רקע
ס. יזהר
לא לשאת בעול
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות; 1991

עברה שנה ובטקס הסיום נושא המנהל נאום לפני הבוגרים: וכעת תיכנסו לחיים ותתחילו לשׂאת בעול; תם קורס הקצינים והמפקד נושא דבריו לפני הצוערים: ומעתה אתם משתלבים במערכת ומתחילים לשאת בעול הביטחון; חלפו השנים ובטקס חלוקת התארים נושא המברך דבריו לפני הבוגרים: והנה אתם נכנסים לעולם העשייה והולכים לשאת בעול המציאות.

האם זו ברכה לשאת בעול, או קללה? האם לזה נושא אדם נפשו תמיד, לשאת בעול? או זו האנחה המפוכחת שככה זה בחײם וחײבים לשאת בעול ומכל מקוֹם בין הטירונות ובין הבּוֹגרוּת ממתין לאדם העול ומחפש את צװאריו. והעול הוא גם הסימן לבוגרות, הסימן לרצינות, והסימן לאחריות, ורק הילדים הקטנים עודם מתרוצצים בלא עול, ואילו המבוגרים הולכים ומתרגלים לו לעול: עול העבודה, עול הפרנסה, עול ההשכמה כל בוקר, ﬠוֹל קטנות החײם יום־יום ומﬠול לעול הופך העוֹל לחלק מן האדם, מה לﬠשות, אדם לעול יוּלד. וככה זה.

לא תמיד מבחינים בו בעול מבחוץ. מבחוץ כולם לבושים יפה ובטעם וכאילו הולכים זקופים ואפילו מחײכים, אבל מהר מתגלה איך הולכים כולם כפופים מתחת לעול, חיוכם כוזב. וסביב ובכל מקום הולכים ככה כולם כפופים ונושאים בעול.

אלה רוטנים ונושאים בו, ואלה אפילו מתגאים בו: עול של תורה, עול של דרך ארץ ועול של מלכות שמים, מלבד העול של הממשלה ושל המסים ושל החיים בכללם, ושל המציאות חסרת האשליות, ושל ההתפכחות המוקדמת מכל החלומות. הלא אתם יודﬠים, שהחיים אינם גינת וורדים, ולאו דווקא פיקניק ושהריאליות אינה ריחוף בעננים, וכבר אמרו לכם וכבר אמרתם גם אתם שמספיק להיות ילדים, ושצריך סוף־סוף להתבגר, ולהיות רציניים, ולא לצפות לשום פינוק, ושעל כל פינוק משלמים ושלשאת בעול זה חוק החיים, הנה ככה אלא מה חשבתם? אין חיים אלא חיים של עול.

וכעת באים החכמים והמנוסים עם מלומדי החײם, כדי להסביר לכם, באותן השפתײם הדקות שלהם המשוכות כבר למטה שלשאת בעול זה לא עונש אלא זכות ולא כניעה מבישה אלא מידה נאה של מבוגרות, כי בלי שתשא בעול אינך מבוגר, ושהנשיאה בעול היא ההודאה בסוף תקופת התמימות הטיפשה, והנאיביות והרומאנטיקה והאוטופיות – וכי לשאת בעול זה כמﬠט תעודת יושר, תעודת אחריות, ותﬠודת רצינות. אדרבא, אומרים לכם נכזבי החײם ושחוּקי המציאות, יש גם מידה של יופי בנשיאה בעול ובהסכמה לחיות במסגרת האפשר הנמוך האפשרי, ובלתי מתפתים עוד לאשליות שאנשים משלים עצמם. הנה, הם אומרים, שימעו לו לפילוסוף מירושלים, הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, שהולך ומצהיר כבר עשרות שנים, כי הוא מבחירתו ומרצונו בוחר לשאת עליו עול, עול תורה ומצװת, בלי לקוות לכלום, לא לתשלום ולא לשכר ולא לשום הוקרה. וכך הוא קם כל בוקר ומתגבר כארי וכופף צװארו לשאת בעול הזה של מלכות השמײם, ולא עוד אלא שזה גם יתרונו, הוא מתפאר, הרוחני, המוסרי והאנושי – שמבחירתו שלו הוא מתכופף ומקבל עליו את העול הזה להיות אדם נושא בעול.

מה זה עול?

בעיקרו אין העול אלא שני מוטות עץ ושני זוגות יתדות, שעושים מסגרת על צװאר בהמת העבודה כדי שתמשוך את המחרשה, והוא הפיתרון איך לקשור את המחרשה לא לזנבה של הפרה ולא לקרניה, אלא לכתפיה ולעורפה. וכשתהיה זו הולכת, תהיה גם המחרשה נגררת. כל פלח מצוי יודע, החל מלפני מתושלח ועד בוא הטרקטור, כופים את העול על הפרה ועל השור ועל החמור ועל הסוס ועל הגמל ובכל מיני צירופים, ובכמה מקומות גם על האשה, כדי שימשכו, את מה?

בשביל מה? לאן? כמה? אבל על זה כבר לא המושך בעול מחליט, אלא מי שכפה עליו את העול. כי למושך אין ﬠוד רצון משלו, ואם יעז להפגין רצון ﬠצמי – במלמד הבקר יודיעו לו מי כאן בעל הרצון, או לחילופין בחופן התבן בהפסקה.

לנושא בעול אין איפוא רצון ﬠצמי, ולשאת בעול פירושו לוותר על הרצון העצמי ולהתרגל להיות נכנע לרצון חוץ מחייב, בין אם זה רצון האל או רצון האדון, והסמל “עול” או המטאפורה, “עול”, הם העדות לכניעה לרצון השליט. הפרה אינה צריכה להחליט כלום, ולא לדעת לאן ולא לדעת כמה, לא היא הבוחרת ולא היא הקובעת. העול שעל צווארה פוטר אותה מרצון ﬠצמי, ככל שיש לפרה רצון ﬠצמי, מלבד הרצון להינצל מדקירת המלמד או הרצון להשיג עוד חופן תבן.

ומי הוא זה שﬠושה את הלימוד הזה, לשאת בעול ולהסתפק במנת הכפײה, ולא עוד אלא שלראות בעול סמל לאידיאל של חײ המבוגר – מי אם לא סוכן הכפייה, שקוראים לו בשם הסגי־נהור “החינוך”, שתפקידו אומנם להכין את הצעיר למציאות האטומה ולהכרה, מוקדם ככל הניתן, שהחיים הם לא מה שחולמים שיהיו, ושאינם לא גינת ורדים ולא פיקניק ולא ריחוף בעננים, אלא הם בדיוק מה שהם, העולם הריאלי, ומוטב להקיץ מאשליית ולחסוך אכזבות. זה מצד אחד ומצד שני, שהעול אינו דװקא חײם של חסך וכניעה מבישה, מפני שנכנﬠים לעול של מלכות השמײם ולעול של דרך־ארץ ולﬠול של תורה ומיצוות – ומה יפה וטוב מהם מלבד העול היומיומי של המדינה ושל הביטחון ושל המשפחה ושל הפרנסה ושל החיים הנמוכים, כפי שיודע כל אחד ולא כפי שהיה מדמה לו באיװלתו. ואדם, כדרך שמקבל את הבצורת ואין מה לעשות, ואת השיטפון ואין מה לﬠשות, ואת הכבדת המסים ואין מה לעשות ואת ממשלת פיספוס השלום ואין מה לעשות – כך יהיה חײב לקבל עליו את העול ואת חײ העול. זה העולם וכאלה הם החײם, ובאמת אין מה לﬠשות.

הצד השווה שבכל מיני העול, הקלים והכבדים, הצפודים והמרופדים – שהם כולם השלמה עם מה שאינך רוצה וכולם הם כניעה לחיובים שלא מרצונך. ואיּן לך ברירה, מפני שאין לך אמצעים מספיקים או כוחות מספיקים כדי להתנגד, באופן שאפשר לעשות בך מה שרוצים בעלי הרצון, לשלוח אתך למלחמה, לגבות ממך מסים, לשכן אותך תמורת משכנתא שתאכל אותך לשׁארית חייך, ולא עוד אלא שתבוא להריע בעצרוֹת ולאשׁר כי אומנם קיבלת ﬠל עצמך להיות בקהילת הנושׁאים בעול, ככה זה הﬠולם ואין מה לעשות. כל אלה שניסו להתמרד כבר חטפו. הנה הם מובסים, המונים המונים, במיסדר הגדול מכולם, מיסדר הנושאים בעול ומקבלי המרות. ועוד מעט קט וגם אתה כבר תהיה מטיף לילדים, שהחיים אינם גינת ורדים. ושלא יעשו לעצמם אשליות, ושיתחילו להתקשח מעתה לקראת החײם ולהתרגל שהמנה שלהם תהיה קטנה, ולעתים גם מסכנה, מפני שהאדם לעולם לא יעלה בידו, ומפני שלהיות בוגר זה להיות מװתר, ולהיות מציאותי זה לחיות כגודל המשכנתא. ולהיות רציני זה להיות אדם כבוי. וככה זה.

סיפור העול הוא סיפּור עתיק, מן העתיקים ביותר, ואין עוד סימן שישתנה, עד שעולה חשד שבעצם זה גם טבעו של האדם להיות מסכים לגרור את מה שאמרו לו לגרור מפּני שהחײם כה אכזריים עד שמוטב להיכנע ולגרור מחרשתו של בעל הבית ולזכות בחסותו, ושבמקום להתחיל להתנגד, מוטב לציית, ושטבעו המפוחד־תמיד של האדם הוא להתכופף במקום להזדקף. דפדפו בתנ"ך ומצאו מײד את העול ואת עול הברזל ואת העול הכבד מנשוא, ואת העול והמוֹסרוֹת וגם את העגלה, שלמרבה הפלא עוד לא עובד בה ולא משכה בעול. דפדפו במישנה ובתלמוד ומייד תמצאו את עול התורה והמיצוות ואת עול דרך־ארץ ואת עול מלכות שמיים. ודפדפו בספרי אתמול, קודם שהתחילו לעלות לארץ־ישראל ובעיקר אחר כך – ותמצאו עול ועוד עול ואת כבוד־העול ואת האידיאל של העול, ואת שבחי הנושאים בעול, ואת המיתוס של העול, ואת שירו של החלוץ הנושא בעול, ואת אשרי האדם המושך בעול, ואת יחי הנושא בעול, ואת סיפורי העול ואת אגדות העול ואת הללויה העול, ואת המונופול של העול על החיים ועל העולם. והידד, העולם כולו עול.

אלא שהמופלא מכל הוא באמת האידיאליזציה של העול. לא העול כהוראת שעה, לא העול כהכרח שהזדמן, ולא העול כרעה־חולה ארעית, אלא העול כתכלית האדם וכטעם חייו. העול כאידיאה והעול כמטאפורה לחובת הלבבות, עד שמרצון חופשי, כאילו, כופפים אנשים צוואר ומקבלים את העול ואף מתפארים בו, וגם מטיפים לצעירים, שאפילו אם לא מוצא חן בﬠיניהם לעשות את מה שהם עושים, ואפילו אם אינם מאושרים מו החיים שהם חיים, עליהם ללמוד להשלים ולהסכים ולהיכנע ולשאת בעול ולקבל את מיתוס העול ואת האסתטיקה של העול ואת חוק דלות תוכן חײהם, כסמל לבגרותם וכאות לחוכמת החיים שלהם.

ואילו הקשה מכל מיני העול הוא העול הטוטאלי, העול של כל אותן התפיסות והתורות והפרוגראמות הטוטאליות. עם כל אותן האקסיומות הכפויות, שרק באחרונה אני ערים לקריסת כמה מהן, ולהיווכחות המדהימה עד כמה היו כוזבות כל הזמן, ועד כמה שברו כל כך הרבה גבות תחתיהן, מרצון ובכפײה, ואיך תמיד נמצאו להן אנשים צייתנײם ולא רק מאונס, ואיך רבים כל כך ויותר מדי רבים, השלימו ואף פארו את זכותם להיות סוחבים בעול הטוטאלי, שנהפך והיה לטוטם ענק המתנשא על חצי העולם, עד שכעת קמו אנשים וקשרו חבל לצווארי אותו הטוֹטם ומשכו אותו ארצה למדחפות, ונתגלה איך עולם גולם קיבל עליו את מלכותו של הטוֹטם כאילו היה מלכות השמײם.

כל כך הרבה אקסיומות מוחלטות נתפוררו בדור או שנײם האחרונים, נפרטו לאלטרנטיבות וביטלו את המוחלטות שלכאורה. אמיתות הנצח זזו ממקומן וחדלו להיות אמת אחת או נצח אחד וכמה תפיסות מלכותיות התחילו מאבדות את מלכותן הבלעדית. וכשבא פרופסור ליבוביץ ותוקף את החילוניים, שאין להם, עם כל חוכמתם החילונית, אף אידיאה אחת שלימה וכל־מקיפה שתבוא במקום האידיאה של הדת – מתגלה פתאום שזה כל מזלם של החילונײם, שאין להם אף אידיאה אחת שלימה כזאת וכל־מקיפה ושאין להם אף אקסיומה מוחלטת אחת, ושעל כן אין עליהם לא עול מלכות השמײם ולא עול מלכות הארץ, אין להם שום חובה לשים על עצמם עוֹל השמיים ולא עול־הארץ, ולא עול תרבות אחת ולא עול אמונה אחת ולא מדע אחד ולא מדיניות אחת ולא שום שולחן ערוך אחד – שזה מזלם הגדול, ושיהיו מוכנים לחגוג אותו, ובאותו נוסח עתיק: ‘כרע בל קרס נבו’.

מפּני שהלוא איּן בעולם אף אידיאה מוכנה מראש שתהיה פטורה מהסכמת האדם, ולא אף עול אחד שיהיה מחײב גם בלי שהאדם בחר בו, שדחײת פיתרון אחד או תפיסה אחת אינה סיבה לדקירת המלמד ושרק החולשה האנושית ורק נמיכות הרוח וקוצר הדעת משפילים אנשים לקבל על עצמם כל מיני עול שהכינו בשבילם, בלעדיהם, בתחילה רק כהוראת שעה ואחר כך כטבע שני. ומפני שאין בעולם אף אידיאה שהיא גדולה מחיי האדם, ושהאדם הוא שעושה את האידיאות ולא הן אותן, ושאת האדם צריך תמיד־תמיד לשאול, ושהוא איננו כמו הבקר הנושא בעול אדוניו, גם כשלעיתים נוטה האדם לװתר על זכותו להיות אדם נשאל, ועל זכותו להיות אדם מסכים או לא־מסכים. ושגם לאחר שהושם העול בצװאריו לשבעים שנה יגיע היום והוא יזרוק מעליו את העול עם האדונים בעלי העול, מפני שהוא בעל רשות, ובעל רצון בוחר – עד שגם החומה הבצורה ביותר וגם הכיכר החסומה ביותר וגּם המשטרה החשאית ביותר, וגם האל הניצב על הﬠמוד – יקרסו להם פיתאום וײשאר לו האדם פטור ונקי ויפה.

ולא לסיים ﬠוד את טקסי הביגור בהצﬠה לקבל איזה עול מומלץ, ובהצעה הנוראה יותר להתרגל לשאת בו בעול הנכפה, ובהחדרת הבדייה שהנושא בעול מקדם, כאילו, איזה ערכים שהם יותר חשובים ממנו ﬠצמו, מפני שאם רק לא פוגעים בשפיות רוחו של האדם – בשיווי המשקל האנושי שלו, הוא יעשה נכון גם בלי כל ההתניות המוקדמות והתכנותים מראש, אלה המכוונים מתוך חולשת הדעת בשמם הידוע בציבור כ“חינוך”. הנטייה להסכים לשאת בעול היא השלמה מתוך נמיכות ומתוך חולשת הדעת. והרשות שלוקח לו מישהו להטיל ﬠול היא כפײה של עריצות ושל שרירות והתעמרות, ושל ניצול חולשת האיש או האישה כהזדמנות לשעבדם, כמוּכר לכל, וכן גם אותה המלצה למהר ולשים את העול בצווארי הצעיר מתוך חשד בטבעו, שאם לא תרתום אותו ײצא הלה וישתולל ויברח ליער וייעשה לפרא אדם – ככּל שתוכלו לשמוﬠ בנאומי הטקס הזעופים, המטיפים לחיות בנמוך ולציית לגבוה, ולהסכים לחיים בפחות ולא ביותר, כתנאי להתקבלם לקהילת בני התרבות – כל אלה מטכסיסי בעלי הרצון הטוטאלי כשהם מערימים לתפוס ולרתום את האדם למחרשתם.

שתי תפיסות מציעים מעריצי העול, האחת פסימית, שהחיים הם כאלה שהעול רק תומך באדם האבוד בעולם, והאחרת יותר פסימית, שמוטב לו לאדם להתפכח מאשלײת גינת הוורדים הקדם בכל האפשר. ושמשתי הסיבות מוטב להיכנע למה שיש, לסטנדרטים המוכנים מראש ולאמיתות המוכתבות ולסדר הקיים, ולכבוש את היצר המפתה לפרוץ החוצה, ולפאר את ההסתפקות במועט, וגם להסתפק תמיד בקצת, בדלות החומר ובדלות התוכן, ולפאר את אמן התענית ולקרוא תמיד לצום תשובה וצדקה – ולהוריד ככה את האדם למדרגת הבקר הנושא בעול, קצת נרגן וקצת מתנחם, מוותר על מטרות משל עצמו ונושא בעול המטרות שהוקצו לו מלמעלה, והולך ונושא את החיים כעול, ומבזבז, כפוף, את שארית חייו, ואינו יודע כלום על חיים שמנסים בהם אחרת, ושמגלים בהם אחרת, ושמתפעלים בהם לעיתים, ושמחפשים בהם תמיד משהו שיהיה יותר ממה שיש, אפילו אם משלמים מחיר על כך, אפילו אם יהיו גם תקופות קשות, ולא לראות עוד את כפיפת הראש כסימן היכר לצדיקות, ולא לקבל כי האדם אינו אלא רק קטן־הנפש הזה, שמרשה לבוא ולשים עול על צוואריו.

מי לא יודע מניסיונו איך קרה לו, ואיך היה, כשבאו לתבוע ממנו שינדור נדר נאמנות, ושיקבל עליו התנזרות מכל מה שאינו כדעת בעלי העול, לא מפני ששוכנע, רצה, בחר, החליט – אלא מפני שהצליחו לכוף עליו כאילו רצה בלי שרצה. רגע ההכרחה הזאת ידוע לכל אחד מאיתנו, ואיך הסיחו דעתו אז בכל מיני תואנות או הבטחות ואיך נשבר סירובו בככה זה, במה אפשר לעשות, עד שאמר רוצה אני כשלא רצה, ולבסוף גם עשו לו כאילו זה היה הנדר שלו, שמעתה אי אפשר עוד להפר אותו, ויצטרך מעתה לשאת בעול כאילו רצה בו ולא כאילו תפסו ואנסו את רצונו. וזיכרו נא את יפתח הגלעדי, כשהטיל את הנדר המבהיל שלו על חייה ועל מותה של בתו המסכנה.

העול כאידיאל? העול כבשורה? מה פתאום. אידיאל של מי? בשורה למה? כדי שיהיה מותר לכל בעל כוח להחליט בשבילך בלעדיך? כדי שיכריחו אותך לשחק את ‘בחרתי וזה רצוני’ כשלא בחרת ולא זה רצונך? כדי שיהיה מישהו יודע מה טוב לך, בלי לשאול אותך מה טוב לך, או כאילו יש בעולם חכם או קבוצת חכמים שיודﬠים מעל האדם מה יהיו חייו? או שיקבעו בשבילך כי אין לך ברירה כעת, אלא רק לשאת עול בעולם הטראגי הזה. והלא גם מלכות השמײם אינה יותר גדולה מן האדם ומלכות הארץ בוודאי שלא, אף כי די חזקה כדי להתעמר בו. והלא אין אף אידיאה אחת שהיא רוממה יותר מן האדם, שרשאי תמיד לבחור לו, ולהסכים ולא להסכים, ושיש לפניו, לאחר הכל, עולם מלא הזדמנויות שלכאורה, עולם דמוי גחלילית כבה ונדלק חליפות, עולם שלמרות כל צילומיו המדכאים יש בו עדײן מקום לגלות עוד ויותר, לא בלי תלאות, ויש בו גם האושר להיות יוצר, לפעמים, ולעיתים גם לזכות ביפה, כשם שיש בו הרבה קשה ורע ומאכזב ונכזב, וגם מרושע, כידוע.

אלא שהכל בעולם הוא בתנועה, והכל בהשתנות תמיד, ושבסוף כל שלילת הרצון – בלי רצונו של אדם לא מתקייּם כלום בעולם, ושׁבסוף כל שלילת רצונו להסכים או לא להסכים, בלי הסכמתו לא יהיה נשאר כלום – ושבמקום להיכנע לנמיכות הרוח המשתחווה בהﬠרצה לסמלי העול ובמקום לקבל את דינו של העול המצווה עליך ‘שא בעול בן־אדם’, יש מקום להתעורר ולסרב ולא ללכת ולא לשאת בשום עול מוכן שבעולם, אלא לקחת ולבחור לך את בחירתך שלך, ולהתגאות בה, ולקחת עליה אחריות, והכל עודו פתוח לפניך בן־אדם, והיום עודו נכון לפניך, ויש לך לפניך מלוא חופניים – ולמה לא תיקח. זה שלך – ובשבילך.


דבר (כ ניסן תשנ"א 4.4.1991): 13

דברים בטקס הﬠנקת תארים באוניברסיטת ת"א, ידיעות אחרונות 20.12.91, עמ' 22

המלצות קוראים
תגיות