רקע
רחל אליאור
הפסקה השלוש־עשרה: השילוב המיוחל בין לאומיות יהודית־מדינית מודרנית לבין ההומניזם והנאורות החלים בשווה על כל תושבי הארץ ואזרחיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך דב אלבוים (עורך), תלמוד ישראלי – מסכת עצמאות: על הפסקה השביעית של מגילת העצמאות, ישראל: בינ"ה ובית ידיעות ספרים; מאי 2015

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתֶתֶת עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת

הפסקה השלוש־עשרה היא הפסקה החשובה ביותר במגילת העצמאות, הנפתחת כידוע בתריסר סעיפיה הקודמים בסקירה היסטורית של תולדות העם היהודי ובביאור הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת מדינת העם היהודי בארץ ישראל, לצד בתיאור המצב הפוליטי בארץ, ערב הקמת מדינת ישראל ב15 למאי 1948. חשיבותה נעוצה בעובדה שהיא מפרטת את עקרונות היסוד שלאורם תפעל מדינת ישראל, והיא עושה זאת באופן דיאלקטי, המאחד בין העם היהודי לבין כל תושבי הארץ. הפסקה מבארת מה בין ייחודה של ההיסטוריה היהודית העתיקה, המתייחסת לכל עם ישראל לדורותיו מהעידן המקראי ועד למאה העשרים, בברית גורל וברית יעוד, שהמדינה החדשה מחויבת אליה, לבין מחויבותה השלמה של המדינה הצעירה לערכים האוניברסליים המובטחים בשווה לכל תושבי הארץ ואזרחיה, בלי הבדל דת ולאום, גזע ומין, במגילת זכויות האדם של האומות המאוחדות.

משפט הפתיחה הקצר קובע את ייחודה של מדינת ישראל בין כל מדינות העולם. אין היא רק מדינת תושביה הנוכחיים בזמן הכרזת העצמאות בגבולות גיאוגרפיים מוסכמים, אלא היא פתוחה לעלייה יהודית מכל הגלויות. משמעותו של משפט זה היא שמדינת ישראל היא מדינתם של כל היהודים באשר הם, הבוחרים לעלות אליה ולגור בה: “מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת”. משפט זה מיוסד על ההבטחה האלוהית בדבר קיבוץ הגלויות והשיבה לארץ ישראל, המפורטת בספר דברים (ל, א–ד), הבטחה נצחית שהייתה נקודת המשען ואופק התקווה וכיסופי הגאולה של יהודי הגלות במשך אלפי שנים. האל מבאר שהוא זה שהגלה את היהודים והדיחם ממולדתם המובטחת בשבועה ובברית עולם, מאז ימי אבות האומה, בכעסו הרב על חטאיהם ופשעיהם, והוא יהיה גם זה שישיב אותם לארצם ברחמיו הרבים ויקבץ אותם בקיבוץ גלויות מכל קצווי הארץ אליה גלו, כשישובו מחטאיהם וישמרו את מצוותיו. דהיינו ההיסטוריה של העם היהודי הנפרשת בין גלות לגאולה, מהעת העתיקה ועד ימינו, איננה היסטוריה מעשה ידי אדם אלא היסטוריה מקודשת שאלוהים הוא זה המניע את גלגליה, בין ברית של גורל חיים משותף לאורך הגלות (ברית גורל), לבין ברית של תקווה משותפת בדבר עתיד משותף, הכרוך בשיבה לארץ ובקיבוץ כל הגלויות בה (ברית ייעוד):

וְהָיָה כִי־יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ בְּכָל־הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר־אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. ה וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹותֶיךָ.

התנועה הציונית – שקמה בשלהי המאה התשע־עשרה כתנועה הלאומית־היהודית שתבעה בית לאומי לעם היהודי בציון, בעקבות ‘אביב העמים’ ועליית הלאומיות באירופה, והפכה מהלכה למעשה בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, עם העליות הראשונות לארץ, בעקבות משפט דרייפוס ועלילות הדם, בעקבות ‘הסופות בנגב’ באוקראינה והפוגרומים ופרעות פטליורה במזרח אירופה – סירבה להמשיך להמתין באורך רוח לגאולה האלוהית ולקיבוץ הגלויות האלוהי, אלא בחרה בגאולה אנושית, מעשה ידי אדם, ובחזרה ריבונית – חילונית להיסטוריה, מתוך אמונה באחריות אנושית וביוזמה אנושית. על כן חרתה על דגלה את הפסוק “בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה” (ישעיהו ב, ה) והשמיטה בכוונת מכוון את המשכו “בְּאוֹר יְהוָה”. הייתה זו מרידה מפורשת בשלוש השבועות שבהן הושבע עם־ישראל לפי דברי המדרש הידוע, כדי שיישא באורך רוח את עול הגלות עד שמקבץ נידחי ישראל יקבצם. “שלש שבועות הללו למה? – אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי” (בבלי, כתובות ק“י–קי”א). הביטוי ‘שלא יעלו ישראל בחומה’ התפרש כאיסור בשבועה על חזרה לארץ ביוזמה אנושית. התנועה הציונית כָּפְרה באיסור זה.

המושג “קיבוץ גלויות”, המיוסד על פסוקי ההבטחה האלוהית בספר דברים, בפירושם הציוני, המעביר את האחריות על הגאולה מהגלות ועל השיבה לארץ המובטחת, מהאל המתמהמה להגשים את הבטחתו, לאדם הריבוני, הפועל ועולה לארץ ביוזמתו כדי לבנות ולהיבנות בה, הוא זה הפותח את הפסקה השלוש־עשרה במגילת העצמאות, הקובעת ש’קיבוץ גלויות' הוא היעד הראשון של מדינת ישראל, שהוקמה כארץ מקלט לכל בניו ובנותיו של העם היהודי החפצים לשוב לארץ המובטחת.

עם עזיבת השלטון הבריטי את ארץ ישראל, בחרו מנהיגי העם להכריז על פתיחת שעריה של מדינת ישראל שזה עתה הוקמה, בפני כל בניו ובנותיו של העם היהודי החי בגלות, בתפוצה או בפזורה, ולקרוא לכל יהודי העולם להתקבץ ולעלות אליה. קיבוץ הגלויות, המיוסד על תודעת שותפות הגורל ההיסטורית של עם ישראל לדורותיו, שחי רוב ימיו בגלות מאז שהוגלה בידי האל כעונש על חטאיו (‘בשל חטאינו גלינו מארצנו’) וייחל וערג לגאולה המובטחת ולשיבת ציון הנכספת, בעתיד, הפך את קליטת העלייה ליעד הראשון של מדינת ישראל הצעירה, שהפכה למממשת של ברית היעוד (גאולה) המושתתת על ברית הגורל (גלות).

אחרי הפתיחה הפרטיקולרית של הפסקה – המופנית רק ליהודים, במשפט בן שמונה מילים, המתייחס להיסטוריה היהודית ולגורל היהודי, כתשתית הקמתה של מדינת ישראל כמימוש חזון קיבוץ הגלויות וקליטת העלייה במדינת היהודים – מוקדשת כל שאר הפסקה, במשפט המונה חמישים ושלוש מילים, למחויבות האוניברסלית המוחלטת ביחס לכל תושבי הארץ שאינם יהודים:

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל… תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתֶתֶה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

פיתוח הארץ בידי המדינה מובטח שיעשה למען כל תושביה, שכן המדינה, על פי הכרזת הקמתה בשנת 1948, תהא מושתתת על ערכי החירות, הצדק והשלום, החלים בשווה על כל תושביה ונודעים ממוסר הנביאים. השוויון לעומת זאת מובטח רק לאזרחים ולא לתושבים. המדינה מבטיחה “שִׁווְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין”. בשנת 1948, בשלהי העידן הקולוניאלי ברחבי העולם, בעקבות שתי מלחמות עולם שהמיטו חורבן על מיליוני בני אדם, ובתקופה של מאבקים מרים על שוויון בין גזעים שונים ובין מינים שונים, לא היו מדינות רבות שהתחייבו על קיומם של ערכים אלה לכלל התושבים או לכלל האזרחים, קל וחומר כאלה שקיימו אותם הלכה למעשה.

יש לתת את הדעת על כך שלא מובטח בפסקה זו שוויון זכויות דתי לאזרחי המדינה, לצד שוויון הזכויות החברתי והמדיני, המובטח לכל אזרחי הארץ, שכן בכל הנוגע לדיני המעמד האישי של בני כל הדתות החיים במדינת ישראל אין שוויון, ולא היה קיים כזה, מאז הקמת המדינה ועד היום. חשיבות יתרה נוגעת לחוסר שוויון זה ביחס לנשים, אשר דיני המעמד האישי וחוקי הדתות כולן מפלים אותן לרעה מאז ומעולם בשם החוק והמיתוס, ההלכות, הדינים והפירושים שנכתבו בידי גברים בלבד מהעת העתיקה ועד ימינו.

המדינה הבטיחה בהכרזת העצמאות “חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת” לכל אזרחיה והעמידה תשתית חוקית להבטחת חירויות אלה שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאיננו כולל את מושג השוויון בשל הטעמים שנזכרו לעיל. המדינה אף הבטיחה ש“תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת”, הבטחה שהתבררה כמאתגרת וסבוכה במידה בלתי צפויה לבני ובנות כל הדתות והזרמים, במהלך שבעים שנות המדינה.

עקרונות אלה המוצגים בפסקה השלוש־עשרה ובפרט במשפט בדבר השתתת המדינה “על יסודות החירות” מתוך הבטחת חופש המצפון – שפירושם הוא כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש – הניחו את הבסיס להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, למרות העובדה שהמילה “דמוקרטיה” איננה נזכרת בהכרזת העצמאות.

קישור מפורש בין חוקי מדינת ישראל ובין מגילת העצמאות בכלל, והפסקה השלוש־עשרה בפרט, נעשה בשנות התשעים בחוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. הסעיף הראשון בכל אחד משני חוקי יסוד אלה, שכותרתו “עקרונות יסוד”, קובע: “זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן־חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל”. במהפכה החוקתית של חוקי יסוד אלה, הנזכרים לעיל, מגילת העצמאות הייתה לעקרון יסוד חוקתי, מחייב. מטרת חוקי היסוד הוגדרה ברורות בתוקף משפטי חוקתי, כבאה ‘לעגן בחוק־יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית’.

מאז חקיקת חוקי היסוד הנזכרים, מגילת העצמאות בכלל והפסקה השלוש־עשרה בפרט, הייתה למקור עצמאי לזכויות האדם, ולא רק מקור לפרשנות. השופט ברק כתב בספרו “פרשנות במשפט”, כרך שלישי, עמ' 305: "כיבודן של זכויות היסוד של האדם ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל הפכה לצו חוקתי. נמצא, כי לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק “רגיל” אינו יכול לעמוד לעומתה… השינוי במעמדה של הכרזת העצמאות הוא דרמטי. היא הפכה – מאז הוכנסה פסקת עקרונות־יסוד לחוקי־היסוד – למקור עצמאי לזכויות אדם. על־פי גישה זו היא מהווה ‘חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם’.

הפסקה השלוש־עשרה מיטיבה לבטא את החלום הנכסף של הציונות ההיסטורית על השילוב המיוחל בין לאומיות יהודית־מדינית מודרנית לבין ההומניזם והנאורות החלים בשווה על כל תושבי הארץ ואזרחיה. למשפט הפתיחה הקצר שלה, המעוגן בעבר ההיסטורי של העם היהודי ובזכות ההגדרה העצמית הלאומית של העם היהודי במדינת־ישראל, בפירושו המעודכן המתייחס לעם היהודי כלאום מדיני מודרני החבר במשפחת העמים הדמוקרטיים־ליברליים, נוספים משפטי ההמשך המפורטים, המצביעים על אידיאל של בניית מדינה יהודית ואזרחית, מדינה המכילה ומשתפת בהווייתה הפוליטית והחברתית באופן שווה את המגוון היהודי ואת כלל התושבים והאזרחים הלא יהודים. חלום נכסף זה טרם זכה להגשמה ראויה בשל נסיבות היסטוריות ופוליטיות שונות, אולם ניסוחו הכתוב בפסקה זו, הניח את התשתית להגשמתו המפורטת בחוקה ובחוק, והציב את התשתית להרחבת החלת מושג השוויון הנכלל בו על כל תושבי הארץ.

המלצות קוראים
תגיות