פגישתנו עם הרצל במדינת ישראל שהיתה לעובדה, במדינת־ישראל לוחמת ומנצחת ומוּכּרה ע"י האומות האדירות ביותר בעולם – מקבלת משמעות היסטורית חדשה. לא רק חזונו של הרצל חדל להיות אגדה, אלא הרצל עצמו, דיוקנו ותוארו הרוחניים פשטו את ההילה של שירת־מרחקים, של תפארת סמלית מופשטת, וקרבו אל מרכז הוויתנו, כאילו הוא ניצב בתוכנו שוב, גאה, מביט נכוחה, כאחד שנתמלא משא־נפשו וחלומו גם בשבעים לבושים, ואומר לנו: אל תיראו, עמכם אנכי. כשם שהייתי עמכם בחבלי לדתה של מדינת ישראל, אהיה עמכם בחבלי קיומה והתבססותה.

“יום המדינה” מציל את יום הזכרון הנכבד הזה מן ההתנוונות והשיגרא המילולית. כשאנו קוראים עתה בשם הרצל, איננו מצטטים שוב לא ספר ולא נאום, אלא קוראים בדפתראות של מציאות חדשה. ב“מדינת היהודים” של הרצל – נשתמר הלוז שבשידרה, התוכן המדיני של מולדת יהודית עצמאית. יתר הדברים ־ מהם נתגשמו עוד ע“י הרצל עצמו בימי “מדינת היהודים בדרך”, (ההסתדרות הציונית כתנועה עממית, קרן־הקיימת לישראל, הבנק וכו'), ומהם שלא עמדו במבחן הזמן, הנסיון וההתפתחות הרעיונית והמעשית של תנועת השחרור העברית. החוברת הזאת לא הפסידה ע”י כך מערכה החזוני וההיסטורי הגדול אך אין זו תכנית של אדריכל אשר המבצעים פורשים אותה לעיניהם ובונים לפיה, קו לקו ונדבך על נדבך. זהו שרטוט חזית מונומנטלית של בנין־עד לאומי, שמאחוריה חייבים הבונים לבנות את המדורים ואת החדרים למען יהיו נוחים ככל האפשר לדיור ולשימוש ובהתאם לצרכי ההיגיינה הרוחניים והגופניים. מ“המדינה” של אפלטון ומ“האוטופיה” של תומס מורוס עד היום, נוצרו המון ספרי־חזון בשאלות המדינה והחברה, מהם רציניים מאוד, שחוללו תנועות גדולות, ורעיונותיהם נספגו לתוך מחשבת הדורות, אך אף אחד מהם לא נהפך למטבע המשמש מתכונת מדויקת למציאות. המציאות מגשימה חזונות וגם מגיהה חזונות. וכשם שאי־אפשר לדפדף בכתבי מרקס כדי לבנות על פיהם את החברה הסוציאליסטית קו לקו, תג לתג – כך אי־אפשר היום לדפדף במחברתו של הרצל כדי לבנות לפיה את מדינת ישראל, אם כי החזון שבבה ישרה בתוכנו כל הימים.

מדינת ישראל היתה למציאות, למציאות מדינית ולמציאות חברתית, במהירות גדולה יותר משחזה מישהו מאתנו ואף הרצל עצמו. וככל שגדולה היא זכות היחיד, שידע להפוך את תפילת העם לחזון – גדולה מזו זכות העם אשר בכוח רצונו, חלוציותו ומלחמתו, הקרים על החזון הזה עור ובשר וגידין של הוויה לאומית חיה וממשית. אך איננו רשאים להשלות את עצמנו לחשוב כי הגענו כבר לפסגת ההר שהעפלנו לעלות עליו. הפסגה איננה מיניסטרים, אדמיניסטרציה, שגרירים וכל גנוני המלכות, שבחלקם הם כבר קיימים ובחלקם הולכים ומתהווים וממלאים את נפשנו סיפוק וחדוה – אלא הפסגה היא יעודה של המדינה הזאת בבנינה הפנימי, בקיבוץ גלויות ישראל, ברמה הרוחנית, המוסרית והחברתית שלה. אשר פסקו חכמים באימרתם הידועה “ייתי ולא אחמיניה” – נשאר קיים עד היום הזה, במידה שאנו נתקלים בגילויים שליליים, לא מקריים אלא כלליים, בראשית צעדיה של מדינת־ישראל הצעירה. היתה זאת איוולת גדולה, שעה שעסקנים ציוניים רומנטיים היו מאחלים לעצמם את הזכות לראות גנבים, גזלנים ופושעים מדברים עברית במדינת היהודים. מצוות המדינה אינה יכולה לבוא בעבירה של חברה מופקרת ובלתי מוסרית. הסיסמא “ככל הגויים” – היא מבחינה זו סיסמה מחבלת בעצם הזכות לעצמאות מדינית. המדינות הקטנות שקמו לאחר מלחמת העולם הקודמת באירופּה או אלה הקיימות כיום באמריקה הלאטינית, ללא כל יעוד תרבוּתי וללא כל עוד־שידרה מוסרי, לא עוררו ואינן מעוררות בנו דרך־ארץ רב ולא מצאנו כל הצדקה לקיומן, על אף כל גנוני־המדינה שהיו ושיש להן, ולא ראינו עוול בביטולן של אחדות מהן. ככל שניצחנו אנחנו עד עתה במאבקנו המדיני החמור עם העמים השוטמים אותנו והנחרים בנו ובמאבקנו הצבאי על אדמת ארץ־ישראל – חלק מכריע בנצחון זה יש לעובדה שלצדנו עמדה העדות התרבותית והמוסרית של יצירתנו רבת היעוד והתפארת. מלבד “הזכות הטבעית” היה לנו מה להטיל על כף המאזנים שאינו “טבעי” כל כך ואינו “נורמלי” כל כך, אלא יש בו משהו הכופה גם על אויבים ועוינים את הכבוד אליו. סתם אומה ליבנטינית נוספת יכלה להיווצר בפינת עולם זו רק ע“י שרירות־לבה של מעצמה היוצרת בוּבה לעצמה ולצרכיה האימפּריאליסטיים, כדרך שיצרה בריטניה את “ממלכת עבר הירדן”, אבל היא לא יכלה לקום בדרך של מלחמה על זכות ועל צדק בזירה הבין־לאומית ותוך מתן אישוּר לזכות זו. משהוּ מן התוקף לכך ניתן זמן האחרון, מאין ברירה אחרת, גם ע”י החרב, אך התוקף העיקרי ניתן ע“י המחרשה, ע”י הגילוּי המפואר של כוח יצירה תרבותית, של הפרחת שממות הארץ, הנסת המארות שהיתה משובשת בהן, הרמת פוריותה ונטיעת תרבות חמרית ורוחנית תחת הצחיחות שרבצה עליה משתי הבחינות האלה גם יחד.

עתה, כשהגענו לכך ואנו מאחים שוב את קרעי הפורפוריה של מלכוּת הארץ הזאת אשר נתפזרו לרוח בליל העברות, אנו חייבים לנער הקרעים האלה מן העפר שהתפלשו בו במשך הדורות של גולה וחיי נכר. עלינו לתת את דעתנו על כך, שמדינת ישראל אינה יכולה ואינה רשאית להיות אחת המדינות הקטנות במזרח התיכון, שתסמל את עצמאותה ע“י סימנים חיצוניים של צבא ומשטרה ושרים ותת־שרים ושל הנוסח הקנצלרי הנבוב והפורמלי: “אני הח”מ בתוקף סמכותי” וכו'. היא חייבת לחשוף ממעמקי הוויתה מידות ועקרוני־מוסר וערכי תרבות, שיצדיקו את עצמאותה בעיני עצמה ובעיני העולם כולו, ותיצור מסביבה חומות־מגן, השומרות על עמים ומדינות מפני סכנות מבפנים ולעתים גם מפני סכנות מן החוץ במידה גדולה יותר מאשר כוח הנשק ותוקף המשטר הפיסי.

לא. לא “ככל הגויים”. לא גנבים ולא גזלנים ולא אנסים ולא פושעים, גם אם ידברו עברית מתוקנת ומדוקדקת. “נורמליות” כזאת היא סילון ממאיר בחיי מדינת־ישראל ובעתידה. בראשית קיומה ובערב הקמתה של מדינת ישראל היא גילתה תכונות יקרות שמבחינה פורמלית הן הקובעות בעיני העולם את זכות קיומה של כל מדינה. היא הוכיחה את היכולת להגן על עצמה הגנה פיסית. מול כל מדינות ערב וצבאותיהן הסדירים, החוסים בצל החנופה של מעצמות אדירות, המעוּדדים, המצוּידים והממומנים על ידן; מול “גלית המזרחי” המודרני, עם שריון קשקשים ורומח ענקי – ניצב קומץ של בחורי עם קטן, החוסה בצל המשטמה של העמים המונעים ממנו גם את הנשק, גם את הממון וגם את התמיכה המדינית, מין דוד קטן עם ילקוט של רועים וקלע אבנים – והוא הכה ברבבותיו. במלחמות המודרניות אינה ידועה כלל דוגמא כזאת. אך איננו רשאים להתעלם מן התכונות השליליות והפסולות שנתגלו גם בחזית וגם בעורף של מדינתנו הצעירה. הרבה דוּבר כבר אצלנו נגד השוד והביזה במקומות הנכבשים, הרבה דוּבר על השוד והביזה שבספסרות, באגירת מזונות ובהפקעת מחירים בלתי מרוסנת. אך איננו יכולים להשתחרר מן הרושם שבדרך כלל מדברים על כך מתוך תפיסה של תראסמכוס ב“המדינה” של אפלטון, המוצאת את ביטויה בדיאלוג של ארבע שורות:

"אני (סוקראטס): שהצדק היא מידה רעה?

תראסמכוס: לא, אלא פתיות טובת־לב מובהקת.

אני: אם כן לעוון אתה קורא רוע־לב?

תראסמכוס: לא, אלא פּיקחות".

בסופו של דבר ידו של סוקרטס בויכוח הזה היא, כמובן, על העליונה, והוכח ללא שארית של ספק כי “הצדיק הוא הטוב והחכם, והרשע הוא הרע והסכל”. אך בדרך כלל נוקטים רוב האנשים עד היום בדעתו של תראסמכוס, וכשמדברים עתה בחזיונות האלה שנתגלו אצלנו בציבור, מרחפת על פני קהל הטראסמכין הגדול בת־צחוק המבטלת את מטיפי המוסר “השוטים” וה“בטלנים”, שמצאו להם בימים אלה איזו “בוקי סריקי” להתלות בהם, ומרעישים עולם על כך שבחורים אחדים שלחו ידם ב“הפקר” ולקחו מעט כסף, מעט פרות וסוסים, מעט כלי־חפץ, פסנתרים או מקלטי רדיו, שטיחים וכיוצא בהם. ולא זה בלבד, אלא שיש גם מליצי־יושר המזדיינים בפסוקים מן התורה, מן הנביאים והכתובים שלא בלבד שזה מותר אלא שזאת אפילו מצוה מפורשת. והאמת היא ש“השוטים והבטלנים” הם בכלל מעטים, ואף מביניהם הרוב דואג בעיקר לדבר צדדי, ל“מוראל” של הצבא או ל“משמעת” של הישוב – אך אינו נותן כלל את דעתו על עצם הדבר, על עצם הפגם המוסרי והחברתי שבגניבה ובביזה, על ניפוץ החלונות ופריצת הקירות שבו בחיי כל חברה תרבותית. אין כל קריטריון למידות נפסדות, שעל פיו אפשר למדוד ולקבוע מתי הן מותרות ומתן הן אסוּרות, וכל שנתפס להן, אם יחיד, הוא פושע המעטה קלון על עצמו, ואם ציבור, הוא פושע המעטה קלון על העם שעליו הוא נמנה.

ולא זה בלבד. אנו חייבים לתת את דעתנו על הליכות מדינת־ישראל ביחסיה הפנימיים וביחסיה החיצוניים. בזמן האחרון דנים הרבה בתוך תנועתנו על “ההסתדרות במדינה” ונאמרים דברים נבונים בסוגיא זו. אך זאת היא, לדעתי, שאלה שניה במעלה. הראשונה במעלה היא שאלת המדינה עצמה, מהותה החברתית ותכנה האנושי. אינני חושב כי מדינתנו תוכל להיות מדינה סוציאליסטית מראשיתה. היא תהיה נתונה עוד זמן רב בתוך הדינמיקה של עליה, הגוררת עמה ממילא תמורות סוציאליות שונות. אך אין להטיל ספק בדבר שמשא־נפשנו, משא־נפשה של תנועת הפועלים, שהיתה עד עתה ותהיה גם בעתיד הגורם העיקרי בעיצוב דמותה של מדינת ישראל, הוא למדינה המושתתת על שויון ועל צדק חברתי. איננו גורסים, כמובן, את הסוציאליזם של בווין־אטלי, זה שצימצם את החזון החברתי שלו בדאגה למלא את כרסם של פועלי אנגליה בלבד, והוא מצפצף על כל מידה אנושית לגבי עמים אחרים. בעוד היתה מדינת ישראל “בדרך”, התחלנו לרקום בארץ משהו מן המבשר והמרמז על מטבע חברתי חדש בבנין החיים והמשק. נוכח אופּוזיציה כללית בציונות, שברנו את כל עמודי “התבונה” הכלכלית ו“הנסיון” המסחרי, ופרשנו על פני הארץ רשת רחבה למדי של משקים קיבוציים ומושבים סוציאליסטיים, ויצרנו דוגמא שלא רק אנחנו אלא גם רחוקים וזרים משתאים לה ולהצלחותיה. המשך עבודתו בארץ ותכניות הפיתוח של מדינת־ישראל ודאי שלא יתכחשו להישג כלכלי־חברתי גדול זה, אלא יעודדו וירחיבו אותו עד כמה שידנו תגיע. אבל מחוץ להתיישבות החקלאית העובדת, יחיו הרבה יהודים בערים ובכפרים בחרושת, במסחר, במלאכה ובעבודות בניה, בפקידות וכדומה – ומן הכרח כי חלק לפחות מן היסודות שהצלחנו לפתחם בהתיישבות החלוצית יהיה נחלת המשטר הכללי בארץ. ההפרש המשוע הלזה, בין עשירים ובעלי־נכסים שוכני ארמונות מרווחים לבין עניים חסרי כל השוכנים צפופים ודחוקים במשכנות עוני מזוהמים – אינו רשאי להתקיים במדינת־ישראל. הארץ, כארץ של עליה, תצטרך לפתח ללא ספק מוסדות סוציאליים נרחבים, שמתפקידם יהיה לסייע להקלטתם של אנשים רבים משרידי הטבח הנאצי, שהמצאת מקורות מחיה בשבילם בארץ מהווה בעיה חמורה. ואנו מצוּוים לדאוג לכך, שהעזרה הסוציאלית לא תהפך ל“מעשי צדקה” המשפילים את האדם, אלא תשתלב כפונקציה מכובדת ומכבדת בשרותי המדינה.

גם על גנוני המדינה עצמה אנו מצווים להטביע חותם ההולם את משא־נפשה התרבותי והחברתי של מדינת־ישראל, מבלי למעט על־ידי־כך בתפארתם ומבלי לפגום בכבודם. עלינו להודות על ההצלחה הגדולה שרבי המדינה שלנו זכו לה, כאשר פינו במשך זמן קצר מאוד את מרבית המפולת של התוהו ובוהו אשר השאירה אחריה ממשלת המנדט במכוּון, והקימו את השלד הראשון של מנגנון ממלכתי, הפועל כבר בכל השטחים כמעט. אבל בבנין המנגנון שוּקעו יחד עם זה האבנים המפולמות שהושאלו או הוצאו מתהום ה“ביוּרוקרטיה הנצחית” המצוּיה כמעט בכל המדינות. כבר הסגנון הקנצלרי של לשון הפירסומים וההודעות, המסורבלת, מסובכת ומשובשת, מהלך עלינו אימים. כל פקיד או מחלקה או מזכיר רואה, כנראה, את עצמו מוסמך לחדש מונחים ולנטוע את זרדיו הלשוניים היבשים תחת עצים חיים. יקצר המצע מהשתרע, אם ארצה לילך ולמנות כרוכל את הפרטים. אזכיר לפחות שתי מלים שמהם מתחילה ההירארכיה המדינית. לי החתום מטה, לא מחוּור בשום אופן ופנים מה זה “שר הבינוי”, למה מכוונת צורה לשונית זו ומה תוכנה הממשי – אם כי אני יודע שמלה בצורה זו נזכרת במדרש או בתלמוד. לכתחילה נדמה היה לי שאין זה אלא סוג ידוע של הקבלה שירית המצוּי בחרוזי התנ"ך. “שר העבודה” בלבד לא היה מספיק, והוסיפו לה שם נרדף כדי להדגיש ולחזק את חשיבות התפקיד. אחר כך נודע לי שהכוונה לתפקיד מיוחד, אך לא מוגדר ביותר. אך השאלה הנשאלת היא, איך ניתנה סמכות רשמית למונח לשוני טרם שקיבל את סמכוּתו הרוחנית, טרם שהוסברה לפחות משמעותו לציבור וטרם נתקבל על ידו?

יותר מזה: גם המלה “שרים” נקבעה באופן נמהר מכדי לכנות בה את רבי המדינה. המלה “נגידים”, שבעלי הלשון שבממשלה הזמנית אמרו להכתיר בהם את המיניסטרים שלה, צרמה את אזני כולנו וטוב שהסתלקו ממנה מהר. אך אני חייב לומר שגם המלה “שרים” צורמת את האוזן הפקוחה לגוני־קולות לשוניים. המלה מיניסטר, שבה משתמשים ברוב מדינות העולם, היא אחת המלים הצנועות ביותר. פירוּשה: ממלא תפקיד, לכל היותר מזכיר, לכל הפחות שמש. ישנן מדינות כמו שוייץ, שעוד הגדילה בצנע הכינוּיים, והמיניסטרים שלה נקראים אצלה “יועצים”. בעברית באה המלה “שר” בצימוד האנטיתיזה שלו “עבד”, “לכל שריו ועבדיו”. ובכלל אין זו הרגשה נעימה לדעת שעל הנהלת המדינה מופקדים לא נושאי־תפקידים אלה “שרים”, שתוארם הוא מחוץ לפקידם, ויש בו הרבה מן ההוד שבהתנשאות. וכשם שהמרנו בצדק את המלה “נגידים”, נצטרך להמיר את המלה “שרים” במלה צנועה יותר ומדוּיקת יותר. הפעם אין זה ענין לשוני בלבד, אלא גם ענין חברתי. לא שרים ולא “שטעל” של שרים, לא “בתוקף סמכותי” שכל פקיד משתמש בו כמו בתרועת חצוצרה, אלא משטר דמוקרטי, הממלא את תפקידו במלואו ובאחריות קפדנית אך יש עמו מאור־פנים תרבותי ואנושי. תוקף כלפי חוץ, אף הוא לא מתרברב ולא מתגרה. וצניעות כלפי פנים – אלה הם שני המלאכים הטובים שנועדו ללוות את מדינת־ישראל בדרך בנינה והתפתחותה.

תש"ח