רקע
יצחק לופבן
"אני מתנדב"!
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ההזדמנות שחיכה לה הישוב היהודי בארץ⁻ישראל, לשתף את עצמו בפועל עם בריטניה הגדולה במלחמה נגד הנאציזם והפאשיזם ובהגנת ארץ⁻ישראל מפני כל סכנה הצפויה לה – ראשיתה ניתנה לנו עתה ע“י גיוּסי⁻ההתנדבות לשלוש פורמציות צבאיות, שעליהם הכריזה ממשלת א”י. היא לא ניתנה לנו עדיין במלואה, ולא באותה צורה שאנו נושאים אליה את נפשנו. אבל קרוב הדבר לודאי שזאת היא רק התחלה, אשר במרוצת הימים תלך ותתרחב ותתן לישוב את האפשרות למלא את החובה שהוא מרגיש את עצמו נתבע לה עוד מראשית פרוץ המלחמה, והוא חרד לקראתה ביחוד בשלב החמור שהתפתחות המלחמה נכנסה לתוכו, ונוכח התקרבותה אל גבולות ארצנו.

אין צורך כלל לתאר במקום הזה את שדה המערכה בעולם בשעה הזאת. בריטניה הגדולה נשארה מבצר שגיב אחרון לחירות האדם ולתרבות האנושית, תוך סופת ההרס של פריצי עריצות. החלק הגדול ביותר של אירופה היה טרף לשיניה, ולכל מקום שתגיע היא מביאה אתה אבדן וכליה, כבלים ועינוּיי⁻עבדות לאדם ועם – וקודם לכל לאדם ולעם היהודי.

האדם והעם היהודי הם המטרה הראשונה לפגיעת המות והחורבן, בעקב תצעודת נצחונה של הברבריות. היא הספיקה כבר להשם את משכנות ישראל במידה שלא הספיקו לעשות זאת כל המצוקות הקשות שהתרחשו על עמנו הדווי במשך שנות גלותו הממושכות. היא רמסה אותנו, עקרה משורשם מרכזי יהודים עתיקי מסורת, הציתה אותם, בזזה את רכושם, ובכל מקום שידה מגעת הפכה את היהודי למשהו גרוע מעבד נקלה ומשולל זכויות. הפליטים היהודים אשר יד⁻הדמים המרשיעה של הנאציזם הניסה אותם מארצות מגוריהם, עתה השיגתם בארצות מפלטיהם, והם נרדפים עתה מפניה עד לירכתי ימים מאין דרך יותר להתחמק מנקמתה. מעינו יחמרמרו מאימה ומפחד כאשר מישהו מעלה על מחשבתו את האפשרות שתצעודת נצחון זו של הרשע והזדון לא תעצר במהרה, או שיבעה חס וחלילה איזה פרץ כל שהוא באותו מבצר שגיב אחרון ששמו האימפּריה הבריטית. זה יהיה אסון גדול לעולם, אך משנה אסון זה יהיה לאומה הישראלית, הצפוּיה להשמדה פיסית, ללא חנינה, בכל מקום שיחלוף צלה של המפלצת הנאצית.

אנו מצוּוים לשוות נגד עינינו את התמונה הזאת כהוויתה, באשר אנו באים להעריך את משקל החובה שאנו נתבעים לה. אי⁻אפשר שיהיה אף שמץ של ספק בתוכנו, שכל אשר יש ביכולתנו לצרף למאמציה של האומה הבריטית כדי להגביר את כוחה, לחזק את בצרונה ולהחיש את נצחונה על חית⁻הדמים המשתוללת, אנו מחוייבים לצרף, מתוך הכרה עמוקה שזהו עניננו אנו, שאנו עושים זאת למעננו. למען בטחונה של שארית הפליטה של האומה היהודית בעולם ולמען בטחונה של ארץ⁻ישראל, שארית הפליטה של התקוה היהודית בעולם, אשר הוכנסה עתה לתוך התחום הבלתי⁻אמצעי של הסכנה.

אנו הכרזנו על נכונותנו לכך מיד עם פרוץ המערכה, והכרזתנו היתה נאמנה וכנה. אנו יודעים היטב שכוחנו הכמותי אינו גדול ובודאי שאינו יכול להיות מכריע בהיאבקות איתנים זו. אבל באבנגליון מסופר שכשראה ישו אשה עניה מוציאה מתוך הסמרטוטים שלה שתי פרוטות⁻נחושת ושמה לתוך קופסת הנדבות של המקדש, אמר לבני⁻לויתו: “רואים אתם, אלמנה עניה זו שמה לתוך הקופסא הרבה יותר מאשר כל האחרים; האחרים נדבו ממותרותיהם – הלזו נדבה בעונייה את כל אשר לה”. דוקא בגלל דלותנו, בגלל זה שאנו חרדים על כל נפש יהודית בא"י, יש ערך מוסרי גדול לכל מתת נאמנה שלנו. ועל הגנת הארץ הזאת אנו מוכנים ואנו צריכים להיות מוכנים לתת את הכול. והגנת הארץ הזאת איננה מצטמצמת, כפי תפיסתו השטחית של מישהו, בתחום המוגדר שבין הירדן לבין הים ובין דן בצפון לבין רפה בדרום, אלא בתחום החזית הרחבה למדי של המזרח התיכון, בכל מקום שהחזית הזאת קיימת, ובכל מקום שיש אויב חיצוני או אויב פנימי, “גייס חמישי”, המזומן לסייע לאויב החיצוני.

אכן, קטן הוא כוחנו הכמותי; אך דוקא כאן, בחלקת החזית המזרחית ובאיסטדיה הנוכחית של המלחמה, יכול להיות ערך רב לכוחנו האיכותי, לאינטליגנציה המקצועית שלנו ולסגולות הנפש של בחורי ישראל, היודעים על מה ולשם מה הם יוצאים למערכה. אין אנו יכולים לנתח כאן את מהות התפקידים שאנו נתבעים להם עתה. במלחמה הנוכחית אין כל הבדל ב“יחוס” שבשרותים הצבאיים. המלחמה כיום היא מכונה אחת, מורכבת מחלקים בעלי חשיבות שוה, שבהעדר חלק אחד מהם כל המכונה משותקת. לפיכך ערך אחד כיום ל“יושבים על הכלים” ול“יורדים במלחמה”, לטייסים ולנהגי מכוניות, לנוטי⁻גשרים ולהורסי גשרים לתותחנים ולמיישרי⁻דרך בפני התותחנים. אותה תקופה של דרגות יחוס בשרותים, כאשר חיל הרגלי נחשב לדרגה נמוכה, חיל הפרשים למעלה ממנו וחיל⁻התותחנים לעילא ולעילא, חלפה ועברה מן העולם. אך ברור, שערך מכריע יש כיום דוקא לאינטליגנציה המקצועית, לטכנאים, לאנשים שיכולים על נקלה להתוודע למכונה מודרנית ולהשתמש בה כהלכה, וגם לאינטליגנציה בכלל, לאנשים שמסוגלים לא רק לציית באופן עיוור, אלא גם להבין את תפקידם ולהשקיע בו מנפשם ומרוחם. בסגולות אלה אנחנו התפארנו תמיד, ובצדק. אנחנו אמרנו תמיד שאין להעריך אותנו כאן בארץ הזאת לפי מניננו גרידא, אלא לפי הפוטנציאל שלנו. ויתכן שמבחינה זו יכול להיות לכמותנו הקטנה ערך הרבה יותר גדול מכפי שאנו משערים, בחזית הזאת.

לא עת דברים לנו היום. השעה אינה כשרה להיסוּסים ולשיקולים ממושכים. אותה תשובה לקונית, אך בעלת תוקף של החלטה, שניתנה ע"י אחד החברים בכינוס הנהגים, שנתכנס למטרה זו: “אני מתנדב!” מחוייבת להיות התשובה של כל המסוגל לשאת נשק בישוב היהודי. חובת התנדבות זו, היא פי כמה יותר מוחלטת משהיתה בשנת 1918, בימי ההתנדבות לגדודים העבריים. אז היה מקום לשיקול⁻דעת פוליטי. אז לא עמדו היהודים כולם בצד אחד – של החזית; אז לא היתה המלחמה מלחמה ביהודים; אז לא היה גם הנצחון במלחמה קובע את גורל העולם; במידה שהוא קובע היום. עתה, כשאנו נקראים להתנדבות בדרך של כבוד, ליחידות יהודיות בעיקר, ויתכן שבמרוצת הימים תינתן לנו משאלת⁻הלב במידה יותר שלמה; עתה, כששאלת הגנת הארץ מפני המזימה להניף את הדגל הפאשיסטי על חומות ירושלים, ושאלת בטחונה של הארץ מפני מסכסכי⁻דמים, היא כה חריפה – הרי התנדבות זו היא חובה בשבילנו, חובה תכליתית כמו חובה מוסרית ומדינית.


ת"ש


המלצות קוראים
תגיות