רקע
יצחק לופבן
סמל בתוך סמל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מבעד לעננים הכבדים שנערמו על פני האופקים שלנו בימים אלה, הופיעה מעין פיסת־יד קטנה שמושיטה לנו את האות והסמל לאוריינטציה נבונה ותגובה קולעת את התכלית ההיסטורית, אשר אנו מצוּוים עליהן נוכח כל התנקשות וכל מזימת־השמדה הנחרשת על מפעלנו.

בכ“ב סיון תרפ”א היו פרעות בארץ, פרעות חמורות שעלו לנו בהרבה עשרות קרבנות נפש יקרים ובנזקי רכוש מרובים – ופחות מחמשה חדשים לאחר זה, בח' באלול של אותה שנה, פתחה נהלל את מערכת הכיבוש והיצירה החדשה של ההסתדרות הציונית ותנועת הפועלים העברית, בתקעה באדמת ביצות ושממה את היתדות הראשונות למפעל ישובי חקלאי גדול. סמוך לעלית נהלל באה העליה לעמק נוריס; עין חרוד, תל־יוסף, כפר־יחזקאל, גבע וכו', ומלבד העמדות הכלכליות, אשר חשיבותן המכרעת נתגלתה אולי לישוב העברי בצורה בולטת ביותר בימי מצור ומצוק אלה, נכבשו גם עמדות אסטרטגיות חשובות באותו מקום אשר שימש בימים קדומים שער־התקפה והתפרצות לצוררינו לוחצינו הפוליטיים מבין העממים והארצות השכנות.

מפעל זה הראה לנו את הדרך שעלינו ללכת בה ואת המעשה אשר עלינו לעשות, כדי לבנות בסיס נאמן מתחת לשטרי־הזכויות המדיניים שבידינו, אשר כל עוד הם מופשטים ואין מאחוריהם מציאות מדינית עברית, מציאות מוצקה מושרשה בקרקע ובמקורות היצירה הראשוניים, הם עלולים לשמש תמיד אובייקט לנסיונות של ביטול ומתן פירושים מסולפים; וכל עוד משמרת ההגנה הלאומית שלנו לא תהיה ערוכה כחומה בצורה של ישובים תרבותיים, ישובי כפר המשתרעים על פני כל אזורי הארץ, על עמקיה והרריה – יתעוררו כפעם בפעם היצרים הרעים של אויבינו, היצרים של צרות־עין נציונליסטית ויצרי המדבר שלוחי הרסן, שואפי הרג ואבדון, להתנקש במפעלנו ולרצות להשמידו.

חג חמש־עשרה השנה לעליה לעמק, שהרשינו לעצמנו להציג לו זכר צנוע בימים אלה, מפגין את הכיבושים החלוציים ואת נקודות הביצרון שלנו בשעה הטרופה הזאת – אך הוא מפגין לצערנו גם את נקודות התורפה הרבות ומסוכנות שבדרכי ההגשמה. לאור המאורעות האלה דוקא, לאור השתוללות הרצח והטרור ולאור הנרגנות המדינית שנרקמת מסביבנו, אנו יכולים ללמוד היטב מזה אשר עשינו על זה אשר בעוונות הדור הזנחנו מעשותו. ואם אנחנו שואלים את עצמנו בשל מה באונו כל הרעות הגדולות שאופפות אותנו כעת, הרי מלבד המסיבות החיצוניות שבמערכה המדינית, עלינו לומר שהן באו בעיקר בשל זה שהישגי היצירה שלנו, אם כי גדולים הם מפאת עצמם, הם קטנים בכל זאת מכדי לנטוע בלב צוררינו את הכרת ההכרח להשלים עם המציאות היהודית בארץ ועם העליה היהודית כעם עובדה מדינית בל תמוט; בשל זה שנמצאים בארץ אזורים רחבים ורצופים שעדיין לא דרכה בהם רגל ההתיישבות היהודית; בשל זה שבמסילות העיקריות של הארץ, משני צדי הדרך הארוכה מירושלים עד עפולה, אינה נמצאת (פרט לעטרות הסמוכה לירושלים), אף נקודת ישוב יהודית אחת, והוא הדין בדרך ת"א ירושלים (פרט למקוה ישראל ולקרית ענבים), מעכו לצפת וכו' בשל זה שקצרה ידינו מלמלאות את חמש־עשרה השנה האלה במעשי־יצירה כמלוא נפחן וכמלוא האפשרויות האובייקטיביות שהכילו בקרבן. בשל זה בעיקר באוּנו הרעות האלה, ומעמדנו המדיני רופף משום שמעמדנו המציאותי איננו עדיין איתן מבוצר למדי.

העליה לעמק איננה, איפוא, רק פרוגרמה ישובית־כלכלית, כי אם גם פּרוגרמה מדינית, קובעת וחותכת גורל. איש מאתנו איננו יכול להתנבא כעת איך וכיצד תסתיים המערכה הפוליטית שאנו עומדים בה, אך תסתיים איך שתסתיים, אם בנצחונות ואם בנסיונות של קיפוחים נוספים והצרת צעדינו בארץ – שום נצחון לא יהיה ערך של קיימא, אם אחריו לא יבוא אותו מעשה־רב שהוא בלבד מסוגל להפוך, בקנה מידה רחב ובקצב מהיר, את האבסטרקציה של “זכויות מדיניות” לממשות ישובית, ושום נסיון של קיפוח מדיני לא יחזיק מעמד אם ננגח אותו באילי־הברזל של יצירתנו הקונסטרוקטיבית.

חג נהלל ועין־חרוד, חג תל־יוסף וכפר־יחזקאל, חגה של גבע וחגן של כל הנקודות הישוביות, אשר ראשיתן באותה הסתערות ציונית רבת המעוף שבאה לאחר הפרעות של תרפ"א – חג זה אומר לנו, שמעבר למבוכת השעה הנוכחית, מעבר למערכת ההתגוננות שלנו בפני מרצחים ומחבלים, מעבר להתאבקותנו הקשה בשטח המדיני, מעבר לכל אלה צריכה מחשבתנו אנו והמחשבה הציונית כולה להיות מרוכזת בשעה הזאת בארגון הכוחות והאמצעים למען אפשר לנו תיכף למחרת המאורעות עליות חדשות כאלה, יותר גדולות ויותר מרובות, עליות בעמקים ועליות בהרים, עליה לבית־שאן, לעמק החולה, לאדמת צמח, עליה לכל מקום שיש אדמה מוכנה בידים עבריות ולכל מקום שאפשר לרכוש אדמה חדשה להתיישבות יהודית.

וישנו סמל בתוך סמל בזכר־לחג זה, והפגנה בתוך הפגנה. בעצם ימי המצוק והמשבר הכלכלי שעוברים על ישובנו, הכניסו משקי העמק, נהלל, תל־יוסף ועין חרוד, את התשלומים הראשונים לקרן־היסוד על חשבון ההלואה שקיבלו מידה להתיישבותם. בזה ניתנה הוכחה, בצורה הפופלרית ביותר, באותה צורה שקרובה מאוד להבנתם של אנשי החשבון אשר בתוכנו, לאיתנותה הכלכלית של ההתיישבות הלאומי, הקבוצתית כמו המושבית, אשר רבים מאד הזדרזו להכריז עליה כ“עסק־ביש” שכולו הפסד.

הרי לא עברו ימים רבים מאז נשמעה בתוך הציונות הבעל־ביתית אותה מקהלת הלעג והביטול כלפי ההתיישבות הלאומית, שאין אימון בה, שאינה אלא השקעה אבודה, ענין שב“צדקה”, ומתוך כך קמה ההתנגדות לשיטת הפעולה של הקרנות הלאומיות, ואף לקרנות הלאומיות עצמן. הרי עוד בקונגרס האחרון בלוצרן, היו אשר בויכוח הכללי, לאחרי הרצאתו של הד“ר רופין על עשרים וחמש שנות התיישבות, הפטירו דברי לעג מעין אלה על ה”רווחים" שבדה אותם רופין מלבו ועל “החוזים” עם המתיישבים שאין בהם ממש. והנה, אשר לא הצליחו להוכיח לא הלך־נפש ביחס להתיישבות חלוצית זו ולא מראה־העינים של ההתפתחות הנפלאה שהגיעו אליה המשקים האלה, ואף לא המאזנים והטבלאות, תצליח בודאי להוכיח עובדה זו של סילוק התשלומים הראשונים. ואנו רוצים לקוות, שהמקטרגים מאתמול קבלו את העובדה הזאת לא בבושת פנים, כי אם בהרגשה של שמחה על אשר נבואתם הרעה נתבדתה בצורה כה יפה ומעודדת, ויסיקו ממנה גם מסקנות אידיאולוגיות בדבר תפקידי הציונות ושיטת עבודתה בהווה ובבאות.

אכן, לא על נקלה הגיעו המשקים להתפתחות מבורכת זו. שנות סבל והתאמצות למעלה מכוח אנוש נועדו להם בראשונה לעולי העמק האלה, אשר נדרשו ללא שאלו, ועלו אל אדמות השממה והביצות, מבלי לחכות לרשות מאת המוסדות המיישבים, מבלי לחכות לאמצעים ולתקציבים. “התקציב” היחידי שהיה מובטח להם בעת עליתם היה הרצון החלוצי, היתה ההכרה בהכרח ההיסטורי של המעשה שהם נגשו לעשותו, היתה האמונה הגדולה בלבם שיכלו להם לקשיים ולמכשולים המרובים אשר בדרך שהם התייצבו עליו, והבטחון הפנימי שסופם לצאת מנצחים ממלחמה זו שקראו על ישימון הדורות. מי שזוכר את הימים הראשונים, את משכנות הצריפים הסדוקים והאהלים המרופטים, את הדלות הגדולה, הגדולה מאד, בחלק החמרי של החיים האלה, אשר צפצפה מכל הפינות, את המשברים הפנימיים, הנפשיים, את אותו הדשדוּש הנורא מתוך יגע, עקשנות ויאוש כאחד – אי־אפשר לו שלא ישתאה ולא יתמלא יראת כבוד ורוממות לאוצר הכוחות החלוציים והמוסריים שנמצאו בתוך האנשים האלה לבצע את המפעל הזה ולהצעידו עד הלום.

עתה עוד מעט ונטשטשו עקבות מעשה־בראשית. נטעי נעמנים משתרעים בשורות קצובות במקום הקוצים וצמחי־הביצה שכיסו מקודם את השטחים האלה; עצים וצל, ירק רענן ופרי מגדים; בתים בנויים לתפארת, בתי־אוכל מרווחים, רפתות מודרניות, שכלולים טכניים מרובים. ואם כי עוד טרם נסתיימה ההתאבקות, עוד לא הוסרו כל המכשולים, והפרובלימטיקה המשקית עוד לא מצאה את פתרונה השלם – הרי כל פינת חצר וכל פאת שדה בעלית עמק זו, קוראת ומבשרת לנו:

בסימן הזה תנצחו!


תרצ"ז


המלצות קוראים
תגיות