רקע
יצחק לופבן
לחשבון מאורעות תרצ"ו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

במוצאי השבוע הרביעי למאורעות אנו רושמים: הארץ עודנה פרועה לשמצה! תעלולי בעלי־המשחית הזורעים מות, אנרכיה ומעשי־חבלה בכל מקום שידם מגעת הולכים וגוברים, הולכים ונעשים חצופים יותר ויותר. באין פוקד ועונש ממשיכים המנצחים על הפרעות את מלאכת השיסוי בריש גלי – וממשלת הארץ מסיימת ערב ערב את פגעי היום בהודעה רשמית קרה וקשוחת לב, כי “המצב בכללו לא נשתנה!”

נוכח עינינו חוזרים ונעורים תכסיסי־מלחמה מן התקופות הקדומות ביותר בתולדות התיישבותנו בארץ הזאת ובתולדות פגישתנו עם העממים, מפריע־התרבות ושוסי־הגרנות של היצירה העברית החדשה. ימי השופטים, אותם ימי המעבר הקשים ומרובי הפורענות, שבהם נתגבשה בראשונה, מתוך זעזועים עצומים, הצורה המדינית והתרבותית של ארץ זו כמולדת האומה הישראלית, שבהם “חדלו פרזול” בארץ, “חדלו ארחות והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”, ושעליהם נאמר “והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני־קדם… וישחיתו את יבול הארץ” – פשטו את הלבוש הסיפורי האֵפּי מדורות רחוקים והפכו להיות מציאות דרמטית. לילה לילה עולות להבות משדותינו בנפות הארץ השונות, לילה לילה נאנקים עצים טפוחי תרבות עמל־אדם וברוכי תנובת עליון, תחת קרדומות המשחיתים; שריקות כדורים וקולות נפץ, מטרות אבנים ולהבי פגיונים – הפכו עלינו את ימי הטובה, את ימי הקציר וחדות המעשה היוצר, לימי מבוכה. אכן, מערכה קדומה הולכת ונשנית לעינינו. הסכין והאבן, הגרזן ולפיד־ההצתה, שבהם ניסו פעם העמלקים והפלשתים, הכנענים והמדינים לקעקע את העובדה ההיסטורית החדשה שנתרקמה בפינת עולם זו, עברו עתה לידי “סרני” הערבים ועושי־שליחותם, שבתקופה דומה מבחינת תוכנה ההיסטורי, הם חוזרים על נסיון זה עצמו, באותם תכסיסי ההשחתה עצמם ועפי"ר גם באותם המכשירים כמעט.

התקופה דומה, והמשל ההיסטורי מרמז גם על הנמשל. אף תקופתנו תקופת מעבר היא לקראת התגבשות הצורה המדינית והתרבותית של הארץ מחדש, והיתה זאת בודאי השליה עצמית אילו חשבנו כי אפשר לה לתקופה כזאת לא להיות מלווה בזעזועים ובחבלים קשים. מפעלנו היה מקבל אופי בלתי היסטורי, בלתי ממש, בלתי בר־קיימא אילו היה מתפתח והולך ללא פגע ומכשול, אילו היה נקנה ללא מחיר, ללא התאבקות, ללא קרבנות נפש ורכוש, ללא אכזבות וללא חליפות גיל ועצבון. רק התפיסה המיסטית של שיבת־ציון יכלה לתאר לעצמה את התהליך הזה כחלום קסמים, כימים שכולם טובים, כולם תרועה ונצחון. המציאות, שום מציאות, אינה יודעת כזאת.

ויש צורך לומר את הדברים האלה עתה, בימי הכאב והדאבה, כש“לילה לנו מחזון, וחשיכה לנו מקסום” – באשר אנו מצווים עתה על חשבונות רבים, וקודם כל על החשבון הפנימי שלנו. כי תהיה איך שתהיה השתלשלות הענינים בארץ בימים הקרובים, ותהיינה מה שתהיינה התוצאות המדיניות של המערכה הקשה הזאת שאנו נאבקים בה – ההגנה העצמית מפני הדפיטיזם, מפני קוצר־הרוח ושפלות הידים אינה פחות חשובה והכרחית בשבילנו בעת הזאת מאשר ההגנה העצמית מפני ההתנקשויות הברוטליות מצד הערבים ומפני המזימות המדיניות של השלטונות.

יש הרבה חידות אסטרטגיות במאורעות, יש הרבה דברים סתומים ותמוהים בארגונם, במימונם, בהשפעות גורמים מדיניים זרים, בהתנהגות השלטון וכו' – אבל יש דבר אחד ברור ובולט, בתוך כל החידות האלה: הרצון לעייף אותנו, הרצון להפריך את הבטחון העצמי שלנו, הרצון לערער את האמונה בעם שאכן ארץ־ישראל היא מקלטו הנאמן, הפתרון הגדול למצוקת הדורות שלו. תעודתו ההיסטורית. ברצון הזה שותפים אולי שלא מדעת הערבים ושלטונות הארץ יחד. הערבים יודעים היטב שהם לא יעקרו אותנו שוב. שאנו חזקים כבר במידה כזאת שאי אפשר להשמיד אותנו במקלות ובאבנים ואף לא בכדורי מרצחים מן המארב. הם אולי גם אינם מתכוונים לכך. אבל הם רוצים להדריך את מנוחתנו, להבהיל ולהרתיע אותנו משאיפת ההתפשטות, שמונחה בטבע מפעלנו. גם שלטונות הארץ בודאי שאינם שונאי־ישראל, ונאמנות עלינו הצהרותיה של הנציבות העליונה שהיא הוגה חיבה למפעל הבית־הלאומי העברי; אך, לאט לכם, אל נא תפשטו כנפים ארוכות יתר מדי! בית־לאומי בתוך תחומים מוגבלים, עליה אטית ומוגבלת, אפשרויות מצומצמות של רכישת קרקע להתיישבות, לא לפי החזון הציוני הגדול ורחב האופקים ולא לפי צרכיה, תביעותיה, להיטותה ורגשנותה של האומה הישראלית המצוקה, אלא לפי החשבון האימפּריאלי הקר של האדמיניסטרציה הבריטית. וכדי שאפשר יהיה להפוך את המגמה הזאת לתכנית מדינית רשמית, מוכרחים מקודם להמס קצת את לבות היהודים עצמם, להלאות אותם בתלאות ממושכות, להמם אותם ע"י אחת בפה ואחת במעשה ולהכניס דיסאוריינטציה בתוך שורותיהם.

וצריך להודות שבמידת־מה נתנה כבר אסטרטגיה זו את אותותיה בקרבנו. המבוכה במחננו לא מעטה היא. ארבעת השבועות של המאורעות נסכו בנו מעין רישול רוחני, ואנו חיים בתוך צפיה יגעה מבשורת דליקה או פצצה אחת לשניה, והפכנו לעדת דורשי רמזים ומבקשי פשר לכוונותיה ההפכפכניות של הממשלה. ולא רק אנו כאן כך, אלא גם הציונות והעם היהודי בגולה. במשך ארבעה שבועות ממלאה העתונות היהודית בעולם את עמודיה בכותרות שמנות ושחורות ובטלגרמות ומכתבים ארוכים מן החזית הארץ־ישראלית, ועוד מעט נכתבים ונקראים הדברים כמתוך טמטום של שיגרא, כאילו היו אלה ידיעות מן החזית החבשית. אותו הפרפור העז של גוף האומה אשר היינו עדים לו במאורעות דומים קודמים, אינו ניכר עתה. היכן המיפקד הגדול של כוחות הציונות וכוחות העם היהודי בשעה זו, לשם תגובה ציבורית נמרצת על ההתנקשות הברוטלית המחודשת בזכויותינו ועל המזימות לשים מכשולים נוספים על דרך מפעלנו ההיסטורי? לא היינו מעולם חסידי ההפגנות והמחאות. דברים אלה כשהם חוזרים ונשנים יתר על המידה כוח השפעתם הולך ופג. מלחמתנו המדינית השוטפת איננה יכולה להיות רגשנית, והיא מסורה בידי שליחים נאמנים, שממלאים את תפקידם באחריות ובמסירות רבה. אבל ישנם עתים של תנודות במלחמתנו זו, שבהן צריכים גם שליחנו וגם אלה אשר אליהם הם נושאים שליחותנו לשמוע ולהרגיש את קול העם ואת רצון העם. הפעם הקול והרצון האלה אינם נשמעים עדיין, או שהם נשמעים בענות חלושה. הפעם הצד היחידי במערכה זו, אשר קולו נשמע ברמה מתוך שלמות קולקטיבית הוא הצד הערבי. ואין אנו רוצים וצריכים להידמות לערבים בתכסיסיהם הנפסדים. אנו האחראים, הנתבעים תמיד לאחריות, לשיקול־דעת ולשיקול־מעשה יותר מאחרים; אנו שומעים לא בלי סיפוק את השבח על מידת ההתאפקות שגילינו במשך השבועות האלה. התאפקות זו אף היא תעשה בודאי את שליחותה המדינית. אין אנו נתבעים על כל פנים להטיל על כף המאזנים כוחות אנארכיים – אבל את הכוחות המוסריים שלנו, את צדקת מעשינו ושאיפותינו, את הוכחת הטהרה המוסרית של מפעלנו – את אלה אנו מחוייבים להטיל על כף המאזנים בשעה הזאת.

אזנו של העולם תפוסה עתה לקולות שוועה רבים של מעוּולים, ודומה הדבר שניטל הקשב ואין מי שיענה ויושיע. ואעפי“כ לא היה אולי זמן אחר בקורות היהודים בעולם, שבו השאלה הציונית ושאיפת העם היהודי בא”י עלולות היו למצוא כושר של הבנה באותה מידה כמו בשעה הנוכחית. גם בתוך העולם האנגלי עצמו, שהוא הכתובת המפורשת והעיקרית לתביעותינו, ישנה הכשרת לבבות לכך. סימנים רבים בזמן האחרון מעידים על זאת. ואין אנו צריכים לברר כאן למה ומדוע. הדברים ידועים: מצבו האובייקטיבי של העם היהודי בגולה, מפעלנו בארץ. ומן המשבר הפוליטי העובר עלינו כעת, אנו מחוייבים לצאת לא רק בעצמות בלתי מרוסקות אלא בערבונות מדיניים יותר גדולים ובאפשרויות מעשיות יותר רחבות לעליה ולבנין.

וכשאנו אומרים מיפקד הכוחות, אין כוונתנו לתגובה פוליטית בלבד, אלא גם, יותר נכון: קודם כל לגילוי האקטיביות של הרצון היהודי בריכוז כוחות ואמצעים להמשכת הבנין בקצב מוגבר ובקני־מדה רחבים יותר מאשר עד עתה, נוכח מזימת הצמצום המדיני מוכרחים לבוא כוחות קונסטרוקטיביים מרחיבים – וחזקה עלינו בכל התנאים והמצבים שהכוחות האלה יפים לפרוץ כל הגבלות מלאכותיות. שעת פורענות כזאת, שעוברת עלינו עתה, אם כי אינה עשויה לערער את בטחונו הפנימי של מפעלנו ולהטיל ספק בנצחונו, היא משמשת בכל זאת אזהרה חמורה. מתוך נפץ היריות ואש התבערות הנטושים מסביבנו כיום אנו שומעים את הקול המזרז ואומר: מהרו להיות כוח גדול, איתן ומבוצר בארץ! חשיבותו של אותו הגורם במפעלנו אשר חיים ארלוזורוב היה נותן בו את הסימן ז' כלומר זמן, הולך ומתבלט יותר ויותר גם בימים כתיקנם, ועאכו"כ בימים אלו, כשהועמדנו בפני הופעה של תנועת התנגדות למפעלנו, כה קשת־עורף ומאורגנת. עתה נוספה לנו הוכחה, עד כמה משענת זו של “הצד השלישי” איננה בטוחה ביותר, ועד כמה גדול ההכרח שאנו נוכל להשען על כוחות עצמנו, בהתגוננותנו בפני נסיונות של הרס והשמדה. ואין אנו משלים את נפשנו לחשוב, שאחרי אשר יכופל ויושלש מספרנו וכוחנו בארץ נשב בה בשלוה ובבטחון באין מחריד. פלשתים, שוסי גרנות ומבעירי קמה ימצאו תמיד בארץ הזאת. ולא רק בארץ הזאת – אין כיום עם בעולם אשר יושב בשלוה ואשר לא יוחרד כפעם בפעם מרבצו. גורל זה לא ימנע בודאי מאתנו גם לאחר שנהיה כאן מליונים במקום מאות אלפים. אך אין כל ספק בדבר, שעם גידול כוחנו יגדל גם בטחוננו, על כל פנים יפסק לעולמים אותו הויכוח המרגיז והמייגע על זכויותינו, והנסיון להציג מדי פעם מחדש סימן שאלה בפני עצם מציאותנו בארץ וכניסתנו לתוכה חדול יחדל.

ראייתנו את הדברים מתוך האספקלריה ההיסטורית, מלחמתנו המדינית הנמרצת, פעולתנו הקונסטרוקטיבית המזורזת – זהו חשבוננו הפנימי בימים הקשים שעוברים עלינו עתה. נדבר אל העולם, אל שארית העולם שאפשר עוד למצוא אצלו קשב והבנה לשוועת עם המפרפר במצוקת גורלו והתובע לעצמו את זכות קיומו עלי אדמה; נדבר אל העם האנגלי, שאתו כרתנו ברית מדינית, הברית המדינית היחידה אולי מאחרי המלחמה שחותמה צדק, שכוונתה לתקן עוול היסטורי גדול, מבלי לקפח את זכויותיהם ומעמד חייהם של שום יחיד או ציבור אחרים; אך קודם כל נדבר לעצמנו, אל העם היהודי, וננסה להפוך את השוט המצליף על בשרנו בימים הטרופים האלה למפתח של מרץ מחודש ולתנופת מעשה גדול.

ואשר לממשלת הארץ הזאת ועמידתה הקרה על דמנו – מה נדבר ולא דובר כבר? האם נוסיף לבקר ולמנות את חטאיה – והיא מבקרת את עצמה במשך עשרים וארבע שעות ביממה! אין אולי שלטון בשום מקום בעולם בתקופה הנוכחית אשר הצליח לעשות את עצמו לקלסה, כמו השלטון הא“י בימים אלה. המושלים, שליחי העם ה”ביבלי" על פני הנוף ה“ביבלי” של א“י, שכחו את פתגם התבונה, שנמסר לנו בשם מושל יהודי אחד בארץ הזאת לפני אלפים בשנים: “פוטר מים – ראשית מדון”, והם נתנו לאנרכיה שתלך ותגבר, תלך ותצבּר אונים, תלך ותתפשט, תחת החסות האדיבה של קור־רוחם, עד שהגיעה למצב שאולי לא קל כבר להשתלט עליה באותה מהירות, שאפשר היה לעשות זאת לפני כן. בעד האסטרטגיה הכושלת הזאת ל”הרגיע" ע“י איומים שבעל־פה וע”י רפיון שבמעשה – שילמנו אנחנו עד היום בדמם הטהור של עשרים וחמשה קרבנות אדם, בהיזקות עצומים ברכוש. ותחת קרבנות מעטים שהיו נדרשים אולי, אילו נגשה הממשלה להפסיק את המצב הפרוע הזה מיד ובתקיפות בימים הראשונים – יהיו נדרשים עתה בודאי קרבנות פי כמה וכמה יותר מרובים גם מבין הערבים. האומנם איבדה הממשלה עד כדי כך את עשתונותיה, מבלי לראות את ההתפתחות ההכרחית של הדברים, שכל הדיוט יכול לראותה? ועתה, האם נוכחה שאותה השיטה שהיתה מכוונת כביכול למנוע שפיכת דמים רק מרבה שפיכת דמים בארץ, מגבירה את האנרכיה ומעודדת את המרצחים ואת המחבלים?

אין אנו קרואים לדאוג לפרסטיג’ה הבריטית בעולם, ואין אנו קרואים לדאוג לפרז של השלטון בא"י בעיני דעת הקהל בבריטניה גופה. אנו קרובים אצל עצמנו ואנו מודאגים קודם כל לבטחון החיים והרכוש שלנו. אבל אין ספק בדבר שתבוסה כזאת בעיני דעת־הקהל העולמית ואף בעיני דעת הקהל של עמי־המזרח, לא נחל שום שלטון בריטי זה שנים רבות.

מה תוכל לענות ממשלה זו, כשישאלו אותה" למה היא לא השיבה את הסדרים בארץ במשך חודש ימים? למה היא מסרה את השליטה הממשית על חלק מכריע של אוכלוסי הארץ, על רחובות ערים ידועות ועל דרכי התבורה בידי קבוצות של טרוריסטים, ומסיתים לטרור, שידעה היטב את שמותיהם, שערכו נסיעות תעמולה גלויות לעיני המשטרה והצבא, שכפו על רוב האוכלוסין הערבים שביתה למרות רצונם, ע"י מעשי טרור גלויים, שהפכו את הארץ הקטנה הזאת כולה למערת פריצים, ששום איש בה ושום רכוש בה אינו בטוח מפני כדור מרצחים ומעשי חבלה? איך אפשר הדבר שבארץ כזאת, שמספר אוכלוסיה פחותים מאשר האוכלוסים של פרבר אחד בעיר לונדון, יוכלו עשרות ומאות אנשים, לעשות מעשי רצח וחבלה מידי יום ביומו ולהעלם מעונשו של החוק ומעיניהם של שומרי החוק, שנמצאים כביכול במצב “הכן”? איך נותן שלטון1 המכבד את עצמו, והרוצה שמוראו ומרותו יהיו על התושבים, שכפר ערבי קטן יגרש את השוטרים ששלטון זה משכין בתוכו, בקלות יותר גדולה משמגרשים זוג תרנגולות שבא לנקר בגינה זרה – ואנו לא שמענו שכפר זה בא ע לעונשו. היתכן שאחד הנמלים החשובים בארץ יהיה סגור במשך חודש ימים, לא מפני שהארץ שובתת ואין מי שיכול ורוצה לעבוד בו, אלא מחמת אימת הקבוצות הטירוריסטיות הקטנות? מה תוכל ממשלה זו לענות על עוד עשרות שאלות אחרות מן הכרוניקה של הימים האלה, שכולן מעידות על כשלונה, רפיונה, על הפכפכנות בחובות־שלטון אלמנטריים? שום אסטרטגיקה מדינית לא תתרץ ולא תמרק את הכשלונות האלה. את חשבון העבר לא תשנה כבר, אבל בידה עוד לתקן משהו לקראת העתיד, אם לכל הפחות תעשה את המוטל עליה כדי לשים קת מהיר למצב הזה.

התעשה זאת?


תרצ"ו



  1. “שולטון” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות