א.    🔗

יונת השלום ששלח, דרך צוהר ההפוגה, שר החוץ של ממשלת ישראל, באמצעות המתווך ברנדוט, למדינות ערב הנלחמות בנו, עוד לא שבה עם עלי־הזית בפיה. איננו יודעים אם תשוב בכלל. אך משק כנפיה נשמע היטב בעולם המדיני, הכללי והערבי כאחד, וליד תכונת המשא־ומתן של שגרירי מעצמות המערב עם ראשי השלטון של ברית המועצות, כדי למצוא מוצא מן התסבוכת הבין־לאומית המאיימת במלחמת עולם שלישית, היא נחשבת לאחד המאורעות רבי־הרושם ביותר של חדשות היום. מן ההכרח לנער מהצעד הזה את אבק הפרשנות האווילית של מרבית עתונותנו, המוצאת בהצעת שר החוץ הזדמנות להתרברב ולדבר עתק: צאו וראו כמה חזקים, כמה בטוחים אנחנו בנצחוננו, שאנו יכולים להרשות לעצמנו ג’סטה כזאת! אין זאת ג’סטה ואין כאן מקום לרהב ולתרועת חצוצרות. זאת היא הצעה כנה מאוד, אותה הצעת שלום עצמה שהצענו אותה לערבים בכל הזמנים, לפני החלטות או“מ ולפני התחלת המלחמה בארץ, ושהדגשנו וחזרנו והדגשנו אותה בכל הזדמנות; כי על כן לא רצינו מלכתחילה לפתור את שאלת א”י בכוח הנשק, אלא ע“י מו”מ והסכם ופעולת גומלין בינינו לבין הערבים בארץ ובינינו לבין הארצות השכנות. זאת היא מדיניות עקבית של התנועה הציונית במשך כל השנים, והיא כלולה גם במגילת־היסוד של מדינת־ישראל. אילו נענו לה הערבים ולא היו הולכים אחרי השסאים שדחפו אותם להרפתקה צבאית, אפשר היה למנוע סבל חמרי וגופני רב משני הצדדים. ואם ישמעו לה לפחות עתה, ולאחר שנוכחו כי בהרפתקה צבאית לא הצליחו, ואנו מקוים כי לא יצליחו גם בבאות לקפח את עובדת קיומה והתבצרותה של מדינת ישראל – אפשר יהיה למנוע סבל חינם נוסף העלול לבוא עם התחדשות הקרבות בארץ.

אין אנו בטוחים כי בעולם הערבי כבר הוכשרו הרוחות לפגוש יונה מבשרת זו באותה כנות נפשית כפי שהיא נשלחה אליו. אם יפגשוה בחצים היום, נשנה אותה באחרת מחר. בסופו של דבר יווכחו גם הם שאין להמנע מזה, שהם מוכרחים להיפגש אתנו כשווים עם שווים ולשאת־ולתת על הסדר של שלום, קודם כל לטובתם הם ולטובת ארצותיהם. אינני יודע אם יווכח חג' אמין, מי שהיה מופתי ירושלים, ויושב עתה בבירות או בדמשק ותוהה ברשעתו על הימים היפים באל־עלמיין שחלפו ללא תועלת, משום שהמצרים (sic!) לא נתנו לו להיטלר לעבור את ארצם ולהגיע לא"י ולהשמיד את היהודים היושבים בה. אבל המדינות הערביות, ככל שאינן משמשות כלי־משחק בידים סכסכניות ונרגניות יווכחו לבסוף שהשלום עם מדינת־ישראל עשוי להיות לתועלת גדולה יותר לענינים המדיניים והכלכליים של עמיהן וארצותיהן מאשר העצה וגם “העזרה” שהם מקבלים מאת השליחים של גורמי־חוץ אימפּריאליסטיים. ומה שמוכרח יהיה לבוא בין כך וכך – מוטב שיבוא במוקדם ולא במאוחר.

ב.    🔗

אך היה בה בהצעה זו של שר החוץ במדינת־ישראל, שנמסרה ע“י המתווך למדינות ערב, גם רמז ברור ומפורש על תפקידי המתווך עצמו. גם מי שאינו גורס את הכינוי “סוכן בריטי”, שרבים מבין היהודים ואף לא־יהודים מזדרזים להכתיר בו את הרוזן ברנדוט, אינו יכול להתעלם מן העובדה שבדרך מילוי תפקידו יש משהו העשוי לעורר חשדות כי השפעות מאותה הסביבה הבריטית, שעינה צרה במדינת־ישראל, בהקמתה, בקיומה ובנצחונותיה, מכוונות את פעולתו ומדברות מתוך גרונו. הנטיה לפרש את ההפוגה ואת כל הכרוך בה באופן חד־צדדי, כמעט תמיד לטובת הערבים ולרעת מדינת־ישראל, אינה נראית בשום פנים ואופן כמסקנה טבעית משיקול־דעת נייטרלי. אפשר לבאר אמנם הרבה מן העצות והתכניות, שנשמעו מפי המתווך, בקוצר המשיג, בתפיסה מוגבלת מאוד של הבעיה שהוא נקרא לתווך בה. מן הנסיון במשך שנים רבות למדנו לדעת, כי דברים שהם בשבילנו פשוטים בתכלית ואנו בקיאים בהם “כמו יהודי באשרי”, רק מעטים מאוד מבין הגויים מסוגלים לתפוס אותם להבינם על נקלה. רוב הגויים, גם חכמים ובעלי כושר אינטלקטואלי בכל הענינים האחרים, מוחם ונפשם סגורים בפני ענין זה. איני יכול לשכוח מסיבה אחת שנערכה לפני שנים לאחד הידידים הבריטים שלנו, לבריילספורד הסוציאליסט שביקר אז בארץ והיה מלא התפעלות ממפעלנו, ואעפי”כ לא יכול היה לתפוס בשום אופן למה על “העסק” הזה לנו, ודבריו המשכנעים של דב הוז המנוח ניתזו ממחשבתו כדרך שניתזה האפונה שנזרקת אל הקיר. והלא בריילספורד הוא איש אינטלקטואלי מובהק, עתונאי חשוב, הוגה דעתו בעניני חברה! ואם בכל זאת נשתכנע ונתייחס בידידות לעניננו, היתה זאת מין “כניעה” הוּמנית מצדו, ביטול תפיסתו והכרתו מפני תפיסתם והכרתם של אנשים אחרים שהתייחס אליהם בכבוד.

וראה זה פלא, כיצד תופס המתווך באופן מצויין את עניניהם של הערבים ואת תביעותיהם, גם הבלתי צודקות, ורק בתחום העניינים שלנו הוא מגשש כעיוור בצהרים! שתי השאלות, שהמתווך רואה אותן כחשובות ביותר בתקופת הפוגה זו, הן: שאלת פירוזה של ירושלים ושאלת החזרת הפליטים הערביים למקומות שעקרו מהם בא“י. בשאלת פירוז ירושלים דנו ברצינות רבה בראשית המלחמה. רצינו למנוע מירושלים את ההרס ואת הסבל שהביאה המלחמה בכנפיה. יותר מזה: היינו בעד פירוז ירושלים עוד בימי המשטר המנדטורי. מעשה ממשלת המנדט שהפכה את ירושלים לבירה של מדינת־משטרה, וקבעה בכל פינה ובכל מרכז שבה אזורי בטחון, מוקפים חוטי תיל ועמדות מזויינות – היה ראשית חילול הקודש בעיר זו, ע”י ממשלה נוצרית. לא היה דבר טמא מאשר לשמוע את הטון הנוגה והחגיגי, בו היו הכמרים האנגליקניים קוראים בכנסיות בירושלים את הפרקים מהברית החדשה על סבלות המשיח, ובה בשעה היו יורשיו של פונטיוס פּילטוס שוקדים על משטר עריצים דומה שהנהיגו הרומאים בשעתם. רצינו בפירוז ירושלים, רצינו שייעלמו מרחובותיה השיכורים הנכרים שבמשך ימים ושנים כיוונו את נשקם ללב תושביה, שפוצצו בתיה ורצחו את תושביה בהמונים. אבל דוקא אלה שהיו רגילים לדאוג כל כך שלא תשתנה חלילה דמותה הקדומה של ירושלים, שלפנסים ברחובותיה תהיה צורה ארכאית ורומנטית, שלא תקום בה חרושת וכו' – דוקא אלו עשו כל מה שבידיהם כדי להלין בתוכה את מעשי הנבלה והרצח של צבא פוחז ומשתולל. ולא זו בלבד, אלא שלאחר ביטול המנדט שלחו על ירושלים את גייסות ערב, בנשקם, בתותחיהם ובמרגמותיהם, ובהדרכת קציניהם, לא חסו להחריב את הרובע היהודי שבעיר העתיקה, את בתי־כנסיותיה, ולהמטיר במשך חודש ומעלה אלפי פגזים על העיר החדשה שהיהודים שולטים בה. מי מבין הנוצרים באומות העולם נתעורר למחות בתוקף נגד חילול הקודש הזה? היכן היו נושאי־מורשת מסעי הצלב, שעה שמדינה נוצרית באה לעזור למושלמים לכבוש את העיר הקדושה כבירה מושלמית, או כמושב לכליפות מושלמית חדשה? למה לא נעשה דבר כדי לפרז את ירושלים, שעה שהיתה סכנת המלחמה צפויה בעיקר ליהודים, ולמה נחפזים כל כך לפרזה שעה שהסכנה מהמשך המלחמה בה צפויה בעיקר לערבים?

אילו לא קדמה לפרשה זו אותה ההצעה המרגיזה של המתווך למסור את ירושלים לעבדאללה, לא היינו גם עתה מתנגדים לפירוז ולא היינו סרים מהחלטות או“מ בדבר בין־לאומיותה של עיר זו. עתה, כשאו”מ מתנכר להחלטתו, והמתווך אפילו לא הסתלק באופן רשמי מהחלטתו הקודמת, יש לנו הרשות לחשוד כי כל עצם הצעת הפירוז אינה באה מתוך דאגה לירושלים ולקדשיה, אלא היא משמשת תחבולה ושלב מדיני למסירת ירושלים לידי עבדאללה – ולזה איננו מסכימים ולא נסכים בשום פנים ואופן.

הוא הדין לגבי שאלת החזרת הפליטים הערבים. לא אנו קראנו למלחמה על הערבים ולא אנו גירשנו אותם מן הארץ. הם נדדו מפני החרבות שלהם, מפני כובד המלחמה שהם גרמו לה והיא מחצה את ראשם. אנו תמהנו בעצמנו על מנוסת חרב זו שנהפכה לפסיכוזה המונית בקרב הערבים. בחיפה, למשל, שידלו היהודים את הערבים שלא ינוסו, והבטיחו להם בטחון והגנה, אבל הם לא שמעו בקול מיטיביהם. אפשר שהיה זה המצפון אשר הניס אותם. הם ידעו היטב את אשר זממו לעשות ליהודים ופחדו שמא יעשו כדומה לזה היהודים בהם. על כל פנים לא אנו גרמנו לאסון שהמיטו 300 או 350 אלף ערבים על ראשם. אך באיזו ארץ ובאיזו מלחמה קרה כדבר הזה, שבעוד הארץ נתונה במלחמה עם אותם האויבים עצמם, יורשו האויבים שפתחו במלחמה וממשיכים בה, לשוב אל תחת גפנם ותאנתם? ולמה זה נתגלגלה מידת הרחמים במקרה זה דוקא, עד כדי נסיון להכריח את היהודים להכניס ביודעים מהומה בביתם? היכן היו בעלי הרחמים הללו שעה שששה מיליונים יהודים הושלכו לעיני העולם תוך כבשני האש, ואיש ואשה, זקן וטף נרצחו במיתות משונות ובעינויים איומים? למה לא נכמרו רחמיהם על מאות אלפי הנידחים היהודים היושבים במחנות זה שנים? והיכן היו שעה שממשלת המנדט עקרה בכוח הזרוע רבבות יהודים שהגיעו לחופי מולדתם? ולמה נחבא קוֹלו של העולם הנייטראלי כאשר בריטניה הובילה 5000 יהודים באנית “יציאת אירופּה” מארץ־ישראל לצרפת ומצרפת חזרה לגרמניה, והפגינה את קשיחות־הלב שלה על פני ימים ויבשות? למה נכמרו רחמיהם רק עתה, והם אומרים להשקיט את מצפונם ע"י כך שיתנו את המכשלה הזאת בחיק מדינת ישראל?

ולאן ישובו הערבים האלה? את משקיהם הרסו, החריבו והפקירו בעצם ידיהם. רובם לא ימצאו שוב כל מקור מחיה לעצמם בארץ, ואף לרבים מהם תחסר קורת גג. מי יפרנסם, מי יפתור את בעיותיהם הסוציאליות והכלכליות? למה לא יקבלו אותם המדינות הערביות, היושבות על פני שטחי אדמה נרחבים, והן הרי נחלצו למלחמה רק כדי להציל את ה“אחים” הללו?! למה לא ינהגו בהם מנהג “אחים” לאחר שהם נמצאים בתחומיהן. ואין כבר “סכנת” מדינת ישראל אורבת להם שם?

איננו רוצים לומר שבדין ודברים אלה פתרנו את שאלת הערבים שעקרו מאדמת מדינת ישראל. כשיבוא השלום ומדינות ערב ישיבו את החרב לנדנה ויכירו במציאות החדשה שנוצרה כאן, נישא וניתן בכנות ובאחריות בדבר חלקנו אנו לפתרון הבעיה הזאת. לפיכך השאלה הראשונה והעיקרית היא הפסקת המלחמה, השלום בין מדינות ערב לבין מדינת־ישראל, ולא שאלת הפליטים הערביים. שאלת הפליטים היא רק חלק אחד מן השאלה הכללית, והוא ימצא את פתרונו עם פתרון השאלה כולה.

ללמד בינה את המתווך, להחזירו מעולם התוהו של אימפרוביזציות חסרות שחר אל המיתודה ההגיונית היחידה להתרת הסבך שנוצר ע“י מלחמת הערבים במדינת ישראל – באה הצעתו של שר־החוץ הישראלי. אין אנו יודעים אם היא קלעה למטרה משתי הבחינות האלה גם יחד. אם היא תביא את הערבים לידי ישוב הדעת, להבין שבסיסמת המלחמה שלהם “עליהום” אין כל ערובה לנצחון, ואף אין בה כדי להפוך את המציאות על פיה; ואם היא תביא לידי ישוב־הדעת את המתווך, שנשלח מטעם או”מ, כדי להבין כי אי־אפשר לבצע מדיניות קונסטרוקטיבית תוך התעלמות מן הזכות והצדק, ובשורה הראשונה מעובדות ממשיות. הסמכות האישית היא חשובה מאוד, אם היא מלווה גם סמכות של תבונה, שלא ייתכן כלל לחזור אפילו לשם נסיון על הצעות בריטיות ברבריות למסור את ירושלים לעבדאללה, או להחזיר למדינת ישראל את הערבים הפליטים בעצם ימי המלחמה, ושמן ההכרח לשקוד על כך שההפוגה תהיה הפוגה, וכלל שהיא קיימת לא יירו הצלפים ולא יתנכלו למישלטים עבריים, ושתנאי ההפוגה, כמו המים לירושלים ופתיחת הדרך לנגב, יישמרו ביושר ובקפדנות. בלעדי זאת אין הרוזן ברנדוט וכל הפמליה של מפקחים אשר אתו ממלאים את התפקיד אשר הוטל עליהם. ואם הם מנסים לפרש את ההפוגה בדרך מוזרה זו, שעל הפרתה מצד הערבים בירושלים ובמקומות אחרים אין ליהודים רשות לענות ולהתגונן, אלא במקום המוגבל והמדויק בו ההפוגה מופרת הרי הם יוצרים ע"י כך עדיפות לצד הערבי המתקיף, ונותנים בידו את האפשרות לברור לו תמיד איזוֹ נקודת־תורפה בחזית היהודית כדי להתקיפה משם, מבלי לחשוש כי יענש על כך. באופן זה, במקום להתיר את הסבכים, מוסיפים עליהם המתווכים והמפקחים כהנא וכהנה.

אין אנו יודעים מה יענו המדינות הערביות על הצעת שר־החוץ לישראל. אפשר שישקלו, אפשר שימשיכו בערמה המזרחית ויענו לנו ב“שעורים” שעה שאנו טוענים ב“חטים”, ויגידו שענין הפליטים קודם, ואפשר שימצאו אמתלא אחרת כדי להתחמק. אבל המתווך חייב להסיק מסקנה ברורה מן ההצעה הזאת: כי יש לפחות צד אחד הרוצה בשלום ואינו רוצה במלחמה ומן ההכרח כי תוצאות המסקנה הזאת תהיינה מורגשת בדיוניה ובהחלטותיה של מועצת הבטחון.

תש"ח