שעה שנכתבות השורות הללו, אין איש מאתנו יודע עדיין מתי ינתן הצו להפסקת האש, ואם ינתן בכלל. החלטות מועצת הבטחון בענין זה כבר סוכלו כמה פעמים, לא על ידינו, כמובן, כי אם ע“י מחרחרי המלחמה וע”י המעצמה הגדולה הפורסת עליהם את כנפי חסותה. אנו לא רצינו במלחמה זו, והיינו נכונים להיענות לקול האות הראשון להפסקת האש, אילו באה היענות כזאת גם מצד הערבים ומצד בעלת־בריתם. אפשר היה להימנע ע"י כך משפיכות־דמים רבה, מהרס רב ומחילול ציני של המקומות המקודשים בירושלים ובמחוזות אחרים בארץ הקדושה. אפשר לשער שאילו הרגישו הערבים הלוחמים בנו תקיפות מוסרית ופוליטית בצו הפסקת האש, היו גם הם שמחים לקיימו, כי על כן לא ראו עדיין נחת באותה מלחמה שהם כפו עלינו, וכל ההתפארות שלהם לכבוש את מדינת־ישראל בתנופת בזק אחת, נתבדתה לחלוטין. העיכוב בהפסקת־האש איננו, איפוא, ביהודים וגם לא בערבים, אלא באנגליה, שכל התחבולה המדינית שלה במלחמה זו היא כיצד למצוא דרך לכפות את ידיה ואת רגליה של מדינת־ישראל ולתתה לפני הצבוּעים והתנים של ממלכות ערב.

קשה לשער שמידת האינטליגנציה של נציגי העמים המשתתפים במועצת הבטחון ובמליאת אסיפת האומות המאוחדות היא כה מוגבלת, שאינם רואים בעליל מיהו המושך בחוטים של המערכה, מסבך אותה ומשקיע את כוחו הצבאי ואת השפעתו המדינית, כדי לכוונה למטרה ידועה. לא אנגליה אשמה בכך שעד עתה נכשלו תכניותיה להפוך את קץ המנדט הבריטי ואת יציאתה את הארץ לסיום טראגי בשביל היהודים ובשביל מדינת ישראל. היא עשתה כמיטב יכולתה, בילבלה והרסה את האדמיניסטרציה של הארץ, נתנה שק ללא הגבלה למדינות הערביות, העמידה להם מורים מדריכים ומרגלים, גייסה את כל יכולתה הדיפלומטית והתייצבה למענם בשער של ארגון האומות המאוחדות – אלא שהיא טעתה בשני חישובים בבת אחת: בחישוב כושרה והחלטיותה של מדינת ישראל להכניס סדר בתוהו ובוהו שהיא אמרה להנחיל לנו, ולהלחם ללא רתיעה על זכויותיה ועל גבולותיה; ובהתעלמותה מאי־כשרונם של גידלי־הבשר ומרבי־הרהב שבמצרים בעבר־הירדן ובארצות הערביות האחרות, להשתמש באופן יעיל בכל המכשירים והיתרונות הרבים שזיכתה אותם בהם. פחות מזה שאנו למדנו להכיר את האנגלים, למדו האנגלים להכיר את האומה היהודית, וקודם כל את זו שבארץ־ישראל. כל התסבוכת שהממשלה האנגלית הסתבכה בה במדיניותה הארצישראלית, נובעת משני המישגים האלה, מהערכה נפרזת של בנות בריתה הערבים ומחוסר הערכה מספיקה של הכוח היהודי. היא קראה בדינים והחשבונות של פקידיה הקולוניאליים דברי־הבאי שונים, ובנתה עליהם מגדלות פורחים של מסכת מדינית – ועתה היא “עקבית” מאוד בתעלוליה להגן ולהצדיק מסכת זו, אעפ"י שהיא מתבדה לעיניה ולעיני העולם בכל יום מחדש.

כל מה שעושה אנגליה עתה, הן בשטח המדיני הבין־לאומי והן באמנת־השטנים שבינה לבין החבר הערבי, אינו אלא נסיון למצוא כפעם בפעם איזו נקודת תורפה חדשה, כדי להתקיף את מדינת ישראל משם. אף זה כבר היה לעולמים. בלק בן צפור אף הוא החליף כל פעם את האסטרטגיה שלו, וככל שנכשל נסיונו עם בלעם במקום אחד, היה לוקח אותו ל“מקום אחר – אולי יישר… וקבוֹתוֹ לי משם”. בשביל בריטניה “המקום האחר” הוא הפעם “הפסקת האש”; הפסקת־אש בפירושו של בווין; לא מוחלטת, לא במחשבה אנושית לשים קץ לשפיכות הדמים בא“י, אלא לארבעה שבועות, כדי להרוויח קצת זמן ולנצל את האפשרויות הנוצרות ע”י כך לחזק את הערבים ולהחליש את היהודים, להגיע בדרך עקיפין זה לסגירת העליה היהודית, שאי אפשר היה להגיע אליה בדרך מדינית ישרה. ולא זה בלבד, אלא לתפוס גם את ארגון האומות המאוחדות ואת סמכותו, בפתיון חסוּד, המצניע את קוציו ואת נעצוציו, ולרתום אותו בעבותות חטאה מוסווית למדיניות הבריטית האנטי־ציונית.

מדינת ישראל קיבלה באימון ובנכונות מלאה לשיתוף פעולה את הרוזן ברנדוט ובני לוויתו, שבאו מטעם מועצת הבטחון של האומות המאוחדות לתווך בפולמוס הארצישראלי ולבצע את ההחלטה בדבר הפסקת־האש. אנו לא יכולנו להתעלם מן הסטרא־אחרא הבריטית המלווה את ההחלטה הזאת במזימותיה, אבל איננו רשאים לייחס מזימות כאלה למוסדות ארגון האומות ובוודאי לא לאישיותו של ראש המשלחת ולחבריה. לא נעמיד פנים מתרברבים ולא נאמר כי אנו אדישים לשאלה זו, כי אין אנו מעוניינים בה. אנו רוצים בהפסקת־אש זו בכל לבנו ונפשנו. לא בגלל מצבנו הצבאי והמדיני. כי העולם שאינו נתפס למכונת התעמולה הכזבנית האנגלו־ערבית יודע ויכול להיווכח כי בשטח הצבאי הולך כוחנו וגדל מיום ליום, הן באנשים והן בציוד, ולא רק שצבא ההגנה הישראלי הכשיל את כל הנסיונות של צבא השכירים הבריטי לפרוץ את החזית של מדינת ישראל, אלא שכבש שטחים נרחבים למדי מהאדמה שנועדה לערבים, והוא נמצא באופנסיבה בלתי פוסקת ומכה באויב, ברכבו, בשריוניו, ומטוסיו בכל החזיתות. אף בשטח המדיני הולכות ומתרחבות מדי שבוע בשבוע המדינות המכירות במדינת ישראל וקושרות עמה קשרים דיפּלומטיים ומסחריים, ופרט למדינות ערב ולאנגליה, נחשבת בכל העולם מדינת ישראל כעובדה קיימת. אבל אנו רוצים בהפסקת האש משום שלא רצינו במלחמה הזאת מלכתחילה. משום שתוכנה האמיתי של מדינת ישראל הוא תוכן קונסטרוקטיבי, תוכן של קיבוץ־גלויות, של בנין ומעשי־יצירה גדולים, שכדי לפתח אותם כהלכה הכרחי בשבילנו שלום וסדר־חיים נורמלי. המלחמה אינה בשבילנו אלא אמצעי התגוננות. איננו שואפים לגילויי גבורה בשדה־הקטל, וככל שאנו מרכינים ראשנו בחרדת הערצה לפני בחורינו הלוחמים ונופלים, איננו מחשיבים את גבורת הקרב מבחינה מוסרית. הגבורה היחידה התופסת מקום של כבוד והערצה אצלנו היא גבורת הנפש שבעשיה ויצירת ערכין כלכליים ורוחניים. לפיכך אנו מעוניינים בהפסקת האש בהפסקת המלחמה בכלל, ואנו מוכנים לקיים את מדינת ישראל בתחומין שנתחמו בשבילה ע“י החלטת או”מ מנובמבר אשתקד, אם כי מבחינה צבאית אנו מחזיקים כיום בשטח גדול יותר.

אך הלואי והרגשתנו לא תטעה אותנו, כשאנו חוששים שגם ההחלטה הזאת של מועצת הבטחון אינה אלא אחת האכזבות שהונחלו לנו בשנים האחרונות במידה כה גדושה. ככל שנפתח איזה סדק המעביר קרן אור לעניננו מיד מוציאה הממשלה הבריטית איזו סחבה מאוצר הבלויים המדיניים שלה כדי לסתום בה את הסדק הזה. אף הפעם, הצעד הראשון שהיא נקטה בו כדי ל“קדם” את דבר הפסקת האש בא“י, היה עיכוב עלית עשרים וארבעת אלפים היהודים שהיא גרשה אותם מחופי א”י לאי קפריסין, באמרה לפרש פירוש זדוני את החלטות מועצת הבטחון. בריטניה בהצעתה המקורית התכוונה אמנם לעשות מלכתחילה את צוו הפסקת־האש מנוף להפסקת העליה. אבל הצעה זו לא נתקבלה; היא תוקנה ע“י ארצות הברית וצרפת ונוסחה, אחרי דיון רב, ואסרה רק את הגיוס והאימון של האנשים בגיל הצבא הנכנסים לארץ, ועל עצם העליה לא שמה כל הגבלות. פירוש ההחלטה הזאת הוא ברור, ואין לגלות בו פנים שונים. בכל אופן לא מסרה מועצת הבטחון את זכות השיפוט וההכרעה בשטח זה לבריטניה, אשר שכחה כנראה ששוב אין היא בעלת־המנדט על ארץ־ישראל ואין היא אפוטרופוס על העליה היהודית, ולא עליה הוטל התפקיד לסדר את ה”סידורים" האלה ברחבי העולם, מי יעלה ומי לא יעלה. רק מחמת הרגל שמה את עצמה למין “בית־דין עליון”, מבלי שנתבקשה לכך ע“י שום מוסד בעל־סמכות בין לאומית, והיא חוזרת לסוּרה ופונה למדינה זו ולמדינה אחרת, בשם השלום ובשם או”מ, כביכול, כדי למנוע את עלית היהודים, כדרך שעשתה לפני שנה ולפני שנתיים. אם הפסקת־האש לא תצא לפועל, לא יהיו היהודים גורמים לכך ואף לא מדינות ערב, אלא בריטניה. היא עשתה את המלחמה, ליבתה את שלהבתה, והיא יכולה להפסיק אותה.

וזהו כיום תפקיד מדיני ממדרגה ראשונה לקרב את מצב הדברים האמתי להבנת דעת הקהל בעולם. כשם שבמדינת חבש עדיין חושבים עד היום הזה את ה“טאלרים” הגדולים מימי מריה טרזיה, למטבעות היחידים בעלי ערך מלא, כך חושב עדיין חלק גדול מן העולם האירופּי את המגמה החד־צדדית והמטעה של סוכנות “רויטר” ואת הידיעות הכזבניות של בי. בי. סי. למקור הנאמן ביותר של אינפורמציה פּוליטית – והוא ניזון מהם וזן בהם את דעת־הקהל. מאנשים שונים שביקרו בשבועות האחרונים בפינות עולם שונות, בעיקר באירופּה נמסרה לנו עדות נאמנה שלא רק הארצות המערביות הקשורות בברית עם בריטניה, אלא גם הארצות המזרחיות כמו צ’כוסלובקיה, פולין ואחרות, מובלות שולל ביחס לעניננו ע"י שני המקורות הנדלחים האלה. היהודים, שהשכילו במשך עשרות רבות בשנים לארגן שרות אינפורמטיבי רחב ובעל השפעה כבירה בעולם, ואף שרות רויטר בכלל – לא השכילו, לצערנו, לארגן שרות טוב של אינפורמציה על עניניהם הם.

גם התנועה הציונית וגם ממשלת מדינת ישראל, בראשית קיומה, מסרו את הענין הזה לקומץ בטלנים, חסרי כשרון וחסרי־רוח ויכולת – לפיכך נחשף לגמרי אותו החלק של חזית־המלחמה שלנו, ואנו ניצבים בו ללא כל יכולת של התגוננות יעילה, ואין צורך לומר שללא כל יכולת של התקפה. אנו יכולים לתאר לעצמנו, שאנשינו היו עסוקים תמיד ועל אחת כמה וכמה שהם עסוקים וטרודים כיום, בדברים ראשונים במעלה ובתכיפות, ואין להם פנאי לקרוא עתונות ולעקוב אחרי השתקפות הענינים שלנו בדעת הקהל העולמית, לפיכך ייחדו לפרשה זו שימת לב מעטה, כדרך שמייחסים למצוות קלות שאדם דש אותן בעקביו. אך דא עקא. המצוות האלה אינן קלות, כשם שיש צורך במלחמה לדאוג לכך שהתותחים והאוירונים יפעלו כהלכה, מן הכרח לדאוג גם לפעולתם המדוייקת של תותחי־הרוח ושל אוירוני האינפורמציה, כי חלקם של האחרונים בקרבות מדיניים אינו נופל אולי מחלקם של הראשונים. לא רק השרים, בעלי התיקים החשובים, חייבים להיות אנשי צורה, בעלי מסורת ובעלי שאר־רוח, למען יוכלו לכלכל את הענינים המסורים לידיהם על צד הטוב ביותר, אלא גם המזכירים, אלה המטפלים לכאורה בשפיר ושליה של הנהלת המדינה, ואין צרך לומר אלה שמטפלים בביטוייה כלפי חוץ, אי־אפשר שיהיו פקידים שיגרתיים, אלא מן הכרח שבחכמתם, תרבותם ובזריזותם יעוררו כבוד ואימון. לפיכך אין השאלה כאן כיצד להקים “לשכת עתונות” סתם או “סוכנות מודיעין” סתם, אלא השאלה היא כיצד למצוא אנשים המסוגלים להקרין משהו מרוחם על סביבתם, המוכשרים לבוא לידי מגע עם העולם ולהקנות לו את דבר־האמת שהם שליחיו.

כיום האמת נעדרת. כשהמודיעים המוסמכים הם בריטיים בלבד, אפשר להם להטיל לתוך העולם הנוצרי את גילוי הדעת השקרני של כמרים ערביים, כי היהודים הם שהפירו את הפסקת־האש בירושלים, וכי הם הממטירים אש על מקומות הקדושים “ללא הבחנה” – והשקר הזה נפוץ וחודר ללבבות הגויים, שבדרך כלל אינם סגורים לפני השיטנה על ישראל. כשאין אינפורמציה מוסמכת אחרת, יכול בווין להרשות לעצמו לפרש באזני העולם את דבר הפלישה הערבית־בריטית לארץ־ישראל, כדרך שהיה מפרש היטלר את התקפותיו ואת פלישותיו לצ’כוסלובקיה ולאוסטריה, שאין זו כלל פלישה אלא שהמלך עבדאללה נענה ל“בקשת אחרים” ונכנס לארץ־ישראל להכניס שם סדר. העט נלאה להעלות על הכתב את המון השקרים שמפיצה מכונה־התעמולה הבריטית יום יום בקשר לענין הארץ־ישראלי, אם בשטח המדיני ואם בשטח המלחמתי – והיא עושה זאת, כנראה בהצלחה מסויימת, מאחר שאנו מצדנו, השארנו את החזית הזאת פרוצה וחשופה.

גם בפרשה האחרונה שאנו עומדים בה כעת, בפרשת “הפסקת האש”, נמצאת מכונת־תעמולה בריטית זו במלוא המעוף השקרני, שעה שהיא מנסה להעמיד את ענין העליה היהודית לארץ־ישראל כ“מעצור” על דרך השלום. העולם חייב לדעת שענין העליה היהודית היא נקודת המוקד העיקרית במדיניות הארץ־ישראלית זה שנים רבות. עליה פרץ הפולמוס בין הערבים לבינינו ובגללה באנו לידי ריב קשה עם משלת המנדט, שמעלה בפקדון שנמסר לידיה. היהודים הביאו למען השלום בארץ קרבנות רבים; הם הסכימו בלייק־סאכסס לקיצוץ נוסף בתחומי הטריטוריה של מדינת ישראל וקיבלו עליהם התחייבויות כלכליות שלא היו חייבים בהם בדרך הטבע ובדרך היושר הפּוליטי. אבל מי שדורש מאתנו למען השלום ויתור כלשהו על העליה, מחזיר את הדברים למקור הפולמוס העיקרי –וסופו שיעלה חרס בידו. מצדנו יכולה הפסקת האש לבוא מיניה־וביה – אבל לא תהיה הפסקת־האש למען תת לבריטניה אפשרות להכניס את התכניות השטניות שלה על הפסקת העליה היהודית החפשית, דרך ארובת־העשן, לאחר שהוצאה והושלכה כמה פעמים דרך הדלת ודרך החלון. זה לא יקום ולא יהיה.