריק בהתלהבות –, ידעתי, שרק אתה תוכל לעזור לי. אבל.. אתה בטוח, שהם לא יזכו? הם כלבים חכמים בהרבה ממני.. גם בעליהם ירצו שכלביהם יזכו וגם הם יעזרו לכלביהם. אז מה יהיה עלי”

“אל תדאג! – הרגיעו שלמה-לי –, וסמוך עלי. לך לדרכך ועשה כפי שציויתיך!”

חיבק שחוריק את אחיו בדמעות שמחה ונעלם.

חתונת שחוריק

נכדותי היקרות,

זוכרות אתן לבטח, שהבטחתן לי חידון קל לחתונתו של שחוריק, אחי שלהמה-לי הקטן. קיבלתי חידונים רבים כאלה גם ממקורות אחרים ואשתמש בהם, לפי הצורך ובבוא הזמן.

כמובן, ששחוריק בילה יפה בנהריה עם ילדי בעליו, שחה אתם בים, הביא להם את הכדור והשתולל עד כדי כך, ששכח לחלוטין על חתונתו ועל אהבתו לכלבת פודל הנחמדה.

אולם, משחזר הביתה לחצרו וראה את אהובת נפשו מוקפת מכל העברים בכלבים מכל הגודלים, ביניהם כמה ענקים מהרחובות הסמוכים, דאב ליבו. במיוחד כעס על כל המחמאות, שיריביו חילקו לה ושהיא קיבלה אותו בחיוך של שמחה והנאה. מרוב הנאתה זאת, שכחה כלבת הפודל הבוגדנית, שגם הוא, שחוריק, בין המועמדים לידה הענוגה. היא לא שמה לב אליו כלל וכלל, לכן פג תיאבונו ומזגו הטוב והנוח לא החזיק מעמד והוא הפך לעצוב ומדוכא. הילדים שאהבוהו וראו את צערו, חשבו שחלה וביקשו מאת הוריהם שיחישו אותו לרופא.

כדי לא לשמש מטרה לשיני יריביו, הסתכל שחוריק ממרחק בטוח בפודל הנחמדה וקוה שסוף סוף ייעלמו כל הכלבים המפחידים מרחובות האחרים והוא יישאר יחידי עם אהובת נפשו. אולם, כאשר נוכח שמספר יריביו הולך וגודל מיום ליום, כמעט ונשבר ליבו והוא חזר בבכי לאחיו שלמה-לי. בכל לשון של תחנונים ביקש ממנו שיציל ושימציא כבר את התחבולה, שתחבבו על כלבת הפודל הנחמדה.

ניסה שלהמה-לי לשכנעו, שאולי כדאי לו לוותר כליל על בחירת ליבו זו ולבחור לעצמו כלה פחות מבוקשת, שתהיה מוכנה לאהוב רק אותו. אבל שחוריק התייפח, שאין לו חיים בלעדה והוא לא יסכים אף פעם, שכלב אחר יזכה בה.

באין ברירה, הלך שלהמה-לי אל בעלי הפודל ויחד קבעו את מועד החתונה. הם גם הסכימו ביניהם, שכדי למנוע שפיכת דמים, נשיכות, רעש, המולה וריב, תבוצע התחרות בעזרת חידון קל, ששלהמה-לי ימציא לכבוד המאורע החגיגי הזה. הותנה גם, שבעליו של כל כלב המועמד להתחרות-יהיה רשאי לסייע לו בפתרון החידון ולנצחונו על יריביו.

שחוריק, שנמשך אחר שלהמה-לי בעת המשא ומתן, לא היה מאושר מכל הסידור. הוא טען ביללה, שאין לו כל סיכוי לנצח. לו זו בלבד, שיתר הכלבים עולים עליו בגודל, כוח ויופי, אלא שבעליהם עולים בהרבה על בעליו, שהנם אנשים פשוטים ואינם מתמצאים בחידונים.

שלהמה-לי הרגיעו וביקשו לסמוך עליו ועל חכמתו. אולם שחוריק היה בטוח, שכל מי שראשו גדול יותר, חכמתו רבה יותר וליריביו הן ראש גדול, אפילו מזה של אחיו. הם לבטח ינצחו בהתחרות. בכל זאת נרגע קצת ולשמחת בעליו, אכל ארוחה מלאה. וכי למי יש אח כאחיו?

ביום שנקבע לחתונה, היה הכל מוכן לטקס. מקהלת “הב! הב!” עסקה מזה כמה ימים בחזרה כללית והיתה מוכנה בכל רגע לפתוח בשירה. על יד הפחים הריקים עמדו כלבים מאומנים כמתופפים, זנבותיהם מורמים למעלה, מוכנים להתחיל לתופף על הפחים. ילדי השכונה הצטופפו בפינת החצר, כשחלילים בידיהם. כלבת הפודל היתה מקושטת בסרטים אדומים בצוואר ובזנבה. פניה היו מכוסים שכבת פודרה לבנה ותסרוקת חדשה לראשה כללביאה אמיתית. הכלבים היריבים היו קשורים לעמודים, מחשש שמא תפרוץ מלחמה של הכל בכל. בעליהם החזיקו אותם חזק ושמרו עליהם שלא יפריעו לשמחה. הם גם עמדו כפופים, כדי שיוכלו ללחוש לאוזני יקיריהם את הפתרונות לחידונים שיישאלו.

שלהמה-לי הופיע נקי ומצוחצח. הוא היה מלווה, כרגיל, על ידי שני ידידיו ושומרי ראשו, שמשון ומוטי. הוא נתקבל במחיאות כפים ונבחה מרעישה אוזנים. הוא התישב על זנבו על יד הכלה הנאה כשמוטי מימינו ושמשון משמאלו. מאחוריהם הסתדר שחוריק, כולו רועד מרוב התרגשות.

מחה שלהמה-לי פעמים את כפיו לאות התחלת ההתחרות וההמולה נפסקה. פתח שלהמה-לי בחשיבות את המעטפה הראשונה, שהגיש לו מוטי, וקרא ממנה בקול בהיר ורם:"

בו אוכלים,

בו לועסים

בו מדברים

ובו כועסים.

מה זה?

פה! – שאגו כל הכלבים –, פה שפתים ולשון!

אתה רואה, אתה רואה – יבב שחוריק –, הם יודעים כולם..

פתח שלהמה-לי בחשיבות ולאט לאט את המעטפה השניה וקרא את תכנה:"

אין כלל צורך להניח

שהוא טוב למשקפים וטוב להריח.

מה זה?

אף! – הרעימו תשובות הכלבים וכולם רצו להתפרץ לעבר כלבת הפודל. בגלל היותם קשורים לעמודים, נמנעה התפרצותם. רק שחוריק, שהיה חפשי, קפץ לקראת כלבת הפודל. זו הסתכלה בו בביטול וקראה בלעג:"

זה עכבר השחור והקטן

צריך לשלוח לגן,

מי זה?

זאת אני! – צווח שחוריק. כל הכלבים נשארו פעורי פה, בעליהם היו נבוכים ולא ידעו מה לעשות. שלהמה-לי ניצל את המבוכה הכללית והכריז את שחוריק כמנצח בתחרות. הוא לא קווה כלל לניצחון קל שכזה. אולם כלבת הפודל הקימה קול צווה ומחאה. היא הודיעה מפורשות, שאין היא מסכימה לחתן שחור ובכיין כזה.. שיסתלק ממנה… ובכלל הוא זכה בהתחרות ברמאות ובעזרת אחיו, החכם מכל הכלבים הטפשים האלה… זה לא צודק כלל וכלל.. אין היא רוצה בו.. ובאף אחד.. שיעזבוה לנפשה.. כולם.. כולם.. אחרת היא תשתגע..

שלהמה-לי הקטן ויוכי ז"ל

כמנהגו, נרדם שלהמה-לי לאחר ארוחה דשנה על השטיח. אפילו הזבובים כיבדו את מנוחת השופט המהולל, נמנעו מלזמזם, כדי לא להפריע לשנתו.

מוטי הכלב הציץ למסדרון ונכנס יחד עם שמשון על בהונות רגליו, כשדמעות זולגות מעיניהם. הם התקרבו בלאט לשלהמה-לי הישן ועצרו לידו.

"הלהעירו? –– שאל שמשון בלחש.

– אולי לא כדאי.. – השיב מוטי באנחה כבדה –, אם ייודע לו, לבטח יצטער מאוד. הן הוא זקוק מאוד למנוחה. אחרת, לא יוכל להמשיך לשפוט."

באותו רגע, פקח שלהמה-לי את עיניו ומפרצופיהם העצובים של עוזריו הנאמנים, ניחש שקרה משהו מצער ביותר. הוא קפץ בבהלה על רגליו ושאל בחרדה:

“מה קרה? למה אתם בוכים?”

"הזוכר אתה את יוכי? – שאל מוטי את שלהמה-לי.

"את יוכבד היפהפיה, מרחוב בני בנימין? ברור, שאני זוכר. – השיב שלהמה-לי –, זוהי הכלבה בעלת הלב החם ביותר בכל העיר. מוכנה תמיד לעזור לכולם ומאמצת כל כלבלב, שנותר יתום. היא היתה אוספת אותם, מיניקה או מאכילה אותם, בהאוכל שהוגש לה ועוד היתה מכסה אותם בחורף בגופה הגדול, כדי שיחם להם. נכון! קראו לה – “יוכי”, שם חיבה נאה. וכי מה קרה לה? החלתה, חס וחלילה? הנפצעה?:

“גרוע מזה.. הרבה יותר גרוע.. היא מתה.. גמגם שמשון. –, היא נדרסה בשעה שרצתה להציל כלבלב שחצה את הכביש באור אדום.”ואיפוא היא? – שאל שלהמה-לי נדהם.

“היא היתה מוטלת מתה בכביש עד שבאה עגלת המשטרה. העמיסו עליה את הגופה ואמרו, שיטילו אותה לבור עמוק ולא נדע אפילו היכן נקברה.” – אמר מוטי בצער.

"סוף כזה היה לה – ייבב שמשון.

“מסכנה! – הצטער גם שלהמה-לי –, אבל מה לעשות? קורה.. קורה גם שדורסים בני אדם בכבישים. גם אותם קוברים בבור.”

“מה אתך, שלהמה-לי? – זעף מוטי –, על דריסת בן אדם, מקבל הדורס עונש. האם אותנו, הכלבים, מותר לדרוס ללא כל עונש? כאילו היינו חתולים…? זו הפקרות! זו שערוריה! זה חוסר צדק! זה פשע!”

"ועוד כלבה כיוכי.. כה יפה.. – ייבב שמשון.

“נכון! זה פשע! – הסכים שלהמה-לי –, וכי מה תוכל לעשות? הן בכבישים אצות רצות מאות מכוניות.”

"אלפים – תיקן מוטי.

"רבבות – צרח שמשון.

"ובכן, הנכם רואים בעצמכם, שכאשר רבבות מכוניות עוברות בכביש ורצות כמטורפות בכל הכיוונים, איך תדע איזו מהן דרסה את יוכי? את מי להעניש עבור מותה? לא. לא ניתן לעשות דבר. נתאבל עליה כולנו. נדבר בשבחה. אבל את הנעשה אין להשיב. – אמר שלהמה-לי בצער וביאוש.

“אבל, בעצמך הסכמת שזה פשע – הצטעק מוטי -, איך נוכל לשתוק? מחר יכולים לדרוס אפילו אחד מאתנו..”

יכולים.. – הסכים שלהמה-לי לדבריו.

"אני לא יודע מה לעשות – טען מוטי לעומתו –, איך למצוא את האשם? איך להענישו? אבל אתה? לשם מה קוראים לך “שלהמה-לי החכם?”

"ואתה בעצמך אמרת, שזאת הכלבה הכי הכי חביבה על כולם – הוסיף שמשון.

התבייש שלהמה-לי בפני חבריו ושקע בהרהורים. מה הם רוצים ממנו?.. וכי מה יכול הוא לגלות או לייעץ? וכי יש משטרה לרשותו? וכי יש לו כלבי משטרה?.. רגע.. רגע.. אולי.. אולי זה רעיון? אולי יצליח? כדאי לנסות..

"מוטי! – פנה לבוקסר – היודע אתה איפוא תחנת משטרה?

"כן. יודע אני. עקבתי מרחוק אחר עגלת המשטרה וראיתי לאן היא נכנסת – אמר מוטי.

“ובכן, שמע והקשב היטב לדברי! – הכריז שלהמה-לי בקול פסקני. –, גש שמה ותשתדל להתראות עם כלב זאב, כלב משטרה אפור ששמו – יופיטר, “יופי” בקיצור. כך קוראים לו כולם. אמור לו שיבוא הנה מיד, כי דבר חשוב ודחוף לי אליו. אמור לו, שיקבל פרס אם יעזור לנו.”

יצא מוטי גאה על פיקחותו של שלהמה-לי. עליו אפשר לסמוך תמיד. יש לו ראש חכם ומלא רעיונות והמצאות. מהר מוטי לדרכו. הוא נזהר, כי זכר מותה של יוכי היה עדין טרי בזכרונו. לכן, חצה כל מעבר חציה באור ירוק בלבד, יחד עם כל קהל החוצים. מה יהיה אם יידרס דוקא עכשיו, כשיש לנקום את מות הכלבה האהובה על כולם? מוטב להיזהר.

לבסוף הגיע לתחנת המשטרה. השער היה סגור ועליו מופקד שוטר מזויין.

ראה השוטר את מוטי עומד עצוב על יד השער והתבונן בו היטב. כלב נאה – חשב בליבו.. ומה הוא עושה פה? לבטח הריח ריח של אוכל ונעצר.. רעב הוא המסכן?.. רבים אצלנו הכלבים ותמיד נותר אוכל רב אחריהם. למה לא יהנה כלב חמוד ורעב זה מהמזון הרב?.. הן, בחלקו נזרק הוא בין כה וכה לפח האשפה..

הכניס השוטר את מוטי והוא החל להסתובב ולהריח פה ושם. אט אט הגיע לחצר מגודרת, מלאה כלבי משטרה מתרוצצים, מקפצים ורבים ביניהם. בראותם את הבוקסר הזר, התקרבו לגדר והחלו לנבוח עליו.

“יוּפי” הכלב הזאב, הכיר מיד את מוטי. הוא זכר אותו מביקוריו אצל שלהמה-לי וידע שמוטי משמש שליחו וידידו. לכן, גרש את כל חבריו ושאל את מוטי לשלומו ולשלום שלהמה-לי, אדוניו. סיפר לו מוטי באריכות על יוכי, על מותה ועל הכעס שכועסים כל הכלבים שהכירוה וחיבבוה. הוא הוסיף, שכל הכלבים רוגזים על שאינם יכולים לגלות מי אשם בדריסה ולהענישו, כפי שמגיע לו. כלבה נהדרת כזאת!

הסיפור העצוב נגע לליבו של יופי. הוא קרא אליו את כל חבריו, כלבי המשטרה,וסיפר להם על מה ששמע מפיו של מוטי. אותו זמן, עמד מוטי מאחורי הגדר הגבוהה ועיניו זלגו דמעות רוגז וצער.

שילהב יוּפי את חבריו וביקשם שיעזרו לו במשימה זאת. הן לא פעם מילאו תפקיד זה ורגילים הם לגילוי פושעים. מדוע לא יעשו משהו לזכר כלבה כיוכי. כולם התנדבו מיד לעזור. רבים הכירו את הכלבה היפה וידעו איך היא טיפלה בכלבים קטנים יתומים. אך כיצד יעשו זאת? הן השוטרים לא ישחררו אותם כדי שיתרוצצו ברחובות, כסתם כלבים. הן, הם-כלבי משטרה.. מעין שוטרי חרש כלביים.. קשה יהיה.. קשה יהיה לבצע משהו ללא עזרת השוטרים.

אני, יוּפי, אספר לשוטר שלי, יוחנן, ששלהמה-לי החכם רוצה לשוחח אתו. פעמים רבות נהנו השוטרים מפיקחותו של שלהמה-לי. לא פעם סייע בידם לתפוס גנבים ופושעים, בעזרת הכלבים, ידידיו.. כן.. ייתכן ואצליח לשכנעו.. אבל… זהירות! יוחנן קפדן מאוד וגם טרוד.. הטוב בשוטרים. אולי כשיהיה פנוי? אולי ירצה לעסוק פעם במשהו חשוב ומענין.. כן.. אולי..

כלב משטרה חייב להיות פיקח. את הזריזות הוא לומד כשמאמנים אותו למירדף אחר פושעים. אך בלי חוש ריח מפותח ושכל, לא ייבחר לכלב משטרה. בוחרים בטובים ביותר. באלה, שעינם פקוחה ואוזנם נטויה תמיד.

הניע מוטי את ראשו לאות שביעות רצון. הוא בטוח, שיוּפי יצליח. חייב להצליח. עתה הכל תלוי ביוחנן השוטר. רץ מוטי הביתה וסיפר על הכל לשלהמה-לי. שיבח אותו שלהמה-לי, הניע בזנבו מלא הרהורים ורבץ לו במקומו הקבוע.

שלהמה-לי הקטן והחקירה

יוחנן השוטר חיבב מאוד כלבים וטיפל בהם במסירות רבה. מבין כולם, הוא ממש העריץ את יוּפי הזאב. יוּפי לא היה כלב ככל הכלבים. בנוסף לזריזותו, מהירותו ואומץ ליבו, היה הוא מהיר תפיסה וגם חבר טוב. יחד אכלו לעתים קרובות מצלחת אחת והבינו זה את זה ברמז, בקריצת עין, בשריקה ובתנועת יד בלבד. לא פעם הציל אחד את חיי חברו, כאשר היו בסכנה רבה. (כל השוטרים ידעו שיוחנן ויוּפי הם זוג למופת.

משהחליט יופי לגלות את האשם בדריסת יוכי הכלבה, לא התמהמה כלל. ככלב משטרה מאומן, ידע שאסור לדחות משהו דחוף באמת. עקבותיו של פשע עשויים להיעלם אם משהים את העיקוב אחריהם לזמן רב. לכן, לא הרהר הרבה, מצא חיש את יוחנן והחל למשוך אותו בשולי מכנסיו. יוחנן השוטר, שהכיר את יוּפי ותנועותיו, ידע גם לנחש את כוונותיו. קם על רגליו והחל ללכת אחר כלבו, שהוליכו לחצרו של שלהמה-לי החכם.

הבין יוחנן, שמדובר במשהו חשוב, כי יוּפי לא היה מביאו לשלהמה-לי, סתם כה, לביקור נימוסין. יוּפי היה כלב רציני ולא קל דעת כלל ואפשר היה לסמוך עליו ועל תבונתו.

נכנס יוחנן לחצר וניגש עד למדרגות הבית, מקום שבתו הרגיל של שלהמה-לי. הוא לחץ בחמימות את כפו של שלהמה-לי, כי הרי ידידים ותיקים היו ולא התראו זמן רב. לאחר שיוחנן התיישב על יד שלהמה-לי, סיפר לו הלז על כל מה שקרה ובעיני הכלב שלו הלחות, התחנן אצל יוחנן, שיעזור לו לגלות את הדורס את יוכי.

הדבר איננו פשוט – הרהר יוחנן בקול רם. הן בינתים רחצו בזרם מים את מקום התאונה ולא נותר סימן כלשהו ממנה. אולם, הוא יכול להתענין אצל חבריו השוטרים ולהיודע מי מהם היה עד למקרה המצער, מי מהם הגיע ראשון למקום ומי הוביל את גופתה של יוכי ומאיזה מקום בדיוק נמרץ.

נפרדו שני הידידים ויוחנן החל בחקירה בין חבריו. בהתחלה, לא רצו, אלה, לשמוע כלל וכלל על כל הענין. הם צחקו מיוחנן, שהוא עוסק בשטויות והולך לבקר כלב כשלהמה-לי ומקבל ממנו עצות ופקודות. כאילו לא היה דבר חשוב יותר לעשות במשטרה אלא, לחפש דורסי כלבים. הם גם לעגו ליוחנן, שהוא קשור מדי ליוּפי ומוכן להשתתף בכל שגיונות כלבו.

אולם, לאחר שבעלי הכלבה יוכי, הגישו תביעה רשמית לחקירה משטרתית על מות כלבתם (והם עשו זאת לפי עצתו של שלהמה-לי ויוחנן), הסכים הקצין לטפל בענין. כל כלבי המשטרה התלהבו מהדבר והודיעו בנביחה, שמוכנים הם לעזור בכל. כולם הכירו את יוכי והעריצו אותה על טוב ליבה ויופיה. יוכי המסכנה.

למחרת, הוציא הקצין את כל השוטרים והכלבים מהתחנה למקום הדריסה המשוער. הוא נתן לכלבים להריח סרט אדום, שהיה ענוד לצוארה של יוכי בשעת האסון. מיד, החלו כל הכלבים לרוץ כמטורפים וכולם בכיוון אחד ויחיד. הם הגיעו לחוילה נאה, שלפניה עמדה מכונית יקרה. התקבצו כל הכלבים מסביב למכונית ונבחו במקהלה. השוטרים ובראשם הקצין, הגיעו למקום ונעמדו על יד כלביהם.

לשמע רעש הנביחות, יצא מדלת החוילה אדם לבוש הדר. משראה את ההתקהלות מסביב למכוניתו, ניגש אליה, כדי לגרש את הכלבים. הקצין הזדהה בפניו ושאל אותו, אם הוא בעל המכונית הזאת.

"הן! – השיב האיש ביהירות.

"האם לא דרסת כלב לפני ימים מספר? – המשיך הקצין לחקור באדיבות.

האיש השיב בשלילה מחלטת. אז הצביע הקצין על להקת הכלבים, שהצטופפו ליד צמיג ימיני אחורי, שעדין נותרו בו סימני התנגשות עם איזה גוף. הכלבים חשפו את שיניהם החדות, מוכנים להתקיף את בעל החוילה. זה, החויר כסיד וניסה להתחמק ולסגת לביתו. אולם הכלבים הקיפו אותו מכל העברים ונהמו כזאבים.

הפעם הודה האיש, אם כי בגמגום: "אולי?.. ייתכן ש.. באמת איני יודע.. אינני זוכר.. על כל פנים אין זאת אשמתי.. ראיתי לפני לפתע כלבלב קטן בכביש ובכדי לא לדרסו, סיבבתי את ההגה הצידה ואז.. אולי.. ייתכן.. כן.. אני נזכר עכשיו.. היתה איזו מכה חזקה.. נדמה לי, שפגעתי במשהו.. אבל שעתי לא היתה פנויה ולכן מיהרתי הביתה. לא.. לא ביררתי אם קרה משהו.. הן אמרתי.. ששעתי לא היתה פנויה.. על כל פנים לא היה זה אדם.. כי לא ראיתי איש לפני.. – הוסיף בתקיפות.

הקצין האשימו כחוק בדריסת כלב והביאו לתחנת המשטרה. שם הכניסו לתא סגור, בכדי שיוכל להרהר שם לבדו על העובדה שגם כלב הוא בעל חיים ושאסור להרגו.

כעבור מספר ימים הובא הנאשם בפני שופט. שאל השופט את הנאשם, אם מודה הוא באשמה?

“ייתכן – השיב האיש בחוצפה –,אבל הן היה זה רק כלב. לא מובן לי מדוע מקימים רעש כה גדול ומתייחסים לאדם חשוב כמוני כלפושע ממש? והכל בגלל כלב רחוב פשוט. אני אתלונן אצל שר המשטרה על העוול הנגרם לי”.

"האם יש לך כלב בביתך? – שאל אותו פתאום השופט.

“וודאי! – השיב בעל החוילה בגאוה –, אפילו כלב גזעי ויקר מאוד. אין אני נותן לו להסתובב ברחובות, כאילו היה הפקר.”

"ולמה אינך נותן לו להסתובב, כדבריך? המשיך השופט לשאול.

“מפני – גמגם בעלה חוילה –, מפני שברחוב.. קיימת סכנת דריסה ורבים מכלבי שכני נדרסו כך..”

"מה היה? – שאל השופט –, מה קרה לאחר שנדרסו?

נבוך הנאשם והחל למלמל לאט: “הילדים בכו והתהלכו עצובים ולא רצו להינחם זמן רב.. לכן, אין אני מרשה לכלבי לרוץ ברחוב ללא ליווי שלי או של אחד מילדי..”

"ולאחר שנדרס כלב שכנך, האם זרקו את נבלתו לבור אשפה? –שאל השופט.

“לא! חלילה, אדוני השופט! – הצטעק האיש –, הילדים קברו אותו בגינתם ואפילו שמו אבן מצבה עם צלום הכלב על קברו.”

“ובכן – פסק השופט –,אני גוזר עליך בזה, שתאסוף את גוית הכלבה שדרסת מתוך רשלנות בנהיגה ואי זהירות, מתוך הבור אליו הוטלה ותמסור אותו למשפחת בעליה, לשם קבורתה בגינתה. ומאחר שלא נעצרת, לאחר שדרסת את הכלבה, (בכדי לוודא אם ניתן עוד להצילה) וברחת מהמקום בפחדנות, עליך למסור את כלבך הגזעי והיקר לבעליה של יוכי ובכך לנחם את הילדים שאהבוה.”

“מה? – שאג בעל החוילה – למסור את כלבי היקר תמורת כלבת רחוב פשוטה? זה לא צודק, אדוני השופט! היה לא יהיה!”

“אין כלבת רחוב פשוטה – השיב השופט בחומרה. כל כלב, שמתקשרים אליו כילדים – יקר להם בדיוק כמו הכלב היקר לילדיך. אין כל הבדל ביניהם. כולם אהובים על מישהו, והוא חש באובדנם. לידיעתך, כפי ששמעתי מאנשים רבים, היתה זאת כלבה בעלת לב נדיב מעין כמוהו. היא נדרסה בשעה שרצתה להציל חי כלבלב. לכן היא גיבורה יותר גדולה ושוה הרבה יותר מהכלב הגזעי המפונק שלך. עשה, כפי שציויתיך. אחרת, אאלץ להושיב אותך בבית הסוהר, כפי שמגיע לך בגלל העבירה, בנוסף לשחצנות ולפחדנות, שהוכחת בבית משפט זה. את כלבך תמסור לידי הכלב שלמה-לי, שהודות לחכמתו ומרצו, גילינו את רוצח הכלבה הטובה. הוא יביא אותו לביתה של יוכי ז”ל.

בעל החוילה יצא את אולם בית המשפט בראש מורד מבושה, כשאחריו צועדים שלהמה-לי, מוטי, שמשון ויוּפִי.