קודם שקמה המדינה היה אלוהי הארץ – הדונם. לא רק כיחידת קרקע, לא רק כדונם פה דונם שם שׁמלאו את מפת הארץ, לא רק בהעדפת עבודת האדמה מעל כל עבודה, לא רק כראיית החקלאות כיותר ממקור פרנסה; ולא רק הדונם כמושא הבטחון וההגנה וכמוצא כל היחסים עם ערביי הארץ – אלא גם כסמל המהפבה היהודית בארץ ישראל, לתחילתה של תרבות חדשה ולייסוד המיתולוגיה של היום הזה.
הדונם היה ביטוי לצפייה לשינוי באופיו של היהודי, הן בערכים הכלכליים והן בערכּים החברתיים – אבל גם בערכים הרוחניים. “דת העבודה”, ככל שפרשו את המושׂג ה־א. ד. גורדוני, היתה החיפוש הרליגיוזי של היהודי החילוני, שאינו ממתין לשמיים ונוטל עליו את האחריות לארץ ולהיסטוריה. וכשהוא כאן לא רק לעצמו הוא אחראי אלא לגורל העם היהודי – ואדם ואדמה עושים את התחלת הגאולה.
הדונם היה אפוא שרשים וצמיחה, והיה חוסן רוחני ובריאות הגוף. יותר מזה, הדונם היה הפילוסופּיה החדשה, הנכונה, הצודקת, על תעודת האדם, על עתיד היהודים ועל עתיד היהדות. הדונם גם היה היסוד המוצק לתקוה שציון תיבנה בצדקה, וגם לבטחון שמי שמצמיח יּפה את הדונם האחד – מצמיח יפה גם את אחרית הימים. קשה היה להשיג דונם. וכל הארץ הלכה ומנתה את מספר הדונמים ש“נגאלו”.
הקשר אל הדונם יצר גם את הדיאלוג החדש שבין היהודי הישן, הגלותי, התלוש, המתפרנס מן האוויר – ובין האדמה העתיקה, קשת הפּנים, שבלי זיעה, גב כפוף ויבלות לא תקיים את עובדיה, ולא תוציא אלא מפח נפש וקוץ ודרדר.
חישול כוחו של היהודי, ענוות כיפוף גוו של העודר בטוריה, חדוות הבנת התנך מחדש, עם השירים החדשים וההורה – הלכו ויצרו גם נוף פיסי חדש, וגם נוף רוחני חדש – ובתוך כפל הפנים הנצחי של התאומים – הזמן והמרחב – עמד המקום במרכז והזמן נידחה לשולים. הזמן שעבר היה תכלית השלילה, זמן החושך, זמן הגולה שצריך לגמור איתה – ואילו הזמן של ההווה היה כולו זמן העבודה לשם זמן העתיד.
וכך, הדונם האחד היה המרחב. והקרקע היתה הגאולה. ועבודת האדמה כמעט עבודת אלהים. יצירות ספרות כבר בשמן נשאו ציון של מקום, ועיקר תוכנן היה אדם ואדמה. פרחים, עונות השנה, נופים – נכנסו בדיוקם הריאליסטי לתרבות, ומהר גם נתעלו לסמלים. היחס אדם אדמה נתפש לכל מרחבי משמעותיו: האדמה היתה אם, והיתה אחות וגם האשה האהובה – ופריונה היה פריון האדם, היהודי, וההיסטוריה.
פחות מחצי מליון יהודים חיו אז בארץ והדונם היה במוקד הוויתם. לא כולם היו אכרים אבל המיתוס החדש וכוח ההתחדשות שבו – הציפו כל פינה. מלח הארץ היה הפלח, אחריו הרפתן, הנוטע אחריו וכל השאר אחריו ורחוק בסוף השורה – בא הפקיד שבעיר, הולך ומצטדק תמיד. הדונם, המרחב, המקום – היו אמת המידה לטוב, ליפה ולראוי. טיפוח הדונם ושמירתו היו קודמים לכל. המשק קדם לשיכון, האספסת והתלתן לדשא ולנוי, וכלי העבודה קדמו לריהוט, עד שהקשר לבלי־הפרד למקום הזה – היה מוסכמה מובנה מאליה וכטבע הדברים. כל עזיבת מקום נחשבה בגידה, נטישת קרקע – עריקה, ונסיגה מעמדה – תבוסה. לא זזים. אף שעל. לא נעקרים. נלחמים על המקום עד האפשר האחרון, עד הכדור האחרון עד האיש האחרון. הדונם, האדמה, המקום, המרחב – הם תמצית כל היותו של היהודי החדש.
ואחר־כך, כידוע, נשתנו כל הדברים. ולאחר קום המדינה, כשגבורות הארץ וממדיה גדלו פתאום מעבר לכל דמיון קרן־קיימתי, ולאחר שחצי המליון היה לשניים ולשלושה מליון, ולאחר עוד מלחמות ועוד מלחמות – התחיל הדונם מתמעט, מתקטן, נהדף לשוליים מתגמד להיות למגרשים עירוניים ולחצאי דונם של ספסרים – עד שאבד הדונם ומי ראה לאחרונה איזה דונם פליט משוטט חסר מקום?
ומה במקום הדונם? מה בא במקום הקרקע, זו שמתחת הרגליים וזו שעושה מעליה את השמיים? מבין תאומי הנצח – הגיעה שעת המרחב לרדת ושעת הזמן לעלות. והזמן, אם במבט היסטורי אל העבר, ובהבנה מחדש לאחר השואה והידיעה מה עשה העיוורון הקודם לדעת הגולה – ומה עשתה ההבנה המאוחרת לידיעה שיש עוד מליוני יהודים מחוץ לאירופה, ואם במבט מחדש אל עתיד היהודים שבין המקום והמרחב, לאמור, שבין ישראל ובין המזרח־התיכון. והזמן שמתחלפות בו העדיפויות הקודמות – עדיפות המשק האגררי התחלפה בעדיפות המשק המודרני והחקלאות פינתה מקום לתעשיה, ולא עוד הפלח בראש אלא הפקיד, וכל משרתי החברה ואירגוניה – נעשו הרוב ועבודת האדמה עיסוק למיעוט, שהפך לנוסטלגיה ולשירי־עם בימי חג. אפּילו שירי “הכוכבים בחוץ” ושירי “עיר היונה”, שנשאו בהם את חותם המקום ואת צריבת המרחב, התחלפו ב“שירים שונים” וב“שירים חדשים”, שאין בהם לא חותם מקום ולא חתימת עשב.
אין עוד דונם. ומי אומר עוד “מולדת”, מלבד הקנאים השחורים, ואין עוד “אדמתי”, ולא “שדמתי”, ולא “שדות שבעמק” שמסכו פעם שכרון בלב עם רוממות נפעמת. והמלחמות הגדולות והכבדות, מאז ששת הימים ויום הכפורים, שחתרו וערערו תחת הרבה מן המוסכמות של אתמול, ומלחמת לבנון שהיתה כבר מלחמת כבוש – לא השאירו כמעט רומנטיקה שתשיר על האדמה שהיא קודש, ועל הקרקע שהיא אלוהות, ועל עבודת האדמה שהיא פּולחן המקדש, והיא התחלת הגאולה. שהרי ההתנחלויות אינן אלא רק ססמה פוליטית, והערים הקטנות על ההרים – סמלים של כיבוש קנטרני.
רוב העם יושב היום בערים, והנקודות שהיו פזורות על כל המפה נתלכדו לרצפי מטרופולין שאינם מקום, ושאין מגיעים מהם אל מקום האדמה אלא בגיחות לשמורות הטבע. וכך הפכה החוויה המרכזית של המקום, לחוויה שבמרכזה מסת אוכלוסיה שכל מקום בעיניה הוא כמו כל מקום, ואין יתרון לדירה אחת כאן על דירה אחרת שם, אלא במעמד וביוקרה. ואין שום הכרח להיות קשור קשר ראשון והכרחי למקום אחד על פני מקום אחר.
זו תרבות אחרת. ולאחר שתרבות הדונם התבטלה, התבּטלה גם תרבות הדווקא. ומרגע שאין עוד המקום – כל מקום הוא מקום. וכל מקום הוא דירה, וכל דירה היא דירה, וכשקשה באחת עוברים לאחרת. המקום כבר לא טבורו של עולם, והמקום כבר לא מרכזו של אדם, והמקום אינו עוד זה שממנו לא זזים וממנו לא עוקרים. המקום לא עושה עוד את טבע האדם שעושה אותו. האדם ישתמר לו בזמן שלו וישרוד בכל מקום ומקום שיוכל. כל מקום הוא כמו כל מקום, ואף מקום אינו יותר מכל מקום.
יזהר סמילנסקי, טיוטא, 1991.
דבר (יז שבט תשנ"א 1.2.1991): 11.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.