רקע
רחל אליאור
מדינת הלכה או מדינה יהודית דמוקרטית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הרצאה בקהילת הוד והדר, כפר סבא; 2019

[א]

העם היהודי הוא ‘קהילת זיכרון’ עתיקה, בת אלפי שנים, שנכללו ונכללים בה כל היהודים וכל היהודיות מכל המינים והסוגים, העדות, הזרמים, השפות והמגדרים, על מגוון אורחות חייהם, ערכיהם, לשונותיהם ומנהגיהם. הכוונה היא לכל היהודים שחיו בעבר, מאז העידן המקראי, שראשיתו באלף השני לפני הספירה, בארץ ישראל, ולכל היהודים שחיו במשך אלפי שנות גלות ונדודים ברוב ארצות העולם, מתקופת התנ"ך ועד להקמת מדינת ישראל, ולכל היהודים החיים בהווה, בארץ ובכל ארצות העולם, על כל קשת הזהויות המקובלת בזמננו במדינת ישראל וביהדות התפוצות, מראשית המאה העשרים ועד לעשור השלישי של המאה ה־21.

תשתית הזהות של ‘קהילת הזיכרון’ של העם היהודי בכל מקומות מושבו, מהעת העתיקה ועד לעידן המודרני, כשחי כמיעוט תלוי תלות מוחלטת בשלטון זרים, הייתה מעוגנת בארבעה יסודות:

א. הזדהות עם העבר המקראי הכתוב והנחלת ערכיו ומושגיו בלשון הקודש לכל הבנים הזכרים בקהילה היהודית;

ב. מאמצים לקיים מסורת רצופה ויומיומית של תפילה, לימוד, ברכות ושמירת מנהג אבותינו ואמותינו, המעוגנת סביב לוח השנה היהודי והספרייה של עם הספר;

ג. ניסיון לשמור חלקים מההלכה, מהתפילה, מהמנהג ומהמסורת, בכפוף לנסיבות החיים המשתנות ולפרשנות מתחדשת, בזיקה ללימוד בלשון הקודש ובלשון הארמית של דברי חכמים;

ד. יצירת קהילות יהודיות אוטונומיות בכל אתר ואתר, השומרות על זהות דתית ותרבותית מתבדלת ומשתלבות במידה מוגבלת בחיי מקום מגוריהן בכל הנוגע לפרנסה ולקיום ולאחריות משותפת. קהילות בעלות זכויות אוטונומיות בהנהגה, חינוך והוראה, חוק ומשפט, ובעלות מעמד ריבוני באשר לזכות הפיקוח, כוח הכפייה וזכות הענישה ביחס לקיום חוקי הדת של חבריהן, זכות אותה קיבלו מהמדינות בהן חיו כבני חסות ולהן שילמו מיסים.


בקהילות יהודיות אלה, היהודים עבדו תמיד לפרנסתם במסגרת המגבלות שהוטלו עליהם וקיימו יחסי כלכלה מסחר עם סביבתם, הקצו זמן ללימוד וקיימו תמיד, כאידיאל, חיי משפחה של משפחות ברוכות ילדים. כל משפחה וכל קהילה על פי דרכה, סביב מעגל החיים היהודי, בתוך עולם דתי־תרבותי־חברתי שונה, שבו חיו כמיעוט מוגן או כבני חסות בעלי זכויות מוגבלות.

הקהילה היהודית, בכל אתר ואתר, על מגוון אורחותיה, זכויותיה, מנהגיה, עיסוקיה ולשונותיה, הייתה פטורה משותפות בהנהגת המדינה בה חיה ומאחריות מדינית, חברתית או צבאית מכל סוג, מעצם היותה מיעוט נרדף ומושפל, החי בחסדי השלטון וחייב בתשלום דמי חסות ניכרים תמורת זכות קיומו. לעומת זאת כל קהילה יהודית שהייתה מכונה קהל או קהילת קודש, ק"ק, הייתה שותפה שווה בתודעתה ביחס לכלל ‘קהילת הזיכרון’ היהודית בשלושה דברים:

ב‘ברית גורל’ באשר לזיכרון עברה המקראי ולהווה הדתי והתרבותי הנגזר ממנו, שעוצב בדמות יחסי הגומלין בין לשון הקודש, התורה וההלכה, התפילה והמסורת, ערכי היהדות, המנהג המקובל וחיי הקהילה, לבין שפת הארץ והשפעתן המכרעת של התרבות המקומית, החוק המקובל והכלכלה המקומית;

באחריות הדדית, בכל תקופה, שנקראה “יחד שבטי ישראל” או “כלל ישראל”, על הקהילה המקומית ועל כלל ישראל ברוח ‘יחד שבטי ישראל’ או ‘כל ישראל ערבים זה לזה’, אחריות שהתבטאה בשיגור כספי תרומות ליושבי ארץ ישראל, בתמיכה בלומדים בכל מקום לימוד, בפדיון שבויים, בצדקה, בשיגור כספי קהילות ישראל לסיוע לנפגעי הפוגרומים ולנאשמים על לא עוול בכפם במשפטי עלילות דם, בשיתוף פעולה בין־קהילתי ביחסי משפט, מסחר וכלכלה, בהתכנסויות של ראשי קהילות באזורים גאוגרפיים סמוכים בירידים ובשווקים במועד קבוע, בנישואין בין־קהילתיים, על גיאוגרפיים, על־פי גבולות השפה, ובעזרה לניצולי הגירושים;

ובמחויבות לאמונה בעתיד משותף של העם החי בגלות, הקשור בברית עולם, ברית תקווה, או ברית יעוד, שנקראה בשמות רבים, ביניהם: גאולת ישראל, שיבת ציון, ארץ ישראל היעודה, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות. מושגים אלה נזכרו מדי יום בתפילות ובברכות ונקשרו במסורת אגדית־נסית, הכורכת בין החזרה בתשובה לגאולה ולביאת המשיח בארץ המובטחת.

ראשיתה של הגאולה נקשרה ב’חבלי משיח' ובשרשרת אירועים משיחיים, וסיומה המקווה היה בקיבוץ גלויות, בחזרה לארץ היעודה ובתחיית המתים. הקהילה היהודית הוסיפה תמיד אופק של תקווה הקשור בהתערבות שמימית להווה הזמני שבו חיה בגלות, וראתה את ישיבתה בגלות כישיבת ארעי ממושכת. כל אחד ממושגי התשתית הנזכרים לעיל, שעצבו את הזהות היהודית בעולם המסורתי, נקשר בהלכה, באגדה, במדרש, בתפילה, בפיוט ובמנהג, בקבלה ובמיסטיקה המשיחית, בשירה, בפילוסופיה ובספרות השאלות והתשובות. כולם נוצרו בסדר הפטריארכלי המקובל, שעוצב, גובש, נכתב והונהג בידי גברים בלבד, אך נשמר בידי גברים ונשים כאחד, ביחס לעבר, להווה ולעתיד. כל אחד מהם לבש צורות שונות ואף עשוי היה להידחק או להשתכח בחיי היום יום, בצל המאבק על הפרנסה ואתגרי החיים, ובצל הרדיפות, הפרעות, המרות הדת הכפויות, הנדודים, ההגליות, המלחמות והפוגרומים, ולאורן של תמורות היסטוריות חדשות, אולם כל אחד מהם התקיים לאורך אלפי שנים בתפישתו העצמית של ‘עם הספר’, שראה עצמו מאז עידן המקרא כ’יחד שבטי ישראל'.

הנהגת הקהילה, שכללה גברים בלבד, הייתה אחראית על המתרחש בה בתחום הריבונות הקהילתית, ההוראה, המשפט, הצדקה, התקווה, והחיים התקינים, והייתה אחראית על גביית מיסים עבור השלטון, על מילוי משימות קבועות שהיהודים היו חייבים בהם בפקודת השלטון, ועל קיום יחסי גומלין עם השליטים בנוגע להגנה על הקהילה, אולם הייתה פטורה תמיד מאחריות על המתרחש במדינה כולה בכל תחום מדיני, דתי, צבאי, כלכלי־חברתי, תרבותי או תחבורתי, בהיותה קהילת מיעוט או קהילת חסות החיה בחסדי השלטון, כפופה לפקודתו ומצווה לפעול בגבולות שהותוו לה.

כל אחד ממושגי התשתית היהודיים הנזכרים לעיל, נשמר בחוג המשפחה ובגבולות הקהילה בגרסה המקומית, ותמיד עשוי היה לפרוח מחדש באופן בלתי צפוי בעקבות נקודות מפנה היסטוריות, שהתפרשׁו על פי עולם המושגים היהודי בפרשנות מתחדשת והשתנו בעקבות המשא ומתן התרבותי היוצר. בחדרי הלימוד, בישיבות ובבתי המדרש, במדרסות, בקלויזים, או בספריות משפחתיות, ובמחיצת חבורות לימוד פתוחות או מתבדלות, שנמצאו בכל קהילה יהודית בבתי הכנסת או בסמוך להם, ובספריות שנכללו בהם, נוצרה יצירה רוחנית ענפה, רצופה, עצמאית, עשירה ומגוונת בידי האליטה הלומדת והמלמדת, ובידי חוגי דרשנים עממיים, חוגי המשוררים והפייטנים, בעלי האגדה ובעלי ההלכה, בעלי המדרש ובעלי ההיכלות, בעלי תורת הסוד ומורי הקבלה, ולומדי הפילוסופיה והמדע, ובידי קוראי הדין והמשפט וכותביו. מאה אלף הספרים הנדפסים בלשון הקודש, שכולם נכתבו בידי גברים יהודים בלבד, בין ראשית הדפוס העברי בשנת 1469 ועד לשנת 1899, שהגיעו מכל הארצות, ושמונים אלף תצלומי כתבי היד העבריים, מכל קהילות ישראל, וכל החיבורים הכתובים בלשונות היהודים באותיות עבריות, השמורים בספרייה הלאומית בירושלים, העוסקים בכל נושא שאפשר להעלות על הדעת, מעידים על רבגוניותו היצירתית של העם היהודי בכל תפוצות ישראל, ומלמדים בבירור על רציפות יצירתו האינטלקטואלית של עם הספר, על ערכיו, ועל למדנותו ומקוריותו, לאורך אלפי שנים, בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב, בצפון ובדרום.


[ב]

בראשית העידן המודרני, שהתאפיין במאבק נגד סדרי השלטון המלכותי, הכנסייתי, הפיאודלי והפטריארכלי־הירארכי העתיק, שבו המדינה ראתה את עצמה כפופה לעיקרי הכנסייה והייתה אחראית לקיום הוראותיה, והקהילה ראתה את עצמה כפופה לעיקרי ההלכה ולהנהגה הרבנית, וקיבלה על עצמה לקיים את הוראותיה, התחוללה מהפכה. המהפכנים נאבקו נגד בלעדיות סמכות הדעת שתבעו נציגיו הנבחרים בחסד אלוהים של המשטר הישן, אלה שתבעו זכויות יתר חוקיות, משפטיות, דתיות, חברתיות וכלכליות, וקבעו הירארכיה, הפרדה, כפיפות ושעבוד, שליטה בלעדית, זכות ענישה, חוקים נפרדים ומשפט נפרד, ותבעו את בלעדיות סמכות השלטון ובלעדיות סמכות הדעת, לגברים בלבד.

שורשיו של העידן המודרני המהפכני במחשבה ההומניסטית שהחלה בתקופת הרנסנאס ובמחשבת הנאורות, אך המפנה הציבורי והפוליטי של עידן זה קיבל ביטוי רק בשלהי המאה ה־18, אחרי הכרזת האמנציפציה וכתב הסובלנות שפרסם יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1782) ואחרי המהפכה הצרפתית (1789), בשעה שהמדינה המודרנית שללה את כוח הכפייה שהופקד בידי קהילות שונות, בידי התלכדויות חברתיות ומקצועיות שונות (קורפורציות) ובידי מעמדות שונים, ותבעה אותו רק לעצמה בתוקף ריבונותה.

פריחתו של העידן המודרני, שביטל בהדרגה את סדריו המעמדיים והדתיים והפטריארכליים של המשטר הישן, תוך מאבקים רבים, החל ב’אביב העמים' באמצע המאה ה־19, עבור במלחמת האזרחים בארה"ב, וכלה במהפכה הפמיניסטית ובמהפכות לאורך המאה ה־20, משעה שהתבררה והתנסחה בעולם החופשי תפישת אדם חדשה.

האדם החופשי, האזרח, הזכאי לחיים של חירות ושוויון, הזכאי לכבוד האדם ולכל זכויות האדם מלידתו, הוא הריבון הבלעדי על חייו, והיחיד המחליט על תוכנם ומטרותיהם. חייו מיוסדים על רצונו החופשי ועל ריבונותו, על זכותו להשתחרר מכל שעבוד או כפייה, על זכותו לבחור את אורחות חייו הגשמיים והרוחניים בכל דרך הנראית לו, במסגרת החוק הליברלי דמוקרטי של עתות שלום, ועל זכותו להטיל ספק, לבקר ולהעריך מחדש כל ממד בחייו, ואף לבקר את הסדר הקיים ולשנותו, כל עוד הוא ממלא את חובותיו כאזרח חופשי, שומר חוק הומניסטי דמוקרטי־ליברלי בעת שלום ובשעת חירום.

המפנה המשמעותי מבחינה חוקית החל בעשור האחרון לחייו של הוגה הדעות המשכיל, משה מנדלסון (1729–1786), משעה שכוח הכפייה וסמכות הענישה, שהתפצלו בין המעמדות, הגילדות, הדתות, התלכידים והקורפורציות השונות, לאורך ימי הביניים, רוכזו עתה רק בידי המדינה. משמעות השינוי הייתה שנשללה מן הקהילות הדתיות השונות היכולת לאכוף על חבריהן את קיום חוקי הדת באיום, בענישה או בחרם, ונשללה מהן היכולת לפקח על ההתנהגות הדתית של חבריהן ולהענישם. חברי הקהילה היו יכולים עתה לבחור את אורח חייהם בצורה שלא הייתה אפשרית קודם לכן, שכן הפכו עד מהרה במקומות שונים, מסוף המאה ה־18 ואילך, לאזרחים שווי זכויות, המוזמנים להשתלב בתרבות הארץ שבה חיו, בחברתה, בהנהגתה, בחיי הכלכלה שלה ובמוסדות הלימוד שלה, בתמורה להסתגלות תרבותית. בתקופה זו התחילו היהודים במקומות שונים לאמץ מושגים שנשמעו בחללו של העולם המודרני, כגון נאורות, שוויון, אזרחות, חופש בחירה, אמנציפציה, השכלה, הומניזם, שוויון־זכויות, חילון, זכות הצבעה שווה. הם החלו להעריך מחדש את משמעות שחרור הצמיתים באירופה ושחרור העבדים באמריקה, ולשקול לראשונה את משמעות זכויות האדם. הם גם החלו להתמודד במפתיע עם זכויות האישה, ועם מושגים כמו סופרז’יסטיות, פמיניזם, חירות ואחווה, לאומיות, רפורמה וציונות, המהפכה המדעית והמהפכה הטכנולוגית, מהם הושפעו ולהם תרמו.

בעקבות השפעת העידן המודרני, חלק לא גדול מהיהודים – שגדלו כולם עד סוף המאה השמונה־עשרה ורוב המאה התשע־עשרה, בעולם הדתי המסורתי, הפטריארכלי־הירארכי, שבו כל המוסדות החברתיים, שנשלטו בידי גברים בלבד, שאבו את הלגיטימציה לקיומם ולתפקידם רק מהעבר הכתוב המקודש – בחרו להתרחק בהדרגה מגבולות העולם המסורתי, למרות ששמרו מרצונם חלקים רבים ממנו בחוג המשפחה. היהודים ‘המודרניים’ ביקשו לנסות להשתלב בעולם החדש, הנאור, שבו נפתחו בפניהם לראשונה, כאזרחים שווי זכויות, אפשרויות חדשות מסעירות, ובראשן האפשרות ליהנות משוויון וחירות, חופש תנועה, זכות לימוד, חופש דיבור וזכות הצבעה, ולתת ביטוי לכישרונותיהם ולחופש הבחירה שלהם בנושא מקום מגוריהם ומקום עיסוקם, תחום הלימוד ומקום הלימוד, וללמוד לימודים אקדמיים חילוניים בכל מוסד מדעי, טכני, אמנותי או מקצועי שבו יבחרו.


[ג]

מטבע הדברים, מהלך חדש זה לא התקבל בעין יפה על מנהיגי החברה המסורתית הפטריארכלית, שלא הבחינה בין תחומי החיים השונים בכל הנוגע לשאלת תקפותם המוחלטת של ערכי הדת המקודשים עליהם, שמקורם בעבר המקודש. המאבק בין שומרי הסדר הישן, האדוקים, שראו את ערכי הדת וההלכה כחלים ומתפשטים על כל תחומי החיים, למעצבי הסדר החדש, החופשיים, שביקשו לאמץ ערכים חדשים, ‘מודרניים’, לצד ערכי הדת וההלכה הקהילתיים, עצב את העולם היהודי מחדש וחולל מהפכה. בתקופה זאת, לאורכה של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, כשיהודים רבים פנו למוסדות ההשכלה הגבוהה והצטיינו בהם, נוצרו בתוך העולם היהודי זרמים חדשים, שניסו לשמר את המיטב של העולם הישן, אותו הגדירו כמוסר הנביאים וכאהבת הלימוד, הדעת, האמת והצדק, החירות השלום והאחווה, עם האפשרויות החדשות של העולם החדש, (‘היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך’), ועמדו על זכותם לשקול ולהעריך מחדש, לבחור ולחדש, לשמור ולגנוז, לבקר, ליצור ולצנזר, ולא רק לציית לחוקי האבות ולשמור ולקדש את מוסדות העולם המסורתי הפטריארכלי, שערכיו, שמקורם, כאמור לעיל, בעולם העתיק ובשלהי העת העתיקה, התפשטו על תחומי החיים כולם. יהודים אוהבי דתם, לשונם, מורשתם ותרבותם ואוהבי חירות, שומרי מצוות בדרגות שונות, קראו לעצמם רפורמים, ליברלים, חופשיים, מתקדמים, פרוגרסיביים, ניאולוגיים, קונסרבטיביים, מתחדשים ושמות נוספים, שבהם ביקשו לבטא את השתייכותם הכפולה לעולם היהודי הקהילתי, שעמד בסימן ציות לסדרי העבר ההירארכי פטריארכלי, ולעולם הכללי המודרני החילוני, שעמד בסימן חירות וחידוש.

תנועות חדשות אלה זנחו את הראייה המסורתית של חוקי הדת כנגזרים כולם מהתורה שניתנה בסיני, ודחו את זכות הכפייה והענישה שהייתה שמורה להנהגה הרבנית והקהילתית ואת חובת הציות לה, שהיו שתיהן בסיס הריבונות הקהילתית, והחליפו אותה בתפישה של יהדות מתפתחת מבחינה היסטורית, בהשראה אלוהית תמידית, המשאירה למאמיניה את מלוא חופש הבחירה, חופש היצירה, וזכות הטלת הספק, הבחינה מחדש, החידוש והביקורת, בכל מה שנוגע למחויבות למורשת העבר הכתובה ולציות ל’דעת תורה', לסמכות חכמים או למורי ההלכה.

התנועות החדשות השונות, המיוסדות על הכרה בחירות ושוויון כערכים חיוניים לצד דעת, אמת וצדק, אחווה ושלום, ומיוסדות על אהבה ובחירה ולא על כפייה וציות, מייחסות חשיבות למורשת היהודית שהם בוחרים בה, לאוטונומיה יצירתית בתחום חיי הקהילה, ערכיה, לימודה ויצירתה, ולממדים המוסריים של צדק חברתי ותיקון עולם, ולא רק לממדים ההיסטוריים, ההלכתיים, המסורתיים והטקסיים, האגדיים והנסיים.

הוגים שונים מאפשרים ואף מחייבים שינויים נוספים, ודוחים כל מערך קבוע או כפוי של אמונות, חוקים או טקסים. כנגד ההשכלה, הנאורות, הבחירה החופשית והרפורמה, על שעריה הפתוחים וגילוייה השונים, וכנגד ניסיונות ההשתייכות לשני העולמות, נוסדה האורתודוקסיה שהאמינה בסגירת שערים והגביהה את המחיצות בין העולם היהודי שומר המסורת, המחויבת רק לעבר, לבין העולם החיצוני שביקש לחדש במסורת זו ברוח תמורות ההווה.

החת"ם סופר, (1762–1839), מנהיג האורתודוקסיה האשכנזית, הכריז בהונגריה, בגרמניה, בפולין ובסלובקיה: “חדש אסור מן התורה”. כלומר: כל שינוי במצוות ובמנהגי ישראל אסור, אך ורק מפני שיש בו חידוש, גם אם אינו סותר את התלמוד והפוסקים.


[ד]

על רקע מאבקים אלה שהתחוללו ברחבי העולם היהודי משלהי המאה ה־18 ואילך, ועל רקע השפעות שונות מ’אביב העמים' (1848), ממאבקים לאומיים שונים ברחבי אירופה, במחצית השנייה של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, ועל רקע השפעתם של מאבקים שונים על שוויון, חירות, כבוד האדם וזכויות האדם, ללא קשר לדתו, גזעו, מינו או לאומיותו, שנערכו בידי אלה שמרדו בסדר הפטריארכלי־הדתי־ההירארכי המתבדל, שהתמקד בעדיפותה של קבוצה אחת על פני רעותה מטעמי דת, לאום, מין וגזע, מעמד ומגדר, התחדדה התודעה הלאומית היהודית המודרנית ועמה הדאגה להמשך קיומה של האומה.

בתקופה זו צמחו והתפשטו בקהילות יהודיות ברחבי העולם, מושגים חדשים כמו לאומיות, שנתפשה כיצירת בסיס פעולה אזרחי גאוגרפי לשוני תרבותי שוויוני ומשותף לבעלי עמדות מנוגדות בשאלות של דת וחברה, וכמו הומניזם, שהכיר באנושיות המשותפת של בני האדם, ולא רק במה שמבדיל ביניהם, או כמו פציפיזם שהתבסס על הזכות הכללית לחיים ולשלום, הדוחה אינטרסים מקומיים של אלימות, השתלטות, כפייה, אפליה, נישול וכיבוש, הבאים כולם רק לשרת את בעלי הכוח, הממון והדרת הכבוד המדומה. מושגים חדשים כגון ריבונות, ציונות, חילון, ליברליזם, חירות, הומניזם, פרוגרסיביות, דמוקרטיה, חלוציות, ביל“ו, ‘השומר’, תנועות פועלים, ‘גדוד העבודה’, שיתופיות, ‘פועלי ציון’, אוטונומיה, חופש בחירה, ויצ”ו, מכב“י, ‘הכוח’ ו’הפועל', בהן יהודים ‘ישנים’, שגדלו בסדר הדתי־פטריארכלי המסורתי, המיוסד על עם נבחר, דת נבחרת, מין נבחר וזכויות יתר דתיות, לאומיות, מיניות, גזעיות ומעמדיות, בחרו להפוך לבני הדור ‘החדש’, והגדירו את עצמם במושגים חדשים. מושגים חדשים כגון: ביל”ויים, ציונים, ליברליים, רפורמים, חופשיים, פרוגרסיביים, משכילים, קונסרבטיביים, חילוניים, פועלים, רביזיוניסטים, בית"ריים, בונדיסטים, קומוניסטים, ריחפו בחללו של עולם והיהודים בחלקם בחרו להזדהות עמהם. הם בחרו במושגים אלה ובשמות רבים נוספים שהביעו דרגות שונות של שחרור מהמחויבות להלכה היהודית ולמסורת הדתית־פטריארכלית, ודרגות שונות של בחירה חופשית בזהות חדשה, ציונית, לאומית, חילונית, חופשית, הומניסטית, ריבונית, דמוקרטית ליברלית, חלוצית או רפורמית, הבוחרת מרצונה החופשי לשמור חלקים שונים מעברה היהודי, אך איננה מחויבת לו בלבד, ואיננה כפופה בשום דרך החורגת מבחירה חופשית, לדעת חכמים, לכפייה דתית, לחוקי ההלכה או לסמכות רבנים, או להנהגתם של חוגים שקראו לעצמם או נקראו בידי זולתם בשם ‘גדולי הדור’, ‘דעת תורה’, ‘הישוב הישן’, ‘נטורי קרתא’, ‘אורתודוקסים’, אדוקים, וחרדים, חסידים ומתנגדים, ‘אגודת ישראל’ או המזרחי.


[ה]

בכל אחת מקהילות ישראל, שבשורת ההשכלה, החילון והחירות, השוויון והנאורות, זכות הבחירה, הסובלנות, הפלורליזם, חופש דת וחופש מדת, חירות הביקורת וחופש הדעה, שוויון הנגישות וחופש התנועה, הגיעו אליהן בהדרגה, יחד עם רוחות המודרנה של העידן החדש והישגיו התרבותיים, החברתיים, המדעיים והטכנולוגיים, התנהלה התמודדות עזה ונוקבת בין העולם הישן לעולם החדש. המאבק התנהל בין המסורת – השואבת מהתורה ומההלכה ומהסדר הפטריארכלי־הירארכי (המפלה והמדיר נשים, עבדים וגויים), המעוגנים כולם בסמכות אלוהית, נצחית, טרנסצנדנטית, הטרונומית (‘תורה מן השמים’, חוק אלוהי נצחי שאיננו בר שינוי) ואין־סופית, ותודעה הירארכית מתבדלת, הכוללת את ‘והוא ימשול בך’ ואת ‘העם הנבחר’, את התוקף החוקי והריבוני לקיומם ותפקידם של כל המוסדות החברתיים הפרטיים והציבוריים של הקהילה, ואת זכות הכפייה הדתית והענישה, שהייתה מסורה לקהילה עד לעידן המודרני – לבין המודרנה, המיוסדת בצביונה האידיאלי, על ריבונות אנושית בלעדית ומשתנה של האדם כסובייקט אינדיבידואלי, בעל רצון וחופש בחירה, שאיננו כפוף לסמכות שמימית אלא רק לחוקי המדינה המיוסדים על חוק ארצי, דמוקרטי, ליברלי, הומניסטי, שוויוני, מוסרי, מעשה ידי אדם. העולם המודרני־דמוקרטי־ליברלי האידיאלי, מושתת על שוויון וחירות בין כל בני האדם, על זכות בחירה שווה ועל זכות היבחרות שווה, על השכלה זמינה, תעסוקה זמינה, וחופש הבחירה של האינדיבידואל, על אוטונומיה אנושית וזכות לביקורת על מושכלות ראשונים, ומושתת על ריבונות אנושית ואחריות אישית, בדרכים שונות.

אולם המאבק, עז ככל שהיה, בין סדרי העולם הישן לבין רעיונות העולם החדש, התנהל תמיד משלהי המאה ה־18 ואילך, בקהילה יהודית מסוימת, בעלת מסורת מקומית, דוברת יידיש, או דוברת ערבית־יהודית, דוברת לדינו או ארמית, או דוברת איטלקית, רוסית, פולנית, רומנית, אנגלית, גרמנית או צרפתית, טורקית, בולגרית, קווקזית, פרסית, אמהרית, או תימנית. כל קהילה נאבקה בתחום מושבה הגאוגרפי, בלשונה, בתחום תרבותה, חברתה ומנהגיה, ובגבולות המסורת והמנהג המקובלים עליה, עם רוחות הליברליזם ותמורות המודרנה ושינויי הטכנולוגיה, שהעבירו חידושים מהפכניים ורעיונות חתרניים ממקום למקום, במהירות שמעולם לא נודעה קודם לכן, לצד התמודדות עם שימור חלקים מהמסורת או עם כפיפות שלמה לסדריה, מרצון או מאונס, לאורך המאות ה־19 וה־20. המושגים הליברליים החדשים של המודרנה, וההתעוררות הלאומית־דמוקרטית ההומניסטית והפמיניסטית, שוחרת שוויון־הזכויות האזרחי, הצדק האזרחי, החירות השווה, ההשכלה והמדע, הצמיחו כתגובת נגד מחאה שמרנית, דתית, לאומנית וגזענית, מקצינה והולכת, בחוגים שונים. בארצות שונות יסודות לאומניים־גזעניים דתיים קיצוניים ומתבדלים שצידדו בהירארכיה המעמדית ובסדר הישן, פטריוטיים קיצוניים, דתיים־שמרנים קיצוניים ואנטישמיים קיצוניים, מפיצי הסתה ושנאה ושוחרי מלחמה – שצידדו בתורת הכנסייה עתיקת הימים, שדרשה לשמור את היהודים בחיים במעמד חברתי נחות, מבודד ומושפל, כעדים על צדקת הכנסייה וכעונש על היותם רוצחי ישו בן האלוהים, הבוגדים הידועים – תלו ביהודים שזכו לראשונה לשוויון זכויות, את האשמה לרוע מצבם של מתנגדי השוויון, בכל תחום.

היהודים שקיוו לעידן חדש של חירות ושוויון, דעת, אמת וצדק, וזכו לו במשך עשורים ספורים בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, לפני משפט דרייפוס ועלילת בייליס ופוגרום קישינייב ופרעות פטליורה ומלחמת העולם הראשונה, שבה נרצחו באלפיהם (ראו “חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה”, של ש“ז אנ־סקי ו”מגילת הטבח" של אליעזר דוד רוזנטל) והואשמו בבגידה ובהיותם סכין בגב האומה – כשהשתמשו בזכויות החדשות כדי להגר מהעיירות והכפרים לערים הגדולות ולהתמודד כשווים בבחינות על כניסה למוסדות הידע ומרכזי המסחר והכלכלה, שנאסרו עליהם קודם לכן, מצאו עצמם עד מהרה נאשמים על לא עוול בכפם, בהשתלטות מניפולטיבית על כלכלת העולם, בהצטיינות מעוררת קנאה ושנאה, בגזלת מקומות לימוד ובבגידה באל, בעם ובמולדת. הם מצאו עצמם נרדפים, אשמים ושנואים, וכמי שהוגדרו כ’תוקעים סכין בגב האומה', בשל אחריותם, כביכול, על התבוסה במלחמת העולם הראשונה, אליה התגייסו כאזרחים נאמנים בהמוניהם, ובשל אחריותם הבלעדית, כביכול, על המשברים הכלכליים והמצוקה חברתית בעקבות הסכמי ורסאי. היהודים, מכל המינים, היו השעיר לעזאזל של התסכול המתעצם מהתבוסה המחפירה, מהעוני והרעב, מהמחסור והאינפלציה, ונרדפו כנאשמים וכזרים שנואים, מעוררי קנאה, אימה ופחד, באשמות שווא שונות, מהעשורים האחרונים של המאה ה־19 ברוסיה ובצרפת, ומהעשור הראשון והשני של המאה ה־20 ואילך, באימפריה האוסטרו־הונגרית, בפולין, באוקראינה ובגרמניה.

זה היה הרקע הטראגי שבו החלה ההתעוררות הלאומית היהודית והתגבשה התנועה הציונית בעקבות הפרעות של 1881–1882, המכונות ‘הסופות בנגב’, באוקראינה, ובעקבות משפט דרייפוס האנטישמי בעשור האחרון של המאה ה־19, בין 1894–1899, משפט בייליס בין 1911–1913, ובעקבות הפוגרומים באוקראינה בין 1903–1905, ופרעות פטליורה בעשור השני של המאה ה־20, והטבח של יהודי רוסיה פולין, אוקראינה במלחמת העולם הראשונה.

זה היה הרקע לפעילותה של התנועה הציונית החילונית, שנואשה מכל תקווה של ישועה מידי שמים, ואיבדה כל ביטחון באמונה, בשעה שנחלצה לחלץ את העם היהודי מגלותו ומסבלותיו, בכוח מעשי ידי אדם, הכרעתו, נחישותו, רצונו, תעוזתו, יוזמותיו ותכניותיו, אומץ לבו, מסירותו, חריצותו ומכלול מחשבותיו ומעשיו, וסירבה להמשיך ולהמתין כמנהג הדורות שומרי המסורת, לגאולה מידי שמים. יוזמתה והתארגנותה של התנועה הציונית, שצרפה אליה ציונים חילוניים ודתיים, הצליחה. עשרות אלפי חלוצים ועולים הגיעו לארץ ממזרח אירופה, מ־1882 ועד ראשית המאה ה־20, בעליות השונות, אולם יהודים רבים הרבה יותר נותרו בארצות מושבם, בתקווה להינצל בדרכים שונות מגלי האנטישמיות, ולהמתין עד יעבור זעם, ורבים מאד היגרו לצפון אמריקה ולדרומה.


[ו]

רק במאה העשרים נפגשו לראשונה, פנים אל פנים, כל הקהילות היהודיות השונות, המפורדות והנאבקות, המסוכסכות, המחרימות והמפולגות, המסורתיות, הדתיות, הלאומיות והציוניות, החרדיות מהישוב הישן והחלוציות מהישוב החדש, דוברות היידיש ודוברות הלדינו, דוברות הערבית והרוסית, התימנית והפרסית, הצרפתית והגרמנית, הפולנית והרומנית, הסוציאליסטיות, הקומוניסטיות והרביזיוניסטיות. המפגש התרחש מבחירה ורצון או מכורח הנסיבות, בצוק העתים, נגד רצונם של המעורבים בו, בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל הריבונית, שנטלה לעצמה מאז ה־15 במאי 1948, בעת הכרזת העצמאות היהודית והמדינה הריבונית, את זכות הכפייה של חוקיה ואת זכות השיפוט והענישה לגבי כל התושבים שבגבולה.

המפגש הבלתי צפוי בין הקהילות היהודיות השונות, התרחש בנסיבות היסטוריות קשות מנשוא, אחרי פוגרומים ושחיטות, עלילות דם, פרעות וגירושים, בקהילות שונות במזרח ובמערב, אחרי המהפכה הבולשביקית, שתי מלחמות העולם, מחנות ההשמדה, והאבדן הנורא של רוב יהדות אירופה, ולמעלה משליש מהעם היהודי בשואה.

המפגש, שעיקרו התרחש אחרי מלחמת השחרור, בשני העשורים הראשונים למדינה, בתנאי צנע ומחסור ובעיות קשות של עלייה וקליטה, כשישוב קטן מאד של 600 אלף איש, רובם עניים מרודים, פליטים וניצולים של הפרעות והפוגרומים והמלחמות באוקראינה וברוסיה, בפולין ובבוקובינה, קלט בעשור הראשון למדינה 750 אלף עולים, שהובאו בידי מוסדות העלייה והקליטה, מרצונם או בעל כורחם ממצרים ומעיראק, מרומניה, מטרנסניסטריה ומתימן, מפולין ומפרס, ממרוקו, טוניס ואלג’יריה, וממדינות נוספות באירופה, אסיה ואפריקה, בנסיבות קשות ומורטות עצבים – כשמסך הברזל איים לרדת מכאן, מחנות העקורים עמדו להיסגר מכאן, גלי אנטישמיות התחדשו בפולין מכאן, וזיכרונות הפרעות בעיראק ובארצות מוסלמיות נוספות בשנות הארבעים, מכאן – היה קשה, מאכזב, מתסכל וכואב ורווי מתחים וניגודים. ראוי לשוב ולהזכיר שמעטים מאד היו היהודים שבחרו מרצונם לעזוב את ארץ מולדתם ולהצטרף לחלוצים בוני הארץ, שומריה ומגניה, ולמייסדי הישוב והמדינה, שחיו בתנאים קשים מנשוא בעליה השנייה והשלישית והרביעית. עליות בעלות משמעות מבחינה מספרית הגיעו רק ממקומות שבהם תנאי הקיום היהודי התערערו במידה כזו שנשקפה סכנה ברורה לקיום הקהילה מסיבות כלכליות, חברתיות, אנטישמיות, דתיות או פוליטיות. העולים אחרי תום מלחמת העולם השנייה ובעשור הראשון והשני למדינה הובאו בעיקרם בידי מוסד העלייה, ולא באו בכוחות עצמם.

התסכול, האכזבה והמצוקה של העולים, נבעו לא רק מהבדלי מנהגים ואורחות חיים, מהבדלי שפה, מסורת, ופערים תרבותיים, מהבדלי ציפיות והבדלי השקפות, ומהצורך להסתגל בחטף, מכורח ולא מבחירה, להבדלי אקלים, לבוש, מזון, מעמד, מקצוע, מוסכמות חברתיות, מסורות דתיות שונות ונורמות התנהגות שונות לחלוטין, בתקופת הצנע והמחסור, שהקושי הרב להסתגל אליהם הפך את העולים למנוכרים לתושבי הארץ, ומנוכרים אלה לאלה. הקושי הגדול, שהתבטא בין השאר בשילוח העולים למחנות קליטה מגודרים, לשם מיון רפואי, ובהעברתם למעברות שם ציפו מהם להתפרנס ולמצוא עבודה ללא שום בסיס כלכלי מקצועי או לשוני־תרבותי, והתבטא במתחים וניגודים עדתיים ודתיים קשים, נבע גם מחוויות העקירה והעלייה הקשות, ומניסיונות הקליטה הכושלים בכורח הנסיבות, ביניהן ההתוודעות המחרידה לגודל ההשמדה באירופה, האבל הכבד על 6000 הרוגי מלחמת השחרור, והמצוקה הכלכלית הגדולה בישראל בתקופת הצנע, בעקבות השואה והאבדן בנפש וברכוש, והמלחמה וההעפלה, שהותירו את הקופה הציבורית ריקה.

יישובם של העולים בעל־כורחם במחנות עלייה זמניים, בבתי עולים זמניים, במעברות, באוהלים, בבדונים ובפחונים, בהם לא הייתה שפה משותפת, בחורפים הקשים של ראשית שנות החמישים, והרחקתם לישוב קבע ביישובי ספר ובעיירות פיתוח רחוקות ממרכז הארץ, ורחוקות ממקומות בהם קיוו לגור, כמו ירושלים עיר הקודש או ערים הקרובות לחוף הים, ללא הקמת שום תשתית תחבורתית, חינוכית, תרבותית, רפואית או תעסוקתית, באזורי ספר בקרבת המסתננים, בשנות החמישים הקשות ובראשית שנות השישים, נכשל ולא עלה יפה.

הניסיונות הכושלים להחליף בכוח הריבונות הישראלית החילונית החדשה, את הציפיה לגאולה בארץ הקודש של ‘קהילת הזיכרון של העם היהודי’, ולדחוק את חלום קיבוץ־הגלויות של העולים, ביניהם דתיים, חרדיים, מסורתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, תימניים ומזרחים, אדוקים וחופשיים, בכור היתוך ציוני ישראלי חילוני מודרני כפוי, נכשל.

מאמצים אלה שנקראו בין השאר בביטויים ‘שלילת הגלות’, ‘כור ההיתוך’ ו’מיזוג גלויות' בעל כורחן, עוררו ברובם הגדול אצל העולים החדשים, רק תסכול אכזבה, ייאוש וכעס. הניסיון לכפות על אנשים בעלי אורחות חיים שונים ומשונים, מזרחיים ומערביים, אדוקים, חרדים, מסורתיים, דתיים ציוניים וחילוניים, דפוס חיים ישראלי אחד, ולגרום לעולים, לפליטים, ליתומים, לשכולים ולעקורים, להתכחש למאפייני זהותם המקוריים, הדתיים, העדתיים, המסורתיים, הפטריארכליים, הלשוניים והתרבותיים, ולאכוף עליהם סדר אחיד ותרבות אחידה של חברה דינמית צומחת, בשפה העברית, כדי לבנות מדינה עברית בכוחה של עבודה עברית, לא עלה יפה. המדינה והחברה הקולטת הייתה ברובה הגדול ציונית, חלוצית, מודרנית, דינמית, חופשית־חילונית, דוברת עברית, והזדהתה עם הציונות ששאפה לכונן חברה חופשית־חילונית לאומית, המושתתת על שפה עברית, עבודה עברית ומדינה עברית.

אולם, היות וכל בניה ובנותיה של המדינה החדשה, גדלו כחלק מ’קהילת הזיכרון' הישנה של העם היהודי, אימצה המדינה הציונית ביד רחבה סמלים רבים ממקורות הדת היהודית ומלשון הקודש. כך למשל אימצה את מנורת המקדש כסמל המדינה ואימצה את לוח השנה היהודי, את מועדי ישראל ושבתותיו, ואת המקרא כולו כמורשת תרבותית משותפת. יחד עם זאת, החברה הקולטת או המדינה, שרוב הישוב בה היה פליטים נרדפים שהגיעו בשנות העשרים, השלושים והארבעים, בין שתי מלחמות העולם, לא הייתה יכולה בנסיבות הקשות של אבדנו הנורא והבלתי צפוי של רוב העם היהודי באירופה, ובתקופת המלחמה לחיים ולמוות על קיומה של מדינת ישראל, שנתיים וחצי אחרי תום השואה וסיום מלחמת העולם השנייה, כשקופתה הייתה ריקה לגמרי והונהג בה משטר צנע, לעמוד בציפיות של היהודים העולים, שהובאו מכל העולם, מרצון או מכורח, והגיעו לכאן עם מורשת לשונית מגוונת של כל העדות וכל הקהילות והתרבויות, למצוא כאן את שיבת ציון של געגועיהם וחלומותיהם, או את הגאולה לה ייחלו. המדינה גם לא הייתה יכולה כלל וכלל לעמוד בציפייה של העולים למצוא כאן בנקל את בית חלומותיהם, או את בית הספר המתאים לילדיהם, ואת העבודה ההולמת את כישוריהם וניסיון חייהם או את אלה של בני ובנות משפחתם, או לעזור להם לשמר את שפת מולדתם הקודמת, תרבותה ומנהגיה.

ומנגד, גם העולים והפליטים, העקורים והמהגרים, שבאו ממחוזות מצוקה שונים, לא היו יכולים, ברובם הגדול, לעמוד בציפיותיה חסרות השחר של ההנהגה הציונית, ולהפוך ללא כל הכשרה או בחירה, למתיישבים לאורך גבולות הארץ השוממים הרחוקים והשנויים במחלוקת, או להפוך למגני הארץ, לחלוציה, ללוחמיה ובוניה. העולים, הפליטים והמהגרים, היתומים והעקורים, שהגיעו ברובם הגדול רצוצים, חולים, שכולים או יתומים, עניים, שבורים ומרודים, היו עסוקים בחלקם או ברובם הגדול, בהתגברות על האכזבות מהציפייה לגאולה ניסית־אגדית שתביא אותם לארץ זבת חלב ודבש, ובהתמודדות עם טראומות המלחמה והרדיפות, היתמות, השכול והאובדן, ובהתגברות על הקשיים הרבים שהיו כרוכים בחיים ללא מקור הכנסה, מקום מגורים, קשרי משפחה או עוגן מקצועי, במקום שפעמים רבות שפתו, תרבותו ואקלימו היו זרים להם, ובמכלול הנסיבות שהיו כרוכות בטראומה של עזיבת המוכר והידוע, ובשינוי המעמד, המקצוע ותחושת חוסר הערך. העולים היו טרודים במאבקי הישרדות, התאקלמות והסתגלות קשים מנשוא, שהיו רוויים מתח דתי ועדתי, שהיו והנם מנת חלקם של מהגרים בכל מקום, החווים בשנים הראשונות להגירתם תחושות של בדידות, תסכול, ניכור, ריחוק, אכזבה מרה ואי־השתייכות לכור ההיתוך החדש שנכפה עליהם, ומשקיעים את תקוותם לעתיד טוב יותר, בדור הילדים. הקולטים והנקלטים לא ידעו בשנות החמישים שרגשות שליליים אלה יפרנסו לא רק מתח עדתי בלתי נגמר ותחושות קיפוח שאין להן קץ, לצד השכחה והדחקה של מורשתם הדתית (‘השד העדתי’, פוליטיקת הזהויות) אלא גם יזינו, עם הניצחון הבלתי צפוי במלחמת ששת הימים, שהתפרשה בחוגים דתיים ציוניים כ’אתחלתא דגאולה', התפרצות של רגשות דתיים ועדתיים מודחקים של נדחקים, נעלבים ועולבים, שלא הוקצה להם ולאמונתם הדתית־משיחית בדבר גאולת העם בידי שמים וגאולת אדמתו בידי המשיח, שום מקום באתוס הציוני, שביקש למחוק אלפיים שנות גלות וציפיות לגאולה מידי שמים במחי יד, משום שהאמין, כידוע, רק בגאולת אדמה בידי אדם, ובגאולת העם בידי הציונות החילונית.

ההנהגה הציונית, וכל מי שהיה מוכן לשתף עמה פעולה, ניסחה במגילת העצמאות את יחסי השתי והערב בין המחויבות לזיכרון ההיסטורי־תרבותי של העם היהודי, המעוגן בעולם המקראי, שבו עם ישראל ישב בארצו, ובין המחויבות לעולם החדש, המושתת על מחיקת אלפי שנות גלות, ועל היחלצות מהדפוסים האגדתיים־נסיים־משיחיים של הגאולה המקווה והישועה המשיחית המיוחלת שליוו את קיומו בגלות. המטרה הציונית הייתה החלפת עולם הגלות על חולשתו, עליבותו, סכנתו ותלותו בחסדי זרים, לצד כיסופיו המשיחיים, בתקומה לאומית אזרחית ריבונית עצמאית וחופשית, ובקוממיות מדינית עצמאית, בגאולת אדמה מעשה ידי אדם ובגאולת העם בידי בני העם, במדינה עברית, היא מדינת ישראל.

החזון הציוני של המדינה היהודית הריבונית, הדמוקרטית והליברלית החדשה, הושתת על תקווה בת דורות, על קשר היסטורי של העם לארצו, על תקומה לאומית, עלייה, העפלה וחידוש המדינה היהודית, ועל הבטחה לחוקה דמוקרטית ליברלית שוויונית, במדינה שתשמור על חירות, צדק, שלום ושוויון לכל תושביה, ברוח חזונם המוסרי של נביאי ישראל ועל הכרה בעובדה שבחלקים ניכרים של הארץ, יושב מאז ומקדם עם אחר שגם זכויותיו מובטחות. ראוי לציין ולהדגיש שהמילה הלכה או המחויבות אליה, איננה נזכרת בשום צורה כחלק מהמכנה המשותף של מדינת ישראל, המפורט במגילת העצמאות. לעומת זאת מובטחים בה במפורש חופש דת ושמירה על עקרונות מגילת האומות המאוחדות בדבר זכויות האדם האוניברסליות המושתתות על כבוד האדם וחירותו.

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.


[ז]

בשני העשורים הראשונים לתקומת מדינת ישראל, חוגים שונים של יהודים שומרי מצוות שהתחנכו בעולם הישיבות, ב’מרכז הרב', בישיבות ההסדר ובישיבות בני עקיבא, או שהיו קרובים לארגוני הפורשים, האצ“ל והלח”י, אשר חשו שנדחקו לשוליים בשל דתיותם או בשל שייכותם לעולם המסורתי המזרחי או האשכנזי, בשל היותם עולים או פליטים, בשל עמדתם הפוליטית הלאומית שרצתה בחידוש המלוכה השונה מזו של ההנהגה, או בשל סירובם הדתי־משיחי או הלאומי־מקראי להשתלב באתוס הציוני, טיפחו חלומות שונים על כינון מציאות חלופית הקשורה בתנופת הקודש, בגאולה, במלכות ישראל, בהר הבית, במקדש ובביאת המשיח.

כך לדוגמה כתב איש האצ“ל ולוחם הלח”י, המשפטן, שבתי בן דב (1924–1978) בספרו “גאולת ישראל במשבר המדינה” (1960): “להבראת האומה מניוונה התרבותי ולחילוצה מן החול הטובעני אל תנופת הקודש, לשחרור ארצי ורוחני. שחרור אשר יעלה את העם היהודי אל אופקיה של מלכות ישראל היעודה, הראויה לבוא, החבויה עדיין עמוק בשכבות מי־התהום של התודעה”. את כתביו ערך והוציא לאור יהודה עציון (נ. 1951), מתלמידי ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה וישיבת ההסדר הר עציון, מראשוני המתנחלים, איש ‘המחתרת היהודית’, שהושפע מרעיונותיו של בן־דב על מלכות ישראל שבית הבחירה במרכזה, והתכוון לפוצץ בשנות השמונים של המאה העשרים את ‘כיפת הסלע’ על הר הבית, ועל מעשי הטרור שלו נשפט, הורשע ונאסר יחד עם חבריו למחתרת. כך אמר עציון: “בהיחלצותנו לפעולה זו מתוך כוונה זו להמשיך את המהלך הרוחני שיתחיל בה, רואה אני את הדרך היחידה להיותה של מדינת ישראל בסופו של דבר – מלכות ישראל התקנית, הראויה והמובטחת”. [פסק הדין של חברי המחתרת היהודית].

בעשורים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, שהתפרשה אצל חלק מחוגי תלמידי מרכז הרב, חלק מתלמידי ישיבות ההסדר וחלק מתלמידי ישיבות בני עקיבא, כ’אתחלתא דגאולה' וכשיבה נסית לארץ ישראל השלמה, היא 'מלכות ישראל היעודה ‘בגבולות ‘הארץ המובטחת’, חוגים שונים בימין הדתי המתנחל, ובימין החילוני הרביזיוניסטי, שפעלו ופועלים ביודעין בניגוד לחוק הבינלאומי בנושא שטחים כבושים במלחמה או ‘שטחים מוחזקים בתפיסה לוחמתית’ ובניגוד לסמכותה הריבונית של הממשלה, בהתנחלות הבלתי־חוקית בשטחים הכבושים, וקשורים ב’מחתרת היהודית’, שבחרה למרוד בריבונותה של מדינת ישראל החילונית כדי להקים את מלכות ישראל השלישית שבית המקדש השלישי במרכזה, בוחרים לפעול לכינונה של מציאות חלופית המכונה 'מדינת התורה', 'מדינת הלכה', 'ארץ ישראל השלמה', 'הארץ היעודה' או 'מלכות ישראל'.

המתנחלים ותומכיהם בכל החוגים מעדיפים גם להתעלם מהכתוב במגילת העצמאות ולקרוא תיגר על צביונה האידיאלי של המדינה הציונית הריבונית כמדינה יהודית דמוקרטית, המבטיחה ברוח מגילת העצמאות “שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין”. חברי חוגים אלה מבקשים לשנות את מסלולו של גלגל הזמן מהעבר אל העתיד ולהחזירו לאחור לעידן המקראי. בכוונתם לחולל מהפכה, א־היסטורית, אגדית־נסית, מהפכה מיסטית־משיחית, ולחזור לעבר של מלכות ישראל, יש אומרים המדומיין ויש אומרים הריאלי, של ימי מלכות דוד ושלמה, ולייסד מדינה עתיקה־חדשה לעם היהודי לבדו, שמשיח בן דוד צפוי בה, שהמלוכה והמקדש במרכזה, מדינה המושתתת על שמירת ההלכה, כפי שמעולם לא נהגה בעידן המקראי, הנבואי והכוהני. כדי לממש מטרה זו משתמשים החולמים אנשי ‘גוש אמונים’ ו’ארץ ישראל השלמה', ‘נאמני המקדש’, נאמני הר הבית, מאמיני המחתרת היהודית ומאמיני חידוש ‘מדינת התורה’ או ‘מדינת הלכה’, בכל כלי הדמוקרטיה, ריבונותה, סמכותה ותקציביה, עיתונותה ותקשורתה, כדי לחתור תחתיה ולהחריב את מדינת ישראל היהודית־דמוקרטית־חילונית־חופשית ולהחליפה בתיאוקרטיה מלכותית משיחית־מקדשית, פרי חזונם של נאמני המקדש ותומכי ההתנחלות.

חוגים שונים טיפחו ומטפחים תקוות משיחיות של ‘חדש ימינו כקדם’ ו’השב ימינו כבראשונה', ברוח ‘אתחלתא דגאולה’, בהשראת חוגי ישיבת מרכז הרב קוק, שבה קבע הרב צבי יהודה קוק, אחרי מלחמת ששת הימים: “הארץ הזו היא שלנו, אין כאן שטחים ערביים ואדמות ערביות, אלא אדמות ישראל, נחלת אבותינו הנצחיות, והיא בכל גבולותיה התנ”כיים שייכת לשלטון ישראל“, ובהשראת הנהגת המתנחלים מישיבות בני עקיבא וישיבות ההסדר, שאמצו עמדה זו. בסביבתם פועלים חוגים המאמינים בהלכות מלכים א:א לרמב”ם פשוטן כמשמען, בחידוש המקדש והכהונה, המלכות, הסנהדרין ומדינת ההלכה.

הרב משה לוינגר (1935–2015), ממקימי ‘גוש אמונים’, שלמד בישיבת כפר הרוא“ה ובישיבת מרכז הרב, והיה תלמידו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ומקורביו, היו הראשונים שמרדו בריבונות הממשלה. הם עשו זאת בשעה שנכנסו בערב פסח 1968 ללא רישיון לשטח בריבונות הממשל הצבאי, והכריזו שבדעתם לחוג את החג בעיר האבות המקודשת, שהייתה עד אז שטח כבוש מאז מלחמת 1967, שהופקד בידי הממשלה לצורך משא ומתן לשלום עם מדינות ערב. עם תום החג הכריזו המתנחלים שלא יעזבו את המקום, שנאסר בתכלית האיסור לשהות בו בלי רישיון מטעם הממשל הצבאי, משום שהם בני אברהם, יצחק ויעקב, וכיורשיהם הם רשאים להתנחל בעירם, כנאמני ‘התנועה למען ארץ ישראל השלמה’. הייתה זו ההפרה הראשונה של סמכות הממשלה להכריע מה יהיה גורל השטחים הכבושים. הממשלה הריבונית לא מילאה את חובתה, עברה בשתיקה על הפגיעה בסמכותה, ויתרה על ריבונותה ולא ביטלה את המעשה האסור. גם חוגים אחרים מתנועת ‘נאמני ארץ ישראל השלמה’ חזרו על מעשה התנחלות לא חוקי מעין זה, במקומות שונים בשטחים הכבושים. גם בחוגים הקרובים למתנחלים אנשי ‘המחתרת היהודית’, ל’נוער הגבעות‘, ל’תג מחיר’, לרב יצחק גינזבורג ולישיבה ביצהר, או לרבנים מחוגי החרדים הלאומיים, או מחוגי חב”ד או מחוגים משיחיים נוספים, המכונים ‘נאמני המקדש’ או חוגי הר הבית, נכונים להפר את ריבונות השלטון בכל הנוגע לעתיד השטחים הכבושים, בשמה של זכות אבות ובשמה של התקווה המשיחית־האגדית־הנסית, הכורכת את ההתנחלות הבלתי חוקית, בחידוש המלוכה, בהכחדת עמלק, בבניין המקדש ובביאת המשיח.1 החוגים הנאמנים לזכות אבות המקראית, ולרצון לחדש את ‘מדינת התורה’ או ‘מדינת ההלכה’, ולהחליף את מדינת ישראל הדמוקרטית, ב’מלכות ישראל השלישית', או אלה הדבקים בציפייה המשיחית האגדית־נסית באמונה עיוורת, הפוטרת את עצמה מכל אחריות לתוצאות מעשיה, עוסקים בדיונים רחבים בדבר נקודת הראשית של הגאולה בדורנו (מלחמת העולם הראשונה או השנייה, השואה או מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים, הנתפשות כ’חבלי משיח'), ובדרכים לקירוב הגאולה השלמה. הם דנים במשמעות ביאתו הקרובה, הבלתי נמנעת של המשיח, בהמלכת מלך מבית דוד, בבניין המקדש על הר הבית, במקום כיפת הסלע, ובחידוש עבודת הקורבנות בידי משמרת הקודש של הכוהנים והלוויים, במדינה שתיקרא ארץ ישראל השלמה, וחוקתה תהיה חוקת התורה ודין ההלכה. מעשה ההתנחלות הבלתי חוקית, מעשי ‘תג מחיר’ הנעשים במסגרת ‘הכחדת עמלק’, או מעשיה של ‘המחתרת היהודית’ ששאפה כזכור לפוצץ את כיפת הסלע על הר הבית, כדי לפנות מקום למקדש שירד מהשמיים או יבנה בידי אדם, בעקבות מלחמת גוג ומגוג ובניין מלכות ישראל השלישית בראשות המשיח, הם מעשים עברייניים הנעשים במישור המציאותי, תוך סיכון ניכר של חיי אדם, למען מטרה משיחית אי־רציונלית, כשהעושים פוטרים את עצמם מכל אחריות על תוצאות מעשיהם בגין אמונתם המשיחית, ומתעלמים מהאי־רציונליות המוחלטת של מעשיהם וממחירם. תקוות דמיוניות־אגדיות־נסיות אלה ועמדות משיחיות־מקדשיות־גאולתיות אלה, שלחלק מהמחזיקים בהן נמצא מקום נכבד בכנסת ישראל ובמועצות המתנחלים בשטחים המוחזקים, למרות כוונתם המפורשת של חלק מהמחזיקים בהן לחסל את המדינה היהודית הדמוקרטית החופשית, באמצעות שימוש בכלי הדמוקרטיה, מבטאות תקווה להשלמת המהלך המשיחי ולחידוש מדינת הלכה במהרה בימינו.

המחזיקים בעמדות אלה, המיוסדות בחלקן על ‘הלכות מלכים’ לרמב“ם א, א: “שלוש מצוות נצטווו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך שנאמר “שום תשים עליך מלך” (דברים יז, טו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר “תמחה את זכר עמלק” (דברים כה, יט), ולבנות להם בית הבחירה שנאמר “לשכנו תדרשו, ובאת שמה” (דברים יב, ה), מבטאים תקווה להחלפת הדמוקרטיה הליברלית הריבונית במלוכה, שואפים לחידוש המלוכה ולהמלכת מלך מבית דוד, הוא המלך המשיח, ומקווים לחידוש עבודת המקדש כשיבנה המקדש ומקווים לחידוש הסנהדרין כגוף מחוקק על פי חוקת התורה ומסורת ההלכה, ומחויבים להכחדת עמלק, כמפורט לעיל. הרב יצחק גינזבורג, הקשור למשיחיות של חב”ד ולישיבה ביצהר, תמצת בספרו ‘קומי אורי’ את משמעותה הדרמטית של עמדה זו: “יש לעקר את הרוח הציונית.. את בית המשפט עלינו לשבר.. את הממשלה – ממשלת שמאל או ימין – עלינו למגר” [עמ' ח]. הפעלים לעקר, למגר ולשבר לקוחים מ’ברכת המינים' בתפילת שמונה־עשרה, שם הם מוסבים על אויבי ישראל, המשומדים, המינים, הרודפים, המוסרים והמלשינים, המסכנים את קיומו של העם היהודי. בלשון ‘מתונה’ יותר אך מפורשת לא פחות, קבע בני קצובר, ממייסדי ‘גוש אמונים’ וממנהיגי ציבור המתנחלים: “ההומניזם המערבי.. הוא דת אלילית אלטרנטיבית ליהדות”, ואמר כי כל מערכת ערכים שאינה נשענת על “האמונה והזהות היהודית” אינה יכולה לגבש את העם היהודי “שבמוקדם או במאוחר יפתח מנגנוני דחיה כלפי ערכים זרים”.2 בינואר 2012 הביע את דעתו על הדמוקרטיה הישראלית במצבה הנוכחי: “הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים”.3. נציג המתנחלים, שר התחבורה, בצלאל סמוטריץ' (הימין המאוחד), אמר כי הוא שואף ש”המדינה תנהג על פי התורה ועל פי ההלכה“, אך ציין כי הדבר עדיין לא אפשרי כיוון ש”יש עוד אנשים אחרים שחושבים אחרת ואנחנו צריכים להסתדר איתם"4. עוד אמר חבר־הכנסת סמוטריץ', בכנס לרגל יום ירושלים בישיבת מרכז הרב: “אנחנו רוצים את תיק המשפטים כי אנחנו רוצים להשיב את משפט התורה למכונו”. עוד הסביר את כוונת דבריו: “מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, בעזרת השם, תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך. רצוני בטווח הארוך הוא שמדינת ישראל תתנהל על פי התורה. כך צריך להיות, זו מדינה יהודית”.5

אפשר להוסיף ולהכביר בדוגמאות על מהותה של המדינה היהודית אליה חותרים מנהיגי המתנחלים, ובוודאי שאפשר להתווכח עם הדובר על מהות התורה בימי דוד ושלמה שהוא מתכון אליה (הפוליגמיה המלכותית? אלף נשותיו של שלמה? כל חטאי דוד ומלחמותיו? מאבקי הירושה הרצחניים של ילדיו?), אולם די בדוגמאות המצוטטות לעיל כדי להמחיש את תקוותיהם של חוגים הפועלים בחסות חופש הביטוי במדינה יהודית־דמוקרטית, להחריב את הדמוקרטיה ולהחזירה לעולם המקראי, מקדשי, משיחי, גזעני ופוליגמי, הכולל בין השאר, לצד צדדיו היפים וערכיו הנעלים, גם עונשי סקילה, שריפה וחניקה, גזענות נגד מי שאינם יהודים, מלחמות הכחדה של עמלק, עבדים ושפחות, ריבוי נשים, משפט הסוטה, שריפת נשים ושחיטת קורבנות.


[ח]

ראוי להבהיר ולקבוע בבירור: כל המרכיבים של חזון הגאולה, הנזכרים לעיל בהגותם של החוגים המבקשים לשוב לעבר המקראי ולחוק התורה או למדינת הלכה, להחליף את הדמוקרטיה ב’ממלכת כוהנים וגוי קדוש', לקרב את ביאת המשיח ולבנות את בית המקדש השלישי, באמצעות מעשים עבריינים הנעשים למטרה משיחית, שעושיהם פטורים מכל אחריות על תוצאותיהם מרחיקות הלכת בשל אמונתם, החל בגאולה, משיח בן דוד, בית הבחירה, מלוכה, חידוש עבודת הקודש במקדש בידי הכוהנים והלוויים, וכלה בהכחדת עמלק, לצד חידוש הסנהדרין או כינון מדינת הלכה, מצויים כולם, להוציא האחרון, בתחום הזיכרון הכתוב בכלל, ובתחומו של הדמיון הדתי היוצר, בפרט, שאיננו כפוף לגבולות המציאות בכל האמור באגדה, בקבלה, בפיוט, בתפילה, בנס, במיסטיקה או בספרות האפוקליפטית, העוסקת בקץ הימים, בגאולה, בנקמה השמימית ובביאת המשיח. דמיון יוצר זה, המבטא תקוות וחלומות של מיעוט נרדף החי בגלות, ומקווה בכל מאודו לגאולה מידי שמים ולנקמה משיחית באויבי העם, מיוצג בספרות היהודית העתיקה, שנוצרה בעבר בקהילות ישראל, בתחום החזון והתקווה, הכיסופים וההתרסה, והציפייה לגאולה שהתקיימה לאורך הגלות. אולם בעוד ששבעת המושגים הראשונים, החל מגאולה ומשיח וכלה במלוכת מלך מבית דוד והכחדת עמלק, מיוסדים על המסורת הכתובה של תקוות הגאולה וקיבוץ גלויות שיסודה במקרא, בפרשת ניצבים (ספר דברים, פרקים כט–ל), תקווה שנשמרה בלשון הקודש הנוצרת והיוצרת, לאורך הדורות, בתפילה, בפיוט, בספרות הגאולה ובספרות הקבלה, שמעולם לא חרגו מתחום הכיסופים והתקווה, לתחום המעשה במדינה ריבונית, הרי שהאחרונה, ‘מדינת הלכה’, חסרה כל בסיס היסטורי או טקסטואלי.

מעולם, בשום מציאות היסטורית ידועה לנו, לא הייתה מדינת הלכה, ואין שום אפשרות שתהיה בזמננו מדינת הלכה, שכן ההלכה שנוצרה במאות הראשונות של האלף הראשון לספירה, בשלהי העת העתיקה, אינה כוללת הוראות ודינים לסדרי החיים במדינה יהודית מודרנית בזמן הזה. חקיקה דתית חדשה ביחס למציאות בת ימינו תהיה חריגה מחוקי היסוד ותיתפס בבחינת כפייה דתית שאין הציבור רוצה או יכול לעמוד בה. פרופ' יעקב כ"ץ (1904–1998), היסטוריון שומר מצוות, שדן בהרחבה במושג ‘מדינת הלכה’, בספרו ‘עת לחקור ועת להתבונן’, ציין שמאז ומעולם אלה שציפו לשיבת ציון ולקיבוץ גלויות בכוחו של המשיח, גם האמינו שנושאי הסמכות החדשה במדינה המתחדשת בעת הגאולה יהיו אליהו מבשר הגאולה, הסנהדרין והמלך המשיח.6

דהיינו אלה שקיוו לעידן המשיחי מעולם לא תלו את יהבם בכוח ריבוני מדיני ארצי כדי להחיל את ההלכה, שהיא נחלת דורות רחוקים, שכלליה ופרטיה נשתמרו בצורתם המקורית, גם בשעה שלמעשה הופקע תוקפם על ידי מפרשיה הלגיטימיים. שימור הצורה מתוך התאמת התוכן לתנאים משתנים, ציין פרופ' כ"ץ, הכשיר את ההלכה לשמש יסוד לתודעת הרציפות של היהדות בהיסטוריה הארוכה שלה, כשהייתה תלויה תמיד תלות מוחלטת בשלטון זרים.

מדינת ישראל הריבונית, שהקמתה פטרה לראשונה את העם היהודי מתלות מוחלטת בשלטון זרים, אחרי אלפי שנות גלות, היא מדינה מודרנית־ליברלית־דמוקרטית, בגבולותיה החוקיים, מעצם טיבה הארצי, הכולל את הצורך לקיים צבא המגן על הארץ, כוחות ביטחון, מוסדות רפואה, משטרה, כלכלה מודרנית, מחשוב ותקשורת, מדיניות חוץ, מוסדות מחקר ומדע, ותשתיות תחבורה וטכנולוגיה, שאין בהלכה הכתובה, שנוצרה בשלהי העת העתיקה, שום דינים והלכות לגביהם. המדינה הריבונית מיוסדת בצביונה האידיאלי על מורשת לאומית חילונית ריבונית מעשה ידי אדם, על אחריות ציבורית רחבה ומקיפה לכל תחומי החיים, על הנהגה רציונלית־הומניסטית מוסרית, ועל חברות במשפחת העמים הדמוקרטיים־ליברליים, המחויבים למגילת האומות המאוחדות בדבר זכויות האדם וחירותו. המדינה איננה מיוסדת על מורשת דתית המושתתת על אמונה בחוק הטרונומי, על כפיפות לציווי מן השמים, על אמונה בנסים ובמיתוסים ובהנהגה אלוהית של היסטוריה קבועה מראש בין גלות לגאולה. המדינה מושתתת על חוק ריבוני אזרחי ופלילי שנוצר בידי אדם, ואיננה מיוסדת על מורשת ההלכה העוסקת בחיי יום־יום, בדיני אורח חיים, בדיני איסור והיתר, ודיני ממונות, מלבד בכל מה שכרוך בדיני אישות, שם ההלכה, הקובעת את חוקי המעמד האישי, היא הדין הנוהג, בשל מורשת השלטון העות’מאני והמנדטורי. המדינה איננה יכולה להיות מושתתת על אמונה אי־רציונלית בדברים המתרחשים מחוץ לגדר הטבע, או על ציות לדברי חכמים, או על כפיפות להלכה או על כפיית ‘דעת תורה’. ההלכה כמורשת חוקית המכוננת אורחות חיים על פי אידיאליים המעוגנים בתורה ובהתפתחות ההלכה, נוצרה בשלהי העת העתיקה, אחרי חורבן בית שני, בעולם פטריארכלי־הירארכי־דתי, השונה ברובו הגדול מעולמנו כיום, בכל הקשור למקורות התוקף והסמכות, לבלעדיות סמכות הדעת, למתחם הסבירות של החוק ושל חלותו וטיבה של הזרוע השלטונית האמורה לאכוף אותו. פרופ' יעקב כ"ץ, קבע בספרו שאין ההלכה מצוידת בכלים כלשהם להנהיג את סדרי השלטון והשיפוט של המדינה בימינו, ובתחום האחד שהופקד בידה, דיני המעמד האישי, רבים הם המסרבים להכיר בסמכותה ורבים המוגדרים כפסולי חיתון אינם יכולים להשתמש בשירותיה בכל הכרוך בעריכת חופה וקידושין או סידור גיטין. המחבר סיכם את דיונו במשפט המאלף: “המסקנה היא, שאמנם אין להלכה יכולת להציע בסיס להנהגת המדינה, אך יש בה אלמנטים שבשימוש שרירותי בהם ניתן לחתור תחת סמכותה. מטעם זה אין הביקורת מופנית בעיקר כלפי המשתמשים בהלכה שימוש פרטיזני, והם לרוב אינם פרטנרים לדו־שיח רציונלי, אלא כלפי מנהיגי המדינה. כשם שהם לא יצאו ידי חובתם בהגנה על סמכותם מפני המערערים המשיחיים [בזמן ההתנחלות בחברון בהנהגת הרב משה לוינגר בשנת 1968], כך הם נרתעו מפני ריסונם של החותרים תחתם בשם ההלכה המדומה”.7

המדינה הדמוקרטית, בצביונה האידיאלי, מיוסדת על ריבונות האדם הנתפש כבן חורין ושווה זכויות בתחום הארצי, ומיוסדת על ערכים הזרים להלכה הפטריארכלית־הירארכית: על שוויון, רצון חופשי, חופש בחירה וחירות. המדינה מושתתת על הפרדת רשויות, על חירות־מחשבה, חירות־ביטוי, חופש יצירה וחופש בחירה, חופש דת וחופש מדת, על פלורליזם וסובלנות, על זכות הצבעה שווה ועל חופש תנועה, על חוק משתנה מעשה ידי אדם, ולא על חוק נצחי משמים, על כוח כפייה וענישה בידי חכמים או על היסטוריה ידועה מראש הנפרשת בין גלות לגאולה. העולם הדמוקרטי־ליברלי הומניסטי מיוסד על בחירה חופשית של אורחות חיים במסגרת החוק הריבוני הקיים, הכפוף להערכה מחודשת, לשינוי וביקורת, ולא על ציות חסר שיקול דעת וחופש בחירה, לדעת תורה ולסמכות ההלכה. בעולם החופשי, בצביונו האידיאלי, כל דת, המיוסדת על אמונה ועל כתבי קודש, על מסורת, חוק ומנהג, על ממסד דתי, כוח כפייה דתי והנהגה דתית, היא תחום רב פנים ורב השראה, מקור ללימוד עברו של העם, להתוודעות לשפתו ולמיתוסים שלו וליצירתו התרבותית, החוקית, המשפטית והאמנותית, השמור רק לבחירה חופשית בתחום הפרט, שאדם רשאי לקבל על עצמו מרצונו ולחנך אליהם את בני משפחתו, אולם אין הוא יכול ואין הוא רשאי בשום אופן, לכפות דת או אמונה על זולתו, או לחנך ולשכנע מעבר לתחום ביתו, ולחייב אותו בה. ההתקוממות הרחבה במדינת ישראל – שלא השכילה בשבעים ושתיים שנותיה הראשונות להפריד את הדת מהמדינה, ולא השכילה לכונן חוקה אזרחית אחידה ומחייבת החלה בשווה על כל אזרחיה בלא הבדל דת, גזע, מין ולאום – נגד הכפייה הדתית ונגד ההדתה במרחב הציבורי, בשם קביעת גבולות זהותם של המשתייכים לעם היהודי או לאזרחי ישראל על פי דתם בלבד או על פי גזעם או מינם, או של אלה הרוצים להינשא ולהתגרש בתוך עמם, מחוץ לדיני המעמד האישי הכפויים עליהם, שאינם יכולים או רוצים לעמוד בהם, נובעת בדיוק מעובדה זו.

על היהודים הישראלים, השותפים ל’קהילת הזיכרון' העתיקה של העם היהודי, שזכתה לראשונה לחיות כעם חופשי בארצו במדינה ריבונית דמוקרטית, וכאזרחי מדינת ישראל במאה ה־21, שראוי לה להיות בתוקף חוקתה, לא רק מדינה יהודית־דמוקרטית, אלא גם מדינת כל אזרחיה, להיזהר מאד מלהילכד בתעתועי הציפייה המשיחית. עליהם להיזהר ביתר שאת מאבדן חוש המציאות ומתפישה אי־רציונלית משיחית של המצב הגאו־פוליטי שאנו חיים בו. עלינו להפריד בבהירות בין מורשת העבר הכתובה, השמורה בלשון הקודש ובשפה הארמית, וגנוזה בתחום האגדה והקבלה, הספרות האפוקליפטית, השירה והפיוט, התפילה והאמונה, התקווה והכיסופים, הגאולה והנס, בכל הנוגע לרעיון המשיחי ולגאולה, לחידוש המלוכה והמקדש, לחידוש עבודת הקרבנות, לחידוש הסנהדרין או להכחדת עמלק, ברוח ‘חדש ימינו כקדם’, לבין המציאות בת ימינו, במדינת ישראל הדמוקרטית־ריבונית, החופשית והחילונית, החברה במשפחת העמים הדמוקרטיים־ליברליים בארגון האומות המאוחדות, שהעניק לה את ריבונותה ואת עצמאותה בכ"ט בנובמבר 1947.

מציאות מדינית זו, בצביונה האידיאלי, קשורה בעולם החופשי המודרני, במרחב ההומניסטי, הליברלי דמוקרטי, שהפריד את הדת מהמדינה, ויצר מרחב חברתי, מוסרי, משפטי וחוקי, רציונלי וביקורתי, הכולל את האחריות האנושית ואת הריבונות האנושית, את השכל הישר, הביקורת וההיגיון, את חופש הבחירה, חופש המחשבה, חופש היצירה, חופש ההצבעה, חופש התנועה, חופש הלבוש וחירות הביטוי, ומיקם את אורח החיים החילוני־החופשי במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי, והגדיר את מקומה של האמונה ואת המתחייב ממנה בתחום הדת וההלכה, רק בתחום הפרט.

העולם הדמוקרטי־ליברלי הומניסטי כולל את החיים במציאות חדשה, גלובאלית ולאומית, אוניברסלית ומקומית, הנושאת את פניה לעתיד טוב יותר לכל בני האדם, ברוח מגילת זכויות האדם של האו"ם וברוח מגילת העצמאות, מציאות שאיננה מסתכלת אל העבר הכתוב כאל מקור תוקף בלעדי או מקודש בשאלות של חוק, משפט, מוסר, אחריות וזהות, ובוודאי איננה נושאת את עיניה לעבר המתייחס לעם נבחר ולעמים אחרים המוגדרים כעמלק הראוי להכחדה, ברוח תפילת ‘עלינו לשבח לאדון הכול’. המציאות בת ימינו, על כל מגבלותיה ועל שלל הדברים שראוי לתקן בה, היא פרי החירות, הצדק, הריבונות והשוויון, חופש המחשבה, חירות היצירה והמחקר, חופש התנועה וחופש הביטוי, מעשי ידי אדם. מציאות זו מושתתת על כבוד האדם ועל זכויות האדם, על חופש הדעה וחירות הביטוי, על חוק אנושי, מוסר אנושי ומשפט אנושי, הכפופים לביקורת, להערכה מחודשת, לשינוי ולשיפור, ולא על ציות לעבר הכתוב, לדת או להלכה, לאגדה או לנס, וגם לא על תוקפם של החוק האלוהי או התקדים ההלכתי העתיק, כמקור סמכות בלעדי. המציאות המודרנית מושתתת על חופש המחקר וחירות היצירה, על הרצון לדעת, להעמיק ולהרחיב אופקים, על הטלת הספק, הסקרנות והביקורת, על המוסר של האדם הריבוני הבוחר בחירות, צדק ושוויון, אחווה ושלום, ועל הישגי המחקר המדעי והישגי הטכנולוגיה והתקשורת, על חופש היצירה וחירות המדע, פרי הריבונות האנושית ושיתוף הפעולה הבינלאומי, מציאות המיוסדת בצביונה האידיאלי על חופש השאלה והטחת הספק בסדר הקיים, ועל גבולות הסבירות הרציונלית והשכל הישר, על המבחן האובייקטיבי הניתן לאישוש ולהפרכה, ועל שיתוף פעולה אוניברסלי בכל הנוגע לקידום טובת האדם, כבודו, זכויותיו ורווחתו, בריאותו והשכלתו, קיומו, נגישותו ופרנסתו, באמצעות החירות והשוויון, הצדק והמשפט, הדעת, המחקר והמדע, האמנות והיצירה, המחשוב, התקשורת והטכנולוגיה, והמחויבות המוחלטת לקידום זכויות האדם.

עלינו להפריד הפרדה ברורה בין העבר המקראי ההיסטורי בחלקו והאגדי בחלקו, לבין ההווה הגשמי לחלוטין במדינה ריבונית. עלינו להפריד בבירור בין המסורת האגדית־המדרשית־המיסטית־קבלית־משיחית־ניסית – שנוצרה במהלך אלפי שנות גלות, בידי מצפים לגאולה ונכספים לשיבת ציון, על שלל פיתוחיהם במרחבי הדמיון היוצר של העבר, ועל מכלול גילוייהם הכתובים בתורת הסוד, שלא היו בה גבולות, לא הייתה בה אחריות במרחב המציאותי, ולא חלה עליה חובת ההוכחה, הסבירות, האישוש או ההפרכה, או הכפיפות לחוק הבינלאומי בעולם הליברלי דמוקרטי – לבין עולמה של מדינה יהודית דמוקרטית ריבונית, הנשלטת בידי ממשלה נבחרת, בבחירות דמוקרטיות חוקיות, כפופה לחלוקת שלוש הרשויות, המסוגלת להגן על עצמה בכוח אנושי, ולא בחסד אלוהי או בנקמה משיחית. עלינו להיות מחויבים ונאמנים אך ורק למדינה דמוקרטית־ליברלית הומניסטית, המתמודדת עם אתגרי זמנה באופן שווה ביחס לכל תושביה, ומבטיחה לממש באופן צודק ושוויוני את המובטח לכל אזרחיה ותושביה במגילת העצמאות. עלינו לטפח מדינה הרוחשת כבוד ועניין לעברה ולתרבותה, לספרות הלאומית שלה וללשונה, אך איננה מתירה בשום אופן לעבר הספרותי, האגדי, המיסטי, המשיחי והדמיוני שלה, להשתלט על ההווה הארצי שלה כישות גאופוליטית ריבונית חילונית, שוחרת שלום, וכחברה שווה בקהילת העמים החופשיים, ואיננה רואה בהם בשום אופן קו מנחה ביחס לחיי ההווה. עלינו לזכור את דברי השופט העליון חיים כהן (1911–2002): “אנחנו מדינת היהודים כמשמעותה בהכרזת העצמאות ובחוק השבות…. חוקי היסוד קובעים שערכי המדינה יהיו ערכים יהודיים, ובלבד שיהיו גם דמוקרטיים.”



  1. כדאי לקרוא את סיפורו מעורר החרדה של טייס הקרב, איש המחתרת היהודית, בסיפור “במהרה בימינו”, בספרו של טייס הקרב, אל“מ זאב רז, ”בחזרה מן הירח", (הקיבוץ המאוחד 2019), המבוסס על מעשה שהיה, כדי להבין את גודל הסכנה שבשילוב הזיות משיחיות־מקדשיות של המחתרת היהודית, עם עוצמות צבאיות של מטוסי קרב של חיל האוויר, במדינה חילונית דמוקרטית, בראשית שנות השמונים של המאה העשרים.  ↩

  2. ‘דמוקרטיה כהלכתה’, “הארץ”, 20 בינואר 2012.  ↩

  3. הציטוט מכתבה של חיים לוינסון, “בני קצובר: לפרק את הדמוקרטיה ולהכפיף אותה ליהדות”, באתר הארץ, 8 בינואר 2012.  ↩

  4. אתר ווינט 5.8.19 ynet  ↩

  5. ישראל היום 3.6.19.  ↩

  6. ראו יעקב כ“ץ, עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים תשנ”ט, עמ' 171  ↩

  7. יעקב כ"ץ, עת לחקור ועת להתבונן, עמ' 143.  ↩

המלצות קוראים
תגיות