רקע
יצחק לופבן
כי האדמה היא הנפש...
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(במלאת עשרים שנה להגנת תל⁻חי)


עשרים שנה שחלפו מאותו היום בו נסתיימה בקרבנות רבים ויקרים, אך בנצחון מוסרי ומדיני מכריע, המערכה הדרמטית מאוד להגנת כברת⁻האדמה היהודית הקטנה בצפונה של א"י – מצטרפות לסמל רב משמעות ועתיר רמזים בשעה הנוכחית, שעה הרת דאגה וחרדה לציונות ולאומה העברית.

מתל⁻חי התחיל הדבר. תוך פרק הזמן שבין מוצאי מלחמת⁻העולם הקודמת לבין ראשיתה של המלחמה שאנו עומדים בה, היו לנו תאריכים היסטוריים לא מעטים, אשר קבעו, במידה זו או אחרת, את גורלו ואת התפתחותו של מפעלנו בארץ. אבל רק שנים מהתאריכים האלה הם בני⁻הכרעה, שמהם מפנה כלפי היאבקות ממושכת בדרך היורטת והיגעה שהלכנו בה עד עתה ושאנו עתידים, כפי הנראה, ללכת בה גם בימים הבאים. הראשון הוא: כניסת החלוץ של הפרשים האוסטרליים לארץ הזאת עם בשורת הצהרת בלפור בעקבותיו, אשר פתחה בפני שבי⁻ציון את הדרך המדינית לאדמת מולדתם; והשני – פגישתנו הראשונה עם אופוזיציה מסתערת, אשר אמרה להדוף אותנו מעל האדמה הזאת ולחסום בפנינו את הדרך אליה בכוח אלמוּת.

גם בחשבון פנימי התחיל הדבר מתל⁻חי. המיתוס שנרקם אז על אדמת הגליל העליון, יותר משהנהו מיתוס של גבורה מחודשת בישראל, הנהו מיתוס של אדמה מחודשת לישראל. האנשים שחיו שם, שעמדו שם על המשמר, שהתייצבו מעטים נגד רבים ונלחמו בעוז ובמסירות נפש, לא היו אבירים ולא אנשי⁻מלחמה, ומשא⁻נפשם לא היה לנחול כבוד גבורים או לרשום דפי גבורה בספר הימים שלנו. אלה היו קומץ מתוך קומץ כורתי הברית החדשה עם אדמת המולדת, שהתחיל להכות שרשים נאמנים באדמה הזאת ולחוש את ערכה ככוח כלכלי ראשוני, ככוח מדיני מכריע וכחוויה נפשית עמוקה של עם ותרבות⁻עם. “אדמה אדמה!” לא כדרך הקריאה הצוהלת של מגלי העולם החדש על סיפונה של אנית קולומבוס, כי אם כתביעה חרדה מתוך הכרה מאירה שכאן נקודת הכובד ומקור החיים לעתידות האומה העברית בארצה, שכאן מוכרחים להאחז ולהתבצר בשעה שרוצים להפוך הזדמנות מדינית לעובדה מדינית – זו היתה הקריאה הראשונה שבה פגש הקומץ הזה את חופה של התקופה הפוליטית החדשה, לאחר ארבע שנות הסגר וטלטלת⁻סבל רבה של ימי המלחמה. וכשהגיעה שעת הנסיון הקשה, כשנאמנותה של הברית החדשה הועמדה במבחן האש, ומן הצורך היה להוכיח מהו המחיר שהיהודי החדש, תאב מולדת וקוממיות, מוכן לשלם בעד פאת⁻אדמה עברית בארץ הזאת – הוא עמד בנסיון זה והוכיח. הוא הוכיח את הדבר בכוח הוכחה שאין למעלה הימנו, ושילם את המחיר היקר ביותר שיש ביכולתם של בני אדם לשלם בעד חפץ⁻חיים של עם. על כפות המאזנים עלה הפעם אובייקט, שהיהודים לא שקלו אותו בכלל זה דורות רבים: אדמת מולדת, התשוקה אליה, והדבקות בה, אשר אין בנפש עם, המבקש לשוב לתחיה לאומית ומדינית, משקלות⁻נגדיים כבדים כאלה שיכריעו אותו.

וגדול, גדול מאד היה האפקט של ההוכחה הזאת. אלה שהיו מלעיגים כסנבלט בשעתו ואמרו “אם יעלה שועל ופרץ בחומת אבניהם”, נדהמו לא מעט כאשר נוכחו ברצינותו של המעשה הזה ובעקשנות הקדושה שמפעמת אותו. זו היתה בעצם ההיאבקות הרצינית הראשונה, בקנה מידה גדול, על זכותנו לאדמה בארץ הזאת. מה שהיה לפני כן, ההתנקשויות הקטנות שהישוב היהודי החדש ידע אותן מאז היותו ועמד בהן בגבורה רבה, לא היה להן אופי מדיני בולט. מתל⁻חי ואילך מקבלת ההיאבקות הזאת את אופיה המדיני הברור, ומעמידה במרכז את הבעיה אם זה שהיהודים עושים בארץ יש בו יציבות, יש לו שרשים עמוקים ודינמיקה היסטורית חדשה, או איננו אלא אפיזודה בת⁻חלוף, שאפשר להביאה לידי התמוטטות ע“י מכשולים שישימו לרגליה כפעם בפעם. פרשת תל⁻חי לא נסתיימה בי”א באדר שנת תר"פ. היא נמשכה בצורות ובגילויים שונים מאז ועד היום הזה, במשך כל עשרים השנה. במידה שגדלה ההכרה שאין זאת אפיזודה, שפועלים כאן כוחות היסטוריים חזקים ובעלי משקל, גדל אצל מישהו היצר לנסות להתקומם נגד זה בכוחות תנופה גדולים יותר ונמרצים יותר. אבל רוחה של תל⁻חי עמדה לנו במשך כל התקופה הזאת, לא בלבד להשיב אחור את היד המונפה, אלא להפוך כל נסיון של התנקשות למקור חדש של כוחות העפלה, ביצור והרחבה.

כוחה החינוכי והשפעתה הרוחנית של תל⁻חי הלכו וגדלו, הלכו וגברו במשך עשרים השנים הללו בתוך תנועת המגשימים והמגינים. היא ניערה מעל עצמה את הבוקי סריקי של פולחן אבירים חיצוני וטפל אשר אמרו לתלות בה. מי שמדבר עתה על תל⁻חי יודע היטב שאין זאת אותה מלה גנובה המקשקשת בלגין הריק של איזו כת עקרה ודסטרוקטיבית, כי אם רציפות רעיונית, מחנכת ומדריכה לברית עבודה נאמנה עם אדמת המולדת ומציאות ישובית של נוער⁻עולה ונוער⁻עובד, המחונן את האדמה הזאת, שלפני עשרים שנה נתנו אנשי⁻העבודה את נפשם על הגנתה. הוא יודע גם את החסד המדיני שהיה באותו מעמד, אשר בבוא העת להציב את גבולות הארץ, נהפכה אדמת מריבה זו לגורם מכריע שיעקמו עליה את הקו שהיה מותוה מלכתחילה, וישרטטו מסביבה ומסביב הישובים היהודיים שעל תחומיה את אותו הצואר הדק הנטוי בערגה כה רבה מול גבולות הארץ הטבעיים.

מאורע תל⁻חי איננו עוד זכרון אֵבל בתוכנו. את זכר האנשים שעמדו ונפלו באותה מערכה הננו מעלים מדי שנה בשנה בהערצה וביקר חגיגי. ואעפי“כ תלויה הפעם דוקא על יום הזכרון העשרים, עננת⁻עצבון כבדה מאד. אנו מחוייבים לשאול את עצמנו: מה עשינו, מה עשתה התנועה הציונית בירושת תל⁻חי? רק למחצה שמרנו עליה. את תוכנה הרוחני ידענו למסור לדור, אך את מוסר⁻ההשכל הממשי ואת תורת המעשה הנובעים מתוך ההכרה כי האדמה היא הנפש – לא נחלה הציונות. ההיאבקות שלנו על אדמת ארץ⁻ישראל במשך עשרים השנה, לא היתה רק היאבקות עם אופוזיציה חיצונית, אלא גם עם עצלות⁻לב וקוצר⁻ראות פנימיים. היו בתוכנו אנשים צופי⁻עתידות שהזהירו השכם והזהר על הסכנות האורבות לעמדת⁻השתיה הזאת. היו שחזו מראש את ההתפתחות כפי שהיא באה עתה, ודרשו כבר בראשית עשרים השנה האלה את ריכוז כל המרץ והיכולת הציונית בנקודה הזאת, ואחרי כן חזרו על דרישה זו בכל חליפות העתים הציוניות. אבל, כשם שהיו “חכמים” פוליטיים, שיעצו לנו לעזוב את תל⁻חי משום שהענין “אינו כדאי”, כך היו “חכמים” כלכליים, שהעתיקו את ה”לא כדאי" על האובייקט הזה ששמו אדמה. לא בלבד ש“לא כדאי” אמרו, אלא אפילו “אסור”, פן יקפצו ויאמירו המחירים; ולא רק “אסור” אמרו, אלא גם “אין צורך” בדבר מלכתחילה, משום שאפשר לעשות פּוליטיקה ציונית וקולוניזציה ציונית גם בלי אדמה… ואלה שלא אמרו כך, בחרו מתוך עצלות לבם להתלהב לכל מיני נוסחאות קלוקל ודברי ריבות ציוניים, כדי להפיג את אימת המעמסה שבתביעה הזאת, המטילה על הכלל ועל הפרט חובות כה חמורות. אף במרוצת השנים ותמורותיהן, כשאותות הסכנה החלו להיות בולטים לעין כל, והנסיון הוכיח כי האדמה אשר התנחמו עליה שהיא “לעולם עומדת” ולא תברח מאתנו, החלה נעה מאד ובורחת – לא לקחה הציונות מוסר ואי⁻אפשר היה להוציאה מתוך האיצטגנינות של בטחון⁻אוילים.

בינתים קרה דבר מה בעולם. התרחשו ובאו העתות בצרה. הכסף אשר יהודים ציונים ויהודים לא ציונים צררו אותו בידיהם או שהשקיעו אותו בנכסים “בטוחים” יותר מאשר אדמת ארץ⁻ישראל – בא השטן ולקחו. בינתיים חלו גם תמורות אחרות, וההישגים שלנו בשטח זה, שכה התפארנו בהם ופירסמנו אותם במספרים שמנים ובדיאגרמות צעקניות, הפכו יותר ויותר למזכרת עוון, באפסותם לגבי ההכרח והיכולת האובייקטיבית כאחד.

עתה אין הסכנה עומדת כבר ליד השער, אלא בתוך השער. ואנחנו לא נצדק כלפי האמת האובייקטיבית, אם נרצה לראות את מקור הסכנה הזאת רק בשרירות לבו של מישהו מחוצה לנו. בנו הוא. בנו, בקלות דעתנו ובקוצר ראייתנו במשך עשרים השנים הללו הוא הדבר, אם האדמה הזאת, ובשורה הראשונה אדמת הגליל, שעליה נלחמו מגיני תל⁻חי והפגינו בדמם את ערכה ואת ערך נחלתה לישראל, אם עתידותיה של האדמה הזאת מעוררים עתה חרדה גדולה בלבנו.

בכל אשר לקינו עד עתה, בכל אשר נלחצנו ונלחצים, לא היה עדיין משום פגיעה במקום שמשם הנשמה יוצאת. מכאן מתחילה הפגיעה. בכל אשר הזנחנו עד עתה בתפקיד שהטילה עלינו ההיסטוריה – הרי זוהי ההזנחה הפלילית ביותר שעליה אנו עתידים לתת את הדין. ספק אם יודעת התנועה הציונית ואם יודע הישוב העברי בארץ את הצפון בחיק הימים הקרובים ואת משמעותו. אנו נאבקים עדיין עם האיל המנגח, ואין מאתנו יודע אם יש מציל מידו או אם יעשה כרצונו ויגדיל. אבל בזמן הקצר והדחוק מאד שנשאר לנו עוד ישנה אפשרות להציל פורתא בכוח של מאמץ פנימי גדול ותכוף של העולם הציוני ושל הישוב העברי. וזה יהיה חילול הענין הנעלה שעליו התייצבו אנשי תל⁻חי במערכה והלכו בעינים פקוחות לקראת גורלם, אם נוכח המצב שאנו נתונים בו נסתפק בזה שנתנה את תפארת הגבורה של הימים ההם, ונתעלם מתוכנה האמיתי ומציווייה של גבורה זו.


ת"ש


המלצות קוראים
תגיות