את ספרו “הזיּקית והזמיר” פתח בנימין תמוז‏ בהודעה לאמור “כל מה שהוא ספרות הוא אוטוביוגרפיה”, אם גלויה ואם מוסווית. ובאמת מה יודע אדם אם לא מנסיון חייו, לרבות משהו מידיעת נסיון זולתו, ורק בלתי־מוכרעת השאלה, אם הביוגרפיה היא תוכן הספרות או רק מכרה חמריה.

וכידוע, מאותם חמרי המציאות עצמם אפשר לעשות וגם עושים סיפורים שונים בתכלית זה מזה. וגם ההשקפה המקובלת שהמציאות נכנסת לסיפור ויוצאת ממנו ומחזירה את המציאות ההיא מחדש – מודה שהמציאות שהוחזרה לעולם אינה שיקוף נאמן למציאות שממנה יצאה, עד שמה שהתחיל בבית גידול אחד, שממנו צמחו הסיפּורים חוזר כאילו נשתקף בהרבה אספקלריות שונות, וממילא מחזיר חיים שונים ממה שהיה נראה לכאורה כעולם אחד.

שאלה אחרת היא, אם ידיעת הביוגרפיה (והאוטוביוגרפיה) מועילה לקריאת הספרות, ותורמת להבנתה הטובה. או, שאין צורך ויש בה ביצירה כל מה שהיא צריכה כדי שתהיה נקראת ומובנה, כשם שאין הכרח לדעת מניין הובאו הלבנים והמלט כדי להבין את יצירת האדריכל.

כמובן שיש תמיד קשר ממשי בין בית הגידול ובין יצירת הספרות אלא שידיעת קשר זה אינה חיונית במיוחד לידיעת מהות היצירה. וכשבאה למשל כותבת הביוגרפיה של בקט לבקש ממנו שיסייע בידיה ענה ואמר לה את התשובה האפשרית האחת: לא אעזור לך ולא אפריע לך – כראוי למעשה שאינו לא מעלה ולא מוריד.

הוויכוחים מימות עולם אם היצירה אוטונומית ומספּיקה לעצמה או שהיא תלוֹייה כולה בבית־גידולה – הם לא נגמרים ולא יגמרו, אך בעיקרם הם ויכוחים נמוכים, ולא על העיקר. כמו הוויכוחים הלא־נגמרים על “כשל הכוונה” ועל “כשל הריגוש” ועל שאר מיני “הכשל” (הכשל הסמנטי, הכשל המימטי, כשל המסר, וכל השאר – מימות “הבקורת החדשה” ואילך) אינם אלא כדי להעיד על אותה דריכה במקום: אפשר כך ואפּשר גם אחרת. ומכל מקום, לא מוויכוחים כאלה הספרות חייה.

ראוי גם לזכור עוד כי שם הדוגמן אינו נושא התמונה ולא תוכן מהותה. אבל, דוקא שמו וארועי שעת ציורו הם מאותם הענינים שבהם נאחזים כל אלה שטחו עיניהם מראות את התמונה וצריכים לשמוע סיפור כדי לדמות שהם רואים. זה כנראה גם הטעם, שרבים אינם מתחילים לקרוא ספר אלא מכריכתו האחורית, ושם לפי בקשת הקהל וסוכני ההפצה הם מחפשים את האיש באמת. בן כמה הוא, מה הצלחותיו, היכן הוא במפת התקופה, מי כבר הילל אותו, וכמובן גם את תמונתו, תמונת האמן כאיש מדהים, כאמן פרוע, כהוגה אם לא כהוזה – עד שלעתים עוד בטרם קראו מילה בפנים – כבר בכריכה האחורית הם מכריעים אם יקראו ואם לא.

סיבות שונות לתאווה לביוגרפיה. מהן תורמות להעשרת המידע על האיש הגדול ומספקות את הרצון להכירו מקרוב, אולי כדי לראותִ את מושא ההערצה ולהודות לו, ואולי כדי לדעת את חולשותיו ואיך לאחר כל גדולתו גם הוא אינו אלא כאחד האדם. כמובן, יש קוראי ביוגרפיות מפני שהן פשוט יצירות ספרות טובות ונקראות באותה ההנאה. ויש המחפשים בהן וגם מוצאים עוד פיסת היסטוריה, שתבהיר זיקות לתקופה ומקום, או מוצאים בהן עוד עדויות מן המציאות לאירועים שהסיפור כאילו התיימר לבדות לו. וכך, אצבע אחת בביוגרפיה ואצבע אחת בסיפור – והכל מתיישב להם ומתפרש והאמת יוצאת לאור. וענינים שהסיפור כאילו ביקש להאפיל עליהם, להקל בהם, או להתחמק מהם – נעשים פתאום מקור לפסיכולוגים, מיסמך לסוציולוגים ותעודה לפילוסופים, וקרן השפע לכל עכברי מחקר הספרות.

אולם מה תורמת הביוגרפיה לקורא הספרות, לקורא להנאתו – האמנם לארועי חייו של המחבר יש תפקיד בהבנת יצירתו? או, הכל כבר ישנן בתוך היצירה, כל מה שצריך כדי להכיר אותה, ממנה ובה? ואילו יצירה שמחכה לחיזוק ולעדות נוספת מחוץ לה – האם אינה מכחישה את מעמדה כמלאות שלימה? ומה על יצירת ספרות שדף השער נעדר ממנה, בלי כותרתה, בלי שם מחברה, ובלי שנת הופעתה ומקומה – האם נתקענו אז בספר ביש ללא הבנה, או בפחות הבנה?

לא נעסוק בתאווה האנושית כל כך ללקק רכילות, שככל שתהיה עסיסית יותר תיטיב יותר, והביוגרף, כבלש בלתי נילאה, ילך למעננו ויחשוף עוד הנאות רכילאיות, עוד מידע בדוק על חוליים מוסתרים ועל מחלות גלויות, ויציץ עוד הצצות לתוך צינעת מיטת המחבר וילקט עוד פירורי סוכר לסקרנים, עד שנקבל מידיו דף מושלם ומלא של גיליון המחבר – וללא משוא פנים. כמובן, לא נוכל להתעלם משליחותו התרבותית של הביוגרף ולא מתרומתו הלמדנית למחקר, ורק השאלה מה לכל זה וֹלהבנת יצירת ספרות או מה לכל זה ולהנאה ממנה – נשארה פתוחה ולא פתורה, וֹגם אולי קצת רמוסה.

אלא שהביוגרף לא יישאל פי איש. שליחותו חזקה עליו. הוא מציג עצמו קודם־כל כנאמן ביתו של היוצר וכאיש סודו. הוא המסביר את החסר ביצירתו והמשלים את החורים הריקים. הוא המסביר את הרקע ליצירת היצירות, והמשלב כל דבר למקומו ולשעתו, ועושה סדר במעורבב. הוא הממקם את היצירה בין יצירות הדור, ומושיבה נכון בין העבר וההווה, כדי שלא תהא זו יצירה יחידה במינה, אלא אחת בתוך סל של דומים ואחת בתוך רצף של נמשכים. הוא יתאר את תולדות הצלחתה של היצירה, ואיך עלתה כסינדרלה וכבשה את דעת הקהל, או, להיפך, איך לא הובנה ונדחתה הצידה. הוא יעמיד ללא כחל ושרק את האדם שמאחורי הגיבור, וגם יגדיר מפי מומחים את מחלת הנפש שלו, יחשוף ללא מחיצה את התהלכו בביתו בסנדלי הבית המרופטים ובתחתוניו, וגם יציע בבקיאות את האמצעים לפיצוח הסמלים ולפתרון כל הכמוסות. אבל, הוא גם יעלה את גיבורו למעלתו הגבוהה, ויתווה לו את מקומו ההיסטורי הנכון.

ביוגרפיות יש כידוע בלי קץ, כל מיני ושונות ומשונות. לא מעטות מהן נמשכוֹת לחנופה המצויה אל כל מה שמסקרן מציצנים, אחרות מנסות בהרבה רצינות למשוך את שיירת ההיסטוריה לכיוון חדש, ואחר שחשפּו ביגיעה ומצאו עקבה אחת שאיש לא שם לב אליה מקודם – ואין אחת מהן שאינה מתפארת בגילויים ובחשיפות, רצופים קוריוזים, מוזרויות, ונפלאות, מעוטרים קטנוניות, תיפלויות וציחקוקים – טרודים להשלים ויהי מה איזה פסיפס שהיה חסר עד אז, ושאם יושלם נהיה זוכים אז גם באמת השלימה וגם בהערכה סופית.

ובקצרה, כך ילך לו הביוגרף הדגול ויעשה את כל הפלא לטריויה, ואת הסוד לבאנאלי, ואת המוזר למוסבר, ואת המביך יעשה לממויין, ואת היצירה יעשה לתולדה הכרחית של הנסיבות שתיאר בחריצות לכל פרטיהן. גם זו דרך לקריאת יצירת ספרות. להסביר את הפשט, להציגו כמוצר הכרחי של זמן ומקום, ואת ההנאה של הקורא לפרש כהנאה מהתקיימות מלאה של סיבה ותוצאה, ושל התרת איזה סבך מביך ושל נצחון הּסדר הטוב, וקודם לכל את שליטת חוקי ההגיון בהיסטוריה, לרבות ההיסטוריה של התרבזת והאמנות, שכידוע רואים אותם כמושגים נרדפים.

טעמים רבים לכתיבת הביוגרפיה, ביניהם כמובן גם הטעמים שיש לכתיבת כל יצירת ספרות טובה, אבל ביניהם גם הצורך לביית את המוזר, למתן את הסוטה ולהחזיר את החריג. כי יצירת ספרות, סבורים ביוגרפים רבים ולא מעט ממבקרי ספּרות וחוקריה היא תוצאה הכרחית מארועים היסטוריים ואישיים. ובמבט לאחור אפשר להוכיח כאילו חוק הוא לכל יצירה ויצירה. במבט לאחור גם מצטרפים תמיד כל המקרים המיקריים לחוק מוצק אחד. וכך הלא גם צפוי היה שיקרה: שכל מתפרץ יהיה נתפש תמיד ויהיה מוחזר תמיד אל שורת הסדר הטוב.

התאווה לביות היא כוח חזק בתרבות. הצורך להחיל חוקים סבירים ומוסברים היטב על כל גילוי פרוע. החשש מכל מהִ שאינו מתמיין ואינו מציית לסדר. אותו חשש שכנגדו משלחים את החינוך, את דעת הקהל ואת המשטרה, שלא יהיה מסתובב לו ברחובות איזה דבר פרוע, פראי, שמחוץ למרות, שמחוץ לחוק הכללי. הצורך לביית את הפרא ואת חיית הבר, הולך ביננו מאז ימי בראשית: גם לעקר את המפחיד שבחיית הבר וגם לנצל את כוחה הסוער. לגיונות של מסבירים הולכים אחרי השירים המוזרים ואחרי הציורים המשונים ואחרי המשחקים הפרועים ומחזירים אותם לכדי ההבנה המצויה, ולכדי ממדי הצרכנים המצויים, ולכדי שיבוץ המבהיר בספקטרום המוכר, ולתרגום הלשון המופרכת ללשון המורגלת, ולהחלפת כל זר במוכר. וכאן תפקידה של הביוגרפיה, בין השאר, להסביר את האמן, לנרמל את יוצא־הדופן ולמיין את הקטגוריות של התקינות המקובלת כל הסוטה וכל חריג. וכך מתגלה הביוגרפיה כתברואן הרחוב האזרחי.

חולשתה העקרית של כל ביוגרפיה, אינו הכוונותיה המוצהרזת והלא מוצהרות, כי אם בחיפושיה באזור הלא נכון: מתחת לפנס שלה, ולא בחשכה של התהוותה. רוב הביוגּרפים מתחילים בתאור בית־הגידול מתוך הנחה שנסיבות החיים הן שעושות, או מעכבות, את יצירתו. וכאילו כל מי שרוצה להכיר את היצירה צריך להתחיל ולהכיר את נסיבות חיי האמן, בלא להעלות על הדעת שנסיבות החיים הן כבר מאוחרות מדי. ושגם אם יש בכוחן לעודד או לדכא את כוח היוצר, אין בכוחן ליצור או לא ליצור את הכוח המיוחד הזה. הוא קיים לפני היות הנסיבות החיצוניות, ובלתי תלוי בהן.

יש לפנינו עדות מיוחדת במינה בביוגרפיה של נדיז׳דה מאנדלשטאם על שירת בעלה. "כך נולד שיר – היא מספרת (תקוות השיר, עמ' 78):

בתחילה מצטלצל באזניים משפט מוסיקלי, טורדני, חסר־צורה ואחר־כך הוא מתגבש יותר, אלא שעדיין חסר הוא מלים; לא אחת הבחנתי איך מנדלשטם מנסה היה להיפטר מההמיה, להתנער ממנה, להמלט… לנער אותה כמו טיפת מים שחדרה לאוזן… וכך עד שרק מאוחר היו צצות מילים במשפט המוסיקלי. עד כדי שנוצרה הרגשה, שהשירים קימים עוד לפני שמחברים אותם… (79).

המלים, בנות התרבות המגיבות על נסיבות החיים – באו אפוא מאוחר. הצורך לשיר בא קודם למלים. משפט אחד, מוסיקלי עשוי מיקצב ולחן נוצר ראשון ובתגובה למבפנים ולא למבחוץ ורק כעבור זמן חיפש המשפט את המלים שהסביבה חיצונית, הכינה לו. ראשון בא הלחץ לאמור במין עינוי ובהכרח מעיק, ורק מאוחר התגלם אל תוך החומרים המצויים בסביבה החיצונית, כגון הלשון או הכוונה, והתפרק בשיר.

האמן נולד לפניי שנולד העולם שבו הוא גדל. אם לא היהִ נולד כאן היה נולד במקום אחר, ואוסף שם את לשון המקום ההוא ואת חומרי המקום ההוא. היוצר שבו אינו מותנה מנסיבות בית־גידולו; אף כי נסיבות בית־גידולו יש בהן כמובן כדי לעודד או לדכא את כוחו, או להלביש עליו לבוש אחר – אבל לא כדי לעשותו ליוצר שנושא בחובו את מה שהוא, אולי כמין מום אולי כמין יתרון, אולי כמין קמט בנפשו אולי כמין ניצן, כרצונכם. ומשעשע להפליג ולשער מה היה מוצרט אילו נולד לא באוסטריה של ימיו – אם רק היה מחבר מוסיקה אחרת או לגמרי לא היה מוצרט.

גם ההשערה שרק עולם מלא עושר תהפוכות ושפע תרבות תוססת יכול לזמן בית־גידול הולם ליוצר גדול, אין לה בידוע על מה שתסמוך, יוצרים אינם תגובה על סוג של חיים או על סוג של עולם או על סוג של נסיבותֵ. הם אולי מותר לומר, כמין מוטציה, שהופּעתה לעולם אינה מוסברת דייה. יוצרים גדולים נולדו גם להורים הלא נכונים, גם בישימון תרבותי, גם בביצה תרבותית, וגם באזורי־ספּר קשי קיום. והטיב המיוחד ויוצא הדופן של כשרונם היה קיים עוד לפני שהתחילה הביוגרפיה שלהם. רבים התגלו למרות סיפור הביוגרפיה שלהם. אחרים בפחות חריקת או־התאמה, מלבד כל אלה שנשברו בבית־גידולם ושירתם אבדה.

מה שיש למשוררים לומר קדם לטקסט שאמרו – את הטקסט זימן להם בית־גידולם ואת ייחוד אמירתם, שבגללו שומעים להם, הם נושאים בתוכם עוד בבטן אימם. בכשרון מיוחד, כשרון לאמור באופן יוצר קשב, כשרון לעצב תבנית אמירה. כשרון שיודע לראות במקום שכולם לא רואים הרבה כשרון שהופך לעתים את הטריוויה של כולם לחגיגה לא צפויה והופך לעתים את חגיגת כולם לטריוויה מרחבית.

על הארון

מנצנץ

מכסה מזהב

של

בקבוק משחה

שר אהרן שבתאי (הפואמה הביתית, עמ׳ 76). מה טריוויאלי ממכסה של בקבוק משחה על הארון בחדר האמבטיה, אבל פתאום הוא מתלקח ומנצנץ בזהב. והכשרון לאבחן את יפעת הזהב בסביבה חסרת הברק ולתת לה תנופת הימצאות של פלא – אינו פרי החלטה, או אידיאולוגיה או היענות למצוקות הדור. וגם איננו קנוניה מעליבה של פרישה לאמבטיה כשהעולם הגדול נאנק במכאוביו. הוא אותה התפעלות ראשונה, בקנה מידה ביתי, התפעלות קדמונית, לא פחוֹת מאשר "מה רבו מעשיך, ה' ".

הסביבה, בית־הגידול, מאורעות העולם משפּיעים אין קץ, כמובן, ומספקים לכשרון הראשוני חומרי בֿנייןִ שונים כדי לעצב מהם את נושאי היצירה, את גיבוריה ואת עלילותיהם, כמין הזדמנות לפתחון הפה אבל לא בתוכן פתחון הפה. שוב, כאותה צפור שאם אין לה לעשיית הקן פיסות קש היא תעשה אותו מפיסות עלים או מפיסות נייר – יצר עשיית הקן חזק בה, ותוכן הקן גובר על מצוקת חומריו ולפיכך המשורר אינו תנים לבכות ענות עמו ולא כינור עת יחלום שיבת שבותו – אם לא רק כמין מחווה לשעתו – הוא תנים והוא כינור לפי קמט נשמתו, ולא לפי נסיבות חייו.

ענינו של האמן, המשורר, הצייר, המוסיקאי, או מה שיהיה, הוא השגת איזה שווי־משקל בין מתחים בלתי מתפשרים, זה תוכן מעשיו, זו מצוקתו כשאינו יכול, או כשהוא מופרע מעשות, וזה אושרו כשהוא עושה כך, וזה בדיוק כשרונו המיוחד, להביא לתוך מסגרת עבודתו את המתחים שישנם ולהניע אותם במסלול הרפּתקות עד לכלל איזון, לא במובן של פתרון טוב, או הרגעת הצדדים היריבים או פיצוי ה“סוף הטוב”, אלא במובן של העמדת תבניות מתנגשות ומתקזזות, מתפוצצות ממתח בלתי נסבל ומתאזנות בעימותים פורקי מתח, ככל הניתן.

את נושאי או טועני המתחים האלה אפשר לתאר כבני־אדם, אפשר לתארם כיחסים ביניהם או גם ככוחות חברתיים, אפשר לתארם כצבעים יריבים או כקולות בעימות מתמודד – אפשר לתארם כסיפור קורות בני־אדם ואפשר גם לתארם כחצר ובה חצץ לבן מגורף סביב כמה סלעים פזורים. לא התירוץ עושה את היצירה, לא התואנה החיצונית, ולא ההדק הסביבתי, לא ההזדמנות הניקרית ולא התחפושת האופנתית – אלא שורש היצירה עושה אותה: השאיפּה האובססיבית להקים מיבנה של בדות בצד עולם הממשות, מיבנה שבו מתגשם הרצון האנושי להשיג איזה איזון אפשרי בין מתחים מאיימים. גם ליצור תבנית מאיימת וגם למצוא ולהציע ממולה, אם אפשר, תבנית משוקללת, ואם אי־אפשר – להשאיר את תבנית האי־אפשר פּתוחה, מאיימת כפי שהיא, לא מנוחמת, כמין נסיון נואש ולא מרפה של שיקלול הכוחות העוינים, לפּחות כאן בחצר יצירתו אם לא שם במרחבי היקום הגדול והאדיש, לפחות בתחומי מעשה האדם אם לא במרחבי מעשה בורא העולם.

ועוד היבט אחדִ עיקרי ועקרוני, שהביוגרפיה המצויה אינה יכולה לו. הביוגרפיה מספרת על האיש היוצר בעוד שאין יצירה יכולה להגיע לחיים אם איןִ לה ממולה בני־אדם שרק בקריאתם הם עושים שתחייה, ועד אז אין הסיפור אלא כמין תוויים שעוד לא נוגנו וכשם שהסימפוניה אינה אלא רק אפּשרות שבּכוח, ובלי ביצוע התזמורת לא תוכל להתממש ולא תהפוך לחיים, כך גם הקורא הזה שבלי קריאתו נשארת היצירה כלטאה קפואה המחכה לחום השמש, או אולי כמו הריון בלי לידה. הקורא הוא אפוא המחבר השני של הטקסט ובלי היענותו הטובה – לשווא כתב המחבר הראשון. לא רק שהקורא יכול להמית את היצירה בקריאה דלה ולהחיות אותה בקריאה מלאה, אלא שכשהוא קורא הוא מוצא גם את עצמו שם,ִ באופן שבכל סיפור נפגשים שני סיפורים, שתי ביוגרפיות, לא תמיד חופפות בכל ולעתים אף אינן דומות – אבל מה שעשה פעם את הסיפור האחד עושה גם את הסיפור השני שהולך ומתגלה כעת עם הקריאה: אותו הדחף הפנימי העמוק שהמריץ אז לקחת ולהתחיל לספר, אותה התבנית הייחודית שנמצאה ליוצר ואפשרה לו לדבר נכון, אותה השליטה ביכולת המיוחדת הזו שבשרשיה הדברים התחילו זזים והולכים, מתלקטים ובאים, ובאים ונפתחים היטב, באותה הנגינה הנכונה, היחידה הנכונה לאופן הסיפור הזה, ובאותו האופן המיוחד שהכרח היה להם להיאמר ממש כך – את התבנית הזו שמצא אז היוצר – ממש אליה כמיה, בלי לדעת, גם הקורא, ולשניהם היתה הרווחה: זה כשכתב וזה כשקרא, זה כשרשם תווים וזה כשביצע את נגינתם.

לא כאן המקום להאריך אבל מה יודעת הביוגרפיה המצויה, על כפל הפּנים הזה של היצירה, ועל אותו מחבר שני שבלעדיו היצירה אינה נפתחת לחיים? מה כוחה של הביוגרפיה המצויה על כפל הפנים הזה של היצירה, ועל אותו מחבר שני שבלעדיו היצירה אינה נפתחת לחיים? מה כוחה של הביוגרפיה המצויה לקשוב לאותה תבנית היסוד, הסמויה אך ההכרחית, הצפונה בתוכה כמפתח הקריאה, שבלעדיו הפעלת היצירה מתמהמהת, ואינה מגיעה לכלל חיים. תולדות האמן היוצר מספרות אמנם גם על הפגישות הראשונות של הקוראים עם יצירתו, אבל בלי לגלות מה ראו ומה לא ראו, מה חיפשו בה ומה לא עלה על דעתם לחפש.

סיפור הביוגרפיה המצויה את זה אינו יודע, אינו יכול לדעת ואינו מחפש לדעת. מה שהביוגרף יודע לעשות זה לאסוף את החומר המעיד על בית־הגידול ועל תולדות הצמיחה בו. בחומר שלו יש מידע למבינים שונים: למביני הנפש, למביני האדם, למביני החברה, למביני תורת הספרות, למביני מהלכי ההיסטוריה, ולעוד מבינים שכמותם – אלא שאין בהם כדי לפקוח את הקשב המיוחד אל המיוחד שביצירה ובודאי שלא אל המופלא שבה. על צד האמת, הם חוששום מן ה“מופלא”.

ולפיכך מתמידה הביוגרפיה והולכת לה בכבישים הרגילים והמפולסים, (וגם האוטוביוגרפיה בכללה כמוה, אם אינה שטופה בהתפּיטות עצמית) ולאחר הרבה שקידה וליקוט פיסות נייר וצילוב מידע במידע וחקירות שתי וערב, יכולה להציע במהימנות מה שהצרכנים מבקשים לקנות: מי היה האיש באמת־באמת ואיך היה באמת־באמת. בלי לחוש איך אגב שהם מספקים כל אותם “פכים קטנים” הם גם מחסנים מפני יוצא־הדופן הזה שעליו הם מרכלים – ומראים איך מלבד גאונותו גם היה האיש מסכן ולא יוצלח, וגם היה אנכי וקטנוני וגם היה ונישאר תמיד ילד קטן, מלבד שהיה גם נצלני או בטלני, וגם כזה מין רועה־רוח ורודף־קדים, אם לא רודף שמלות.

אכן, כשהביוגרפיה כתובה יפה היא ספרות יפה, אבל, כשהיא כתובה “מדעית” או “מחקרית” – היא עוד מדע או עוד מחקר, אבל ספרות איננה ולא צילה של ספרות.

וכך קורה, שרק פה ושם מוסיפה הביוגרפיה לספּרות יתר הבנה טובה ויתר קשב נכון, ולרוב אינה יודעת אלא להפוך את הספרות לכתבה מן החיים, ולגמד את היצירה לתולדות איש אחד, בין אם במימדי כוכב תקשורת מבהיק ובין אם במימדי חלכה אחד שראוי היה לאישפוז ולקצת חמלה.

ואילו את הדבר הנכון, את העמוק והמיוחד שבגללו היתה היצירה ליצירת ספרות, לא יודעת הביוגרפיה המצויה וגם לא מתיימרת לדעת. ולא את מהו הדבר הזה שעושה היצירה לקורא שלה, ומה עושה את טעם פגישת הקריאה הזו, ומה את גילוי הסודי הזה שכלל איננו חבוי, אותו תוכן פנימי, שדומה אולי למה שיש עמוק בים, בגוף המיים העמוק למטה למטה, המלא אבל לא מוצק, שנושא עליו בדממה את כל הגובה שמעליו, ומחזיר גם את הקלוש והאחרון שבאורות – כל אלה אינם בתולדות האיש המתואר אבל הם בקורות מה שעלה בידיו ליצור.

או איך פתאום יודע הקורא שהנה חדל מאיזו שיגרה מתמשכת, שכבר חשב אותה לטבע הדברים, שהנה פתאום והוא תופש את המצאותה של איזו “בועת חיים”, שמכילה בתוכה את תמצית מה שצריך, באותה רחישת חיים שישנה גם בים הגדול ולמרבה הפלא ישנה גם באחרון החידקים הזעירים והשכוחים מאל, מאלה שאין להם כלום בכל הוויתם מחוץ לבועה אפסית של חיים ואיזה זנבון פעוט שמשייט אותם. ופתאום יש לו איזו מתיקות חסרת סיבה ומלאה על גדותיה. או כאילו חזר הגשם לרדת.

על פי הרצאה באוניברסיטת תל־אביב ב־15.1.1991 (הערת המהדיר)

פורסם במאזנים סה, 6 (ניסן תשנ''א אפריל 1991): 53–56

הערת המלבה"ד:

ויהי כל האמור לעיל בבחינת “גילוי נאות”. כן, קראנו ואנו זוכרים.

אלא ש“אין יצירה יכולה להגיע לחיים אם אין לה ממולה בני־אדם שרק בקריאתם הם עושים שתחייה, ועד אז אין הסיפור אלא כמין תוויים שעוד לא נוגנו וכשם שהסימפוניה אינה אלא רק אפּשרות שבּכוח, ובלי ביצוע התזמורת לאִ תוכל להתממש ולא תהפוך לחיים, כך גם הקורא הזה שבלי קריאתו נשארת היצירה כלטאה קפואה המחכה לחום השמש, או אולי כמו הריון בלי לידה. הקורא הוא אפוא המחבר השני של הטקסט ובלי היענותו הטובה – לשווא כתב המחבר הראשון.”

תקוותנו היא ש“ס. יזהר, סיפור חיים” יביא קוראים לסיפוריך. והסימפוניות ההן יהפכו לחיים, והלטאה הקפואה תפשיר לחום השמש ולהריון תהיה לידה.