רקע
זאב אלבלינגר
אבישי והנחש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

היום הולך ומחשיך. קולות הילדים מהדהדים ברחוב. הילד – אבישי, כה אהב לשחק, עד שלעתים פשוט שכח לחזור הביתה, כדי להכין את שעוריו או לאכול את הארוחות, שאמו הכינה עבורו. משאחר הפעם אבישי לחזור, יצאה אמו וקראה: “אבישי! אבישי! השעה מאוחרת! בוא הביתה!”

“אמא! – התחנן אבישי – כל כך יפה בחוץ וכל הילדים עדין משחקים פה. גם אני רוצה לשחק עוד קצת.”

“אינני מסכימה! – אמרה האם – עוד מעט ויחשיך היום וגם חבריך ילכו הביתה. בוא כבר! השמעת?”

“אבל אמא! – המשיך אבישי להתחנן – עוד לא הגיע הלילה…”

“אבל טרם הכינות את שעוריך ועוד מעט ויגיע הזמן לאכול את ארוחת הערב” – אמרה האם.

"אני מוכן לוותר על שניהם! – יבב אבישי;

“ואני אינני מוכנה לוותר על אף אחד מהם – קראה האם בתקיפות – אם לא תבוא מיד, ארד אני אליך ובמשיכת אוזן אחזירך הביתה.”

אבישי נבהל מאיומה של אמו. תארו לפניכם… שאמו אכן תאחז באזנו ותמשוך אותה בכל כוחה… כתוצאה מכך – תתארך אוזנו ותהיה ארוכה מהשניה… ואז… מה יקרה?.. משיראו זאת הילדים, ירוצו אחריו ברחוב ויקראו לו בלעג: “חצי חמור ראו נא! חצי חמור! בואו ונראה אם הוא יודע גם לנעור כחמור? ואולי גם לקשקש בזנבו, כדי לגרש את הזבובים מעליו!”. "לא! לא כדאי! מוטב לרוץ הביתה, בטרם תרד אמא לרחוב ותקיים את איומה…

נחפז אבישי והחל לרוץ בכוון לביתו. לפתע, ראה לפניו משהו מבריק מונח באמצע הכביש. ניגש אבישי, התכופף והרימו. ראו נא איזה פלא… על כף ידו היתה מונחת אבן ירוקה בגודל של כפתור קטן, מבריקה בשלל צבעיה. לבטח… יהלום.. – חלפה מחשבה בלבו – "אביאו לאמי והיא תסלח לי על האיחור.

הוא צעד עוד מספר צעדים, כאשר לפתע, שמע קול רשרוש וכעין לחש: "ראש…ראש…ראש…! הסתכל ימינה… הסתכל שמאלה… מאין בא הרעש המוזר הזה?

הביט קדימה… פנה אחורה… ולא ראה דבר.

פתאום, מתוך מחילה קטנה בקרקע, על ידו ממש, ביצבץ ראשו של נחש. לנחש – עין אחת יחידה ומבריקה, בדיוק בגון האבן הקטנה המונחת בכף ידו.

"החזר לי את האבן! זאת עיני! – לחש הנחש. "אבל, אני הן מצאתיה בכביש והיא שלי! – טען אבישי.

"ואתה תסכים, ילד, שאתהלך עם עין אחת בלבד? – שאל הנחש – איך יסתכלו עלי הנחשים האחרים? לבטח ירוצו אחרי ויצעקו: “סומא! חצי עיור! חצי עיור!”

"ומה אכפת לי מה יאמרו הנחשים עליך? – צעק אבישי.

"ואם ימשכו אותך באוזנך האחת והיא תתארך ואז ירוצו הילדים אחריך ברחובות ויקראו: "חצי חמור! חצי חמור! הינעם לך הדבר? – שאל הנחש בתרעומת.

נעצר פתאום אבישי והביט מתשומת לב בנחש. איך הוא יכול לדעת על מה חשבתי?… הן לנחש אין אוזנים והוא לא יכול היה לשמוע מה שאמא אמרה… ובכל זאת… הוא מדבר אתי, כאילו שמע את דבריה… הפלא ופלא…

משראה הנחש, שאבישי מהסס ואינו יודע מה לענות, הוסיף ללחוש לו:

“בטוח אני שילד טוב וישר הנך ולא תרצה לגזול ממני משהו ותחזיר לי את עיני. הן לא תרצה, שאהיה לצחוק בעיני הנחשים, חברַי?”

“אבל… – גמגם אבישי – אני רוצה משהו תמורת האבן היפה הזאת… מגיע לי! סתם ככה להחזיר חפץ נאה שכזה… ואולי אפילו יקר ביותר… איזו מתנה יפה… לפחות… משהו נחמד, כשי,… הן לכל מוצא ישר ומחזיר אבדה מגיע פרס… אפילו במשטרה נוהגים כך…”

“רואה אני, שאינך ילד ישר, כפי שדמיתי לי בנפשי – השיב הנחש ברוגזה – רואה אני שלא נותרה כל ברירה בידי, אלא לאלץ אותך, שתחזיר לי מיד את עיני.”

“ואיך תוכל לעשות זאת? – שאל אבישי בזלזול – הן נחש אתה, שרץ קטן וחלש. ואומר אתה לאלץ ילד גדול כמוני, שיעשה משהו, שאין ברצונו לעשות? חכה, נראה, איך תעשה זאת?”

“יודע אני – השיב הנחש בשלווה – שילדים טפשים כמוך, אינם מתמצאים בחיי הנחשים ואינם מודעים לגודל הסכנה האורבת להם מאתנו… לכן, אין זו אשמתם, שמתעקשים הם לפעמים על דבר שטות… הן ילדים שוטים הם… האין ידוע לך, שלכל נחש ארסי יש שקיק ארס בפיו, בקצה השן, בה הוא מכיש את האדם או את החיה, שברצונו להמיתה? יכול אני בכל רגע לגרום למותך ואז אוכל בקלות להוציא את עיני מידך… אבל… כאמור… טפשון הנך! בוא ואציע לך הצעה הוגנת. בוא אתי ואני אביאך לחדר האוצר שלנו ושם תבחר לעצמך כל אבן חן, שליבך יחשוק בה. אבן כרצונך…”

“יופי! טופי! – צעק אבישי בשמחה – אבל איך אוכל להכנס למחילה כדי לזחול אחריך? הן הפתח קטנטן ואני ילד גדול?…”

“זו לא תהיה בעיה – הרגיעו הנחש בחיוך – ביכולתי להפוך אותך בין-רגע לנחש כמוני ולא תתקשה לזחול אחרי.”

“אבל… אינני רוצה… להיות נחש – התייפח פתאום אבישי… טוב לי להשאר ילד… אפילו אם חייב אני להכין שעורים ולשמוע בקול אמא… כן… מה תאמר אמא על כך? היא לבטח לא תסכים…”

“אזי אין לי כל ברירה – אמר הנחש בקול חמור – או שתחזיר לי את האבן או שאקח אותה מידך בכוח. המוכן אתה לבוא אחרי?”

"טוב… אבוא אתך… – גמגם אבישי.

"חישה! חישה! חישה! חיש! – קרא הנחש בקול מצפצף.

אבישי חש לפתע שגופו הולך ודק… הולך ומתארך כסליל מאורך. הוא מתכסה בקשקשים, גפיו – הידים והרגלים נעלמות וזנב צומח לו בקצה גופו. הראש הולך ומצטמצם… הולך וקטן, עד שדומה הוא כבר לראשו של נחש ומפיו משתרבבת לשון ממוזלגת כקלשון קטן… ולראש השטוח – שתי עינים קטנות משחירות…

"בוא אחרי – מצווה הנחש על אבישי. לאחר שהחזיר את עינו השניה למקומה הטבעי, נכנס למחילה בזחילה ואבישי זז קדימה ונכנס אחריו לאט ובזהירות, מגשש באפלה הפתאומית, עד שעיניו הקטנות התרגלו לחשיכה ויכול הוא לעקוב אחר תנועות חברו החדש וללמוד ממנו את מלאכת הזחילה.

קשה עליו מאד מלאכה זו. הן נחש טרי הוא, שזה עתה קם והיה ומימיו לא עסק בזחילה ועוד בחשיכה. אפילו ניצוץ אור אחד אינו חודר למחילה העמוקה ואם הוא לא ישים לב, ילך בה לאבוד ולא ידע לאן לפנות. הנחש, ירוק העינים, נחפז לדרכו וזחל במהירות רבה ואבישי עדין מתייגע בדרך הארוכה וכל הזמן חושש, שלא יצליח להשיג את חברו החדש.

לאט לאט התרגל גופו לתנועות הגמישות של הזחילה וכעבור מספר שעות זחל כנחש רגיל. המחילה לא היתה ישרה כלל וכלל. היו בה פיצולים רבים, עליות וירידות, זרועה היתה חול ואבנים ומכל הצדדים ניתר עליהם אבק סמיך. סלעים חסמו את דרכם, עד שמצאו סדק להשתרבב דרכו. ארוכה הדרך, כאילו לא תיגמר לעולם. שעות על שעות עמלו שני הנחשים ולאבישי נדמה היה, שחלפו ימים, חודשים ואפילו שנים מאז הסכים להצעת הנחש. הוא כבר התחרט שהתפתה בקלות ראש להרפתקה מתישה זאת והכל בגלל אבן קטנה, ירוקה ומבריקה.

וכי מה יקרה אם אמנם ימצא את האבן הכי יפה והכי יקרה בעולם? איפה ישים אותה? הן אין לו כיסים?… איך ישמור עליה בדרך ארוכה זאת? איך יביא אותה הביתה מבלי לאבד אותה? שקוע בהרהורים נוגים אלה המשיך לזחול. הקשקשים התכסו בחול, גופו כבד עליו. עוד מעט ויתעלף. פתאום, נראה ניצוץ אור מרחוק… אור שהלך וגבר… שהלך וגדל… הם יצאו עתה החוצה והמשיכו לזחול בתוך יער עבות, בעל עצים גבוהים וסבוכים, בין שיחים עבותים בעלי ריח חריף ומתוק, ירדו בערוצים מלאי חלוקי אבנים וסלעים חדים בעלי צורות משונות של חיות קדם. סוף סוף הגיעו שוב לפתח מחילה, אלא שהפעם היתה מרווחת יותר, קל היה לנוע בה וניתן להתקדם בה ללא עמל רב.

שוב חלף זמן רב עד שהגיעו פתאום לפתח רחב ומואר של אולם גדול, שעל מפתנו עמדו זקופים על זנבותיהם, עשרות נחשים מכל המינים,כחיילים על משמרתם. משראו אלה את חברו של אבישי מגיע מתוך המחילה, החלו לחלל בחלילים קטנים לכבודו ומקישים במצילתים הקשורים לזנבותיהם. רחש פעמונים דק ונעים לאוזן נשמע בחלל הפתח, כאילו להזעיק את כולם לרגל הופעת אורח חשוב ונכבד.

באמצע האולם הגדול, עמד כסא מרווח, משובץ כולו יהלומים מבריקים ככוכבים ומעליו תלוי כתר מלכות, מתנוצץ מזהב ואבנים יקרות. חברו החדש של אבישי זחל עד לכסא, הזדקף פתאום ונחת עליו בתנועה מהירה, כאילו רגיל לעשותה מזמן. כל הנחשים השתחוו בפניו ונפלו אפים ארצה. אבישי התפלא, שגם הוא, כיתר הנחשים, רובץ על הרצפה ומסתכל בחברו בהערצה וביראת כבוד, כבמלך אדיר ונורא.

לאחר דממה של דקות מספר, קרא מלך הנחשים בקול שורק ורם: “הביאו כסא וקרבו אותו אל כסאי!”

מיד יצאו נחשים גדולים וחסונים ובמאמץ רב דחפו לפניהם כסא, הדומה לכסא המלכות, אך קטן ממנו ואינו מקושט כמונו והעמידוהו על יד כסא המלך.

התכופף המלך ולחש משהו לשני הנחשים שעמדו זקופים משני צדי כסאו. קפצו שניהם, זחלו במהירות לעבר אבישי, הרובץ עדין על הרצפה בפתח האולם. הם השתחוו בפניו והזמינוהו להכנס פנימה ולהתיישב על הכסא הנוסף. זחל אבישי לאט עד כסאו ועלה עליו באותה תנועה, שלמד לפני דקות מספר מחברו לדרך. מיד הופיעו נחשים רבים ובפיהם מברשות דקות ועדינות, בהן הברישו בזהירות את קשקשי המלך ושל אבישי, שקלטו אבק רב, חול, אדמה ואבנים קטנות בשעת זחילתם בדרך הארוכה עד ארמון המלך.

לאחר שהתנקו, עד שעורם התנוצץ שוב בכל צבעיו וכל נחש חזר למקומו הקבוע לו, הכריז המלך בפני כל בקולו הצפצפני: “לכבוד לי להציג לפניכם את נחשנו החדש, ששמו בלתי ידוע לי עדין ושהצטרף לקהל שלנו מרצונו, כדי להיות אחד מאתנו. רק לפני שעות מספר היה זה ילד, ילד שובב ששיחק עם חבריו ברחוב. הן תשאלו לבטח, מה עושה ילד זר בארמוננו ולמה מגיע לו הכבוד לשבת בשכנותי, כאילו השתייך למשפחת המלך? ובכן, ילד זה גמל לי טובה גדולה ובטובו החזיר לי את עיני שאבדתי. הוא גם הביע את רצונו להצטרף לנתיני הנאמנים ולשרת אותי בכל. כדי לגמול לו על הטובה שעשה לי,מאמץ אני לי אותו לבן. הוא יהיה מעתה הנסיך שלכם וגם יורש העצר. הוא יקבל, כיאה למעמדו החדש והרם, עיני יהלום, כמוני. יהיה עליכם לכבד אותו, כפי שמכבדים אתם אותי ולהאזין לדבריו ביראת כבוד, כפי שמקשיבים אתם לפקודותי. הוא יעמוד בראש הגדודים שלנו, הוא ידאג לצרכיכם בכל, הוא ישפוט ביניכם, הוא ישבח אותכם והוא יעניש אותכם, אם ימצא זאת לנכון. עליעם להיות נאמנים לו בכל, כפי שהנכם נאמנים לי וכפי שהייתם נאמנים לאבותי.”

" אבל אינני רוצה! התפרץ אבישי ועיניו זולגות דמעות – אני רוצה הביתה! אל אמא! אל חברי! אני רוצה לחזור לבית הספר, לקרוא בספרים ולהכין שעורים! אני רוצה לשחק עם ילדים אחרים ברחוב בכדור ובתופסת! אינני רוצה להיות נחש! לא!"

"אחרת את המועד! – קרא המלך – מעתה והלאה תהיה נחש כמונו, תחיה בקרבנו, תקבל את חצי המלכות ותהיה ראש כל הנחשים. הנסיך “חיש-חיש, בני.”

“אבל, - ניסה אבישי להתנגד – אני צריך לשאול את אמא! היא תמרוט את אוזני, אם אסכים להיות נחש. היא לבטח לא תרשה, שבנה יהי מן הזוחלים הנוראים, שכל אדם חושש מפניהם ומתרחק מהם בפחד. אני בטוח, שהיא לא תסכים. לעולם לא! אני חיב לפחות לבקש רשות ממנה בטרם אחליט על כך. אולי, תרשה לי לחזור הביתה ולהוועץ בה? רק לזמן קצר… רק לדקות מספר… שאוכל להגיד לה…”.

“הברירה אינה בידך עוד – השיב המלך בחומרה ובכעס – עליך לשמוע בקולי, בין שתרצה ובין שתסרב! מאחר והסכמת לבוא אתי והפכתיך לנחש, לא תחזור לעולם להיות ילד. מוטב שתתרצה ותשכח מה שהיית. היית ילד קטן וטפש, ילד מסכן, שהקטן בנחשים שלי יכול היה להמיתך בין-רגע בארסו. ועתה, בוא אחרי ואפתח לפניך את חדר אוצרותי. תראה את הזהב, הכסף וכל אבני החן היקרות ביותר בעולם כולו, שנאספו בעמל רב במשך דורות רבים על ידי נחשים והובאו הנה. תוכל לבחור לעצמך, כפי שהבטחתיך, את האבן הנאה ביותר, הגדולה ביותר המבריקה ביותר”.

“בסדר! – אמר אבישי בהכנעה – הבה נלך! הן לשם כך יצאנו לדרך ארוכה שכזאת.”

החליק המלך מכסאו ואחריו ירד גם אבישי בזהירות ושהיהם זחלו עד סופו של האולם. שם, בפינה, עמדה דלת גבוהה, עשויה כולה זהב טהור ולפניה ניצבים שני נחשי חנק ענקיים כשלשונותיהם, דמויות קלשון, משורבבות החוצה, גדולות ומאיימות.

לאות מאת המלך, נפתחה הדלת וברק מסנוור של אבני חן מכל המינים, הגדלים והגוונים, היכה את עיניו של אבישי, שעדין לא התרגלו לאור החזק שבאולם, לאחר השהייה בממושכת באפלת המחילות. אבישי נדהם מאוד למראה כל האוצרות הרבים והקישוטים השונים ומשונים שנערמו לערמות בכל פינות חדר האוצר, כחול על שפת הים.

זחל אבישי מערמה לערמה, מאבן-חן אמת למשניה, הסתכל בכולן, נהנה ממראיהן והתפעל מיופין. כל אחת יפה יותר, מבריקה יותר, חמודה יותר מהשניה וכולן כה נהדרות, שקשה היה לבחור מביניהן אחת בלבד. שעות על שעות זחל, חיפש, הריח וחיטט, עד שסוף סוף מצא אבן-חן אחת ויחידה, כחולה ככחול השמים, כאילו מחייכת אליו ובה בחר.

אבל… איך יקח אותה אתו? – תמה אבישי בליבו – אולי יעטפו לו אותה בפיסת בד זהוב וישימו לו בפיו, כפי שראה את מלכו נושא את עינו הירוקה בתחילת מסעם המשותף.

הרהר וחשב שקל בדעתו את כל התחבולות שיוכל לעשות כדי להסתירה, אבל… איך יחמוק מבין כל הנחשים הנוראים הללו, שיחסמו את דרכו?

איך יוכל לעבור את מפתן האולם הנרחב, מבלי שהשומרים ישימו לב? נכון, הוא נסיכם והוא יכול לצוות עליהם לפנות לו דרך… אולם משיראו, שהוא מסתלק, ירדפו אחריו ולבטח ישיגוהו, כי הם זריזים ומהירים ממנו בזחילה. מה לעשות?

מרוב הרהורים ומחשבה, נעצמו עיניו, ראשו נשמט על הקרקע והוא שקע בשינה עמוקה.

לפתע, חש אבישי כאב חד באוזנו. הן הוא נחש חסר אוזנים. כיצד תוכל אוזנו לכאוב? והנה הוא שומע גם את קול אמו, הקוראה לו: “אבישי! קום! עצל שכמותך! נרדמת בדרך, שובב שכמותך! הנה אמרוט שוב את אוזנך והפעם חזק יותר, כפי שהבטחתי לך”.

התעורר אבישי, פקח את עיניו והנה אמו מושכת באוזניו, באותו זמן, חש במשהו קשה בכף ידו. פתח אותה והנה מונחת בה האבן הכחולה, ככחול השמים, שבחר מאוצרו של מלך הנחשים. הפלא ופלא!

המלצות קוראים
תגיות