רקע
יצחק לופבן
ההפוגה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א. מדיניות של “פניני זכוכית”

נשתתקו התותחים. החזיתות והעמדות נקפאו. תחומי מדינת־ישראל, לפי החלטת עצרת האומות המאוחדות, נמצאים בידינו כמעט במלואם. נוסף על כך הגיהו צבאות ההגנה הגהות חשובות במפה ויישרו את קוי הגבולות, בעמדם בקרבות קשים, מקודם עם כנופיות חצי־צבאיות ואחרי כן עם הצבא הסדיר של חמשת המלכים, שאנגליה ציידה אותם במיטב נשקה המודרני והובילה אותם בידיה ממש נגד מערכות מדינת־ישראל. אך ההפוגה בקרב – ייתכן שאינה אלא שלב בהמשך המלחמה. אפשר שהיא תיפסק לפני זמנה, אפשר שהיא תימשך לאחר זמנה. אך ייתכן גם שהיא התחלה של מאבק מדיני חדש, מחודש, על בסיס ברור וממשי יותר מאשר לפני כן, לאחר שהופקע מן המסגרת של דיון מופשט על זכות ועל צדק, ונצטרף לו אותו דבר שהעולם דהאידנא מחשיב ומכבד אותו יותר: גנוני מדינה, שמצאו בשורה ראשונה את ביטוייהם בכוח העמידה וביכולת להשיב מלחמה שערה.

דומני שמבחינה עקרונית נחשבת עתה מדינת־ישראל כעובדה שאין לבטלה שוב, אצל כל האומות, אף אצל אלה שהופיעו עוד אתמול כאויביה הבלתי מתפשרים גם בחזית המדינית וגם בחזית הצבאית. האימפרוביזציות של בווין ועושי־דבריו השונים, “התכניות” הערמומיות, על שמותיהן וכינוייהן הרבים, שכוונתן היתה למנוע את הקמת מדינת ישראל בכל מחיר, צללו, כנראה, כעופרת במאורעות ההיסטוריים הכבירים של מחצית השנה האחרונה. הנסיון האחרון של בווין לבטל את מדינת ישראל ע“י השמדתה הפיסית והחמרית, הלך בעקבות נסיונותיו הקודמים למנוע את הקמתה. ולא זו בלבד שלא עמד לו צבא השכירים של הליגה הערבית ועצמת הנשק שבריטניה ציידה אותו בו, אלא שלעיני העולם כולו נתגלתה “משענת הקנה־הרצוץ”, שבווין אמר להשעין עליה את המדיניות שלו במזרח התיכון. אין כיום מומחה צבאי ומדיני שלא יעיד על כך בפומבי, שאילו היה בידי היהודים הציוד שמסרה אנגליה לצבא השכירים שלה, לא היתה נשארת כבר מזמן אף פרסה של חייל ערבי על אדמת א”י. וצריך לשער שעם כל רצונו של בווין למעך את מדינת ישראל, הרי הדבר היחידי אולי שהוא לא רצה בשום פנים שיקפוץ מן השק ויתגלה ברבים, הוא “הבלוף” המדיני הזה, שמידת הנזק שלו למדיניות הבריטית חורגת הרבה מעבר לתחומי הענין הארץ־ישראלי.

ואעפי“כ תהיה זאת אשליה מסוכנת מצדנו אם נחשוב כי נסתיימו בכך המזימות הבריטיות. המלחמה היתה מזימה של בווין – וככל שיד לו בהפוגה, אף היא מזימה שלו. איננו רשאים לומר לע”ע שההפוגה בכלל היא מזימה נגדנו. איננו רשאים לומר זאת על המתווך, אם כי כמה צעדים שלו עד עתה יש בהם כדי לעורר בקרבנו אי שביעת־רצון וחשדות. איננו רשאים לומר זאת על עדת הבטחון בכלל. אבל מדינאי אנגליה ודאי שרואים בהפוגה זו הזדמנות חדשה להציל משהו ממזימותיהם הקודמות. אם כבר הוטל עליהם להשלים עם מדינת ישראל, הם מבקשים שכר בעד השלמה זו. כל הנוסחאות המנסרות כיום בעתונות הבריטית מעידות על הרצון לקבל את ה“רע” במיעוטו, כלומר מדינת ישראל מנותחת ומקוצצת בגבולותיה, והקרעים החדשים מגופה של מדינת ישראל הם אומרים לתתם אתננים־אתננים למלכים הערבים, שבריטניה הובילה את צבאותיהם למערכה מבישה ובלתי מוצלחת זו.

כל כשרון הניתוח שנחנו בו אינו עומד לנו כדי להגיע עד חקר התועלת שהמדינות הערביות יכולות להפיק מן הקרעים הללו. אפשר היה להבין את הקנוניה של בריטניה עם עבדאללה בנוגע לירושלים, כאשר היא אמרה לצפצף על “האופי הבין־לאומי” של העיר הזאת ועל הסנטימנטים הדתיים של הנוצרים והיהודים כאחד, כדי להעניק לבעל־בריתה ה“אהוב” את כתר ה“כאליפאת” המושלמי בזכות שלטונו על ירושלים. עם התגרנים הבריטי מייחס חשיבות גדולה מאוד לרגשות הדתיים, בשעה שהם משמשים טבע עובר לסוחר, ואפשר לקנות בהם דבר־מה לתועלתו ולהנאתו. אך אין אלה נחשבים בעיניו מאומה, בשעה שאפשר להפיק תועלת אימפּריאליסטית ע“י ההתעלמות מן הרגשות האלה. לא היה לה, כנראה, מה לחשוש גם מפני ההד שהנבלה הזאת תעורר בעולם הנוצרי. רגישותו של העולם הנוצרי לחילול־הקודש קיימת עוד במקום שאפשר להעליל על היהודים, אבל בדרך כלל הפך העולם הזה ל”יהודה איש קריות" והוא מוכן, כנראה, בכל רגע להגיש גם את “כנסית הקבר הקדוש” בירושלים וגם את “כנסית הלידה” בבית לחם אתנן לאיזה סריס ערבי השומר על בארות הנפט במזרח התיכון. הכשלון של עבדאללה במאמציו ובמאמצי עוזריו הבריטים לכבוש את ירושלים, על אף המצור החמור שהוטל על הישוב העברי בתוכה ועל אף ההרעשה האכזרית, הבלתי־פוסקת מן היבשה ומן האויר, בהדרכת הקצינים הנוצריים ובכלי־הזיין הכבדים של בריטניה – סיכל לעת עתה את הכוונה להעמיד את העולם לפני עובדה מוגמרת בשטח זה. מה שאפשר היה לבצע תוך כדי ה“סטיכיה” של מלחמה, לא יתואר שוב כי יעשה תוך שיקול דעת והסכמה מלכתחילה. ה“וויטו” של העולם הנוצרי, שקולו ודאי לא היה נשמע ברעש התותחים והפגזים והפצצות שניתכו על ירושלים, ייתכן כי יתגבש עתה ויעלה בכל כובד משקלו על כף המאזנים של המו"מ המדיני. וככל שהתגברה האפיקורסות והאלילות בעמים, שהמירו את הצרי והבושם של “גת שמנים” בבאשה החילונית של גת שמן־אדמה – לא יוכלו להביט בשויון נפש למסחר הציני הזה, המסגיר את קדשיהם לידי הערבים, כדרך שהוא מסגיר לידם איזה מחנה צבאי. אבל יש גם “וויטו” יהודי. את העיר העתיקה, שבפנים החומה מסרה בריטניה לידי הליגיונרים של עבדאללה. היהודים היו שם מעטים מאוד, והמצור עליהם היה כפול. הם החזיקו בה מעמד עד הכדור האחרון, כמעט עד האיש הלוחם האחרון, והם יחזרו לשם, לאחר ששוב יופיע מי שיגרש מן העזרה את השולחנים ומוכרי־היונים הבריטיים, כאשר עשה זאת פעם ישו היהודי בקנאו לקדושה הישראלית של המקום הזה. אך ככל שאפשר לדבר עוד היום על ירושלים כעל עיר בין־לאומית, חלים הדברים על החלק הזה שמבפנים לחומה בלבד. ירושלים החדשה, הגדולה והמאוכלסת מאה אלף תושבים, היא כיום יהודית טהורה, (פרט לפאת־מקום קטנה ומעוטת אוכלוסין; ולא נתנגד כלל, אם יקיפו גם אותה חומה ויצרפוה לעיר העתיקה) – ושוב אין כל הקונצפציה שדנו והחליטו עליה בלייק־סכסס תופסת בה.

על כל פנים היתה ירושלים חתיכה הראויה להתכבד במקח וממכר המדיני של בריטניה עם עבדאללה. אך בשום אופן אי־אפשר להבין את “צליל השעורים” הלזה המתהפך בעתונות בשם “תכנית קלייטון” שלפיה יש לקיים אמנם את מדינת ישראל, אלא שיש לקצץ ממנה קצת בנגב ולתתה למצרים וקצת בצפון ולתתה לסורים וכו'. האם חסרה מצרים אדמת שממה? הלא מלבד הדלתא וחופי הנילוס שעליהם מרוכז הישוב המצרי – כל מצרים היא בחינת נגב. יש לה נגב מלפנים ונגב מאחור, והיא לא גילתה כל רצון וכל כשרון להפוך את מאות אלפים הקילומטרים המרובעים של נגב אשר בתחומיה לאדמה נושבת! ומה זה בשביל מצרים אם על אדמת סיני ותל־עריש השוממה יתוספו עוד כמה מאות קילומטרים של ישימון? והוא הדין לגבי סוריה. האם חסרה לסוריה אדמה? אנשים חסרים לה, כשרון מעשה ופיתוח חסר לה, ומה תועלת תצמח לה מזה שיגזלו כמה עשרות או כמה מאות קילומטרים של אדמה ממדינת ישראל?

בריטניה נוהגת בשטח הפּוליטי עם ארצות ערב, כדרך שנהגו הפירטין והמיסיונרים שלה לפנים כאשר יצאו לכבוש ארץ זרה, פראית. הם היו מובילים אתם פניני־זכוכית זולים, מראות כיס נוצצות, אולרים ויין־שרף, כדי להחליפם בזהב ובחפצי־ערך אחרים. אלא שהללו נתנו לפחות את דברי הסדקית והנציצה הללו משלהם, ובריטניה של בווין אומרת לחתוך בשר מן החזה של אחרים ולהפוך אותו לדברי־סדקית בשביל מסחר החליפין שלה. ובין אם היא מתכוננת לעשות זאת מתוך הסכם חשאי מוקדם עם ארצות הברית, ובין אם היא מתכוננת לעשות זאת מתוך הסכם חשאי מוקדם עם ארצות הברית, ובין אם היא מתכוננת לעשות זאת על דעת עצמה – מכניסות אותנו “תכניות” אלה לתוך סבך חדש במאבקנו המדיני. הדבר הברור הוא, שלא לפצות את מישהו אומרת בריטניה ע“י קיצוץ בגבולות מדינת ישראל, כי אם לפצות את עצמה. ההסברה הצנועה שהעתונות הבריטית מלווה בה את “התכניות” הללו, כי הן עשויות להקנות להם לערבים “הרגשה של מנצחים” מגלה בעקיפין את הכוונה האמיתית: לערבים פניני־זכוכית, “הרגשה של מנצחים” – ולבריטים הזדמנות להתאחזות חדשה בשטח המנדט שהסתלקו ממנו ונטשו אותו. “פניני הזכוכית” אינן מגרות אותנו ואין אנו מקנאים בהן – אבל התחבולה החוזרת ונשנית מצד בריטניה להכנס שוב לשטחי א”י, ובשורה הראשונה לשטחי מדינת־ישראל, דרך הדלת האחורית, היא התנקשות בזכויותינו ובזכויות הערבים כאחת, ועומדת בסתירה מוחלטת להחלטות עצרת האומות המאוחדות בעניני ארץ־ישראל.

 

ב. Hic Rhodus…

אנו נלך לרודוס לא רק משום שנהיה מוזמנים לשם ע“י שליחו של או”מ, הרוזן ברנדוט, אלא משום שאיננו רשאים להחמיץ כל הזדמנות לפגישה נוספת עם באי־כוח הערבים; וכל נסיון מחודש להגיע עמם לידי הסכם ופתרון של שלום, לא ייקר בעינינו. שלום – זהו חותמה של מדיניות ישראל. זה היה חותמה לפני המלחמה, לפני ההתמודדות הגדולה, שתחילה קראו לה ערביי א“י בעזרת הכנופיות המזויינות מן החוץ, ואח”כ ששו לקראתה חמשת מלכי ערב, בקבעם מראש תאריך מדויק של עשרה ימים בשביל “טיול”־הכיבוש שלהם על פני שטחה של מדינת ישראל; וזהו חותמה עתה, לאחר שההתמודדות הזאת הוכיחה לעיני כל העולם את כושר עמידתה של מדינת ישראל נוכח הסתערות אויביה, אף־על־פי שהם עולים עליה פי חמשים במספרם ואף־על־פי שמאחוריהם עמדה מעצמה אדירה, אשר דאגה מצד אחד לצייד אותם בשפע רב של נשק מודרני, בכסף ובהדרכה צבאית, ודאגה מהצד השני למנוע בכל הדרכים את האפשרות של ציוד מספיק לצבא מדינת ישראל. כשאנו אומרים “שלום”, אין זה בפינו כינוי מזויף, שמשתמשים בו כל מחרחרי הריבות בעולם, כדי להאפיל על כוונה מסותרת ועל כוננות חשאית למלחמה. פנינו לשלום, במלוא הכנות של המלה הזאת. כי זהו יעודנו בארץ זו מראשית שיבתנו אליה. אעפ“י שכל יהודי חש בנפשו את העוול שנעשה לנו ע”י קביעת גבולות מקוצצים למדינת־ישראל בהחלטות עצרת האומות המאוחדות, לא היה אדם רציני ואחראי בישוב ובתנועה הציונית, שהעלה על דעתו לקרוא למלחמה לשם תיקון הגבולות האלה. אנו אמרנו לעצמנו: כל עוד שטח זה מספיק לקליטת המוני היהודים המתדפקים על שערי הארץ, ונותן לנו אפשרות של פיתוח ויצירה כלכלית כדי ליצור מקום לקליטת מיליוני יהודים נוספים במרוצת השנים – אין שום דבר יכול להניע אותנו לבקש את הרחבת התחומים של מדינתנו בכוח הזרוע, אעפ"י שיש לנו זכות היסטורית ואף זכות משפטית על השטחים שנגזרו ממנה. אנו אמרנו לעצמנו עוד: יש בנו סגולות רוחניות ומדעיות המסוגלות לנצח את השטח, לעשות שטח קטן לבעל כוח קליטה גדול, לבנות את חיינו הכלכליים והמדיניים, לא רק בממדי הרוחב והאורך אלא גם בממד העומק, ובמרוצת השנים אפשר שיווצרו בינינו לבין הערבים יחסי שכנים כאלה, שכל בעית השטח תאבד את ערכה. אילו היו מקבלים גם הערבים את החלטות עצרת האומות המאוחדות ברוח טובה זו של שלום, כמו שקיבלנו אותן אנחנו, היו יכולות לעבור עשרות בשנים ומעבר לגבולות מדינת ישראל לא היה נשמע קול ירית אקדח לעבר השני.

אנו חייבים להגיד לערבים, לעולם המדיני וגם לעצמנו, כי אנו הולכים לרודוס תוך רצון כן ותוך נכונות נפשית אמיתית לא לחדש את המלחמה, שנפסקה ע“י ההפוגה, אם אחרים לא יחדשו אותה. איננו להוטים אחרי “פניני הזכוכית” הללו ש”נרגיש את עצמנו כמנצחים“. לנו די שאחרים לא ניצחו אותנו ולא בלעו אותנו בלעיסה אחת כאשר דימו בנפשם. אנו נלָחם וילדינו יעמדו במערכה, במלוא יכולתם ומסירות־נפשם, כאשר יאלצו אותנו לכך. אבל אין ברצוננו להעביר את ילדינו ל”מולך" המלחמה בגלל עניני פרסטיג’ה, ואף ילדינו אינם רואים את יעודם בכך. אנו רוצים לבנות, ליצור חיים ותרבות על אדמתנו, להכין לדורנו ולדורות הבאים את מעט האושר שכל עם זכאי ליהנות ממנו, להיותו חפשי ואדון לגורלו.

אין כל סיכוי להצלחה ברודוס, אם המתווך של או“מ ינסה להיכנס אתנו במיקוח מדיני מבראשית, כאילו לא נפלה ההכרעה בעצרת האומות וכאילו לא קמה מדינת ישראל כעובדה בין־לאומית. אנו לא נשוב לתסבוכת זו של נוסחאות ותכניות, שהן מחוץ ליסודות ההחלטות של או”מ ומחוץ לתחומיהן. אין כל ספק בדבר שנציגי מדינת ישראל, המנהלים את השיחות אם המתווך, הבהירו לו בתכלית הבהירות את נקודת ההשקפה הזאת, למען לא ישלה את עצמו ולא ישלה אחרים בתקוות שוא. ככל שאנו רוצים בכל לבנו ונפשנו שהמלחמה לאחר ההפוגה לא תתחדש ושתמצא הדרך לשלום, לא תלך מדינת ישראל לרודוס לקפוץ משם קפיצה של מוות והתכחשות לעצמה ולקיומה. רק בתוך תחומי ההחלטות של או"מ ועיקרון קיומה של מדינת ישראל, יש מקום למשא ומתן ולהסכם. אנו מכבדים מאד את היזמה של הרוזן השבדי ואת אמונתו ביכולתו להשכין שלום בארץ זו. שם המקום שהוא בחר בו קשור לאגדה על קפיצה נועזה: “כאן רודוס –כאן קפוץ”… ואנו נשמח מאד אם יקפוץ בהצלחה.

תש"ח


המלצות קוראים
תגיות