רקע
יצחק לופבן
בלהבות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מרכזי הגולה היהודית באירופה אחוזים להבות. חדשות לבקרים מגיעות אלינו בשורות־איוב מכל חזיתות המערכה הכבדה שעדת ישראל נאבקת בה על נפשה ועל קיומה. “עוד זה מדבר וזה בא”: פרעות, גזירות, הוה על הוה ומצוקה על מצוקה. הגיצים שיצאו מתחת הפטיש של הנאציזם הגרמני מצאו בכל ארץ וארץ ערימות של נעורת מוכנות להצתה. והאש מתלקחת, במקום אחד יותר מוקדם ובמקום שני מאוחר יותר, אבל היא עתידה כנראה ליהפך לתבערה כללית. “פולין היעודה”, שבה מרוכז כיום הציבור היהודי הגדול ביותר באירופה, ובה הולך ונערם זה שנים חומר־דלק זה באינטנסיביות מרובה, מטבע הדברים הוא שבה הקדימו הלהבות לפרוץ, ושאחרי גרמניה קיבלה בה שאלת היהודים את צורתה ואת ביטויה החריפים ביותר. אבל הגולה היהודית כולה עשנה כבר, והקרקע תחת כפות הרגלים מתלהטת והולכת. גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, ליטא, לטביה, מחר מחרתיים בודאי גם צרפת, ואף בשתי המדינות הגדולות, באמריקה ובאנגליה, שבהן נראה עדיין כאילו בטחונו של ישראל מבוצר וקבוע, גם בהן רושם הסייסמוגרף של הזמן הזה רעידות וגעישות, שאינן מבשרות כלל יציבות ובטחון לימים הקרובים הבאים. על פני המציאות השחורה שלנו, בולטת עתה יותר מאשר בכל זמן אחר אותה שאלה כבדת־גורל שרשמה הרצל לפני ארבעים שנה, בפתיחה לספרו “מדינת היהודים”:

“האם נגזר עלינו כבר לצאת? ולאן? או אם יכולים אנו עוד להשאר? ולכמה זמן?”

בגורל היהודים בתפוצות הגולה לא נתחדש דבר שלא ידענו אותו מקודם, שלא התנבאנו לו ולא ראינו אותו ממשמש ובא. כשכתבו פינסקר לפני חמשים שנה את ה“אוטואמנסיפּציה”, והרצל לפני ארבעים שנה את “מדינת היהודים”, היתה הפּרוגנוזה ברורה כבר לכל פרטיה והשתלשלות הענינים היתה צפויה כבר מראש. זה היה עוד בתקופה שקטה בערך; חוץ למדינת רוסיה שכנה עוד היהדות כמעט לבטח בין העמים. מגמת ההתפתחות הכללית הובילה לקראת ליברליזם גובר והולך, לקראת דימוקרטיזציה של החברה והמדינות ולקראת הרחבת כיבושי האמנסיפציה של היהודים. שערי העולם היו פתוחים עוד להגירה, והאבטוריטה של החוק היתה שלטת עדיין ברוב המכריע של מדינות העולם. ואעפי"כ התייצבה לפנינו כבר אז השאלה בצורה כה חריפה – ואף התשובה עליה ניתנה באופן ברור ומוחלט. מי שהיו עינים לו לראות ואזנים לשמוע, לא יכול היה להתעלם מן התהליכים ההיסטוריים והסוציולוגיים החותכים את גזר־דינה של כנסת־ישראל בגולה. כבר אז היה ברור שלא האכסצסים החלקיים הפורצים פה ושם, לא מספר הפצועים והנספים בפרעות אכזריות, ואף לא עלילות־הדמים והגילויים האחרים של התעללות אנטישמית הם הקובעים את מסכת הבעיה הטראגית הזאת, כי אם העקירה הכללית המתקרבת לבוא וחוסר כל תקוה להתקיים עוד זמן ממושך (כדרך שמתקיימים צמחים תלושים) בתוך העציץ הנקוב הזה של “סבלנות” לאומים, גם אילו היתה מידת סבלנות זו נחלה משותפת של עמי העולם כולו.

מה שבא מוכרח היה לבוא בכל מצב ובכל התנאים. אך השינוי שחל מאז ועד עתה הוא בזה שגם אותו עציץ נקוב נתפורר לרסיסים, שהמסיבות החיצוניות, המשפטיות, הכלכליות והמוסריות אשר האיטו במידת־מה את תהליך העקירה הזה, חדלו לפעול לגמרי; שבוטל לחלוטין אותו “החוזה החברתי” של ההוּמינזם האירופי, אשר בימי שלטונו פעם עוד פה ושם מצפון אנושי בעולם, שמנע את המדינות הבודדות מלעשות ככל העולה על רוחן. מעשה־העקירה של היהודים אין לו כיום כמעט ושום מעצור ואינו נתון תחת שום בקורת; הוא מסור לשרירות לבם של העמים והמדינות אשר בתוכם היהודים נמצאים; הוא מסור לחשבון התועלת המדינית או הכלכלית האֵגוֹאיסטית של העמים האלה, ברצותם יאחזו וברצותם ישלחו. אין דין ואין דיין אחרים מלבד הכוח הברוטלי. דבר זה קיים לא רק ביחסיו של עולם זה בינו לבין עצמו; אלא שבכל שטחי היחסים האחרים, המדיניים, הכלכליים והחברתיים, אין התוצאה כה משמידה כמו בשטח היחסים שבין העולם ובינינו, באשר רוח הסערה המשתוללת בעולם, העשויה לעקור גם עצים מחוברים לקרקע וכבדי שרשים – מטאטאת בראש ובראשונה במטאטא השמד את התלוש והנידף.

בידיעת המצב, בניתוחו ובהערכתו הנכונה, אין, כמובן, אף טיפה אחת של תנחומין. מה בצע כי נעורר קינים והי? באותם הזמנים שבהם הצרות הגדולות של ישראל היו ניתנות לשיעורין, כשבמקום אחד נלקינו ובמקום שני היתה עוד אילוסיה שאנו ישובים ויכולים לשבת בשלוה, היה בו בכינור הלירי או בשופר המחריד כדי לשתף את העם בהמיית־נפש אחת ולעורר בו את ההגות על גורלו. עתה ניצב העם בנפש ריקה כמעט ובלב נוּקשה עין בעין נוכח גזר־הדין הקר והאכזרי. ומה בצע כי נצעק ונמחה? חוסר האמונה בקרבנו שאפשר לנו ע“י כך לשנות הרבה בגורל היסטורי זה, מוציא את הפתוס מתוך תנועת המחאה שלנו והופך אותה לנוסח של שיגרא. נגד מה למחות ובאזני מי למחות? נגד גזירת השחיטה? ואם גזירה זו לא תקויים כלל או לא תקויים במידה מלאה, האם ע”י כך ישתנה מצבה של כנסת ישראל בפולין לטובה? אם לא יגזרו על הבשר, יגזרו על החלב. תהליך הפליטה של היהודים במדינה זו כמו במדינות אחרות, מתנהל דרך אלפי צינורות שקשה אפילו להתמצא בפרטים שבהם. ולא רק עתה, בתוך המבוכה האיומה שהעולם שרוי בה, בתוך הסבך לאין־מוצא כמעט שהוא מפרפר בו, אלא גם בימים כתיקונם כביכול, אין בה בידי המחאה החריפה ביותר להפסיק או אפילו לעצור את הכליון החרוץ הזה. הנה מאורעות גרמניה החרידו את משכנות ישראל מקצה תבל ועד קצה, עוררו תנועת מחאה עצומה, שבה השתתף גם כל הטוב והנאור שבאומות העולם, שבה השמיעה את קולה ברמה שארית האנושיות החיה, שארית האמונה באדם ובכבוד־האדם; מחאה שהכתה גלים עצומים ושאזנו של העולם הזדקרה לכאורה לקראתה באפרכסת, ושבעים ושבעה הדים נענו לה, גם הדים שבאים מתוך ספירות של יחסים פוליטיים צדדיים, אף בעלי משקל ממשי גדול יותר מאשר היחסים האנושיים הטהורים – ואעפי"כ לא עצרה מחאה זו ואין צורך לומר שלא הפסיקה את מעשה ההשמדה בעדת היהודים שבאותה מדינה.

עתה יש ערך רק לזה שיבוא ויאמר: יש עמי דרך המובילה להצלה, ולזה שיוכיח שאמנם דרך זו תכליתית היא. הציונות הראתה את הדרך – את הדרך היחידה. היא הראתה אותה עוד לפני כמה עשרות בשנים, והיא הוכיחה את צדקתה בעיקר במשך שתי עשרות השנים האחרונות. אך היא לא הצליחה בכל זאת לשכנע את העם שאין לו מפלט אחר מגורלו מלבד דרך זו, וכי עתיד הוא להגיע כה מהר אל סף ההכרעה, לולא שר־השכחה שתחת כנפיו חוסה בכלל הגולה היהודית, לולא זה שהיהודים ממהרים לשכוח בימות חמה מדומים את ימי הסגריר שעברו ושעתידים לבוא; לולא ההשליה העצמית שהם שגו בה ושחלקים גדולים ביהדות שוגים בה עד היום, כי אפשר בכלל להתחמק מגזר־הדין הזה, כי אפשר להסתתר מפניו, להתחפש להונותו – כי אז אפשר היה מאז ועד עתה למצוא פתרון לשאלת היהודים, אם לא במידה מלאה הרי בכל אופן במידה מכרעת. במשך חמשים שנה אלה היתה שהות לכך, היתה אפשרות לכך, היו כוחות חומריים וכוחות רוחניים מספיקים ביהדות כדי לבצע את האוטואֵמנסיפּציה בקצב מתאים ובממדים גדולים. עתה, כמובן, המצב חמור יותר; עתה כשרובה הגדול של האומה הישראלית משול לעדר צבאים מודחים ונרדפים על צוארם מכל עבר ופינה; עתה כשהמוני היהודים הגיעו לידי התרוששות גמורה ואף שארית רכושם הפך לערך מפוקפק, קפוא ברובו ומופקע בחציו; עתה כשהשאלה נהפכה בעיקר לשאלת הצלה, הצלה מבוהלת, התובעת מענה מהיום למחר – דרך א“י נראית צרה מכדי לשמש פתרון מלא. ואעפי”כ גם היום זאת היא הדרך היחידה.

בשאלת היהודים בעולם כיום הזה ישנם שני פרקים: הפרק האחד הנוגע בעיקר למקומות התבערה, שהוא שאלת היום והשעה; מתוכה נישאת אותה התביעה שמצאה לה פעם את ביטויה בחרוז החוזר בשירו הידוע של פרוג: “תנו תכריכים למתים – ולחם לחיים!” פתרונה של שאלה זו הוא מתפקידה של העזרה היהודית ההדדית, של הפילנטרופּיה, של הקהילות בתוך עצמן ושל הקהילות אחת לשניה, כפי שהיה מימים ימימה, בימי צרה וצוקה לישראל. בפרק זה של היום והשעה, ישנה גם שאלה שניה, שאלת התגוננות היהדות בדרך הנסיגה שלה. היא אומרת: מלחמת הגנה פוליטית, ככל שהיד מגעת, היא אומרת התגוננות פיזית מפני פורעים ופרעות, קידוש השם היהודי ע"י הגנה עצמית אקטיבית ואמיצה. הפרק השני היא שאלת המחר, שאלת העתיד, שאלה שמעבר לגזירת “השחיטה” הבוערת, ומעבר לתחום התבערה האקטואלית, זו שנוגעת במידה שווה לשאננים ביהדות כיום, לאלה שמבריחים עוד מעל מצחם את הכרת גורלם כזבוב מטריד, ולאלה שהכרה זו כבר מנערת ומטלטלת אותם מבלי להרפות מהם – על השאלה הזאת אין תשובה אלא אחת: ארץ־ישראל!

כל התנועות הטריטוריאליסטיות שקמו מחדש בגולה היהודית, כל אותה ההסתערות המחודשת על מפת העולם כדי לגלות בה “ארץ חפשית” בשביל היהודים, כל אותם בעלי־האוב שמעלים את צלו של זנגויל מן הנשיה או שמעמידים כהנים חדשים לאליל זה, את אלפרד דבלינג וכדומה – כל אלה אינם אלא מעשי תעתועים, שאין ואי־אפשר שיהיה ביכולת להציל גם עיירה יהודית קטנה מן הכליה. גם כל התכניות האחרות שכבר נולדו ושעוד דוגרים עליהן לע“ע, המכוונות להמציא דרכי־פתרון שחוצים את דרך הציונות, שרוצים להעמיד שוב את שאלת היהודים בעולם כשאלה של צדקה גדולה, או אפילו כשאלה כלכלית גרידא, שחוזרים אל הפתרונות הנאיביים של הברון הירש ויק”א מלפני חמישים שנה ושל הג’וינט מלפני חמש־עשרה שנה – סופם להתבדות ולהסתיים בבזבוז הון ואנרגיה לאומית לבטלה. אין יותר כיום בשטח זה ויכוח, כפי שהיה בימיו של הרצל. אנו עומדים כבר אחרי נסיונות מרובים וגדולים של פתרון שאלת היהודים בדרך של תקומה לאומית־מדינית על אדמת א“י, נסיון בעל כיבושים גדולים ןבעל אופקים רחבים – ולעומתו הנסיונות של “קולוניזציא” ו”אמיגרציא" שנעשו מתוך אספּקט כלכלי בלבד, ללא תקומה וללא תוחלת, והנסיונות של הפילנטרופּיה הגדולה, של הג’וינט, אשר פיזרה לכל הרוחות מאות מליונים דולרים, מבלי ליצור אף ערך אחד בר־קיימא. עכשיו בכל אופן אין התנאים האובייקטיביים נוחים יותר למען ישיגו ע"י נסיונות מחודשים מסוג זה נצחונות יותר גדולים משהשיגו קודם.

לפיכך אין לבנו שלם גם עם הקריאה המחודשת “לך כנוס!” המנסרת עתה בעולמנו. קונגרס יהודי עולמי עתיד להיות בשעה הזאת ובמסיבות הנתונות לא יותר מאשר בקשת מפלט מפני המציאות בתוך חיקה של השלייה עצמית חדשה. ה“לך כנוס!” שאנו מצווים עליו היה כבר, הוא התקיים בבזל לפני שלשים ושמונה שנה והוא חוזר ומתקיים עתה מדי שנתיים מחדש. הוא כבר אמר ליהודים ולעולם הבלתי היהודי את אשר יש לומר בשאלה הזאת ואת אשר יש לפעול כדי לצאת מסדר האמירה אל סדר העשיה. בתורה שבעל־פה אין מה לחדש יותר – ובשביל תורת המעשה וההגשמה נוצרו מכשירים פועלים, שאפשר כמובן להפעילם יותר, להגביר את ציודם בכוחות ובאמצעים, כדי להגדיל את כוח התנופה שלהם ולהתאימם אל התפקידים הגדולים והתכופים של התקופה הזאת.

מה יעשה עתה קונגרס יהודי, אשר יהיה מורכב מפלגות ישראל, המתרוצצות, העובדות כל אחת לאל אחר ושאי־אפשר לרכזן כיום מסביב לאידיאה מרכזית משותפת ומסביב לתפקיד קונסטרוקטיבי בעל ערך? הוא ימחה? כבר דיברנו למעלה על ערכה של מחאה זו, אך לו לכל הפחות היה מסוגל לעשות זאת! במצב הענינים הנוכחי, אין הוא מוכשר גם לכך. זה הוכח כבר למדי בועידות ההכנה שקדמו לקונגרס, וזה ברור ומוסבר מתוך המסיבות הפוליטיות החיצוניות שצירי כל הארצות יהיו נתונין בהן. האם יש לו לקונגרס זה איזה תכנית פעולה קונסטרוקטיבית שבכוחו לבצע אותה? אין! יש רק “סדר־יום”. ואת אשר הוא אומר לעשות, לרכז את פעולות החברות השונות, שפועלות בצורה אוטוקרטית, הרי גם בזה כוח השפעתו של קונגרס זה מוטל בספק גדול.

אם יש כיום תפקיד ציבורי גדול, נוכח הלהבות האלה שאחזו את יהדות הגולה – הרי זה גבורת כוחה וארגונה של ההסתדרות הציונית, ריכוז ההתעוררות העממית, ריכוז המרץ והאמצעים ילידי המצוקה, למען תוכל להרחיב, בהתאם לתביעות התקופה הזאת, את הדרך היחידה שפתוחה בפני היהדות הדוויה לקראת גאולתה והצלתה.


תרצ"ו


המלצות קוראים
תגיות