רקע
יצחק לופבן
וייצמן בפני הועדה המלכותית

לבות המוני בית⁻ישראל בארץ ובכל רחבי הגולה ליוו בצפיה מתוחה ובתפילה חרדה את הופעתו של וייצמן לפני כס⁻משפט זה שכוננה הממשלה האנגלית כדי לשפוט את מפעלנו בא"י, ואולי גם לחתוך את גורלו למשך שנים רבות. הרגשה משותפת אפפה את כולנו שהופעה זו מחוייבת להיות גדולה וכבירת⁻ביטוי; שעליה להפוך את אותו המכשיר אשר מציעיו ומכונניו אולי התכוונו לעשותו תחבולה למען הוסיף מכשולים על דרך עבודתנו ולמען הנמיך את קומת מפעלנו, להזדמנות היסטורית כדי לבוא במשפט עם שופטינו, ולגולל לפני הממשלה הבריטית ולפני שארית שעת⁻הקהל הנאורה בעולם את פרשת הטרגדיה האיומה שבה מפרפר עם בן מיליונים רבים אשר נמלאה סאת גורלו, ואשר אין לו מוצא ומפלט אחר ממצוקתו הגדולה מלבד זה היחידי שכל תמרורי הדרך של דברי⁻ימיו כבדי התלאות מוליכים אליו.

וייצמן ידע הפעם, כמו תמיד, את גודל השליחות אשר הוטלה עליו. אחת הסגולות הנפלאות של אישיותו הדגוּלה היא זו שהוא יודע תמיד לכוון את השעה, להתעלות עמה ולכוון את עצמו אליה. אחרי ימי הדקלרציה של בלפור, ועידת⁻השלום וועידות סן⁻רימו, הגיעו מחדש ימים הרי⁻עולם לאומה הישראלית. לא רק בגלל הפרעות בא“י ובגלל הנרגנות הפוליטית שנרקמת נגדנו כאן, אלא בגלל התמוטה הכללית של הגולה הישראלית, שאין לה כנראה כל מעצור עוד; בגלל זה שלא רק בגרמניה, בפולין, בליטא וברומניה, ששם מאכלת ההשמדה שלופה כבר וגוזרת על ימין ועל שמאל, אלא מקצה עולם עד קצהו, גם במקום שפזורי ישראל יושבים עדיין בשלוה, כביכול, פעמי הכליון הולכות וקרבות במהירות יותר גדולה מכפי שאנו משערים. ועוד בגלל דבר אחד: יום אל יום יחרד: אם לא עכשיו – מי יודע אם נוכל שוב; אם לא עתה נבצר את התחלת ההצלה שלנו בא”י, אם לא נבטיח אותה מפני מזימות ברוטליות, אם לא נוציא אותה למרחב, למען תוכל למלאות את יעודה, לפתוח את שעריה בפני המוני “צועדי הגאולה” קשי⁻הרוח, הנוהרים לקראתה במר יאושם ובשביב תקותם האחרונה על פני כל שבילי העולם, אם לא תיווצר עתה היכולת להחיש את מפעלנו ולפתוח את כל סגור כוחו למען יוכל לשמש במלואו את המטרה שלה נועד – מי יודע אם לא יבצר מאתנו לעשות את הדבר אחרי כן, על אף בטחוננו ב“נצח ישראל”.

אכן השעה החמורה והסוערה הזאת היא גם שעת מערכה גדולה וכבדה על הצלת האומה – והיא מצאה שוב, כמו במוצאי מלחמת העולם, את שליחה הנאמן ואת מבטאה הראוי לה, בוייצמן.

הנה ראינו אותו ניצב בראש המערכה הזאת במלוא אזנו הרוחני, ראינו את “פני אביר יעקב ההולכים בקרב”; ראינו איך דבריו השקטים, הפשוטים והשקולים היו לנהמת נפש עזה ולשאגת עם אדירה. העדות הזאת קיבלה פתאום אותו מושג נעלה וכולל אשר בצירוף “לוחות העדות”, עדות לישראל, עדות ההיסטוריה הישראלית, העוטה גאון והעטופה יגון וסבל כאחד. הוא שם את עצמו כגשר המקומר על פני גלויות ישראל, המרתק כל שלשלת הדורות; כאילו הוא האיש אשר יצא בראש גולים בימי נבוכדנאצר ושב לארץ הזאת בראש גאולים בימי זרובבל, וגלה שוב עם ר' יוחנן בן זכאי מירושלים ליבנה בימי טיטוס ומשם לספרד, ומספרד שב עם דון יוסף הנשיא לחונן את טבריה ולבנותה; כאילו הוא אשר גורש מאנגליה בידי אדוארד הראשון ושב אליה בימי מנשה בן⁻ישראל ואוליבר קרומבל, כדי להשלים את גלות ישראל ולהכשירה לגאולה; הוא אשר בא ללון את לילה של גלות בפולין בימי קזימירש הגדול, והנה הוא ניצב כאן בראש המיליונים המיותרים, ניצב בגובה הארזים שלו, כאחד השב אחרי נדידת עולם ארוכה וממושכת ובידו החוליה הקיצונית של רתוקות השלשלת, שסחבה עמו מכאן ואשר לא נותקה ולא נפגמה, כדי לחברה שוב אל מקור מוצאה.

כאילו את תולדות חייו סיפר; הוא דיבר בלשון נוכח: “מלחמה קשה נלחמנו עמם, עם לגיונות רומא”; הוא היה באותו מעמד, על גבו חרשו החורשים, הוא אשר נאבק את ההתאבקות הגדולה הזאת בכל התחנות על פני דרך היסורין הארוכה של גלות ישראל; והוא שליחו של אותו מעמד ותובע את עלבונו, את עלבון הדורות המרובים מאז ועד עתה, ואת עלבונה של השעה הנוכחית, כשהמפעל הצודק ביותר מבחינה אנושית והמוצדק ביותר מבחינה לאומית, שהחל העם היהודי הנידח ונטוש המולדת להקים על האדמה הזאת שעליה נולד בתור עם ואליה הוא שב, נהפך לאובייקט של נרגנות, של מזימות הכשלה, של משובת פורעים ותעלולי שליטים. של צרות⁻עין ורשעות מצד אנשים שבעי גורל, אשר לא ידעו מעולם רעב למולדת ורעב לקרקע.

מלים פשוטות היו אלה, אך חודרות ונוקבות תהומות; דברים שקטים אך חדורים עוז, אמונה והכרה⁻עצמית; הם לא באו להתנצח ולקנטר, כי אם לגלות את כוונתה ההיסטורית של הציונות, ולחשוף את התוכן המוסרי והאנושי של דרך הגשמתה, להעלות את הענינים, פלסטיים ומוארים, למען יעידו על עצמם ויזהירו בצדקתם. אין צורך לטעון לדבר הצודק והמוכח – הוא טוען לעצמו, ובמקום שיש מצפון הוא מוצא אליו את דרכו. ואכן וייצמן לא טען בפני הועדה, לא השמש באמצעים ריטוריים, לא נאם, הוא רק תינה את הדברים, העבירם קו⁻קו, מתוך חסכון גדול של מלים, אך מתוך שפע רב של אור⁻נפש. לפיכך היו הדברים הישנים⁻נושנים חדשים כמנתינתם. מה היתה כוונת יוצרי הסטטוס המדיני החדש והמיוחד במינו של א"י, ומה ההוראות הממשיות שנובעות ממנו, מה זה “בית” ומה זאת “עליה” יהודית, מהי אדמה בידי יהודים בארץ זוּ, ומהוּ תוכנה הכלכלי והמוסרי של העבודה העברית והעבודה העצמית, מה הם היחסים המתוקנים בינינו לבין הערבים שאנו שואפים להם, ומה טיבם של הפירושים הכוזבים הניתנים מצד זה או אחר לזכויותינו ולמעשינו – כל הדברים האלה שאנו דשים בהם, לכאורה, יום יום, כאילו יצאו רק עתה מבית⁻היוצר של הנמקתנו המדינית, כאילו קרמו עליהם מחדש עור ובשר והפכו לכוח הוכחה עצום.

אין איש מאתנו יודע באיזו מידה חדרו דברי וייצמן ללבות השופטים הנעלים, ואם כיוונו את מחשבות לבם לטובה על עניננו שהועמד לדין, או לא. אך מה שהשמיע וייצמן במעמד זה פרץ את תחומי המקום והזמן. הועדה המלכותית שימשה בשבילו לא אוזנו של עולם. ואותו מעמד שנועד להיות אפיזודה בהתאבקותנו המדינית, נהפך למעמד מתן⁻הציונות מחדש. מכאן חשיבותם הגדולה של הדברים גם כלפי פנים. העם הציוני נוכח לדעת איזה כוחות עצורים בענין שלנו, איזה גיצים ולהבות בוקעים ממנו, כשיד אמונה מכה על החלמיש הזה. הוא נוכח גם לדעת איך אפשר ואיך צריך לדבר על עניני הציונות במעמד מדיני אחראי, ללא עויתות דמגוגיות וללא שפך מלים נבובות, כי אם בכנות וביושר⁻לב, ולהגיע במלים כה פשוטות לידי עצמה של ביטוי, שהופך להיות משא וחזון. לפיכך כה התרגש העם, לכל שדרותיו ומפלגותיו, לדברי וייצמן.

העם הזה ראה אולי בפעם הראשונה את וייצמן בשליחותו המדינית. רק יחידים ראו אותו בעבודתו בימי מתן הצהרת בלפור. רק שני אנשים יהודים היו נוכחים בדברו את דבריו בועידת השלום. בועידת סן⁻רימו מסופקני אם היה איש מלבדו. כל עבודתו המדינית, המו"מ שלו עם שליטי בריטניה ועם שליטי עולם, מטבע הדברים שהם מתנהלים מאחורי דלתים סגורות. מכל אשר הוא דובר שם, מכל אשר הוא תובע, נלחם, נאבק, מכל הסכנות שעליו להרחיק ומכל הגזירות שעליו לקרוע – מגיע לאזני העם רק הד חלש. על הבמה הציונית והפומבית, כשוייצמן נפגש עם העם פנים אל פנים, הוא מופיע כמעט תמיד כאיש התוכחה, המשמיע דברים כבושים, תובע, כמעט טרחן בתביעותיו, כופה עוּלים, מטיל חובות, דורש קרבנות, הורס קורי אשליות, ושובר כלי⁻זכוכית⁻לבנה בעצם ימי החדווה והתרוממות הרוח, כדי למנוע משיכחה עצמית ולהזכיר את האחריות ואת קשי התפקיד המחייבים מיצוי כל כוחותיו הנפשיים והחומריים של העם למעשה ההגשמה. את זאת אין דרכם של אנשים לשמוע בסבלנות מספיקה, להיפך, דברים אלה מעוררים אפילו לעתים טינא: איזה מנהיג הוא זה, אשר במקום לייסר את האנגלים, הוא מייסר אותנו! עתה ראו את וייצמן באופן בלתי אמצעי בשליחותו ובתפקידו המדיני, שמעו את גאון ישראל מדבר מתוך גרונו בפגישתו עם העולם החיצוני, ראו כי קורן עור פניו – לפיכך הגיש לו העם, העם הציוני כולו ללא הבדל מפלגה וזרם (מלבד אולי שארית זעומה ומבוטלת של מושכי⁻רוק פטפטנים) את תודתו מלב ונפש.

תרצ"ז


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!