רקע
רות בונדי
שברים שלמים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: גוונים; 2004

 

ראשית דבר

אוטוביוגרפיה דורשת חשיפה שלא לפי כוחותיי. אולי, אילו כתבתי שירה או רומנים, הייתי מסוגלת להתערטל נפשית במעטה של ספרות יפה, אך אור העובדות חזק מדיי לצער ולאהבה, שפגעו עד לשד העצמות; אילו העליתי אותם ממעמקי הזיכרון, מאפלה לבוהק היום, היו מתפוררים כתחרה ישנה. צער גדול דומה לכנפי פרפר, אי־אפשר לגעת בו מבלי שיינזק, ואם מרבים לספר עליו הוא נדבק למלים כמו אבקת צבע לאצבעות עד שלא נותרת ממנו אלא קליפה ריקה. ואשר לנושאי אהבתי, אינני רואה טעם להביך כיום, כעבור עשרות שנים, גברים באים בימים החוסים בהשגחת רעיותיהם הדואגות ומיחושי זיקנה מעסיקים את מחשבותיהם יותר מזיכרונות אהבה ישנה, או להפריע למתים. מעבר לגדר המלים שדה מוקשים, שרק אני לבדי מתהלכת בו בזהירות, בחלומות ובשעות חשבון חיים.

אולם הידיעה שאינני מסוגלת לכתוב אוטוביוגרפיה אמיתית לא יכולה היתה לדחף לרשום פרקי זיכרונות. קודם כל מתוך סיבה מעשית, כמעט מוכנית. במשך ארבעים שנה אני רגילה לקום השכם בבוקר וקודם כל להתישב ליד שולחן הכתיבה. יש מי שזקוק בבוקר להתעמלות או לצעדה, לקפה חזק או לסיגרייה ראשונה, ואני מכורה לכתיבה. יום שתחילתו אינה כתיבה משאיר בי תחושה של ביזבוז. לכל שאר העבודות והמטלות יימצא זמן במשך היום, אבל לכתוב אני מסוגלת רק בבוקר, כאשר מחשבות הערב והלילה עדיין בתוכי. הנה, כי כן, מצאתי לי על מה לכתוב. בפעם הראשונה בחיי ללא מטרה מוגדרת, ללא הזמנה, ללא התחייבות, מבלי שיהיה לי מושג מה ייצא מזה ואת מי זה יעניין. רק לכלל אחד נשארתי נאמנה: קבעתי לי מועד סיום. מי שהתרגל לכתוב בלחץ יום המסירה, בחישוב של חודשים וימים, לא מסוגל להעניק לעצמו חופש יצירה וזמן כתיבה ללא הגבלה, כי מול דחף כתיבת הבוקר עומד הרצון לברוח ממנה, לקרוא את מה שכבר נכתב, לתקן שוב ושוב, לשקול מלים כאילו מהן נברא העולם.. הבטחתי לעצמי: אסיים את כתיבת המאזן בגיל שבעים. לא מחמת עול עבודה שחיכה לי אחרי תאריך היעד, אלא מפני שחשתי שעליי לרוקן עצמי מזכרונות, כדי שאוכל לפנות לכתיבה מסוג שונה, אם הדבר יעלה בידי, או לעיסוק אחר, שטבעו לא ידוע לי עדיין. ההכרעות באות אליי בדרך־כלל לפתע, כהארה. יום אחד אדע בדיוק מה ארצה להיות כשאהיה גדולה.

כרגיל, הכתיבה ובעיקר ההיסוסים בדבר ערכה, דרשו יותר זמן משהנחתי תחילה, אך עתה הכרחתי את עצמי לסיים. אי־שם בעתיד הלא־רחוק חבוי חזון של עולם ללא ספרים, ספרים ללא קוראים. את הספר הזה הייתי חייבת לכתוב, ולו גם היה האחרון עלי־אדמות ונועד רק לי עצמי.

 

פראג אהבתי

מי שיליד פראג די לו בכך, הוא לא זקוק לכל תואר אחר, כי נשארת בו תחושת זכות, אף עליונות, לאן שיפנה. בת־פראג בעיניי כתואר אצולה, אף שגדלתי על גבול רובע פועלים, כי יופיה היה גם שלי, והייתי מודעת לו גם כילדה. מי שחי בפראג, העיר מנחמת אותו בשעה שחורה. די לו ללכת לאורך הנהר ולהביט על גבעת הראדצ’ני, והוא לא יהיה לבדו: דורות רבים ילוו אותו. מעפר נולד ולעפר ישוב, אך בין זה לבין זה ימצא יופי שניתן לו חינם, ללא תמורה. לא בכדי אסרו הגרמנים אחרי הכיבוש על היהודים ללכת לאורך הוולטאווה, כי ידעו שאפשר לשמוע בלחש הטירה, באיוושת הנהר: גם זה יעבור.

ועתה, כאשר אני חוזרת ובאה לפראג אחרי ארבעים שנות ניתוק, אני מביטה מן החלון המשופע בעליית הגג, שם התמקם המלון הקטן שלי, על הוולטאווה וטירת הראדצ’ני ברקע, ועדיין לא שבעתי: ערפילי בוקר עוטפים את הדייגים בסירות על הנהר השקט, בשעות היום מצלצלות החשמליות, ספינות נהר צופרות, שחפים צורחים, גלגלי רכבות מכות במסילה על־פני גשר הברזל, צלילי עיר שהמאה העשרים עדיין לא בלעה אותה. בלילה נוצצות במים בבואות אורות הפנסים, וברקע הארמון והקתדרלה המוארים למעני ולמען תפארת פראג, ועדיין החנק בגרוני. וכל יום, כל פעם מחדש, אני מנסה לחרוט גוונים ופרטים בזכרוני, כדי שהמבט יישאר בתוכי עד סוף ימיי.

קרוב לארבעים שנה אני תושבת רמת־גן, במודע ספגתי את פראג לא יותר משמונה־עשרה שנה, ואף־על־פי־כן כף מאזני הזמן שלה כבדה יותר. מייד אחרי מהפכת 1989 כרתה רמת־גן ברית־ערים עם פראג, ואני לא ידעתי אם לצחוק או לצעוק: הר הבנים כתחליף לגגות האדומים של ארמונות האצולה למרגלות המלכות, המדרגות למחלקת הגבייה של בית־העירייה ברחוב ביאליק במקום המדרגות הישנות אל הטירה. אבל גם עסקני עיריית פראג, כעמיתיהם ברמת־גן, אוהבים לטייל על־פני העולם. אכן, ערים תאומות. לרמת־גן יופי משלה, לפחות בפינה שלי, מול פארק הירקון, אך אין בה מיסתורין, והרי עיר ואם – כמו ירושלים, רומא, פאריס, לונדון או פראג – תמיד שומרת בתוכה סודות: מעברים דרך חצרות הבתים, סמטאות חבויות, ארמונות נשכחים, גנים קסומים, פסלים מתחבאים בכוכים. כאשר הוזמנתי ב־1995 כאורחת משרד התרבות הצ’כי ונשאלתי על משאלותיי, ביקשתי מלווה דרך המעברים והחצרות של פראג העתיקה, דרך שערי עץ כבדים שנסגרים בלילה, בין הבתים העתיקים של חצי האי קמפה.

היו להליכה זו כמה רבדים: מה שראו עיניי עתה, ומה שנשאר בתוכי מטיולי יום ראשון עם אבא, ומה שקראתי בשירים וברומנים. כמו אותו הבית הצהוב על הקמפה, שכמעט נושק לגשר קארל: ב“החיים הם במקום אחר” לקונדרה, קופץ יארומיל, המשורר לעתיד, מהגשר, דרך החלון הפתוח, אל חדר בתוך הבית, ומוצא בו את משאת־אהבתו. לפי צו ההיגיון המגונה שלי בדקתי: בחזית הפונה לגשר רק בליטות אטומות דמויות חלונות, ואף אם היה שם חלון פתוח, יארומיל היה שובר בקפיצה כזאת את מפרקתו. אך כזה כוחה של ספרות: ביתו הצהוב של קונדרה ממשי לא פחות מהבית במציאות. והוא הדין במרחצאות קארל בצדו השני של הגשר, שמחלונותיהן, כמתואר ב“שירתתי את מלך אנגליה” להראבאל, היו סוכנים נוסעים משליכים את לבניהם המלוכלכים לנהר, וסבתו של המלצר, גיבור הספר, היתה תופסת אותם מחלון חדרה בטחנת־הקמח הסמוכה, מכבסת אותם, ומוכרת אותם לפועלי בניין. בדקתי: טכנית הדבר בלתי־אפשרי – אבל אין זה משנה, הכותונת הלבנה עם השרוולים הפרושים לצדדים כדמות הצלוב של הראבאל גוברת על המציאות. את פסל ישו הילד, ה“באמבינו די פראגה” שבכנסייה בקצה הקמפה, מלבישים מדי פעם בבגד אחר שתפרו למענו נשים חסודות מאמינות מבדים יקרים ואבנים טובות, ואנשים באים גם כיום ממרחקים לבקש באמצעותו את חסדי השמים, אך אני זוכרת את משלחת הארבעה שבאו מבוליביה לקדש העתק־זהב של הבמבינו, ובראשם יהודי בשם סלומון, כפי שמסופר ב“שירתתי את מלך אנגליה”. גם עם כתבי הראבאל אפשר לטייל על־פני פראג, כמו עם ג’ויס על־פני דאבלין, אבל אני גם רציתי לפגוש אותו ב“נמר הזהב”, מסבאת הקבע שלו, שם היה מכהן בראש שולחן השתיינים כמו רב בראש חסידיו. כאשר באתי אליו, כבר היו על רצועת הנייר שליד מקומו כמה קווים, כל קו אומר כוס של חצי ליטר בירה, וגם אני הייתי חייבת לשתות אחת, כדי להוכיח שאני בכלל ראויה להתייחסות, אף שהיו בהתייחסותו כמה עקיצות כלפי היהודים: הראבאל, כסופרי פרא אחרים לפניו, אהב להרגיז את המרובעים.

גם כיום אני לא יכולה להביט באורלוגין שבבית־העירייה בכיכר בעיר העתיקה, עם שנים־עשר השליחים העוברים זה אחר זה והתרנגול הקורא והמוות המצלצל, מבלי להיזכר באגדה הנוראה המספרת, שהמלך ולאדיסלב ה־2 ציווה לדקור את עיני השען האנוש, המכונה רוז’ה, אחרי שסיים ב־1480 את מלאכתו ארוכת השנים, כדי שאיש בעולם לא יזכה לאורלוגין כמותו. הסופר יארוסלב סייפרט, בעל פרס נובל, מספר על האכזבה, כאשר בעת ביקור במגדל השעון ראה שאותם שליחים הם בעצם רק חצאי שליחים, רגליהם רק מקלות תקועים במנגנון, אבל כאשר השעון מצלצל שעה מלאה, וכל הדמויות מתחילות לנוע, ואלפי תיירים, שרואים בטלוויזיה חלליות כמעשה יום־יום, עומדים פעורי־פה ומביטים מעלה, אני חושבת על השען ועל כוח השליטים על חיים ומוות, עם שנים כה מעטות של תחושת חירות. שום עיר השומרת על עברה לא יכולה בלי רוחות רפאים: הגולם בפראג של ימינו כבר כל־כך ממוסחר, שאלמלא היה מתפורר לעפר בצו רבי לוו, הלוא הוא המהר“ל, היה בוודאי מטיח את ראשו בקיר. אך בפראג הוא מעולם לא היה בן יחיד. רוחות רפאים מרגישות בה טוב, כי יש להן כל־כך הרבה מקומות מחבוא: מגדלים אכולי־טחב שבהם נמקו בעבר אסירים, עליות גג של ארמונות כה גדולים עד שרגלו של איש מעולם לא דורכת בהן, פרוזדורים תת־קרקעיים מתפתלים במנזרים ובכנסיות. אין לך כמעט סופר צ’כי או גרמני בן־פראג שלא היה באמתחתו גם סיפור או בלדה על רוחות רפאים: על השטן שעדיין משתולל בבית שבו התגורר ד”ר פאוסט בעת שהותו בפראג, על יהודיות מסתוריות, על ילדים שדמם זועק מן הקבר. אולי ביום מן הימים יספרו אגדה על רוחו של ואצלאב האוול המופיעה בכלא שבמרתף בניין מטה המשטרה ברחוב בארטולומייסקה, שם היה עצור בעת המשטר הקומוניסטי.

הר הפֶטְרְשִין, שאת שמו כל־כך קשה לאיית בעברית, שלימין גבעת הראדצ’ני, עירום בחורף, מלא עלווה ירוקה בקיץ, ומעלה ריח משכר של לילך פורח באביב – היה גן האוהבים. עוד זמן רב לפני שאחד במאי והדגלים האדומים היו סמל מהפכת הפרולטריון, כתב קארל הינק מאחה, משורר לירי שמת בדמי־ימיו: “אחד במאי היה זמן האהבה”. באחד במאי, בעיצומה של פריחת האביב, היו עולים זוגות הנאהבים על הר הפטרשין, במציאות ובשירים, אך לי מעולם לא נזדמן: עד בואו של היטלר לא היה לי עם מי לעלות, ואחר־כך נאסרה על היהודים הכניסה לגנים ציבוריים. ועדיין, עדיין לא יצא לי להיות על הפטרשין באחד במאי, כי הכנסים המוקדשים לחקר גטו טרזין, שאליהם אני מוזמנת, נערכים תמיד בסתיו או בחורף, ואז שורקת עליו רוח קרה. ובכלל, זוגות נאהבים כבר לא זקוקים לפינות חבויות בגנים.

אל מנזר לורטה שברובע הראדצ’ני עלו המאמינים לרגל מאז המאה ה־17 ממרחקים. עתה תאי הווידוי מסביב לסטיו ריקים, ובמקום המאמינים באים התיירים לראות את אוצרות תשמישי הקדושה הנוצריים. גם אני עולה תמיד ללורטה, לא כדי לראות פנינים ויהלומים, אלא כדי לשמוע את פעמוני המנזר שמנגנים כל שעה מנגינה: אני שותה אספרסו בקיוסק קטן ממול, עיניי על מחוגי השעון, וכאשר מתחילים פעמוני לורטה לצלצל, מתרוממות היונים שבכיכר, ולבי אתן. בסטיו המנזר תלויה תמונת שמן, דיוקן סטארוסטה הקדושה בעלת הזקן: כאשר עמד אביה להשיא אותה לנסיך עובד אלילים, היא התפללה אל ישו, והוא הצמיח לה זקן שידחה כל מחזר. טיפול דרסטי, בלשון המעטה.

עד כה התגברתי על הדחף לספור אם פראג באמת “עיר בת מאה מגדלים”, כפי שקוראים לה, אבל כאשר עמדתי בפעם הראשונה אחרי הניתוק הארוך והבטתי עליה ממרפסת ארמון לובקוביץ, שם ממוקם המוזיאון לתולדות האומה הצ’כית, ראיתי לפתע באופק צללית לא מוכרת: מגדל טלוויזיה מפלצתי לבן. שומרת במוזיאון שראתה את מבטי אמרה לי בלחש: אילו היה לי תותח, הייתי יורה לתוכו. המגדל הזה, יותר מכל, מסמל בשבילי את המשטר הקומוניסטי, את היעדר יחס הכבוד לעבר, הנכונות לוותר על שיקולי יופי למען הקידמה המדומה – ומעל הכל: הוא נבנה על אדמת בית־הקברות היהודי הישן בז’יז’קוב, ששימש לנו בימי הכיבוש הגרמני תחליף לגן. מגדל הטלוויזיה המגושם, כמו אגרוף מתגרה מול השמים, יחד עם הכביש המהיר המזוויע החותך את כיכר ואצלב וקוביית הענק של היכל הכנסים, תקוע באחד המקומות היפים מעל טירת וישהראד, וכל אלה הם בשבילי תזכורת שפראג ניצלה ממש על סף ההתפוררות שנעשתה בשם אידיאולוגיה.

המדרגות המובילות למוזיאון הלאומי שמעל פסל ואצלב הקדוש היו בעבר מקום המפגש של עוזרות עם חיילים בימי ראשון אחר־הצהריים, בחצי היום החופשי שניתן להן. הן היו בנות כפר, בודדות בכרך, וכן גם החיילים שנקראו לשירות בפראג: הם היו באותו גיל, אלה ואלו משועבדים, אלה ואלו צמאים למעט חום. עכשיו אי־אפשר להגיע אל מדרגות המוזיאון אלא דרך מעברים תת־קרקעיים ארוכים, אין יותר עחרות, כמעט אין חיילים, והכביש המהיר כרת את המוזיאון מטבורה של העיר.

על הקמפה היה בעבר שוק כדרים, שם היו מוכרים צלחות וכדים צבעוניים, שאותם עיטרו ביד הכפריים בחודשי החורף, כאשר לא היתה עבודה בשדות. כיום נותרה שם חנות קרמיקה אחת ויחידה, וגם בה רוב התוצרת מייצור המוני, אבל עדיין אפשר למצוא בקמפה פינה שקטה על חוף הנהר, להתיישב על הרציף, להביט בברבורים, לתת למים לזרום יחד עם המחשבות, ולהרגיש הרחק מההמון הסואן שעל גשר קארל. אל מרתף יין “קיליאן” בקמפה הזמינו אותי בוגרי מחזור 1940 של הגימנסיה על־שם יראסק שבעיר החדשה כדי לספר להם במפגשם השנתי המסורתי על פאוול פרידמן, מחבר השיר “פרפרים אין פה”, סמל לילדי גטו טרזין, שהיה במשך שמונה שנים חברם לכיתה. רק בפראג קורים לי מצבים סוריאליסטיים שכאלה: כחמישה־עשר גברים מכובדים, באים־בימים, עורכי־דין, ספרן, מומחה לאמנות, רובם בדימוס, חלקם לא רק אומרים “ruku־libam”, כלומר “אני מנשק את היד”, אלא עושים זאת הלכה־למעשה, כבימים עברו. אוכלים שניצלים וצלי, ואני מספרת על פאוול בהכשרה ובגטו, ועל הגלייתו לבירקנאו ומותו המשוער, ואורחת אחרת מספרת על בן־כיתה אחר, שהוצא להורג בעקבות רצח היידריך, ובין לבין לוגמים מן היין האדום, ולבסוף שתינו מקבלות זרי ורדים אדומים.

הסוריאליזם הקסים בעיקר את המשוררים הצ’כים, אבל הקוביזם היכה בפראג שורשים עמוקים. בפראג, שמקור השראתה היה פאריס, הוא התבטא לא רק בציורים ובפסלים, אלא נכנס לחיי היום־יום: נוצרו רהיטים קוביסטיים, כלי־חרסינה קוביסטיים ואפילו בתים בסגנון קוביסטי. אחד מהם הכרתי עוד לפני המלחמה, ברחוב ספאלנה, על החזית שלו היה חרוט השם “דיאמנט”, ואני הנחתי שזה שמו של היהודי שבנה אותו. אולם רק עם שובי לפראג בשנות התשעים נודע לי כי השם דיאמנט, דהיינו יהלום, מסמל את דרך בנייתו, שכולה קצוות חדים בולטים. אך מכל סגנונות המאה העשרים מצוי על־פני פראג יותר מכל אר־נובו, או יוגנדסטיל, אותו סגנון רומנטי של קווים מעוגלים ומפותלים אלגנטיים, נערות רפות בסבך צמחייה אקזוטית – על שלטים, במדליונים ובמקלעות מעל חזיתות הבתים – כל אלה מאותה תקופה של בנייה מואצת בראשית הרפובליקה הצ’כית, כאשר הכל נראה יציב כל־כך ואנשים בנו בתים לדורות. אפילו מגדל מים מוצק ומכובד לא עומד על רגל אחת כמו בארץ: תשע שנים בדרכי לבית־הספר עברתי לידו, ועיניי תמיד בשעון שבראשו, לדעת אם אספיק להגיע בזמן. היתה בו גם ספריית השאלה לילדים, והוא עדיין במקומו, אם כי לבטח לא דרוש יותר לייעודו הראשוני. בתים היו ירושה, ואכן, עם כל ההזנחה של שנות ההלאמה, הם עומדים, מוצקים, סולידיים, קיבלו שכבת טיח חדשה, וחשים שוב צעירים.

רבים מבתי פראג העתיקה עדיין נושאים סמלים ושמות – שלוש היענים ושלוש החסידות, כוכב הזהב וקרפיון הזהב, הצפרדע והגביע – עדות לייחודם, למרכזיותם בחיי בוניהם ובעליהם. את “בית שתי השמשות”, במעלה אל הארמון דרך רובע מאלה סטראנה, הכיר כל ילד בפראג בזכות המשורר הלאומי יאן נרודה שהיה חי בו. נרודה, מטובי המשוררים הליריים של המאה התשע־עשרה, שחייב לא מעט להיינה, כתב בלדות ושירי אהבה יפים ופשוטים, ורק כעבור שנים נתגלה לי שאותו יאן נרודה היה אנטישמי מושבע, וחיבר גם, בין השאר, “על פחד היהודים”, שדרש אמנסיפציה לא ליהודים – אלא מן היהודים. ועכשיו, כאשר אני עולה להר ועוברת את “בית שתי השמשות”, הן כבר לא מחייכות אליי.

פרשיקופי, בגרמנית “גראבן”, בתרגום עברי “החפיר”, שם שנדבק לרחוב המוביל מכיכר ואצלב אל שער אבק־השריפה מן הימים שפראג העתיקה היתה מוקפת חומה, היו לגביי שני פנים: בקצהו האחד, סמוך לשער, נבנה בניין הבנק החדיש ביותר בכל פראג, שם עבד אבא, חדיש עד כדי כך, שהפך אחרי המלחמה למטה המפלגה הקומוניסטית הצ’כוסלובקית. ממול ניצב “הבית הגרמני”, לפעמים מכונה גם “הבית החום”, שם נפגשו כל הגרמנים הלאומנים, שרובם הפך במרוצת הזמן לחסידי היטלר, והנליין, מנהיג הגרמנים הסודטים. יכולת לראות את תפארת הנוער שלהם במכנסי עור קצרים עם כתפיות, הבנות בשמלת־דירנדל עם סינור וגרביים לבנים סרוגים בדוגמת צמה, שחצנים ובטוחים בעצמם אחרי הסכם מינכן. עוד לפני שנאסר על היהודים לעבור לידו, הם העדיפו לעקוף את הבית. עם תום המלחמה גורשו הגרמנים כולם – ועכשיו הם בחזרה ובגדול, קונים ומשקיעים.

בכל ביקור בפראג אני מגלה פינה בלתי־מוכרת חדשה, בכל ביקור בפראג אני חוזרת על עקבותיי. כל פעם אני הולכת אל בית־הקברות בווישהראד, שם קבור קארל צ’אפק תחת מצבה בדמות “ייסורי אלוהים”, עמוד תפילה נוצרי נמוך, כפי שהיו עומדים לצדי הדרכים. בית־קברות קטן, כמעט כפרי, שקבורים בו גם תושבי הרובע, מקום מנוחתם של גדולי היוצרים הצ’כים – לא רק סופרים ומלחינים, סמטנה ודבוז’אק, ציירים ופסלים, אלא גם זמרים ומנצחים, שחקנים, רופאים וממציאים – ובהם כמה יהודים. בניגוד לארמון הראדצ’ני, שהוא גדול מדי לאומה בת עשרה מיליונים, עדות לזמנים, שפראג היתה בידה של קיסרות, הרי בית־הקברות בווישהראד בדיוק לפי מימדיה: הגדולה באה מבפנים.

הארמון נגיש כיום הרבה יותר משהיה בשנות השלושים: באולמותיו היפים, מתחת נברשות הבדולח, נערכים קונצרטים ותערוכות לקהל הכללי, חלקים רבים יותר פתוחים למבקרים. אך עדיין: הכתר על ראשה של פראג כבד מדיי. על־אף שפע הכנסיות הבארוקיות עם כל גודש הקישוטים, הזהב, התמונות, הפסלים, אני נמשכת אל הקתדרלה של ויט הקדוש, משום שקוויה הגותיים מבטאים בעיניי יותר מכל את כמיהת האדם למרומים. אלף שנה נמשכה בניית הקתדרלה, ועדיין לא הושלמה: ביום מן הימים היו כל חלונותיה הצרים הגבוהים אמורים להיות עשויים זכוכית צבעונית, מעשי ידי אמן, ועדיין חלקם מחכים לתורם.

זו עונשה של עיר שלא נהרסה במלחמות: כל־כך הרבה בניינים שחובה לשמר אותם, התובעים כל העת תחזוקה, בעיקר כאשר זיהום האוויר מכרסם בהם. יופיה של פראג, כשל כל אשה, דורש טיפוח שיטתי. רק ברובע היהודי המידלדל התעללו מתכנני העיר ללא רחמים בראשית המאה, הרסו לא רק את בתי המגורים הצפופים הבנויים זה בתוך זה, אלא גם בתי־כנסת ומוסדות יהודיים עתיקים, כדי להידמות לפאריס, לפנות דרך לשדרה רחבת־ידיים ולבתי הבורגנות הצ’כית. אפילו מבית־הקברות העתיק נגזלה פינה כדי לבנות בית־ספר לאמנות שימושית. נראה שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיהודים שהתבססו והתרחקו מהגטו לא היו מוכנים להגן על עברם בחירוף־נפש, להיפך; קצת התביישו בו. למרבה האירוניה, מה שנותר מן הרובע היהודי מושך כיום תיירים לא פחות מן הטירה. יהודים אין כמעט, אבל מעמדה של היהדות עלה לאין שיעור.

כיום רוב דוכני הרחוב ברבעים העתיקים מכוונים אל התיירים, מוכרים מאריונטות וחיות זכוכית־בדולח וכובעי ליצנים ומחרוזות, אבל בעבר לא הורגשו התיירים בעיר, והדוכנים נועדו לתושביה. סימן האביב הראשון אחרי הפשרת השלגים היה מוכרות צרורות זעירים של פעמוני השלג הלבנים, וכעבור כמה שבועות פעמוני מאי בעלי הריח המתוק. לקראת חג הפסחא נהרו לפראג נשים כפריות עם סלי נצרים ובתוכם ביצים, ליתר דיוק קליפות ביצים, צבועות בדוגמאות עממיות, ובקיץ הן מכרו את ביכורי המלפפונים הכבושים בחבית. בחורף ישבו מוכרות ערמונים צלויים ליד תנור פחמים קטן וספרו את הערמונים אחד אחד לתוך שקית מנייר עיתון. לקראת חג המולד נמכרו בשווקים קרפיונים חיים מחביות ואווזים מפוטמים, ועקרות הבית היו תוקעות אצבע לתוך השומן: אם הוא מוצק וגמיש, סימן שהאווז לא זקן. המוכרות לבשו כפפות צמר שחורות בלי אצבעות, כדי שיוכלו לטפל בסחורתן בזריזות, ומשום כך אני לא יכולה כיום להביט על הנערות שעל־פי צו האופנה לובשות כפפות שחורות בלי אצבעות, מבלי לראות את המוכרות בשוק. בירידים ובמקומות טיול נמכרו אגוזי קוקוס חתוכים לפרוסות קטנות, ובעיקר דבש טורקי, כעין חלבה מוצקת. מבחוץ היו מודבקים אל גוש הדבש הטורקי שקדים, אבל בחתיכה שחתך המוכר בגרזן קטן, אף פעם, אף פעם לא יצא לו שקד. זה היה מתוק־מתוק וקצת שורף בפה, ובטוח לא היגייני, כי גם הזבובים אהבו את הדבש הטורקי, אבל מי התעניין בתברואה? ובמשך כל השנה היו ברחוב מוכרי נקניקיות חמות בלחמנייה ביום ומוכרי מרק גולאש או מרק עשוי קיבת פרה. לא היו אלה זמנים טובים יותר ולא רעים יותר, לא מאושרים יותר, רק שנראו בטוחים יותר, קבועים יותר, לא דרשו התמודדות מתמדת.

העיר התכרבלה בשלג כמו מוכרת הערמונים בצעיפה, היתה לפתע קטנה מאוד, קצת כפרית. ותיקי העיר סיפרו, שהיו זמנים שירדו בכיכר ואצלב בסקי. בזמני עוד גלשנו במזחלות במורדות רובע ורשוביצה, ששם כיום לא נותר מגרש פנוי לרפואה. לכל בית היה שוער, שהיה גר בקומת הקרקע ופתח את שער הבית אחרי שעת הסגירה תמורת תשלום למי שבא בלי מפתח, וחובתו היתה בימי שלג וקרה לנקות את המדרכה ולפזר עליה אפר, פן יתחלקו העוברים ושבים. מעמד השוערים נעלם במשטר הקומוניסטי כפי שנעלם מעמד בעלי הבתים כלא־היה, ובתי המגורים המולאמים החלו להידרדר, איש לא תיקן, איש לא שיפץ, איש לא השקיע בהם. כאשר באתי לפראג לראשונה במארס 1989, היא היתה אפורה כשק, עלובה, מוזנחת, אילמת בעלבונה. אך גם אם נעלמו בינתיים הפיגומים מעל המדרכות, להגן על עוברים ושבים מפני גושי סיד נושר, בתי מגורים רבים עדיין לא התאוששו מבפנים, בדיוק כמו חלק מדייריהם, המחכים עדיין שמישהו שם למעלה יחליט ויצווה ויקבע וישחרר אותם מן האחריות לגורלם.

כל־כך הרבה מקומות על־פני העיר הם חלק מסיפור חיי בפרקיו השונים: למען היריד המסחרי השנתי נבנה ברובע הולשוביצה בניין מודרני בן שבע קומות, בטון וזכוכית, ולידו שטח מגודר של צריפים. בבניין הגדול נעשו העסקים הרציניים, הסוחרים בצריפים פנו אל הקהל הרחב. הדוד פרנטה, אחי אמא, עבד ביריד, וסידר לנו כניסה חינם: גן־העדן היה שטח הצריפים, שם חילקו עשרות עלוני פירסומת, הדגימו מכשירים ביתיים שונים, אף חילקו חינם דגימות של מוצרי מזון וחומרי ניקוי. הייתי חוזרת הביתה מאושרת, בכיסים מלאים. בצריפי היריד בחר מנגנון הס“ס לריכוז יהודי פראג לפני הגלייתם לגטו ומשם להשמדה. בני־המשפחה ליוו את היוצאים, הלבושים שכבות־שכבות של בגדים, עוזרים להם לסחוב את 50 ק”ג המטען שהותר להם לקחת עמם, בתרמיל ובמזוודות יד, עד לקרבת השער השמור בידי נושא מדים ירוקים. שם נפרדו, בלעו דמעות, לא פרצו בבכי קולני. לשם ליווה אותי אבא ביוני 1942 מתוך ידיעה, שלא ירחק הזמן וההורים עם אחותי יבואו בעקבותיי לגטו טרזין, שנראה אז עוד כמקלט עד קץ המלחמה. בצריפי היריד שכבנו על הרצפה שורות־שורות על מזרנים. עברנו את כל תהליכי ביורוקרטיית הגזל, כאשר אנו נקראים שוב ושוב תחת איומי עונשים כבדים למסור את כל דברי הערך והכסף שעדיין נותרו ברשותנו. השכם בבוקר, כדי שהעוברים והשבים לא יראו אותנו, הלכה שיירה של אלף איש לתחנת הרכבת הסמוכה בדרך לגטו טרזין, המרוחק בסך־הכל 60 קילומטר מפראג. המשטר הקומוניסטי חיסל את יריד הצריפים ובנה על המגרש מלון מפואר, יחסית, בשם “פארק”, ובכל שנות קיומו לא היה מוכן להסכים לכך, שלפחות יותקן על קיר המלון שלט שיספר את סיפור המקום. רק אחרי המהפכה, בשנת 1991, חמישים שנה מראשית ההגליות, הוסר הלוט מעל תבליט הברונזה שהוקדש לקרבנות השואה. עמדתי שם על המדרגות המובילות למלון, הסתכלתי על אלפי הבאים: ניסיתי לראות את נפלאות היריד של ילדותי, לחוש את עצבות מקום האיסוף ופחד שנות הגירוש, אך לא ראיתי מאומה מלבד מכרים ומכובדים ובית־מלון מצויד בכל חידושי הטכניקה המודרנית, וחשתי רק קרני שמש סתווית נעימה. דרושים לי מרחק ומעבד־תמלילים כדי לחזור אל העבר.

במשך שנים היתה אמא עורכת קניות בשוק המכונה טילאק, כיכר הנושאת את שמו של יוזף קאיטן טיל, מחבר ההמנון הצ’כי: במרכזו היו דוכני מוכרות הירקות1, הפירות והפרחים, רובן נשים בריאות־בשר עטופות מטפחות עם גדילים, לצדו האחד חנויות גדושות קונים, כי מכרו במחירים זולים יותר מן החנויות היפות ברחובות הראשיים. בחנות מינאז’יק מכרו, בין השאר, לבני פלאנל וגרבי צמר. שנאתי לבני פלאנל, וגרבי צמר גירדו אותי. לצדה השני של הכיכר היה מלון “בראנק”. במשך שנים, בעיקר בחודשי החורף, היינו אוכלים את ארוחת יום ראשון במסעדת “בראנק”, כדי שאמא לא תצטרך לטרוח בבישול ביום המנוחה. מסעדה בורגנית, לא יקרה מדיי, אך המלצרים לבשו פראקים שחורים והכלים הבהיקו. לארוחת צהריים היה מחיר אחיד, על צלי אווז היתה תוספת של חמש קרונות, לכן היה אסור להזמין אותו. עור האווז הצלוי על צלחות הסועדים מסביב נראה פריך ומפתה כל־כך. בהחלט לא היינו עניים, בהחלט לא היינו עשירים, רק תמיד תמיד מודעים לערכו של כסף. עכשיו הטילאק נקרא כיכר אי. פי. פאבלובה, ואין לי מושג לאיזה אדון פאבלוב הכוונה, מלון “בראנק” כבר לא קיים, וכופתאות החלה המוגשות עם צלי על־פני כל פראג עשויות אבקה וטעמן דוחה. צו החסכנות המתמדת כבר לא חל עליי – אבל עדיין אני נרתעת מחנויות אלגנטיות וממסעדות יקרות: זה לא בשבילי.

ידעתי שיש עניים בפראג: קבצנים חיזרו על הפתחים ובאו גם אלינו הביתה. לאמא היה מבחן יושר: “כסף אין לי, אבל אתה יכול לקבל צלחת מרק”. אם הסכים הקבצן, זכה גם לנדבה, אם לא, איבד את שניהם. המאכל הזול ביותר באוטומט “קורונה” שבכיכר ואצלב היה כופתאות עם כרוב, שני כתרים המנה. לפעמים כשהייתי חייבת לנסוע למרכז העיר קיבלתי את שתי הקרונות לאכול ב“קורונה”. מסביב לסועדים בעמידה ניצבו גברים בעלי עיניים רעבות: ברגע שמישהו עזב והשאיר חלק מארוחתו על הצלחת, התנפל אחד מהם על השארית וחיסל אותה לפני בוא המנקה. לקבצנים בעלי הייחוס היה מקום קבוע משלהם, והם מעולם לא היו לבושים קרעים, לא נטפלו לעוברים ושבים, רק הניחו את מגבעתם על המדרכה. למרגלות המדרגות הציבוריות שהובילו אל בית המגורים שלנו, שמהן ראיתי מהחלון את אבא חוזר מהעבודה, ישב אחד מן הקבועים, שהכיר ובירך את הנדבנים הקבועים שלו. זה היה מקצוע, כמו לנגן בתיבת־נגינה בחצרות הבתים. אז עדיין לא התביישתי בקבצנים כמו בארץ, לא ראיתי בהם כישלון אישי ולאומי.

החשמליות עדיין אדומות־צהבהבות, כמו בימי ילדותי (להוציא אלה שנכבשו זמנית על־ידי מפרסמים), ובחלקן עדיין נוסעים אותם המספרים לאותם הרבעים כמו אז, ועדיין הן מצלצלות כדי להודיע על בואן. לפני שנאסרה הנסיעה בחשמליות על היהודים, היה מותר לנסוע בקרון האחרון בעמידה, וכך נסעתי באוקטובר 1941 להביא את בֶּני בן החמש ואת אחותו הקטנה ממעון הילדים היהודים שבו עבדתי בימי הכיבוש אל הוריהם המפוחדים, שקיבלו צו קריאה לטרנספורט. שני הילדים נשאו על גבם תרמילים קטנים, סביב צווארם ענדו שרוך ועליו תג עם מספר הטרנספורט. הסתכלתי על נוסעי החשמלית, אם אחד מהם יאמר לילדים ‘ישמור אתכם אלוהים’, אם יביט עליהם מבט רחמים. הם פשוט לא ראו אותנו, כאילו היינו רוחות רפאים, כאילו כבר לא היינו קיימים.

קפקא טען, שלפראג טלפיים שבהן היא אוחזת בבניה ולא משחררת אותם, אבל לפראג שלי אין צפורניים חדות והיא לא מתאכזרת אליי: בשקט־בשקט היא עטפה אותי בקוריה הדקים, ואני בכלל לא מרגישה כמה היא שולטת בי כל עוד אני בהישג־ידה. ואף־על־פי־כן: לא הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לחיות בה, כי מלבד היותה עיר קסומה, היא גם בירתה של הרפובליקה הצ’כית, וזו חדלה להיות ביתי לפני קרוב לחמישים שנה. בניגוד לפאריס, שבה רק הצרפתים מפריעים, הצ’כים מתאימים לפראג והיא הולמת אותם, אבל גם אחרי שנעלמו יהודיה, היא לא רק שלהם. עם כל האהדה, נשאר מישקע מריר.

 

מאזן משפחתי

באותם הימים הרחוקים שלפני עידן המתירנות לא דיברו באוזני ילדים על מין, פשע ומוות; במשפחתנו אף לא הזכירו את אלוהים ואת תלאות היהודים בעבר, וייתכן שזו הסיבה שלא דובר בה גם על מוצא משפחתי ומעשי אבות. הסיפור לא היה חינוכי דיו. רק כעבור שנים רבות צירפתי פרט לפרט לתמונה חלקית. סבא ברנארד בונדי היה, יחד עם שותף, בעל בית־מסחר למשקאות חריפים בעיר העתיקה של פראג. וכאשר מת בשנת 1900, בגיל ארבעים ושתיים, משחפת דוהרת, נשארה סבתא זופי מטופלת בחמישה ילדים, בחודשי הריונה האחרונים – וכפי שמתברר גם ללא אמצעי־קיום נאותים, אחרי ששותפו של סבא השתלט על העסק ונישל אותה מחלקה. אולי משום כך גדלה הדה, התינוקת שנולדה אחרי מות אביה, אצל מי שזכור לי כדוד אדולף, בעל חנות כפרית בקירבת גבול בוהמיה־אוסטריה. אותו דוד אדולף, כנראה גיסה של סבתא, היה מביא לנו בשעת ביקוריו הנדירים בכרך סוכריות משי ממלאי החנות, ומעשן טבק מקטרת בעל ריח חריף, דבר שאילץ את אמא לפתוח אחרי צאתו את חלונות חדר המגורים לרווחה, פן יבולע ללובן חלונותיה.

מימיי לא ראיתי תצלום של סבא בונדי, ומעולם לא לקח אותי אבא אל קברו. אם הוא עצמו פקד אותו, אינני יודעת. את מצבת השיש השחורה הקטנה של ברנארד בונדי ראיתי לראשונה רק קרוב לתשעים שנה אחרי מותו, בשורה השלישית של מה שהיה אז, בראשית המאה, בית־העלמין היהודי החדש של פראג, בירכתי העיר, וכיום הוא בחלקו הגדול יער קסום של קיסוס, המטפס על העצים, נתלה מהם כווילון מלמלה, מכסה את המצבות, מוחק את השבילים.

גם סבא הרמן, שקראנו לו הסבא השחור – כדי להבדיל אותו מחותנו, אבי סבתא, בעל השיער הארוך והזקן הצחורים, שנקרא הסבא הלבן – לא סיפר לי, לנכדתו הבכורה, מעולם על ילדותו, נעוריו או מוצאו. לפי הלחיים האדומות המבהיקות ויושר לבו אני מניחה שהיה בן כפר. בבית הרמן היו הסודות שעליהם לא דובר באוזני הילדים מרובים אף יותר מאשר בבית בונדי.

בראש וראשונה רבצה כאן פרשת הדוד אוטה, אחי אמא, בכור שני בני הרמן. אם מעל הדוד בכספים, אם הפסיד אותם בקלפים, אם הסתבך באיזו עיסקה מפוקפקת, מי יידע, אולם מעשיו הכתימו את שם המשפחה, וסבא ציווה עליו לעזוב את הבית ולעולם לא לחזור אליו. מחמת איסורו של סבא לא הוזמן הדוד אוטה לסעודות מוצאי־שבת ולהתכנסויות משפחתיות אחרות, ואם סבא טוב־הלב והנוח לבריות לא נאות להתפייס עם השנים, אין זה אלא שמעשה בנו הבכור פגע בציפור נפשו. אולם סבא יוסף הרמן היה סוכן נוסע בשירות הפירמה קארל שפיץ, “קא־ספי” בשמה המסחרי, בית־מסחר לסידקית ולצרכי חייטות ברחוב ז’לזנה שבלבה של פראג, ונעדר מביתו חמישה ימים בשבוע. בהיעדרו היה בא הדוד אוטה, שנשאר רווק, לבקר אצל סבתא, אוכל מתבשיליה, ואולי גם מקבל כסף מידיה.

לא ידעתי מאומה על דרכי פרנסתו ומקום מגוריו של הדוד אוטה, אך שמחתי לביקוריו בביתנו, מפני שהיה מביא לי תצלומים של שחקני קולנוע, שהיו מצורפים לקופסאות סיגריות עם פס זהב מתוצרת גרמניה. אולי עישן הדוד אוטה את הסיגריות בעצמו, יתכן גם שהיה סוכן מכירות שלהן, משום שנתן לי, נוסף על התצלומים, גם אלבום שהוענק מטעם בית־החרושת לסיגריות למעשניו הנאמנים. וכך התוודעתי למרלן דיטריך, ליליאן הארוויי, וילי פריץ‘, האנס אלברס, אדלה זאנדרוק ושאר כוכבי הקולנוע הגרמני, מבלי לראות אותם על הבד, מפני שהכניסה לבתי־קולנוע מתחת לגיל שש־עשרה היתה אסורה, אלא לסרטי ילדים, ובשנות השלושים, ברפובליקה של מסריק, איסור היה איסור, ומורא החוק היה גדול. באוקטובר 1941 נשלח הדוד אוטה, אז בן ארבעים ושלוש, באחד הטרנספורטים הראשונים מפראג לגטו לודז’ ויותר לא ידוע לי דבר על גורלו.

גם בחיי דודה גְרֶטָה, אחות אמי הצעירה, היה איזה סוד, שלא דובר בו בנוכחות ילדים, קשור בגלי החום ובכאבי הראש העזים שפקדו אותה לעיתים תכופות ובהיותה חשוכת ילדים. בעלה, ארווין קוך, היה סוכן נוסע אף הוא, רחוק מהבית מרבית ימי השבוע, לדודה גרטה היתה עוזרת, שישנה במטבח, ודירתה בת שני החדרים תמיד הבהיקה והיתה מלאת אור ומסודרת ללא רבב. קשה לדעת מה עשתה דודה גרטה בעודפי הזמן, משום שלא עבדה לפרנסתה, לא עסקה במעשי צדקה, וטלוויזיה לא היתה קיימת עדיין. (על העוזרת, כדי שלא תשב בחיבוק ידיים, הוטל לעמול על עשיית שטיחים קטנים בקשירת־יד לפי דוגמאות פרסיות). אולי משום כך אהבה דודה גרטה להזמין אותי לביתה, מראה לי את ארונותיה, ערמות הלבנים המסודרות כמו בסרגל, כל סוג לבנים בנפרד, קשור בסרט משי ורוד.

הקשר בין שתי האחיות, אמי פרנצי והדודה גרטה, נקרע אחרי ריב גדול, לכאורה בגלל כומתה כחולה, של אחותי דיטה או שלי, שלא נמצאה בצאת המשפחה אחרי ארוחת ערב אצל סבא וסבתא הרמן. אמא, שלא שבעה נחת מבת בעלת מראה יהודי מובהק ופנים חיוורות, המרבה לקרוא וממעטת לעזור לה במשק הבית, הניחה כמובן מאליו שהכומתה החסרה שייכת לי, על אף טענתי, שזו שלי שרירה וקיימת. דודה גרטה יצאה אז להגנתי, הכומתה האבודה נמצאה לבסוף והיא אכן היתה של דיטה, אבל הקרע בין שתי האחיות לא התאחה. התברר לי מאוחר יותר שלא היה זה רק עניין של כומתה. זה היה בשעת מריבה קולנית בין אבא לאמא, שאותה שמענו בחדר הילדים מבעד לדלתות הסגורות, אחותי, הצעירה ממני בשלוש שנים וחצי, ואני.

לא הבנו בדיוק את סיבת המריבה, אבל הבנו שבמרכזה דודה גרטה, ולבי היה עם אבא, משום שהיתה בינינו הבנה של שתיקה וליטוף: אבא נהג ללטף את ראשי תוך כדי קריאה שעה שישבתי על הדום לרגלי כורסתו ליד התנור בחדר המגורים. אני מניחה שעודפי הזמן של דודה גרטה הובילו לאיזה רומן בינה לבין אבא, אם בנפש אם בגוף – לא אדע. רק את חרדתה הנצחית של אמא לאבא הרגשתי היטב, משום שאהבתה אליו היתה גלויה ומכאיבה משלו אליה, וגם מפני שהיתה מבוגרת ממנו בשנה וחצי (ואף סוד זה נשמר בפנינו במשך שנים) ופחדה מנשים צעירות ורזות ממנה, כגון גרטה. שמרתי בחשאי על קשר עם דודה גרטה, אבל שתי האחיות לא התפייסו.

לפני שנשלחה גרטה קוך במאי 1942 לגטו טרזין – בעלה ארווין גויס לפלוגת עבודה והגיע לשם כעבור חודשיים – באתי להיפרד ממנה, והיא נתנה לי במתנה פיז’מת משי בעלת פסים דקיקים בגוני סגול, פיז’מת המשי היחידה בחיי, ובדיעבד היא מעידה על תשוקות סמויות: נשים נשואות במעמדה של דודה גרטה לבשו כותנות לילה לבנות או ורודות ארוכות, מבד כותנה או מפלאנל. כל שאר הלבנים המגוהצים למשעי נשארו מונחים בארון, כי דודה גרטה לא היתה מסוגלת להיפרד מהם, והיא יצאה מהדירה מסודרת, כמנהגה, גם להגליה.

כאשר מתה אמי בנובמבר 1942, חודשיים בלבד אחרי בואה לגטו טרזין, מהרעלת דם בעקבות דקירה במחט סריגה ביד, ביקש אבא את דודה גרטה, מתוך כיבוד רצון אמא המשוער, שלא תבוא לחדר המתים לטקס הפרידה הקצר מארונות העץ הגסים, שנערמו על עגלה רתומה לשני סוסים לפני שהוצאו אל מחוץ לגטו לשריפה. מאבק המוות של אמא בחדר החולים נמשך בסך־הכל שלושה ימים. אחרי לילה ללא שינה הלכתי לנוח לשעה קלה, וכאשר חזרתי, אמא כבר לא היתה בחיים. היינו חייבות לפנות עוד באותו יום את מקומה על הדרגש באחד האולמות של קסרקטין הנשים: כאשר אלפים ישנו על הרצפה בעליות גג, מקום פנוי על דרגש באולם בעל קירות ותקרה היה מבוקש מאוד. מצאתי בין חפציה המעטים של אמא גם חתיכת לחם. התיישבתי ואכלתי אותה, לא מתוך רעב, אלא מתוך צורך בנחמה.

ארווין קוך נשלח בסוף ספטמבר 1944 מטרזין למה שהוגדר על־ידי המפקדה הגרמנית כ“מחנה עבודה חדש”, ולא היה אלא בירקנאו, ודודה גרטה נסעה כעבור שבוע בעקבותיו, מתוך הנחה משותפת לכל הנשים שבטרנספורט, שהן נוסעות אל בעליהן לאותו מחנה עבודה עצמו. גרטה היתה בת ארבעים ושלוש במותה בתאי הגז, ארווין עבר את הסלקציה, אך נפטר בפברואר 1945 באחד ממחנות קאופרינג המסונפים לדכאו. את פיז’מת המשי של דודה גרטה לקחתי עמי לגטו טרזין, וממנו בדצמבר 1943 לאושוויץ, ושם נעלמה כמו גרטה.

היה סוד גם בחיי דודה אירמה, אחותה האמצעית של אמא. אירמה נישאה בגיל צעיר והתאלמנה זמן קצר אחרי חתונתה בגל השפעת הקטלנית שפקד את אירופה בשלהי מלחמת העולם (אז עוד לא ממוספרת, משום שהראשונה היתה אמורה להיות האחרונה). דודה אירמה עבדה למחייתה כפקידה במשרד דחוס רהיטים כבדים וכהים בשדרת רבולוצ’ני, שדרת אותה מהפכה שבה נולדה באוקטובר 1918 הרפובליקה הצ’כוסלובקית מן האימפריה ההאבסבורגית המתפוררת. הייתי מבקרת במשרדה של דודה אירמה פעם בשנה, כאשר אספנו מטעם בית־הספר הגרמני, שבו למדתי, תרומות לקייטנה לילדי משפחות עניות. מנהל המשרד, נדמה לי של חברת ביטוח, ועובדיו, הוסיפו את תרומתם לרשימה. בין שאר האמביציות שהיו לי, והן לא היו מעטות, היה גם הרצון להצטיין באיסוף תרומות.

סודה של דודה אירמה, האלמנה הצעירה, נקרא רודינק, סטודנט למשפטים, שהיה מאהבה, מה עוד, שהיה צעיר ממנה בתשע שנים וקטן ממנה בחצי ראש. למרבה ההפתעה, בניגוד לכל הנבואות השחורות של משפחת הרמן, נשא רודי שווארצקופף את דודה אירמה לאשה אחרי שסיים את לימודיו, וידע לפרנס משפחה, כיאה לגבר באותם הימים. הזוג התגורר בדירה מרווחת בווילה מודרנית, כולה חלונות, של הורי רודי האמידים, ברובע בּוּבֶּנֶץ' המיוחס. דודה גרטה דיברה על לב אחותה הגדולה ממנה בשנתיים לצבוע את שיערה ולהתלבש בסגנון צעיר יותר, כדי לטשטש את הבדל הגילים בינה לבין רודינק, שאהב לחבק לא רק את גיסותיו, אלא גם את בת גיסתו המתבגרת, דהיינו אותי. בגיל ארבעים ילדה דודה אירמה בת מקסימה שנקראה בלאניצ’קה, והיא האושר, האור, נשמת חייה. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעת הכיבוש הנאצי, הגיעה משוודיה לפראג חברתה של דודה אירמה, והתחננה בפניה שתרשה לה לקחת עמה את בלאניצ’קה למקום מבטחים, הבטיחה לשמור עליה כעל בתה ולהחזיר אותה לחיק אמה עם קץ התלאות האורבות בפתח. דודה אירמה לא היתה מסוגלת להיקרע מילדת השמש שלה, שקיוותה לה שנים רבות כל־כך. שתיהן הובלו בספטמבר 1944 לתאי הגז של בירקנאו, אירמה היתה בת ארבעים ושמונה במותה, בלאניצ’קה בת שמונה שנים. הדוד רודי עבר את הסלקציה, אך נפטר בפברואר 1945 בדכאו או באחד המחנות המסונפים אליו.

לי נותרו מהם שלושה כרכי תולדות העם היהודי של גרץ בגרמנית, חליפה מבד צמר אפור וצמיד עשוי פניני זכוכית צבעוניות, שבו שזור השם בלאניצ’קה, שהוסתרו עם חפצים אחרים לפני הגלייתם לגטו בשנת 1942. גיסו של רודי, בעל אחותו, ששרד בשואה, קיבל את שארית רכוש המשפחה לרשותו, ולא ידע מה לעשות בחלק מן החפצים. את חליפת הצמר המחויטת של דודה אירמה הבאתי ארצה ולבשתי אותה כאשר הלכתי בשנת 1951, שנתיים אחרי עלייתי ארצה, לחפש לראשונה עבודה כעיתונאית – ואכן זכיתי בה, לשישה חודשי ניסיון, שלא הוארך. את כתבי גרץ לא הספקתי לקרוא בשלמותם עד עצם היום הזה והצמיד של בלאניצ’קה שמור בין מזכרות העבר. רק הוא, אחותי ואני עדים אחרונים לקיומה של ילדה חייכנית ושמה בלאנקה, הצחורה.

והיה גם פרנטה, אחיה הצעיר של אמא, שידע לנגן יפה בפסנתר הכנף שעמד בפינת חדר המגורים של סבתא הרמן (בקומה מעליה גרה הגברת פולק, שגם בנה, פראנק, הצטיין בנגינה בפסנתר. אחרי עלייתו ארצה שינה את שמו מפולאק לפלג). הדוד פרנטה עשה ניתוח פלסטי באף כאשר הדבר היה עדיין בגדר חידוש מסעיר. משום שאפו זכור לי כגדול ובשרני גם אחרי אותו ניתוח מפורסם, קיימות שתי אפשרויות: או שהאף של הדוד פרנטה לפני הניתוח בלט עוד הרבה יותר, או שהניתוח לא עלה יפה, משום שהמנתחים הפלסטיים היו אז, בשנות השלושים, רק מתלמדים באומנותם. פרנטה הרמן אהב לבלות ולקח גם אותי מדי פעם להצגות תיאטרון לילדים. בשנת 1929, בגיל עשרים וארבע, נשא לאשה את אילזה פליישמן האדמונית, וניסה את מזלו בכל מיני פרנסות; האחרונה שבהן היתה חנות לצמר סריגה, שהעניקה לקונות שלה גם הדרכה בסריגת הדגמים. דודה אילזה, בעלת עור לבן מנומש ושיער בצבע טיציאן, היתה בעיניי אשה גאה וקרירה, אולי מפני שנישואיה לפרנטה הרמן לא ענו על ציפיותיה. אולי היו רומנים עוד לפני ההגליות, בכל אופן בגטו טרזין היה לדודה אילזה חבר המכונה פרניצ’ק, דהיינו דובשן, אולי כינוי חיבה, אולי צורת הזערה של שם משפחתו. והדוד פרנטה חי לו ככליף בהרמונו, בין אלפי נשים בקסרקטין האמבורג, שעל ניהולו הופקד, וגם לו אהובה, בלונדינית וצעירה. הודות לתפקידו היתה המשפחה מוגנת בפני הגליות למזרח עד ל־28 באוקטובר 1944, כאשר נשלחו הדוד פרנטה, שעדיין לא מלאו לו ארבעים, הדודה אילזה הצעירה ממנו בשנתיים, ושני ילדיהם, האנוש בן הארבע־עשרה וויירה בת העשר, בטרנספורט האחרון שיצא מגטו טרזין לבירקנאו, ושם הובלו, כשאר בעלי התפקידים המרכזיים בהנהגת הגטו ומשפחותיהם, הישר לתאי הגז. היה זה הטרנספורט האחרון שהומת בבירקנאו לפני שהפסיקו מתקני הגז והמשרפות לפעול, בעת התקרבות חזית המזרח.

היחידה ממשפחת הרמן שנותרה בגטו טרזין עם תום המשלוחים להשמדה היתה סבתא רוזה הרמן. בעת השיחרור במאי 1945 היתה בת שבעים ושבע, ובשואה איבדה את בעלה, חמשת ילדיה ושלושה מחמשת נכדיה. היא נקלטה בבית זקנים שהוקם אחרי המלחמה מטעם הקהילות היהודיות של בוהמיה בעיר המרפא פודייבראדי. בסתיו 1946 נסעה סבתא הרמן, כדרכה לפני המלחמה, להבראה, הפעם ליאכימוב שבצפון בוהמיה, שמימיה המיטיבים מכילים חומרים רדיואקטיביים (משם הביאה מאדאם קירי את האורניום למחקריה) ולבה לא עמד במאמץ. היא מתה, כיאה לה, בחופשה, בחטף.

אמי, פרנצי, בתה הבכורה, שמרה כל ימי חייה טינה לאמה על שהטילה עליה את ההשגחה על שני אחיה ושתי אחיותיה וגזלה ממנה את נעוריה. רוזה הרמן לבית פישל לא היתה דמות הסבתא הסורגת, האופה, המפנקת. דירתה בת ארבעת החדרים בקומה הראשונה של בית מגורים ברחוב נרודובה ברובע וִינוֹהְרַאדִי, מול גן ריגר, לא העניקה לי תחושת ביתיות, ומטבחה הגדול, שבו ישנה העוזרת בארגז עץ, שהפך בשעות היום לשולחן עבודה, היה בעיניי, בתה של פרנצי הקפדנית, לא נקי ולא מסודר. סבא נמצא מרבית השבוע בנסיעות, את עבודות הבית עשתה העוזרת, סבתא רק בישלה, בעיקר לקראת סופי השבוע, והאכילה את בּוֹבּי, הפינצ’ר הג’ינג’י, שעל שמו קראנו לה באבי־בובי. אמא נהגה לומר, שבגילגול הבא היתה רוצה להיות כלב אצל סבתא, כי אז יאכילו אותה נקניק כבד ושינקן, מעדנים שהיו אצלנו בבית במשורה (מעט נקניק על הרבה לחם). המזווה בבית סבתא היה תמיד נעול על מפתח שנשמר בכיסה, גם בפני סבא, שהיה כעין אורח בביתו, ולפי כל הסימנים העריץ את סבתא, שהיתה בצעירותה יפה מאוד. בפולקלור המשפחה נשמר סיפור על שמלה שהביא לה סבא במתנה מווינה, מרכז האופנה העולמי, והיא השליכה אותה לרגליו, מפני שלא מצאה חן בעיניה.

בשלושה תחומים נבדלה סבתא הרמן מכל הסבתות שהכרתי עד אז, מן החיים ומן הקריאה בספרים: היא אהבה לשחק קלפים, לא רמי, כמנהג גברות חסודות, אלא מאריאש, משחק גברים מובהק (ועל כך יעידו שווייק וחבריו שהרבו לשחק מאריאש כחיילי הקיסר פראנץ יוזף, ירום הודו), דומה לוויסט האנגלי. ולא עוד אלא ששיחקה מאריאש עם גברים, לרוב חתניה ובני־משפחה אחרים, וגם הצטיינה במשחק. כאילו לא די בכך, נהגה סבתא רוזה לשתות בירה והיתה שולחת את העוזרת או אותי, כשבאתי אליה לארוחת צהריים מבית־הספר הקרוב לביתה, למסבאה בפינת הרחוב המקביל, להביא לה כוס גדולה בעלת ידית עם חצי ליטר בירה קרה מהחבית (מקררים חשמליים היו מצויים בבתי עשירים מופלגים בלבד, ובירה בפחיות לא נודעה עדיין). בדרך חזרה ניסיתי כמה פעמים לטעום מהבירה בלי להשאיר עקבות בקצף הסמיך, ולא מצאתי מה טעים כל־כך במשקה המר הזה. בירה שתו אז רק הגויים. גברים יהודים לגמו ממנה מדי פעם, ביום קיצי חם במסעדת גן בעת טיול בטבע מבוית, וגברות יהודיות לא שתו בירה ומשקאות חריפים בכלל. לכל היותר גמעו בנימוס, בלגימות קטנות, ליקר ביצים מכוסית זעירה. באבי־בובי גם עשתה מניקור במספרה ושמה לכה על הציפורניים, אמנם רק לכה ורודה שקופה, אבל גם בכך נבדלה מכל הנשים בגילה שהכרתי. עוד דבר היה ייחודי לסבתא: אחת לשבוע, בבוקר יום ראשון, קיבלה עיסוי, בקיץ על ספת הקטיפה בחדר השינה, ובחורף על אותה הספה שהועברה למטבח, כי חדר השינה לא הוסק מעולם. המעסה, גברת אוניצקה, קטנת קומה וכחושה, אך בעלת ידיים שריריות, היתה מורחת את סבתא במרגרינה, ולשה את גופה המכוסה סדין במקומות שהצניעות יפה להם, שעה שסבתא גונחת, אם מחמת כאב או מתוך תענוג. כנראה שסבלה מכאבים ראומטיים, מפני שפעם בשנה היתה סבתא הרמן נוסעת לפיישטאני, ליאכימוב או למקום מרפא אחר. לזמן־מה היה מצטרף אליה גם סבא, עד שחזר למסעותיו, מזוודת דגמים כבדה ביד, על רגליו תחבושות אלסטיות להקל על הוורידים הנפוחים, הכואבים.

סבתא היתה בעלת שכל חריף ורצון איתן משלה, ואילו נולדה כעבור מאה שנה יכולה היתה לנהל עסקים, לעמוד בראש חברה מסחרית, להיות עורכת־דין או יועצת השקעות. במבט לאחור, ממרחק השנים, נדמה לי שניסתה להגיע בכל כיוון עד לקצה גבול המותר – והמותר לאשה יהודייה נשואה במעמד זעיר־בורגני היה מוגבל מאוד. היה לה מנוי לתיאטרון העירוני של וינוהראדי, ביציע השני, מאחורי עמוד, כלומר במקום זול, יחסית, כמו־כן היתה מנויה על ז’ורנאלים בהשאלה, שהובאו פעם בשבוע לביתה בכריכת קרטון חומה: Fliegende Blaetter ועיתונים הומוריסטיים אחרים בגרמנית, עיתוני נשים בצ’כית ובגרמנית, שאותם קראה במיטה, מוצצת סוכריות מנטה. כשיצאה את הבית תמיד ענדה על צווארה כעין קולר עשוי שורות־שורות של פניני זכוכית, כמנהג נשות האצולה המזדקנות (רק שאצלן היו הפנינים אמיתיות), כנראה כדי להסתיר את קמטי הגיל. סבתא היתה קונה דרך קבע, במשותף עם אמי, בתה פרנצי, שמינית של איגרת לוטריה, מפעל ההגרלות הממלכתי, והרבה תענוגות הובטחו לנו “כשנזכה בזכייה הגדולה”, שהתמהמה לבוא. לעומת זאת באו הצרות.

תחילה מת בובי הפינצ’ר בשיבה טובה, וסבא נתן לפחלץ אותו. בובי המפוחלץ עמד למרגלות מיטתם הזוגית גם אחרי שסבא וסבתא רכשו פינצ’ר ג’ינג’י חדש, ואף הוא נקרא בובי, אולם השם לא חייב אותו למאומה: בניגוד לבובי הראשון היה בובי השני כלב רשע ונשכני. אחר־כך פלשו צבאות גרמניה לפראג, בית־המסחר של קארל שפיץ נמסר לידיים אריות, וסבא נשאר ללא פרנסה וללא פנסיה. סבא וסבתא נצטוו לעזוב את דירתם שהשקיפה אל הגן, מפני שעל היהודים נאסרה לא רק הכניסה לגנים ציבוריים, אלא גם המבט עליהם, והם מצאו מקלט כדיירי משנה בחדר גדוש רהיטים באותו רובע וינוהראדי, שבו חיו מרבית חייהם. אחר־כך לקחו מהם הגרמנים גם את בובי השני, כי על היהודים נאסר להחזיק חיות בית. הם נשלחו לגטו טרזין ביולי 1942, וסבא מת שם כעבור עשרה חודשים, אולי מחולשה ואולי מפני שחדל להבין את העולם שבו הלך תמיד בדרכי יושר.

בית המגורים ברחוב נרודובה 4, עתה פולסקה, שבו היתה דירתם, עדיין קיים. מבחוץ לא ניכר בו שום שינוי: חזית כהה וחלונות גדולים משקיפים על הגן. המרצפות בכניסה אותן המרצפות, רק שהן מתנדנדות, חלקן שבורות. בדירת סבתא שוכן גן ילדים של רשות השידור הצ’כית הממלכתית, ועל תיבות־הדואר לא נראה, בניגוד לעבר, אף שם יהודי. גם הקונדיטוריה מישאק, שאליה היה סבא לוקח אותנו, את אחותי ואותי, כל יום ראשון לפני־הצהריים, ומרשה לנו לבחור מעדן לפי משאלת לבנו (קיפוד ממולא קרם קפה, עם שקדים קלויים במקום קוצים, אינדיאני מצופה שוקולד, ממולא בקצפת), היתה עדיין קיימת בשנת 1989, פחות מכובדת, פחות מבהיקה, ובקרמים בעוגותיה הרבה יותר אבקת פודינג. העוגות, כמספר הנפשות בכל משפחה – לדודה גרטה, לדוד פרנטה, לדודה אירמה, לנו ולבית סבתא – נארזו, מונחות על מגשי קרטון מלבניים, בחבילות קשורות בסרט, ויחד עם סבא חילקנו אותם לכל בית. גם במקום שהיתה חנות קארל שפיץ היה עדיין מצוי בית־מסחר לטקסטיל, כשחזרתי לפראג אחרי היעדרות של ארבעים שנה.

רק בניין בית־הכנסת המפואר ברובע וינוהראדי, הגדול בכל פראג, בעל חלון הזכוכית הצבעונית העגול בחזיתו, שבו התפלל סבא במקומו הקבוע, כבר לא קיים. הוא נפגע מפצצה בפברואר 1945, והנאצים לא הירשו לכבות את האש שפרצה בעיקבותיה. נותרו הקירות, שני הצריחים המרובעים, החזית המרשימה, אך כיוון שלא היתה עוד קהילה הנכונה להילחם על שיקומו, נהרס הבניין בסגנון ניאו־רנסנסי בעת המשטר הקומוניסטי, ובמקומו עומד בית־ספר עממי, אפרורי ומכוער.

הלכנו אל סבא לבית־הכנסת בימים הנוראים, כמצוות אמא, לאחל לו שתפילותיו תתקבלנה, וסבא היה מציג אותנו בפני שכניו לספסל, אבל מעולם, לא בתוך בית־הכנסת ולא מחוצה לו, לא ניסה להסביר לנו משהו על מהות התפילות, על משמעות החגים, לא דיבר באוזנינו על מסורת יהודית. כיוון שאבא היה אתאיסט מאמין, שרגלו לא דרכה בבית־הכנסת, שהלך לעבוד בבנק גם ביום הכיפורים, סביר להניח שסבא נתבקש באיזה שלב לשמור את אמונתו לעצמו. אולי זו גם הסיבה שלא נערך סדר משפחתי כהילכתו בבית סבא, אף שהוזמנה חבילת מצות עגולות מבית־החרושת שיץ, וסבתא היתה מכינה פשטידת מצות וכרמזלעך, מאפה עשוי פירורי מצה, שזיפים מיובשים והרבה הרבה שומן אווז.

משפחת בונדי היתה ברובה הגדול ציונית, דהיינו יהודית־לאומית, וכל בנות המשפחה, בניגוד בולט למנהג הסביבה, נשאו שם עברי – מרים, יודיתה, רות – כשם יחיד. רות היה שם נדיר למדי בפראג, השם בונדי (שיבוש של תרגום איטלקי ליום־טוב) ייחודי ליהודים, במיוחד במרכז אירופה. סופר צ’כי שחיפש לאחת הדמויות ברומן או בסיפור שלו שם יהודי מובהק, ולא רצה בשמות כהן או לוי, האופייניים לבדיחות אנטישמיות, בחר בשם בונדי, כפי שעשה קארל צ’אפק ב“מלחמה בסלמנדרות” וב“קראקטיט”. הרבה בונדים בעלי ייחוס נרשמו בתולדות בוהמיה, בונדים בתעשיית הפלדה ובונדים בתעשיית הנחושת, בונדים סופרים ובונדים חוקרים, בונדים לאומניים צ’כיים ובונדים סתם, לא עשירים, לא גאונים, שבחשבון הסופי זכו, כדוגמת אבי, רק לשנים טובות מעטות. אם שרדו במלחמה הגדולה וחזרו הביתה אחרי היעדרות של ארבע, ואף שבע שנים, כאבי, שנפל בשבי הרוסי כחייל אוסטרי, הוגלה לטאשקנט וחזר לפראג אחרי נדודים ארוכים בשנת 1921, רק התאוששו מעט, הקימו משפחה, התבססו במקצועם, ופרץ המשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים. רק השתפר המצב, וכבר העיב עליהם צלו של היטלר, בא הסכם מינכן של ספטמבר 1938, כיבוש מערב צ’כוסלובקיה וסיפוחו לרייך הגרמני, סילוק היהודים מכל מקורות פרנסה ולבסוף ההגליה. וכל זה הצליח אבי, יוסף בונדי, המכונה פפה, מורשה חתימה בבנק לשעבר, לעבור בשלום, עבודות כפייה כסולל כבישים, גטו טרזין כפועל בבניית מסילת רכבת, סלקציה באושוויץ, עבודה בבניית מפעל תת־קרקעי בתנאים מחרידים בקאופרינג־3, אחד ממחנות הבת של דכאו – עד שמת מחולשה ב־5 בפברואר 1945, פחות משלושה חודשים לפני קץ המלחמה, והוא בן חמישים במותו. חברים שהיו עמו בשבועות האחרונים סיפרו, שאמר להם לא פעם: “אני יודע ששתי הבנות שלי יחזרו”.

לפני שהמציאו את בתי גיל הזהב ואת שאר דרכי הפרדת הזקנים מזרם החיים, היתה אם־אלמנה חיה אצל אחד מבניה או אחת מבנותיה עד סוף ימיה –או שאחת הבנות נשארה לגור עמה במשק בית משותף. עם סבתא בונדי התגוררה בתה הבכורה, אולגה, שלא נישאה, אם מתוך תחושת חובה, אם בגלל קטל הגברים במלחמה הגדולה. טטולינקה, כלומר דודולינקה, כפי שקראנו לה בחיבה אנחנו, ילדי אחיה ואחיותיה, היתה עגלגלה, טובת מזג, בעלת צחוק תמים שכיום אני מוכנה להגדירו כבתולי, צחוק של תום, שגם כילדה חשתי בייחודו. לפרנסתה עבדה דודה אולינקה בתור קופאית ומנהלת חשבונות בבית־מסחר ריח (Reach) לצורכי סנדלרות ברחוב פאז’יסקה, בלבו של מה שהיה בעבר הרובע היהודי. היה זה עסק מכובד, עם רהיטים כהים ממורקים, לאדון ריח היתה לשכה משלו, דודתי ישבה במעין כלוב זכוכית ועל שרווליה מגנים מבד שחור מבהיק. פעם בשבוע, בדרך־כלל בעת ביקור אצל סבתא בונדי, היתה טטולינקה מעניקה לי שני כתרים דמי־כיס, שערכם הריאלי זוג נקניקיות עם לחם וחרדל או ארבע גביעי גלידה. את אותם שני כתרים חסכתי, בייסורי פיתויים לא קטנים, כדי לקנות לאבא ולאמא מתנות לימי־ההולדת. האור בבית־המסחר ריח היה עמום, הקולות שקטים, הצבעים כהים. אחרי הכיבוש הגרמני עבר בית־המסחר לידיים אריות, לזמן נשארו כמה מן העובדים היהודים במקומם ואחר־כך נפלטו כולם. ללא שכר, ללא פיצויים, ללא פנסיה.

כעבור חמישים שנה עברתי ברחוב פאז’יסקה. הכרתי מיד את חלונות הראווה המקומרים המוצלים של הפירמה ריח. עתה היה זה בית־מסחר לצרכי ציד, הריהוט היה בהיר, האצטבאות הורכבו ביד גסה, במקום תאה של טטולינקה היה תלוי וילון כותנה פשוט, הכל נראה ארעי, לא מטופח. ביקשתי מהזבנית הבלונדינית רשות לעבור לאורך החנות. אמרתי לה שפעם, לפני שנים רבות, עבדה כאן דודתי. בעיניה לא נדלק שום ניצוץ של סקרנות, שום זיק של עניין: בבקשה, המדפים פתוחים לכל. מזכרות ציד חסרות חן, גביעי עץ עם ראש צבי חרוט בו במחט מלובן – טטולינקה לא היתה רווה נחת. צרכי סנדלרות היו משהו חיוני, משהו שהביא תועלת לבני־אדם. אל אחד הסנדלרים, מלקוחות הפירמה ריח, שאותו הכיר אבא בחודשים המעטים שבהם הועסק שם אחרי שנזרק מהבנק, הגענו בחשאי לפני צאת הטרנספורט. הסנדלר פתח חור בעקב מגפי, אבא הכניס לתוכו שטרות כסף מקופלים, והחור נסגר בשכבת עור נוספת.

סבתא בונדי היתה גרה בבית דירות גדול בפינת רחוב מרכזי שנקרא בימי הרפובליקה הראשונה, בת בריתה הנאמנה של צרפת, על שמו של גנרל פרדיננד פוש, ומאז שינה את שמו מספר פעמים, בהתאם לחילופי המשטרים. בית פינתי, הכניסה מרחוב צדדי, פשטרוסקה, ובקומת הקרקע בית־מסחר גדול ליין ולמשקאות חריפים. דרך השער הרחב היו פועלים בעלי גוף, נעולי מגפיים ולובשי סינרי גומי, מגלגלים חביות יין למרתף או מהמרתף אל עגלות רתומות לסוסים כבדים. בכניסה תמיד עלה ריח של יין, אבל מעבר לדלת הזכוכית שהפרידה בין הפרוזדור לבין בית המגורים נישאו כבר ריחות אחרים, של סבון כביסה, שעווה למירוק רצפות עץ, מרק תפוחי אדמה, עוגת שמרים טרייה.

דירת סבתא היתה בקומה הרביעית (בלי מעלית), בת שני־חדרים בסך־הכל, והתגוררו בה ארבע נשים, כל אחת בין ארבעת כתליה. חדר אחד, הקרוב לכניסה, הושכר לרווקה, פקידה בבנק, כדי להגדיל מעט את הכנסותיה הצנועות של סבתא מתמיכת בניה ובנותיה. סבתא עצמה ישנה במה שנועד להיות הסלון, חדר האורחים, החדר בהא־הידיעה. עמדו בו שולחן אוכל כבד וכיסאות מרופדים בבד קטיפה שצבעו ארגמן. בפינה ניצבה מיטת סבתא. זה היה חדר מחוץ לתחום לילדים, ולא זכור לי שאי־פעם התכנסה בו המשפחה. במטבח, בפינה ליד החלון, עמדה מיטה מתקפלת שנפתחה בלילה, ובה ישנה העוזרת מילקה, שניהלה את הבית וידעה להכין צ’יפס, אז, במרכז אירופה, מעדן נדיר הנודע רק למעטים, וגם נקניק מפירות מיובשים, פירורי עוגיות וקקאו, שנחתך לפרוסות דקות. טטולינקה, המפרנסת העיקרית של בית סבתא, גרה במה שנועד להיות חדר האמבטיה. אמבט הברזל עדיין ניצב שם, על רגליים יצוקות, מאחורי וילון, ובנות הבית השתמשו בו פעם בשבוע. וחוץ מזה היו בחדרון רק מיטה, ארון בעל שתי דלתות, שולחן זעיר ומעליו ראי וחלון לחצר, שממנו ראו את השמים – כל עולמה הפרטי של טטולינקה.

מוקד החיים אצל סבתא בונדי היה המטבח. שם ישבנו אנחנו, הנכדים, על ספסלים מסביב לשולחן האוכל, ושיחקנו עיר, ארץ, הר, נהר, לפי האלפבית, הותר לנו להצמיד לראשנו את אזניות רדיו־הגביש ולשמוע מוסיקה (ובעיקר רעשים), או לשחק במשקולות המבהיקות, שבשלהן היתה נקראת סבתא בונדי בפי ובפי אחותי באבי־טיוקי, כצליל משקולות הפליז הנוקשות זו בזו. המאזניים והמשקולות עמדו על ארון מטבח נמוך, ולידם קופסת הקרן־הקיימת התכולה, ועליה מפת ארץ־ישראל לבנה. מתוך הארון עלה ניחוח עשבי מרפא שמהם היו מכינים תה, כל מיחוש והתה שלו, ובעיקר ריחו החריף של ואלריאן, סם ההרגעה שנשים הירבו אז להשתמש בו. במטבח נאספו בני־המשפחה בשעת הביקור השבועי אצל סבתא, ואכלו ממטעמי מילקה. מחלון המטבח הגדול אפשר היה לראות את העננים וגם את חלונות הדירות, סביב, הפונים לחצר הפנימית. לפעמים ניגן למטה בחצר בעל תיבת נגינה, ולעיתים שרו זמרי רחוב. מהחלונות היו זורקים להם מעות עטופות נייר עיתון, כדי שיפלו הישר למטרה, לרגלי האמנים.

סבתא זופי היתה חולת סוכרת, ממעטת לצאת לרחוב; עורה היה בהיר מאוד, כמעט לבן, בשיערה נותר קורטוב של אדמוניות. היא היתה קטנת קומה ומלאת גוף ולבשה תמיד שמלות ארוכות בצבעים כהים – חום כהה, אפור כהה, כחול כהה, שחור – בעלות צווארונים קטנים בהירים, סרוגים ביד או עטורי סרטי מלמלה. אלה היו צבעי הנשים הזקנות בנות החמישים ומעלה, ואין לתאר סבתא בלבן, בצהוב, באדום, סבתא במכנסיים, סבתא בשמלה בעלת מחשוף.

במקום בית־המסחר ליין מצאתי כעבור חמישים שנה חנות מזון גדולה, אבל מראה הבית לא השתנה. נכנסתי דרך השער, ריח היין התנדף, בחדר המדרגות הרחב עדיין שרר אותו השקט. התחלתי לעלות במדרגות, נעצרתי ושאלתי את עצמי: לאן את הולכת? סבתא מתה מהסתיידות עורקים בשנת 1935 ונקברה ליד סבא בונדי (אותנו, את הנכדות, לא לקחו ללוויה. בהיעדר אמונה בגן־עדן קשה להסביר לילדים את מהות המוות. התשובה היתה, איפוא, “כשתגדלי”). טטולינקה המשיכה להתגורר זמן־מה בדירת סבתא, יחד עם מילקה, אבל כיוון שלא היה לה עוד צורך בעוזרת, ואולי כדי לנהל בפעם הראשונה בחייה חיים עצמאיים, עברה לדירת רווקים בבית חדיש, מצויד בהישגי הטכניקה המודרנית כהסקה מרכזית ומעלית. הדירה היתה בת חדר אחד בלבד, עם פינת בישול ליד האמבטיה, אך היה זה החדר האמיתי הראשון, רק שלה, בחמישים שנות חייה. וכאן המשיכה משפחת בונדי להתכנס פעם בשבוע, כמו בימי סבתא, אולם עתה נקנו המטעמים בחנות. טטולינקה הספיקה ליהנות מממלכתה הזעירה פחות משלוש שנים: אחרי פלישת הגרמנים פונה הבית המודרני מדייריו היהודים. לזמן־מה גרה אולגה בונדי יחד עם אחותה מלווה ומשפחתה, שגם הם פונו מרובע לטנה המיוחס, ולבסוף נלקחה ב־ 31 באוקטובר 1941, באחד הטרנספורטים הראשונים מפראג, לגטו לודז', וכך גם אחיה אמיל בונדי ובני־משפחתו. אינני זוכרת אם הספקנו להיפרד, איך נפרדנו, לא שביב של זיכרון, והרי אהבתי אותה. נתקבלה גלויה אחת ממנה ובה כתבה שהדוד אמיל מת מטיפוס בגטו ואז נעלמה במערבולת גם היא, טטולינקה התמימה שלא הרעה לאיש.

הדוד אמיל היה ג’ינגי, כמו סבתא בצעירותה, ונשמר ממנו תצלום שבו נראה לובש בגדי התעמלות לבנים כמדריך במועדון התעמלות יהודי, אני מניחה שב“מכבי”. גם דודה מַלְוָוה, אחות אבא, ואמי, שהיו חברות, הונצחו כמתעמלות באגודת נערות יהודיות, לבושות מכנסי התעמלות תפוחים המגיעים עד לברכיים ובפניהן הבעת עוז ונחישות, שהיו דרושים לעיסוק כה מהפכני. אמיל בונדי היה בעל בית־מסחר למטפחות־ראש ברחוב ריבנה, הלא הוא רחוב הדגים, במה שהיה בעבר הרובע היהודי של פראג. מטפחות־ראש נחשבו אז לסחורה טובה, כי נשות הכפר קשרו לראשן מטפחת, פשוטה בימי חול, פרחונית עם גדילים בימי ראשון ובחגים. בית־המסחר של אמיל בונדי שכן במרתף, ירדו אליו במדרגות, והיו בו שולחנות גדולים ועליהם גלילי בד, שנגזרו לריבועי מטפחות. מדי פעם הייתי מקבלת שאריות בד למשחק. לעומת אבא, פקיד בנק במשכורת צנועה, שעבד בערבים במישרה נוספת כרואה־חשבון אצל הנסיך שוורצנברג, היה דוד אמיל אמיד, אם כי לא זכורים לי שום סממני עושר חיצוניים שהיו מעוררים את קנאתי. כולם, הדוד אמיל, אשתו אנדה, בנותיהם סוניצ’קה והלנקה וסבתא ברונר, אמה של אנדה, נשלחו באוקטובר 1941 לגטו לודז' ושם נעלמו עיקבותיהם.

וזה כמעט סוף המאזן. דודה מלווה רוטנשטיין ובתה היפה יודיתה בת העשרים וארבע הומתו באושוויץ בשנת 1943 (יתכן מאוד שיודיתה סירבה להיפרד מאמה האלמנה בעת הסלקציה). דודה אירמה, האחות השלישית של אבא, ובעלה ארתור קליין היו ציונים נלהבים ופעילים, ביקרו בארץ־ישראל כבר בשנות העשרים, ובסוף שנות השלושים עמד לרשותם סרטיפיקאט של בעלי הון כדי לעלות לארץ־ישראל. אולם כדי שביתם המשפחתי היפה, פרי עמלו הקשה של הדוד ארתור, שעסק ביבוא ובייצוא של תרופות וצמחי מרפא, לא ייפול לידי הגרמנים, ניסו להעביר אותו לידי ידיד צ’כי והתמהמהו לצאת עד שהיה מאוחר מדי. הודות לבנם אוטה המחונן, הנערץ על כל בנות המשפחה, שהיה בגיל עשרים ואחד מנהל מעון הילדים המסומן L417 בגטו טרזין, הצליחו אירמה וארתור קליין להחזיק שם מעמד עד לאוקטובר 1944, ואז נשלחו גם הם לבירקנאו. דודה הדה, אחותו הרביעית של אבא, שהקשר עמה היה רופף מפני שחיה עם בעלה ליאו שווארץ ובנם הג’ינג’י זדיינק בקרבת הגבול האוסטרי, היתה בעלת חנות כל־בו כפרית עד שנאלצה בעקבות הסכם מינכן להימלט לפנים הארץ. היא נשלחה עם משפחתה באפריל 1942 לטרזין, וכבר כעבור שבוע הלאה, לגטו ורשה, ולא ידוע איפה היא, בעלה ובנה, מצאו את מותם.

כל עוד העולם נראה יציב ומסודר, וצרות היהודים כצרות כל אדם, של פרנסה ומחלה ומוות טבעי, מנו משפחות הרמן ובונדי שלושים ואחת נפשות. בנו רוטנשטיין, בעלה של הדודה מלווה, הספיק למות זמן קצר לפני תחילת ההגליות מהרעלת דם אחרי טיפול רשלני בשן, בת־דודתי מרים קליין, המכונה הולצ’י, נשלחה על־ידי הוריה בעוד מועד לאנגליה. ארבעה חזרנו מהשואה: סבתא הרמן, בן־דודתי אוטה, אחותי דיטה ואני. עשרים וחמש נמחקו בשואה. מבחינה סטטיסטית – משפחה בת־מזל. מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה.

 

ייחוס אבות

היו דרושות לי ארבעים שנה עד שהייתי מסוגלת לבדוק בכרטסת הגטו, שהעתקה שמור בארכיון “בית טרזין” בארץ, את תאריכי הלידה ותאריכי הטרנספורטים לגטו וממנו להשמדה של בני־משפחות בונדי והרמן, ולמלא את דפי הזיכרון עבור “יד ושם”. ועדיין אני מסרבת לזכור את יום מותו של אבא. אבל אחרי שנפתחו, בעקבות קריסת המשטר הקומוניסטי, גבולות צ’כיה, ואחרי שעברתי את הזעזוע בשני הביקורים הראשונים, שהיו מעין הליכה על־פני פראג בעקבות העבר, ביקשתי לדעת יותר, לפחות על משפחת בונדי. הרי כל עוד היה את מי לשאול, לא עניינה אותי משפחולוגיה כלל וכלל: מדי פעם נלקחתי לקרובי־משפחה רחוקים בדירות חשוכות, ורק התפללתי שלא ינשקו אותי. היתה בהם בת־דודה של סבתא הרמן בשם לוטינקה, קטנה, צמוקה ובעלת גיבנת, שעליה סופר לי, שנפלה או שעוזרת הפילה אותה מן השולחן כשהיתה תינוקת, וכל שזכור לי הם פחד ורתיעה.

לא לחינם נקראו הצ’כים “הפרוסים שבין הסלאבים”: מסודרים, שומרי חוק, עושים מלאכתם נאמנה. כאשר הוזמנתי בשנת 1994 כאורחת משרד התרבות הצ’כי לביקור של שבוע, ונתבקשתי לציין מה ברצוני לראות, הבעתי משאלה ללכת בעקבות משפחת בונדי. מסרתי בכתב עבור גנזך המדינה הצ’כי בפראג את השמות והתאריכים הידועים לי – מעבר לסבא ברנארד לא ידעתי מאומה – והתמזל מזלי וספרי הקהילה הנוגעים למשפחת בונדי לא הושמדו בימי השלטון הנאצי.

שוב מסתבר שאני קיימת רק בחסד.

לפי חוק הפאמיליאנטים של ארצות הכתר צ’כיה ומורביה מספטמבר 1726, נחשבו יהודים נשואים או אלמנים, אבות לבנים, “patres families”, דהיינו אבות משפחה, שרק להם היתה זכות תושב ורק הם היו בעלי “inkolat”, כלומר אזרחות צ’כית או מורבית. אחרי מות אב המשפחה עבר מספר האינקולט לבן הבכור, ורק הוא – היחיד מכל הבנים – היה רשאי לשאת אשה ולייסד משפחה. בצ’כיה לא הטביעו תינוקות ביאור כמו בימי פרעה במצרים, ולא רצחו יהודים כמו באוקראינה הפרועה, פשוט לא נתנו להם להיוולד בכוח הביורוקרטיה.

בן שלא היה בכור היה יכול לזכות במעמד של פאמיליאנט ובאינקולט רק אם התפנה אחרי פטירה, או בתנאים מיוחדים, יוצאים מן הכלל. אלה שעברו על חוק הפאמיליאנטים נענשו במלקות וגירוש מצ’כיה. גם על רבנים שערכו חופות בסתר ונתגלו הוטלו עונשים כבדים. על מספר האינקולט שהתפנה – בעיקר על־ידי מות בעל הזכות חשוך־הבנים – היו תמיד קופצים רבים, ולעתים קבע השוחד. אמנם, פקידי הממלכה שנתנו יד לדבר נענשו – אם נתפסו, אך כוח משיכת הכסף היה חזק יותר מכוח החוק. יהודים רבים נשאו אשה בסתר, לפי דת ודין ישראל, אך על־פי חוקי המדינה נחשבו ילדיהם ללא־חוקיים ונשאו את שם האם. זוגות כאלה היו בסכנה מתמדת של גילוי הסוד לשלטונות, ורבים עזבו לפולין או להונגריה, ששם חוק הפאמיליאנטים לא היה קיים.

החוק הבלתי־אנושי פגע קשות ביהודים ובמצוות פרו ורבו, והם פנו פעמים רבות לכס הקיסרות בווינה בבקשה לבטלו, אך לא נענו. הקיסר פראנץ ה־2 העלה בשנת 1797 על־פי חוק את מספר הפאמיליאנטים היהודים בצ’כיה בחמישים ותשע משפחות למספר המרבי של 8,600, אך גם להבא הותר רק לבן הבכור לשאת אשה ולייסד משפחה, וזאת רק אחרי שמלאו לו עשרים ושתיים שנה ורק במקרים יוצאים מן הכלל עוד בחיי האב. נוסף לכך היה על הפאמיליאנט להוכיח ידיעה בשפה הגרמנית ולהיות בעל רכוש של בין 300 ל־500 זהובים, כדי שיוכל להקים עסק או בית־מלאכה. רק בשנת 1797 הותר לזוגות חשוכי־ילדים או הורים לבנות בלבד להעביר את זכות הפאמיליאנט לאחר.

וכך ירש סלומון בונדי בהסכמת השלטונות ב־14.6.1815 מיעקב אוברמן, שנותר חשוך־בנים, את מספר הפאמיליאנט המיוחל, ועמו את הזכות להינשא.

סלומון, סוחר בגולצ’וב יניקוב, נשא לאשה את רוזליה לבית ויסנר, ונולדו להם ארבעה בנים. רק הבכור, סמואל, קיבל זכות פאמיליאנט; צעיר הבנים, אברהם, נשאר בכורח הנסיבות רווק. אך בשנת 1849 בוטל, סוף־סוף, חוק הפאמיליאנטים, וכעבור ארבע שנים התחתן אברהם, אופה־לחם במקצועו, בגיל שלושים וחמש שנים ותשעה חודשים, עם פרנציסקה לבית בק, בתו החוקית של מוזס בק, סוחר מהומפולץ, בת עשרים ושתיים שנה וחמישה חודשים, כפי שנרשם בספרי הקהילה. אחד מארבעה צאצאיהם היה ברנארד, סבי. מכאן, שאני חייבת את חיי לתושייתו של סלומון בונדי. האם שילם ליעקב אוברמן על העברת זכות הפאמיליאנט תבין ותקילין? האם שיחד מישהו? האם היה ידידו של אוברמן, שותפו או שכנו, ונתחבב עליו? אין לי, וספק אם תהיה לי אי־פעם, תשובה. אבל נדמה לי שאת היכולת לא להתייאש, לא להרים ידיים, ירשתי ממנו.

משרד התרבות הצ’כי העמיד לרשותי מכונית, נהג ומלווה יליד האיזור, ונסענו לעיירה גולצ’וב יניקוב המרוחקת שמונים ק"מ מפראג. מסתבר, שהיתה זו במאה ה־18 אחת הקהילות הגדולות והחשובות בצ’כיה. במחצית הראשונה של המאה־19 חיו בה כשש מאות משפחות יהודיות, כמעט רבע מהאוכלוסייה הכללית, ובה הישיבה המהוללת של אהרון בן־מרדכי קורנפלד. והסיבה: קוּטְנָה הוֹרָה, עיר מכרות הכסף, עיר המלך הלא־רחוקה, היתה לה הזכות להיות נקייה מיהודים במשך מאות שנים, אבל בה היה הכסף, בה היו העסקים, השווקים. יהודים קיבלו רשות לבוא בימי השוק עם מרכולתם לקוטנה הורה, אך היו חייבים להסתלק ממנה לפנות ערב. גולצ’וב יניקוב היתה במרחק הליכה סביר משם: מה זה עשרה קילומטרים עבור רוכל יהודי?

בניגוד לערים ועיירות כה רבות בצ’כיה, בית־הכנסת ובית־הקברות היהודי בגולצ’וב יניקוב לא נהרסו, לא בשש שנות המשטר הנאצי ולא בארבעים ואחת שנות המשטר הקומוניסטי, שהרס יותר. מורה מקומי, לא יהודי, שמר על מפתחות בית־הקברות, ולא נתן לאוכלוסיית הסביבה לגנוב את מצבות השיש, כפי שקרה במקומות אחרים. נוכחותם של המלווה והנהג לא הירשתה לי לשהות בבית־הקברות כאוות־נפשי, אך גם תוך כדי הסיור החטוף בין שורות המצבות מצאתי בונדים רבים, וזאת מבלי לנסות לקרוא את המצבות העתיקות מהמאה ה־18, שכתובותיהן – עבריות כולן – מכוסות טחב ודורשות פיענוח סבלני. הרגשתי שם, בבית־הקברות של גולצ’וב יניקוב, בתוך השקט מסביב, בין הברושים ועצי השדר, מין אושר שקשה להסביר אותו בהיגיון. הרי הקהילה חדלה להתקיים עם הגירושים בשנת 1942, ולא חודשה עוד. הכל מעיד על מה שהיה ואיננו עוד, על תחושת בית שהיתה ליהודים, על־אף כל החוקים המצרים והמשפילים: הרי אדם לא יכול לקרוא לפיסת אדמה מכוֹרה לפני שלא קבר בה את מתיו, כפי שאומר מארקס ב“מאה שנות בדידות”. היה זה אושר של השתייכות, של קשר, של התחברות. ישראל היתה התחלה – ללא אבות, ללא קברים, ללא יכולת ואפשרות לחזור אל העבר. אני הייתי מייסדת השושלת, אני הייתי חווה, התחלתי מבראשית: רק עתה, בערוב ימיי, זכיתי לפרק “ואל תולדות”.

בעצם, כבר אצל אבא, שגדל בלי אב, בלי אמונה, בלי מנהגי יהדת, שמעולם לא סיפר לי מאומה על עבר המשפחה, שטייל איתנו על־פני פראג כולה, אבל אף פעם לא לקח אותנו לבית־העלמין היהודי העתיק או לבית־הכנסת אלט־נוי, נקרעה השרשרת. בצ’כיה הביורוקרטית היה לאדם “דומיציל”, מקום מושב, ונוסף על כך מקום מגורים. מקום המושב היה חייב לקבל אותו לעת זיקנה, אם חזר מנדודים. הדומיציל של אבא, לפני שהיה לאזרח פראג, נרשם כ־Horni Studenec, "מחוז Chotebor. איש בצ’כיה לא שמע על מקום כזה. נסענו לחוטייבורז', מצאנו אשה מתושבי המקום, את מריה ז’אקובה, שהכירה את כל יהודי המקום ועדיין מבכה את הירצחם. גברת ז’אקובה הגישה לנו שטרודל טרי וסיפרה, שלבונדים היה במקום בית־חרושת לרשתות שיער, מצרך מבוקש בימים עברו, כאשר נשים וגברים שמו ללילה רשת על שיערם, לשמור על צורתו, ורבים מתושבי העיירה עבדו בשבילם בתעשיית בית, בעיקר בחורפים. כנראה קרובים רחוקים מאוד, כי בעל בית־חרושת במשפחה שלנו היה ודאי זוכה לאיזכור. וברשתות שיער לא השתמשו אצלנו בבית בכלל.

בהנחייתה של הגברת ז’אקובה נסענו בין שדות ושטחי מרעה למרגלות הרים, בדרך צרה, להורני סטודנץ, כפר נידח אפילו בימינו, רחוב ראשי אחד ובתים לאורכו. לסבא בונדי היה שם בית־מזיגה לפני שעבר לפראג. איך חיו משפחה יהודית אחת או שתיים בחור הזה, הליכה של שעתיים לבית־הכנסת הקרוב, תמיד נבדלים, גם נחוצים כבעלים של חנות הכפר ושל בית־המרזח, המקום היחיד שאפשר להיפגש, להתפרק, להטביע את הצרות בבירה וביי"ש, גם שנואים על שהם חיים מהתמכרות לשתייה ובעצמם לא שותים?

בידי שומר המפתחות הנוכחי לבית־העלמין בגולצ’וב יניקוב גם רשימת היהודים תושבי המקום במאה שעברה ומשלוח־ידם: הבונדים עסקו בתובלה, במכירת משקאות חריפים, במסחר. אם היו בהם למדנים, הדבר לא נרשם מטעם השלטון המקומי. אבל כל ספר הנוגע בתולדות יהודי בוהמיה מלא בונדים בעלי ייחוס – ומי שמוצא משהו עליהם ומכיר אותי מעביר אליי העתקים. ע. באנדי הוציא בסוף המאה ה־18 בהוצאת “פאשלס” בפראג “מסלול תלמוד – להורות ילדי ישראל ראשית לימודי הקריאה והבנת לשון עבר”, ובשנת 1857 יצא אצל אותו מו"ל ספר “מכתבי שפת קודש, כוללים מכתבים, משלים ומליצות, נוסחות מצבות מאנשים מצוינים, גם תולדות וחיי גדולי ישראל, מסעות אנשים מפוארים וקורותם” מאת E. Bondi, "כנראה אותו ע. באנדי עצמו. בתולדות פראג מופיע הבונדי הראשון, יום־טוב בן־אברהם, במאה ה־16, ואחריו שורה של צאצאים, יודעי תורה, מפרשי תלמוד, רבנים ומכובדי הקהילה, מחברי ספרים – אבל מעולם, מעולם לא הוזכר עברה היהודי של פראג במפגשי משפחת בונדי. והיו בונדים ממעוררי התנועה הצ’כו־יהודית, עיתונאים, סופרים, היסטוריונים, שביקשו להעביר את יהודי בוהמיה מהזדהותם עם התרבות הגרמנית אל התרבות הצ’כית הקמה לתחייה – אבל מאומה מן המאבק הזה בין שתי התרבויות לא חדר למפגשי משפחת בונדי, שהתנהלו בצ’כית. כל הדודים והדודות, אחים ואחיות של אבא ואמא, ביקרו בילדותם בבתי־ספר גרמניים, דור צאצאיהם ביקר בבתי־ספר צ’כיים, רק אחותי ואני הלכנו לבית־ספר גרמני, לפי דרישת הוריי, כדי שנדע גרמנית טובה – אבל מעולם לא הוסברו לנו שורשי הדו־לשוניות הזאת.

ועתה אני מתהלכת עם אותה תחושת תיסכול כלפי שני נכדיי, על שאני לא מספרת להם על העבר, מתוך הנחה, מוצדקת, אני מניחה, שכדורגל ומיכל ינאי מעניינים אותם יותר. הרי לא יעלה על הדעת לספר זכרונות מבלי שנשאלתי, ולראות את מבטי הגעגועים לעבר עיתון הספורט, מקלט הטלוויזיה או כדור־הרגל. הנה, הגיע יום השואה, ועל דור, תלמיד כיתה ג', הוטל לראיין ניצול שואה. פתאום אני מציאה ממש. “תספרי, אבל בקיצור ולאט”, נתבקשתי. במרב התימצות, במשפטים קצרים, תוך הימנעות מתיאורים מבעיתים, בקצב הכתבה, מסרתי את קורות המשפחה בשנות השואה. ובכל זאת, אין מנוס: “באושוויץ נערכה מה שנקרא ‘סלקציה’. בחרו את הצעירים לעבודה ואני בהם. כל השאר הומתו בתאי הגז ובמשרפות”. דור רושם מלה במלה, ושאלתו היחידה: “משרפות כותבים בשין או בסמך?” הוקל לי: לחיי החיים!

*

סבא רבא, המכונה על־ידי נכדותיו הסבא הלבן, בעל שיער שיבה ארוך, כה מנוגד לתספורת הגברים הקצרה המקובלת אז, התגורר בחדר אחורי צר, פונה לחצר, ליד מטבחה של סבתא הרמן. להולדתי קיבלתי ממנו תליון זהב עגול קטן, עם פני מלאך חרוטים בו מצד אחד והשם רות מצדו השני, והוא תמיד היה על צווארי. היו בו כמה טביעות שיניי, כי נהגתי לנשוך בו בעת מבחנים בכיתה. כאשר נצטוו היהודים בשנת 1940 למסור את כל הזהב, הכסף והתכשיטים שברשותם לגסטאפו, מסרה אמא את המדליון שלי לקרובת־משפחה ארית למשמרת, וכאשר חזרתי מהמחנות, המדליון חזר אליי. הקומוניסטים, שעלו לשלטון בפבואר 1948, הטילו איסור על הוצאת זהב, תכשיטים ודברי־ערך אל מחוץ לגבולות המדינה, אך לא היתה כל בעיה להבריח את התליון הזעיר, הדקיק, בעת עלייתי ארצה בדצמבר אותה השנה, בעיקר כאשר פקיד המכס הבודק את המזוודות אמר לי: “למה אתם יוצאים? הרי תוך שנה הכל יתהפך”, והוסיף: “ועכשיו אני מפנה את גבי ואת תעשי מה שאת רוצה”. בארץ ענדתי תחילה את שרשרת הזהב הדקה עם התליון יום־יום, אחר־כך הוא נראה לי קצת ילדותי על צווארי. שמרתי עליו בקופסת התכשיטים המעטים שהיו לי, ובתי טל היתה לוקחת אותו עמה למבחנים לבתי־ספר, כקמע. יום אחד, כשחזרנו לעת ערב מלוויית ידידה בקריית־גת לביתנו ברמת־חן, דלק בו אור, והחלון היה פתוח. תוכן כל ארון הקיר נערם על הרצפה. התליון של סבא רבא נעלם עם שאר דברי־הערך. הייתי מוכנה לשלם פי עשרה מערכו, אילו רק חזר אליי. עד היום אני חשה את הכעס, את העלבון, על שגנב יהודי גזל ממני מה שניצל מגזל הנאצים והקומוניסטים.

כאשר באתי בפעם הראשונה לפראג אחרי ארבעים ואחת שנות היעדרות, הלכתי לחפש את קברו של סבא רבא בבית־הקברות היהודי באולשני שבירכתי העיר. זכרתי שהוא מת בראשית שנות השלושים, בפראג. ספר המתים של בית־הקברות, כתוב ביד, נשמר. מנהל בית־הקברות ואני חיפשנו שעה ארוכה את השם אלברט פישל, ולא מצאנו לו זכר. בביקורי הבא בפראג חזרתי על החיפוש. מנהל בית־הקברות פתר את תעלומת סבא רבא הנעלם: הקבר רשום על־שם אשתו ארווינה, שמתה שלושים וחמש שנה לפניו, ושמו לא היה אלברט, אלא אדולף אהרון פישל. נכון, סבא הלבן היה שנים רבות אלמן, אולי טעיתי בין אלברט לאדולף, טעות פרוידיאנית, כיוון שלא רציתי שיהיה לי סבא בשם הנורא. אבל ארווינה? מימיי לא שמעתי שם כזה. היה קצת משונה ששמו של סבא רבא הופיע על המצבה הצרה עם הכיפה המחודדת הדומה לפגודה סינית רק כמי שקבר את אשתו האהובה. שילמתי עבור ניקוי הקבר ממעטה הקיסוס, ובביקורה הראשון של טלי בפראג פקדנו אותו יחד. טלי התרגשה: ארבעה דורות אחורה, הנה, יש לה משפחה גדולה. כעבור שנה קיבלתי את נתוני גנזך המדינה הצ’כי: שמו של סבא אכן היה אלברט ולא אדולף. כנראה שהממונה על בית־הקברות, שהוחלף בינתיים, העניק לי ביודעים סבא פישל אחר, מתוך הנחה, נכונה ביסודה, שזה בכלל לא משנה.

לפי מירשם קהילת פראג נשא אלברט פישל, עוזר בבית־מסחר, לאשה את פרנציסקה אוהרנשטיין, ב־14 באפריל 1869. אבל תאריך לידתה של בתם הבכורה, סבתי רוזליה, היה, גם הוא לפי ספר הקהילה, גם לפי כרטסת בגטו טרזין, ה־16 במאי 1868, כלומר היא נולדה שנה לפני נישואי הוריה. חוק הפאמיליאנטים כבר לא היה קיים. אין לי הסבר למה אלברט פישל לא נשא את פרנציסקה לאשה ברגע שנתגלה הריונה. הרי שניהם רשומים כרווקים. אולי בעיני מוזס אהרנשטיין מהוֹרַאזְ’דיוֹבִיצֶה לא היה עוזר בבית־מסחר ראוי להיות בעל בתו, ולא נתן את הסכמתו לנישואים? או שמא היתה קטינה (גיל הכלה לא רשום בתעודה)? אבל בת לא נשואה עם ילד היתה בושה משפחתית גדולה הרבה יותר מחתן בראשית דרכו המסחרית. בתעודת לידתה של אמי רשום, שאבי האם, אלברט פישל, הוא זגג במשלוח ידו. זגג? מימיי לא הכרתי זגג יהודי בפראג. לפי תעודת הפטירה של אלברט פישל מה־4 בינואר 1935, היה soukromník, דהיינו חי מאמצעים פרטיים. הם לא היו רבים, כי החדר שבו חי לעת זיקנה היה צר מאוד.

ובכן, ייחוס משפחתי אמיתי: בעידן הבתולין השמורים עד ליום החופה, אצל בת ממשפחה יהודית זעיר־בורגנית – בת מחוץ לנישואים. סבא רבא נשאר שובב עד לגיל מופלג: אמא סיפרה לנו, שבמסיבת יום־הולדתו השמונים הוא רקד עם כל נכדותיו. עתה מסתבר לי שגם אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה, שעל שמה נקראה אמי פרנציסקה, נשא אשה שנייה, וגם שמה פרנציסקה, ואף היא מתה בגיל צעיר. על מצבתה של פרנציסקה פישל לבית ברומליק, שמתה בשנת 1901, רשומים כאבלים בעלה ואחיה. אין זכר לשמות ילדיו הוא. האם היה כאן סיכסוך משפחתי? עניין של ירושה? סתם ברוגז, כפי שהיה קיים בכל משפחה יהודית טובה? פרופסור שמואל הוגו ברגמן כתב בזכרונותיו, שבכפרים הצ’כיים חיו לרוב שתי משפחות יהודיות, לא אחת: כדי שיהיה עם מי להיות בריב. הרי יהודים לא יכולים היו להרשות לעצמם להיות בריב עם הגויים.

סבא הלבן נטמן בקברה של פרנציסקה לבית ברומליק שלושים וארבע שנה אחרי מותה, ולמצבתה הוספה הכתובת Vojtech Albert Fischl, ובעברית: “בעלה הישיש אברהם, בן יעקב פישל ושם אמו רחל”. שנת לידתו על המצבה 1845, בספרי הקהילה 1846, מאיזו סיבה, אינני יודעת. זה לא משנה דבר, אין לזה שום חשיבות. זאת רק אני, המכורה לעובדות, משווה תאריכים, שמות, חוקרת, חופרת, מבררת, ועם תום כל ציד העובדות הארוך אני נשארת עם אין סוף שאלות שאיש לא יוכל לענות לי עליהן. מוטב לתת לדמיון לפעול, אלא שהדמיון שלי זקוק לעובדות כצולע שנזקק למקל. ובכלל, האם הדמיון שלי היה מעז להמציא סבתא שנולדה מחוץ לנישואים?

עם כל התעלומות והשלדים שבארון המשפחה: מצבתם היפה, עשויה שיש שחור, של פרנציסקה ואלברט פישל, ניצבת בשורה המקבילה לחומה בחזית בית־העלמין באולשני, ומי שניגש לקברו של פרנץ קפקא, עובר על פניה. וגם זה ייחוס משפחתי.

 

מסביב לקפקא

השורשים המשותפים הקנו לי אשליה של קירבה אל קפקא. כיום, מול צבא המפרשים של כתביו, אני מוכנה לצמצם את טווח תחושת הקירבה לחייו בלבד. קפקא, אי־שם במרחבי החלל, אולי נהנה מן האבסורד שהוא מפרנס אלפי מרצים וחוקרים ומבקרי ספרות, בנוסף לתעשיית קפקא בעיר מולדתו, שבה מוקם מרכז קפקא רב־תכליתי, כולל חנות מזכרות ובית־קפה “מילנה”. תיאטרון זוטא הנושא את שמו מנצל את גאוות התיירות ומציג פרקים מחייו בגרמנית ובאנגלית, ודיוקנו בעל האוזניים הבולטות נמכר מודפס על חולצות טריקו ומפיות. הרי מה יודע התייר המצוי על פראג? הגולם, שווייק וקפקא – לכן הוא דורך על קברות בית־העלמין היהודי העתיק, שותה בירה בפונדק “או קאליכה” ונוהר לתוך הבית הזעיר ברחוב האלכימאים לרגלי טירת הראדצ’אני, שבו התגורר קפקא פחות משנה. מקבר קפקא כמו מקבר המהר"ל, הנקרא בפראג רבי לוו, אוספים כל כמה שבועות ערימות של פתקים, משאלות בכל שפות העולם: לבריאות, לשובו של אהוב, לחסדי השמים, כתובים רובם בידי גויים. אולי, על אף הכל, יש ליהודים איזו השפעה מאגית על סידרי העולם.

אפשר לקרוא פרק יומי בקפקא כל ימי החיים, לשאוב מכתביו השראה ונחמה בכל עת, מבלי להכיר את פראג; אפשר לנהל עמו דו־שיח מתמיד מבלי לדעת גרמנית; אפשר לדעת גרמנית וצ’כית, להיות ילידת פראג ולא לרדת למהות חיפושי קפקא אחרי אלוהים, ואף־על־פי־כן, את תחושת הקירבה אליו שבתוכי אי־אפשר לשרש. מביני קפקא אמרו לי לא פעם שאני לא מבינה את קפקא, אבל כך אומרים המבינים גם איש לרעהו: איש איש וקפקא שלו.

ייתכן שהמטפיסי שביצירות קפקא נשאר רובו נעול בפניי, שקירבתי אליו כולה גשמיות מושרשת במציאות. כמו בפזמון האנגלי משנות השלושים: ־I danced with a man who danced with a girl who danced with the Prince of Wales – גם אני לא הכרתי את קפקא. נולדתי שנה לפני מותו, אבל הכרתי כמה אנשים שהכירו אותו. גם אני נצר למפגש בין שלוש התרבויות, הצ’כית, הגרמנית והיהודית, שממנו צמחה יצירתו, שורשיי שלי גם הם מצויים בעיר שלא הצליח להינתק ממנה אלא בערוב ימיו. מרים זינגר היתה אחת הראשונות בחוג ציוני צ’כיה הקטן, שראתה באמונתה התחייבות להגשים אותה ועלתה בשנת 1920 מפראג הנינוחה לארץ־ישראל, וכל חייה הרגישה עצמה בדגניה א' כשייכת ולא משתייכת, על־אף נישואיה ליעקב ברקוביץ', ממייסדי אם הקבוצות, איש פלחה אוהב ספר, שקט ומתבודד. היא נשארה נטע זר משום שמוצאה לא היה ממזרח אירופה כשל ראשוני הקבוצה, ומפני שחדוות החיים שבה היתה חזקה ממוסכמות החברה הקיבוצית המחמירה בהליכות הקולקטיב, מפני שהיתה משוררת.

אנחנו, חניכי תנועות הנוער הציוניות בפראג, הכרנו את שמה כמחברת קובץ הסיפורים “Das verschlossene Buch” (“הספר הנעול”), היא היתה בעינינו מנושאי ההגשמה של ארץ־ישראל, כמו בית־החרושת לדיקטים של אפיקים ומפעל החשמל בנהריים. מרים העגלגלה צחקה כל פעם כשנזכרה בספר הביכורים שלה: למרגלות בית ירושלמי עבר הירדן, והר החרמון השתקף במימיו. את הסיפורים שבקובץ סיפרה מרים לחניכיה, ילדי פליטים יהודים מגליציה, שסערת מלחמת העולם הראשונה הביאה אותם לפראג – מוקסמת, כמו קפקא, מהיהדות השורשית הבלתי־מוכרת. מאקס ברוד, מראשוני הציונים של פראג, שמע אותה מספרת, פרש על בת השבע־עשרה את חסותו ומצא מו"ל לספרה.

פגשתי את מרים לראשונה בעת הכנת כתבה במלאת חמישים שנה לייסוד דגניה, ומאז נשמר הקשר, בביקורים ובכתב, עד מותה בשנת 1989. רוב מכתביה כתובים גרמנית, שנשארה שפת כתיבתה על־אף שישים ושבע שנות חייה בדגניה, משום שעל הכתיב העברי לא התגברה מימיה, כתבה: לשבת על קסא ולשחוב את הזיקנה, לפעמים בתוספת סימן שאלה. נהנתי לשמוע, גם פעמים חוזרות, את סיפוריה על ברוד, קפקא, שמואל הוגו ברגמן, גיאורג מרדכי לאנגר, על ביקורם של מסריק, איינשטיין, הלורד בלפור ושאר חשובי העולם בדגניה, אם הקבוצות. בהתאם לנטייה המשותפת לשתינו לחפש קודם כל את המצחיק והמגוחך, סיפרה על הזבובים שכיסו את בצק האיטריות התלוי לייבוש, שבהם ראתה גברת איינשטיין קצרת הראייה צימוקים; על בלפור שבהגיעו לדגניה לחץ קודם כל את יד המלצר שהוזמן במיוחד מטבריה, מפני שזה היה האיש היחיד בקהל הממתינים שלבש חליפה כהה. וכל פעם הייתי מוכנה לצחוק עמה את צחוקה המתגלגל מחדש.

עם קפקא למדה מרים, אז עוד אירמה, עברית אצל גאורג מרדכי לאנגר, בן למשפחת יהודים בורגנית מפראג, שמתוך כיסופים למיסטיקה נסע אל הרבי מבלז וחזר לפראג, לתדהמת יהודיה, כבעל פיאות, לבוש קפוטה, חובש מגבעת שחורה, חיוור, עם עיניים יוקדות. מלבד הופעתו החיצונית, שהתמתנה עם השנים, הביא עמו לאנגר מהחצר של בלז שליטה מופלאה ביידיש ובעברית ואהבה עמוקה לאגדות חסידים, שאותן רשם בצ’כית, בתוספת פירושים, ב“תשעת השערים”, בעיניי אחד הספרים היפים שנכתב על החסידות.

לאנגר הצליח להימלט מצ’כיה הכבושה ברגע האחרון בעלייה בלתי־לגאלית, אך ספינת המעפילים נתקעה למשך חודשים בדנובה הקפואה. במקום לקחת לדרך בגדים חמים ומזון, נטל עמו לאנגר תרמיל מלא ספרים, חלה במחלת כליות, והגיע ארצה בשנת 1940 כאיש שבור. הוא התפרנס כאן בדוחק, בעיקר הודות לעזרתו של דב סדן; בניגוד למה שהובטח לו, לא העניקה לו הסוכנות הלוואה להוצאת קובץ שיריו העבריים, והוא מת, מר־נפש ונסער, בשנת 1943. מרים הלכה לבקר את המורה לעברית שלה בבית־החולים בטבריה, שבו מצא לזמן־מה מקלט, הביאה לו זר סיגליות, והוא השליך אותו אחריה. גם זה מסיפורי מרים.

ציוני פראג, כפי שהעיר קפקא באוזני מרים זינגר, התחילו בסתיו כל שנה ללמוד מספר הלימוד לעברית של משה ראת, הפסיקו לקראת הקיץ, ובמשך שלושת חודשי החופשה הספיקו לשכוח את כל מה שלמדו, ובסתיו הבא התחילו מחדש. קפקא, בניגוד להם, העמיק גם בלימוד העברית, ולפי עדותו של לאנגר ידע לנהל בה שיחה שוטפת. כאשר בעת נסיעה בחשמלית שוחחו ביניהם קפקא ולאנגר בעברית על האווירונים הראשונים שטסו אז בשמי פראג, ביקשו הנוסעים לדעת מה השפה המשונה שבפיהם, והביעו את התפעלותם על כך שבשפת הביבלייה ניתן לדבר גם על אווירונים (המונח מטוס דחק את כנפי האווירון רק כעבור עשרות שנים). בתום אחד השיעורים ליווה קפקא את מרים לביתה בפרוור פודולי, כדי להכיר את אמה, והתיישב, לחרדת הגברת זינגר, על המכסה הרעוע של תיבת הפחמים שבפרוזדור. תיבת פחמים כזאת ניצבה כמעט בכל בית, בפרוזדור או במטבח, מכוסה מפית רקומה, ושם אני רואה אותם לנגד עיניי, את קפקא, גבוה וארוך רגליים, בעל העיניים האפרפרות החוקרות, את הגברת זינגר הנרגשת מן הביקור הבלתי־צפוי של הדוקטור קפקא, ידידו של מאקס ברוד, הסופר. ומרים השופעת חיים.

מי בפראג ידע בשנות ה־30 את קפקא? בבית־הספר הגרמני למדנו לדקלם בעל פה את “Die Glocke” (“הפעמון”) לשילר ואת “Der Erlkoenig” (“מלך היער”) לגתה, שיננו יצירות הקלאסיקונים הגרמנים, אוהלאנד, בירגר, לסינג, קלופשטוק, אך את השם פרנץ קפקא לא שמעתי בבית־הספר מעולם. (את השם קפקא הכרתי, כי היה זה שם יהודי מצוי, ופירושו בצ’כית קָאָק, ממשפחת העורבים, שייתכן כי נדבק ליהודים בגלל לבושם השחור, להבדיל מתלבושתם העממית הססגונית של הכפריים בבוהמיה). רק מתי־מעט הכירו בשנות העשרים והשלושים את כתבי קפקא, ויחידי סגולה בלבד עמדו על משמעותם, כדוגמת הסופר, המתרגם והמבקר הצ’כי־היהודי פאוול אייזנר, שכתב עוד בשנת 1927, שגם עשרה פרסי נובל לא יספיקו כדי להעריך את גדולתו של קפקא. למרבה האירוניה, את קפקא קראתי לראשונה רק אחרי עלייתי ארצה. אבל כאן נתגלו שוב ושוב חוטים חדשים שהובילו אותי אליו.

כאשר באתי בשנת 1969 אל פרופסור שמואל הוגו ברגמן – שבהשגחתו, כמנהל הספרייה הלאומית המיועד, עלתה מרים זינגר ארצה – כדי לראיין אותו על ראשיתה של האוניברסיטה העברית, הוציא בשבילי, בת־עירו, קודם כל ספר זכרונות קטן, כפי שנשמר בימים עברו אצל רוב התלמידים, שבו רשמו חברים לכיתה חרוזים מושאלים למזכרת נצח. בכתב־יד גותי, קפדני ומסודר, בעל זוויות חדות, כנדרש על־ידי המורה לכתיבה תמה, רשם פרנץ קפקא “Es gibt ein Kommen und ein Gehen, ein Scheiden – und oft kein Wiedersehen”. אפשר כבר למצוא בתוכנו האלגי של השיר על פגישות ופרידות בחיים, לעיתים לתמיד, כבר משהו קפקאי, אבל האמת היא שכולנו ינקנו מאותו מאגר חרוזים מן המוכן, על פרחים שנובלים כולם, חוץ מפרחי זיכריני, ושאר החוכמות של חרזני הדורות. התאריך: 20 בנובמבר, את השנה שכח פרנץ לרשום. פרופסור ברגמן הניח שזו היתה שנת 1891, אך לא היה בטוח בכך, והשאיר בידי החוקרים לעתיד לקבוע אם זה אכן כתב־היד הראשון של קפקא שנשתמר. עם גמר בית־הספר העממי המשיכו פרנץ והוגו ללמוד יחד גם בגימנסיה הגרמנית בארמון קינסקי בכיכר העיר העתיקה, שבו שכן גם בית־המסחר לדברי סידקית של הרמן קפקא, ואף החליטו עם סיום הגימנסיה ללמוד באוניברסיטה כימיה, כדי לא לבחור במקצועות היהודיים האופייניים כעריכת־דין וכרפואה, אולם עד מהרה עבר הוגו לפילוסופיה ופרנץ למשפטים. בגימנסיה נחשבו שניהם, לפי עדות בן כיתתם הצ’כי, לציונים.

מאקס ברוד נמוך הקומה, בעל גו מעוקם מאז ילדות, גבה לפתע, כולו להט, כאשר השיחה נסבה על שאלת אמונתו הציונית של קפקא, שבה העזו אי־אילו מפרשי קפקא להטיל ספק. ברוד, כידידו הקרוב במשך עשרים שנה, שבידיו הופקד עזבונו, ראה עצמו כסמכות פוסקת בענייני קפקא, שעה שכל שאר מפרשיו ינקו רק מיד שנייה, ולפקפק בציוניות של קפקא נראה לו כלפקפק בציונות שלו עצמו (ובהחלט היה כאן מקום להשתאות: עם כל להט אמונתו הציונית של ברוד, ארצה עלה רק במארס 1939, כשהצליח לחצות את גבול צ’כוסלובקיה־פולין שעות ספורות לפני שהכוחות הגרמניים כבשו את פראג).

בפגישותיי עם ברוד בדירתו ברחוב ירדן בתל־אביב היתה נוכחת תמיד מזכירתו, Frau הופה. היא לא היתה עוזבת אותנו לרגע, שומרת על ברוד ועל הירושה בשבע עיניים, כמו צפרדע על פי באר. בנקל אפשר היה לראות, שברוד האלמן, קרוב לשמונים, חשוך ילדים, מאוהב באשה בעלת שערות הפלדה, הצעירה ממנו בשנים רבות, וכולו תלוי בה, כפי שקורה לגברים לעת זיקנה. כצפוי, הוריש ברוד לאסתר הופה את כל רכושו, כולל כתבי־היד שלו ושל קפקא. בשנת 1988 נמכר כתב־היד של “המשפט” בסותבי’ס של לונדון במיליון לירות שטרלינג, או סכום אגדי דומה, עבור אוניברסיטת מארבורג שבגרמניה. חברת סות’ביס לא מסגירה את שם המוכר.

ברוד נאנח באוזניי על שלמען קפקא הזניח לעיתים את יצירתו הספרותית שלו עצמו. אז, בשנות השישים, עדיין היה ברוד בעל שם גם בזכות “דרכו של טיכו דה־בראהה לאלהים” ו“ראובני, נסיך היהודים”, אם לא בשל עשרות יצירותיו האחרות. כיום לשם מאקס ברוד רק משמעות אחת: קירבתו לקפקא. ואכן, די בה כדי להבטיח לברוד את מקומו בתולדות הספרות, ואפילו די בפחות: רק בזכות ביקורו אצל יוליה קפקא אחרי מות בנה בשנת 1924, כאשר סיפר לה שאין בכוונתו לקיים את צוואת פרנץ ולשרוף את כל יצירותיו כמצוותו, אלא לדאוג להוצאתן, משום שהן נכס האנושות כולה. ליוליה קפקא הוקל, מפני שגם עליה העיקה צוואת בנה, כפי שסיפרה לי ד"ר ויירה סאודקובה, בת אחותו של קפקא, בדירתה הספרטנית בלבה של פראג. אשה גבוהת קומה, דקת גיזרה, בעלת שיער שיבה, עורכת ומתרגמת מגרמנית לצ’כית, שעייפה מכל הפונים אליה כדי לדלות ממנה כל שביב של זיכרון על קפקא ועל בני־משפחתו. היא קיבלה אותי רק בזכותו של יוסל ברגנר, הרדוף קפקא כל חייו, שהקדיש את תערוכת ציוריו בהשראת קפקא, שנערכה בראשית שנת 1993 בפראג, לשלוש אחיותיו של קפקא – ואלי, אלי ואוטלה – שנספו בשואה.

יותר מכל רציתי לשאול את ויירה סאודקובה על סבה, הרמן קפקא, שנפטר כאשר היתה בת אחת־עשרה. תחושתי היתה שהרמן קפקא לא יכול היה להיות אותו אדם אימתני כפי שהוא מצטייר ממכתב בנו המפורסם, המשתרע על מאה עמודים; מכתב שיוליה סירבה למסור לבעלה פן יפגע בו יתר על המידה. בתצלומים הזכיר לי הרמן קפקא את דור סבי, דור של יהודים כפריים, בני רוכלים וסוחרים זעירים לרוב, שבאו לעיר הגדולה וניהלו מאבק קיום קשה על־מנת להתבסס מבחינה כלכלית. אותם בעלי משפחה מסורים, שביקשו לסלול לילדיהם דרך קלה יותר, רצו שהבנים ירשו את העסק או שיזכו לתואר דוקטור, שהחתנים ידעו לפרנס את בנותיהם בכבוד, שייוולדו להם נכדים וכל המשפחה תישאר בקירבתם. הם שמרו רק על שרידי יהדות אבותיהם, ואף־על־פי־כן ביקשו להעביר את דבקותם ביהדות לדורות הבאים. ואמנם, לדברי ויירה אהב הרמן קפקא את משפחתו אהבה רבה ורצה אותה לידו, בעיקר את אשתו יוליה. הוא היה בעל חוש הומור, נוח לבריות, אם כי קפדן. קפקא במכתבו אליו, שלדעת ויירה נכתב מלכתחילה כיצירה ספרותית, אכן מסכים שהיה מוכן לקבל את הרמן כסב, כחותן, רק כאב היה חזק מדי עבורו. האימה שקרנה מהרמן היתה כולה בנפשו של בנו, שלא ידע להינתק ממנו.

התמזל מזלם של פרנץ, הרמן ויוליה קפקא, שמתו לפני הכיבוש הגרמני – אחרת היו הולכים גם הם באותה הדרך כמו אלי, ואלי ואוטלה, אל תאי הגז והכבשנים. בשעת ביקוריי החוזרים בפראג – מאז מהפכת 1989 לפחות פעם בשנה, כדי להשיג את מה שהפסדתי במשך ארבעים שנות ניתוק – אני פוקדת את כולם, את הבונדים, הפישלים, הקליינים, הקפקאים, השייכים ליהדות שנמחקה מעל פני האדמה. אולם בכתבי קפקא, במכתביו, ביומניו, בדמותו, שהם כיום, כפי שברוד ניבא, נחלת האנושות כולה, נשמר משהו מרוחה של פראג היהודית באותו נצח אנושי קצר־מועד.

 

הישרדות

איך שורדים? במחקרים, בסיפורים, בשירים, חוזר מוטיב תחושת האשמה הרובצת על ניצולי השואה כל ימי חייהם, על ששרדו אחרי שכל עולמם חרב. כל כמה שאני מנסה לצלול למעמקי־השחור של ניסיון השואה, אינני מוצאת בו תחושת אשמה על שנשארתי בחיים. פליאה, שמחה על כל יום נוסף, רצון לא לבזבז את הזמן הנותר, כאב האבדה, חוב לאלה שלא זכו – אבל לא אשמה.

בפראג, עם שובי מהמחנות, הביעו הגויים רק תמיהה מהולה באי־נחת: בידי רבים הופקד רכוש יהודי למשמרת. היהודים נעלמו, החפצים נותרו – ולפתע פתאום מופיעות להן רוחות רפאים להזכיר נשכחות. אולם כאן, בישראל, ביקשו ממני היהודים גם לדעת: איך זה שנשארת בחיים? מה היה עלייך לעשות כדי לשרוד? ובעיניים זיק של חשדנות: קאפו? זונה?

זו אחת הסיבות שהחלטתי, בשנה השנייה לעלייתי ארצה, להסיר את מספר אסירת אושוויץ שעל זרועי. ביצוע ההחלטה המעשי היה פשוט: רופא במרפאת קופת־החולים המרכזית בחיפה, משתומם, ממלמל משהו על אות כבוד, חתך פיסת עור בהרדמה מקומית ותפר כמה תפרים. נותרה צלקת זעירה: המספר 72430 היה מקועקע בספרות קטנות ונאות, משום שאפודתי האדומה־כחולה, בסריגת יד, מתנת חברתי אירנקה לדרך מגטו טרזין אל היעד המפחיד והמעורפל שבמזרח, מצאה־חן בעיני האסירה הפולנייה המקעקעת. אמרתי לה: קחי אותה ועשי לי מספר יפה וקטן. אלה היו דאגות בת עשרים בבואה אל הבלתי־נודע ששמו בירקנאו.

במכתבים לחברים בפראג הסברתי את הסרת המספר בנימוקי היגיון: נתקבלתי כמורה לאולפן, כל שלושה חודשים מתחלפים בו מאה תלמידים, וכל אחד משתומם איך זה שאני מלמדת עברית, ובכלל, המספר שעל זרועי, גלוי לעין בחודשי החום הרבים, חושף את חיי לעיני הבריות, אנשים יודעים עליי יותר משיודעת אני עליהם. ברוב טאקט המאפיין את הישראלים הם גם מבררים, באוטובוס, בחנות, על שפת הים, אם לא נתקלתי במחנות בקרובי־משפחתם, ואיך זה שדווקא אני נשארתי בחיים, כאשר אלה נרצחו? עד מהרה הגעתי לידי מסקנה (וכך כתבתי בנובמבר 1950), שהישראלים מעדיפים לא לשמוע ולא לראות בנושא השואה, לא הולכים לצפות בסרטים על אושוויץ או על גטו טרזין כשהם מוצגים בבתי־הקולנוע, שכל איזכור מחנה ריכוז מעורר בהם רחמנות או רתיעה, שהמספר שעל זרועי מתיר להם לחדור לרשות הפרט שלי ולשאול שאלות של אטימות. מעולם לא התחרטתי על הסרת המספר. נוכחתי לדעת שדרוש יותר ממספר מקועקע על הזרוע כדי שתושבי הארץ ינסו להבין את היהודים בשואה.

מאז חזרו וביקשו היסטוריונים וחוקרי נפש שעטים עלינו, הדינוזאורים, לפני היעלמם הסופי, לדעת אף הם: בזכות מה שרד אדם בשואה? על־פי עדות הניצולים מצטיירת תמונה מעוותת: לכל אחד סיפור מופלא על קמע ששמר עליו, על נחישות דעת לשרוד כדי לספר, על אמונה בהשגחה עליונה, על מעשה נסים שקרה. אילו אותם מיליונים שלא שרדו יכולים היו למסור עדות אף הם, היו גם בפיהם סיפורים על קמיע, על אמונה בחסדי שמים, על החלטה נחושה להחזיק מעמד, על תקווה שהעניקה כוח – רק שאותם השיג המוות, על־אף הכל.

קודם כל הכריע הגיל: לילדים ולזקנים – ובעולם המחנות בן ארבעים עמד על סף הזיקנה – לא היה כמעט סיכוי להישאר בחיים. מכאן שבראש וראשונה קבעה שנת לידתי: 1923. הייתי בת תשע־עשרה כשהגעתי לגטו. זה נתון היסוד, ובו לא היה לי כל חלק. ומעבר לזה קבע המקרה: מתי הגיע אדם למחנה השמדה, ולאיזה מחנה, ואם באותו יום נערכה בו סלקציה ואם לא, אם לא הצטרף לשיירה הלא נכונה רק כדי להישאר בקרבת נפש יקרה לו, אם הצהיר על המקצוע הנכון ברגע הנכון ואם אותו המקצוע עצמו לא היה בשלב אחר סיבת מותו.

אולם אם רצוני להיאחז בחוט של משמעות, אני יכולה גם לטעון: לא היתה כאן מקריות. נשארתי בגטו טרזיינשטאדט, כפי שקראו לו הגרמנים, עד לדצמבר 1943, מפני שהונזה, חברי לחיים דאז, היה שייך ליחידת המקימים, לראשוני הגטו, שהגיעו אליו בדצמבר 1941, חלקם בהתנדבות, כדי להכין את עיר המבצר טרזין לייעודה החדש, ובזכות זו היו מוגנים תקופה ארוכה מפני המשלוחים מזרחה. אולי הגנה עליי גם עבודתי במעון הילדים ובחקלאות, אינני יודעת. בכל אופן, גם עבודתי, גם עבודת הונזה, נבעו מהשתייכותנו לתנועת הנוער הציונית, מכך שיעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזין, ציוני מאמין, כלל בשתי יחידות המקימים אנשי “החלוץ” רבים, נאמן להשקפתו, שעליהם ללכת עם ההמונים אובדי העצות, להוות משענת בזמנים קשים, לחנך את הילדים ובני־הנוער עד יעבור הזעם. מכאן: אלמלא הייתי חברת “נצ’ח”, תנועת הנוער הצופי החלוצי, ייתכן מאוד שהייתי נשלחת כבר בקיץ או בסתיו 1942 לאחד ממחנות ההשמדה הראשונים שקדמו לאושוויץ, שבהם חוסלו לרוב כל הבאים, ללא סלקציה. אולם מצד שני: חלק מחברי “החלוץ” הובל בספטמבר 1943 מטרזין למחנה המשפחות בבירקנאו ושהה בו שישה חדשים, אך כל 3,800 אסירי המחנה מטרנספורט ספטמבר, שנותרו בחיים עד אז, הומתו, ללא סלקציה, בלילה אחד, ב־8 במארס 1944. חברי “החלוץ” אחרים נשלחו מגטו טרזין לאושוויץ רק בסתיו 1944 בקרון בעלי התפקידים – וגם הם הלכו הישר לתאי הגז. איש לא היה יכול לדעת ששיעור השורדים מהטרנספורט שלי, בעל הסימון Ds, שעזב את גטו טרזין ב־18 בדצמבר 1943 עם 2,500 איש, אשה וילד, יהיה הגבוה מכל שישים המשלוחים שיצאו משם להשמדה. איש לא היה יכול לדעת, שאחרי שישה חודשי שהייה במחנה המשפחות של בירקנאו, לא נלך בעקבות טרנספורט ספטמבר ל“טיפול מיוחד”, כפי שנקבע תחילה, אלא שד“ר מנגלה וחבר עוזריו במנגנון הס”ס יבחרו מתוכנו מאות נשים וגברים צעירים לעבודות בגרמניה. הנה, למרות הכל: יד הגורל, מקרה.

כן ולא. כאשר בראשית יולי 1944, במיפקד במחנה הנשים, נספרו האסירות האמורות לצאת את בירקנאו, לא נכללתי, לתדהמתי, בתוכן. מסתבר שעמדתי ליד רוז’נה לאושר, קומוניסטית ותיקה, שסידרה לעצמה, הודות לקשריה הטובים עם המחתרת הקומוניסטית במחנה, שלא תיכלל בין היוצאות, מתוך הנחה, שכאן, במזרח, סיכוייה לשרוד עד בוא הצבא האדום טובים יותר מאשר באיזה יעד בלתי־ידוע בגרמניה. אולם אני, מתוך תחושה חזקה ממני, תחושה שאינה מבקשת הוכחה ומתעלמת מאפשרות של מלכודת, הרגשתי שלא יכול להיות מקום נורא יותר מאושוויץ, ורציתי לצאת. בלילה זחלנו, חברתי אווה רוזן ואני, על־אף העוצר ואיסור היציאה מהצריפים, בכיוון ביתן המשרדים, השרייבשטובה, שבו דלק אור, בתקווה למצוא שם את הלינקה, אחת האסירות של הפקידות הפולניות, שאותה הכרנו כשבאה לערוך רישום במחנה המשפחות. אכן, (נס? מקרה? מזל?), הלינקה היתה במקום, מכינה את רשימת העתידות לצאת. לא, אין באפשרותה להוסיף שני מספרים (שמות לא היו לנו באושוויץ) לרשימת היוצאות הקיימת, לכל היותר היא יכולה לשנות בה מספר אחד או שניים. זחלנו בחזרה, שאלנו בבלוק, מי מהמועמדות ליציאה היתה מעדיפה להישאר. מצאנו שלוש, אחת שהיתה לה אחות במחנה הנשים, אחת שלא רצתה להיפרד מאמה. ושוב זחילה לשרייבשטובה, עם מספרי המחליפות חרוטים בזיכרון. הלינקה שינתה את הספרות ברשימת היוצאות. למחרת עלינו, לבושות שמלות אפרפרות אחידות, לקרונות משא ברציף של בירקנאו. בשעת העלייה לקרון נפלה לי פרוסת תחליף לנקניק מקוביית הלחם הדביק שקיבלנו כל אחת ליד, כצידה לדרך. לא העזתי לקפוץ בחזרה לרציף, רק עמדתי בפתח הקרון והבטתי בעצבות בפרוסת הנקניק האבודה. זקיף גרמני במדים ירקרקים, איש מבוגר, התכופף, הרים את הפרוסה והושיט לי אותה. ברגע זה הרגשתי: נותרו עוד בני־אדם בעולם. בזמן הנסיעה סיפר לי שהיה נגן עוגב בקתדרלה של קלן, ושגם לו בת בשם רות. אחרינו נשלחו עוד טרנספורטים לגרמניה, אינני יודעת אם המחליפה שלי יצאה באחד מהם, אם נותרה באושוויץ עד לשיחרור, אם בכלל שרדה. אינני יודעת את שמה. אולם רוז’נה לאושר נספתה. אכן, את צאתי מאושוויץ אפשר לזקוף לזכות תושייתי והאינטואיציה שלי. ואף־על־פי־כן, המקריות לא איבדה את כוחה: כמה מהבנות שעמן נשלחתי להאמבורג, לפינוי הריסות, נהרגו בהפצצות, אחרות מתו מטיפוס.

גם אני חליתי בטיפוס הבהרות. פה כבר ניתן לייחס את ההישרדות לתכונות של גוף ונפש, לחומר החזק שממנו אני בנויה. כילדה וכנערה סבלתי מאנגינות חוזרות ומדלקת פרקים כתוצאה מהן. והנה, במחנות, הבראתי פלאים. בקור של מינוס 20 מעלות, בלי גרביים, בתחתונים רטובים אחרי כביסה, כי היה לי רק זוג אחד ואילו הייתי מניחה אותו ולו לרגע לייבוש, היה נגנב מיד – ולא כלום, לא אנגינה, לא דלקת ריאות, רק פצעי כפור, רק תחושה שהקור בלשד־עצמותיי, רק כיסופים תהומיים למעט חום. הגעתי לסוף המלחמה במצב גופני סביר, יחסית, ואז, בימי השיחרור במחנה ברגן־בלזן, חליתי בטיפוס בהרות, ונפלה עליי אימה שאמות על סף החיים החדשים, כפי שאכן אירע לאלפים. החזקתי מעמד. אולי זו תורשה. הנשים במשפחת אמי היו חזקות. וגם זה לא עזר להן. הנה, אמא, פרנציסקה בונדי לבית הרמן, מתה מהרעלת דם ומנמק כבר אחרי שלושה חודשי שהות בגטו טרזין, שם חזרה לעבוד כפקידה, כבימי רווקותה, גאה על שבמשרד יודעים להעריך את כתב־ידה היפה. ולפני־כן לא היתה חולה בכלל. ובכן, שרדתי. לא בזכות אמונה בהשגחה עליונה, בשליחות עלי־אדמות. כמעט לא בזכותי. אולם השואה נשארה בתוכי.

*

החיים במחנות היו שורה ארוכה של הכרעות, לעתים בלתי־חשובות לכאורה, שכל אחת מהן יכולה היתה להיות גורלית: איפה לעמוד במפקד לקראת היציאה לעבודה, משום שלעתים המיקום קבע באיזו פלוגת־עבודה אדם נכלל – והיו קומנדו גרועים וגרועים פחות. האם להיענות להצעת מנהל העבודה הגרמני באתר בניית בתים טרומיים למפוני הפצצות במבואות האמבורג, ולשלוח דרכו מכתב לקרובת־משפחה ארית בפראג, או מוטב לא להסתכן או לסכן אותה? האם להסתתר בקרון רכבת משא היוצאת את ברגן־בלזן עם מטען מיפקדת המחנה, שאותו נצטווינו לשאת עד לתחנה, או מוטב לחכות לשיחרור בין כל הגוויות, ואולי להידבק בטיפוס?

מועקת הכרעה שגזרה לא את חיי, אלא חיי אחרות, רבצה עליי בכל כובדה שנים, ועדיין היא חבויה בתוכי, יוצאת רק בחלומות. ביוני 1944, לפני חיסול מחנה המשפחות בבירקנאו, שאליו הגעתי בדצמבר 1943, נערכה במחנה סלקציה של כוחות עבודה, שאליה יכולות היו להתייצב גם אמהות צעירות, אך היה ברור שפירושו להפקיר את ילדיהן לגורלם. ואחרי שישה חודשי שהות בתשלובת אושוויץ ידענו כולנו היטב מה משמעות הדבר: מוות בתאי הגז. עבדתי אז כמטפלת של קבוצת ילדים בני חמש עד שש במעון הילדים, שהוקם שם בזכותו של פרדי הירש, חבר “מכבי הצעיר”, מורה לספורט, בחור יפה־תואר ממוצא גרמני, שידע כיצד לדבר עם אנשי הס“ס. בעת אותה סלקציה לא היה פרדי עוד בחיים; הוא התאבד לפני המתת טרנספורט ספטמבר, שבו נכלל חלק גדול מילדי המעון. והרי הוא הכריח אותם להתרחץ בכפור החורף הפולני, עמל לחשל אותם בגוף ובנפש, כדי שיחזיקו, אולי, מעמד עד לשיחרור המיוחל. לפי סברה אחרת, נתן לו אחד הרופאים בכוונה במקום כדור הרגעה מינון חזק מדי, כדי שלא ימריד ויסכן את חיי העובדים בקראנקנבאו, צריף החולים, שלהם הבטיח ד”ר מנגלה שיוחזרו למחנה ולא ילכו עם כל השאר אל מותם.

לפי הוראות פרדי קיבלו הילדים את תוספת המזון, מעט מרק סמיך שהשיג עבורם, בתוך המעון, כדי שיהיה רק שלהם – וכך היה גם אחרי מותו. אמהות ילדי קבוצתי – של אוויצ’קה, מישנקה, קארליצ’ק, האניצ’קה והאחרים – היו תחילה חשדניות: אולי המטפלת גוזלת ממנת ילדיהן? במרוצת הזמן למדו לבטוח בי (לכל היותר ניקיתי באצבע את הקערה אחרי חלוקת המרק). הלכתי עם הילדים לטייל לאורך הרחוב הראשי במחנה, עד לביתן המטבח בקירבת השער, שם החזיקו הטבחים עורב בכלוב. בקצה השני של מחנה B/2/b התחיל באביב ללבלב עץ בודד, ומעבר לו חוטי התיל החשמלי, פסי הרכבת וארובות המשרפות המעלות אש, עשן וצחנה יומם ולילה. לקראת הסלקציה באו האמהות אליי לבקש עצה: מה לעשות? לעזוב את ילדיהן? להישאר עמם? מה היית עושה את? ניסיתי להתחמק: “אינני יודעת. הרי אין לי ילד משלי”. אבל הן לא הירפו: ובכל זאת? אמרתי להן: “אני חושבת שאילו היה לי ילד קטן, הייתי נשארת איתו”. הן הינהנו: זה מה שהתכוונו לעשות בלאוו־הכי, ממני ביקשו רק אישור לנכונות החלטתן. נפרדתי מילדי קבוצתי ומאמהותיהם לפני שעזבנו, אנחנו, הנשים שעברו את הסלקציה, את מחנה המשפחות – אז לא היינו עדיין בטוחות אם זה באמת לעבודה, אם למוות – בתחושה שנטשתי אותם. כעבור שבוע, ואני כבר בהאמבורג, חוסל מחנה המשפחות, וכל הנותרים בו הובאו לתאי הגז. עדים מסרו, שהילדים היו שקטים מאוד. במשך שנים כירסמה בי האחריות הנוראה שלקחתי על עצמי. הרי האמהות היו צעירות, ואלמלא נשארו עם ילדיהן היה להן סיכוי להינצל, להקים משפחה חדשה. אבל איך חיים במחשבה על ילד שנעזב בשעתו הקשה? אחרי שנולדה בתי טל חזרתי ושאלתי את עצמי: האם הייתי נשארת עמה כדי לחבק אותה בתא הגז? ואישרתי לעצמי שוב ושוב: לא הייתי עוזבת אותה.

שוחחתי עם טלי על השואה, במנות קצובות, בתשובה לשאלותיה. העדפתי סיפורים שהיה בהם גם חיוך: כיצד הברחתי לגטו מלפפונים מגני הירק של המיפקדה הגרמנית מוסתרים בחזייה. איך עיסיתי את רגלי הטבחית הנפוחות בהאמבורג תמורת ספל מרק. לא תיארתי מראות מבעיתים כדי לא לגרום לה סיוטים. עול העבר היהודי המוטל על כתפי בני־הדור הצעיר בישראל כבד מדי, גם בלעדיי. הרי הוא לא רק שרשרת של פרעות, גירושים, שואה, חורבן – הוא גם הלל לכוח הישרדותו.

*

באחת הפגישות עם תלמידי בתי־ספר תיכוניים במסגרת לימודי השואה, בבית־הספר “הר וגיא” בקיבוץ דפנה, נשאלנו, ארבעת הניצולים שמסביב לשולחן הדיונים, מה היה הכי קשה לשאת. שלושת הגברים אמרו כאיש אחד: “את הרעב”. ואני אמרתי: “את הזוהמה”. הייתי באותם מחנות ריכוז כמותם, התקיימתי כמותם על מים דלוחים מעלים ריח של ריקבון המכונים מרק ועל ריבוע לחם בוצי ומר, חלמתי על סיר תפוחי־אדמה מבושלים בקליפתם, כולו שלי, עם השיחרור שקלתי 35 ק"ג – ואף־על־פי־כן הרעב לא השאיר בי, כך נדמה לי, שום צלקת, מלבד הרתיעה מביזבוז לחם, הנטייה לשים על הצלחות “מנות יקיות קטנות”, כהגדרת בתי, כדי שלא אצטרך להשליך שיירים, ולהעדיף מתן תוספת למי שמתחשק לו עוד, והכאב, כמעט פיסי, כאשר עליי לזרוק – תוך בקשת מחילה על חטא – מזון לפח האשפה.

אולם זכר הזוהמה לא נמחק. בית־שימוש מטונף מחליא אותי, ובמשך שנים חזר בחלומותיי סיוט של חיפושי מקום במחראה שאין עליה וסביבה צואה. אני סולדת מאנשים שאינם מתרחצים מתוך בחירה או למען רעיון. קשה לי לשאת ריח של זיעה באוטובוס. יש בי צורך נפשי בניקיון. בחלום הבלהות השני, שחזר אף לעתים תכופות יותר, היה עליי לארוז לקראת ההגליה, תוך בהלת חוסר־זמן, בידיעה שעליי לקחת עמי דברים חיוניים, באין־אונים למצוא אותם ולדחוף אותם לתרמיל או למזוודה, כשהצער על השארת החפצים האהובים, מתוך ידיעה שלעולם לא אראה אותם יותר, מהול באימה שלא אספיק לארוז את הנחוץ לנסיעה עד ליציאה, שאצא בידיים ריקות. עוד לפני שרבו הפירסומים בגנות הפסיכותרפיה, כפי שהם יוצאים לאור כעת, היתה בי רתיעה מהמיטיבים לדעת מה בתוך נפשי אני. יתכן שהחלום החוזר על זמן קצוב שהולך ואוזל, יותר מאשר על ניסיון השואה, מעיד על חרדה שמא לא אספיק את מה שהבטחתי לעצמי לעשות ביום מן הימים, ופחד היציאה לדרך בידיים ריקות הוא כעין מבוא למוות.

עברתי טיפול משלי: לְאוֹר וּלְחוֹשֶך חוסר הנכונות של הישראלים להבין לנפשם של יהודי אירופה בשואה, התנשאותם והאצבע המאשימה נוסח “למה לא נלחמתם?”; הבטחתי לעצמי לכתוב, כשהדבר יעלה בידי, ספר שיוציא מתוך ערפילי ששת המיליונים דמויות של יחידים, בשר ודם, כדי להבהיר את דרך חשיבתם של בני־אנוש בטרם נפילתו השנייה של האדם, שלא היו מסוגלים להעלות על הדעת שמוות מתועש בסרט נע אפשרי. מתוך אהבה ליהדות פראג שנמחקה בשואה, ומתוך תחושת חוב לאלה שלא זכו לשרוד, בחרתי בתולדות חייו של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט. איסוף החומר, הראיונות, הכתיבה, הכנת הספר לדפוס, נמשכו ארבע שנים. ומאז, על־אף שהספר אינו מכיל זכרונות כתובים בגוף ראשון, חלום הבלהות על אריזה כמעט ונעלם. נותר רק צער הפרידה הצפויה.

כך, בריפוי עצמי, הגעתי לתרגום ספרות צ’כית לעברית, שבו אני עוסקת, בין השאר, מאז שחדלתי לכתוב ב“דבר השבוע”, אחרי שלושים שנות עבדות מרצון. מפחד שהעיסוק המתמשך באירועי השואה – ועדיין קשה לי לשאת תיאורי עינויים ואלימות, לא רק מתקופת השואה – ידכדך אותי עד עפר, החלטתי לתרגם בעת ובעונה אחת עם כתיבת “אדלשטיין נגד הזמן” את “החייל האמיץ שווייק” לירוסלאב האשק, תרגום שנראה לי חיוני לתרבות העברית. שווייק היה מוכר לישראלים היטב ממחזה בעיבודו של מאקס ברוד, שהוצג בארץ מאות פעמים, עם מאיר מרגלית בתפקידו המזהיר של האיש הקטן, שכסילותו היתה דרך להתגונן בפני עריצות החזקים ממנו. מעטים בארץ ידעו ש“החייל האמיץ שווייק” הוא במקורו ספר, ואלה שידעו, היו נאלצים להסתפק במבחר מצומצם של הרפתקאותיו מתורגם מתרגום גרמני, הונגרי ואף בולגרי.

רק תוך כדי מלאכת התירגום גיליתי שלא מדובר בשני ניגודים, השואה מכאן ושווייק מכאן, אלא ששניהם שלובים יחד, ולא רק בהקשר הגלוי של אימרות שווייק וחבריו, כדוגמת הפרידה בשעת יציאה אל הבלתי־נודע: “ניפגש בשש אחרי המלחמה”, שליוו אותנו, צעירים ממוצא צ’כי, בנדודינו על־פני ממלכת המחנות. היו מצבים אבסורדיים בחיי הגטו ובמחנות, שהזכירו לנו תמונות מתוך “שווייק”, והיתה נחמה בקטעים שאותם ידעו חובביו ונאמניו לספר בעל־פה, כי גם בהם מאבק על הישרדות, על שפיות־דעת. ידענו לצחוק, גם בגטו, גם במחנות, ובנקל הייתי מתפתה לטעון שחוש הומור סייע לי להחזיק מעמד. אולם כאשר הגוף מגיע לאפיסת־כוחות, ולא מסוגל עוד לבצע אף את אותם הדברים החיוניים לקיומו, בא הקץ גם להומור. בעלי חוש הומור בדרך־כלל מצטיירים כאנשים מלאי־גוף, בעלי פנים עגולות, או לפחות בעלי מזג סנגוויני, ואם כי הכרתי גם בעלי חוש הומור רזים, אני יודעת שהומור דורש כוח פנימי, והוא, כמו געגועים לעבר, במצבים קיצוניים, בגדר מותרות שאדם המתקיים בכוחותיו האחרונים לא יכול להרשות לעצמו. היה הומור גם באושוויץ, יש הומור גם אחרי אושוויץ. הומור, אף השחור ביותר, הוא דרך התמודדות עם הקיום האנושי, ניסיון להקל על מועקות החיים, אך הזעקה והדממה חזקות ממנו.

לא מצאתי שום לקח במות מיליון וחצי ילדים יהודים בשואה. אני כבר לא בטוחה שהשואה היתה ליקוי מאורות, טירוף חד־פעמי בתולדות האנושות שלא יכול לחזור על עצמו. אך עדיין אני בדעה שמוטב היה לי להיות עם הנרצחים מאשר עם הרוצחים.

כיוון שנותרתי בחיים, לא הייתי מוכנה לוותר על ניסיון השואה, להחליף אותה בעלייה ארצה בעוד מועד. האם אני שפויה בדעתי? נדמה לי שכן. אבל אם אני נורמלית, סימן שמשהו פגום, אטום, חרב בתוכי. אילו מחשבותיי היו נתונות ולו רק לילד אחד בתוך תאי הגז, הייתי זועקת ברחוב, לא הייתי כותבת כתבות על אספן פרפרים או על כת הבהאים בארץ, אף לא הייתי כותבת על השואה, כי הכתיבה דורשת ליטוש ושיקולי סגנון, בחירת מלים: האם לכתוב קרמטוריום או משרפות, גאז או גז? רק יבבה מתמשכת או שתיקה מוחלטת יכולים לבטא את האימה כשלעצמה, כל השאר הם עיסוקי החיים למען החיים. יש משהו מעוות בהתעסקות התמידית בשואה לצרכי ציבור, כשמעורבים בה שאיפות, קריירה, כסף, פרסים.

גם אני שמחתי לדברי השבח על ש“אדלשטיין נגד הזמן” נקרא בנשימה עצורה, גם אני התגאיתי בביקורות הטובות, אף שהייתי מודעת לאבסורד שבדבר. למזלי לא הפך הספר לרב־מכר, וחסך ממני נקיפות מצפון על התעשרות מהשואה. המקצוענים מדור השואה הולכים ומסתלקים להם, והדור שלאחר המבול כבר יכול להתייחס לשואה כאל תקופה היסטורית מוגדרת, כמו גירוש ספרד או מלחמות נפוליאון, כאל חומר ביד היוצר, סולם לקריירה. הם כבר לא חייבים דין־וחשבון למתים ולעצמם.

*

אלה דאגות ניצולת שואה: לבחור במלה הנכונה בעת כתיבה, לזכות בפריחת קקטוס, לבשל ארוחה טעימה. והחרדה המכרסמת לקיום היהודים. אחרי המחנות, בזוכרי את אמי שחסכה לנדוניה לשתי בנותיה ואת הסכנה שבתלות ברכוש, הבטחתי לעצמי לעולם לא לדבוק בחפצים. וכאן אני, אוהבת מאות פריטים בדירתי, כריות, תמונות, ספרים, אבנים, את הדירה עצמה, אני קשורה אליהם, מצטערת על שבירת צלחת שהבאתי מפראג, על היעלמות ספר שהשאלתי ושכחתי למי. לא עמד לי הכוח לא להתקשר לחפצים, ואולי יש גם בקשר הארעי הזה חיוב חיים. אולם דבר אחד, אף שלא היה בגדר נדר, נותר בי: הטוב לעולם אינו מובן מאליו בעיניי. אני מודעת כל העת לשבריריות הקיום האנושי.

למדתי להרצות על גטו טרזין ומחנה המשפחות בבירקנאו בנימה עובדתית, מבלי שקולי יישבר. אבל שאלת הנורמליות עדיין פתוחה. אולי השאיפה הזאת לגדל בת בעלת שמחת חיים, לנהל בית מסודר, להצליח במעשיי, לראות עולם, לכתוב בנימת הומור, לחיות ככל אדם, לא נתנה לי להתרומם אל הנסתר. מרים זינגר, סופרת ומשוררת, בת חסותו של מאקס ברוד, שלמדה עברית יחד עם קפקא, סיפרה לי, שבעת ביקורה הראשון בפראג, אחרי עלייתה בשנת 1920, כאשר באה לביתו של ברוד, היה נוכח שם גם קפקא. מרים ביקשה ממנו להעניק גם לה, כמו לידידיו, עותק של ספרו החדש לדרך בחזרה אל ארץ־ישראל. קפקא נתן לה את “הרופא הכפרי” עם הקדשה, אבל אמר לה: “את יותר מדי בריאה. את לא תביני לעולם”. כמוה כמוני: הייתי בריאה מדי. אולי מפני שאיבדתי בשואה אב ואם – ועם מות הורים משלים אדם ביום מן הימים – ולא ילדים, שמותם הוא כאב ללא מרפא.

 

שני עידנים

השואה והמלחמות הן סימני־הדרך שלפיהם אני מתנווטת על מפת חיי: הדברים התרחשו תמיד לפני מלחמה זו או אחרת, אחריה או בעיצומה. אילו ידעתי להתעלם מהן, להשקיף על נוף חיי בכללותו, יכולתי לומר שזכיתי לחיות בזמנים מרתקים, על קו התפר בין שתי תקופות בתולדות האנושות, להכיר שני עולמות שונים וליהנות מידיעת השוני.

הייתי בת עשרים ושתיים כאשר התיישבתי בפעם הראשונה בחיי במכונית פרטית. לא רק שבימי נעוריי לא היה אף בעל מכונית בין בני־משפחתנו הענפה, ידידי הוריי והורי חברותיי, ומעולם לא הזדמן לי לנסוע במכונית פרטית; גם במונית נסעתי רק שלוש־ארבע פעמים, כאשר נשכרו שירותיה – מתוך תחושת פזרנות של חיים־רק־פעם־אחת – כדי שתוביל את אמא, את אחותי ואותי, עמוסות מזוודות וצרורות, לקראת חופשת קיץ ממושכת בכפר, לתחנת הרכבת של רובע ורשוביצה. למכוניות הפרטיות המעטות, שחורות לרוב, שנראו בשנות השלושים ברחובותיה של פראג, לא היתה כל שייכות לעולמי. כלל לא עלה על דעתי שגם אני אוכל אי־פעם לנסוע במכונית משלי. למדתי לנהוג רק בגיל ארבעים – ושערי חירות חדשה נפתחו לפניי. חלקה של הנהיגה בשיחרור האשה ככלל ובשיחרורי בפרט גדול מכל ביסוס רעיוני.

בבית הדירות שברחוב רוסקה שבו התגוררנו, כובסה הכביסה הגדולה פעם בחודש לפי התור, משפחה משפחה ויומה הקבוע, בחדר המכבסה בעליית הגג. שם עמד דוד פחמים גדול־מימדים, ובו הרתיחה הכובסת את הלבנים במי סבון, בתוספת סודה. לשטיפה אחת הוסיפה כחל־כביסה, כדי להגביר את הלובן, לשנייה עמילן, כדי לחזק את הבד. בחורף יובשו הסדינים והציפות בחלקת המשפחה בעליית הגג, והכפור הקשיח אותם עד שדמו למפרשי קרטון; בקיץ נתלו המצעים בשמש על חבלים לשכירה במגרש ריק בקירבת הבית, ואנחנו, הילדים, שמרנו כל אחד על רכוש משפחתו עד שעת הקיפול לפנות ערב. בהכשרה לעלייה שאיחרה לבוא כיבסנו, אנחנו, הבנות הרחוקות אז מרעיון שוויון המינים, את כביסת כל חברי הקבוצה בשוקת עץ, על קרש מצופה פח גלי, והיתה זו עבודה מפרכת. את חיתולי בתי הרתחתי בסיר פח על פרימוס או על פתילייה, ובימי גשם ייבשתי אותם בחדר המגורים. במשך שנים מסרתי את לבני המיטה והמגבות למכבסה, ושנאתי את מספר הלקוח שנרשם בטוש שחור על כל פריט ופריט. קשה להאמין, אבל רק בשנת 1973, בגיל חמישים, זכיתי למכונת הכביסה הביתית הראשונה שלי. לכן אני עדיין נהנית ללחוץ על כפתורי המכונה ולדעת: זה כל מה שדרוש כדי לזכות בכביסה נקייה וריחנית. כובסות כל הדורות, ידיהן אדומות ונפוחות, מביטות עליי בקנאה. ממציא מכונת הכביסה נשאר אלמוני, אך שמו של גיליוט הונצח לדורות.

בכל מכשיר־מטבח חשמלי מעט מן הפלא: בימי ילדותי היו העוזרות מגהצות במגהץ גדול בעל לוע משונן מלא פחמי עץ רושפים, תוך פחד נצחי שמא גיץ נפלט יחרוך חור בחולצה, או פיח ישחיר את לובן הסדינים. מאוחר יותר השתמשו אצלנו בבית במגהצים חלולים כבדים, שאותם חיממה להבת גז מבפנים, או במגהצים בעלי ידית להסרה, שחוממו על תנור הפחמים. תמיד שניים, אחד ביד המגהצת, השני מתחמם. המגהץ החשמלי הראשון שקניתי בארץ היה כולו מתכת, ללא ויסות מדויק, וחרך את הבד בנקל. לכן נראה לי עתה הגיהוץ מלאכה קלה כל־כך, כמעט מהנה. ואולי משפיעה כאן מורשת אמהות וארונות הלבנים המסודרים שלהן: כביסה מגוהצת, מקופלת בקו ישר ערמות ערמות, מסתירה את רופפות החיים.

להוריי לא היה טלפון. בכך הם לא נבדלו מרוב המשפחות שהכרתי. רק בבית הדודה גרטה היה טלפון, כדי שבעלה ארווין יוכל להתקשר אליה ממסעותיו העסקיים, וגם הווילה של הדוד ארתור היתה מצוידת בטלפון, כיאה לבית סוחר אמיד. על שולחנו המשרדי של אבא, בתור מורשה חתימה בבנק, ניצב מכשיר טלפון שחור, שהיה בשבילי מוקד משיכה גדול כמעט כמו צנרת הדואר, שדרכה נורו מסמכים בתוך קליעי מתכת מבהיקה בעזרת לחץ אוויר ממחלקה למחלקה, מקומה לקומה. בחיפה עבדתי שלוש שנים ככתבת עיתון בלי טלפון בבית. גם בלי מכונת כתיבה עברית משלי. שיחה מסניף חיפה למערכת בתל־אביב היו מזמינים דרך מרכזנית, וממתינים לקשר, לעתים שעות. רוב החדשות והכתבות היו נשלחות בשירות מוניות. ב“דבר” נהגו לפרסם המשך ידיעה מיום קודם בלי לחזור על עיקרה, תוך הערה: ראה עמוד ב' מאתמול או מיום ג' האחרון – עריצות הזמן היתה רק בראשיתה.

ראיתי את אבא משחיז כל בוקר את התער על רצועת עור; כתבתי בעט ציפורן ובדיו שנזלה בנקל, וכל כתם במחברות בית־הספר פירושו נזיפה מן המורה; מרטתי נוצות של תרנגולת שחוטה וחיפשתי את המרה בתוך הקרביים; תיקנתי גרביים על פטריית עץ; הדלקתי אש בתנור פחמים בעזרת נייר עיתון וקסמי עץ דקים, חרדה שמא הלהבה תדעך. ושאיש לא יספר לי על הפיוט שבחיים הפשוטים.

חסרון האישיות הדו־עידנית הוא בפחד הראשוני מפני כל חידוש טכני המצריך לימוד: אני לא מסוגלת להתיישב, כמו מרבית הנהגים בימינו, ללא הכנה נפשית, באיזשהו דגם מכונית, מכל נפח, להתניע אותה ולנסוע. הנסיעה הראשונה במכונית חדשה תמיד מפחידה אותי, ודרושים כמה ימים עד שאנו מתרגלות זו לזו. כל רישרוש חשוד במכונית בזמן הנסיעה גורם לי דפיקות לב. אחרי שנסדקה משאבת המים ב“אוטוביאנקי” שלי בדרך מתל־אביב לירושלים, נשארה בי טראומה בל־תימחה. את מעבד התמלילים, שבו נכתבים דברים אלה, רכשתי רק בשנת 1990, ואסור לבלבל אותי בעודפי מידע: אינני מסוגלת ללמוד מחוברת הדרכה, עם כל הוראותיה המחמירות כתובות בלשון סתרים, אלא רק באופן מעשי ולאט, שתיים־שלוש הנחיות למנה. אני מאבדת בנקל את הראש כאשר המחשב מוציא צלילי אזהרה ומדבר אליי בציווי. אך גם השליטה המצומצמת מאוד במעבד תמלילים די בה כדי ליהנות מעצם האפשרות לתקן ללא הגבלה, ולהצטער על כל אלפי שעות העבודה שבוזבזו על העתקת כתבות לנוסח סופי. ואני, מתוך צורך פנימי וחוש לאסתטיקה שלא במקומו, הייתי חייבת למסור כתב־מכונה נקי, לא מקושקש בתיקונים, כדי לחוש תחושת שלמות רגעית. שתיים, אף שלוש העתקות לכל כתבה, גיבוש פתיח גם בארבע־חמש נוסחאות. אלוהים, איזו עבדות!

תפנוקי החיים המודרניים אינם מובנים מאליהם בעיניי: לא מים חמים בכל עת, לא דירה מוסקת, לא בית־שימוש פרטי ליד חדר השינה, לא מצעים נקיים ומנוי לבריכת שחייה, לא האפשרות לדבר בטלפון עם בתי ונכדיי בעת שהותם הממושכת בקליפורניה לפחות פעם אחת בשבוע ולטוס אליהם פעמיים בשנה, ועתה, כששבו, לקפוץ אליהם במכונית בכל עת שדרוש.

בימי ילדותי נסענו עם אבא בחשמלית לקירבת שדה־התעופה רוזין, כדי לצפות בהמראת מטוסים ובנחיתתם. קווי התעופה לפראג וממנה היו מעטים, תדירות הטיסות נמוכה, מימיי לא הכרתי מישהו שטס באוויר. עקבנו אחרי המטוסים באותה הפליאה כמו שמסתכלים כיום על שיגור חללית, שרק יחידי סגולה זוכים להגיע בה אל הכוכבים. בפעם הראשונה בחיי טסתי בשנות החמישים, בשמי הארץ, במטוס צבאי עם ספסלי ברזל לאורך הדפנות, שאחד ממנועיו התקלקל אחרי ההמראה והוא שב לשדה דב, המריא שנית, והביא אותנו, קומץ כתבים חיוורים אך שלמים, לאילת, לחנוכת בית־החייל. לחוץ־לארץ הפלגנו בראשית המדינה באוניות, לנמל גנואה או למרסיי, ומשם המשכנו ברכבות. הייתי כבר כתבת בעלת ותק כאשר טסתי בשנת 1966 לארצות־הברית בטיסתי הראשונה במטוס נוסעים. ועל־אף הטיסות הרבות מאז, עדיין מעוררים בי מראות מלמעלה של הנדסת האדם על־פני האדמה, של מרחבים מושלגים, של מחרוזות אורות כרך לעת ערב – התרגשות, תחושה של זכות. אולם גם בי כבר היכה השפע, גם אני קובלת על אורך טיסה, על התרוצצות הישראלים הנצחית בתוך המטוס, זוכרת לרעה איבוד מזוודות זמני, איחורים שבגללם הפסדתי טיסות קשר, עייפות המתנה, שדות־תעופה מנוכרים. באחת הטיסות האינסופיות לחוף המערבי רשמתי את כל המדינות שבהן ביקרתי, ספרתי את כל טיסות חיי, סתם כדי להעביר את הזמן ולמען הסיפוק שבדבר: אולי אני כעין דינוזאור, אבל לפחות דינוזאור מעופף.

את הידיעה שפני הדברים עלולים להיות גם אחרים, שהחיים הנוחים אינם מובנים מאליהם, לא ניתן להוריש לדורות הבאים.

*

בעיות כה רבות שבמוקד קיומנו כיום לא נודעו עדיין בעיר ילדותי.

המושג אקולוגיה לא אמר דבר: בבית־הספר למדנו שאוכלוסיית העולם מתקרבת לשני מיליארדים, וזה נראה אז המון. בן־דודתי אוטה, הגדול ממני בשנתיים, סיפר לי שכדור־הארץ מתקרר בהדרגה, ביום מן הימים יתכסה כולו קרח והאנושות תיכחד, והדבר הבהיל אותי עד מאוד. חופי הרחצה של פראג, צריפיהם צבועים בכחול ובצהוב, הוקמו בדרומה של העיר, לפני שנהר הוולטאבה חצה את הכרך, וביציאה ממנו היו מימי הנהר חומים ומזוהמים, אולם זה נראה כנתון מובן מאליו, בדיוק כמו ארובות בתי־החרושת המעלות עשן שחור סמיך ופתיתי פיח נושרים על אדני החלונות. וכך גם אחרי עלייתי ארצה, כאשר אדון שפיגלברג, אבי חברתי לוטה, לקח אותי – מבטיח פינת חמד – לטיול לשבע טחנות שעל הירקון, שנראה לי עלוב ומזוהם, אך לא ידעתי שמצבו העגום נכלל באיכות הסביבה. רק ספרה של רייצ’ל קארסון “הים הגווע” הבהיר לי בפעם הראשונה זרעי פורענות שעד אז לא נכללו בחרדותיי.

לא היו גם דציבלים, כי לא היה רעש מחריש אוזניים, לא ברחובות, לא בבניינים. רק מבית־החרושת לשוקולד “אוריון”, שריחו המתוק הגיע עד לחלונות דירתנו, נשמעה פעמיים ביום צפירה חדה, עם תחילת המשמרת ועם סיומה, כאשר מאות נשים ונערות שעבדו שם נהרו הביתה. רמקולים במקומות ציבוריים הותקנו רק בעת הכיבוש הגרמני, לא היו טרנזיסטורים ניידים; לפעמים, בימי ראשון ובחגים, ניגנה תזמורת כלי־נשיפה בכליה הנוצצים כזהב באחת מכיכרות העיר. החשמליות חרקו בסיבוב והשמיעו צילצול עליז לפני הצטלבות ובהתקרבן לתחנה, אבל לא היתה החדירה הנוראה לאוזן הפרט בגנים הציבוריים, בחופי הרחצה, בבתים המשותפים, באוטובוסים. כאן נמדד פער הדורות האמיתי: בחוסר היכולת לשאת מוסיקה המכה באוזניים מבלי לחוש כאב פיסי כשל מקדחה חודרת למוח. פעם אחת בחיים אף שילמתי עבור התענוג: כדי לשמוע את “פרזרביישן באנד”, תזמורת הג’ז מניו־אורלינס, בקונצרט בעיר התחתית של ניו־יורק. הרמקולים הרעידו לא רק את הקירות, אלא גם כל תא במוח: אבל החזקתי מעמד מתוך ידיעה שזו הזדמנות יחידה לשמוע את נגינת הזקנים השחורים המופלאים בהופעה חיה.

גדלתי בעולם שקט: אמהות לא צעקו מחלונות ביתן על ילדיהן שבחצר, המורות לא הרימו את קולן בכיתה, בהפסקה הראשית בבית־ספר לא נתמלאה החצר מוסיקה רועשת, לא נערכו מסיבות דיסקו בבתים, לא השמיעו מוסיקת פופ בחנויות, לא היה אונס במוסיקה.

לא היתה משיכת־יתר, כי רק סוחרים גדולים ותעשיינים פתחו חשבון בבנק. שכר העבודה והמשכורת שולמו במזומן, בשטרות ובמטבעות, ומי שלא הספיק לו הכסף עד לתשלום השכר הבא, קנה את המצרכים החיוניים במכולת השכונתית בהקפה, ועל כל השאר ויתר, עד שיירווח. לא היתה גם צרכנות, אנשים קנו מה שקנו וכלל לא היו מודעים לכך, שהם לא רק קונים, אלא גם צרכנים, ובתור שכאלה כוח בידיהם. הראשונה שגילתה לי קיום צרכנות כתנועה היתה אירמה פולאק, ממייסדות ויצ"ו בצ’כוסלובקיה, אמו של חברי גדעון החולה טרשת נפוצה, שהיתה בת גילה של אמי, וכמוה היתה לפני מלחמת העולם הראשונה חברת אגודת הנערות היהודיות בפראג.

ראיתי בעין לא יפה את אירמה, שהיתה יוצאת לעיסוקיה במקום לטפל בגדעון המרותק בביתו לכיסא גלגלים, ורק כעבור שנים הבנתי, שאירמה היתה אחרי עלייתה ארצה בשנת 1939 מפרנסת המשפחה העיקרית (לבעלה, ארנסט פולאק, תעשיין אמיד לשעבר, היה בתל־אביב בית־מלאכה זעיר לתחתיות קש ולעיגולי ליפה, שאותם היו מניחים בקומקום, כדי לספוג את הסידן שבמים), והיציאה לעבודה היתה לה גם בריחה מהמראה של בנה היפה, הספורטאי, המוכשר, שנמק לאט־לאט במשך קרוב לעשרים שנה. ונוסף לכל אלה: העסקנות היתה לה צורך נפשי. למדתי להעריך אותה, את אישיותה החזקה, את האינטליגנציה הטבעית שלה, את כוחותיה הנפשיים לעמוד במכות הנוראות שהנחית עליה הגורל: ארנסט נפטר, גדעון מת בגיל שלושים וחמש, נכדה הבכור אילן נפל במלחמת יום הכיפורים, בתה לאה, שחיינית מעולה, קפצה ליד גשר הזיו לים, כדי למשות את נכדה, בנו של אילן, שנפל מסלע למים – ואכן הצילה אותו, אך טבעה בעצמה. “אני כמו איוב”, מיררה אירמה בבכי אחרי מות לאה, אבל לא היתה לה משענת האמונה, רק חוסנה הפנימי. כיוון שהיתה בת גילה של אמי, ולא היתה לי אמא זקנה לטפל בה, באתי לבקר אותה דרך קבע בדירת הקרקע הקטנה שברחוב שפינוזה בתל־אביב, מביאה לה פה ושם מאכלים צ’כיים האהובים עליה; טיפלתי בה במקצת אחרי שעברה לקיבוץ נאות־מרדכי, לצריף שנבנה עבור גדעון החולה. עמדתי חסרת־אונים מול תחנוניה בשנת חייה האחרונה, והיא בת תשעים ואחת: “רותינקו, תעזרי לי למות”.

כאשר היתה עדיין אירמה הפעלתנית, הכינה את הכל להסתלקות מסודרת מן העולם. סידרה את התצלומים לפי נושאים במעטפות חומות, את המסמכים בתיקים, השאירה צוואה. כאשר כבר היתה חולה מאוד, פרצה נכדתה, ששמרה לה טינה על שלא היתה סבתא לפי הדגם הביתי, לדירתה ברחוב שפינוזה, ורוקנה אותה מכל חפץ בעל־ערך. נמסר על כך לאירמה הדועכת. כאשר נקראתי אחרי מותה לעזור בפינוי דירתה השכורה, מצאתי אצטבות שנתלשו מן הקיר, תוכן מגירות מפוזר על הרצפה בחיפושים אחרי רכוש נסתר, באמצע החדר עירבוביה של צילומים ומסמכים שהוצאו מן המעטפות, ובראש הערימה תקועה תמונת שמן, דיוקן של אירמה כאשה צעירה. המראה היכה אותי בהלם. “אין לך מושג מה שמסוגלים בני־אדם לעולל בגלל ירושה”, אמר לי הנוטריון שנוכח במקום. מחברות הזכרונות שרשמה אירמה למען שלושת נכדיה נשארו מחוסר עניין בארכיון נאות־מרדכי. אביבה, חברת הקיבוץ, שדאגה לה בחודשי מחלתה, העבירה את העציצים ממרפסת הצריף של אירמה לקברה בבית־הקברות הקיבוצי בין עצי האקליפטוס, בקירבת חוף הירדן, ושם קבורים כולם: גדעון, ארנסט, לאה, אילן, אירמה.

כאשר כבר ידעה שימיה ספורים, אמרה לי אירמה: תמיד רציתי תיק עור למכתבים, והנה, כבר לא אזכה לו. גם בגיל קרוב לתשעים היתה נוסעת באוטובוסים, כי היה לה חבל להוציא כסף על מונית. בצוואתה השאירה לשלוש ידידותיה, שטיפלו בה בערוב ימיה, אלף דולר לכל אחת. בעיניה זה היה הון עתק. “את תראי, שבאחד הימים תזכי בסכום שיספיק לך לקניית דירה עבור טלי”, אמרה לי פעם כבדרך־אגב.

כל עוד היתה אירמה פולאק בעלת מרץ, ניהלה מלחמה עקשנית נגד מפעלי־מזון שהיו סוגרים שקיות נייר המכילות קמח, סוכר או אורז בסיכות ברזל, שנשרו לעתים לתוך המזון וסיכנו חיי־אדם. היא היתה מיוזמות תוכנית הטלוויזיה על צרכנות “כולבוטק”, כאשר כל חכמי התקשורת טענו, שצרכנות אינה מתאימה למדיום הטלוויזיה. דרכה נתמניתי חברה במועצה הישראלית לצרכנות, ואף השתתפתי בהתמדה בישיבותיה, אך הנושא מעולם לא היה ציפור נפשי. בזה, אולי, לא נבדלתי מכמה פוליטיקאים צעירים שעמדו בראשה, להם היתה המועצה לצרכנות רק קרש־קפיצה ליעד יוקרתי יותר.

לא ידעתי מה הם פני אלימות. פרשת גופת אשה מבותרת, שנמצאה במזוודה בין החפצים השמורים בתחנת רכבת, הזינה במחצית שנות השלושים את עיתוני הערב של פראג (וגם את סקרנותי) במשך תקופה ארוכה, כי מקרי רצח אכזרי היו נדירים. כנראה שהיו גם בפראג סוטי מין, כי זכורה לי אזהרתה החוזרת של אמי, שבדרך לבית־הספר לא אתפתה להבטחת איש זר שייתן לי סוכריות, אף שמעולם לא הוסבר לי לשם מה יעשה זאת. מימיי לא ראיתי חילופי מהלומות, לא במציאות, לא על מסך, לא בין הגויים, לא כל שכן בין יהודים. יהודים לא רוצחים, לא מכים את נשותיהם, כך סברו כולם. חברתי הצ’כית בולה רצתה להתחתן רק עם יהודי, מפני שהיהודים ידועים כבעלי משפחה טובים. אמא העיפה לנו פה ושם סטירת לחי, ואני, כדי להרגיז אותה, הייתי ממלמלת: לא כואב, לא כואב. מאבא קיבלתי סטירת לחי פעם אחת ויחידה, אחרי שאמא התלוננה באוזניו שהתחצפתי אליה. לא ידעתי שיכולים להיות ילדים מוכים.

צלב הקרס וגולגולת הס"ס היו סמלי האלימות, והיא כולה של הגרמנים. נראה לי מובן מאליו שבגטו טרזין, עם הצפיפות האיומה של 50 או 60 אלף איש על פחות מקילומטר מרובע, במקום שחיו לפני המלחמה 7,000, לא אירע אף מקרה של רצח או שוד (אפשרות של אונס כלל לא נכנסה לתודעה), שיהודים לא היכו יהודים, לכל היותר דחפו איש את רעהו בתור האינסופי לאוכל, וגם זה לעתים רחוקות. על סטירת לחי הועמדו אסירי הגטו למשפט פנימי. רק כעבור שנים, בישראל, כשנוכחתי לדעת שיהודים גם רוצחים, גם מכים עד מוות, גם אונסים את בנותיהם, גם מתעללים בתינוקות, למדתי להעריך נכונה את יחסי־האנוש בגטו. כאשר בבואנו למחנה המשפחות בבירקנאו גילינו שאחד מחברינו לתנועת הנוער משמש קאפו בבלוק ומכה את האסירים, לא היינו מסוגלים לתפוס איך אדם יכול להידרדר לשפל שכזה. מיהדות צ’כיה נותר רק שריד אחרון, וקשה לדעת מה היו פניה כיום, בעולם אלים לאין־שיעור מזה שגדלתי בו. לכן אין טעם להשוות בינה לבין הישראלים של ימינו. לדעת קרימינולוגים, אנחנו עדיין, גם בהשוואה לדמוקרטיות במערב, מבין הארצות הפחות־אלימות. ואף־על־פי־כן, טוב שהייתי בגטו טרזין ובבירקנאו בקרב יהודי מרכז אירופה. בעולם אכזר עד אימה ידע רובם הגדול לשמור על צלם־אנוש.

עיכוב זמני

הכל בא אליי באיחור.

סוף־סוף הגעתי לגיל 16 המיוחל, שממנו והלאה הותר לי על־פי חוק לצפות בסרטי מבוגרים – ונאסרה כניסת היהודים לבתי־קולנוע. כאשר הלכתי אחרי שש שנות כיבוי אורות בפעם הראשונה לקולנוע שכונתי, לסרט נעורים צ’כי, הייתי עדיין רזה כל־כך, שהתקשיתי לשבת במשך שעתיים על כיסא העץ. התעגלתי מהר מאוד, והסרט האמיתי הראשון היה לי כהארה. “Brief Encounter” עם טרבור האוורד וסיליה ג’ונסון, סיפור אהבה גנובה בין שני אנשים נשואים, לא יפים במיוחד, לא זוהרים, בסביבה אפרורית, על רקע עשן קטרי רכבת, השאיר אותי המומה. עד אז לא ידעתי שסרט יכול להיות חלק מן החיים, לגעת במעמקי הנפש. בענייני קולנוע התבגרתי מאוחר – ואולי בכלל לא. גם כאן היה קו מפריד חד בין שני עידנים. הסרטים שהותר לי לראות כילדה וכנערה באותם ימים של יראת־החוק באו מעולם אחר: ראיתי את כל סרטי שירלי טמפל, את “שילגייה ושבעת הגמדים” לוולט דיסני ושורה של קומדיות צ’כיות לכל המשפחה, סרטי בורקס במהדורה מרכז־אירופית, שנסבו כולם על סיפור אהבה בין בחורה ענייה לבחור עשיר או להפך, שחייבים להתגבר על מכשולי משפחה עוינת ופרידות זמניות עד לנשיקה הצנועה הגואלת. כמעט תמיד הופיעו בהם אמא שמנה וטובת־לב של הצד העני ואם אלגנטית ומתנשאת של הצד העשיר. התעלסות ועירום לעיני הצופים המהוגנים כלל לא ניתן היה להעלות על הדעת. כאשר הדי לאמאר, שהיתה נשואה לאיל הקפה מיינל מווינה, הופיעה בסרט “אקסטזה” במערומים, היתה זו שערורייה גדולה, כפי שנודע לי מעיתון, שאותו, למזלי, הותר לי לקרוא בלתי־מצונזר. (כעבור שנים נוכחתי לדעת שדרוש טלסקופ כדי לראות את פרטי גופה של הדי לאמאר המקפצת באחו. או שמא היה זה בשערורייה הישראלית מאותו סוג בדבר הסרט הדני “דיטה בת־אדם”?) לסרטי נעוריי יש להוסיף את “האור הכחול” ללני ריפנשטאהל: צפיתי בהקרנתו עם בני־כיתתי בקולנוע “אורניה”, מבלי להבין שקיים קשר בין טענתו החוזרת של גוסטב שפר, המורה לגיאוגרפיה בבית־הספר הגרמני שלנו, שאוכלוסיית צרפת רק מחצית אוכלוסייתה של גרמניה, אך שטחה גדול פי שניים, ובין מסר דמות מטפס ההרים השרירי, בהיר השיער, הגרמאני, גיבור סרטה של במאית ההוד וההדר הנאציים.

עוד הספקתי לראות את נלסון אדי ואת ז’אנט מקדונלד מתהלכים בין עצי דובדבן פורחים ושרים “או, רוזמרי, איי לאב יו” לפני שחוקי הגזע נכנסו לתוקפם גם בצ’כיה הכבושה, שנקראה אז הפרוטקטוראט. ואני, שחוכנתי לציית להורים, למורים, להוראות לא לדרוך על הדשא, הסתננתי מתוך התקף אומץ רגעי לקולנוע, כדי לראות לפרידה סרט אמריקני ובו הסרנדה לחמור המפורסמת, מתוך הרגשה שחוויה כזאת אסור להחמיץ. וזהו מאזן השכלתי הקולנועית עד לסגירת השערים: סוכריות צבעוניות של הקולנוע האמריקני ועוגות שמרים ממולאות פובידל של הקולנוע הצ’כי, אלה כאלה ללא כל נגיעה למציאות, לחיי, למועקות ולכיסופים שלי.

הפסקה לשש שנים. ללא געגועים, לא רק משום שגעגועים לעבר מחלישים את כוחות הגוף והנפש המתועלים כולם להישרדות, אלא מפני שהקולנוע, בניגוד לשירה, לא מילא כל צורך חיוני בחיי. רק בגיל עשרים ושתיים, עם “הפגישה הקצרה”, החלה התמכרותי לקולנוע, שגם סרטי טלוויזיה וקלטות וידאו לא יכולים לה, כי אין בצפייה בבית אותו ניתוק מהסביבה, מפיתויי האוכל, מהטלפון, משיחות על מה בכך, אין אותו סילוק כל המחיצות בין המציאות למתרחש על הבד כפי שהחשיכה, הבידוד והמסך הרחב מסוגלים לחולל.

פראג שלפני המלחמה היתה מושפעת מהתרבות הצרפתית; שירי וייון, בודלר, ורליין בתרגום צ’כי שנשמע לנו כמקור, היו שייכים לחיינו לא פחות משירי סייפרט, האלאס ונזוואל. אחרי המלחמה החליפו הסרטים הצרפתיים את השירה או, ליתר דיוק, הם היו שירה מצולמת:Les Enfants du Paradis“”, “,”Les Visiteurs du Soir אשיל, הננס הרשע, ארלטי המתרחקת ונעלמת לז’אן לואי בארו בתוך ההמון – על־אף מאות הסרטים שבהם צפיתי מאז, שבחלקם נמחקו מזכרוני כליל, תמונות מסרטיי הראשונים שלאחר המלחמה נשארו בתוכי כחלק ממציאות חיי. ג’ראר פיליפ הענוג בסרט “Le Diable au Corps” היה אהבתי הקולנועית הראשונה, ומותו בגיל צעיר היה לי אבידה אישית. כעבור זמן־מה החליף אותו איב מונטאן, שלמזלי לא רק האריך ימים, אלא גם ידע להזדקן יפה. ועכשיו אני כבר גדולה ויכולה לחיות בלי אהבת אקרן. יש שחקנים האהובים עליי – ג’רמי איירונס, ג’ין הקמן, רוברט דה־נירו, אנתוני הופקינס – אבל אין זו אותה תחושת חולשה כפי שידע לעורר בי איב מונטאן. כלל לא ניסיתי להתקרב אליו בביקוריו בארץ, כדי לא לסכן את אהבתי, שלא היה בה שמץ של קנאה, אף שידעתי על קיום האחרות, והיא לא היתה מכאיבה ותובענית כמו האהבות במציאות.

עד היום קשה לי לשאת התעללות, אכזריות ואלימות רצחנית על הבד, תמונות משגל בתנוחות השונות על פרטי־פרטיהן מביכות אותי. בשעת ראיית הקטעים לקראת ההקרנה בקרוב אני כבר קובעת לי: בלעדיי. למזלי הגדול אני חיה בישראל, שאין בה דיבוב, ואינני חייבת לשמוע את אל פצ’ינו אומר בגרמנית “Schaetzchen”, או את ג’ינה לולובריג’ידה מדברת סלובקית, כפי שאכן שמעתי במו־אוזניי בחוץ־לארץ. כאן סרט הונגרי נשאר הונגרי ויפני – יפני, ושפתם חלק בלתי־נפרד מייחודם; כאן מבחר הסרטים מכל העולם גדול יותר מאשר בלונדון או בפאריס; כאן עדיין מתרבים בתי־הקולנוע הביתיים והנוחים כל העת, וההליכה לקולנוע עודנה חלק מתרבות החיים. מנקודת ראותם של המכורים לקולנוע, הציונות היא סיפור הצלחה כביר.

בשנה הראשונה שלאחר השיחרור, כאשר החיים היו מלאי כוונת נעלות, רשמתי לי את כל הצגות התיאטרון ואת כל סרטי הקולנוע שראיתי ואת הספרים שקראתי, בתוספת ביקורת קצרה. כל־כך חשוב היה לי לזכור, לתעד את הנאתי מעצם השפע שנפתח לפניי. בסרט “מאדאם קירי” (שהיתה, בעקבות הביוגרפיה שכתבה בתה, אחת מגיבורותיי, ובביקורי הראשון בפאריס, בשנת 1947, נסעתי לבית־הקברות הקטן שבמבואות העיר כדי לפקוד את קברה), ריגשה אותי המחשבה על מפעל חייה, אך הביצוע היה מתקתק בעיניי; באשר ל“הנרי החמישי” של לורנס אוליביה קבעתי במקוריות מדהימה, שזו מזיגה נפלאה בין קולנוע לתיאטרון; את “שיבתו של טופר” קטלתי כ“סרט רוחות רפאים אמריקני חסר־רוח”. במאי 1946 בא הקץ לרישום מעלליי התרבותיים, קודם כל בגלל היעדר התמדה כרוני, אולי גם משום שנמוג השיכרון על כל העושר הנפרש לפניי עם שובי מהמחנות.

“האדמה הטובה”, “האזרח קיין”, “פיגמליון”, “חלף עם הרוח” – כל סרטי שנות השלושים והארבעים ראיתי באיחור של שנים, את לזלי האוורד הכרתי רק אחרי מותו בהתרסקות מטוס. אילו היה נותר בחיים, היה לאיב מונטאן מתחרה רציני.

*

אני בפיגור כל ימי חיי. הוריי ביקרו מדי פעם בתיאטרון, אך לא זכור לי שאי־פעם הלכו לשמוע קונצרט. אמי אהבה מנגינות מאופרטות וינאיות Gluecklich ist wer vergisst, was nicht mehr zu aendem ist; 2 “הכלה המכורה” ו“רוסלקה” היו חלק מן ההווי הצ’כי, אך מוסיקה קלאסית לא חדרה לתחום ילדותי. בכיתות הראשונות של בית־הספר העממי קילקל ציון 2 בשירה את תעודתי שכולה ציוני 1, דהיינו מעולה. בכיתות הגבוהות יותר דרש ממני המורה לזימרה לשיר סולו בכיתה, כדי להוכיח לי שאפשר ללמוד לשיר גם בלי לזייף. הבנים בכיתה התפוצצו מצחוק. קולי נחנק. אבא נעתר לתחנוניי והגיש עבורי בקשה לשיחרור משיעורי זימרה, שלא היו שייכים ללימודי החובה. כאשר נשאלתי על־ידי אמי מה הייתי מעדיפה ללמוד מחוץ לבית־הספר, נגינה בפסנתר או אנגלית, בחרתי ללא היסוס באנגלית, גם מפני שהייתי עדה לעינויי האטיודים של חברותיי. כדי להרחיב את השכלתי קנו לי ההורים, אף שלא היו משופעים באמצעים, מנוי לסטודנטים בתיאטרון הגרמני בפראג. נהניתי מהצגות “העטלף”, “פידליו” היה נסבל, אבל “זיגפריד” נראה לי אינסופי – והייתי חייבת להחזיק מעמד עד הקץ המר, כי אבא היה מחכה לי עם תום ההצגה כדי ללוות אותי הביתה.

את הקונצרט הראשון בחיי שמעתי בכיתה ט', כאשר הובלו תלמידי בית־הספר במאורגן למרכז האירועים “Repre”, כפי שנקרא בפי אנשי פראג, שקירותיו מאוירים בנערות רפות מוקפות פרחי שושן ודמויות מהמיתולוגיה הצ’כית, רובן פרי מכחולו של אלפונס מוחה, צייר האר־נובו הצ’כי המהולל. לקראת הקונצרט יעצה לנו מחנכת הכיתה, על־סמך ה“ולטאבה” לסמטנה, לחפש את התמונה שמאחורי הצלילים: הנה, מעיינות הנהר המשקשקים בהרים, חתונה כפרית לחופיו, הוד טירת מלכי בוהמיה המשתקפת במימיו, זרימתו הרוגעת שעה שנשפך לנהר האלבה. בקונצרט ניגנו את “טיל אולנשפיגל” לריכארד שטראוס, ואני נוכחתי לדעת, שמירשם ה“וולטאבה” לא עובד: לא ראיתי מאחורי הצלילים מאומה.

בתנועת הנוער הציונית מצאתי את עצמי לפתע בחברת אינטלקטואלים צעירים, שידעו מה זה פרגמטיזם כזרם פילוסופי, קראו את “תולדות המהפכה הצרפתית” לקרלייל, וישבו במעגל על הרצפה תוך האזנה מרוכזת לקונצ’רטים הבראנדנבורגיים של באך. ניסיתי להביט באותו מבט של התעלות־נפש מהול באנינות־טעם כמותם, ולהתייחס להאזנה כאל מבחן כוח־הסבל, בדומה לתירגול משמעת מים. כאשר חברי הראשון ב“אל על”, רודלה פרוידנפלד, המכונה באשטיק, המבורך בכישרון מוסיקאי (בגטו טרזין ניצח על מקהלת הילדים שהציגה שם עשרות פעמים את אופרת הילדים “ברונדיבאר”), שאל אותי במסיבה בבית־היתומים היהודי בפראג שבהנהלת אביו – אוהב מוסיקה ובעל קול באריטון יפה – איזו יצירה לנגן במיוחד בשבילי, לא עלתה על דעתי אלא “סאנטה לוצ’יה”. ראיתי לפי מבטי הנאספים והחיוך בזווית פיהם ששגיתי. בטחוני העצמי, שהיה תמיד רופף, צנח לאפס. כנראה שמשהו פגום בי. כאשר בנות החדר שבו התגוררתי בגטו טרזין עסקו בחזרות ל“רקוויאם” של ורדי, שבוצע שם בניצוחו של רפי שכטר, יכולתי רק לקנא בהן, כלל לא העזתי לגשת למבחן קול כדי להתקבל למקהלה. ולפני שה“רקוויאם” הושמע ברבים, כבר הייתי בדרך לאושוויץ. בהאמבורג דווקא שרתי במקהלה: זקיף הס“ס שלנו אהב לשמוע את Wenn ich komm, wenn ich komm”" "Das Wandern ist des Muellers "Lust ושירי עם גרמניים אחרים, ומה לא היינו עושות כדי לשמח את לבו, על־מנת שיעצום עין בעת פינוי ההריסות.

זה המטען המוסיקלי שעמו התחלתי את המערכה השנייה בחיי. כאן לא היתה הארה פתאומית, כמו בקולנוע, אלא התקרבות זהירה, דרך “מוסיקת לילה זעירה” בפארק, עצבות הכיסופים שבסימפוניה “העולם החדש” לדבוז’אק, חושנות ה“בולרו” לראוול, תוגת הקונצ’רטו לכינור לברוך. את הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית שמעתי באולם “אוהל שם” הדחוס, המיוזע, שנראה לי כה עלוב בהשוואה לאולמות המהודרים של פראג. בעת טיולנו הראשון לאירופה בשנת 1955, נסענו, רפאל בשן ואני, זוג עיתונאים ישראלים המגלים את העולם, במיוחד לפרפיניון, כדי לבקר אצל פאבלו קאזאלס, שישב אז גלות בפראד, בקירבת גבול צרפת־ספרד, והתגורר בגפו בבית השוער בכניסה לאחוזתם של עשירים. קאזאלס ישב, נינוח, מסביר־פנים, מעשן מקטרת, בכורסה בחדר עבודתו, והעניק לי את האומץ להתוודות בפניו, שמוסיקה מודרנית אינה מובנת לי, נשמעת לי מנוכרת, לא אומרת דבר ללבי. קאזאלס ניחם אותי: אולי גם מוסיקה מודרנית היא אמנות, אמנות עשיית צלילים, אך אין זאת מוסיקה. כל הצלילים הצורמים ייעלמו ביום מן הימים כלא היו. באך ומוצארט יישארו לנצח.

בהסמכתו של קאזאלס אני עדיין סובלת כאשר משמיעים את שטוקהאוזן.

נקודה. ועוד נקודה

כל זרימה במעלה זכרוני מגיעה, במוקדם או במאוחר, אל שני סלעי הענק המצרים עליו: חוסר ביטחון עצמי והיעדר השכלה פורמלית, תיכונית וגבוהה – ושניהם סבוכים יחד. מקורם, איך אחרת, בבית הוריי. לא, אין זה סיפור של ילדות קשה או עשוקה, רק של הליכה בתלם המוסכמות כבת. אהבתי לקרוא, ספרים ועיתונים. אני מניחה שבימים אלה של התמכרות לטלוויזיה ולווידיאו, היה לב כל אם מתמלא גאווה על כך. אבל אז היה תפקידה הראשוני של בת לעזור לאמה במשק הבית, לנגב כלים, לצאת לשליחויות, לתקן גרביים, לסרוג, לרקום, להיות לתועלת. שוב ושוב חזרה אמי על אותה שאלה כאשר תפסה אותי באמצע היום שקועה בקריאה: “אין לך איזה עיסוק טוב יותר?”

המופת שהועמד בפניי היתה אלינקה, בת גילי, קרובת־משפחה רחוקה. אלינקה היתה תמיד מסודרת ובגדיה ללא רבב, “כמו מבונבוניירה”, כשבחי אמי. הצווארון הלבן על שמלתה נשאר נקי לאורך ימים, שעה ששלי התלכלך תוך שעות; בלכתה ברחוב חבשה כובע, כיאה לבת, שעה שאני הסרתי אותו ברגע שנעלמתי מטווח־הראייה של אמא, המלווה אותי במבטה מחלון דירתנו בקומה הרביעית. כפפותיה של אלינקה לא אבדו לה בדרך, היא שמרה על סדר בחדרה, היתה חביבה, מנומסת, מבורכת בכל המעלות. ומה עשיתי אני? קראתי. כבר עבודת־היד הראשונה בשיעור המלאכה בכיתה ג' בישרה רעות: רוב התלמידות סיימו את סריגת מחזיק הסירים בזמן הקצוב, אך בידיי המיוזעות השחיר חוט הכותנה הלבן, ורק בייסורים הצלחתי להתגבר על המשימה. סריגת מפית מחוט דק, שדרשה ספירת עיניים כדי ליצור דוגמה, הפכה לסלע מחלוקת משפחתית: הוריי ביקשו להוכיח לי שכל אחד, באמת כל אחד, אפילו אבא, יכול לסרוג מפית במחט אחת. באחת הכיתות הגבוהות יותר אף הצלחתי לרקום פרחים וראשי תיבות על מפת שולחן, מתנת יום־הולדת לאמי, אבל ידעתי מוקדם מאוד: אני לא עונה על ציפיותיה לבת שאפשר להתגאות בה. הרי מטרת חינוכה היתה להכשיר אותי לחיים, כלומר, עבודה, נישואים, משק בית וילדים.

עם גמר חמש הכיתות של בית־הספר העממי, כאשר נחלקו התלמידים לאלה שיעברו לגימנסיה ללמוד שמונה שנים עד לבחינת הבגרות, ואלה שימשיכו שלוש או ארבע שנות חינוך חובה במה שנקרא אז “בית־הספר האזרחי” וייצאו לשוק העבודה, או יוסיפו שנתיים של לימודים בבית־ספר מקצועי – לא נרשמתי לגימנסיה. גם מפני שהלימודים בבית־הספר האזרחי היו חינם, שעה שבגימנסיה נדרש שכר לימוד, אך בעיקר מפני שהדבר נראה להוריי חסר־תכלית: הוחלט איפוא שעם סיום תשע כיתות החובה אלמד בבית־הספר למסחר ואכנס כפקידה לבנק, שבו עבד אבא כמורשה חתימה, עד לחתונה. במגירת המזנון השחור שבחדר המגורים נשמרו מאז ילדותנו שני פנקסי חיסכון, לאחותי ולי, לנדוניה, שהיתה

מרכיב חשוב מאוד באותו יעד סופי. קיבלתי את הדין כמובן מאליו. בסיום כיתה ט', הרביעית והאחרונה בבית־הספר האזרחי, היתה לתלמידים מצטיינים אפשרות לעבור לבית־ספר תיכון, וד“ר וְלְצֶ’ק, המורה למתמטיקה, קרא להוריי כדי להפציר בהם לאפשר לי להגיע לבגרות ולאוניברסיטה. לטענתו – כיום כבר קשה להאמין בכך, כי לא נשאר בי מאומה מלימוד הלוגאריתמים – היה לי כישרון מתמטי נדיר, שחשוב לטפח אותו. אני מניחה שיותר מכישרון למתמטיקה היתה זו יכולת חשיבה הגיונית, מצד אחד, ורמת התלמידים הנמוכה, יחסית, בבית־הספר הצ’כי שאליו עברתי לשנה האחרונה, מצד שני, שגרמו להתלהבותו של ד”ר ולצ’ק. ההורים בשלהם: דרכי סלולה לפניי, אתקבל כפקידה בבנק בזכותו של אבא.

לא העליתי על דעתי למרוד בהוריי ולתבוע לימודים בגימנסיה או לחלום על לימודי אוניברסיטה, אך גיששתי בזהירות: אולי מותר לי ללמוד במקום פקידות גרפיקה בבית־ספר “רוטר”? היתה זו משאלה יוצאת־דופן, כמעט כאילו ביקשתי להיות רקדנית בלט או משהו מביך אחר. מיותר לומר שהלכתי, ללא כל חשק מצדי, ללמוד בבית־ספר למסחר, ורק הכיבוש הגרמני וההליכה להכשרה הצילו אותי מפקידות, מכתיבה תמה, מחישובי ריבית.

אפשר להבין את הוריי: מצבם הכספי לא היה מזהיר. בביתנו, בניגוד לבתי כל שאר בני־המשפחה הענפה, לא התגוררה עוזרת עמלה שישה וחצי ימים בשבוע, ואמי לא היתה בעלת מעיל פרוות קאראקול ומחרוזת פנינים אמיתיות, שהיו שייכים לציוד הבסיסי של כל אשה יהודייה מבית בורגני מבוסס. על שניהם עברו זמנים קשים: אבא רק החל ללמוד בבית־הספר הטכני הגבוה כאשר גויס למלחמה הגדולה, וחזר מן השבי הרוסי בטאשקנט רק כעבור שבע שנים; אמא עבדה מאז נעוריה, מטפלת באחיה ובאחיותיה הצעירים, ואחר־כך כפקידה, וחיכתה לאבא שבע שנים. חלומותיהם היו גנוזים בחבילות המכתבים שהחליפו ביניהם במשך השנים, קשורות בסרטי משי, שאסור היה לי לגעת בהן. ואף־על־פי־כן, אני מניחה שכלפי בן לא היתה ההשקעה בהשכלה תיכונית נראית כה מיותרת. הרי גם שתי בנות־הדודות הגדולות ממני נשלחו לבית־ספר לכלכלת בית, ה“גרבייה” בשפת הבנים, שעה שבן־הדודה הלך לגימנסיה. הבת לבית נועדה, ועל הגבר שיישא אותה לאשה להוכיח להוריה שביכולתו לפרנס אותה

מעולם לא אמר לי איש שיש באינטליגנציה של בת איזשהו יתרון. להפך: לא נאה לה לקרוא בכל מקום בפרהסיה. לא כל אחד חייב לדעת שהיא תולעת ספרים. לשם מה האמביציה הזאת לזכות בכל המקצועות בציון מעולה? העיקר שתהיי תמיד נקייה, מסודרת, בעלת נימוסים, שתקפידי על הופעתך החיצונית, שתדעי לבשל, לסרוג, לתפור. וכאן לרוב נאנחה אמי אנחה עמוקה: “איך את תוכלי אי־פעם לנהל משק בית, רק אלוהים יודע”. ניחא, בת בעלת מראה יהודי מובהק (ואמי שמרה ליהודים טינה על שאצלם, כך היתה חוזרת ואומרת, הכסף העיקר. כנראה שהיה עליה לבלוע אי־אילו השפלות מצד קרובי־משפחה עשירים יותר) – זה קורה, אבל גם נעדרת כישורים להיות עקרת בית טובה? מי ירצה בי? רק בתנועת הנוער הציונית הובהר לי, שבכל זאת יש בי משהו. אולם הספק אשר לערכי דבק בי כל חיי.

לכן, עם שובי מהמחנות כלל לא עלה על דעתי להתחיל ללמוד לקראת בחינת בגרות או לשאוף ללימודים גבוהים, על אף ההקלות המופלגות שלהן זכו קרבנות רדיפות הפאשיזם, כפי שהוגדרנו אז בצ’כוסלובקיה שלאחר המלחמה, אף שהונזה, חברי לחיים, שחזר גם הוא מן המחנות, סיים לימודי משפטים וזכה בתואר דוקטור.

כמעט ששיכנעתי את עצמי בטיעוניי למה לא חזרתי ללימודים. אבל הם לא עומדים במבחן האמת: אחותי דיטה, שגדלה באותו הבית, קיבלה אותו חינוך, עברה אותן שנות שואה כמוני, עשתה אחרי המלחמה בגרות, למדה בישראל, כבעלת משפחה, בוטניקה באוניברסיטה העברית, גמרה תואר ראשון ותואר שני ועשתה דוקטורט על התרבות של אצות ים. פירושו של דבר, שלא ההורים ולא הנסיבות קבעו, אלא אני עצמי.

הייתי להוטה לעבוד, אם אפשר במשהו שקרוב לעיתונאות. כאילו ניחשתי כבר אז שבישראל תישאר העיתונאות אחד המקצועות האחרונים שהעוסק בו אינו זקוק לרישיון או להסמכה, לא עובר כל מבחן ולא נדרשת ממנו שום תעודה. כאשר הוזמנתי בשנת 1983 ללמד כתיבה עיתונאית בחוג לעיתונאות של אוניברסיטת תל־אביב, הוגש לי טופס בעל מספר עמודים, ובו מקום לכל מוסדות ההשכלה שבהם למדתי וכל התארים שקיבלתי. מילאתי הכל באפסים. הטפסים הוחזרו אליי בבהלה: מהתלמידים נדרש תואר ראשון. אז מה עושים? נתבקשתי לרשום בכל משבצת ספר שכתבתי או פרס שקיבלתי, והכל בא על מקומו בשלום.

כמרצה באוניברסיטה נוכחתי לדעת, שתואר ראשון וגם תואר שני אינם ערובה ליכולת חשיבה, אך הצער על שלא היה בי באיזשהו שלב בחיי הדחף לרכוש השכלה מסודרת, לא נמוג בתוכי גם כיום. נכון, אני לא יכולה לתאר לעצמי שהייתי דבקה בנושא אחד, כפי שקריירה אקדמית לעתים דורשת, שהייתי, נאמר, מומחית להיסטוריה של יהדות בוהמיה בעת החדשה, ומקדישה לה את כל חיי. אולם יכולתי להיות מה שהייתי, עיתונאית, אך בעלת השכלה גבוהה, ואז, אולי, לא היו בידיעותיי אותן לקונות כפי שהן מתגלות מדי פעם. אבל שוב, מי יודע, אולי היתה אז נעלמת אותה הסקרנות, התמימה במקצת, לגלות דברים חדשים, להכיר אנשים, שהיתה הכוח המניע בעבודתי ככתבת, ושמנעה ממני התנשאות של מיטיבה לדעת.

אולם היה לכך מחיר: מעולם לא בטחתי בעצמי שאומר בציבור את הדבר הנכון בצורה הנכונה, אף לא רציתי שמאמריי יפתחו את גליון “דבר השבוע”; מרוב יראת כבוד בפני האחריות לא שאפתי לקריירה של עורכת, לא נמשכתי לפעילות פוליטית, לא נאבקתי על עמדות. הלכתי כמעט תמיד בשביל צדדי, שבו התנועה מועטה, אשר הוביל אותי לכתיבת פליטונים וביוגרפיות ולתירגום מצ’כית לעברית. אני לא בנויה למאבקי כוח, נפגעת בנקל, לא יודעת לצפצף, זקוקה לעידוד, יראה מכשלונות. אבל למדתי, פחות או יותר, לחיות עם עצמי – וגם זה לא מעט.

*

בדבר אחד השכלתי מוקדם בחיים, יחסית: לשים נקודה. אינך יכול לחזור – ולא רק הביתה. ולא רק שלא יכול, גם לא צריך לחזור. בגטו טרזין התגוררתי במשך שנה וחצי בבית המסומן 309־L , במה שהיה במקורו חדר שינה לשניים חיינו חמש־עשרה בנות, כולן חברות תנועות נוער ציוניות. ישנו על דרגשים בני שלוש קומות, ולכל קומת דרגש היו יתרונות וחסרונות משלה: בקומת הקרקע יכלו בני־המשפחה והמבקרים האחרים לשבת על המזרן והיציאה לשירותים בלילה היתה מהירה; הקומה העליונה איפשרה יותר פרטיות, אך היא היתה גם אהובה על הפישפשים שנמשכו אל החום העולה לתקרה; קומת הביניים איפשרה מעקב נוח אחרי כל הנעשה בחדר. אני בחרתי בקומה העליונה, וכאשר בחודשי הקיץ החמים הציקו הפישפשים ללא נשוא, ישנתי על האדמה בחצר.

היינו, פחות או יותר, בנות אותו הגיל, שמרנו בכוחות משותפים על הניקיון, בתורנות, כמעט שלא רבנו. בערבים, בחשכה, שכובות על הדרגשים, סיפרנו סיפורים, דיקלמנו שירה, שוחחנו. לא היתה לנו קומונה, רק עזרה הדדית: לוטה, הטבחית, הביאה מדי פעם מעט רוטב מתוק מן המטבח; מרתה, שעבדה במכבסה, לקחה פה ושם פריט של אחת מאיתנו לכביסה מחוץ לתור של שלושה ק"ג אחת לשישה שבועות; אירנקה, הנפש הטובה, היתה משענת בכל צרה. הדרגש היה עולמנו הפרטי, ביום כיסינו אותו בשמיכה או בסדין צבעוני, על הקיר תלינו תמונות משפחה, על קרש לראשו שמרנו את כל היקר לנו. לא היו גניבות.

במחצית דצמבר 1943 קיבלתי צו קריאה לטרנספורט אל הבלתי־נודע. ארזתי, אירנקה נתנה לי אפודה לדרך; רודה, אחיה, השיג עבורי ויטמינים. נפרדתי מבנות החדר והלכתי למקום האיסוף כמצווה, בשעה שנקבעה, דייקנית כתמיד, אפילו לדרך לאבדון. אחד הסדרנים בכניסה למקום האיסוף הכיר אותי, ואמר לי: יש לך עוד שעתיים זמן, חבל לשבת כאן בקור. אחרי שעה של היעדרות חזרתי לחדרי – והוא כבר לא היה שלי. במקום שלי בקומה העליונה של הדרגש ליד החלון כבר היו מונחים חפצים של אחרת, הכיסוי הפרחוני שלא יכולתי לקחת עמי לדרך היה פרוש על מזרן אחר. כאילו לא הייתי שם מעולם. הבנות נבוכו: הרי כבר נפרדנו. הרגשתי כאילו חזרתי מן השאול. אחותי קראה את המצב, משכה אותי מהר לחדר השכן שבו התגוררה, וחיממה עבורי מרק. מאז אני יודעת: אין מקום שמור, אין חלל שנשאר ריק. אינך יכול לחזור למקום שממנו יצאת. אין שיבה הביתה.

כאשר עבדתי ב“דבר השבוע”, ראיתי את ותיקי הבית שיצאו לגימלאות מרחפים על־פני הפרוזדורים כרוחות רפאים, נכנסים לחדרים, אומרים שלום לאנשים טרודים, שטופחים להם על השכם ואומרים: “נו, אתה בטח עושה חיים”, ומראים סימני אי־סבלנות – לנו אין זמן להתבטל. השולחן, הכיסא, תיבת־הדואר, הכל תפוס כבר על־ידי מישהו אחר. הבטחתי לעצמי: ברגע שאפרוש לא יראו אותי כאן יותר, לא אמשיך לכתוב מדי פעם ככתבת מבחוץ, לא אופיע לביקורים ולהרמות כוסית לציון אירוע זה או אחר. באתי פעמים מספר לאסוף את דברי הדואר שהמשיכו להגיע במשך זמן־מה, גמרתי את כל סידורי הפרישה וזהו. נקודה. התחיל פרק חיים חדש. כעבור שנתיים לא ידעו רוב עובדי “דבר” שאי־פעם עבדה שם מישהי בשם רות בונדי, וכתיבת המדור השבועי העסיקה את מחשבותיה במשך למעלה מעשרים שנה. תודה לאל על כוח השיכחה. עומס העבר מוטל על הזיכרון היהודי כמעט ללא נשוא בלאו3־הכי. אין להוסיף עליו פרטים תפלים.

התברכתי בכישרון לשכוח. בין סיפורי איציק מאנגר אגדה על התינוקות ברקיע, שיודעים את התורה כולה, אך לפני שמורידים אותם לאדמה נותן להם מלאך סנוקרת, והם שוכחים את כל שידעו. אותי צבט המלאך הטוב באף כל שבוע, ובזכותו שכחתי את מה שכתבתי, שנמחק לרוב כאילו לא היה. מדי פעם אנשים ציטטו באוזניי מיני אימרות ופסוקים, וטענו שאני זו שכתבתי אותם. האמנתי להם. לפעמים הם נשמעו לי מוצלחים למדיי. כיצד הייתי יכולה להמשיך ולכתוב שבוע אחרי שבוע אילו זכרתי את כל מה שכתבתי? יבורך כוח השיכחה: כיצד יכולנו לזכור את שמות כל הפוליטיקאים והעיתונאים וכוכבי הבידור והעשירים שהיו אי־פעם חשובים כל־כך? ומה אומר השם אם לא יודעים את המעשה שמאחוריו? מהם איכילוב, ביילינסון, בלומפילד, ליליינבלום? מקומות, בניינים, לא בני־אדם. הנצחה היא השכחה בדרך אחרת.

אין בי געגועים לעבר, לילדות קסומה או לנעורים זוהרים, שלא היו לי, לארץ־ישראל הטהורה, שלא הכרתי. אולי משום שבכל פרק בחיי סיבה לא להתגעגע אליו, ואולי מפני שאני קמה כל בוקר מלאת תכניות, רשימת העיסוקים היומית מוכנה, והאתמול רחוק מאוד. אינני מתרפקת על העבר, ואני לא מנסה לדעת את העתיד. דווקא מפני שיש בי מדי פעם תחושה נכונה למה שעומד לקרות.

כאשר נפרדתי מאבי בצאתי לרציף הרכבת בגטו טרזין בדרך מזרחה, עליתי לקרון המשא הדחוס בני־אדם וצרורות, המאפשר רק עמידה, והדלת נסגרה מבחוץ, חשתי בכל גופי: לא אראה עוד את אבא לעולם. אבא נשאר בגטו הבטוח, יחסית, אני לא ניחשתי לאן מובילה הנסיעה, אך ידעתי: זו פרידה לתמיד.

אחת האמהות של ילדי הגן שבהשגחתי במחנה המשפחות בבירקנאו, אמו של קארליצ’ק החיוור, אמרה לי שהיא יודעת לקרוא בכף־היד, ושהיתה רוצה לקרוא את עתידי. בהיסוס הושטתי לה את כף־ידי, היא בחנה אותה וקבעה: את, היחידה מכולנו, האמהות והילדים שבקבוצה, תישארי בחיים. ומה עם אבא שלי? הוא לא ישרוד. וכך, בדיוק, קרה.

אני לא קוראת הורוסקופים המופיעים בעיתונים (גם מפני שראיתי איך מייצרים אותם), לקח לי זמן רב לזכור שנולדתי במזל תאומים, אך עדיין אינני יודעת מה פירושו של דבר. אסטרולוגים, מגידות עתידות, קוראות במשקע הקפה וכל שאר רואי הבאות – איבדו בי לקוחה. אני בהחלט מוכנה להאמין שיש בהם מי שמנחשים נכונה את הצפוי לאדם וממה עליו להיזהר, אבל אינני רוצה לדעת את הצפוי לי, לבני־משפחתי, למדינת ישראל, לעם היהודי או לאנושות. הדברים הטובים מוטב שיבואו אליי בהפתעה. ואשר לרעות – מוטב לא לדעת.

*

אני פחדנית מטבעי. על הטבעות באולם ההתעמלות של בית־הספר הייתי תלויה כשק, ואיש לא היה מסוגל להכריח אותי לקפוץ על קורה. אמנם למדתי עם כל בני־הכיתה שחייה, אבל נבעתתי מקפיצה למים מקרש או משפת הבריכה. כאשר הלכתי בפעם הראשונה בחיי להחליק על הקרח, שברתי את פרק היד, בשיעורי ריתמיקה פרטיים אצל פרופסור קוצאורקובה (בצ’כיה כל מורה בתיכון נשא את התואר פרופסור) הצטיינתי אמנם בעשיית גשר המצריך רק גמישות, אבל לא הייתי מסוגלת להתהפך על הידיים, כי כאן כבר היתה דרושה העזה. בהחלקה על סקי, בפעם האחרונה לפני העלייה לארץ, שבה, על־פי השמועה, ינווה האביב עולמים, הצלחתי לשבור רגל במורד של גבעונת. בקיצור: מלבד הליכה ושחייה אינני יכולה לרשום לזכותי שום הישגים ספורטיביים. לא מחוסר הזדמנות, אלא בגלל היעדר יכולת להעז.

אם הראיתי בחיי מה שניתן, אולי, להגדיר כאומץ־לב, הרי הוא עלה מתוך גל של כעס פתאומי, מסנוור, המתעלם מכל סכנה. בשעת אזעקה במחנה טיפסטאק שליד האמבורג, המסונף למחנה הריכוז נויינגאמה, כאשר דחפה אותנו הקאפו טרודה באלימות למקלט הרעוע, ניצלתי את החשכה ובעטתי בה, על שהיא, יהודייה צ’כית כמונו, האסירות, גונבת מן המעט שהיה לנו, מכה בנקל, משרתת את הגרמנים. טרודה אמנם תפסה אותי, הדביקה לי כמה סטירות לחי, אבל הסיפוק על המפלט לשנאה התהומית מחק כל כאב. התחבאתי באותו מקלט שעה שעמדו להוציא חלק מאיתנו, האסירות, למחנה אחר, ואני לא רציתי לעזוב בלי חברתי אווה רוזן, שעבדה בקומנדו אחר. טרודה גילתה אותי במחבואי בין קורות המקלט, גררה אותי אל שטורמבאנפירר קלים, מפקד המחנה, אך כאשר אמרתי לו, שרק לא רציתי להינתק מאווה, שהיתה לי כאחות, שילח אותי מפניו ללא עונש, לתדהמתה של טרודה. ואף־על־פי־כן הסכמתי עם אלה שנתנו לה עם תום המלחמה להתחמק ללא משפט לדרום אמריקה, משום שלא ראינו את שופטי בתי־המשפט הצ’כיים זכאים לשפוט מעשי יהודים בשואה.

לאחר המהפכה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה בפברואר 1948 דחיתי את דרישת הפוליטרוק שוורץ שבמינסטריון האינפורמציה לרגל עבור שירותי הביטחון במשרד יונייטד פרס, שבו עבדתי, בנימוק שאם הנאצים לא הצליחו להכריח אותי לעשות דברים בניגוד למצפוני “גם אתם לא תצליחו”. זאת היתה תשובה אמיצה, לו ניתנה מתוך שיקול־דעת וידיעת הסיכונים. אבל היא נאמרה כלאחר־יד, מפני שלא הייתי אז מודעת לתיחכום שיטות המשטר הקומוניסטי בשבירת בני־אדם. זה היה עדיין לפני משפטי סלנסקי, לפני שקראתי את “אפלה בצהריים” ו“האל שהכזיב”. אינני בטוחה שהייתי עומדת בעינויים. חוסר אור, חוסר אוויר מטילים עליי אימה.

כל ההירהורים, המיותרים, אולי, אודות אומץ־לבי או היעדרו, חזרו אליי בשלהי שנת 1989, בעת המהפכה הנינוחה, יחסית, בצ’כוסלובקיה, כאשר נשלחתי מטעם “ידיעות אחרונות” לדווח עליה לפי ראות עיניי. אז הייתי חייבת לשאול את עצמי: ומה הייתי עושה אני בשנות הדיכוי הקומוניסטי? האם היה לי אומץ־הלב לחתום על “אמנת 77”, לסכן את עתיד ילדיי, לאבד את מקום עבודתי, את ביתי, להיות בין המנודים, הנרדפים, הנשפטים? הרי שללתי את השלטון הקומוניסטי מראשיתו, יותר מתוך אינסטינקט מאשר מתוך ידע או אידיאולוגיה מגובשת, בעיקר מתוך חרדה לחירותי שאך לפני זמן כה מועט זכיתי לה מחדש, ורתיעה מפני תורה פסוקה מכאן ועד עולם. הגעתי לידי מסקנה שכנראה לא היה בי האומץ להיות עם המתקוממים בגלוי, והייתי נשארת עם השותקים, האוהדים את הדיסידנטים בסתר. דבר אחד נראה לי ודאי: לא הייתי עם המצטרפים למפלגה הקומוניסטית, גם אם משמעות אי־ההצטרפות עבודה נחותה, לא הייתי עם המוקיעים חברים לשעבר ומתנכרים להם, חלקי לא היה עם הנבזים, האופורטוניסטים, הסאדיסטים, אבל כנראה גם לא עם הגיבורים, הלוחמים. אולי הייתי יוצאת לגלות וכותבת נגד המשטר הקומוניסטי בביטחון היחסי של פאריס או לונדון ואולי גם זה לא, מפני שהייתי נרתעת מלסכן קרובים וידידים שנותרו מאחור. הכל רק הירהורי סרק, הרי העלייה הצילה אותי ממבחן האומץ.

גם כאן, בישראל, לא הייתי בין העיתונאים המגלים ללא מורא מעשי שחיתות ומעילות, לא מפני שהשליתי את עצמי שאינם קיימים, אלא מפני שלא הייתי בנויה למלחמות; הייתי נכונה לכתוב באירוניה במדור השבועי שלי על אלה שחיים כבורגנים ומדברים בשם תנועת הפועלים, אבל לא יותר מזה. לא הצטרפתי למפא“י רק מפני שהדבר נדרש ממני למען הפרנסה, אבל גם לא נלחמתי מלחמה גלויה ועיקבית בהשחתת המידות ובצביעות שפשטו בה. הלכתי לי בשביל הצדדי שלי, דוקרת בסיכות במקום לתקוע עט כחרב. לא השתתפתי בהפגנות, לא חתמתי על עצומות. ההפגנה היחידה שאליה הוזעקתי, לא כחברת רפ”י, אך כאחת מאלה שנתנה לה את קולה, מפני שלא רציתי להשאיר את בן־גוריון לעת זקנתו לבדו ומנודה, היתה יותר פארסה מהפגנה: נשות רפ"י המפגינות ערב מלחמת ששת הימים ברחוב הירקון, מתחת לחלונה של גולדה מאיר, אז מזכירת מפלגת העבודה, למען מינויו של משה דיין לשר הביטחון, לא יודעות איך להחזיק כרזה וכמה זמן צריך להתהלך במעגל לעיני הקהל המגחך. שנים לא סלחה לי גולדה את ההפגנה היחידה הזאת בחיי, ורק כתיבת ספר על אנצו סרני, שהיה חביב עליה, מחקה את חטא “נשות וינדזור העליזות”, כהגדרת לוי אשכול, ראש הממשלה דאז. אהדתי, בהתמודדות המתמשכת בין השניים, היתה לפרס, לא לרבין, אך מימיי לא כתבתי מאמר בזכות האחד או בגנות האחר (אף שירשתי מקורט בלומנפלד, מנהיג ציוני גרמניה, קנה־מידה בדוק להערכת טיבו האמיתי של אדם: לפי בחירת אשתו ולפי המשורר האהוב עליו). לא הפלתי חללים בשדה־הקרב הפוליטי.

היה בי אומץ־לב אישי, פה ושם. כאשר בגיל שלושים ושלוש, אחרי הפלה קשה מלווה קריש־דם ברגל ומים בריאות, נכנסתי שוב להריון, נתגלה ברחמי גידול, אמנם לא ממאיר, אך מאיים על שלום העובר. אולטרה־סאונד לא היה קיים עדיין; כל הרופאים מביני הדבר בבית־החולים “כרמל” בחיפה תבעו את הסכמתי להפלה. מנהל המחלקה קבע באוזניי: מהריון זה לא יכול לצאת ילד נורמלי. רק ד“ר רודולף מאייר, בעל “מולדה”, בית־יולדות פרטי קטן על הר הכרמל, אמר לי: יש סיכוי סביר שהכל יעבור בשלום. הפרופסורים גיחכו: הייקה הזקן הזה, שלמד רפואה לפני חמישים שנה, מה הוא מבין? לקחתי על עצמי את הסיכון, מתוך ביטחון פנימי שד”ר מאייר יעשה את הדבר הנכון אם תיוולד מפלצת. נולדה תינוקת בריאה, קצת מעוכה מצד אחד, בלידה רגילה, והגידול סולק כעבור כמה חודשים. לא, כאן הכמיהה לילד היתה חזקה מכל שיקול של היגיון וסבירות, זה לא נקרא אומץ־לב. אולי העזה עיוורת.

לפעמים אני חייבת להוכיח לעצמי שאני לא מפחדת: מנקה חלונות הזזה ענקיים מבחוץ, בקומה החמישית, מוגנת רק על־ידי מעקה נמוך, מפני שלא מצאתי עוזרת או עוזר שהיו מוכנים להסתכן בכך. הייתי נוסעת לבדי במכונית לרמאללה או להרודיון, טיילתי לבדי על חומת ירושלים, עם פירפורי בטן, אבל מתוך תחושה שאסור להיכנע למורא. באינתיפאדה נכנעתי. עד כה הלכתי לבדי גם באזורים הזנוחים של ניו־יורק, ברחובות של שיכורים וחסרי־הבית, לאורך הנמל, בגבול רובע הארלם, אולי בהיעדר תבונה, אולי מתוך סקרנות, אולי כדי להוכיח לעצמי שהפחד לא מפחיד אותי.

כל חיי הם בעצם שרשרת בלתי־פוסקת של התמודדות עם הפחד, מפחד ילדות בעת חופשות בכפר, שהאווזים הרודפים אחריי יתפסו אותי ויצבטו אותי ברגל, פחד שכבלי המעלית שבבית המגורים שלנו ייקרעו או שהמעלית לא תעצור בקומה העליונה ותצא דרך הגג לשמים, ועד חרדת הפצצה הגרעינית העיראקית או האיראנית האורבת לישראל של ימינו. ובין זה לזה שלושים שנות פחדים של עיתונאית רק לפי רחשי־לבה, לא באופיה, שיראה את המשימה להרים טלפון, לדבר עם איש זר, לבקש ראיון, לשאול אותו שאלות טורדניות. כפות הידיים לחות, הקול החלטתי רק לכאורה, ובתוכי חבוי הפחד הנצחי שמא תתגלה התרמית שאני כלל לא עיתונאית שזכותה לדעת, לחקור, להוקיע, לפרסם ברבים, אלא רק מעמידה פני עיתונאית, מתרגשת לפני כל שיחה עם זר, חרדה כל שבוע מחדש שמא לא יהיה לה די חומר למדור או שהחומר לא יהיה טוב דיו, שייסתם מעיין הכתיבה, שבאחד הקטעים תתגלה בורותי, תתפרסם איזו טעות פטאלית, שתקום נגדי זעקה, שענייני הבית והמשפחה וכאבי המיגרנה לא יותירו זמן וכוחות לכתיבה, חרדה שמא אכשל.

ובמקביל המלחמה הבלתי־פוסקת בחרדת אם לבתה יחידתה, נחושה בדעתי לעולם לא להישען על השואה כעילה להכביד על חייה. לכן דחפתי אותה להירשם כבר בגיל עשר לצופים, נתתי לה לצאת לטיולים ולמחנות, שמהם חזרה תמיד עם שילשולים, שריטות, חבורות וחוויות. הכרחתי את עצמי לא לדרוש מטלי שיבה הביתה ממסיבות בשעת ערב מוקדמת, אלא רק בשעה שנקבעה מראש, תוך הבטחה להודעה טלפונית אם יחול איחור, נאבקת בתרדמה כדי לשמוע את הצליל הגואל של סיבוב המפתח במנעול ולדעת שעכשיו מותר לי לשקוע בשינה. נחרדתי כאשר הופיע החבר הראשון שלה על אופנוע, וייחלתי לרגע שיתחלף בבעל מכונית, וכשאכן קרה הדבר, חרדתי שוב, אם הוא נהג אחראי, וחרדתי עוד יותר כאשר טלי יצאה לנסיעותיה הראשונות במכונית המשפחתית, אף שעמדתי על כך שתלמד לנהוג ברגע שמותר לה לקבל רישיון, גם למענה ולמען עצמאותה, גם למעני, על שידעתי להתגבר על הפחד. חזרתי ואמרתי לעצמי, שאדם לא יוכל לעולם לכסות בחרדותיו את כל מגוון המכות שעלולות לנחות עליו, ולכן נתתי לטלי לצאת כבר בגיל שש־עשרה לבדה, כלומר רק עם מירב, חברתה מגיל אפס, לטיול על־פני אירופה, ובגיל שמונה־עשרה לחרוש את ארצות־הברית באוטובוסים של גריי־האונד, עם לינה באכסניות או אצל ידידים, כל כמה שהיו. מעולם, לא בשנתיים וחצי שנות שירותה בצבא, לא בהתחברותה עם בחורים שעוררו בי את כל נוגדני האמהות, לא הסתמכתי על השואה, על אובדן המשפחה, על המשמעות שיש לה בחיי, כדי להגביל אותה, רק חזרתי תמיד על בקשתי: שמרי על עצמך. אך אני מניחה שדברים שלא נאמרו, שנשארו חבויים מתחת לפני האמא הנורמלית, יכולים להיות מכבידים לא פחות מעול המלים.

לימודי נהיגה ושלושת המבחנים אצל הבוחנים המחמירים של לונדון שבהם נכשלתי, בעיקר מרוב התרגשות, היו מלחמה מתמשכת בפחד, פחד להתיישב ליד ההגה, פחד להתניע, פחד לנסוע כבר בשיעור הראשון דרך זרמי התנועה בנייטסברידג', להיבחן בסיוט הנקרא Northern Roundabout, שלתוכו מובילים שישה עורקים ראשיים ושוב יוצאים ממנו. שמעתי את נבואתו הקודרת של מורי הראשון לנהיגה: “את לעולם לא תלמדי לנהוג”, והחלפתי מורה, הקמתי עם מנהלת בית־הספר בפדינגטון־גרין, שבו למדה טל, ברית נכשלות, שלהן ולרשיונן המיוחל מחכה מכונית מיני חדשה ליד הבית. למדתי לשמור בסוד את מועד המבחן הקרב, עד שיום אחד יכולתי לבשר לכולם: עברתי! מאותה שותפות גורל עם ברנדה צמחה ידידות לכל החיים וטיולים רבים במכונית על־פני אנגליה, וויילס, סקוטלנד וישראל, כמעט ללא פחד מצדי, מלבד, אולי, ביום חמסין במעלה מיריחו לירושלים, בכביש הישן.

פחדיי עדיין עמי: פחד ההליכה לבדי למסיבת קוקטייל, כשאני אוחזת בכוס כבעוגן הצלה, מכריחה את עצמי לגשת לאנשים ולפתוח בשיחה לא מחייבת; פחד ההזמנות לחתונות ושאר השמחות ליד שולחנות ערוכים, שמא אתקע ליד מישהו שלא יעניין אותי כבר אחרי חמש הדקות הראשונות, או שלא אדע על מה לדבר איתו. לכן אני תמיד שמחה לפגוש באירועים שכאלה את פרופסור דוד פלוסר או מישהו כמוהו (אבל מי ידמה לו?), שיודע לנהל מונולוג שופע ומרתק במשך שעתיים. עדיין אני חרדה מפני פתיחות תערוכה, שבהן ניתן למלא בהסתכלות על תמונות עשר דקות, לכל היותר, אבל להסתלק אפשר רק כעבור חצי שעה, בערך, ובין זה לזה תרות העיניים אחרי מי שנוח לי לדבר עמו מעבר למה־שלומך, מה־שלומך.

ממה אני בעצם מפחדת? אינני יודעת. הסוד שאני ביישנית, עצורה, שדרוש לי זמן לצאת משריוני, ידוע לידידיי מזמן. אולי הפחד הגדול ממני עצמי, עיניי הביקורתיות, הנוזפות, שיאמרו לי: שוב נכשלת בבחינה.

פלא שכלל הצלחתי להתגבר על אימת ההופעות בתוכנית הרדיו “שלושה בסירה אחת”, הזכורה עדיין לרבים לטוב, האימה המשתקת, הברכיים הרועדות המוסתרות, למזלי, על־ידי מפת שולחן ירוקה, קריאות הלעג של הסטודנטים שבקהל כאשר תשובה לא יצאה מבדחת. בהופעתי הראשונה, הנסיונית, ב“שלושה בסירה אחת” במכון ויצמן ברחובות, אמנם קניתי את אהדת הקהל מייד בראשיתה על־ידי תשובתי לשאלה בנושא שלטים: איזה שלט להציב ליד בית היולדות? כאשר התשובה המתבקשת מאליה היתה: “זהירות, ילדים בדרך”. אולם אימת הציבור גברה עליי בהפסקה. הציל אותי שחקן “הבימה” שרגא פרידמן, כאשר – ירוקה אחרי הקאת התרגשות, לא הייתי מסוגלת לקרוא את הקטע שחיברתי להנאת־הכלל המשוערת – התנדב לקרוא אותו במקומי, באיזו אמתלה כבר שכחתי. אילו הייתי נענית למאוויי־לבי, לא הייתי מוסיפה להשתתף ב“שלושה בסירה אחת”, אבל כנגדם עמדו האמביציה להצליח, התהילה ותשעים הלירות ש“קול ישראל” שילם אז להופעה, כמעט כמשכורתי החודשית ככתבת “דבר”.

את כל הנאומים לקבלת פרסים וכיוצא באלה רשמתי עד לפסיק האחרון, וקראתי אותם מן הכתב, חרדה שמא בדיבור בעל־פה אתקע באיזה מקום ולא אדע להמשיך, כפי שקרה לי בכיתה א' בשעת טקס משותף לכל כיתות בית־הספר, נדמה לי לרגל יום־הולדתו של הנשיא מסריק, שחל ב־7 במארס, כאשר היה עליי לדקלם: “Wenn die Schwalben aus dem Sueden wiederkehren ins alte Nest”, אך מרוב התרגשות שכחתי “aus dem Sueden”, ומרוב בהלה לא הייתי מסוגלת להמשיך לבשר על שיבת הסנוניות מן הדרום לקנן הישן. אז כעתה אני עומדת במאבק האיתנים בין בטחוני העצמי לשאיפותיי.

כאשר לקחתי על עצמי ללמד כתיבה עיתונאית בחוג לעיתונאות של אוניברסיטת תל־אביב, לא היה לעזרי ניסיון קודמיי, לא ספר לימוד מותאם לתנאי הארץ, רק הרצון להצליח, להעביר תלמידים במה שאני מאמינה, לעמוד בביקורתם, לצייד אותם, לפחות את המוכשרים שבהם, בכלים להתמודד על החדירה לעיתונות, ומולו הפחד שאתקע באמצע ולא אדע איך להמשיך. לכן רשמתי לי את הכל, את ההרצאה על הנושא שבמוקד השיעור – פתיח, סיום, עריכת ריאיון – גם הערותיי לעבודות שכתבו, אפילו ההלצות המאולתרות, ליתר ביטחון בתוספת מלל למלאי, שמא אדבר מהר מדיי והנושא המרכזי לא יספיק למלא את כל תשעים הדקות של השיעור הכפול. אחרי שבע שנות הוראה והוצאת מדריך לכתיבה עיתונאית אני כבר חרדה מעט פחות מהרצאות, אבל עדיין אני מקדימה לבוא, מצוידת בניירות, עדיין השעון מונח לפניי, עדיין אני אחרי כל הופעה סחוטה כלימון שגירדו את בשרו בכפית.

אני, השופטת ללא רחמים של עצמי. אולי, ביום מן הימים, אעניק לעצמי חנינה. מימיי לא צבעתי את השיער, כדי שאלמד לקבל את השנים המצטברות; קמטים ומיחושים לא מפחידים אותי, רק הסניליות. הבטחתי לעצמי להיות אמיצה פנים אל פנים עם המוות, לא להתחנן בפניו, לא לתת לרופאים להאריך בצינוריות מה שחייב להסתיים. מאז בואי לאושוויץ עברו כבר חמישים שנה, ואותן קיבלתי במתנה. פעם אחת בחיים אני מעזה להעניק לעצמי ציון לשבח: התגברתי עליהן באומץ, עם כל הפחדים והאימה.

מעבר לגבול

בחופשת הקיץ נהגו עשירי פראג לנסוע עם ילדיהם לגראדו שעל שפת הים האדריאטי, כדי לטבול במימיו המטיבים, אך רוב הילדים בילו, כמונו, את החופש הגדול בכפר, בקירבת יערות, נהר או אגם, יצאו ללקט תותי־בר ופטריות, גנבו דובדבנים בשדרה, ולא הרגישו מקופחים. רק פעם אחת ויחידה הירשו לעצמם הוריי מותרות נסיעה מחוץ לגבולות צ’כיה – אל מאטריי, כפר טירולי לרגלי הגרוסגלוקנר שבהרי האלפים. טיפסנו, אבא ואני, על הר, באמצע הדרך הצטרף אלינו חזירון שכנראה ברח לו מבקתות האיכרים שבמורד, ולא הועילו כל השידולים להחזיר אותו על עקבותיו. הוא טיפס איתנו עד לפיסגה, עד לעין־הרים זעירה כחולה־ירקרקה בין סלעים, וסביבה פרחי האדלווייס, פרח הגבהים הנדיר דמוי כוכב, בעל עלי כותרת קטיפתיים, גאוות כל מטפס הרים. מסביב הפסגות המכוסות שלג בעיצומו של קיץ, ואנחנו שלושתנו, אבא, אני והחזירון, נחים על שפת האגם, בשקט מוחלט.

המסע לטירול היה הגשמת חלומה ארוך־השנים של אמי, והוא תבע, על־אף המגורים הצנועים בשני חדרים שכורים בבית איכרים, מאמץ כספי ניכר ותימרונים בתקציב המשפחתי המדוד. אולם אמי נהגה מדי פעם על־פי האימרה: Goenn dir was Gutes wenn du auch in Not bist, was nuetzt dir das Leben wenn du mal tot bist, 4שעליה היתה חוזרת תוך אנחה. וכגולת כותרת לחופשת חלומותיה נדברה להיפגש במאטריי עם חברתה הטובה המכונה מאקס, שהתגוררה בבראטיסלבה, והיתה אמורה להצטרף אלינו אחרי טיול בהרים. במקומה הגיעה הבשורה, שמאקס נפלה בעת טיול בחברת מטפס הרים מנוסה לנקיק קרחון והוצאה משם ללא רוח־חיים. אמא בצערה לא היתה מוכנה להישאר בקירבת מקום האסון, ארזנו את חפצינו והסתלקנו ממאטריי לפני תום החופשה. זו היתה הנסיעה היחידה של אמי למרחקים לפני הנסיעה הקצרה, 60 קילומטרים בסך־הכל, מפראג לגטו טרזין, ששם הציל אותה מוות מהרעלת דם מן הנסיעה האחרונה אל מחנה ההשמדה.

אני אמנם זכיתי בימי הכיבוש הגרמני לנסיעות מחוץ לצ’כיה, לפולין ועל־פני גרמניה, אבל אלה שייכות לפרק הישרדות. הרי תיירות היא קודם כל פתיחות ליפה ולשונה, ומבחינה זו רק מראות מעטים של אותן שלוש השנים נכללים בה: יופיים של שמי האמבורג לפני הפצצה לילית, כאשר מאות רקטות צבעוניות שנורו על־ידי מטוסי החלוץ של בנות־הברית האירו למפציצים הכבדים את השטח שנועד לפעולה; פלא האפלה המוחלטת בצהרי היום אחרי הפצצת בוקר; השבילים בחורשה המושלגת, השקטה, ביום שמנהל העבודה הגרמני לקח את ארנה הצחקנית, בעלת הלחיים האדומות, החביבה עליו, ואותי, שהתקשתה להרוג שעות על שעות בעבודה למראית עין והעדיפה לעבוד הלכה למעשה, לנסר עצים, והביא לשתינו לחם במרגרינה.

פעם נקראנו, כמעט כל אסירות נויגראבן שבמבואות האמבורג, לחפירת שוחות בירכתי העיר, וכאשר חזרנו לפנות ערב בשיירה למחנה, ראיתי אור דולק במטבח אחד הבתים הקטנים לצדי הדרך, ומשפחה יושבת מסביב לשולחן ואוכלת – וכל העבר הנדחק חזר אליי לרגע. והיו המראות המופלאים של הרס ההפצצות: בית קומות שהתמוטט כולו ורק קיר אחד מזדקר לשמים ועליו תלויה תמונה; רחובות שלמים של הריסות, יער אצבעות־אבן, ריק מאדם, דומם. בדרך־כלל הועסקנו בפינוי הריסות של בתי־זיקוק ומפעלי תעשייה, בחורף הוסענו זמן־מה לפנות־בוקר לווילהלמסבורג, רובע מרוחק מן המחנה, כדי להוציא לבנים מן ההריסות ולנקותן בפטיש. יום אחד, בדרך חזרה למחנה, היתה הפצצה מעלינו, והרכבת נעצרה. פגיעות ישירות פגעו בבתי הפרוור הסמוך למסילה, ונצטווינו לעזור בחיפושים אחרי קבורים מתחת להריסות. בתוך המהומה הכללית התרחקנו, חברתי אווה ואני, שהתחלקנו בכל דבר, מהקבוצה, ונכנסנו לאחד הבתים שנותרו על תלם. בתוך המפולת ישב זקן גרמני ליד שולחן המטבח, שתוי, בוכה חרישית, לא שם לב אלינו. אווה ואני היינו המומות מרוב אושר: מצאנו בדירת הזקן מגבות, מחטים, חוטי תפירה, מספריים, צנצנות ריבה, לחם. במהירות אכלנו ריבה בכף, דחסנו לכיסים וקשרנו לגוף מה שניתן, כדי לחזור במהירות ליחידת העבודה. ביציאה הבטתי אחורה: בתוך השקט שאחרי ההפצצה המשיך הזקן לשבת ליד שולחן המטבח, מבטו כבוי, שותה יין ומייבב חרישית.

באביב 1946, שנה אחרי שובי מן המחנות, הוצע לי ללוות כמדריכה קבוצת ילדים ניצולי שואה לחופשת הבראה בשווייץ, ואני נעניתי בשמחה: סוף־סוף נסיעה אמיתית לחוץ־לארץ, אל הרים, אגמים, אל המרחקים.

חופשת הילדים במעון “פלזנאג” שעל הצוגרברג מומנה על־ידי אירגוני סעד יהודיים. ביום ראשון לשבוע היו מגיעים נציגי התורמים השווייצרים לביקור, מביאים עמם חבילות בגדים משומשים, ואף מחלקים שוקולד לילדים, שרובם לא ראו מעדן כזה שנים, משום שצ’כוסלובקיה שלאחר המלחמה סבלה ממחסור חמור במזון: הילדים נתבקשו לעמוד בשורה, וכל אחד קיבל חמישה ריבועים זעירים מתוך חפיסה שהספיקה לשמונה. כאשר הוזמנו, דיטה סקסל ואני, היא מדריכת הילדות בנות השתים־עשרה ומעלה, אני מדריכת הבנים באותו גיל, על־ידי שני בחורים יהודים משאפהאוזן לקולנוע, ישבנו בשורה הראשונה, במקומות הכי זולים. כיוון שהשניים לא עשו רושם של עניים מרודים, שאלתי לסיבת הדבר, וקיבלתי הסבר: בשאפהאוזן הם שוהים על תקן פליטים מגרמניה, שהעיר העניקה להם מקלט בימי רדיפות; אילו ישבו במקומות יקרים יותר, היו אזרחיה רואים בכך פזרנות שלא במקומה. החסכנות השווייצרית באיזור זה, הדובר גרמנית, היתה בשבילנו, הצמאות לחיים, בלתי־נתפסת: לפיסגת הצוגרברג הוביל רכבל מן העיר צוג, שפעל רק עד תשע בערב. התחשק לנו, לדיטה ולי, לבקר בערב חופשי בקולנוע בצוג, אך ההצגה נגמרה אחרי תום שירות הרכבל. במקום לטפס בחשכה שעה דרך יערות אפלים לקחנו מונית, בכסף שהשתכרנו כמדריכות. למחרת היה כל המעון כמרקחה, והמנהלת, אלמנת רב שווייצרית, הבהירה לנו את מנהגי המקום: בשירותי מונית משתמש אדם, ולא חשוב מה מעמדו הכלכלי, רק בשעת חירום, בעת מחלה או למקרה מוות, לא למען תענוגות.

לקראת סוף השהות בשווייץ זכינו, שש המדריכות מצ’כיה, לחופשה, שתיים־שתיים לסירוגין. דיטה ואני הסתלקנו הרחק מעיניים בוחנות, ללוגאנו וללוקארנו, לז’נווה וללוזאן. בז’נווה החלטנו לאכול פעם אחת בחיים במסעדה אלגנטית, על שפת האגם. כבר שכחתי מה אכלנו, אולם המלצר הביא לנו, בין השאר, קערות זכוכית יפות, ובתוכן שט לו פלח לימון על־פני המים. לא ידענו מה עושים בהן: אולי כך שותים בשווייץ לימונדה? ליתר ביטחון לא נגענו בהן. הייינו קצת שיכורות מרוב יופי ושפע, בעיקר דיטה סקסל, דקת גיזרה, בלונדינית ומודעת ליופיה: אחרי שמונה שנים של קיצוב ותת־קיצוב, כאשר כל פיסת בד ישנה, כל צנצנת שומן, הן בגדר שי יקר־ערך, אנו בארץ שלא ידעה מחסור; בקונדיטוריה בצוג עוגות קצפת ספוגות קירש, בחנות כלבו כל מה שהלב חפץ, חליפת אימונית, סבון ריחני, כל מה שחלמנו עליו בהישג־היד, ומה עושות הנשים השווייצריות? חוסכות – ומקרצפות מדרכות במברשת.

לעתים רבצו ערפילי בוקר מעל אגם צוג; אצלנו, למעלה, זרחה השמש, השמים היו כחולים, ומתחתינו האגם הבלתי־נראה, מכוסה כסתות לבנות. שיחקנו משחקי צופיות עם הילדים, הוצאנו עיתון בצ’כית “אנחנו מפלזנאג”, יצאתי איתם לטיולים ביער, סיפרתי להם על פלאי ארץ־ישראל שלא ראיתי אותה מימיי, לא דיברנו על השואה. רק השירים שכתבו נשאו עדות: “ילד בוכה בשקט עצוב, ילד עזוב, אבא, אמא בקבר, ולא נשאר להם זכר”. פתאום תפסתי, שכל היופי הזה, כל השפע, כל השלווה, היו כאן גם בשנות המלחמה, גם בימים שהילדים ואנחנו, המדריכות, היינו כלואות בגטאות ובמחנות, שהחיים נמשכו כאן בנחת, ושהשווייצרים לא שינו מהרגלם מאומה. בתערוכת יצירות קטה קולביץ, שהוצגה אותה שנה בבאזל, בכיתי למראה הרישומים של שבויי מלחמה רוסים המאזינים למוסיקה, של אמהות למודות־צער אוחזות בילדים בעלי פנים זקנות: כאן היתה מישהי שידעה סבל ושותפות גורל.

לסדרי הנסיעה לשווייץ דאגו אחרים. במשך שני חודשי עבודתי בצוגרברג חייתי במסגרת, את החופשה ביליתי יחד עם דיטה סקסל: היה זה אטיוד בלבד למסע הראשון לחוץ־לארץ לבדי, שנתאפשר רק הודות לעבודתי בסניף סוכנות “יונייטד פרס” בפראג כמתרגמת חדשות מאנגלית לצ’כית, מפני שבצ’כוסלובקיה חלו באותן השנים הגבלות דרקוניות על קבלת מטבע זר. לא היה כל היסוס, כל ספק, לאן תוביל נסיעת כיסופיי: לפאריס. לונדון היתה אז בשבילי עירו של דיקנס, קודרת, קרה, ערפילית; אבל פאריס היתה עירם של ויון וורליין, של מאדאם קירי ונפוליאון, של סיראנו דה־ברז’ראק ומאנון לסקו, ביתו של הגיבן מנוטר־דם. ראיתי ילדות משחקות בחישוק בגני לוקסמבורג, הכרתי את כנסיית סאקר־קר לבנה כעוגת חתונה, את מוכרי הספרים שעל חוף הסינה דרך שירי נזוואל ושאר המשוררים הצ’כים, שפאריס היתה להם מעיין השראה. אולם כדי להגיע לפאריס היה עליי לנסוע קודם כל לבריסל, למשרד “יונייטד פרס”, כדי לקבל שם חלק ממשכורתי במטבע קשה.

בקרון הדחוס של הרכבת לבלגיה ישבו זוג יהודים מבריסל, שביקרו בפראג. בעת הנסיעה הלילית דרך גרמניה נכנסו שני חיילים אמריקנים, נבוכים: הכרטיסן דרש תוספת למחיר הכרטיס לרכבת המהירה, אבל עם תום חופשתם הם נשארו ללא פרוטה. הם ביקשו מאחד הנוסעים הלוואה. איש לא זז. הכרטיסן איים להוריד אותם באמצע הדרך. שילמתי עבורם את התוספת, לתדהמת שאר הנוסעים. קבעתי עם שני החיילים להיפגש למחרת בבוקר בתחנת הרכבת הראשית של בריסל, והם יחזירו לי את ההלוואה. זוג היהודים ניבא שחורות: את לא תראי את הכסף לעולם. וכדי להקל על כאב האבידה מראש הזמינו אותי ללון בעת שלושת ימי שהותי בבריסל בביתם. שני החיילים האמריקנים במדיהם הבהירים התייצבו למחרת בתחנת הרכבת, כמובטח, וביקשו לדעת: איך זה שהאמנת לנו? אינני זוכרת מה בדיוק עניתי להם, אבל האמת המפתיעה היתה שהשואה לא פגעה באמונתי באדם.

יותר מכל רציתי לראות ים פתוח (בהאמבורג הכרנו רק את תעלות הנמל), בפעם הראשונה בחיי. לפי המלצת מארחיי בבריסל נסעתי לעיירת הנופש קוק־סיר־מר, לנתי בחדר שכור, מעל האטליז של מסייה הולנבק, אכלתי סיר שלם של צדפות מבושלות, טיילתי לאורך החוף, נפעמת מן המרחבים האפרפרים, משאון הגלים, ממראה השחפים הנוחתים בחולות. בחור מקומי שישב על החוף השומם (היה זה בספטמבר, בסיום עונת הנופש), שאל אותי אם לא מתחשק לי לשחות. התחשק לי, אבל פחדתי מעוצמת הגלים. זה שום דבר, הבטיח לי, רק לעבור את עשרים המטרים הראשונים. יצאתי איתו לים הפתוח, מסביב לא היתה נפש חיה, חזרתי לחוף בכוחותיי האחרונים, מוכת גלים. הבחור הציע גם את שירותיו האחרים, אבל לא התעקש יתר על המידה. אני מתקשה להגדיר את מעשיי באותה הנסיעה הראשונה לבדי כקלות־דעת, כי זו דורשת התעלמות מסכנות תוך ידיעת קיומן. אבל אני הייתי, עד כמה שזה נשמע מפליא, חסרת כל ידיעת העולם, כאילו התחנכתי בפנסיון לבנות ולא בשואה.

נסעתי לאנטוורפן, לראות את ביתו של רובנס (קינאתי בנשות ציוריו: אז עוד היה גוף שופע מקור השראה), טיילתי בברוג', לאורך תעלות המים, ברחובותיה ישבו זקנות לבושות שחורים בפתחי הבתים ועסקו במעשי תחרה, הגעתי לגנט, אכלתי דג מלוח ברחוב ולעת ערב חיפשתי מקום לינה. בכניסה למה שנראה לי כבית־קפה עמדו שתי נערות חביבות, שאלתי אותן על חדר זול בסביבה, הן חייכו ואמרו: את יכולה ללון אצלנו. החדר בקומה הראשונה נראה לי קצת משונה: גדול ורחב, מסביב לקירות ועל התקרה מראות במסגרות מוזהבות, מיטה ענקית, ספה מכוסה קטיפה אדומה, כנראה שכזה טעם הפלמים. בלילה שמעתי רעשים מוזרים בפרוזדור, אחת הדלתות הצדדיות לחדרי נפתחה לרווחה: בפתח עמדו שתי הבחורות בליווי כמה גברים, כולם במערומים, אמרו “פארדון”, וצחקו בקולי־קולות. למחרת בבוקר קיבלתי את הקפה שלי, שילמתי, אמרתי שלום לשתי הבחורות הנחמדות – תקרית הלילה כאילו לא היתה.

בכיסי היתה כתובתו של רנה דליינקור, וכל הדרך ברכבת לפאריס חככתי בדעתי אם לנסוע אליו לטרוביל, אם לא. יומיים אחרי שהגענו, ביולי 1944, מאושווייץ להאמבורג, עדיין בהלם המעבר, הובלנו, קומנדו של אסירות יהודיות בסרבלי יוטה אפרפרים, בספינה מאכסנייתנו, במחסני הטבק לשעבר באיזור הנמל, לעבודה בפינוי הריסות של בתי־הזיקוק “רנאניה”, שניזוקו קשה בהפצצות בנות־הברית (רק כעבור שנים נודע לי, שהיו בעבר שייכים למשפחת הכט, מבעלי ממגורת “דגון” בחיפה). במרחק־מה מאיתנו עבדה שם, תחת שמירת נושאי מדים גרמניים, קבוצת גברים צעירים. בהפסקת הצהריים ראינו אותם מרחוק, חותכים לחם וגבינה בסכין; הם לא הבינו מנין פתאום צנחנו, עשו לנו סימני־שאלה בידיים. אחד מהם הצביע על אבן גדולה ליד בתי־השימוש, שאליהם הותר לנו לגשת בלי משמר. כעבור שעה היה שם פתק שאמר: “אנחנו שבויי מלחמה צרפתים. ומי אתן?” ולידו נייר ועיפרון לתשובה. חברתי אווה, שהטיבה לדעת צרפתית הודות לשאיפות אמה לגדל אותה כיאה לנערה מבית אמיד, ענתה בשמנו. אחרי שנודע להם מי אנחנו ומנין באנו, החליטו השבויים לאמץ אותנו, משום שיכולנו להיות, כפי שכתבו לנו, האחיות, הנשים, האמהות שלהם. על־אף תנאי הקיום הקשים כשבויי מלחמה צרפתים, חיילים מן השורה ללא דרגות קצונה, התחלקו איתנו בנאמנות בתוכן יקר־הערך של חבילות הצלב־האדום שקיבלו מדי פעם. הם שיחדו את הזקיפים שלנו ואת הזקיפים שלהם בסיגריות שערכן כזהב, ושלחו לנו דברי מאכל, פרטי לבוש. רבים בחרו להם בת־זוג להתכתבות, לידידות, לאהבה ממרחקים. השבוי שלי נקרא רנה דליינקור, והיה נגר במקצועו. בעזרת אווה שיפרתי את הצרפתית המסכנה שלי מבית־הספר האזרחי, התמודדתי עם רזי הכתיב והדיקדוק הצרפתיים, וסיפרתי לו שנישאתי ערב ההגליות, ושאינני יודעת היכן נמצאים בעלי, אבי, אחותי. את המכתבים קראנו וכתבנו בערב באור מנורה דלוח במחראות, כדי שראש המחנה לא תתפוס אותנו. ביקשתי מברשת שיניים, סבון. רנה השיג אותם, שלח לי לחם וסוכר, התחלק איתי במה שקיבל מהבית, עם בוא הסתיו שלח לי זוג תחתונים ארוכים וגרביים משלו. ההמתנה למכתב, כתיבת התשובה, בפניית הנימוס Vous , סימני החיבה מעבר לערמות ההריסות, השכיחו את העבודה הקשה, את כאבי התופת שגרמו לי נעלי הסקי הכבדות, שנפלו בחלקי בעת חלוקת הנעליים לפני צאתנו מאושוויץ. הן היו גדולות עליי בכמה מספרים. נעלתי אותן תחילה, בהיעדר גרביים, על רגליים יחפות. יום אחד אף הצליח רנה להישאר איתי כמה דקות ביחידות במקלט בשטח ההריסות. הוא היה נמוך קומה, בעל שיער מקורזל, מלא אופטימיות: הרי פאריס כבר משוחררת! כעבור כמה שבועות הועברנו למקום עבודה אחר, לבניית בתים טרומיים לנפגעי ההפצצות, ולפני שנשלחו רנה וחבריו לעיר אחרת אף הם, הוא בא להיפרד ממני ליד גדר מחנה נויגראבן. איש הס"ס הזקן היפנה באופן דיסקרטי את ראשו: רנה סגר איתו עיסקה. לא הספקתי לשאול איך בכלל הצליח להתרחק מהמחנה שלו. נתתי לו את כתובת דודתי הארית בפראג, אשת אחי סבתי, והוא מסר לי את כתובת הוריו. הבטחתי לתת סימן־חיים מיד עם תום המלחמה. התנשקנו דרך גדר התיל, אני מצדה האחד, הוא מצדה השני, ושנינו על סף דמעות. אחרי שחזרתי מברגן־בלזן לפראג, ויצאתי מבית ההחלמה, כתבתי לרנה שאני בחיים, סיפרתי לו מה היו לי בהאמבורג עזרתו, עצם קיומו. מכתבינו הצטלבו: אף הוא שוחרר ב־20 באפריל, כמוני. סיפרנו זה לזו על התלאות שעברו עלינו עד תום המלחמה. בינתיים חלפו למעלה משנתיים מאז השיחרור: פחדתי מהפגישה. בהאמבורג הספקנו להחליף רק שתי נשיקות, להתחבק פעמיים. נשאתי עמי זיכרון של אהבה ממרחק, על קירבת אח בימי עופרת, זיכרון יפה ושברירי. איך אפול עכשיו לחייו, למשפחתו, זרה, אחרת? לא ניסיתי ליצור קשר עם רנה בטרוביל בעת שבוע שהותי בפאריס. אמוני העיקש בבני־אדם, תמוה כל־כך לאור ולחשכת ניסיון השואה, מצא את חיזוקו וצידוקו במפגש עם שבויי המלחמה הצרפתים, שבהם היה רנה, חיילים פשוטים, בעלי מלאכה, שבחלקם התקשו בכתיבה. הם לא היו אינטלקטואלים, לא נתנו דעתם על תורת האקזיסטנציאליזם, אבל הם ידעו את העיקר: בהתמודדות עם הקיום האנושי על כדור־הארץ המנוכר זקוק האדם לאדם, יותר מכל.

לא הכרתי נפש חיה בפאריס, היתה לי רק כתובת של מעון סטודנטים בבולוואר סאן־מישל. סחבתי את המזוודה, מצאתי את המעון: כל מקומות הלינה בו היו תפוסים. איש לא הבהיר לי שנהוג להזמין מקום מראש. הלכתי במעלה השדרה, אובדת עצות: ידעתי, אין לי די כסף למלון. בוואל דה־גראס ראיתי בית ישן ועליו שלט קטן “פנסיון”, העזתי להיכנס. קיבלתי חדר בקומה העליונה, שאליה הובילו מדרגות עץ חורקות, עם שירותים בפרוזדור, וחצי פנסיון. עדיין לא הספקתי להחליף את הכסף הבלגי לצרפתי, אך עשיתי חשבון לפי השער הרשמי: אוכל להסתדר, לצהריים אקנה לי רק לחם וגבינה או נקניק, אלך הרבה ברגל. אצטרך רק כסף לכרטיסי כניסה למוזיאונים ולתחבורה.

כאשר באתי להחליף את הפרנקים הבלגיים שהיו עמי לפרנקים צרפתיים, נשתרך תור ארוך בפני אשנב הבנק. חיכיתי בסבלנות. רק בשעת ההחלפה אמר לי שכני לתור: “מה איתך? הייתי נותן לך בו־במקום עבור הפרנקים הבלגיים פי שלושה מן השער הרשמי. אנחנו כולנו מחכים כאן לקבל הקצבה לנסיעה לבלגיה. מי מחליף פרנקים בלגיים טובים בבנק?” לקח לי כמה שעות להתגבר על צער ההפסד, אבל כדרכי מצאתי נחמה: הרי יופיה של פאריס בחינם. הלכתי לבקר את אוסקר ויילד בפר־לאשז, טיפסתי במדרגות לסאקר־קר, מצאתי את רחוב החתול הצד דגים, נסעתי לקברה של מאדאם קירי, ראיתי את המונה ליזה, עליתי לראש מגדל אייפל, אפילו הרשיתי לעצמי ערב שובי לפראג ביקור באופרה, ביציע האחרון, ב“פלור דה־לי” של לאלו. הסתדרתי בעולם הגדול.

הנסיעה הבאה למרחקים היתה סוף והתחלה. הבטחתי לעצמי לעלות לארץ ברגע שהדרך לא תוביל למחנות קפריסין, כי הרגשתי שאין בי הכוח לחיות שוב מאחורי גדרות תיל. קמה מדינת ישראל, ואני הרגשתי שיש לי חלק בה: הייתי לבדי במשמרת לילה של סוכנות “יונייטד פרס” בפראג כאשר הגיע בטלקס נוסח מגילת העצמאות באנגלית. תירגמתי אותה לצ’כית, נפעמת, בתחושת זכות, דבר שלבטח לא הוסיף לטיב התרגום החפוז. התנדבתי לגיוס חוץ־לארץ.

*

באירועים הגדולים של חיי הייתי בעצם פעמיים: פעם במציאות, חווה את הדברים על בשרי מבלי לדעת כמעט דבר על סיבות ומטרות ורקע פוליטי; ופעם שנייה כעבור עשרות שנים, כאשר חקרתי מה בעצם התרחש. רק במחצית השנייה של שנות השבעים, בעת כתיבת “אדלשטיין נגד הזמן”, תולדות יהודי צ’כיה בשואה, נתגלו לי ההקשרים והסיבות – מדוע הוקם גטו על אדמת צ’כיה, ומה היו מטרותיו האמיתיות, ומדוע ניתנה לנו במחנה המשפחות של בירקנאו ארכה של שישה חודשים עד לביצוע “הטיפול המיוחד”, מה היתה האסטרטגיה הגדולה באותו קרב על החיים, שהשתתפתי בו כחייל שלא יודע אלא את פקודת־היום. ובדיוק כך באשר לאותה התנדבות להילחם למען מדינת היהודים: לא היה לי מושג כיצד קרה ששלטונות צ’כוסלובקיה הקומוניסטית איפשרו אימוני המגויסים על אדמתה והסכימו ליציאתם המאורגנת.

אני רק קיבלתי באוגוסט 1948 הודעה להתייצב לאימונים של שלושה חודשים במחנה וֶלְקָה סְטְרֶלְנָה. כאשר חיכיתי לחיול עם שאר המגויסים נוכחתי לדעת, שמעטים הם ממוצא צ’כי: רובם הגדול היו דוברי סלובקית, הונגרית, פולנית, יידיש; ילידי איזור הקרפטים שבמזרח הרפובליקה הצ’כוסלובקית שסופחה עם תום מלחמת העולם השנייה לברית־המועצות, אשר העדיפו אזרחות צ’כית על החיים בצל “שמש העמים”, וניצולי שואה, פליטי פולין. אני הנחתי, שפקודות תרגילי הסדר יינתנו בעברית, הרי אנו עתידים להיות חיילי צבא־ההגנה־לישראל: אך לא, הכל התנהל על טהרת כללי הצבא הצ’כי. כיוון שהציבו אותי, כנראה על־סמך עבודתי בסוכנות “יונייטד פרס”, למשרד קצין התרבות, העזתי לשאול אותו, אם התירגול בצ’כית אינו חסר־תכלית, ואם לא היה מעשי יותר ללמד אותנו את הפקודות העבריות.

רק אז נודע לי, שאנו עתידים להילחם כבריגדה צ’כוסלובקית, כגוף צבאי נפרד, תחת פיקודם של קצינים צ’כים, שרובם לחמו בשורות היחידות הצ’כוסלובקיות בצבא האדום. סגן צין, קצין התרבות, דהיינו הפוליטרוק, הבהיר לנו, שאנו נוסעים להילחם בפאודליזם הערבי ובאימפריאליזם הבריטי; אבל אנחנו, החיילים מן השורה, היטבנו לדעת: נסענו להילחם למען מדינה יהודית ולהשתקע בה. בשנת 1993 פורסמו מסמכים על אותו ירח־דבש קצר בין הגוש הקומוניסטי למדינת ישראל שזה עתה קמה, ומתברר, שדעת מבקר מטעם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הצ’כוסלובקית, החבר שטאמברגר, לא היתה נוחה מן הפוליטרוק שלנו: “קצין התרבות, הסגן ציץ, אמנם חבר מפלגה טוב, אך חסר כוח אירגוני ויוזמה. דרוש לו עוזר, בעל יד חזקה ומרקסיסט מיומן”.

מסתבר, שאותה הבריגדה הצ’כית שקמה ביוזמתו של שמואל מיקוניס, מזכיר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בהסכמת הקרמלין, בסיוע או בהסכמה שבשתיקה של כמה מנידוני משפטי סלנסקי לעתיד – כמו בדז’יך גמינדר ושמואל רייצין – תמורת מטבע קשה עבור אימונים וציוד מכספי יהודי העולם, נועדה לחזק את התנועה הקומוניסטית בישראל, ודרכה את הקשר לברית־המועצות. מיותר לומר שהרוב העצום של כ־1,600 היוצאים עם בני־משפחותיהם במסגרת הבריגדה הצ’כית בין דצמבר 1948 לפברואר 1949 נשמו לרווחה כאשר עזבו את גבולות הגוש הקומוניסטי, ושאומדן מספר המצטרפים למפלגה הקומוניסטית הישראלית מתוך חיילי הבריגדה נע בין שלושה לעשרה. שווייק היה מחייך לו.

האימונים ביחידות השונות של הבריגדה – חיל רגלים, תותחנים, קשר – נפסקו לפתע, הרבה זמן לפני תום שלושת החודשים המתוכננים, וקיבלנו הוראה לחזור לביתנו ולהתכונן ליציאה לישראל. לחיילי הבריגדה הותר לקחת עמם את בני־משפחתם הקרובים. הונזה לא חשב אז לעלות, בעיקר בגלל משבר הנישואים שעוללתי, אחותי התכוננה להתחיל את לימודיה בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה ולהצטרף אליי עם סיומם. מתוך אותה תחושה שאינה בנויה על ידע או על ניתוח מצב מפוכח, אלא על הרגשה עמומה, הצעתי לאחותי לעזוב את הכל ולעלות מיד יחד איתי: אם תתמהמה, אולי לא תוכל עוד לצאת, אולי תישאר תקועה בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית לתמיד. ואכן, עלינו יחד, התייצבנו יחד במחנה קלט במיקולוב ומשם יצאנו, בשבוע האחרון של דצמבר 1948, ברכבת דרך וינה לנמל נאפולי. יתכן שנסענו בעיקר בלילה, משום שאינני זוכרת נוף, לא הרים, אף לא מראה נאפולי עצמה: רק את “קאסרטה” מחכה לנו בנמל, את אולמות השינה הדחוסים בבטן האנייה הישנה שהבריחו אותנו לסיפון, את צלחות הפח המעוכות שעליהן הוגשו המרק והפסטה, את הסערה בלב הים, כאשר רוב הנוסעים, מתנדבי הבריגדה הצ’כית ובני־משפחותיהם, מקיאים את נשמתם. על הסיפון פגשתי את קצין המכונות האיטלקי, איש גבה קומה ושקט, שוחחנו, נדמה לי באנגלית, וכאשר אחותי דיטה חלתה, העמיד לרשותנו, מבלי שהייתי מעזה לא רק לבקש, אלא להעלות על הדעת מחווה כזו, את תאו, ועבר לישון בתא של אחד הקצינים האחרים. ללא תמורה במין או בכסף, מתוך אהדה והערכה אלינו, הנחושות להילחם למען מולדת ליהודים.

ב־ 31 בדצמבר 1948, בשעות אחר־הצהריים, עלה באופק רכס גבעות נמוך, שמאחוריו ציפיתי לראות את הרי הכרמל. רק כאשר נכנסנו לנמל חיפה הבנתי, שזה הכרמל עצמו, ושמדינת ישראל במציאות תהיה שונה מאוד מארץ־ישראל שהיתה כנגד עיניי בגלות. בין האנשים שהצטופפו על הרציף עמדה זדיינקה מילר (לימים אסתר מילו, עובדת משרד החוץ ושגרירת ישראל במאלטה), שהיתה גרה בחדר לידי בגטו טרזין, לבושה מדי קצינת צה“ל, מדים אמיתיים של צבא־ההגנה־לישראל. המראה הרשים אותי אף יותר ממראה העיר הקטנה הלבנה שלפניי. בדרך לבסיס סרפנד עצר הנהג, אחרי ששמע את קריאות ההתפעלות, ליד פרדס, ונתן לנו לאסוף מן הפרי שנשר: תפוחי־זהב מתגלגלים על האדמה ואיש לא טורח להרים אותם! כולנו, חיילות צה”ל לעתיד, מילאנו את הכיסים בתפוזים, ובאוטובוס קילפנו אותם, נשמנו את ריחם, ואכלנו אותם לאט־לאט: היה להם טעם של ארץ־ישראל הנכספת, כפי שהצטיירה לי בשנות האפלה.

ראשית

עליי לנעוץ סיכות בזכרונותיי המרחפים ולמסמר אותם, כדי למצוא מפתח לחיי בארץ. ולא תחילת ספירה חדשה מוכנית, על־פי תאריך יום העלייה, אלא על־פי שעה שבה נקבעה דרך חיי מבלי שידעתי על כך. הרי הגיוס לחיל מתנדבים למלחמת השיחרור, שנשא את השם המפואר “הבריגדה הצ’כית”, והעלייה ארצה בסוף שנת 1948, היו רק המשך טבעי במסלול שראשיתו נכפה עליי על־ידי היטלר.

כיצד אדע מתי הוכרע גורלי? זו יכולה היתה להיות שעת אפס־מעשה ביום גשום של קריאת ספר בבית, עת שהפסדתי פגישה שהיתה משנה את כל חיי או שניצלתי מתאונה קטלנית. אבל אם לחפש את הגורליות שבמעשה, יתכן שאת כל דרך חיי בארץ קבע אותו יום אביבי צלול, מלא שמש, יום חופשי בעת שירותי בצה"ל כטוראית מיותרת, כאשר החלטתי לנסוע מיפו לחיפה כדי לראות את העיר שאליה הגעתי באניית “קאסרטה” מנאפולי חודשיים לפני־כן, ורק חלפתי בה בדרך למחנה סרפנד. טיפסתי על מורדות הר הכרמל, בשבילים מזדמנים ובלעדיהם, בין שיחים קוצניים וכלניות פורחות, עד שנעמדתי על פרשת המים, מצד אחד נפרש מפרץ חיפה ומעבר לו הרי הגליל המכחילים ומהצד השני השתרע הים עד לאופק. עמדתי שם, מסוחררת, נושמת את ריח העשבים, ואמרתי לעצמי: כאן הייתי רוצה לחיות. לא יכול להיות מקום יפה יותר בעולם.

בעוד אני מתהלכת לי לאט בארץ הפלאות באה מולי אשה שמנמנה עם פעוטה: הנקה, שהיתה כמוני במחנה המשפחות בבירקנאו. לא חברה, רק שותפה לאותה דרך אושוויץ־האמבורג־ברגן־בלזן. שתינו שאלנו בעת ובעונה אחת: מה את עושה פה? כאן, בשכונת אחוזה, היא גרה, נשואה לנהג משאית, עורך־דין לשעבר, אם לילדה. ואת? בצבא, כפי שאת רואה. וכאן הייתי רוצה לחיות.

הנה, אמרה לי הנקה, שם בפינה מספרתו של סלומון, שהוא לא רק ספר, אלא גם מתווך דירות. לכי ושאלי אותו, אולי הוא יודע על חדר להשכרה. אבל אני לא רוצה לגור אצל בעלת־בית, שתיכנס לי לנשמה, אמרתי, אני רוצה פרטיות משלי. האם יש לך כסף עבור דמי־מפתח לדירה משלך? לא היה לי. מה כבר יכול להיות? אפשר לנסות.

לאדון סלומון היה בדיוק מה שחיפשתי: חדר על גג, עם כניסה נפרדת בלי דמי־מפתח. ממש מולו, ברחוב מוריה, אצל משפחת אלבו. מתברר, שאותו חדר הוא בעצם חדר־כביסה מזערי, אורכו כאורך ספה, ולידו פינת גג סגורה בקיר זכוכית, עם ברז, שיכולה לשמש מטבח וחדר רחצה. ובית־השימוש? למטה, במרתף, שלוש קומות לרדת, שלוש לעלות, אבל בשביל אדם צעיר זה לא נורא. לעומת זאת נשקף מהגג מראה משכר של הרים, ים, חורשות, שמים. שכר־הדירה היה עשר לירות לחודש. דמי השירות החודשיים בצה"ל היו אז שש לירות, לכל ההוצאות; בעזרת סוכנות “יונייטד פרס” בפראג הצלחתי להעביר ארצה את משכורתי האחרונה: עשרים לירות ישראליות, ששוויין אז כלירות שטרלינג. בסדר, אמרתי, מבלי לשקול הרבה. היתה לי ממלכה משלי. הרגשתי עשירה. בימי החול התרחצתי ליד הברז במים קרים, לכבוד שבת חיממתי לי מים בסיר על פלטה חשמלית ונעמדתי בתוך גיגית, כמו הנריקה שטופלס של רמבראנדט. בהיעדרי נשאר מפתח החדר תמיד מונח על שעון־החשמל: אם יבוא מישהו מחבריי מאחד הקיבוצים או ממחנה צבא ויהיה זקוק למנוחה, או ירצה להתבודד עם חברתו, שלא יעמוד בפני דלת נעולה. כך נהגו כולם בעידן ללא טלפונים. לא היה פחד גנבים בארץ.

וכך קרה שהתחלתי את דרכי בחיפה, שלמדתי עברית בשיעורי ערב של מועצת פועלי חיפה, ואחר־כך באולפן תלת־חודשי, כתלמידה מחוץ למניין, כיוון שבאותם הימים סברו מוסדות הקליטה שאולפנים נועדים לאקדמאים, לבעלי מקצועות חופשיים ולאנשים בגיל העמידה, שאין ביכולתם לעבוד עבודה פיסית. ומשם כבר נתווה קו ישר: נשארתי באולפן כמורה למתחילים, וכיוון שהיינו כולנו עולים, גם בילינו יחד לאחר שעות הלימוד. לאחת התלמידות בכיתה היה חבר בעל חנות ספרים ועיתונים בהדר־הכרמל, ודרכו נודע לי שבעיתון “הדור” מחפשים כתב לחיפה, לאחר שהקודם, ד“ר משה תבור, עבר ככתב פרלמנטרי של “דבר” לירושלים. נסעתי לתל־אביב לבושה מיטב מחלצותיי: חליפה אפורה מחויטת, ירושת הדודה אירמה, חולצה לבנה עם סרט שחור, ארנק שחור מעור זאמש אמיתי, גאוותי בימי המחסור בפראג, מצוידת במכתב המלצה מטעם “יונייטד פרס”. קיבלתי את העבודה, לניסיון. צבי שילוח, מזכיר מערכת “הדור”, הסביר לי מה עליי לכסות: נמל חיפה, שער העלייה, עיריית חיפה, מועצת הפועלים, יישובי הסביבה וגם פלילים. מלה כזאת לא למדנו באולפן. אמרתי בסדר, ובבית בדקתי במילון. הסתבר לי כי ה”פלילים" הם דווקא דבר מעניין מאוד.

אולם יכול גם להיות, שהפור נפל בשעת שיחה עם החברה פרומה, הממונה על מחלקת המטפלות והאחיות במועצת פועלי חיפה. לפני ההגליות, בחורף 1940, למדתי באחד הקורסים להסבה מקצועית מטעם קהילת פראג טיפול תינוקות, עבדתי במעון ילדים בגטו טרזין, הייתי גננת בבירקנאו. אפילו היו בידיי תעודות המעידות על כך, בגרמנית. החברה פרומה אמרה: איתי מדברים רק עברית. אבל אני עדיין לא ידעתי לדבר באופן חופשי. הרי אצל תינוקות זה לא כל־כך משנה. אבל אצלי זה קובע, פסקה החברה פרומה. נשבעתי: לעולם לא אפנה אליה יותר. הנה, אילו פרומה היתה פחות נוקשה, אילו היתה מוצאת לי איזו עבודה חלקית ככוח עזר באחד ממעונות אירגון אמהות עובדות בעיר, יתכן שדרכי בארץ היתה שונה לחלוטין.

היו כל־כך הרבה אפשרויות. אילו מזכיר נאות־מרדכי היה אז פחות נחרץ, כשביקשתי רק הבטחה בעל־פה, שאי־פעם, כאשר ירווח לקיבוץ, אוכל לעבוד גם במקצת כעיתונאית, אלמלא אמר: “את תעשי מה שיוטל עליך ובלי תנאים”, אולי הייתי מצטרפת לגרעין חבריי בנאות־מדרכי, ומתחתנת עם אחד מארבעה־עשר רווקי הקיבוץ שארבו אז לבחורה.

כיום כבר נראה שלא היה יכול להיות אחרת, שהייתי חייבת להיות עיתונאית, כי זה מה שרציתי להיות. בעצם, לא רציתי להיות עיתונאית, רציתי רק לכתוב והייתי חייבת להתפרנס, ושני הצרכים התמזגו בעיתונאות. ואולי הסיפור בכלל אחר. אולי העברית היא שקבעה את דרך חיי.

*

בתנועת הנוער בפראג התחלנו ללמוד עברית מספר הלימוד של קאלקו, בעל העטיפה האדומה, לפי מיטב המסורת הגרמנית: קודם כל את כל הדיקדוק בערימה אחת. פיעל, פועל, התפעל. שלום לך, רב שובך, ציפורה נחמדת. בשנות הנדודים על־פני מחנות לא נשאר מאומה מלבד מלות שירים עבריים, לא מובנות, לרוב: עלי להבה, שאו ציונה נס ודגל, זה יהיה הקרב האחרון, עפרות ארצנו באשר הן שם. אולם במחנה ח“ן בסרפנד צפו ועלו מלים וכללים מתהום הנשייה. יחסית לבנות אחרות ידעתי משהו. ובעיקר ידעתי שאני רוצה להיות ישראלית. לא להישבע אמונים כמח”ל, מתנדבי חוץ־לארץ, אלא כגח"ל, גיוס חוץ־לארץ, כמי שבאה על־מנת להישאר. ולדעת עברית.

בישראל יצא אז לאור שבועון צ’כי מסכן, כתבתי בשבילו שתיים־שלוש רשימות, ובהן אחת על התחושה המוזרה עם פתיחת מקלט הרדיו בארץ, כאשר נעלמו כל התחנות והשפות המוכרות של אירופה, וסביב “קול ישראל” רק ים של ערבית. באותם הימים הופיעו בארץ שני עיתונים יומיים בגרמנית, שפת בתי־הספר שלי, פעל כאן סניף סוכנות “יונייטד פרס”, היה יותר הגיוני לחפש עבודה באחד מהם. אבל אני הבטחתי לעצמי: לא אתחיל לעבוד בלועזית; אכתוב רק בעברית. ציונות, תמימות, בורות, חוצפה, נחישות־דעת – כל אחת לחוד וכולן גם יחד.

חוסר־האונים היה נורא. תירגלתי כתיבה. דוד, חייל ויליד הארץ – ועל־כן פאר המין האנושי בעיניי, תיקן לי במפגש האוהבים השבועי שגיאות. כתבתי חיבורים בשיעורים לעברית מטעם ההסתדרות, פעמיים בשבוע. באולפן למדנו, אנחנו, תלמידי כיתת המתקדמים, אצל אברהם הלוי, איש העלייה השנייה, מורה לעברית של רחל המשוררת, שהיתה מגיעה – כפי שסיפר לנו – אל שיעוריו ברגל, מרחובות לראשון־לציון, וגם טרומפלדור היה מבאי־ביתו כאשר היה הלוי מורה בראש־פינה. בפברואר 1950 המושלג היה בא המורה הלוי לאולפן שעל הר הכרמל בחולצה פתוחה, ללא מעיל חם, וקודם כל פותח את כל חלונות הכיתה. בממחטות לא השתמש מתוך עיקרון, במקרה הצורך נעזר באצבעותיו ובחלון הפתוח. הוא זכר את נאום הקטגור במשפט דרייפוס, ידע לספר שבשנת 1911 היו בראשון־לציון שנים־עשר פסנתרים, תיאר את התימני שחצב אבנים בהדר של חיפה ואמר שכאן ייבנה “טכניקום”. הוא לא לימד את תלמידיו עברית שימושית, איך לקלל נהג, או מה לומר למעסיק בשעת ריאיון, אלא את חזון העצמות היבשות וידיעת הארץ, הפליג בתיאורי יופיים של רכסי הרי הגליל המבוקעים (זו מלתו. יש מלים שאותן אני זוכרת לפי אומריהן), שינן איתנו את הנפעל בגיזרת נחי ל"ה, מנה את כל הדרכים שבהן ניתן לכתוב:kara קרא (ספר), קרע (נייר), קרה (מקרה), כרע (ברך), כרה (בור), ובילבל אותנו לחלוטין. המורה הלוי לא האמין בקיצורי־דרך בלימוד העברית. מלבד שיעורי החובה רשמתי בבית, במחברת נפרדת את “מחשבותי איך שהן הופיעות במחי”. בישרתי למורי: “אני החלטתי לכתוב כל יום איזה קטע ואני פונה עליך ומבקשת עזרתך. אל־נא תרגיז עליי בגלל העבודה שאני מוסיפה לך”. המורה הלוי בטוב־לבו תיקן את שגיאותיי בעיפרון אדום, ואני חזרתי וכתבתי את הנוסח המתוקן.

לעתים נפל עליי ייאוש. “כאשר עוד הייתי פקידה במשרד”, כתבתי למורה, “בו אף אחד לא דיבר עברית טובה ונקייה, חשבתי, שאני כבר חצי מומחית לעברית, אם כתבתי איזה מכתב מסחרי בלי שגיאה. ועכשיו, אחרי שעבר כבר חצי־האולפן, אני יודעת, שכל העברית שלי שווה לאפס. איזו דרך רחוקה רק לקריאה נכונה, איזו היא דרך גדולה עוד לדיבור חופשי, אבל איזו היא דרך כמעט בלי סוף עד היכולת לכתוב, לחבר, להגיד את הדברים, שברצוני להגיד. עכשיו אינני מחברת חיבורים על נושאים, שרציתי לבאר אותם, אבל על אלה, שבהם אין צורך להשתמש בהרבה מלים חדשות. לבי מלא ייאוש, כי מתי, מתי יגיע הזמן שהשפה לא תהיה בשבילי סלע אטום, אבל נשק, שבו אפשר להילחם, מכשיר, שבו אפשר ליצור את הדברים הטובים והעדינים? מתי יהיה יומי הטוב בימיי? באותה השעה, שאני אכתוב דבר־מה, רשימה, מסה, מאמר, ויהיה באפשרותי להגיד, זה רציתי לכתוב וכך זה גם יצאה מעטי, שלא יהיה הבדל בין מחשבותי ובין שפתי”.

עם סיום האולפן הייתי אופטימית יותר, ובמאי 1950, במכתב לחברי בפראג, טענתי שיש כבר ביכולתי לריב עם בעל האטליז מבלי שיחסרו לי מלות גנאי, ושאני מסוגלת לנהל שיחה חברתית על לא־כלום במשך שעה ארוכה, אם נחוץ. ולא עוד, אלא שקיבלתי הצעה לסייע בהוראת מתחילים גמורים, שאף לא ידעו צורת אות עברית, ושאליהם לא מצאו המורים העבריים הוותיקים מרוב ידע את הגישה הנכונה. האולפנים היו אז רק בראשיתם. כאשר בא המפקח מטעם משרד החינוך לביקורת, לפני שנתקבלתי רשמית, לא מצאתי את המלה העברית לאדייקטיב, הייתי מכוסה זיעה ומגומגמת, אבל לא סולקתי.

העברית נראתה לי בהישג־יד. הנה, אני כבר יודעת לצחוק ולשמוח ולהתלוצץ בעברית, סימן שזו כבר במקצת שפתי. רק אקרא את כל התנ“ך, עם פירושים, וכתבי הסופרים העבריים החשובים, ואכבוש את העברית ביעף. אילו ידעתי אז שגם כעבור ארבעים שנה לא אסיים את קריאת כל ספרי התנ”ך, שאדע רק פרק כאן ופרק שם (בעיקר את ספר בראשית, כי כל פעם התחלתי מחדש), שעדיין, בייחוד כשאני לחוצה, אהסס לפעמים בין עין לאלף, בין טית לתו, ושהעיניים עדיין ישתוקקו לעת ערב לאותיות לטיניות שיש ביניהן מעט רווח, שלא אדע את סדר החודשים לפי הלוח העברי ואתקשה לספור באותיות, אילו ידעתי אז שכל ימי חיי אהיה זקוקה לעריכה לדפוס, הייתי ודאי מתייאשת. אבל אני הייתי חדורת־אמונה שאתגבר, ועד אז: אם יהיה לי מה לומר, יימצא מי שיתקן גרביים קרועות לגרביים קרועים.

אחרים היו ספקנים ממני: גדעון פולאק, חבר תנועת הנוער “אל על”, שבה התחלתי את דרכי הציונית, בעל חוש הומור נפלא על אף הטרשת הנפוצה ששיתקה את כל גופו, טען, ובצדק, שידיעותיי בעברית אינן מספיקות כדי ללמד אחרים, ושכוח־רצוני עולה במידה רבה על כישוריי. עם תום המחזור הראשון באולפן התגוננתי בפניו בכתב: אף אם תלמידיי למדו ממני איזו שגיאה או עברית דלה, יחסם לארץ התחזק, הייתי להם חברה, השתדלתי לעזור להם כשנזקקו לעזרה. כאשר התחלתי לעבוד כעיתונאית דיבר גדעון על חוצפה.

המודד לשליטה שלמה בשפה הוא כתיבת שירה – ואין בכוחי לכתוב שירים בעברית, גם לא לתרגם שירי משוררים צ’כים. בנעורי ואחרי עלייתי ארצה כתבתי שירים, לרוב בגרמנית, אולם נשמרו אצלי גם כמה שירים בצ’כית, ואפילו שניים באנגלית. אחד מהם, הנושא את השם Old fashioned, " הוא, בשפתו הבסיסית, כעין הצהרת כוונות חיי:

Men write poems

and carve out of stone

statues of us

waiting for their love

But I like to run

and throw all my strength

against the wind

playing in my hair

I will never wait

and write my own poems

and not care for statues

but I need you for love

כתבתי שירים כפי שכתבו רבים מבני־דורי, שלהם היתה השירה משענת ומקלט, ורשמתי אותם במחברת כחולה עבה שהבאתי עמי ארצה מפראג, ובה רשומים גם שירים שהיו אהובים עליי, של רילקה, וורליין, שירי אמונה צ’כיים. משיריי מדברת נימה אחרת, עצובה יותר, מאשר ממכתביי מאותם הימים. ראיתי את האידיאל שלי בפסלי ברברה הֶפווֹרְת': אולי, אילו מולדת, שפה, עם והחיים בתוכם היו תולדה טבעית, הייתי ממשיכה לכתוב שירה, שואפת לכתוב שירים מתומצתים, מלוטשים, בעלי כוח פנימי כפסליה. אבל אילו הייתי משוררת אמת, לא היה קיים כל אילו.

אחרי שהתחלתי לעבוד ככתבת בחיפה, בא לי רעיון גואל איך לחבר בין לימוד עברית לעבודה: אראיין את הסופרים העברים המתגוררים בעיר (ביוזמת אבא חושי, ראש העירייה דאז, שביקש להפוך את חיפה העובדת גם לחיפה המלומדת, וכדי למשוך אליה סופרים העמיד לרשותם דירות). אמנם הכרתי את ש. שלום, אך היה פער גדול כל־כך בין ציפיותיי אשר לאישיותו של משורר עברי לבין דמותו העגלגלה הבעל־ביתית של ש. שלום וטרוניותיו החוזרות על נגינת אשתו המפריעה להשראתו, שחיפשתי לי מועמד אחר ליישומה הראשון של שיטת קרוא־וכתוב. בחירתי נפלה על גרשון שופמן, מפני שנאמר לי שכתב סיפורים קצרים כמו פטר אלטנברג. שאלתי בספרייה העירונית את “בטרם ארגעה” והתכוננתי בשקידה: השפה היתה ברורה, לא מצטעצעת, הסגנון מתומצת, התוכן מובן – מה יכולתי לבקש יותר?

שופמן הושיב אותי על כיסא בחדר המגורים בדירתו שברחוב רחל על הר הכרמל, התיישב מולי זקוף גוו, בזרועות שלובות, וקבע: “אין לי מה לומר לך”. אחרי תחנונים מצדי ומבט בוחן באה שאלת מורה: “האם בכלל קראת את כתביי?” הנהנתי. “ומה שקראת, את זוכרת?” תודה לאל, זכרתי. בזכות כמה דמויות שופמניות, כפסלת יפת־תואר שפיסלה את חברותיה במערומים, תאומות בלונדיניות שנבדלו זו מזו רק בשן הזהב שהיתה לאחת מהן, ואשה מזדקנת שקיבלה נשיקה רק על לחי אחת, עברתי את הבחינה בהבנת הנקרא. אולם השאלה הבאה שוב הכשילה אותי: “ומה קראת בספרות העולמית?” הייתי אז תחת הרושם העז של קריאת “אפלה בצהריים”, והשם הראשון שנפלט מפי היה ארתור קסטלר. “הז’ורנליסט הזה? דוסטויבסקי, צ’כוב, מופאסון, אלה סופרים!” מה שקילקלה תשובתי תיקנה חיבת שופמן לנשים. הוא נאות לשוחח איתי, זכיתי לחומר לכתבה (שנראית לי ממרחק הזמן גרועה למדיי), אך למדתי שמוטב להבדיל בין ספרות לסופר, שלא זה קיצור־הדרך לשליטה בעברית.

במשך שנים ראיתי את כתיבתי בעברית כנגינה בפסנתר בארבע אצבעות: המנגינה נשמעת, אך חסר עושר הצלילים. כיום קשה לי לא לכתוב עברית. אולם אני יודעת: לעולם לא אגיע לשער האחרון, שמאחוריו כל אוצרותיה בהישג־יד. לעולם לא אדע לצטט פרקי שירה ארוכים בעל־פה כחיים גורי, להשתעשע בשפה כמו אברהם שלונסקי, לנגן בה בעשר אצבעות, ללא תווים. ואף־על־פי־כן העברית מסד חיי, שפת נפשי, הוספתי גרגיר משלי להמשך קיומה. אילו הייתי אז, בראשית המדינה, פחות תמימה, פחות עקשנית ויותר משכילה, הייתי, אולי, מרימה ידיים מראש.

הרצון העיקש לכתוב בעברית, לכתוב למען אלה החיים בארץ, הזקוקים לחיזוק, להזדהות, הוא שקבע את דרך חיי, ממנו צמחו שורשיי בארץ, דקיקים, לבנים, נסתרים. העברית פירנסה אותי, היתה לי בית. המבטא נשאר מבטא צ’כי, מוחשי, גלוי – מעולם לא ניתן לי להעמיד פני צברית שורשית. ואולי גם זו לטובה: הוא חסך ממני נסיונות הסוואה.

*

הפלא, הזכות, ההישג הגדול בעיניי, הוא שמימיי, אף בימי האבטלה האיומה של ראשית שנות החמישים, בגלי העלייה הגדולה, לא הייתי מחוסרת עבודה. תמיד הצלחתי להתפרנס, טוב פחות, טוב יותר, אבל תמיד בכוחות עצמי – בעזרת צלחת מרק שעועית או תפוחי־אדמה וירקות מבושלים ממזנונה של שמחה הבוכרית ברחוב המלכים בחיפה כמנת צהריים עיקרית עם הרבה לחם, והודות לנכונותו של קלמן מילר, בעל המכולת בבית מגוריי באחוזה, שומר־מצוות ואוהב־אדם, שהיה מוכן לא רק למכור לי בהקפה, אלא אף להלוות לי לירה או שתיים בשעת דוחק עליון.

כאשר התגייסתי בפראג, ראיתי את עצמי נלחמת בעוז ובאש חיה למען תקומת מדינת היהודים. כבר במחנה האימונים ולקה סטרלנה בצ’כיה, כתמים כחולים על כתפי מהדף הרובה הצ’כי הכבד, הבנתי שכוחי לא בקליעה למטרה. אך מה רע להיות נהגת ג’יפ צבאי, לנסוע, שיערותיי מתבדרות ברוח, דרך חולות המדבר? בסרפנד שמעו את מבוקשי להיות נהגת, מדדו אותי בעיניים בוחנות, ופסקו: מזכירת קצין הקשר לבריגדה הצ’כית.

היה קצין קשר, היתה לו מזכירה, אבל לא היתה בריגדה צ’כית, וגם לא היה כבר צורך בה. מלחמת העצמאות הוכרעה בלעדיה, לפני בואה. נותר רק כיס פלוג’ה, וגם ממנו פונו הכוחוות המצריים בראשית פברואר. המטכ“ל פירק את הבריגדה הצ’כית ליחידות קטנות מייד עם בוא כל אחד מחמשת הטרנספורטים שלה בראשית שנת 1949, בניגוד לציפיות קציניה, שמדובר בכעין חזרה על בריגדה ספרדית. אהרון דרוקר, קצין הקשר מטעם צה”ל, אדריכל במקצועו, היה לעתים טרוד בעסקיו הפרטיים. קציני הבריגדה היו ממורמרים, החיילים מן השורה בתוך יחידות צה“ל הרגילות איבדו בה כל עניין. כל שרצו היה להשתחרר מהר ככל האפשר, כדי לטפל בבעיות דיור ופרנסה למשפחותיהם. לאכזבתי הבנתי תוך זמן קצר, שצה”ל יכול גם בלעדיי. היתה לי מיטה בבסיס ח“ן ביפו, שם שוכנו בנות הבריגדה שעבדו בתע”ש, אבל לרוב נדדתי על־פני הארץ.

כמה מקציני הבריגדה היהודים המאוכזבים חזרו לצ’כוסלובקיה הקומוניסטית, ושילמו על כך מחיר כבד. Stabni kapitan "אנטונין סוחר, מפקדה הצ’כי של הבריגדה, גיבור ברית־המועצות, איש אמיץ ובעל כוונות טובות, חזר לצ’כוסלובקיה עם תום המשימה, שלא עלתה יפה. כעבור שנה, ב־16 באוגוסט 1950, נהרג בתאונת דרכים חזיתית. לפני־כן ירו אלמונים פעמיים לתוך מכוניתו, ומאז לא נסע ללא נשק: “זונות, הם רוצים לחסל אותי”, אמר לבנו זמן קצר לפני מותו.

*

במשך השירות עבדתי פה ושם כשמרטפית אצל ילדי ידידים, לרוב תמורת הזכות להתרחץ במים חמים וארוחת ערב. עוד לפני השיחרור הרשמי מצה“ל, במאי 1949, זכיתי במשרה, הודות לקשרי העבר. גרטה וינר, אחת מחברות “החלוץ” מגטו טרזין, עלתה מייד אחרי המלחמה עם בנה מיכאל, שנולד בגטו (והיה ראש שירות הרפואה של צה"ל), כבעלת סרטיפיקאט, ועבדה עתה בחברת הביטוח “המשמר”, שבה התפנה מקום הקופאית. כיוון שמנהל הסניף החיפאי, Herr גרינוולד, כפי שקראנו לו, היה יקה, וכך גם מרבית הסוכנים והלקוחות, התנהלו השיחות במשרד לרוב בגרמנית. לאותם מכתבי ההתראה ואישורי קבלת תשלום שהיה עליי לכתוב בעברית היה נוסח קבוע, מבחינת העברית לא היו בעיות. רק מבחינת ניהול הקופה. אמנם בעבר הרחוק למדתי, כמצוות הוריי, שנה ומשהו בבית־ספר למסחר, אבל שנאתי כל רגע, ושמחתי שהכיבוש הגרמני שיחרר אותי מהשיעמום – ובכלל, תנועת הנוער לימדה אותנו שאין ערך לכסף בחברה שוויונית. אך בחברת “המשמר” סברו, שבשעת הסיכום, בעת סגירת הקופה, הסכום במזומנים ובצ’קים חייב להתאים להפרש בין ההכנסות להוצאות. זה לא קרה תמיד, ולא חשוב אם בקופה היה חסר כסף או שהיה בה עודף: סימן שהיתה טעות ברישום. ישבתי שעות אחרי שכולם הלכו הביתה כדי למצוא איפה טעיתי. רואה החשבון, Herr נוימן, יקה מיושב, מעשן מקטרת, שעבד ב”המשמר" בשעות אחר־הצהריים בעבודה חלקית, הביע נכונות לסייע לי. כאשר נוכחתי לדעת שלסיוע גם מחיר בליטופים, השתדלתי לא לטעות. אז עוד לא ידענו שקוראים לכך “הטרדה מינית במקום העבודה”. וכלל לא העליתי על דעתי להתלונן באוזני מישהו. הבנות דאז, כמו החיילים בימינו: כל אחת היתה חייבת לדעת להגן על עצמה בכוחותיה היא. משכורתי החודשית היתה שלושים לירות, עשר לירות שילמתי שכר־דירה, היו לי ארבעים לירות חובות על הבאת הליפט עם מעט רהיטים וציוד בית. הרבה דברים היו חסרים לי. בקיץ הראשון בארץ נאנחתי: בחום כזה דרושים מקלחת. ארגז קרח ובגד־ים, ושלושתם אינם בהישג־ידי. מכאן מרק השעועית והלחם, עודפי השומן שעל גופי ופצעי הבגרות שעל פניי.

ואז, כעבור תשעה חודשי עבודה ב“המשמר”, עוד לפני שצברתי את הזכות לחופשה שנתית (אולם האדון גרינוולד, שעמו הסתדרתי טוב למדיי בזכות חוש ההומור שלו, על־אף שזקפתי לגנותו את רצונו להרוויח כסף, העניק לי כמתנת פרידה תיק עור אמיתי, משאת־נפשי), עזבתי מרצוני הטוב משרה בטוחה כדי ללמוד עברית באולפן. כל מכריי המפוכחים ניסו להניא אותי מכך: כאשר רבבות אבות משפחה מובטלים, לא זונחים עבודה קבועה במשרד מחומם בחורף – ובעיקר כשאין כל גב כספי. עברית אפשר ללמוד גם בערבים, אחרי העבודה, טענו בעלי ההיגיון. היה זה האולפן הראשון בחיפה, הרגשתי שאני חייבת ללמוד בו ויהי־מה – גם כאשר נדרשתי על־ידי הסוכנות לשלם חמש־עשרה לירות שכר לימוד, כתלמידה מחוץ למניין, משום שאני לא עונה על הקריטריונים לקבלה כתלמידה רגילה, אינני בעלת מקצוע חופשי, אני חסרת השכלה פורמלית ובגיל המאפשר עבודה פיסית. לקחתי הלוואה. אכלתי בחשאי עם התלמידים שבפנימייה ארוחת צהריים. סיימתי את האולפן בכיתה הגבוהה ונשארתי כמורה. תחילה במשרה חלקית, ואחר־כך במשרה שלמה, ועוד התווספו לי שיעורי ערב. הרגשתי עשירה ממש. אחותי דיטה, חיילת־אחות בבית־החולים תל ליטווינסקי, קנתה לי ליום־הולדתי שמלת משי ירקרקה, ואני לה ליום־הולדתה מעיל עור קצר, שיאי המותרות.

וגם את ההוראה עזבתי, כדי לנסות את מזלי בעיתון, בלי רשת ביטחון. נפלתי אחרי שישה חודשי ניסיון, וכמעט נשברתי: שלמה הימלפארב, מנהל “הדור”, פיטר אותי ללא הסבר בכתב. כנראה משום שסירבתי להיות חברת מפא“י רק כדי לזכות במשרה קבועה. אגודת העיתונאים בחיפה השביתה כמחאה על היחס הבלתי־הוגן כלפיי (פיטורים ערב ראש השנה, בלי דמי־חג) את מקום העבודה ב”הדור", ושני כתבי “דבר” הוותיקים, שלמה זרחי ומנדל זינגר, קיבלו אותי לעבודה בסניף “דבר” בחיפה כאשת רגליים, דהיינו legman ", בשכר חודשי סמלי. ניצלתי. כל יום צעדתי קילומטרים בשטח נמל חיפה, ממשטרת הנמל למינהלת הנמל, לאולם הנוסעים והעולים, למסוף פרי הדר, אחר־כך ברגל להדר־הכרמל. לבתי־המשפט, למערכת “דבר”, לכל מקום שנדרש. כשהייתי עייפה מאוד שמתי לי חבילת עיתונים מן ההחזר מתחת לראש, וחטפתי תנומה על שולחן הכתיבה שלי במשרד.

גם אחרי שנתקבלתי ככתבת “דבר” בחיפה במשרה מלאה, לא אהבתי לעסוק בחדשות. שנאתי את האנונימיות, את הניסוח הכפוי, שאין בו מקום לסגנון אישי. רציתי לראות את שמי בדפוס. השתעשעתי במחשבה על שם עברי טהור: רות בת־ארצי. עד היום אני אסירת תודה לשלמה זרחי על שאמר לי: מה רע בבונדי? שם יהודי יפה, בעל צליל נעים לאוזן, לא מסובך, אין שום סיבה שתחליפי אותו. עצם המחשבה שיכולתי להיות רות בת־ארצי מעבירה בי צמרמורת. בשם כזה לבטח הייתי כותבת בכובד־ראש, בנימה דידקטית, ברצינות תהומית. אבל איזה טעם לכתיבה, אם אין בה מעט צרי של חיוך?

לשם רות בונדי אני חייבת את שיא הקריירה הצבאית שלי, שהחלה בדרגת טוראית ונסתיימה באותה הדרגה עצמה: בקיץ 1951 נקראתי לשירות מילואים בבסיס תל־נוף, לקורס לזיהוי מטוסים. בבוקר המיועד התייצבו שם עשרות גברים, שנראו לי אז מבוגרים למדיי, ואני, האשה היחידה. הקצין שקיבל את פנינו לא הבין איך נקלעתי לשם, עד שהתעלומה נפתרה בעזרת דובר הונגרית: בנדי מקובל בהונגרית כשם פרטי של גבר, שם משפחתי נרשם כרות. המנגנון הצבאי לא היה בנוי לתיקון הטעות, היה יותר פשוט להשאיר אותי בקורס, לשחרר אותי מאימונים גופניים, ולהלין אותי באוהל של הבנות המשרתות בתל־נוף שירות חובה. בכיתה למדנו את המבנה, המראה החיצוני, תכונות וביצוע המטוסים המצויים אז בצה“ל ובצבאות האויב: ספיטפייר, מוסטאנג, מוסקיטו, קונסטליישן, קומנדו, לנקסטר, מטאור ודאקוטה. ציירנו כל אחד ואחד על־פי חזות קדמית, חזות תחתית, חזות צדדית, אחר־כך למדנו את הנוהל המבצעי, את שמות האותיות מבועז עד תלם, מ־Abel עד Zebra. ולבסוף בא היום הגדול של תרגיל־שדה בזוגות. האחד ניצב על גבעה, צופה למרחקים, וכאשר ראה מטוס מתקרב זעק לבן־זוגו את שם המטוס, מספר היחידות, הכיוון והגובה, והשני היה מסובב את ידית מכשיר הקשר, אומר את צופן הקריאה, מחכה לאישור, מוסר את שם העמדה, את ההודעה ואות הסיום, ועל־סמך קריאתו היו אמורים לפעול תותחני הנ”מ. נהיר שבזמן שנדרש לכל הפרוצדורה הזאת היו מטוסי האויב כבר מפציצים את תל־אביב. יש להניח שהמכ"ם הוכיח את עצמו כיעיל יותר. בכל אופן, על אף שהייתי תלמידה מצטיינת בקורס, מעולם לא נקראתי לשרת את המולדת בזיהוי מטוסים. אולי משום ששמי לא היה בנדי רות.

ואולי כל דרכי בארץ כבר היתה רשומה בכתב־היד. בבית־הספר הגרמני נדרשו התלמידים לכתוב בכתב גותי, בעל קצוות חדים, עם קווים עולים דקים וקווים יורדים מודגשים. הצלחתי להתאים את עצמי לדרישות המורה, העלמה פוץ פאטרה, אך עם כניסתי לבית־הספר האזרחי בכיתה ו' גבר האופי על המוסכמות: התחלתי לכתוב בכתב־יד קטן, עגול, חסר קצוות. לא הועילו שיעורי הכתיבה התמה, לא תביעות המורים, לא ציונים גרועים בכתיבה, לא הדוגמה המזהירה של אמי, שכתב־ידה היה לתפארת (wie gestochen ", כמו חרוט, כדברי השבח שזכה לו בפי הכל). כתב־ידי הגותי הפך ללא־משים דומה למה שנקרא אז כתב “לטיני”, דהיינו אנגלי, בנוסח אישי משלי, וכך הוא נשאר עד היום: קטן מאוד, חפוז, מרוכז, בעל קווים מתעגלים.

אחרי עלייתי ארצה ניסו כל מיני ידידות בעלות כוונות טובות לשדך לי מועמדים רציניים לנישואים, כדי להציל אותי מחירות רווקותי המחודשת. באוקטובר 1950, כשהתגוררתי בחיפה, נתבשרתי במכתב מאדם לא מוכר לי שיש לו בשבילי הודעה מאירמה פולאק מתל־אביב. לא הבנתי למה אירמה לא יכולה היתה לכתוב אליי ישירות, אך באתי לפגישה בקונדיטוריה “העוגה” שבמרכז הכרמל, כפי שהציע אותו מאקס. הסתבר שזה היה פקיד במשרה קבועה, עם זכויות פנסיה, בעל דירה בשווי 2,000 ל"י דאז, כפי שמיהר להבהיר לי, יליד פראג, בעל כוונות רציניות, שנפשו חשקה בעקרת בית טובה. ניסיתי להתחמק מקביעת פגישה נוספת, ובבית כתבתי לו, מבלי להיכנס לנושא ההתאמה, מכתב התנצלות, שהכל נובע מאי־הבנה, ואני כלל לא מעוניינת בנישואים. זכיתי למכתב תשובה, והוא הסיבה שאני כלל מעלה את הפרשה: אחרי שראה את כתב־ידי הפרעושי, כתב מאקס שרק עתה הוא מבין מאיזו סכנה ניצל. הרי רק בעלת אופי מעוות מסוגלת לכתוב בכתב־יד מיניאטורי כזה.

מאקס לא הצליח לפגוע בציפור נפשי, מפני שכבר היתה ברשותי חוות־דעת אחרת לגמרי על כתב־ידי. בעקבות פצעי עור שנבעו, כנראה, מתזונה זולה, אך לא בריאה, הגעתי בשנתי הראשונה בארץ, לפי המלצת אחת הסוכנות של חברת הביטוח “המשמר”, לרופא עור ומין ד“ר פ. ס. מאייר, שהיה ידוע בחיפה כ”פיפי־מאייר“, כדי להבדיל אותו מכמה מָאיירִים בשטחי רפואה אחרים. אינני בטוחה שדוקטור מאייר היה רופא עור טוב, אך הוא היה בן־שיחה נהדר וגרפולוג חובב, וכיוון שגם אני התעניינתי תקופת־מה בגרפולוגיה, ואף למדתי אצל וילי שנפלד, חבר תנועת הנוער הציונית, גרפולוגיה בימי הכיבוש הגרמני, ניהלנו בעת כל ביקור במרפאתו שיחות ארוכות. ככל הנראה לא סבל ד”ר מאייר מעודפי חולים. בין השאר ביקש ממני רשות לנתח את כתב־ידי. הרשות ניתנה, יחד עם כמה דוגמאות של כתב־ידי בגרמנית (כתב־היד העברי לא היה עדיין מגובש דיו, לדעת ד"ר מאייר ולדעת עמית שבו נועץ). שרידי ענוותי לא מרשים לי לצטט את שני עמודי ניתוח כתב־היד במלואם. בכל אופן כתב־היד שלי העיד, כך סבר ד“ר מאייר, על אישיות חזקה, בעלת כושר תפיסה, יכולת ריכוז, כוח התמדה, משמעת עצמית, שאיפה להרחבת אופקים, חוש הומור, דמיון ומה לא. לשלילה צוין שכל הרגשות חודרים עמוק מדיי, ומביאים למעמסה רגשית גדולה מדיי, שביישנות ותחושת בדידות מובילות אותי להעמדת־פנים של יהירות, שנועדה להסוות את המעצורים הנפשיים, ולחוסר גילוי־לב, ושתשוקתי לחיים טובים גוברת על נסיונות־השווא לחסכנות. אם צדק ד”ר מאייר ואם לא – ונדמה לי שאכן קרא אותי נכונה – ניתוח־כתב היד, שעליו אני שומרת בנאמנות באותה מחברת כחולה מפורסמת של שיריי, העניק לי בראשית דרכי בארץ מידה של אמונה בעצמי ובכוחותיי להתגבר על כל חבלי ההתאקלמות, ולהגיע למה שרציתי: לעיתונאות.

כאשר בסתיו 1951 דרכתי עוז לשלוח את הכתבה הראשונה שלי ל“אמר”, העיתון המנוקד לעולים, לא עמדה לרשותי מכונת כתיבה עברית. שלחתי את הכתבה על “רימון”, האנייה הישראלית הראשונה שנבנתה, למערכת “אמר” בתל־אביב, כתובה בכתב־יד, בניגוד לכל שכל ישר. כלל ראשון, אני חוזרת ואומרת ללומדי כתיבה עיתונאית לפני שהם יוצאים לחיפושי עבודה, לעולם לא למסור לידי עורך דבר כתוב בכתב־יד, ושנית: לא לשלוח דברים סתם בדואר למערכת, ללא יצירת קשר מוקדם, מפני שהכל מושלך לסל. התמזל מזלי, והכתבה, שבה סופר על אבנר פרוידנברג, רב־החובל של “רימון”, שעזב את האמבורג עם עליית היטלר לשלטון כימאי פשוט ועתה חזר אליה כקברניט של ספינה המניפה דגל ישראל בדרכה לנמל־הבית, נפלה לידי חיים איזק, אז סגן־העורך של “אמר”, שאמנם הרכיב משקפיים בני מאה דיופטריות, אבל הם לא מנעו ממנו לקרוא מתוך סקרנות כל פיסת נייר שנפלה לידיו, והוא – כך טען בשנים מאוחרות יותר – הרגיש בפוטנציאל שטמון בכותבת, על־אף כתב־היד הקשה לפיענוח. וכל השאר יסופר בתולדות ישראל, באות קטנה.

התאקלמות בע"מ

אדם במולדתו בקיא בסדרי מזג־האוויר, וכאן, בארץ־ישראל, היתה חסרה משענת הידוע. האם השרב תמיד מתיש כל־כך, או שמא צודקים ותיקי היישוב באנחתם שחמסינים כאלה לא זכורים להם שנים? האם שמש ספטמבר באמת תמיד יוקדת כל־כך, או שמא השנה יותר מכרגיל? ואולי פחות? והגשם בחורף תמיד שוטף כזה, יום אחרי יום? והסערות כל שנה עזות כל־כך? באנו לארץ חדשה וניסינו להתאקלם – לפעמים התאקלמנו בקלות, לרוב בקשיים. מזג־האוויר חשף את חולשתנו. היו שסברו שהמפתח להתאקלמות בארץ הוא מקום עבודה, אחרים מצאו אותו בקשירת קשרי ידידות, אבל אני טענתי (בכתב) שהוא במזג־האוויר. הרי ברגע שאדם יודע איזה מזג־אוויר אמור להיות, כאשר הוא מצפה ממזג־האוויר להתנהג לפי סדר מוסכם, הוא היכה שורשים באדמה, שהשרב וגשמי הזעף כבר לא יכולים להם.

מכל מה שכתבתי בחודשים הראשונים על החיים בארץ, עולים הכיסופים להשתייך, אחת ולתמיד. אף העזתי להפציר בחברים בפראג לעלות ארצה. אחרי ששמעו בעצתי והכירו את המציאות הישראלית על בשרם, באו אליי בטענות, שאמנם תיארתי במכתביי מישראל נאמנה את כל החיוב שבה, אך המעטתי בתיאורי השלילה. הודיתי באשמה: הארץ, על־אף כל חסרונותיה, טובה בעיניי, דעתי נחושה לא לעזוב אותה לעולם, יקרה אשר יקרה. אבל לא כולם סבורים כמוני. יש עולים מאוכזבים שמתקשים להתרגל לחיים כאן, ומשתוקקים להגר למקום אחר. בחודש השביעי לשהותי בארץ קבעתי: אין בי עוד אומץ־הלב לייעץ למישהו לעלות ארצה, לא כל שכן להפציר בו לבוא. מאלה שעלו, אולי במקצת בדירבוני, נחסכו ארבעים שנות חיים במשטר קומוניסטי, ארבעים שנות כפייה והעמדת־פנים.

ימי השרב דיכדכו אותי, לובן האור הקיצי הבלתי־מסונן בעננים היכה בעיניי, אך כמו פוליאנה מצאתי את שולי הכסף של העננים הלא־קיימים: שיבחתי את הלבוש הקיצי השימושי והנוח. דיווחתי לגולה: הגברים, אם פקיד, פועל, חייל או שוטר, לובשים במשך כל הקיץ, בימי חול ובשבת, מכנסי חקי קצרים וחולצת חקי עם שרוול קצר, גורבים גרבי ברך בצבע חקי, ונועלים נעלי עבודה או סנדלים. הנשים לובשות ביום חול שמלות כותנה בעלות מחשוף צנוע או חצאית כותנה וחולצה לבנה, ונועלות סנדלים ללא גרביים. כפפות לבנות כאביזר לשמלות הקיץ, כפי שנהוג באירופה, לובשות רק אי־אילו דודות זקנות מגרמניה. קניתי לי אצל אדון שפיגלברג ברחוב נחלת־בנימין בתל־אביב שתי שמלות כותנה משובצות, והרגשתי שאני בדרך הנכונה: “אני מביטה סביבי ורואה דברים טובים רבים ודברים רעים רבים, הרבה שמוצא חן־בעיניי והרבה שהייתי רוצה לשנות. אך אני לא עומדת מהצד, כבימים עברו, ואם אני רוצה שפני אי־אילו דברים ישתנו, אני יודעת שגם עליי לעשות משהו לשם כך”. נטלתי על עצמי אחריות, אף שפה ושם כתבתי עדיין “אצלנו” והתכוונתי לצ’כוסלובקיה: אצלנו התנאים הסוציאליים טובים לאין־ערוך; כאן, בישראל, אין ביטוח זיקנה, אין ביטוח מחלה לכל, אין דמי־אבטלה. כל אחד חרד לא לאבד מקום עבודה קבוע, מפני שלעת זיקנה יש לו רק מה שחסך, או כספי ביטוח ששילם באופן פרטי. אבל גם לצ’כוסלובקיה היו דרושות שלושים שנה כדי להגיע לביטחון סוציאלי – וגם כאן נגיע בעוד שלושים שנה, כתבתי באוגוסט 1949, לאותם ההישגים הסוציאליים כמו שם. הכל יבוא על מקומו בדור הבא.

בפראג כלל לא ידעתי שקיימים שני סוגי יהודים, אשכנזים וספרדים. שם ראו ביהודי פולניה את יהודי המזרח. אולם תחושת עליונות המוצא היתה טבועה עמוק: יוצאי צ’כיה נמלטו ממחנות העולים כל עוד נפשם בם, מכרו כל מה שהביאו עמם כדי לשכור חדר בחיפה התחתית, בלוד, מצאו מקלט ראשון אצל בני־משפחה או ידידים (אפילו חדרי הקטן שימש תחנת מעבר), הלכו לכפרים ערביים נטושים כדי להקים מושב, הצטרפו לקיבוצים. הם היו בעלי משפחות קטנות, בעלי מקצוע, בעלי השכלה, היו מוכנים לעבוד בכל עבודה מזדמנת (יינדרה, קצין תותחנים מהבריגדה הצ’כית, בוגר הגימנסיה העברית בלודז', נשוי ואב לתינוק, הלך לעבוד כעוזר למוכס בנמל חיפה, פותח וסוגר מזוודות), היו להם קשרים דרך קרובים או מכרים, תוך זמן קצר לא נשאר איש מהם במחנות. ממרומי מוצאי קבעתי בדפי־הקשר הפרטיים שלי, הכתובים בצ’כית במכונת כתיבה, עם ארבעה העתקים לחבריי הפזורים על־פני העולם: הקליטה או היעדר הקליטה תלויים במידה רבה בעולים עצמם, ומשום שחלק מהבאים מעיראק, מתימן וממרוקו הם בעלי רמה נמוכה להפליא אשר להרגלי תברואה ועבודה, נחוץ קודם כל לחנך אותם. עד מהרה הגעתי לידי מסקנה שאין כמו יהודי צ’כיה: “יהודי רוסיה ופולניה מביטים מלמעלה למטה על היקים, יהודים ממערב אירופה חשים עליונות כלפי יהודי המזרח, יהודים בהירי עור מודעים לריחוקם מיהודי תימן ומרוקו. מובן שפקיד ממוצא בולגרי יתייחס באהדה גדולה יותר לבקשת עולה מבולגריה, סוחר יעשה הנחה לבן־ארצו, ומעביד יעדיף להעסיק מכר או דובר שפתו”, כתבתי אז. “ואנחנו עושים אותו הדבר: בעינינו, יוצאי צ’כוסלובקיה, יהודי גרמניה הם יותר מדי גרמנים, יותר מדי מסודרים, חסרי־דמיון, יוצאי מרוקו לרוב לא יודעים קרוא־וכתוב ומתנהגים כאילו מוצאם במערב הפרוע, יוצאי פולניה לא מוצאים־חן בעינינו בגלל אדיקותם והיידיש שבפיהם, בקיצור, כל אחד מאיתנו חושב שאין כמו יהודי צ’כיה. ורבים מתושבי הארץ מסכימים לכך, גם אם הם בני־מוצא אחר: נדמה כאילו אצל יהודי צ’כיה התמזגו התכונות הטובות של יהודי המערב והמזרח גם יחד”.

כיום כבר לא הייתי מנערת את דעותיי הקדומות בכתב, ואני כבר לא בטוחה כל־כך שיוצאי צ’כוסלובקיה, דווקא, הם פאר היהדות. אך משהו מגאוות הייחוס של ילידת פראג נשאר בי עד היום זה. לשני דברים בלבד התגעגעתי במשך ארבעים שנות הניתוק: למבט על ארמון הראדצ’אני מן הגדה הימנית של נהר הוולטאבה, וליער עמוק, ספוג ריח לחות. אם כבר נולדתי בגולה הדוויה, אם לא יכולתי להיות כאחת מילידי הארץ, שכה הרשימו אותי, הרי המקום הטוב להיוולד בו היה פראג.

*

לא יכולתי להיות ילידת הארץ, לא ביקשתי להיות דומה לוותיקים, עצם הרעיון להתחבר ללנדסמאנשאפט קומם אותי, לא הרגשתי שייכות לעולים החדשים במחנות, חייתי בלימבו בין כיסופיי ורתיעותיי, מתבוננת מן הצד, ככל ימי חיי – כמעט. מדי פעם, במגע מקרוב, חשתי חמלה על מצוקת העולים החדשים הנבוכים, האבודים בארץ הזרה. ליוויתי את עולי צ’כוסלובקיה כאשר הגיעו אל מקום בחירתם: עוד לפני עלייתם ארצה הוצעה להם על־ידי השליחים מישראל התיישבות בכפר. הובטח להם שכל אחד יקבל בית כפרי בן שני חדרים וחלקת־אדמה משלו. העולים, רובם בני־משפחות חקלאים, שהתיישבו אחרי המלחמה בחוות הנטושות של הגרמנים בחבל הסודטים, הכירו בתי כפר בנויים לבנים, מסוידים מבפנים ומבחוץ, עם מטבח גדול, רצפות עץ וגג רעפים אדום, מוקפים גינה ועצי פרי, עם באר מים וחדר שירותים. הביאו אותם לאיגזים, כפר ערבי נטוש בהרי הכרמל, אל חושות טיט, שרצפתן רק אדמה דרוכה, ללא שירותים, ללא ברז מים, מסביב רק קוצים ועזובה. הזעזוע היה נורא: למה לא גילו להם השליחים בפראג את האמת? למה רימו אותם? אחדים נמלטו משם, הרוב החזיק מעמד.

כעבור שלוש שנים, בראשית 1952, חזרתי לאיגזים, שנקרא עתה כרם־מהר“ל, הפעם ככתבת עיתון “אמר”: מצאתי את שמונים המשפחות במקום כבר מתגוררות בקוביות הסוכנות, מחוברות לרשת חשמל עצמאית מגנרטור שקנו בכוחות משותפים, פעמיים בשבוע הקרינו שם סרט קולנוע. היו להם 240 ראשי בקר ואדמה חקלאית בשפע. רק מים היו חסרים – המים שסופקו על־ידי “מקורות” הספיקו להשקיית שלושה דונם וחצי למשפחה בלבד. והרי על־פי התיכנון הובטחו לכל משק שלושים דונם אדמה, לרבות שני דונמים עצי זית ושני דונמים כרמים. אבל עמדו לחפור באר במקום, להקים מוסד לילדים קשיי חינוך בניהול מחנך שווייצרי מדופלם, וחלמו על כך שכרם־מהר”ל יהיה מקום קיט והבראה, בזכות הנוף הנהדר, אוויר ההרים הצח והרוח הטובה הנושבת בו בקיץ. עוד מעט יהיה להם כל מה שראו לנגד עיניהם בעת עלייתם ארצה: משק מטופח, בית נאה, גינה ובוסתן סביבו. הזיכרון ההפכפך, הבוגדני, השכיח ממני את מה שראיתי בשנת 1952, והשאיר בי רק את הזעזוע הנורא מן המציאות בכפר ערבי זנוח ביום בואם של אבות כרם־מהר"ל אל נחלתם.

אהרון דרוקר, קצין הקשר של הבריגדה הצ’כית, לקח אותי עמו אל מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, שאליו פנה כאל “אשכול”. לא אדון, אף לא חבר, סתם אשכול, איש חביב שדיבר בהתלהבות על ישובי העולים שיכסו את כל פני השממה. ראיתי את ההתחלות של אותה הגשמה ולבי נחרד, אך סמכתי – כרוב העולים – על בן־גוריון, שרת, רמז וקפלן וכל שאר קברניטי המדינה, ששמותיהם עוררו בי יראת־כבוד: הרי בטוח שהם יודעים את אשר הם עושים.

בחורף הקשה של שנת 1950 נשלחתי לשירות מילואים במחנה העולים גבעת אולגה שליד חדרה, אחרי שצה“ל קיבל עליו, זמנית, את ניהולו. בשלושת הימים הראשונים הוצבתי ככוח עזר בצריף התינוקות שבמקום, תליתי חיתולים וגיררתי גזר על פומפייה, עד לרגע שנתנו לי להאכיל תינוק. האכלתי, חיתלתי – וניצחתי. מנהלת המעון עמדה על כישוריי החבויים לטיפול בתינוקות ונשארתי שם כמטפלת כל חודש השירות. עבדתי לרוב במשמרת אחר־הצהריים, ופירושו של דבר שאני לבדי החלפתי, האכלתי וטיפלתי בשלושים תינוקות, ילדי עולים ממרוקו, מפרס, מלוב ומארצות אחרות, שהוגדרו אז על־ידי כ”אקזוטיות". המשפחות התגוררו באוהלים, גם בימי הגשמים הסוחפים, ולכן לא יכולות היו להחזיק את התינוקות אצלן: לפנות־ערב באו האמהות ובני־משפחה אחרים לשחק עם צאצאיהם, ובהזדמנות חגיגית זאת הפכו את כל המעון על ראשו, דבר שנבצר מהתינוקות עצמם לעשות. גמרתי את המשמרת בעשר בלילה. בתחילה גרתי יחד עם עלובת־חיים נוספת במלון בעל רבע כוכב בחדרה, מרחק חצי שעה הליכה בשממת הלילה, אבל אחר־כך סירב קצין־העיר לשלם את דמי־הלינה, ואני ישנתי בתוך המעון, בחדרה של אחות הלילה, שבו גם שוכנו התינוקות שבבידוד ומוינה הכביסה היבשה, וקונצרט התינוקות משלושת החדרים הסמוכים היה ברקע. לא קיבלתי אוכל מטעם הצבא, רק שישים אגורות דמי כלכלה ליום, במחנה לא היה מטבח ציבורי, כל משפחה בישלה לעצמה, התקיימתי על לבנייה, לחם ותפוזים, והצלחתי להגיע למימדים חטובים, יחסית וזמנית.

“הכרתי עולים רבים מארצות אסיה ואפריקה, שאחרת לא היתה לי הזדמנות לפגוש אותם. לא שקיימת כאן הפרדה על־פי מוצא, אך אלה שני עולמות שנפגשים רק באוטובוס, בקולנוע ובמרפאות קופת־חולים. חידשתי את ידיעותיי הכושלות בצרפתית, נעזרתי בידיים.” כל זה נשמר בכתב. בזיכרוני נחרתו רק מיטות הברזל ורכוש העולים המועט ששטו על־פני מי השטפונות, האמהות מתחממות ליד תנור הנפט שבמעון. כנראה שהזיכרון שלי התאים את עצמו לזיכרון הקולקטיבי הסלקטיבי, הזוכר רק את המצוקה של אותם הימים ולא את המאמץ הכביר לקלוט את ההמונים, איכשהו. רק בנקודה אחת מסרב זכרוני להיכנע לאופנת השלילה: בדבר השפלתם המכוונת של בני עדות המזרח על־ידי איבוק בדי.די.טי עם כניסתם לאולם העולים בנמל חיפה. גם אנחנו, מתנדבי גיוס חוץ־לארץ מצ’כוסלובקיה, אובקנו במנה הגונה של די.די.טי, בעיקר לשיער. הבטנו איש ברעהו ופרצנו בצחוק: נראינו כדמויות מימי צרפת שלפני המהפכה.

מה שזכור לי מימי העלייה הגדולה יותר מכל הם המבוכה וחוסר־האונים של העולים שנשלחו מבלי שאיש שאל לרצונם למקומות שכוחי־אל. שלומי, קוביות קטנות בין סלעים, חדר אחד לכל המשפחה, וילדים הולכים לאיבוד. תמיד הלכו ילדים לאיבוד בשלומי, והמשטרה חיפשה אחריהם בשממה הסלעית, לפעמים מצאה אותם בריאים ושלמים, לפעמים ללא רוח־חיים. אני הגעתי לשם ככתבת “דבר” בצפון לכסות את האירוע: הנוף ברקע עמד בניגוד מכאיב לחיי אנשי המקום, השומעים בלילות את יללות התנים ובימים מצפים לישועה שתבוא.

מביקור בבית־שאן ביום קיץ לוהט זכרתי בתים בנויים אבן בזלת, שיכוני עולים ראשונים, דרכי עפר ריקות מאדם, כלב מתחבא בצל, ובעיקר צלילי סונטה של שופן לפסנתר, שהגיעו אליי בלכתי ברחוב השומם מחלון אחד הבתים. התקרבתי לחלון: חדר ריק כמעט, מורה ותלמידתה ליד הפסנתר היחיד של בית־שאן. ושניהם, הפסנתר והמורה, עמדו, כפי שהתברר בשיחה, לעזוב את בית־שאן, הנשכחת בערי ישראל, הנתונה בעזיבה מתמדת. כך נחרתה בזכרוני. אבל באותו סיור מצאתי גם פקיד עירייה, ארכיאולוג חובב, שראה בבית־שאן גן־עדן ארכיאולוגי, הקים בית־נכות זעיר בדירתו, וחלם על שיקום האמפיתיאטרון הרומי שליד העיר ועל פסטיבל תנ"כי שייערך בו מדי שנה. ראיתי עיר נקייה מעולם תחתון ומזנות, כיוון שהיא ענייה כל־כך, עד שהממולחים מסתלקים ממנה. פגשתי את חברי המשלחת של תושבי המקום, שביקרה אצל בן־גוריון לבקש את עזרתו לעיר, אחרי שמשרד הפנים הציע לנשל אותה ממעמדה ולהפוך אותה למושבה. בן־גוריון הבטיח לסייע, והרי הוא איש מעשה: “כשהוא מבטיח, הוא גם מקיים”, בטחו בו אנשי המקום. כל זה נשכח ממני, ואלמלא העדות בכתב כאילו לא היה. רק מראה הרחוב העזוב בצהרי־היום נשאר.

מכל מאות העולים החדשים שפגשתי ככתבת מקומית בחיפה נשמרו בזכרוני, ללא עיון בכתבותיי מאותם הימים, קודם כל שני אחים נמוכי קומה בחדר מלון זעיר, שעלו שבועות מעטים לפני־כן מקונגו הבלגית, האחד צייר של בני השבט מהוטו, השני אנטומולוג, אחד הביא עמו תמונות שמן של כושיות אציליות מראה, השני אוסף חרקים בפורמלין. שניהם גדלו ולמדו בווילנה, נמלטו בעוד מועד לאפריקה, שניהם התגעגעו ליערותיה ואנשיה ונראו לי אבודים בארץ האבות.

בכל מקום היה סיפור: נתחבב עליי קיוסק לפלאפל ברחוב הרצל בזכות נקיונו, ורק מאוחר יותר גיליתי שאדון כהן בעל השפם הוא יליד צ’כיה, ושטיגון פלאפל הוא האחרון בשורה ארוכה של מקצועות שבהם עסק, מרקדן, קצין־תותחנים בצבא קיסר אוסטריה, צלם, ימאי, ועד סדרן קולנוע וחייל בצבא הבריטי. הוא היה פונה אליי ב“Gnaedige Frau”, כמנהג מרכז אירופה בימים עברו, ותוך כדי הכנת כדורי הפלאפל היה מספר לי על מסעותיו על־פני עולם: כיצד סירת המפרשים “אומברטו”, טעונה עצים בדרכה מברזיל לאירופה, נתקעה לשבועיים בקרבת האנטילים כאשר שקטה הרוח. מרוב חום ושיעמום קיעקעו המלחים ציורים איש על רעהו: את זרועו של רודולף כהן קישטה אשה ערומה מוקפת להבות. במשבר הכלכלי שפקד את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה החליף כהן את שמו לפלודרר, ויחד עם בת־זוגתו היהודייה הרטה־עטרה רקדו לעיני הזעיר־בורגנים הגרמנים את הריקודים הנועזים של אותם הימים: סטפס, טנגו, ריקודי אַפָּשִׁים. המצב הכלכלי השתפר, כהן חזר למקצועו כצלם עיתונות, עד שמצא על שלט ביתו כתובת: יהודי, סע לפלשתינה! בשנת 1933 נמלט מגרמניה דרך נהר האלבה בסירת מפרשים מתקפלת לצ’כיה, וכוונתו היתה לחצות בה האוקיאנוס האטלנטי בדרכו לאמריקה, שהכיר ממסעותיו כימאי. אולם לאור התנגדות השלטונות הצ’כיים למסע התאבדות כזה שינה כיוון: העמיס על הסירה, שאורכה חמישה מטר ורוחבה פחות ממטר, מים ומצרכי מזון, קשר לתורן דגל תכלת־לבן, והגיע דרך הדנובה לים השחור, לחופי תורכיה, ללבנון – ומשם לארץ־ישראל. המסע נמשך שבעה חודשים וחצי. בלעתי את סיפורי האדון כהן יחד עם הפלאפל והטחינה מבלי לפקפק באמינותם, וכתבתי עליו רשימה ב“אמר”. כעבור שנה, ואני כבר כתבת בתל־אביב, שלחה לי אתל, אחת מתלמידותיי לשעבר באולפן, שעבדה כאחות בבית־החולים הכרמל, מכתב: שוכב אצלה חולה בשם כהן, מוכר פלאפל לשעבר, חולה לב ועל סף המוות, ומשאלתו הגדולה לראות אותי כדי להודות לי על השמחה שגרמה לו כתבתי. עד שהצלחתי להגיע לחיפה כבר הפליג רודולף כהן לדרכו האחרונה.

לואיזה מאס, בעלת ספריית ההשאלה, בעיקר של ספרים גרמניים, בבית מגוריי ברחוב מוריה באחוזה, שעל לקוחותיה נמניתי (אז עוד ידעתי לקרוא עד לשעות הקטנות של הלילה, שאלתי ממנה את כל כתבי תומאס מאן והתגברתי על כולם), היתה אספנית של כתבי־יד ואשת שיחה. אוספה של הגברת מאס כלל פתק בכתב־ידו של גתה, המזמין שישה בקבוקי יין ושמפניה (עשה חיים שם בוויימאר), מכתב של הרצל לעלמה שקבלה על אי־החזרת יצירותיה, אך לרוב רק חתימות שהצליחה לשנורר מגדולי העולם בעזרת מנת חנופה כמעריצה נלהבת, של רומן רולאן ומוסוליני (כשהיה עוד סוציאליסט), של וולטר ראטנאו ושלום אש, שביקש לדעת בשנת 1912: “האם בימים טרופים שכאלה אין לגברת צרות אחרות?” שאלה יפה לכל הזמנים, אבל חובה להתעלם ממנה, תמיד, בכל תחביב. הימים תמיד טרופים, הצרות תמיד באופק.

ישראל היתה אלדורדו לסיפורים, די היה לפתוח עם אדם בשיחה, בחנות, באוטובוס, תוך כדי איסוף חדשות, ויצא סיפור חיים מרתק. הרגשתי שהעושר הזה לעולם לא ייפסק. הגעתי למקום הנכון.

*

אינך מכיר חבל־ארץ עד שלא עברת אותו ברגליים. בני־דורי, יוצאי מרכז אירופה, היו רגילים ללכת. עוד כילדות קטנות קיבלנו, אחותי ואני, מקלות הליכה לפי מידותנו, ויצאנו, יחד עם ההורים, לטייל ביערות, ללקט פטריות. בתנועת הנוער, כל עוד היציאה לטבע היתה מותרת ליהודים, היתה השוטטות, מעבר להנאה המיידית שבה, דרך לחזק את כוח העמידה שלנו לקראת העלייה לארץ־שראל, הזקוקה לאנשי עמל מחושלים. אך טבעי הוא, שחודשים מעטים אחרי עלייתנו ארצה. יצאנו, אחותי דיטה ואני, לטיול רגלי על־פני הארץ, לבדנו. עד עפולה נסענו באוטובוס. משם התחלנו ללכת בכיוון עמק בית־שאן. כברת־דרך קצרה עשינו, ולא עמדנו בפיתוי, הוצע לנו טרמפ. מן הירידה לעמק הירדן הלכנו ברגל לכפר רופין, ומשם, אחרי לינה אצל חברים מצ’כיה, לאורך עמק הירדן צפונה. לא עברו מכוניות בכביש הצר, המפותל, לא הולכי־רגל, שרר שקט מוחלט, כל הגבעות, עד קצה האופק, היו זהובות. עיניי היו רגילות לגוני הירוק כצבע יסוד של הטבע. וכאן היו אלה כל גוני הצהוב־החום: שמים לבנים, זימזום החרקים, עשבים החרוכים בשמש, לא פרחי שדה, לא דשא רך, לא יער מצל: גבעות קרחות, אוויר רוטט, נוף עירום, חסר־רחמים.

היה זה יום קיץ יוקד, לא מצאנו מים בדרך, פנינו למנחמיה. איש לא נראה בשבילי העפר הבוהק. נכנסתי לאחד הבתים הראשונים, שדלתו היתה פתוחה. בפנים שכבה אשה אפורת פנים במיטה, והביטה בי בעיניים ריקות. ברחתי משם. בסביבות גשר הירמוק נעקצה אחותי על־ידי דבורה, כל פניה התנפחו וכמעט שלא ראתה. בקושי הגענו לבית־זרע, שם קיבלנו מקלט אצל מכרה עד שהוטב לדיטה. הכוכים הקודרים, הנרות הדולקים בחשכה, הקבצנים הנטפלים, שחור האנשים והאבנים – ליד קבר מאיר בעל־הנס בכניסה לטבריה הרגשתי כאנתרופולוגית שבאה לחקור מנהגי שבט מוזר בארץ רחוקה.

רק מימי הכנרת שטפו כל תחושת זרות. חזרתי אליה פעמים רבות, וכל פעם היתה אחרת. הייתי יושבת השכם בבוקר על פיסת החוף של דגניה ומסתכלת בגוני הכחול, שומעת את ציפורי המים בין הקנים, שחיתי במים הקרירים, הלכתי לבקר את רחל בבית־הקברות של כנרת. כאן צמחו אהבת הנוף ותחושת ההשתייכות מעצמן. במשך שנים רבות ביקשתי להשתתף בצליחת הכנרת, אך רק בגיל שישים, כשהייתי שוב לבדי, משוחררת מכבלי התחשבות במה שנאה לאשת איש, יכולתי להגשים את חלומי. את הסנדלים השארתי על חוף צמח, משם הסיעו אותנו לחוף מעגן. בעת השחייה הייתי כמה פעמים קרובה להרים ידיים, להיאחז באחת מספינות העזרה הראשונה שלאורך המסלול, אבל האמביציה היתה חזקה יותר: הגעתי למטרה, לא בין הראשונים ולא בין האחרונים, בחוף צמח לא מצאתי את הסנדלים, והלכתי על הכביש הלוהט יחפה עד לדגניה א', וחשבתי שלא אגיע מרוב אפיסת־כוחות. למחרת יצאתי במכונית לגליל העליון, ובדרך הרגשתי שחום היום ללא־נשוא. כשהגעתי לנאות־מרדכי ביקשתי מדחום: היו לי ארבעים מעלות. והרופא קבע דלקת ריאות. ככה קורה לחלומות שמתגשמים, או לאנשים שלא מתכננים את צעדיהם מראש, הולכים לצליחה בלי אימונים, לא דואגים לדרך חזרה, ולא יודעים לחשוב שני מהלכים קדימה.

תחילה חיפשתי את היופי במוכר: בחורשות האורנים, אף שאדמתן היתה יבשה, ללא שרכים וטחב, וללא תותי־בר וריח של לחות, במראה מן הגלבוע על שדות העמק הירוקים, בשיכרון פריחת האביב על הר הכרמל, בין גינות אחוזה ובתיה הקטנים, במקומות שהזכירו לי את נופי הילדות, חיפשתי את רגיעת הירוק והכחול. אימצתי לי את שירה של לאה גולדברג “אורן”, על כאב שתי המולדות. כאשר זכיתי, עשרים שנה אחרי עלייתי, לחלקת אדמה ראשונה משלי, שתלתי במרכז הגינה עץ ערבה ובצדו ברושים. אהבתי לשבת על כורסה במרפסת ולהסתכל על הציפורים המתנדנדות על ענפי ערבת הבכות. הנה, אפשר לחבר בין שני נופים. הברושים גדלו והתעצמו והערבה החלה לקמול. לא עזרה השקיה לשורשים, לא דישון, עליה נשרו כולם, רק ענפים עירומים הרכינו ראשם עד שיבשו אף הם. היה כורח לכרות את עץ הערבה. קיבלתי את מרות הברושים, יפים לעת ערב כלהבות שחורות.

שירי אסתר ראב והפגישות עמה הבהירו לי ביתר שאת שלעולם לא אדע אהבה שלמה ללובן, לצהוב, לחום, לחול, לסלעים, לאבנים, לא כאל נוף מרהיב בחומרתו, אלא כאל ידיד, מקלט, משאת־נפש. מעולם לא למדתי להביט בקרקעית נחלים חרבים, בלובן השמים, בעזובת שדות קצורים בעיניה של אסתר ראב, שלא חיכתה בקוצר־רוח לגשם שישטוף את האבק מן העצים, למרחבים ירוקים, לריח אדמה לחה, שידעה רק מולדת אחת. ואף־על־פי־כן היתה אסתר בשנותיה האחרונות בפתח־תקווה ובכפר־יחזקאל בודדה מאוד.

תעודת־זהות

מאז ילדותי רציתי, יותר מכל, להשתייך, להתחבר למעגל, לא לעמוד כצופה מן הצד. כתלמידה יהודייה בבית־ספר גרמני בסביבה צ’כית זה היה כמעט בלתי־אפשרי. (אמי התעקשה: ידיעת הגרמנית פותחת את שערי העולם, מבטיחה מקום עבודה טוב, ולא הגרמנית הכבדה של הצ’כים במבטאם המשובש, אלא גרמנית מושלמת כשלה, כולל ידיעת קצרנות). בית־הספר היה מרוחק חצי שעה הליכה מן הבית, בניין מחמיר־פנים בין בתי מגורים בורגניים, לא היתה כל פעילות חברתית סביבו. מדי פעם נפגשתי עם גרטל או ליזל, חברות מבנות הכיתה, גרמניות שתיהן, בביתן או בביתנו, אחרי הודעה מוקדמת, בהסכמת האמהות. מודד הפופולריות בכיתות הגבוהות יותר היה טקס חלוקת משלוח־מתנות לקראת חופשת חג המולד: כל התלמידים – ובעיקר התלמידות – הביאו עמם ביום הלימודים האחרון מתנות קטנות, ארוזות יפה, מיועדות למי שביקשו את חברותו. מי שקיבלה הכי הרבה מתנות – ועיניים בוחנות ספרו אותן בעת החלוקה אחת־אחת – היתה מלכת הכיתה, כאשר השאלה שנשאלה בפי כל היתה: כמה קיבלת? וכמה את? הבאתי עמי לקראת חג המולד הראשון בבית־הספר האזרחי חמש או שש חבילות למי שחשבתי אותן לחברותיי, והייתי היחידה בכיתה שלא קיבלה ולו מתנה אחת. ביקשתי שהאדמה תבלע אותי מרוב בושה.

ברחוב רוסקה, ליד הבתים השכנים, המיוחסים פחות מבית הדירות הלבן הפינתי שלנו, נהגו ילדי פועלי הרכבת לשחק על המדרכה. אבל בנות מבית יהודי טוב אינן משחקות ברחוב. לפעמים, כאשר עברתי לידם, צעקו הילדים אחרי “Židovko!” – “יהודייה!”. כשטיילנו או ישבנו בגן ציבורי, בליווי סבא וקרובי־משפחה אחרים, עקבתי בקנאה אחר הילדות המשחקות בחבורה על השבילים (אסור היה לדרוך על הדשא). חלק מחופשות הקיץ בילינו מספר שנים בקרונדורף, כפר למרגלות יערות הארצגבירגה, הרי העופרת באיזור הספר, שלא ידעתי אז כי קוראים לו סודטים ושתושביו דוברי הגרמנית כמהים אל הפיהרר שמעבר לגבול. בכלל לא ידעתי שהוא שם, אורב לי. אנחנו, ילדי הנופשים, יצאנו עם בני הכפר ליערות ללקט תותי־בר ופטריות. קארל ושאר הבנים סיפרו גסויות נוראות על מעשי הוריהם בלילות, והציעו לבנות הסתכלות הדדית בשעת ההשתנה באחו.

ספרים לא קראו בכלל. כאן השוני לא כאב.

רק אחרי הכיבוש הגרמני במארס 1939, אחרי שיירקה, שנשק לי לראשונה בחיי, אמר לי בעת טיול בחורשה שנצטרך להיפרד, מפני שלדעת אמו לא כדאי עכשיו להתחבר עם יהודייה, ואחרי שבן־דודתי אוטה הביא אותי לתנועת הנוער הציונית, רק אז הרגשתי בפעם הראשונה בחיי משתייכת, ללא מחיצות. תוך זמן קצר הדרכתי, אף העברתי לשש הבנות שבקבוצתי שיחת הסברה בענייני מין, כפי שנתבקשתי לעשות על־ידי המדריכה שמעליי, מבלי לגלות לאיש שאין לי מושג במה מדובר הלכה למעשה. רוב האינפורמציה שבידיי נשאבה מרומנים שקראתי, אבל שם בדרך־כלל נפסק התיאור אחרי הנשיקה הארוכה הראשונה, כאשר הגיבורה “שוקעת בחיק” בחיר־לבה.

להיות יהודייה היה לפתע יתרון עצום, זכות, כרטיס כניסה, המראה היהודי לא היה מגרעת, צימאון לספרים לא היה משהו שהשתיקה יפה לו. להיפך, המדריכים ידעו כל־כך הרבה: על הפירמידה של בורוכוב ועל האוטואמנסיפציה של פינסקר. יצאנו לטיולים ואחר־כך להכשרה, בפעם הראשונה ללא השגחת ההורים, ביום חישלנו את שרירינו לקראת העלייה בקשירת אלומות תבואה, בייבוש חציר, באיסוף תפוחי־אדמה, בערבים שרנו, מחובקים, בחשכה. היינו מאושרים – והשנה היא שנת 1940. כבר שנה וחצי אחרי הכיבוש הנאצי, שורה ארוכה של חוקים מצרה את צעדי היהודים, רוב האבות חסרי־פרנסה, החל רישום כל היהודים – וכאן אנחנו, תשעה פועלים בחוות בארטוש בכפר טלטין, מאושרים. קראנו להכשרה “גן־אדן”, כפי שנכתב בטעות על שלט מעל דלת חדרנו היחיד, כי כזאת היתה בעינינו.

קודם כל בזכות המקום: בקתה בקרחת יער, על מישור נחתך על־ידי הצוקים הגבוהים שמעל נהר הוולטאבה. ראינו אותו מתפתל עמוק מתחתנו שעה שישבנו ביום הראשון, יום המנוחה, על הסלעים. הירידה לכפר דרך היער נמשכת עשרים דקות, לתחנת הרכבת הקרובה נדרשה הליכה של שעתיים. היינו על תקן “deputatnici”, פועלים המקבלים מגורים, לחם, תפוחי־אדמה וחלב חינם, בתוספת שכר־עבודה מזערי, תמורת עבודה ללא חשבון שעות. ואשק, הפועל הזקן בחוות בארטוש שטיפל בסוסים, לא קיבל מימיו חופשה, לא ידע מה זה יום מנוחה. פראנטה, הפועל הצעיר, ששמע מפינו על חיי הקיבוץ שכולנו מתכוננים לקראתם, התחנן בפנינו שניקח אותו איתנו לפלשתינה, הוא יעבוד שם כשד, רק לצאת מהעבדות. בינינו קראנו לאדון בארטוש בעל הגוף והשפם השמוט “הברון”, אף שאשתו “הברונית” לא לבשה תחתונים, ובשעת הצורך פיסקה את רגליה בשדה. בעיני צעירי הכפר הנידח היינו בני העיר הגדולה, סטודנטים, מקור הערצה. בעלת חנות הכפר היחידה, שבה קיבלנו מרגרינה ושאר מצרכים בהקצבה, מכרה לנו מדי פעם מתחת לשולחן. פעם ירד עלינו אבל כללי: בהעדר ארגז קירור היינו שומרים על ההקצבה השבועית של המרגרינה בסיר עם מים קרים שעמד בפרוזדור. באה פרה ואכלה את המרגרינה. את המים סחבנו בדליים מהמשאבה, בית־שימוש לא היה בכלל, הבנים פנו ביער שמאלה, הבנות ימינה, עד שהקמנו בית־שימוש כפרי מעץ מעל בור שופכים וצילמנו את חנוכתו החגיגית.

היינו תשעה, חמישה בנים, ארבע בנות, כולם בני שבע־עשרה, להוציא המדריך, הונזה, שכבר הספיק ללמוד שנתיים משפטים לפני שהאוניברסיטאות נסגרו בפני היהודים, והגיל מסביר את יכולתנו המופלאה להינתק מהנעשה בעולם, לא לחשוב על הצפוי מחר, ליהנות ממה שיש, כאן ועכשיו. עבדנו קשה: איסוף יבולי תפוחי־האדמה וסלק־הסוכר בסתיו נעשה ידנית, האדמה הלחה, הכבדה, נדבקה לידיים ולרגליים, הקור הציק. תנור המטבח הוסק בעצים, שלעתים היו רטובים, מדי פעם לא היתה ארוחת הצהריים מוכנה שעה שעובדי השדה חזרו מהעבודה ואנחנו, שתי הבנות שבתורנות המטבח, היינו בהיסטריה; לעתים, על־אף כל הרצון הטוב, התבשילים לא עלו יפה. אף אחד מאיתנו לא הורגל לעבודה פיסית – ואף־על־פי־כן היתה זו התקופה היפה בחיינו. הבנות ישנו על דרגש עץ ארוך מכוסה מזרוני קש במטבח, הבנים על דרגש בחדר. אהבנו בגוף ובנפש הרחק מעיניהם הפקוחות של ההורים. הונזה, המדריך שלנו, מבוגר ממני בשבע שנים, היה הגבר הראשון בחיי. בסופי שבוע באו לבקר אותנו חברים מתנועת הנוער “אל על”, טיילנו, רקדנו הורה, מצאנו תמיד על מה לצחוק. התפזרנו אחרי רדת השלג הראשון, בראשית נובמבר 1940.

ממשלת המנדט סגרה את גבולות ארץ־ישראל, לא היו סרטיפיקאטים, כולנו נשארנו לכודים בפרוטקטוראט. “הברון” חיבב את יירקה ברוד דק הרגליים והגמלוני, המכונה dlouhej ", הארוך, (כדי להבדיל אותו משני יירקאים נוספים שבקבוצה), וניבא לו עתיד מזהיר: הוא היחיד שיהיה לו קיבוץ משלו בפלשתינה. לילקה, טרודה, רודלה, יירקה הקטן ויירקה הארוך, חמישה מתוך תשעה, לא חזרו מן השואה. הונזה, צלם חובב נלהב, הכין עם תום הכשרת טלטין אלבום שהסתיים במלים: “גן־עדן לא שוכחים”. 

*

תחושת ההשתייכות רק התחזקה בגטו טרזין ובמחנה המשפחות של אושוויץ. ידענו את המוטל עלינו: לחנך את הילדים ובני־הנוער כדי שיישארו חזקים ברוחם עד לסוף המלחמה המיוחל והיציאה לאותו מקום־לא־מקום ששמו ארץ־ישראל. לא היתה השתייכות מלבד ליהדות: הגרמנים היו האויב האכזר, הצ’כים כאילו נעלמו מעבר לשבעת הרים ושבעת ימים. נותרנו רק אנחנו, נושאי הטלאי, צהוב ואדום, על כוכב־לכת נפרד. אותי אלוהי היהודים לא איכזב, כי לא האמנתי בו מימיי, מה שקשר אותי ליהדות וקושר אותי עד היום הזה הוא הגורל המשותף, הנכונות לשאת את כל הסבל הנורא לאורך הדורות על־מנת להשתייך לכת של מנודים שבחרו להם באל אכזר. לא מצאתי לקח בשואה, מלבד הידיעה שאדם נושא בחובו זרע אכזריות נוראה. מדינת ישראל בעיניי איננה גמול על מות ששת המיליונים. עצם המחשבה על עסקת חליפין של מדינה תמורת מוות בתאי גז בלתי־נסבלת בעיניי. אין נצח ישראל, כפי שאין כל נצח אנוש אחר, לכן הוא גם לא ישקר. יהדות בשבילי היא השתייכות, חולשה חסרת־אונים כמו אהבה, שאינה זקוקה להיגיון. הכוהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לקודש־הקודשים בידיעה, שאין בו מאומה.

הצלחתי להסתלק מברגן־־בלזן ברגע שהחלמתי מטיפוס הבהרות. חבורת בחורים מצ’כיה, ובהם רודה רוזן, הבעל של חברתי אווה, הגיעו במשאית למחנה ההחלמה בברגן במחצית מאי, זמן קצר אחרי תום המלחמה, כדי לחפש את נשותיהם, אמהותיהם, אחיותיהם, ומצאו כמה מהן בחיים. הם הסכימו לקחת גם אותי עמם בדרך לפראג, תמורת ברזנט למכוניתם. פניתי לאחד הקצינים הבריטים ממשחררי המחנה (ריחמתי על החיילים כאשר ראיתי את פניהם המבוהלים, המיוסרים, מביטים בעת כניסתם למחנה עלינו, השלדים, שבחלקם עדיין מהלכים), והסברתי לו את המצב. קיבלתי את הברזנט. בגבול גרמניה־צ’כיה עצרנו לבדיקה. כל נוסעי מכונית המשא ירדו, נעמדו דום, ושרו בהתפעמות את ההמנון הצ’כי “Kde domov muj”. לפתע, על־אף ההתרגשות שאחזה גם בי, עלתה והתעצמה בי התחושה: לא אני, אני לא צ’כיה, אני לא משתייכת, zeme česka, ארץ צ’כיה, בניגוד לדברי השיר, אינה מולדתי.

ובכן, מה אני? גם כיום, אחרי למעלה מארבעים שנות חיים בישראל, אני קודם כל יהודייה. בלי אמונה באלוהי ישראל, בלי שמירה על מצוות, בלי תחושת שליחות היהודים בין הגויים, ואף־על־פי־כן כולי יהודייה. לא רק מפני שזה המצב ואינני יכולה אחרת בלאוו־הכי, מתוך קבלת גורלי, או מפני שלא הייתי רוצה להיות נוצרייה או מוסלמית, אלא מתוך תחושת השתייכות שאפילו המימסד החרדי־הפוליטי־השחור בישראל לא יכול לו. למי אני שייכת? ליהודי פראג, שיהדותם היתה בימי ילדותי, כבימי קפקא, כבר תלושה ובנויה על סנטימנטים יותר מאשר על אמונה או על ידיעת מקורותיה, ואף־על־פי־כן היתה טבועה עמוק בנפשם, לא רק בידיעת השוני, אלא גם ברצונם להבטיח את המשך השרשרת. חלקי עם הנרצחים בשואה, עולמם שנכחד, אמונתם באנושיות האדם שלא עמדה במבחן המציאות, תמימותם, ייסוריהם, שעתם האחרונה. זאת אשר לעבר.

אני ישראלית על־פי אזרחותי, וכיום כבר השלמתי עם כך שגם כאן, בארץ בחירתי, אשאר במידה רבה צופה מן הצד. אופי לא משתנה עם חילופי דרכון. ומקצוע הכתיבה אף הוא התבוננות מתוך עמידה מחוץ למעגל. בניגוד לציפיותיי עם עלייתי ארצה, גם כאן מעולם לא הייתי משתייכת, לא למפלגה, לא לגילדת העיתונאים, אף לא למערכת “דבר”, שבה עבדתי למעלה משלושים שנה. מצאתי בה פינה משלי במערכת הקטנה של “דבר השבוע”, היו לי בה חברים – אך מעולם לא הייתי בת ל“משפחת דבר”. השתתפותי בתוכנית “שלושה בסירה אחת” היתה, אולי, ניסיוני האמיץ ביותר להיות אחת מן החבר’ה: השמעתי שם כמה חוכמות לא רעות, נלחמתי בגבורה בפחד, למדתי להכיר את נחישות־דעתו ויכולתו של דן בן־אמוץ לרכוש את לב הקהל, הרווחתי כסף טוב, ושמי היה ידוע בציבור. (“רות בונדי? רות בונדי?”, תהה בן־גוריון כאשר באתי לשדה־בוקר לראיין אותו בפעם הראשונה, “האם לא השתתפת ב’שלושה בסירה אחת'?” הודיתי באשמה. בן־גוריון בחן אותי מלמעלה למטה ופסק: “תיארתי לעצמי אשה מופקרת לחלוטין”.)

כאשתו של רפאל בשן, המראיין הטוב והמבוקש של ישראל בשנות השישים והשבעים, שכולם רצו בחברתו, התארחתי בבתים רבים, הרבה אנשים התארחו בביתנו. אהבתי את ארוחות הצהריים בשבת לשישה־עשר, לעשרים איש, שבישלתי בעצמי והגשתי בעצמי (ושטפתי את הכלים בעצמי), הרגשתי שיש לנו חברה. ברגע שאהבת השתייה של רפאל החלה לתת את אותותיה, נעלם חלק מאותה החברה. אחרי שהתגרשנו נעלמה כמעט כולה. גיליתי שהיתה משולה רובה לתיבת־נח: הכניסה אליה רק בזוגות, זכר ונקבה. נפגעתי, הצטערתי, לבסוף השלמתי, מצאתי לי חברות חדשות, שמחתי במי שהכיר בי כיישות נפרדת, כבר ללא חשבון של קשרים עם רפאל בשן העשויים להועיל. חזרתי לעצמי, אל מה שהייתי לפני אותו ניסיון אדיר להשתייך: עומדת מחוץ למעגל ומביטה סביבי.

האם אני ישראלית? נכון, לא הייתי רוצה להיות שום דבר אחר, לא צ’כית ולא אנגלייה ולא אמריקנית, לא סינית ולא קוריאנית. אבל זה השלב הנמוך ביותר של השתייכות, הטבעי, שבן־ארץ אחרת לרוב כלל לא נותן עליו את הדעת. איש טוסקנה לא רוצה להיות אלא טוסקני. האם אני ישראלית בזכות אהבתי לארץ? אוהבים רבים לה, יהודים, מוסלמים, נוצרים. ישראל בשבילי שמים בהירים, שקופים, שמש עולה בהם כגלגל כתום לוהט, כזהב מותך, ויפה שבעתיים כאשר היא שוקעת במהירות, כאילו התעייפה וביקשה להסתלק בחיפזון ומשאירה אחריה למזכרת פסי שמים אדמדמים־זהובים־בוהקים, עד שגם הם נבלעים באין־אור. פעמיים ביום יופי שכזה, ואני במרכזו, משקיפה עליו מחלונות ביתי. ישראל היא הריח המשכר של האביב, של עצי פרי הדר בפריחה אפילו בשכונות העיר; השקט הגדול של יום הכיפורים; קדחת ההכנות לחגים, כאילו כולם מוכי רוח תזזית, רובם מבלי לדעת לקראת מה מעבר לזלילה הגדולה; רכבת של חול־המועד דחוסה משפחתיות, סבים, סבתות, הורים, כולם מרוכזים בדור ההמשך; הפלא הזה של דחף להוליד צאצאים ולא לשאול לעבר ולא להירתע מהעתיד. זו תחושת הקירבה, המשפחתיות גם בין זרים, ללא מחסום נימוס מנכר: כמה אתה מרוויח? ולמה רק ילד אחד? איפה קנית את החולצה? מה הפריחה הזאת שיש לך על היד? אפשר לכבד אותך במעמול? מה בוער לך, נהג?

בסדר, טוב לי בישראל. לאקסל מונתה היה טוב בקאפרי, לרוברט גרייבס במאיורקה. אין בכך מאומה, רק יכולת להתעלם ממצוקת אחרים. אולי החרדה היא המודד להשתייכות. החרדה הרובצת לה בתחתית הבאר, מכוסה חלוקים ומים: איך, בים הזה של קנאות, נוכל להתקיים לאורך דורות? כאן לא עוזרות השבעות נוסח לעדי־עד ולנצח־נצחים, החרדה כאן תמיד, חרדה לחוסן יהודי הארץ הזאת במבחנים שעוד נכונים להם, החרדה שמא אני מורישה לבתי, לנכדיי, לדורות הבאים, מדינה הנשחקת מרוב רדיפת כסף, בעסקים, בבורסה, בלוטו ובטוטו, חברה מועדת לשחיתות, לקנאה דתית לאומנית, טובלת בשביעות־רצון עצמית, קשת־לב מרוב לחימה על עצם קיומה.

בעת שהותי בחוץ־לארץ אני מרגישה בריחוק מיהודי הגולה ומניסיונם, מעורר החמלה, לשמור על שריד יהדותם בעזרת מסגרת חברתית, שעה שלי, בישראל, באה היהדות ללא מאמץ. היא כאן, בכל מעשיי, בכל דרכי חיי, בלשד־עצמותיי. אך ישראל שהיתה מנתקת עצמה מיהודי הגולה, או שיהודי הגולה היו מתנתקים ממנה, כלומר ארץ כנען כשלעצמה בעיניי היא חיזיון מפחיד. כנראה שמדד השתייכותי הוא אכן החרדה לקיום היהודים בארץ־ישראל, והנכונות לקבל על עצמי אחריות, בכתיבתי ובמעשיי, להישגיה ולכשלונותיה, ליופיה ולכיעורה.

זכות נחלה לי גם באדמה: רבים מידידיי, שהיו קרובים לי פרק חיים קצר או לאורך שנים, אני יכולה לבקר עתה רק בבתי־קברות, בגבעת־חיים, בנאות־מרדכי, בדגניה, בקריית־שאול, בחיפה, פזורים על־פני הארץ. אך אני באה אליהם רק בעת טיול, כבדרך־אגב, כפי שאני מתעכבת לרגע אצל רחל המשוררת על שפת הכנרת או אצל ברנר ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.

רק בחלקה צבאית, בין השורות האינסופיות של קברים אחידים, וכל לוח עדות לחיים שנכרתו, להבטחה שלא מומשה, לתקוות שנמחקו, לצחוק שקפא, כל תל רווי כאב, חוסר־אונים, זעקה שלא נענתה. עול האחריות להמשך קיום העם היהודי בארץ־ישראל מוחץ, מפחיד.

רחוב שינקין

אהבתי את חיפה ורבדיה, אהבתי את הנמל וסביבתו, ריחות התפוזים והכוסברה והזפת, מסתורי האניות וסיפורי הימאים, צעקות הרוכלים, זרמי תאוות החיים הנדחסים לתוך אפיק רחוב המלכים. אהבתי את הר הכרמל, את מראה הים הנוצץ ביום שרב כמשטח כספית, את ריח האורנים, את נרקיסי הבר והצבעונים שפרחו במורדותיו באביב, את האווירה הביתית של שכונת אחוזה. ואף־על־פי־כן ידעתי שעליי לעזוב, כי טוב לי מדי בחיפה כאדם, ולא טוב לי כעיתונאית. חששתי שאם אשאר בה אני עלולה להסתפק בכבוד המקומי של כתבת בעיר קטנה. הרגשתי שלא חשוב מה שאכתוב מחיפה, אף את הכתבות הנפלאות ביותר, בעיני העורכים בתל־אביב הן תמיד ישאו את חותמת “נשלח מהפרובינציה”. עליי להיות בלב העניינים, במערכת בתל־אביב. ואכן, בשנת 1953, זכיתי להעברה, ככתבת “אמר” ו“דבר השבוע”, דרוכה לכבוש את מקומי תחת שמי שינקין.

המשכתי להחזיק בממלכתי על הר הכרמל, חדר הכביסה על גג בית אלבו, וחיפשתי חדר שכור בתל־אביב. תחנתי הראשונה היתה דירת משפחת בונדהיים ברחוב בן־יהודה, בחדר שהתפנה זמנית עד לשובו של דייר המשנה הקבוע מביקור בחוץ־לארץ. אדון בונדהיים היה מורה לעברית שהתפרנס בדוחק, גברת בונדהיים אפתה עוגות למכירה, כדי לסייע לקיום המשפחה וללימודי שני הבנים. הבית נשא עקבות זמנים טובים יותר בגרמניה, השכרת חדר ואף שניים לדיירי משנה היה כורח המציאות. את כללי ההתנהגות קבעה הגברת בונדהיים: אין שימוש במקרר (וכדי לא להביא אותי לידי פיתוי הוא ננעל על מנעול), אין ביקורים בחדר ואין מים חמים. ביום שישי, אחרי האמבטיה השבועית של הזוג בונדהיים, הותר לי להשתמש במים הפושרים שנותרו בדוד תמורת עשרים אגורות. אבל החדר היה קרוב לים, והים העניק לי תחושת חירות.

בדירת משפחת אולדק ברחוב יהודה הלוי, תחנתי השנייה, היתה האווירה מתירנית יותר. ללושה אולדק, שבעצמה עלתה לא מזמן מפולניה, לא היו דברות אל תעשי, ועזבתי רק כדי להגשים את חלומי: דירה משלי הצופה אל הים. לא היתה בה מרפסת המשקיפה על כל מרחבי הים, אבל אם הוצאתי את הראש מחלון חדרי ברחוב הירקון, מול מלון “דן”, יכולתי לראות פיסת ים בכיוון יפו. דירת רווקים בבית שזה עתה נבנה, חדר, פינת בישול, שירותים ומקלחת, הכל רק שלי, חדש, מעלה ריח של סיד טרי, תמורת דמי־כניסה של 2,000 לירות, שלא היו לי. לוויתי כספים, באמצעות “דבר”, בקרן הגימלאות המרכזית, בבנק, החזרתי את חדר הכביסה לבעל־הבית, ועברתי עם כל רכושי לתל־אביב. כתבתי עד שיצא עשן, בין השאר גם פירסומת למשחת־ידיים “ענוגה”, בערבים עבדתי כעוזרת לעורך הלילה, מלאת ביטחון ש“דבר” יידע להעריך את עבודתי, ולא ירחק היום שתועלה משכורתי הצנועה, ששולמה אז לפי דירוג אחיד, כלומר גובהה נקבע במידה רבה לפי גודל המשפחה והוותק, ובשניהם היה לי אפס.

אחד השיעורים הראשונים בתורת מאבק הקיום נוסח ישראל למדתי בסוף אותה שנה, כאשר שלושה כתבים צעירים, שנתקבלו למערכת קצת לפניי, זכו להעלאה בדרגה ולתוספת במשכורת, שעה שאני, שעבדתי בקצב מטורף, השקעתי בכתיבה את כל־כולי, נשארתי במקום שהייתי. נפגעתי עד עומק נשמתי – הפגיעה בלאוו־הכי – ופניתי אל חיים שורר, עורך “דבר”, כדי לתבוע את עלבוני. תשובתו היתה פשוטה בתכלית5: “הרי את לא באת בתביעות”. והוא צדק. אני, בתומי, הנחתי, שצריך להיות שכר לעמלי, שהעורכים אשר לא אחת הביעו את שביעות־רצונם מעבודתי, יידעו לתרגם אותה גם לשיפור תנאי המשכורת הזעומה, ללא תוספת שכר־סופרים, גם אם כתבתי שלוש־ארבע כתבות לשבוע. המסקנה: מי שלא צועק – לא מקבל. ואף־על־פי־כן לא למדתי לתבוע, לאיים בעזיבה למען תנאים טובים יותר ואף לעזוב, כפי שעשו רבים וטובים מבין אלה שהחלו את דרכם ב“דבר”. לא רציתי לעבוד באותו עיתון כמו רפאל בשן, שעמו התחתנתי בשנת 1954, כדי שהתלות המשפחתית במעביד אחד לא תהיה גדולה מדי, לא חשבתי לנכון ללכת לעיתון המתחרה לו, ידעתי להעריך את חופש הכתיבה שזכיתי לו במרוצת הזמן, לא מעט הודות לעקשנותי, את יחסי החברות במערכת “דבר השבוע”, את הקשר הבלתי־אמצעי עם הקוראים. נשארתי שלושים שנה. בגילגול הבא הייתי נוהגת אחרת.

מה שהציל אותי מניוון היה שינוי בדרך הכתיבה ובצורת המדור כל כמה שנים: כתבתי גם כתבות מורכבות, גם קטעי הומור קצרים, כתבתי ראיונות ודיוקנאות ופליטונים, זמן־מה הרביתי לכתוב על תיאטרון, ובתקופה אחרת הייתי גם בעלת מדור מסעדות (זולות לרוב, בגלל היעדר תקציב, עד שחליתי ברעלת קיבה), אספתי לי חומר על־פני כל הארץ, כתבתי על ספרים ועל אנשים, ושני הנושאים לא נגמרים אף פעם.

גם תל־אביב, שמעולם לא למדתי לאהוב אותה כפי שאהבתי את חיפה על יופיה, היתה מלאת סיפורים. מוכר הנקניקיות הממושקף בכובע הטבחים הלבן ליד מוגרבי עורר את סקרנותי במבט ראשון, משום שבהיעדר לקוחות ישב וקרא ספר, בגרמנית, כפי שהבחנתי. קניתי נקניקייה, פתחנו בשיחה, בגרמנית, כמובן, ובנוסף ללחמנייה ולחרדל קיבלתי מפריץ גרסטמן גם סיפור על הקריירה שלו כזמר אופרה בגרמניה. ללא מרירות, ללא טענות לאף אחד על ההסבה המקצועית. חלק גדול מיוצאי גרמניה באותה הסביבה היקית של רחוב בן־יהודה־שטראסה חיו אז, במחצית הראשונה של שנות החמישים, עדיין בדוחק, בצימצום רב, מתפרנסים ממה שניתן, שומרים על כבודם העצמי, על נימוסי העבר ובעיקר על התקווה: השילומים מגרמניה, הפיצויים על מה שנגזל מהם, ביצבצו באופק.

חנויות המזון, בתי־הקפה, כל רחוב בן־יהודה וסביבתו נשאו חותמת של עיירה גרמנית שמצאה את עצמה במזרח־התיכון, בבתים לבנים בעלי גג שטוח בין החולות. רחוב שינקין, משכן מערכת “דבר”, לעומת זאת, היה לב העיירה היהודית. ברחוב בעלי־המלאכה וברחוב יוחנן הסנדלר אכן יכולת למצוא את כל בעלי־המלאכה של העיירה, מתקן פרימוסים ומתקני מטריות, נשים מתקנות רכבות בגרבי משי ובגרבי הניילון הראשונים, אז עדיין יקרי־מציאות, מאחה חורים בבגדים, כורך ספרים, בעלי חנויות לספרים משומשים, תופר חולצות, חייטי תיקונים, מתקן תיקים ומזוודות, שענים וסנדלרים בכוכים זעירים בכניסות לבתים, רוכלי סידקית שראו עסק גם במכירת שני כפתורים, מוכרי גרעינים, בעלי חנויות מכולת זעירות דחוסות סחורה, צורפים, משחילת מחרוזות שנקרעו, מתקן שטיחים עושה את מלאכתו חורף וקיץ ברחוב, דוברי יידיש ואספניולית, כולם צמאים לעבודה, ללקוחות ולשיחה.

האווירה היתה ביתית: בסניף הבנק הפינתי, שם התחלנו לקבל את משכורתנו אחרי שקופאי “דבר” חדל לשלם אותה בשטרות ובמטבעות, בקפה “תמר” מולו, שרבים מלקוחותיו אכלו ושתו ורבצו בו בהקפה וכולם הכירו את כולם, בחנות התמרוקים של הגברת אלזה, בקיוסק של יצחק עם הגזוז החמוץ־מתוק והסנדוויצ’ים המפורסמים שלו. חנות היתה עדיין חנות ולא בוטיק, ספר היה ספר ולא מעצב־שיער, לעיתונאים לא היו מכוניות והם באו לעבודה ברגל או באוטובוס, והמיוחסים באו במונית ספיישל. עדיין היה ברחוב שינקין אטליז טריפה, שחי בסימביוזה מופלאה עם פקחי העירייה, ולא נראו חסידים במעילים שחורים בסביבה. שינקין עדיין לא היה In. מחלון חדרי במערכת “דבר השבוע” (שהתחלקנו בו שלושה בתוספת ארכיון התמונות; פריווילגיית החדר הנפרד היתה שמורה רק לעורך) בקומה הרביעית ראיתי את גגות בתי הסביבה על כל הצריפונים והחדרונים הארעיים שהוקמו עליהם על־ידי מחפשי פינה משלהם, נשים בכותנות לילה תולות כביסה, גברים יוצאים למרפסת בתחתונים, מפהקים. ומעל כולנו שמים כחולים. שכונה.

מאניצ’קה ביאליק גרה לה ברחוב מלצ’ט, עם מפיות רקומות צחורות על גב הכורסות; כשדיברה על בעלה מעולם לא אמרה חיים או נחמן, תמיד ביאליק, רגילה שפוקדים אותה, אבל בעצם רוצים לדבר עליו, המשורר הלאומי; צנועה, תמימה, עקרת־בית טובה, בעלת חוכמת־חיים של אשה שידעה את מקומה. מרבית הידידים מימי אודיסה כבר הסתלקו להם לעולמות אחרים, אבל כל ליל שבת היה מבקר אצלה י.ד. ברקוביץ', חתנו של שלום עליכם, מדי פעם היה בא גם משה אונגרפלד, ששלט שלטון יחיד על בית ביאליק ועזבונו, ולא שאל גם לדעת אלמנת המשורר, והגיעו אורחים מחוץ־לארץ, ומאניה תמיד מכינה תה כמנהג רוסיה, ומביאה בעצמה את הכלים ודברי המתיקה מהמטבח.

י.ד. ברקוביץ' היה גר מרחק הליכה קצרה ממנה, איש קשה, חמור־סבר, מרחיק את הבריות, ההיפך הגמור מכתבי חותנו, שאותם תירגם לעברית כמושל בירושתו. נחום גוטמן, בכומתה הצרפתית השחורה הנצחית שלו, היה עובר את שינקין בדרך מביתו הקטן ברחוב אחד־העם למערכת “דבר לילדים” ובחזרה; לפעמים הייתי באה אליו הביתה כדי לשמוע אותו מספר על זעקתו של ברנר בוועידת היסוד של הסתדרות העובדים, על עגנון, העלם היפה, על תל־אביב הקטנה הפיוטית שגוטמן המציא אותה. בין השאר העניק לי נחום עיצה שנזכרתי בה פעמים רבות, אף שלא ידעתי לנהוג על־פיה: לכתוב רק מתוך חדוות־יצירה, ולחדול אם הכתיבה הופכת לייסורים. כאשר אכל הדחפור את ביתם המשפחתי הקטן של נחום ודורה גוטמן על קרביו וכרעיו, ושירש את עצי הברוש והרימון כמו שיניים רקובות, כדי שייבנה על המגרש בית בן ארבע קומות, הרגשתי כאילו הרסו את שכונתי בשם הקידמה. הגוטמנים התמקמו בקומתו העליונה של הבית החדש, בדירה בעלת סלון וסטודיו עם כל הישגי הטכניקה המודרנית, אבל אני שמרתי טינה לעיר המוכרת את עברה בחופן זהובים. אנדה עמיר היתה אף היא גרה באחד־העם, בדירת קרקע, עם כלב תחש ומאות עציצים, באי־סדר בוהמי של משוררת, וגם אליה נכנסתי מדי פעם ובמשך זמן־מה, בעת איסוף החומר לביוגרפיה של אנצו סרני, אף לעתים קרובות, מפני שאנדה עברה אחרי מלחמת העולם השנייה במחנות העקורים בגרמניה, וחיפשה שם עדויות על שנתו האחרונה של אנצו במחנות ריכוז באיטליה ובגרמניה, ואת כל החומר שבידיה העמידה ללא סייג לרשותי, אף שבעצמה כתבה פואמה עליו.

יום יום, בשעה עשר בערך, היתה כל מערכת “דבר השבוע” יורדת לשתות קפה אצל שרה ב“תמר”, ושם, בתוך הרעש וההמולה, במקום בישיבת מערכת פורמלית, דיברנו על תוכן הגיליון הבא ועל ענייני עבודה, בתוספת חילופי רכילות יומית. גם את פגישות העבודה שלי קיימתי ב“תמר”, אבל בניגוד לאנשי עט אחרים, לכתוב ידעתי רק בבית. לפני השיבה הביתה ערכתי בשינקין את הקניות היומיות, שם מסרתי בגדים לניקוי אצל עודד, נעליים לתיקון אצל הסנדלר שהענקתי לו תואר פרופסור, ידעתי כל חנות וכל כוך של בעל מלאכה לכל אורך שינקין, ממש כמו ברחוב פראנצאוזסקה בדרך מבית ההורים לבית־הספר. לעומת פראג היה כאן הכל דחוס, צפוף, חסר אסתטיקה, מוזנח, מאובק, אבל נוח, חמים, משפחתי.

כנראה כדי לכפר על זניחת אידיאל החלוציות, או מתוך געגועים לטבע, או משום שהיו אלה נושאים שאיש לא חפץ בהם ולא היתה עליהם תחרות, הרביתי לצאת למשימות פסטורליות אל מחוץ לעיר, לרוב בליווי צלם, תחילה באוטובוסים, ומאוחר יותר בשיא המותרות דאז: בג’יפ הפתוח של בוריס כרמי, צלם “דבר השבוע” הקבוע. כתבתי על חיות ואנשים, על מה שהיו באותם הימים חידושים מהפכניים בחקלאות: גידול שמפיניונים בקיבוץ מצובה, פיטום אווזים לייצוא כבד במושב אודים. כתבתי על סם המבורגר, בעל חוות־ענק בדרום קליפורניה, שלימד את הישראלים לגדל כותנה בהשקיה, על חוות סוסי הרבייה שליד עכו, על גידול נוטריות בכפר רופין. מרדכי גלזנר, חבר הקיבוץ ממוצא צ’כי, תיאר בפני בהתלהבות את עתידו המזהיר של ענף הנוטריות. צניחת מחירי הפרוות בשוק העולמי הביאה לחיסול הענף בכפר רופין, ואני קיבלתי בדואר פרווה קטנה חומה, מזכרת לאותה הכתבה. שנים רבות היתה מונחת על שרפרף קש במקום כרית. על־פני הארץ היו מפוזרים מאות משוגעים לדבר אחד, נחושים בדעתם שאפשר לגדל אותו גם כאן: אורז בעמק החולה, טבק וירג’יניה בגליל המערבי, פירות נשירים בגליל העליון. תפוחי־עץ היו בראשית שנות החמישים מעדן נדיר עד כדי כך, שכתבי חיפה, בעת מסיבות עיתונאים על סיפון אניות זרות, היו מכניסים באין־רואים תפוח או שניים לכיסיהם, להביא אותם הביתה, ונתן אלתרמן כתב ב“טור השביעי” שלו, בעקבות דין־וחשבון על עיבוד הפרי הנשיר בשיטה אינטנסיבית, שיר על עץ תפוח: “יען כי לכל לב זכרונות ישירים/ הקשורים בענף הפירות הנשירים”.

לא היו בתל־אביב חנויות פרחים, ביום שישי נמכרו פרחים בדוכנים ברחוב: ציפרנים, סייפנים וקאלות, שלושתם פרחים קרים ולא אהובים עליי. כאשר החל גידול הגרברות הראשונות לייצוא, נסעתי לשרון קודם כל לראות אותן: שדה כתום, ורוד, צהוב, אדום, מהמם ביופיו. מצאתי בגידולי הבראשית הרפתקנות והעזה, תקוות ואכזבות, דרמה ונבואה (“עוד נגיע לכך שייצוא פרחים יכניס למדינה לא פחות מייצוא הדרים”, נשמע בשנת 1954 דמיוני יותר מחזון העצמאות הכלכלית). כיום שום שבועון או מוסף שבועי של עיתון כללי לא היה מפרסם כתבות על חקלאות אם אין בהן שחיתות או אסון טבע, התמוטטות כלכלית או התאבדות, פן לא ידברו עליהן במסיבות ליל שישי. גם אז, במחצית שנות החמישים, הן לא עמדו במרכז “דבר השבוע”, אלא בשוליו. ואף־על־פי־כן, פלאי החקלאות היו גדולים מפלאי הפוליטיקה, והישגי החקלאות לא נפלו מהישגי הצבא. כל השפע העצום הזה של ירקות, פירות, פרחים, כל ימות השנה, מלונים בחורף, עגבניות עמידות בחום הקיץ, תות־שדה מדצמבר עד מאי, סחלבים ופרוטיאות, פרחי גן־עדן ופרזיות, הכל החל בחזון, ביוזמה, בתחביב, בעקשנות של יחידים. רשום אצלי: נח נפתולסקי היה הראשון שניסה לגדל תות־שדה ובוטנים בארץ. נמשכתי אל ראשי חסה במקום אל ראשי מפלגות. איש לא הפסיד מכך.

הטוב כמשאלה

מדורי “יהיה טוב” נולד מתוך דחף שאין להתגבר עליו. בסוף שנת 1954 נתגלה למערכת “דבר השבוע”, לתדהמתה, שדן בן־אמוץ יחד עם “מה נשמע”, מדורו המשעשע, הפרובוקטיבי, המושך קוראים, המעורר הדים, עברו בחשאי ל“מעריב”. ולא עוד, אלא שעם כניסתו לאכסנייתו החדשה ראה דן לנכון, קודם כל, ללעוג לביתו הישן שגידל ורומם ופינק אותו על כל שגיונותיו במשך שלוש שנים. אחת הפגישות הראשונות עם דן בן־אמוץ במסגרת ישיבות מערכת “דבר השבוע”, שאליהן הייתי מגיעה מדי פעם מחיפה, השאירה בי רושם בל יימחה: כמנהג בית “דבר” הוגשו לישיבות מערכת תה או קפה ועוגות שמרים במילויים שונים, מספר הכוסות ומספר העוגות כמספר משתתפי הישיבה. ענייני דיאטה לא העיקו עדיין, ועוגה בחינם לא היתה דבר לזלזל בו. בפתיחת הישיבה שמתי לב לכך שכל העוגות שעל צלחת ההגשה נגוסות. “הייתי מוכרח לטעום את כולן, כדי לדעת איזו הכי טעימה”, הסביר דן בחיוכו המקסים, שלא עבד עליי. אני, המרובעת הנצחית, הייתי מ־זו־ע־ז־עת. העט המושחז שדן תקע אחרי עזיבתו ב“דבר השבוע” פגע גם בי, שהאמינה בנאמנות. בתשובה לשאלה “מה נשמע” עניתי ב“יהיה טוב”. יתכן שבמקום לשמור על זיכרון רגליו היחפות המלוכלכות של דן הייתי צריכה להיות אסירת־תודה לו: אלמלא עזב, לא הייתי זוכה מהר כל־כך למדור אישי שבועי ב“דבר השבוע”. מצד שני, אילו נשאר, אולי לא הייתי דנה את עצמי לשנים רבות כל־כך של בדיחות־דעת ומעטה־קלילות.

לאנשים פשוטים כרחמים מזרחי, מוכר התבלינים המתגעגע לירושלים העתיקה שמעבר לגבול, התייחסתי בחיבה ובהבנה, אולם כתיבה על בעלי־שם ובעלי אמביציות חייבה אותי, כיאה להומוריסטית, לשנינות עוקצנית מלגלגת. כאשר נציג משרד החוץ ביקש אותנו, את רפאל בשן ואותי, לארח בביתנו למחרת מצעד העצמאות 1955, שנערך בחיפה, סופר אמריקני בשם ליאון יוריס, שבא לישראל לאסוף חומר לספר, הסכמתי ברצון: הנה, נושא ל“יהיה טוב” במשלוח הביתה. יומרתו של יוריס, שעד אז נודע בעיקר כמחבר “זעקת הקרב”, רומן על חיילי המארינס האמריקנים בימי מלחמת העולם השנייה, עוררה בי חיוך סלחני: היתה לו כבר נוסחה מוכנה מראש איך לכתוב רב־מכר עולמי (שם המבצע הזמני היה אז “החלום הגדול”) על נושא ישראלי, רומן, שאם כי לא נכתב עדיין, כבר נקנו זכויות ההסרטה שלו על־ידי חברת “מטרו־גולדווין־מאייר”, ספר שיהיה בו, לדברי מחברו לעתיד, הכל: מעפילים, שלטון המנדט הבריטי, הקמת המדינה, מלחמת השיחרור, אהבה בין יהודי ללא יהודייה, שנות העלייה ההמונית עם פלש־באקים למחנות ריכוז, לעלייה שלישית, ספר בלי “ציונות”, אך על אנשים מעניינים בארץ מעניינת, רומן המיועד, כדבריו6, “לאיש האמריקני הקטן בעיירה הקטנה בעלת האופק הקטן”. בקיצור, אותי יוריס הצחיק, גם בהתפעלותו מן הישראלי הצעיר (“איזה בחורים! ענקים! אפילו למארינס אפשר לקבל אותם!”), גם בלוח־הזמנים שקבע לו: שלושה חודשים לאיסוף החומר, שמונה חודשים לכתיבת הספר, ארבעה חודשים לכתיבת התסריט. “איזה שוויצר”, קבעתי אחרי שיוריס עזב בשעת לילה מאוחרת. השם הסופי שהעניק ליאון יוריס לספר ולסרט היה “אקסודוס”, והוא עשה למען ישראל יותר מרבבת פקידי הסברה. מחקתי את החיוך מעל פניי.

גם בחור בשם יעקב גיבשטיין מראשון־לציון, שקרא לעצמו אגם, בידח אותי, כאשר נפגשנו בשנת “יהיה טוב” הראשונה בווילה של אפרים אילין שעל הר הכרמל, שם הציגה הגברת אילין את יצירות קרוב־משפחתה. אותו אגם טען באוזניי, שהוא־הוא מחולל המהפכה הגדולה בעולם הציור מאז פאולו אוצ’לו במאה ה־15: הוא משחרר את התמונה מכבלי הזמן. לשם הבהרה: רמבראנדט צייר את אשתו רוחצת רגליה בגיגית, נאמר בשעת בוקר, במצב־רוח עליז – וכזאת היא תישאר עד סוף הדורות. אך יצירותיו של יעקב אגם בתנועה מתמדת, מעין פרפרטואום מובילה אמנותי, שאפשר לשנותן בכל רגע. אני ראיתי לפניי בעיקר לוחות שחורים עם שורות של חורים ובתוכם תקועים פה ושם מסמרים צבעוניים. כל אחד יכול לבחור לו את החור המתאים לו, להזיז מסמרים ולשנות את מיקומם, להיות שותף לחוויה האמנותית, הסביר לי האמן, שדיבר בבוז על איזה דגנראט מקאראקס, כיסיו מלאי כסף, שקונה ממנו תמונה בשביל דירתו הדגנראטית, כדי להציג אותה בפני חבריו הדגנראטים, ומשלם פי שלושה משהיה מקבל פיקאסו כשהיה בגילו של אגם. התייחסתי לשחצנות הבחור באירוניה הראויה לה, על־אף החשש הקל שביום מן הימים, אם וכאשר יתגלה שאגם אכן אותו גאון כפי שיעקב גיפשטיין מעיד עליו, אני אצטרך לבלוע את דבריי יחד עם אותם מסמרים צבעוניים מגוחכים.

נימת הלעג המתנשאת, שהיתה בעיניי בראשית דרכי כבעלת טור הומוריסטי חיונית למקצוע, חיפשה לה יעדים: בעת ביקור בביתם של ויליאם וליה ואן־ליר על הר הכרמל, יותר מאשר בתוכניות הזוג ואן־ליר להקים מועדוני סרטים בישראל ולהקרין בהם סרטי מופת, מאבקו בביורוקרטיה ובצנזור הסרטים, עניינו אותי רשת דייגים במקום חלון על החלון המשקיף על כל מפרץ חיפה, חתול סיאמי העונה לשם זיזי, קערת נחושת עם פיסטוקים, שמלתה השחורה וגרביה האדומים של ליה ואן־ליר, וכיווץ שקראתי על עושר רק בספרים, נראו לי אלה כסממני החיים הטובים של מיליונרים. הזוג ואן־ליר אכן השקיע את מיטב מרצו וכספו בטיפוח תודעת הקולנוע הטוב בארץ, ואני השתחררתי תוך זמן קצר מצלו של האח דן הגדול, צימצמתי את מימדי “יהיה טוב” מעמוד שלם לחציו, והשכלתי שאפשר לכתוב הומור גם בלי רשעות.

משום שהיתה לי רק מכונת כתיבה קטנה בשם “בייבי” כתבתי פליטונים קצרים על ענייני יום־יום, שעיתונאים רציניים לא נתנו עליהם את הדעת: על אהבת ביקורת בתנאי שהיא חיובית, על לבטי מתן דמי־שתייה, על בית־הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, על סינמה של בוקר, קטעים שנכתבו מתוך ראייה בוחנת, בנימה מהורהרת, בחיוך שבא מידיעת העצב, מתוך הנחה שעל אכזריות הקיום למד כל אדם על בשרו, ולא זקוק לתוספת דיכדוך מצדי, ועליי לספק לקוראים מעט ישועות ונחמות של שותפה לתלאות החיים.

ביקשתי שהמאייר הקבוע של “יהיה טוב” יהיה זאב, הלא הוא יעקב פרקש, דהיינו פרקש ינא, שעלה ארצה בשנת 1949 כמוני, וגישתו לחיים נראתה לי קרובה לגישתי; אותה אופטימיות כרונית, שגם ניסיון החיים לא יכול לה. זאב היה מגיע לכרך מפרדס־חנה, שם עבד כפועל בניין, לבוש מכנסי חקי קצרים, תיק ציורים ביד, ביישן וצנוע, מבקש לכבוש את מקומו כקריקטוריסט פוליטי בעיתונות העברית. כאשר כתבתי לראשונה על זאב, אחרי עשר שנות עבודה משותפת ב“דבר השבוע” וידידות שאינה זקוקה למלים, לא הצלחתי למצוא בו מגרעת: בחור חייכני שאין לו חולשות, לא מעשן, לא שותה, לא מתעצבן, לא מתרגז, לא מחפש תככים, לא מרכל, אוהב עיתון, אוהב תיאטרון, אוהב ספורט, אוהב אנשים. לגנותו העיד רק שנולד בכפר הונגרי בשם אדוני, ושהתחיל להקריח.

מדי פעם, בעיקר לקראת מועדים לשמחה, כתבתי מיני פירושים הומוריסטיים לסיפורי התנ“ך, על קראיה ויפקד, שני מרגלים ממטה בן־נון נחבאים בהרי יריחו ביום חמסין, המטיל עליהם מרה שחורה אשר לטיבה של הארץ המובטחת; על אחיסמר, פועל בבית־חרושת ללבנים ברעמסס, המספר לאשתו אסנת בסוד את אשר שמע ממקור מוסמך: “מחר זזים. משה קיבל היתר יציאה קולקטיבי בשביל כל עם ישראל”, ועל פחד העזיבה המוכר הנופל עליהם. פרץ סנדלר, איש יודע ספר, אחד מיושבי הקבע בקפה “עטרה” שברחוב בלפור בחיפה, טען כנגדי שאני מחקה את איציק מאנגר. לא ידעתי במה פשעי: עד אז לא שמעתי על סופר בשם כזה, לא כל שכן קראתי את סיפוריו. אם חיקיתי מישהו ומשהו, הרי היו אלה ה”אפוקריפים" של קארל צ’אפק.

בעיניי היו קטעי “יהיה טוב” – לא כולם, אבל חלק מהם – יצירות שטעמן לא נפגם כעבור סוף־שבוע, ושראוי להן יותר מאשר חיי זבוב־חד־יום. ומעבר לכך היתה כאן התשוקה הכבירה להיות בעלת ספר משלי, גולת הכותרת של כל מאוויי. כאשר צברתי חמש שנות “יהיה טוב”, התחלתי לחזר אחרי הוצאות הספרים. ניסיתי את מזלי בבית “דבר”, שבאותן השנים היה מוציא מדי פעם ספרים במהדורה משלו. הומור אינו שייך לנכסי צאן הברזל ש“דבר” מעוניין להעניק לקוראיו כשי לחגים, הבהיר לי החבר ענבי, איש הכספים. לא הרחק מ“דבר”, ברחוב מזא“ה, שלעולם לא אדע לאיית את שמו מבלי לבדוק תחילה במפת העיר, שכנו משרדי הוצאת “יבנה”, שלבעליו, יהושע אורנשטיין, יצא שם של סוחר נוקשה וקפוץ־יד. מר אורנשטיין לא רק הכיר את “יהיה טוב” מקריאה שבועית, אלא הסכים, כמעט ללא מאמץ שיכנוע מצדי, לכנס מבחר מן הפליטונים בספר. שימחתי לא ידעה גבול, לחצי רגע, עד שבעל “יבנה” הסביר לי את סיבת נדיבות־לבו המפתיעה: בשנת הכספים השוטפת הרוויחה הוצאתו כסף רב, בעיקר על פירוש קאסוטו לתנ”ך ועל ספרי לימוד אחרים, ודרושים לו כמה ספרים שאין להם סיכוי לתפוצה גדולה, כדי שיוכל לרשום בספרי החשבון גם הפסדים. On this happy note נפרדנו, עד להגשת כתב־היד. אלוהים העניש את הוצאת “יבנה”: “יהיה טוב” נדפס בארבע מהדורות, ואורנשטיין המסכן אפילו הרוויח עליו. ראוי לציין שבניגוד למרבית המו“לים שעמם עבדתי מאז, שילמה הוצאת “יבנה” את שכר הסופרים בדייקנות, במועד, ללא תזכורות, ללא צ’קים דחויים, ויהושע אורנשטיין אף עזר לי בהלוואה בעת מצוקה כספית. גם כרך ההמשך ל”יהיה טוב", בשם “חצי נחמה”, לא גרם לאורנשטיין להפסדים המיוחלים. יש אנשים שפשוט אין להם מזל בחיים. אם הם רוצים ואם לא רוצים, הכסף נדבק אליהם.

*

לא בחרתי בשם “יהיה טוב”. הוא התבקש מעצמו, ואף־על־פי־כן הוא התאים במידה רבה לטבע שלי. לא שהאמנתי בלב שלם שהעתיד באמת יהיה טוב יותר מן ההווה, אלא שכל חיי נכספתי לאותו הטוב המעורפל בלי אמונה שאכן יגיע. מכאן נטייתי להתעלם מסימני אזהרה, לעצום עיניים ולהיכנע למשאלות־לב, לא רק בנישואים ובאהבה, אלא גם ביחסי לישראל. אני זקוקה לחיוב מתוך ידיעת השלילה, לתקווה מתוך אימת הייאוש, נלחמת על אופטימיות מפני שקל כל־כך לנבא שחורות. יתכן כי שורש הדבר באותה תמימות בסיסית שלי, שאפשר לקרוא לה גם היעדר אינטלקט, ובמזון הספרותי שעליו גדלתי.

אף שבבית הוריי ניצב ארון ספרים בעל דלתות זכוכית, תוכנו נשאר כמעט ללא שינוי לאורך שנים. את הקריאה השוטפת סיפקה להוריי ספריית ההשאלה בבנק שבו עבד אבי. בארון השחור עמדה שורה של כרכים אחידים גדולים בעטיפה רכה כחולה, כתובים באותיות זרות, שאותם הביא עמו אבי מן השבי הרוסי, ואני נוטה להאמין שהיו אלה כתבי המהפכה. הארון היה מחוץ לתחום לגביי, אך מדי פעם, כאשר הייתי לבדי בבית, הוצאתי ממנו ספר וקראתי בו בחשאי: זכור לי סיפור אהבה בין איש הולנדי לילידת אחת המושבות בשם “ימי האושר של ואן צאנטן” וספר מסעות טרמפים על־פני אמריקה שנקרא “בספינות, על מסילות וצמיגים”, שניהם בגרמנית. ברכושי היו בעיקר חמשת כרכי “ביבי” לקארין מיכאליס, שחזרתי וקראתי בהם פעמים רבות. שאלתי ספרים לא רק בספריית הילדים הציבורית, אלא בכל מקום אפשרי, ובתוספת קראתי רומנים בהמשכים שהופיעו דרך קבע בעיתונות היומית. ספרים היו באותם הימים עדיין יקרי־ערך, רוב הנשים גזרו את קטעי הרומנים בהמשכים שמתחת לקו, חיברו אותם בחוט והעבירו מיד ליד. בהתאם לרוח הזמן לא היו בהם תיאורי מין מעבר לנשיקה הארוכה הגואלת, ובעיקר – על־אף כל התלאות שהיה על הגיבורים ובייחוד הגיבורות לעבור – הסיפור נגמר תמיד בטוב. על־פי השם זכור לי מן הרומנים בהמשכים רק “הייתי נערה מכוערת” לאנמארי סלינקו, וניתן להבין מה תוכנו: אגדת הברווזון המכוער בטיפול קוסמטי. שתיתי אותו בצמא.

מבנות־דודותיי שאלתי את כל כתבי סופרת רוסית בשם צ’ארסקה בתרגום צ’כי, שעלילתם התרחשה בימי הצאר, וסופר בהם על נערות המתחנכות בפנסיון לבנות ועל קאדטים בבית־ספר צבאי, על אהבה ממרחקים, במכתבים חשאיים, על נשפי ריקודים ומבטים גנובים. שווי־הערך הגרמניים לסיפורי צ’ארסקה נקראו “אגודת צלב הכסף”, שגם הם התרחשו בימי הקיסר, ובנוסח מודרני יותר “העקשנית”, (“Trotzkopf”) ו“ילדת התפנוקים” (“Nesthaeckchen”). המשותף לכל עשרות הכרכים היה עלילה שהובילה דרך גיא־מכשולים אל הסוף הטוב הבלתי־נמנע. משם היתה זו רק קפיצה קטנה לספרי הדוויג קורטס־מאהלר, אף הם מעוגנים בזמנים של תהום המעמדות, שרק האהבה יכולה לו, לרוב אהבה בין מחנכת ילדות ענייה, לעתים בת למשפחת אצולה שירדה או נושלה מנכסיה, לבין בן משפחת המעביד העשירה והמיוחסת, או אב הילדות עצמו, אלמן חמור־סבר, לכאורה. להפתעתי גיליתי לא מכבר, שקורטס־מאהלר מתה רק בשנת 1950, בברלין, בגיל שמונים ושלוש, אף שלדידי היתה שייכת למאה הקודמת, ולזכותה צוין שסירבה לדרישות המשטר הנאצי להעביר את סיפורי האהבה שלה שנשאו שמות כמו “רק מי שיודע כיסופים” או “מה כבד לבי המסכן” לעידן הרייך השלישי. היא כתבה בשביל הכובסות, התופרות, הטבחיות, הנשים הכלואות בביתן, את אגדות־ליכלוכית בלבוש מודרני, שמתמהמהות להתגשם במציאות. גם על אוגניה מארליט, אף היא בעלת פופולריות עצומה בקרב הנשים, תמיד אפשר היה לסמוך שהרע – שחור, מוגדר וברור – יובס על־ידי הטוב הצחור.

לא התעכבתי על מלים, על משפטים, נגרפתי עם העלילה, בלעתי עמוד אחרי עמוד עד לאנחת הרווחה: הכל נגמר בטוב. חיסלתי את כל ספרי קורטס־מאהלר וחברותיה לעט ועברתי לג’ק לונדון, שכל כתביו בכריכה אחידה קישטו את ארון הספרים בחדר העישון המרוהט רהיטי עור בווילה של הדוד ארתור, אל עולם אכזרי וקשוח, שבו לרוע גוני־גוונים והוא לא תמיד בא על עונשו, ויותר לא פניתי אחורה. לא חזרתי עוד אל הרומנים לנשים, גם בגילגולם האנגלי המתוחכם והעדכני יותר, אך כנראה שמזרעי הקיטש בשנות פתיחות־הנפש נבטה הכמיהה, לאוו־דווקא לסוף הטוב של החיים באושר ובעושר, אלא לחסד, להצלה, הנטייה לבקש את האור מתוך ידיעת החשכה, לחוסר היכולת לשאת ייאוש.

שמות

השארנו את האמלט, גרטרוד וקלאודיוס מוטלים בדמם על בימת תיאטרון “אולד־ויק”, ויצאנו לליל נובמבר סגרירי כדי לתפוס אוטובוס הביתה, לרובע סנט־ג’ונס־ווד. ברחוב, באוטובוס, מכל קיר, הידהדה אליי המלה murder, הנה, מה שהצגת תיאטרון סוחפת מסוגלת לחולל, כאילו היא נמשכת גם בחוץ, כאילו כל האנשים מסביב שותפים לעוצמת החוויה. כאשר פתחתי בבית את מקלט הטלוויזיה. הבנתי את הסיבה: ג’ון קנדי נרצח בדאלאס.

לא אוכל להרשים איש ברשימת גדולי העולם, שעמם נפגשתי, לא אוכל לכתוב זכרונות על “קנדי כפי שהכרתיו”, לא לנתי בבלייר־האוז, לא הוזמנתי לארמונות רודנים, לא נתלוויתי למסעות ראשי ממשלה. אחרי שלושים שנות עבודת כתבת לא אוכל להציע אלא אותו זיכרון חד משנת 1963, כאשר רפאל בשן ואני שהינו בלונדון ככתבים. מעולם לא הייתי קרובה למוקדי הכוח, לא שימשתי כתבת מדינית. גרוע מזה: אם כבר ראיינתי אישיות פוליטית, שמר זכרוני ההפכפך רק על פרטים שוליים, על מיני הבזקים, על תמונה רגעית. כאשר באתי ביולי 1970 לראיין את בן־גוריון על קשריו עם אנצו סרני, היה מצונן, ושכב, בבגדיו, מכוסה שמיכה, בחדר השינה הספרטני שלו, בקומה הראשונה של ביתו ברחוב הקרן־הקיימת בתל־אביב. על־פי שמועה הוחזר אנצו סרני בשנת 1937 משליחותו מטעם “החלוץ” בארצות־הברית בגלל גישתו הפייסנית לשאלה הערבית, שלא תאמה את קו מפלגתו, מפא"י, ותמיכתו במדינה דו־לאומית. שאלתי את בן־גוריון מה האמת בדבר, אך למשמע מלות־המפתח “שאלה ערבית” פתח בשטף על פגישותיו עם מנהיגים ערבים, והשם אנצו סרני כבר לא הועלה במשך השיחה. המעציב מכל: אינני זוכרת מאומה מהנאמר, רק את האוויר הדחוס בחדר שחלונו סגור, וריח הזיעה של איש זקן, חולה ובודד, שנתיים אחרי מותה של פולה. תקף אותי כאב־ראש עז וזינקתי לשירותים, כדי להקיא.

מה עושים עם זיכרון כזה? בן־גוריון אוכל פילפל ממולא בחדר האוכל של קיבוץ שדה־בוקר, מסיים ראשון מבין היושבים ליד שולחנו ומחכה בחוסר־סבלנות למפגרים בקצב האכילה שסביבו, כדי להסתלק. בן־גוריון מקבל בביתו בתל־אביב משלחת הורים שכולים של מלחמת סיני, ומסביר להם את הצלחת מבצע קדש, שבו נפלו רק 150 חללים. ה“רק” הזה נשאר חרות בזכרוני, ופני ההורים, שמתוכם מדברת הערצה מהולה בכאב. בן־גוריון שולף ביד בטוחה ספר שנזכר בו מבין אלפי הספרים שבארונות לאורך הקירות7, כשבאתי לראיין אותו על מדרשת שדה־בוקר שזה עתה הוקמה. כדי לדעת מה שנאמר באותה הזדמנות, אני חייבת לקרוא את רשימתי מאז, אבל על תמונתה של פולה, המראה לי בגאווה את הלבנים והנעליים המסודרים בארון, המבקשת לדעת למה יש לי רק בת אחת, על הנימה הסלחנית בקולו של בן־גוריון כשהוא מדבר אליה, על אלה שמר זכרוני המשונה כאילו הם העיקר.

ככתבת־לכל־עת נשלחתי לכסות סימפוזיון שנערך ב־1953 במכון ויצמן ברחובות ליום השנה הראשון לפטירת חיים ויצמן, בהשתתפות גדולי המדענים דאז: נילס בור, ליינוס פולינג, ארנסט צ’יין. בהפסקות בין ההרצאות הצלחתי לתפוס אותם לשיחה חטופה. זה שיראת־הכבוד כמעט חנקה את גרוני, ניחא, אבל מה אני זוכרת? את עיניו הבהירות, את חיוכו המקסים של ליינוס פולינג, קופץ בשובבות מעל גדר חיה, לא את דבריו על פיענוח המבנים המולקולריים. רשום אצלי מה שאמר לי על תגליתו: “באביב 1947 הייתי באוקספורד, שכבתי על המיטה באפס מעשה, השפיע עליי מזג־האוויר האנגלי הגשום. פתאום אמרתי לעצמי: מוטב שתחשוב קצת במקום לבזבז את הזמן סתם. התחלתי לקפל ניירות, וזהו”. פשוט לגמרי. אולי ריחם פולינג על מבוכתי. מן הפגישה עם פרופסור צ’יין, בעל פרס נובל על בידוד הפניצילין בצורתו הכימית הטהורה, זכורה לי אנגלית במבטא זר, נוכחות בימתית, רעמה שחורה, ומסרק שהוציא כדי לעבור בה במהירות כאשר נתבקש להצטלם. איפה גדולת האיש שמיליוני בני־אדם חייבים לו ולפלמינג את חייהם? למה יש לי זיכרון לקטנות?

את מרטין בובר באתי לראיין על ראשית האוניברסיטה העברית, יובל שנים לפתיחתה, ועל חוברת שפורסמה בשנת 1902 בדבר הצורך במוסד ללימודים גבוהים בארץ־ישראל. היו חילוקי דעות בין ויצמן לבובר על תפקידה העיקרי של האוניברסיטה לעתיד: בובר סבר, בניגוד לויצמן, שהיא נועדה בראש וראשונה לסטודנטים היהודים בעולם ולצרכי היישוב שיגדל, ולא למחקר לשמו, שעליה להיות בעלת גישה חדשה ליהדות כאל גוף חי, ולא כאל אנטומיה של גוף מת. לקראת סוף השיחה שאלתי את בובר, למען עצמי, למה הדור שלנו חומרני וחסר־אמונה, והוא ניחם אותי, שאהבה איש לרעהו זאת האמונה, ובלעדיה הכל רק פולחן ריק, שבעוד עשרים או שלושים שנה ישתנו פני הדברים, החומרנות תיעלם, והדור הצעיר יחפש ערכים אחרים. זה על־פי הרישום. בזיכרון רק עיניים חומות חודרות, טובות, יהודיות, קול עמוק, ההמיה שבדיבור, השאלה החוזרת: את מבינה?

שנים עבדתי עם נתן אלתרמן באותו עיתון. מדי פעם הייתי נתקלת בו כאשר היה מגיע לדפוס “דבר” כדי לקרוא את הגהות “הטור השביעי” השבועי שלו, אמרתי תמיד כעין שלום מבויש, מימיי לא החלפתי איתו מלה. ליום־הולדתו החמישים באוגוסט 1960 כתבתי כתבת דיוקן, על־סמך מפגש סודי עם רעייתו רחל מרכוס, ראיונות גלויים עם ישראל זמורה וזאב יוסיפון ושיחות עם חברים מקפה “כסית” ועם פועלי דפוס “דבר”, שכולם ביקשו להישאר בעילום־שם מפחד חמתו של אלתרמן, ששמר על פרטיותו בקנאות ושנא מראיינים וליטראטים. אחרי שהראיון התפרסם טילפן אליי אלתרמן, הודה לי על הרשימה, ואמר שישתדל להיות כפי שתיארתי אותו. הרגשתי כאילו קיבלתי ציון לשבח. כיום אוזני קשובה יותר לאירוניה הדקה שבהערה. מימיי לא היה עולה על דעתי לחפש הזדמנות לשבת, ולו פעם אחת ויחידה, עם חבריו ליד השולחן המהולל ב“כסית”. ידעתי את מקומי.

הדברים לא השתפרו עם הזמן. בשנת 1991 תירגמתי מצ’כית לעברית מבחר מסות של ואצלאב האוול, נשיא הרפובליקה הצ’כוסלובקית. קיבלתי פנייה שהיתה כתובה על נייר מכתביו האישי, שעליו התנוססה חתימתו בדיו ירוקה ולצדה לב מצויר באדום. תוכן המכתב היה, איפוא, שאקח על עצמי את התירגום מצ’כית לעברית, כדי שהדברים לא יתורגמו מתרגום גרמני. התגאיתי במכתב, אף שנכתב בידי מזכירתו לענייני ספרות. הספר יצא לאור באוקטובר, לקראת ביקורו של הנשיא חיים הרצוג בצ’כוסלובקיה לציון חמישים שנה לראשית הגליות יהודי פראג. אני שהיתי בצ’כיה עוד לפני־כן, ולא הספקתי לראות את מהדורת הספר העברית אחרי הדפסתה. בקבלת־הפנים החגיגית מטעם שגרירות ישראל בפראג, בארמון ואלדשטיין העתיק, הוביל אותי הנשיא הרצוג אל האוול כדי להציג אותי בפניו כמתרגמת שלו. האוול עמד מוקף מעריצים שביקשו להביע את אהדתם, ומפניו דיברה נחישות לשאת את עול לחיצת הידיים וחילופי דברי הנימוס הסתמיים, כנדרש מנשיא, אף שניכר עליו שהיה מעדיף להיות הרחק מכאן. האוול הודה לי על עמלי, ולפני שהספקתי לומר את כל דברי החוכמה העילאיים שהכנתי לי לאותה הזדמנות, נדחקה מישהי אחרת אליו, ושירתי באמצע נפסקה. רק למחרת הגיע אליי עותק של “העולם נברא במאמר”, ונוכחתי לדעת שבשמו הצ’כי של הספר – Na počátku bylo slovo – בעמוד השער הפנימי נפלו שלוש שגיאות בארבע מלים. ואלה המלים היחידות שהאוול היה מסוגל לקרוא. ביקשתי את נפשי למות. נשארתי בחיים. עד כאן האוול כפי שהכרתיו.

היו גם ימי התרוממות הרוח ושמחת החיים, מסיבות העיתונאים בימי המהפכה בדצמבר 1989, כאשר האוול עמד בראש “הפורום האזרחי” ולבש עדיין מכנסי קורדרוי, חולצת פלנל משובצת ומעיל רוח מרופט ולא חליפה כהה, ואני אחת ממאות הכתבים מכל העולם שנשלחו לכסות את חילופי המשטר, כאשר הכל עדיין היה בהתהוות, והרפובליקה הצ’כוסלובקית ברוחו של מסריק עמדה לקום לתחייה. אבל גם אילו הצלחתי אז לראיין את האוול בתוך כל המערבולת ראיון נפרד, והוא היה עונה לי על שורה של שאלות מוכנות מראש, ספק אם היו לכך השלכות על יחסינו. רק פה ושם נוצרת בעת ראיון תחושה של קירבה הדדית, רצון להמשיך בקשר – לא כשני בעלי תפקיד, הכרוכים בהתחשבות באקטואליה ובכורח למשוך את עניין הקוראים, אלא כשני אנשים שמצאו נימה משותפת. זה קרה לפעמים, לאוו־דווקא עם נושאי־השררה.

כאשר הוקם בראשית שנות החמישים בית־החרושת לבירה “אביר”, התבשר הציבור הישראלי שהובא ארצה אנטונין מסריק, מבשל בירה בעל מוניטין בינלאומי. די היה בשם מסריק כדי להביא אותי ככתבת “אמר” לחולות דרום נתניה: אכן הוא היה בן־אחיו של הנשיא תומאש, בן־דודו של יאן, שר החוץ האחרון של הרפובליקה לפני מיגורה בידי הקומוניסטים. אנטונין מסריק, המכונה טונדה, היה בעל דמות מרשימה: גבוה, שמן, בעל לחיים סמוקות, שופע הומור, אוהב לאכול, גומע בנחת את מה שבישל. למרבה הפליאה היה טונדה – בעיניי הצ’כיות בהתגלמותן8 – נשוי ליהודייה אנגלייה שומרת מצוות, “א־כשירע” כהגדרתו, שאותה הכיר בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר בישל בירה במנצ’סטר. בחיוך סיפר לי על בהלת הוריה כאשר שכח את עצמו וחתך בביתם חתיכת בשר חזיר מעושן. ומה עשו הם? תחבו את הסכין ואת המזלג לאדמה! כאילו זו נקייה יותר משינקן.

ארבעים שנה עבודת בירה, מהאקדמיה לבישול בירה בווינה למבשלת שיכר “דה פירמיד” בקהיר, ומשם, אחרי אינטרמצו בחזית כחייל הקיסר פראנץ־יוזף, לברוג', אל הפלמים שיודעים לשתות. ואחר־כך לקזבלנקה, למבשלת “דרייפוס”, ושוב צבא, כקצין תותחים בצבא הצ’כי החופשי, אנגליה, ומשם, בגלל מזג־האוויר הערפילי ואנגינה פקטוריס שממנה סבל, לנאירובי, שבה הסטייקים כמו צלחות. שם שמעו עליו אנשי “אביר” והביאו9 אותו ארצה. וכאן הוא ישב בנובמבר 1953, שומר, כהגדרתו, על הקילומטר ה־24 בכביש תל־אביב־נתניה, ולא זז משם עד שלא תגיע מכוניתו באנייה. הכרס, הלקוח הטוב לשיכר שבישל, לא התאימה לנסיעה באוטובוס. לדעתו לא ידעו הישראלים לשתות, והדבר לא הפליא אותו בכלל: לבנייה, קישואים ופילפלים לא סופגים את הבירה כמו צלי חזיר או חתיכת שפק הגונה.

חזרתי לבקר את טונדה מסריק, כבר לא לצרכי כתיבה. הוא ניסה לקרב אותי אל ממלכת הבירה, מסביר לי חשיבות טיב המים והכישות; אף מסר לידי מאמר על 3,000 שנות תולדות הבירה שכתב. מתוך אהדה אליו הצלחתי להתגבר בעת כל ביקור על כוס בירה אחת. אחרי לידת טלי הופיע טונדה בדירתנו השכורה שעל הר הכרמל עם ארגז בירה שלם, ושתינו לחיים ועוד לחיים. מכונית לא היתה לי, תינוקת בבית, עבודה מעל הראש, שעתי לא היתה פנויה לביקורי ידידים ממרחקים. בקיץ נסע מסריק עם אשתו, שמעולם לא הוצגה בפניי, לחופשה משפחתית לאנגליה. על סיפון האנייה מת מהתקף לב. אינני יודעת איפה נקבר. בירה לא למדתי לשתות עד היום, אבל כל פעם שאני חושבת על טונדה, אני מחייכת לי. באופן אובייקטיבי, על מה החיוך? הוא היה אז גולה ממולדתו, שמחקה את השם מסריק, חשוך־ילדים, חולה לב, ללא ידידים, מנותק מן העולם בחולות נתניה. אבל חיוך, כמו אהבה, אינם בנויים על היגיון. כך הוא נשאר בזכרוני: מרים כוס בירה ומחייך – "!Na zdrávi, dceruško ".

את דודו של טונדה, הנשיא מסריק, דווקא הכרתי או, ליתר דיוק, הוא הכיר אותי. אני עצמי לא זכרתי את המאורע, אבל הוריי חזרו וסיפרו לי: תומאש מסריק, אז כבר מעל גיל שבעים, גוו כסרגל, לבוש תמיד כעין מקטורן צבאי, נהג לרכוב על סוס בסביבות ארמון הראדצ’אני. הוריי עמדו לצדי הדרך בין אזרחי פראג שהריעו tatíček (“אבאל’ה”) מסריק. אבא הרכיב אותי על כתפיו, ואני ניפנפתי לנשיא, והוא חייך אליי וניפנף לי חזרה. מאז לא נפגשנו. בספטמבר 1937 נכנס המורה לצ’כית בוכה לכיתה: מת טאטיצ’ק מסריק. הדבקנו את תמונתו במחברת, בתוך מסגרת שחורה, כתבנו חיבור עליו, וכל בית־הספר יצא למחרת לארמון, לעבור ליד הארון. חיכינו שעות על שעות בתור המשתרך, בסבלנות, מתוך צער כן. כאשר עברה הלוויה ברחובות פראג בדרך לבית־הקברות הכפרי בלאני, בכו גם הגברים. על כל צ’כיה רבצה תחושת יתמות: הרפובליקה לא תהיה עוד מה שהיתה. כעבור שנה וחצי חדלה להתקיים.

בגטו טרזין עבדתי, בין השאר, במעון הילדים 417־L, ככוח עזר של לואיזה פישר, האחות הסוציאלית במעון, שהיתה בעבר מזכירתה של אליס מסריק, בתו של הנשיא, נשיאת הצלב האדום הצ’כוסלובקי. לואיזה, חיוורת, בעלת עיניים דואגות, רווקה, בעיניי אז באה בימים, הביאה אותי אל אביה, עורך עיתון לשעבר, ואל אמה, שני קשישים שכובים בחוסר־אונים על מזרון שעל רצפה, בחדר דחוס. קארל פולאצ’ק, סופר צ’כי אהוב, שהיה נפגש כל יום שישי עם הנשיא מסריק בחוג רעיו, הירצה מדי פעם לילדי המעון על ספרות. בין השאר כתב בגטו פליטון על הקושי לשמור על גוו זקוף כאשר אדם הולך עם פנכת מרק ברוח וכל טיפה יקרה לו. את כולם בלעה השואה.

לקראת עלייתי בסוף 1948, שנת השתלטות הקומוניסטים, כבר הסתרתי את תמונתו של מסריק שלקחתי עמי ארצה בין תצלומי המשפחה, ואת “השיחות עם מסריק” לצ’אפק כרכתי בעטיפת ספר אחר. מסריק נמחק מן ההיסטוריה הצ’כית, פסליו סולקו, הרחובות, הכיכרות והמוסדות שנשאו את שמו קיבלו שמות מן המיתולוגיה הקומוניסטית. רק בישראל המשיכו רחוב, כיכר, יער וקיבוץ להיקרא על־שמו: היהודים לא שכחו למסריק את עמדתו האמיצה בפרשת עלילת־הדם על ליאפולוד הילזנר, סנדלר מן העיירה פולנה, שנאשם ברצח הנערה הצ’כית אנז’קה הרוזובה. מסריק יצא נגד עלילת־הדם לא על־מנת להגן על היהודים, אלא, כדבריו, כדי להגן על הנצרות בפני דעות קדומות, מפני שלדעתו נוצרי אמיתי לא יכול להיות אנטישמי.

מרים זינגר מדגניה א' היתה מספרת לי על ביקורו של הנשיא מסריק בארץ־ישראל בשנת 1927, כאשר נבחרה, כדוברת צ’כית, ללוות אותו בעת שהותו באם־הקבוצות. למסריק, שיסוד בריאותו עד מעבר לגבורות היה הכלל: jez do poíosyta, pij do polopita – כלומר, אכול עד שתשבע למחצה, שתה עד שתרווה למחצה, הוגשה כוס חלב מרפת הקיבוץ, ולאימתה הבחינה מרים שבתוך החלב צף לו זבוב, אחד מיני רבבות שמצאו להם בית במשק. כאשר מרים הציעה להחליף את החלב, הוציא הנשיא מסריק בחיוך את הזבוב בזרת ואמר: “ככה עשו אצלנו, בכפר”. אולי אני טועה, אבל נדמה לי, שמי שגדל במדינה שבראשה עמד פילוסוף, בעל שיעור קומה, איש מוסר, המקרין טוהר פנימי, ישמור כל חייו על זיק של אמונה באפשרות של מנהיגות נבונה (אף שגם ברפובליקה הראשונה, בימי כהונת מסריק, היתה צ’כוסלובקיה אכולת־תככים, קשה לענייה).

את הרושם המדהים מכל נשיאי ישראל עשה עליי זלמן שזר עוד זמן רב לפני שנכנס לצריף ברחוב אברבנאל, משכן הנשיאות הראשון בירושלים. שבועות מעטים אחרי שהתחלתי את עבודתי ככתבת “הדור” בחיפה נפטר דוד רמז, שר החינוך. זלמן שזר, אז חבר הנהלת הסוכנות, הגיע לחיפה כדי להספיד את רעו לתנועת העבודה באזכרה ממלכתית. הייתי אמורה לכסות את האירוע מטעם העיתון: ראיתי אדם גוץ בחליפה כהה מתנועע ללא הפסק, פורש את זרועותיו, סופק את ידיו, בוכה, נכנס לטראנס של הספד בעברית שהיתה מעל ומעבר לאולפנית שלי, וכמעט נופל מהבמה. היתה זו האזכרה הראשונה שנוכחתי בה בארץ, חשבתי שכאלה הם מנהגי האבלות של שבט הישראלים.

כעבור זמן קצר הכרתי את שזר אישית בתיווכה של אירמה פולאק: בזכות תפקידו בסוכנות היהודית היתה לו מכונית שרד עם נהג, ובה היה נוסע לבקר את בתו במעון־חוסים בהוד־השרון. כיוון שגדעון פולאק המשותק מטרשת נפוצה היה מאושפז באותה עת בבית פיינסטון ברמות־השבים הסמוכה, לקח אותי שזר מדי פעם אל גדעון במכונית, לפעמים לביקור משותף, לפעמים רק כדי לחסוך ממני כג’נטלמן, בעל חולשה לנשים (באותם הימים, להנחתי, כבר אפלטונית), את הטילטול באוטובוסים לפחות בכיוון אחד. היה זה סוד כמוס שבתם של זלמן שזר ורחל כצנלסון מפגרת בשכלה וגדלה במוסד, אך לשזר הרגשן היה צורך לפרוק את כאב הביקור. גדעון ישב בכיסא גלגלים, התקשה בדיבור, מסוגל להניע רק יד אחת, אבל ידע לצחוק, גם על עצמו, היה מלא תאוות־חיים, תירגם, הכתיב. בקנאה היה אומר לי שזר: הייתי מעדיף לראות את הבת שלי חולה בגופה. כאשר נפטר גדעון ביולי 1956 מדלקת ריאות בעקבות ניסיונות נואשים שלו ושל אשתו אסתר, שנישאה לו בעת מחלתו, לרפא את הטרשת הנפוצה בדרכי רפואה טבעונית, שהה שזר בהבראה בבית־בורוכוב שעל הר הכרמל, ובא לבקר אותי אחרי שובי מבית־החולים: דיברנו על גדעון, על הבחור היפה המוכשר, על גבורת המאבק העיקש שלו לא להיכנע, על הקסם האישי שקרן ממנו גם בימי חוליו.

כאשר ביקש שזר להיבחר בשנת 1968 לכהונת נשיא שנייה, הזמין אותי אליו לצריף כדי שאראיין אותו, והוא יבשר דרכי לאומה, שלא היה מתנגד להמשיך ולשאת בעול הנשיאות קדנציה נוספת. כתנאי למתן הריאיון היתה התחייבותי לתת לשזר לעבור על ההגהות. ניסיוני כעיתונאית לימד אותי שאסור לתת למרואיין לקרוא את הראיון לפני ההדפסה, מפני שבשיחה מתבטאים אנשים ביתר חופשיות, בשפה פחות מסוגננת מאשר בכתב, ותוך כדי קריאת הגהות עולות מחשבות חרטה. ואכן, יריעות ההגהות חזרו זרועות תיקונים. אבל לא היתה ברירה: כבוד הנשיאות חייב.

אחד הדברים היפים של השנים המצטברות הוא לראות חוליות מצטרפות לחוליות, מעגלים נסגרים. מרים זינגר היתה מספרת לי על היום שבו נצטוותה10 רחל המשוררת, חולת השחפת, שעמה היתה גרה באוהל אחד, לעזוב את דגניה מחמת סכנת ההידבקות: ובלילה בא המבשר. בתנאי הקבוצה של ראשית שנות העשרים לא היתה אפשרות אחרת. מרי יציב סיפרה לי על פגישת שלושת אנשי “דבר” – זלמן שזר, ברל כצנלסון ומשה ביילינסון – עם רחל בחדר המערכת, ושלושתם שבויים בקסם אישיותה. ושוחחתי עם נח נפתולסקי, שאהב את רחל כל ימי חייו ומעולם לא נשא אשה. באתי אליו למשתלתו בגבעתיים (על אדמתה הוקמו בניין השקם ובתי שיכון מכוערים, שעליהם הרוויחו קבלנים הון, שעה שנח, שמסר את הקרקעות לקרן־הקיימת כעיזבון בחיים, חי מקיצבה מזערית, לא צמודה לאינדקס יוקר המחיה, ששילמה לו קק"ל על־פי הכתוב בחוזה). היתה זו אחת מאותן פגישות עבודה שהן כמו מתנה יקרת־ערך, המשכיחות את כל ייסורי המקצוע וחולניותו. איש דק קומה, גבוה, בעל זקן ובעל עיני תכלת תמימות כשל תינוק, קורן תום עד שבא לבכות, מספר על חלקתו בכנרת שבה גידל ירקות. אחרי שרחל גורשה מדגניה היא באה אל נח, שהיה באותו זמן מדריך חקלאי של משוחררי הגדוד העברי בירושלים, אך חברי הקבוצה התנגדו לנוכחות האשה חולת השחפת בקרבם. גם עכשיו, שלושים שנה מאז שראיתי את נח לאחרונה – ובאתי לבקר אותו גם אחרי פירסום הריאיון – עדיין אני רואה את חדר הרווקים שלו, עם המיטה הצרה המכוסה שמיכה צבאית גסה, מתמלא אור שזהר ממנו. קיבלתי כמתנה עציץ עם אמרילה אדומה פורחת, שמתה לי כעבור שנים ועדיין צר לי עליה, כי נח שתל וגידל אותה והעביר אותה לעציץ עבורי במו־ידיו. משמעון קושניר, ידידו, שהביא אותי אליו, קיבלתי גוש של סטרליצה קרובה לפריחה, והרי דרושות שבע שנות צמיחה עד שפורח פרח גן־העדן הראשון; בני מארשק, הפוליטרוק, נתן לי בעת ביקור אצלו בגבעת־השלושה גוש שתילי סיגלית ריחנית. כל הצמחים שלי נשארו בגינת הבית הקטן ברמת־חן, שקיוויתי לגור בו עד סוף ימיי, אך הייתי חייבת להיפרד ממנו בשנת 1981, אחרי הפירוד מרפאל בשן. כאשר אני מבקרת את חברתי אתי בבית ממול, אני רואה את שני הברושים התמירים ששתלתי, ומאחורי הגדר הגבוהה את הצמחים שלי, את הסטרליצה הפורחת, נמהל צערי על הפרידה מהם בשמץ של נחמה: זו חלקתי הירוקה הקטנה ששתלתי בארץ־ישראל.

הקוראים שלי ידעו על אהבתי לצמחים, כתבתי עליה לא פעם. נעלבתי מאוד כאשר מבקרת “על המשמר” העירה אחרי פירסום “יהיה טוב”, קובץ הפליטונים הראשון שלי, שאיש לא מתעניין בשלום עציציי. בעיקר מפני שחשתי כבר אז, בראשית שנות השישים, כאשר צמחי הבית לא נכללו עדיין בעיצוב דירה כמצוות אדריכלי הפנים, ומבחר צמחי הנוי בארץ היה עדיין מצומצם, כמה הם מוסיפים לחיים, דווקא מפני שהם נוטים לא רק לפרוח ולצמוח, אלא גם לחלות ולמות. רבקה גובר הביאה לי עציץ רקפת פורחת יומיים לפני התאבדותה, ואני לא ידעתי כי זו דרכה לומר לי שלום. גם עמה נשמר הקשר שנים אחרי הריאיון הראשון. בעת ביקוריה בתל־אביב היתה מביאה לי רבקה גובר למערכת זר פרחים ממושב נהורה בחבל לכיש. חברי מערכת “דבר השבוע” היו מסתלקים להם בראותם את דמותה הגוצה, הנמרצת, מתקרבת, כי רבקה שפעה דיבורים. אבל אני אהבתי לשמוע את סיפוריה, על התנדבותה לצבא הבריטי כאם לשלושה (אף שלא הבנתי כיצד הדחף להתגייס לצבא יכול לגבור על עבותות האמהות), על המשק בכפר ורבורג שהעניקו היא ומרדכי מתנה למדינה, על כל מעללי הפעלתנות שלה. היא סרגה לי צעיף בדיוק באותה הדוגמה כפי שסרגה עבור ג’יהאן סאדאת, עת שצורפה על־ידי יצחק נבון לפמלייתו לביקור ראשון של נשיא ישראל במצרים. כאשר תשו כוחותיו של מרדכי, והגוברים עברו מחבל לכיש לחדר קטן בבית ההורים של “משען” ברחוב ברודצקי ברמת־אביב, ששם אסרה הנהלת הבית ברוב נוקשותה על הכנסת ריהוט פרטי לחדרים ואפילו על החזקת קומקום חשמלי וכיריים חשמליים בחדר. כדי להביא מים חמים לתה היתה רבקה חייבת, כמו כל דיירי הבית, לרדת במעלית לקומת הקרקע, אל המיחם הציבורי. כאשר באה לבקר אותי מדי פעם ברמת־חן, נוסעת בשני אוטובוסים בכל כיוון, ביקשה רק דבר אחד: חביתה, מפני שזו לא נכללה בתפריט המוסד, וגם הכנתה בחדר היתה אסורה. אחרי מות מרדכי ולידת הנכד מבתה, היחידה שנותרה לה אחרי נפילת שני בניה במלחמת הקוממיות, עברה רבקה לבית־אלישבע בירושלים, כדי לשמור על התינוק שעה שבתה בעבודה. כשהגיעה לקרע עם הבת, ולא ניתן לה יותר להיות בקרבת הילד, חזרה רבקה לרמת־אביב, ואמיצה ותכליתית כתמיד שמה קץ לחייה בקפיצה ממרומי בית ההורים. צעיף הצמר הלבן שלה עדיין מחמם אותי בערבים קרים.

סתם לדבר

כתבתי לעיתון כאילו אני שולחת מכתב שבועי לחברים, כאילו אני משמשת עט לכל אלה הטרודים לפרנסתם ושעתם אינה פנויה לשמוע סיפורים ולרשום אותם, לנסוע על־פני הארץ ולגלות את פלאיה ואת עוולותיה. “אמר” וגם “דבר השבוע” לא זכו בתפוצה המונית, אבל נתברכו בקוראים נאמנים, שלהם היה העיתון משענת, ידיד, קשר עם העולם. שידורי טלוויזיה לא היו קיימים עדיין, ברוב הקיבוצים עמד לרשות החברים רק מקלט רדיו ציבורי שניצב בחדר האוכל, ויכוחים רעיוניים וקריאת עיתון מילאו את שעות הפנאי.

קיבלתי מכתבי קוראים רבים, עניתי על כולם, לא רק מפני שכך מחייב הנימוס המרכז־אירופי, אלא מפני שהרגשתי, שאם אדם טורח ושולח מכתב – גם התשובה חשובה לו. המנהג להשיב על מכתבים סיבך אותי, כצפוי, בהתכתבויות ארוכות שנים, שנפסקו רק עם מות השולחים. היה קורא בז’נבה, מ. זרון, יודע שפת עבר, שמכתביו אליי, כתובים בעברית עשירה, בכתב־יד יפה, בפנייה “לכבוד הסופרת הנכבדה מרת רות בונדי רב שלום”, שימשו מפלט לגעגועיו לארץ־ישראל. ובכל מכתב ניתוח מפורט של מה שכתבתי ומה שביקשתי לומר ומה המחשבות שאותן הרשימה עוררה בו. על־אף המחסור הכרוני בזמן שממנו סבלתי, לא היה לי הלב לקטוע את הקשר.

כך נוצרה גם ההיכרות עם מהנדס הכימיה יעקב גרינברג־טוסקני, עולה מרומניה, שלמד עברית בהתמדה של תלמיד שקדן בן שבעים ושמונה, ולימוד העברית, יחד עם עבודתו כספרן בספרייה מקצועית במפעל המסונף למכון ויצמן, החזיק אותו בחיים, כי היה אכול געגועים לשתי בנותיו ולנכדיו שנותרו ברומניה, מסורבי היתר־יציאה. הוא כתב חיבורים באולפן, וזכה שאחד מהם, תיאור קרב בהרי הקארפטים במלחמת העולם הראשונה, נקרא בפני כל הכיתה: “לפתע הבחנתי שרבים מחייליי הצטלבו שלוש פעמים ואחרי־כן היו נרגעים. הבנתי תיכף, כי רק דתם נתנה את ההרגעה שחסרה לי לגמרי”. עד שהרגיש שמישהו מושך במעילו. משתומם על שחייל מעז להתנהג כך עם קצין, שמע את בקשתו של החייל דוידזון: “אדון לויטננט, אמור שמע ישראל!” פגישה קצרה זאת שינתה את חייו של גרינברג (טוסקני הוסיף לשמו כדי להיבדל מהגרינברגים הרבים האחרים), הפכה אותו לציוני, ובשנת 1921 היה כבר ציר בקונגרס הציוני, ואף נרשם בספר הזהב של הקרן־הקיימת, וגם על כך היתה גאוותו. כל זה סיפר לי כאשר נפגשנו בבית־קפה ברחובות, הטוב שמצא בה, והוא נישק את ידי כמנהג המונרכיה האוסטרית־הונגרית, שטרנסילבאניה היתה שייכת אליה. הוא אף השתתף בתחרות “אמר” לחיבורי קוראים, בשיר הלל לחשיבות השפה העברית ולעיתון “אמר”, שאותו קרא יום־יום מתחילתו עד סופו. אחד השופטים חיווה דעתו: “כתיבה קנאית לשפה, אך דלת־תוכן”, ואני הוספתי: “לא ראוי לפרס”. עוד לפני שפורסמו תוצאות התחרות נתקבל במערכת מכתב מעורך־דין מנס־ציונה, שהודיע על מות שולחו, המהנדס גרינברג־טוסקני, ולפי בקשתו האחרונה הניח בקברו גליון “אמר” מיום פטירתו.

המתמיד מכולם היה מנחם גלרטר, מורה לשעבר בגימנסיה העברית בסטאניסלב בשגליציה ותלמיד חכם, ששימש במשך שנים רבות פקיד הסוכנות היהודית בארץ, בעל כתב־יד כמחרוזת פנינים, שבכל כתבה שלי מצא עילה להגיב, להעלות זכרונות, למסור לי חומר שאסף בנושא זה או אחר כאשר פעל כשליח הסוכנות, לרשום עבורי מאמרות חז“ל: “רות – בידייך עט סופרים, אני מגיש לך מאמר: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבולם עצמו בשעת מריבה – ממאמריו של רבי אלעזר בן־פדת, היה תלמידם של רב ושמואל, ועוד לפני עלייתו לארץ־ישראל היה גדול ומפורסם בתורתו”. מאות מכתבים בנוסח דומה. במרוצת הזמן התחיל מנחם גלרטר גם לבקר במערכת כדי לשוחח איתי אישית. חבריי לחדר ב”דבר השבוע" נמלטו לכל עבר, כי היתה דרושה אליו סבלנות רבה: הרי טרח ובא, על־אף שרגליו כבדו, שילם הוצאות הנסיעה במונית, עלה במעלית, ביקש לנוח. בין ביקור לביקור טילפן אליי בקביעות. ליוויתי את כתיבת זכרונותיו בכל שלביה, הצעתי לו את שם הספר: “ציוני לכל החיים”. כאשר רגליו כבר לא נשאו אותו, באתי מדי פעם לבקר אותו בדירת הרווקים שלו, שאותה הוריש לעולה צעירה מרוסיה על שטיפלה בו בעת חוליו. לא היתה זאת ידידות מצדי, רק היענות לצורך נפשי של איש זקן וערירי, שהתפלל “שאלוהים ייקח אותי בשלמות”. אלוהים, כמנהגו, אטם את אוזניו.

חבריי למערכת “דבר השבוע” צחקו על כל ה“מחזרים” שלי, רובם באים־בימים. אחרי כל כתבה, כמעט, נשאר שובל של קשר. היה לי קורא אשר שמר על עילום־שם, שמילא גלויות או דפים תלושים ממחברת שורות בכתב־יד פרוע, בהדגשות מרובות, בראש כולם רשום “persoenlich “>”, וכפזמון חוזרת ההצהרה: “בעד הכסף, הממון הארור הזה, מבצעים כאן בארץ כל פשע, אפילו המחריד ביותר, וזה כולל בהחלט גם רצח בדם קר – cold blooded murder.”בתי־החולים כאן בארץ זוועתיים. לא רק בבית חולי־נפש ‘מזרע’, בכל בתי־החולים לחולי־נפש בארץ ממש זוועה. ההפקרות היא איומה בארץ. משטרת ישראל חסרת־ישע”. כך בעשרות ואריאציות במשך שנים. כיוון שלא רשם שם או מען, הייתי אפילו אני, המצפוניסטית, פטורה מלענות. אולם ההוא המשיך לכתוב שנים על שנים, עד שיום אחד נדם.

שמרתי בנאמנות על מכתבי הקוראים, אף שמעולם לא היה לי זמן לחזור ולקרוא בהם אחרי שעניתי עליהם. עכשיו, כאשר אני עוברת עליהם בריפרוף, רובם בעיניי כדרישת־שלום מגילגול אחר. מצאתי בתיקים מכתבים של ש' שלום, אביגדור המאירי, גרשון שופמן, שמואל הוגו ברגמן, רחל שזר, מכתבי לאה גולדברג, שקריאתם המחודשת מעוררת בי צער וחרטה. בעת הראיון עמה בשנת 1964 נדלק זיק של הבנה, היתה כאן נכונות של לאה להתקרבות, אולי לידידות, אבל אני, כתבת במשרה מלאה, מרוכזת כולי במדור השבועי שלי, אם לבת קטנה, שלא רוצה שבתה תגדל כילדת־מפתח, החוזרת מבית־הספר הביתה לדירה ריקה, אשתו של רפאל בשן, מבוקש המראיינים בארץ, עם כל ההתחייבויות החברתיות הנובעות מכך, לא ידעתי לאחוז ביד לאה המושטת אליי. עד היום אני כועסת על עצמי על שחובות היום־יום היו לי חשובות יותר, על שזמן הנסיעה מרמת־גן לירושלים ובחזרה והפגישה נראו לי כמותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי.

בהדרגה אבדה לי יכולת נעוריי לדבר עם חברים שעות ארוכות מבלי להביט בשעון. בראש סולם עדיפויותיי עמדו חובות העשייה. שלמה גרודזנסקי, שהיה עורכו הראשי של “הדור” כאשר עבדתי בו, ועזב או נעזב כעבור זמן קצר, בעיקר משום שהיה הגון מדי בשביל תככנים מפלגתיים, נהג לשבת עם ידידיו בקפה “תמר” ברחוב שינקין, וניסה לקרב אותי לחוג מסביבו ובטאונו “אמות”. אולם אני הייתי עסוקה מדי: בבוקר כתבתי במערכת או יצאתי לאסוף חומר, בשעה אחת בצהריים הייתי חייבת להיות בבית, להגיש ארוחת צהריים חמה, לשטוף כלים, לטפל בענייני בית, אכולת תחושת חובה. רפאל ישב מרבית הבקרים בבתי־קפה וניהל אין־סוף שיחות, סתם דיבר עם אנשים. חלוקת התפקידים היתה מובנת מאליה בעיניי: אני לחובותיי.

אמי שמרה על שיר של המשורר ההודי ראבינדראנאט טאגורה על חובה שהפכה לעונג, וחזרה עליו לעתים קרובות. אם אני, 50 שנה אחרי מותה, עדיין זוכרת את מלות השיר, בתרגומו הגרמני, כנראה שנכנס לדמי מבלי משים:

Ich schlief und trauemte

das Leben waer’ Freude.

Ich erwachte und sah

das Leben war Pflicht

Ich arbeitete und siehe

die Pflicht ward Freude.11

החובה היתה חיי. החובה לאחרים. החובה לכל תפקיד שלקחתי על עצמי. אף במחיר של אובדן שיחות רעים.

רק נחמיה גינזבורג, חבר קיבוץ גבעת־חיים איחוד, מחניכי אנצו סרני, שכקורא כתבותיי דחף אותי לכתיבת ביוגרפיות, ונשאר לי משענת וידיד מאז שיתוף־הפעולה בכתיבת “השליח” על חייו ומותו של אנצו, הצליח מדי פעם לעצור אותי בריצתי אחרי הזמן. נחמיה היה אמן שיחת הרעים שלא יודעת שעון, והיא היתה לו צורך נפשי בדיוק כמו העבודה בפרדס והקריאה. היתה לו משבצת לכל בן־שיחה, עם כל אחד דיבר על נושאים הקרובים לבן־שיחו. באחד הביקורים בחודשי גסיסתו בשלהי שנת 1992, שבה לא נתן למבקריו להתחבא מאחורי השקרים הלבנים של תקווה, סיפרתי לו שאני עומדת להשתתף בתוכנית רדיו על פרנץ קפקא, והוא הטיח נגדי: “את לא מבינה את קפקא בכלל”. אך הבנתי למה התכוון נחמיה: אינני מסוגלת לרדת לשורשי חיפושי קפקא אחרי אלוהים, להבין את כיסופיו לחסד עליון. לליבון שאלות על מהות האלוהות היו לנחמיה בני־שיחה אחרים.

נחמיה היה לפעמים מתעכב אצלי בדרכו מירושלים, שם ביקר כל שבוע את בתו מיכל, שהתאלמנה במלחמת יום הכיפורים, ואת שני נכדיו, להם היה כאב, מביא בתרמילו ספר לקריאה או פרי מהפרדס, כולו פתוח לשיחה, על הקיבוץ, על ברל, על מה שקרא הוא ומה שקראתי אני, על מה שכתבתי, על אנשים. אחר־כך, בימי מחלת מיכל ודעיכתה המהירה, אחרי מותה שהחליש את כוחותיו־הוא להילחם בסרטן שקינן גם בו, הייתי באה אני אליו לקיבוץ כל שבוע, בתירוץ של עבודה בארכיון “בית טרזין” המצוי שם, כדי להסוות את דאגתי. הרי אסור היה לשאול את נחמיה, כאשר המחלה החלה לתת את אותותיה, מה שלומו או לצפות לתשובה. הוא היה תמיד על תקן החזק. כאשר גילה לי את חומרת מצבו, ידעתי מה גדול האמון שהוא נותן בי.

הוא היה כעץ עבות, רחב צמרת, איש רוח ואיש אדמה, שהפסיק את לימודי הרפואה בגרמניה בשנתם האחרונה כדי לעלות לארץ־ישראל, ותמיד, אחרי כל תפקיד ציבורי, חזר לעבודתו בפרדס. באחד המכתבים הראשונים על אנצו סרני כתב לי במאי 1969: “את צריכה לדעת שהתרגלתי רק לאחר שנים רבות למותו. הייתי תמיד מוכן להופעתו הפתאומית. המוות לא מתאים לו בכלל”. ואני מתגעגעת לנחמיה.

עתה, לעת זיקנה, אני לומדת מחדש סתם לדבר. עדיין אני לוקחת את השיחה כמו תרופה, במנות קצובות, אצל יוסל ברגנר, אמן סיפורי המעשיות, אלוף החברות. מעולם הוא לא מגרש אותי מהסטודיו שלו ברחוב ביל"ו, שריד העיירה היהודית בלבה של תל־אביב, לא מביט בשעון, אבל כעבור שעה־שעתיים של דיבורים אני זו שקמה, כדי לא להפריע לו יותר בעבודה. עדיין לשיחה לבטלה בשעות הבוקר טעם של התפרקות מחובה.

גם אם יוסל יצייר אלף פעמים בהשראתו של קפקא, גם אם הוא חוזר בציוריו על המוטיבים המוכרים, הנושאים את חותמתו האישית, כל ציור הוא שונה, המגהץ משנה את הבעתו, השופט את תנוחתו, הגוונים משתנים, האווירה מתחלפת. וכך בדיוק במעשיות שלו: הרי משעמם לספר אותה המעשייה כל פעם מחדש באותה צורה, מצד אחד, אבל מן הצד השני מלאי הסיפורים אינו בלתי נדלה, לכן חייב השינוי לבוא בנוסח. כמו אותו סיפור על ההתחלות הקשות של יוסל כעולה מאוסטרליה במולדתו החדשה, שבחר בה אף שלא היה ציוני. כיוון שלא היתה לו מיטה, ישן – ועכשיו תלוי ביום ובמזג־האוויר ובמצב־הרוח איפה ישן: פעם על שולחן קצר עד כדי כך, שהיה חייב להוציא את רגליו מהחלון כדי להתמתח, ולפעמים בתוך גיגית שעל השולחן, ולפעמים בתוך אמבטיה. רק אנשים חסרי־דמיון ידבקו בספרם סיפור כל פעם באותן העובדות הטפלות.

לכבודי חוזר הסיפור על כך שאביו, המשורר היידי מלך ראוויטש, היה הראשון שתירגם את קפקא מחוץ לצ’כיה, עוד בשנת 1924, כאשר כמעט איש לא שמע עליו, על הדוד משה ברגנר־הררי, שתצלומו המוגדל מביט עלינו מקיר הסטודיו, לבוש כפייה, חמוש רובה, ועל רגליו נעלי שרוך של בחור ישיבה יהודי. הדוד משה עלה ארצה בשנת 1911, היה שומר, רעב וקדח, אחרי המלחמה חזר לווינה אל אחיו כדי ללמוד ציור, ושם שלח יד בנפשו. כך מספר גם מלך ראוויטש בספר זכרונותיו עב־הכרס, שאותו הוציא יוסל על חשבונו בעברית, כפי שהוציא ספרים רבים אחרים, שלו עצמו, של אודרי רעייתו, של סבתו הינדה, של חברים שלא מצאו להם מו"ל. יוסל משלם גם כאשר הוא דחוק, גם כשהוא יודע שמדי פעם מנצלים אותו, יוסל המשביר.

ולמרבה הפלא גם אני מדברת ואני מספרת, כי יוסל ברגנר אחד המעטים שאפשר לדבר איתו על חוויות השואה, גם אם לא עבר אותה בגופו, כי אביו הטריטוריאליסט נמלט בעוד מועד לאוסטרליה, אבל היא בנפשו, בציוריו. יוסל לפעמים תמה ולפעמים מתקומם על שמפרשים את תמונותיו לא כפי שהוא רואה אותן, רואים בציור בהשראת “המשפט” לקפקא סמל למוות בכבשן, אבל מה לעשות, גם בעיניי מצעד הרהיטים הישנים היוצאים אל הבלתי־נודע מבטא את מועקת ההגליות, צער העזיבה, אימת הצפוי.

גם עכשיו, אחרי היכרות ארוכת שנים, לא שואלים אותי ידידיי על ניסיון השואה, ואני אהסס להעלות את הנושא כדי לא להביך אותם, מפני שרוב הישראלים, כפי שהם לא מסוגלים להתמודד עם דעיכת אדם, גם קשה להם להתקרב בשיחת רעים אל תהום השואה. חיים גורי, בעיקר בשנים הרבות שהקדיש לתיעוד השואה וההעפלה, היה יליד הארץ היחיד, ששאל, שרצה לדעת. מלבדו ומלבד יוסל ברגנר, מכל הסופרים ואנשי רוח והאמנים שעמם נפגשתי, רק אורי צבי גרינברג באמת רצה להבין, לשתף את עצמו. רק בו חשתי, כאשר מרבית הישראלים עדיין פנו עורף לקרבנות השואה, יחס של כבוד, של הזדהות, לא רחמים, לא התנשאות, לא רצון לברוח מהנושא. דעותיו הפוליטיות של אצ“ג היו זרות לי ברדיקליות הלאומנית שלהן, ואף־על־פי־כן הרגשתי קרובה אליו, מפני שלא היה זקוק לגבורה בנשק כדי לשאת את השואה – אהבתו היתה לנכחדים. נמשכתי אל האש שבתוכו: הכובע משוך לצד, הפנים הרזות, עקבות האדמוניות בשיערו, ומתחת לקליפות של נימוסין והליכות ושרידי הבוהמיות, רושפות סערות הרוח וחרדות המשורר. לפני שהבנתי את משמעות מלות “רחובות הנהר”, ידעתי את נימתן. חשתי בעוצמת שנאתו של אצ”ג לרוצחי העם היהודי ובושתי בחולשתי, בהיעדר יכולת לשנוא בלב שלם.

 

גימור גרמני

לא חיפשתי נקמה, מפני שלא ראיתי בה טעם, לא היתה לה כתובת אישית ולא היה ביכולתה להשיב את מי שאבד. ביקשתי רק ניתוק כל מגע. לא היה בי הכוח לשנאה נוקבת ועיקבית לגרמנים בכללותם, לא רציתי שתהיה להם דרכה שליטה על מעשיי גם אחרי השיחרור. כאשר חזרתי אחרי החלמתי מטיפוס הבהרות מברגן־בלזן לפראג, כבר לא נראו בה גרמנים; הצ’כים, שרק בראשית מאי 1945, בימיו האחרונים של השלטון הנאצי, מצאו עוז להתקומם נגדו בנשק, הוציאו את הגרמנים מבתיהם למחנות ארעיים, ומהם גורשו אל מעבר לגבול גרמניה. דרך הגירוש, הברוטאלית למדי, של שלושת מיליוני הגרמנים, רובם בני־משפחות שישבו מאות שנים בצ’כיה, בעיקר בסודטים, באזורי הגבול ההרריים, חדרה לתודעתי רק אחרי קץ השלטון הקומוניסטי, כאשר הוסר הטאבו מהעלאת הנושא, והנשיא האוול ביקש מחילת העם הגרמני, מתוך נכונות להתמודד עם ירושת העבר ההדדית, הגרמנית והצ’כית: הכיבוש והגירוש.

אולם אז, על סף החיים החדשים, לא רציתי לדעת דבר על הגרמנים, רק להשתחרר מצלם. לאסירי המחנות וללוחמים האנטי־פאשיסטים שחזרו לפראג עם תום המלחמה היתה הזכות לבקש הקצבת מקום מגורים ממאגר דירות המגורשים, שלפני המלחמה היו לעתים שייכות ליהודים. כלל לא העליתי על דעתי לבקש את דירת הוריי, אף לא בדקתי אם התפנתה או לא, לא התקרבתי לרחוב רוסקה שבו גרנו – האיזון הנפשי היה רופף מדי מכדי לשאת עימות ישיר כזה עם העבר. לא תפסתי שגם עתה, בימי החירות, דרושים פרוטקציה או שוחד בוועד הרובע כדי לזכות בדירה טובה. כאשר סוף־סוף נמסר לידי מפתח, והלכתי לפתוח את הדירה שהוקצבה לנו, להונזה ששהה עדיין בבית החלמה ולי, היתה זאת דירת־חדר מדכאת בקומה ראשונה של בית דירות גדול, ובכלוב שעל השולחן היתה מוטלת גופת תוכי. הריח היה בלתי־נסבל. הרגשתי שלא אהיה מסוגלת לגור שם, שהמקום ידכדך אותי. אוטה קראוס, חבר לתנועת הנוער “אל על”, שהכין דירת שני חדרים יפה ואוורירית לאמו ולאחיו בתקווה שישובו מן המחנות, נותר ערירי, והציע לנו לגור יחד אתו. הוא התמקם בחדר המגורים, אנחנו בחדר השינה, אני ניהלתי את משק הבית המשותף. בארון הבגדים היו תלויות שמלות הגרמנייה שהיתה גרה בדירה לפנינו. על־אף המחסור בביגוד, מיעטתי ללבוש אותן על גופי, כדי לא ליצור מגע בינה לביני. שוער הבית, שהתגורר כמנהג פראג דאז בקומת הקרקע, פנה אליי בשם הדיירת הקודמת שנמצאה באותה עת במחנה כליאה: היא ביקשה להעביר אליה באמצעותו את נעלי הסקי ועוד כמה פריטים מרכושה. שילחתי אותו בידיים ריקות, גם משום שחשתי בשנאתו כלפיי, והבנתי שהגרמנייה היתה עדיפה בעיניו על יהודייה, אך בעיקר משום שלא הייתי מסוגלת לחמלה.

לפני ההגליה מסרה אמא חפצי נוי שונים, יקרי־ערך בעיניה, למשמרת אצל המכרות הלא־יהודיות המעטות שלא ניתקו עמה את הקשרים למחרת הכיבוש, כפי שעשו הגברת רוהן וחברות גרמניות אחרות, שעמן היתה נפגשת במשך שנים בבית־קפה “ניצה” ל“ז’ור” אחת לשבוע. בין אלה שלא היפנו ליהודים עורף היתה גם מחנכת הכיתה שלי לשעבר מבית־הספר הגרמני, העלמה שטפאניה פידלר. אינני זוכרת עוד כיצד חודש הקשר בינינו עם תום המלחמה, אם היא חיפשה אותנו, את אחותי ואותי, או אם אנחנו פנינו אליה. אני רק זוכרת שהחזירה לנו את דברי הזכוכית והחרסינה שנמסרו לה ולאמה האלמנה למשמרת, ובעיניה צער ופחד: לא שאלתי אותה מה צפוי לה, לא התעניינתי בגורלה. לא היה בי הכוח, לא לשנאה ולא למחילה.

הגרמנים של חיפה גורשו על־ידי ממשלת המנדט לאוסטרליה עוד בימי מלחמת העולם השנייה כמשתפי פעולה עם הנאצים, אך עקבותיהם נותרו בעיר: האולפן הראשון שבו לימדתי שכן במושבה הגרמנית לשעבר. עברתי ליד בתי האבן בעלי גגות הרעפים האדומים המוקפים גינה, והרגשתי אליהם קירבה של עבר משותף. כאשר נודע לי שבתו של מייסד המושבה הגרמנית בחיפה, שומאכר, הנשואה לבעל ממוצא רוסי, נותרה בעיר, הלכתי, מתוך משיכת הרתיעה, לראיין אותה על כת הטמפלרים, שהקדימו בהתיישבותם בארץ־ישראל את הציונים. בשנת 1953 התקשר עמי איש שירותי הביטחון שהציג את עצמו כאלי: נמצאת בארץ בשליחות רישמית רופאה גרמנייה, שהיתה רוצה לשוחח עם ניצולי שואה. האם הייתי מוכנה להיפגש עמה? ידעתי: אם בעלת אזרחות גרמנית קיבלה אז, כאשר בכל דרכון ישראלי הוטבעה חותמת שאסרה על הכניסה לגרמניה, היתר לביקור בארץ, היא נקייה מכל חשד בעבר נאצי, והסכמתי לפגוש אותה בדירתי החדשה ברחוב הירקון. הפגישה הזאת עם ד"ר ליאורה שפר שברה את חומת האטימות שבה הקפתי את עצמי אשר ליחסי לגרמנים כגוש אחד. דיברנו כשני בנות אותו הדור עצמו, כאשר העבר גם מפריד, גם מחבר בינינו. חשתי: מעתה אצטרך לבדוק כל מגע וכל קשר לגופו של עניין. ביחסי לגרמנים לא יכולה להיות תורה פסוקה מראש לכל החיים, ובייחוד לא כלפי המעטים שהעזו למרוד בצווי הנאצים ונותרו בחיים, ולא כלפי בני הדור הצעיר שלא ידע את היטלר.

ייתכן שחיפשתי אותם, את הגרמנים האחרים, כדי לכפר על חוסר־יכולתי לשנאה צרופה. נפגשתי עם ד“ר גרטרוד לוקנר מפרייבורג, שמתוך אמונה נוצרית של אהבת הזולת אירגנה מחתרת אנטי־נאצית והבריחה מאות יהודים אל מעבר לגבול לצרפת ולשווייץ, עד שהגסטאפו עלה בשנת 1943 על עקבותיה וכלא אותה במחנה רוונסבריק עד לסוף המלחמה. זכרתי את תושבי נויגראבן שבירכתי האמבורג שהיו משאירים ליד פחי־האשפה שאריות מזון עטופות עיתון, מתוך ידיעה שאנו, האסירות היהודיות, עוברות לידם השכם בבוקר בדרכנו לעבודה. זכרתי את אווה אדומת השיער, זקיפת הס”ס במחנה נויגראבן, כבת גילי, שסיפרה לי מיוזמתה שהעדיפה לשרת מטעם הס"ס בקירבת הבית ולא להישלח כאחות לקירבת חזית המזרח, והביאה לי, כאשר חליתי בדיזנטריה, פחם אנימלי ושיבולת שועל, כדי שאוכל לבשל לי מרק, ואף הרשתה לי לשהות בשעות העבודה ליד תנור בצריף, עד שאתחזק. גם אלמלא היו גרמנים אחרים, אני הייתי זקוקה להם.

לכל ניצול שואה בישראל היה שולחן ערוך משלו: אני לא הייתי מסוגלת (וגם כיום לא) לרכוש מכונית בשם “פולקסוואגן”, ששמה הוענק לה בימי היטלר. לא הבנתי איך אפשר לשווע לדלק ולסחורות במסגרת הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה (שאותו חייבתי מראשיתו), מצד אחד, ולהפגין בעת בואה של אניית משא נושאת דגל גרמניה לנמל חיפה מן הצד השני. לא רציתי בפיצויים אישיים מגרמניה, מפני שלשם כך נדרשו הצהרה ומבחן של השתייכות לחוג התרבות הגרמנית, ואף שכתלמידת בתי־ספר גרמניים לא היה לי כל קושי להוכיח השתייכות כזאת, עצם העובדה, שרק בזכות ההשתייכות לאותה התרבות שרצחה את הוריי, משפחתי, חבריי, מיליון וחצי ילדים יהודים, אני יכולה לזכות בפיצויים, מנעה ממני להגיש תביעה מעבר לסכום הקטן שקיבלו כל אסירי המחנות, ללא הבדל השתייכות “Kulturkreis”, כשכר על עבודתם בתעשיית המלחמה הגרמנית. ראיתי כיצד ידידים ומכרים חיים שנים בציפייה לימים הטובים, כאשר יזכו בפיצויים מגרמניה, והרגשתי שהגרמנים שוב שולטים, על־פי דרכם, בחיי היהודים. לא רציתי בתלות הזאת: היה לי בעל, היה לי מקצוע שתמיד יוכל לפרנס אותי, הרגשתי שאני לא זקוקה להם. ויתרתי. כעבור שנים, בימי משבר משפחתי, באו רגעי חרטה, אבל כדרכי מצאתי לי נחמה: אולי הכסף היה משעבד אותי, אולי היה טמון גם בו זרע של פורענות. בגיל שישים התפשרתי עם שרידי עקרונותיי וניצלתי את זכותי לפנסיה קטנה מגרמניה על שנות עבודתי כפועלת חקלאית בימי הכיבוש. היה דרוש לכך אישור מטעם הביטוח הסוציאלי הצ’כוסלובקי, ששולמו עבורי מסי מעביד, ואכן, הביורוקרטיה במוסד שעם עובדיו נמנה בזמנו ד"ר פרנץ קפקא, לא הכזיבה: הם מצאו את הרישומים משנות 1941־1940. משטר בא ומשטר הולך – מונרכיה, רפובליקה, כיבוש גרמני, שלטון קומוניסטי, משטר דמוקרטי, צ’כיה הנפרדת – אך שרשרת הביורוקרטיה לא נותקה מימי הקיסר פראנץ־יוזף ועד ואצלאב קלאוס.

על־פי הקוד האישי שלי התקוממתי נגד האפוטרופסות של מנפנפי דגל השואה המקצועיים על חיי המוסיקה בארץ, אשר מנעו נגינת ואגנר בתזמורת הפילהרמונית הישראלית בטענה שהדבר פוגע ברגשי ניצולי שואה, משום שיצירותיו נוגנו במחנות ההשמדה. כיוון ששמעתי במו אוזניי את תזמורת הנשים של בירקנאו, ידעתי שבשערי המחנות ניגנו מוסיקה של טיילת, בקצב המעודד צעדת אסירים מסודרת, ולכך התאים יוהאן שטראוס, לא ואגנר. לא עזרו כמה וכמה כתבות מצדי בדבר עלה התאנה הישראלי האחרון המכסה את מערומי הצביעות. היא עדיין השולטת.

כאשר הגיע ד“ר פאולוס, שגרירה הראשון של גרמניה המערבית, בשנת 1965 לישראל, ובהפגנות ובמחאות נגד בואו דובר על לנצח־נזכור ופצע־שלא־יגליד־לעולמי־עד וכיוצא באלה, ניחמתי את השגריר באמצעות מדורי “יהיה טוב”: כל המפגינים ייעלמו כלא היו, רק אל לו, לד”ר פאולוס, בחיפזון, לא הכל בבת־אחת – גם ספרייה, גם מכון גתה, גם ליגה לידידות – אלא צעד אחרי צעד, עוד טפח ועוד טפח. הזמן יעשה את שלו, הנצח שמדובר בו יעבור מהר מאוד. התיידדתי עם אנני, אשת ביל פון ברדו, נספח העיתונות הראשון בשגרירות גרמניה בישראל, שהיתה בת לבית שווארצנברג הצ’כי, ואז בא הצפוי: הזמנה לביקור בגרמניה, משותפת לרפאל בשן ולי. היססתי, חששתי, נרתעתי, נמשכתי, ובשנת 1971 נכנעתי. נתבקשנו למלא שאלון מפורט איפה ברצוננו לבקר, מה אנו מבקשים לראות, מה שטחי התעניינותנו. רציתי לבקר בהאמבורג, שבה עבדתי כאסירה בימי ההפצצות של שנת המלחמה האחרונה, רצינו לראות את חומת ברלין, התגעגעתי ליערות כפי שהיו מעבר לגבול בצ’כיה, שבה מנע ממני המשטר הקומוניסטי לבקר. בין התחביבים נרשמה שמיעת מוסיקה כנסייתית ואוכל מקומי.

כדבר ראשון הביאו אותנו לדכאו, אל מחנה משוקם לתצוגה, אחרי שהצבא האמריקני שרף את הצריפים שורצי הזוהמה בראשית הכיבוש, מבהיק מניקיון, מצוחצח, מוקף מדשאות וערוגות פרחים, כעין אכסניית נוער. המלווה השאיר אותנו בדיסקרטיות לבדנו מול התצלומים מחיי המחנה, אך עיניי נשארו יבשות: הכל היה אסתטי מדי, חסרו הצפיפות, הצחנה, השלדים, הכינים, האכזריות. כאילו מות אבי במחנה קאופרינג המסונף לדכאו התרחש הרחק־הרחק מכאן.

לא הכרתי אף אחד מהמקומות בהאמבורג שהיו זכורים לי מימי המלחמה, לא בסביבת גשר האנזה, שם התאכסנו במחסני הטבק, לא באיזור בתי־הזיקוק של “רנאניה” ו“אורוטאנק” בקירבת הנמל. במקום הרבעים ההרוסים עד יסוד צמחה עיר מודרנית חדשה. ביקרנו במערכת “דר שפיגל” שדמתה בעיניי, בשפע צבעי הפסטל והניקיון, בעיקר בהשוואה למערכות העיתונים בארץ דאז, למלון הוליוודי; ראינו את “נישואי פיגארו” באופרה המפורסמת של האמבורג בניהולו של ליברמן, הוזמנו לארוחה במסעדה צרפתית ברובע אלטונה היוקרתי. בעת הטיול בהרים אוכסנו במלון יפהפה בגארמיש־פארטנקירכן, מקום אהוב על הצמרת הנאצית, הכל כדי להנעים את שהותנו. מדי פעם, למראה אדם מבוגר בעל צלקות בפנים, עקרת בית בעלת שיער שיבה בוחרת בקפידה תפוחים ליד דוכן, עלתה בי השאלה: הריעו להיטלר או לא הריעו? ידעו או לא ידעו? אבל הם לא הטילו את צלם על השיחות עם המלווים המשכילים, שנולדו אחרי המלחמה, לפגישות עם סופרים, לקשר בין בני־אדם. שיט לאורך חופיו הרוגעים של הריין, אוצרות הפינאקוטק במינכן, קונצרטים לעוגב בכנסייה בברלין, ובעיקר השמחה על הקשר המחודש עם השפה שפתח לפניי את הכל, הצגות, ספרים, עיתונים, שיחות אנשים ברחוב: נהניתי ובושתי.

שתי הנסיעות הבאות לגרמניה באו למען מטרה: מפגשים עם צעירים, פעם כמרצה בסמינריון שנערך במכון שטרזמן במינכן־גלדבאך לתלמידי הכיתות האחרונות של בתי־הספר התיכוניים שזכו בתחרות כל־ארצית בכתיבת חיבור על חיי היום־יום במשטר הנאצי, ולמורים צעירים המתעניינים בנושא השואה. דיברתי על גטו טרזיינשטאט, התיידדתי עם כמה ממשתתפי הסמינריון, שרבים הגיעו כעבור זמן־מה לביקור בארץ, ובייחוד עם מתיאס הייל בן השבע־עשרה, בעל פני מלאך גותי, שרצה להקדיש את חייו לחקר השואה ולמלחמה נגד כל זרעי הניאו־נאציזם. הייתי שם עם מקסי לבני, בוגר גטו טרזין אף הוא, ותפסנו את עצמנו, ביום כפוֹר, תוך הליכה בנוף המושלג הקסום, מגיבים כאיש אחד על הדרכים החלקלקות: חסרה לגרמנים אספקת האפר הסדירה לפזר אותו על הכבישים המכוסים קרה. כאשר בעת הביקור השני עבר המלווה שלי בברלין במכוניתו הצטלבות באור צהוב כשכבר עמד להתחלף לאדום, ממש כמו הישראלים, ואני הערתי לו על כך, הבהיר לי שעליי לשמוח: אם הנהגים בגרמניה עוברים על החוק ונעדרי משמעת, סימן שלא ייכנעו עוד למשטר רודני.

זה היה במחצית שנות השמונים, לפני איחוד ברלין. רציתי להגיע למסינגווקר, לתעלת פינו, למקומות שבהם גדל פליקס רוזנבליט, הלוא הוא פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, שאת הביוגרפיה שלו עמדתי לכתוב. הקונסוליה המזרח־גרמנית בבון לא היתה מוכנה להעניק לי אשרת כניסה ליום אחד. לא נותר לי אלא לבקר במזרח ברלין, ששם למד רוזן באוניברסיטה על־שם הומבולדט, בסיור תיירים, תוך בידוד מוחלט מכל מגע עם האוכלוסייה המקומית. ושם, בעת הבדיקות הקפדניות של חיילים בעלי פנים מאובנות מצבא מזרח־גרמניה בנקודת המעבר צ’ארלי, מול גדוד השומרים במוזיאון פרגמון, בעלי ההבעה הנוקשה והעיניים הבולשות, ראיתי שכאן לא צמחה גרמניה אחרת: אלה היו אנשי ס"ס, רק במדים אחרים, בהסבה מקצועית ישירה מנאציזם לקומוניזם. מזרח־גרמניה מימיה לא התמודדה עם מורשת העבר, בעת נפילת חומת ברלין ואיחוד שתי הגרמניות היתה בפיגור של ארבעים וחמש שנה. באו ימי החרדה להמשך השפע בחלקה המערבי, והאכזבה על השפע המתמהמה לבוא בחלקה המזרחי, ותמונות מעשי הניאו־נאצים מכאן ומכאן, ואני, כדרכי, קרועה בנפשי. מתיאס שלח לי העתקים ממכתבי האיומים שקיבל כאוהב־יהודים, מארליס הנכה שולחת לי מדארמשטאדט שירים על השנאה למוגבלים, למיותרים, הטובים רק לתאי הגז, שהיא חשה בה – אבל גם הם שם, מתיאס ומארליס ורודי וקריסטינה ורנאטה וקארל־היינץ, למעני וכמשקל שכנגד.

רק כאשר אני רואה את נחשולי הגרמנים ברובע היהודי של פראג, דורכים על קברות יהודים בבית־העלמין הישן, נדחסים לבית־הכנסת העתיק מבלי לחבוש כיפה, שבעים, קולניים, בטוחים בעצמם ובכספם, שוטף אותי גל של שנאה. הנה, מה שלא הצליח היטלר להגשים בכוח הנשק, הושג בכוחו של המארק; על־פני פראג מתנוססים שלטים בגרמנית: Zimmer frei, Kristallglass, רוכלים מושכים קונים אל מרכולתם בגרמנית, פירסומות לקפה Tschibi di, לליקר Jaegermeister l" באותיות גותיות בכל מקום, במרתפי הבירה מריקים גרמנים סמוקי־פנים כוס אחרי כוס ושרים בצוותא. וכך גם במקומות המרפא, ביערות באזורי הגבול, במפעלי “שקודה”: הגרמנים שוב האדונים. והצ’כים מתרפסים – ושונאים.

למה להתרחק? כאשר אני רואה את כרזות הענק האומרות: “זה לא רק מגרמניה, זה סימנס”, ברחובותיה של תל־אביב, הכל מתכווץ בי – יובל שנים אחרי קץ השואה והמלה “גרמניה” מסמלת בעיני היהודים במדינתם טיב, מלאכה יסודית, תוצרת טובה, גימור קפדני. אולי בצדק. לא היתה כיסודיות הגרמנית בהשמדת היהודים. Die Deutschen sind doch ganz gross ">, ולמרות הכל, הגרמנים גדולים מאוד, נהג לומר אדון בלומנשטיין מחיפה לפני שחזר לגרמניה.

וכאן אני, כפי שהייתי עם השיחרור: לא מסוגלת לשנאה שלמה ולא למחילה שלמה.

המלחמות כולן

כאשר למדנו בבית־הספר על מלחמת שלושים השנה, שראשיתה בבוהמיה ושבמהלכה הגיעו השוודים עד לפראג, לא הייתי מסוגלת להבין: איך זה יכול להיות? שלושים שנות מלחמה? דור שלם רק מלחמה? הרי אמא חזרה וסיפרה לנו על הרעב המכרסם במלחמת העולם הראשונה, שנמשכה ארבע שנים ונראתה אינסופית. גדלתי בצלה של המלחמה הגדולה, נקלעתי למלחמה גדולה עוד יותר, שנמשכה שש שנים, ומאז התווספו עוד חמש או שבע מלחמות, תלוי איך סופרים, שגם אותן ימזגו ההיסטוריונים ביום מן הימים למלחמה אחת, כפי שקרה למלחמת שלושים השנה, שהסתיימה באפיסת־כוחות של כל הצדדים, של קתולים ופרוטסטנטים, אוסטרים, גרמנים, דנים, שוודים, צ’כים והולנדים. הנה, אני אומרת לעצמי, מי כיום באירופה יכול להעלות על הדעת את השוודים צמאי־מלחמה, את הדנים כתוקפים, את הספרדים נלחמים בהולנדים? כך יקרה ביום מן הימים גם במזרח־התיכון. רק להחזיק מעמד עד אז. רק לא להימחק.

מוזר, אבל מבין כל מלחמות חיי, הזעזוע הנפשי הקשה מכולן נגרם לי דווקא על־ידי מלחמת קוריאה, שלכאורה לא נגעה לי, אישית, בכלל. כניסת הכוחות הגרמניים לפראג ב־15 במארס 1939 היתה מבחינה רגשית נוראה יותר מפרוץ מלחמת העולם השנייה, בסוף חופשת הקיץ, ואני אצל ברטה, בת־כיתתי, בכפר לא הרחק מפראג. אבא בא לקחת אותי הביתה, להקלתי הרבה, לא בגלל פרוץ המלחמה, אלא מפני שבחדר שבו ישנתי נגסו עכברים בשקי קמח שאוכסנו שם, ואני פחדתי ונגעלתי מהם. הייתי בת שש־עשרה, ולא היה לי מושג מה המלחמה צופנת בחובה.

למלחמת הקוממיות התנדבתי מבלי לתת את דעתי ולו לרגע על סכנת חיים. רק עם בואנו ארצה, כאשר נודע לי שאלי רקח, חבר מתנועת הנוער, שעבר את השואה כמוני, נפל בקרב על צפת, היכתה בי משמעות המלחמה האמיתית. היה לאלי מקום מיוחד בלבי: הפנים המוכרות הראשונות שפגשתי עם שובי מן המחנות לפראג. בלילה הראשון אחרי שחזרתי לפראג מברגן־בלזן, לנתי באכסניה למחוסרי־בית, שנפתחה בתחנת הרכבת המרכזית, מפני שלא ידעתי לאן לפנות. הרי את כולם בלעו המשלוחים למזרח. למחרת התהלכתי אבודה ברחובות פראג, כאשר פגשתי את אלי רקח: אחותך חזרה, אמר לי, והיא אצל הדודה אנדה. רק אז נזכרתי שיש לי כתובת, שיש לי לאן ללכת: אל דודה אנדה, אשת אחי סבתא, לא יהודייה. כל המשפחה נסערה כאשר נשא אותה הדוד הרצמן לאשה, אך היא היתה נכס בימי הכיבוש: קיבלתי ממנה פעמיים כיכר לחם לבירקנאו.

היה במותו של אלי רקח עוול נורא: נער יפה שעבר את כל ייסורי השואה, רק כדי ליפול עם עלייתו ארצה בגליל. אבל אנחנו, חיילי הבריגאדה, הגענו ארצה כבר בשלהי המלחמה, רק פעם אחת ירדנו במחנה סרפנד לשוחות בעת אזעקה. לא הכרתי אף אחד מדור הפלמ“ח, מלוחמי תש”ח שנפלו במלחמת הקוממיות, מלבד אלי רקח.

חשבתי שבכך הסתיים פרק המלחמות בחיי. ואז, שנה וחצי אחרי עלייתי ארצה, פרצה מלחמת קוריאה, והיה נראה כאילו היא עלולה להתרחב למלחמת עולם חדשה. ואנחנו הרי האמנו עם תום מלחמת העולם השנייה שלעולם לא תיתכן שלישית, שהאנושות שבעה מלחמות. רבצה עליי מועקה נוראה, עלו בי מיני מחשבות על חיפושי מסתור במערות ים המלח, הרגשתי מרומה, היה נדמה לי שלא אוכל לעמוד במי יודע כמה שנות מלחמה עולמית נוספת.

כאשר הודיע “קול ישראל” באוקטובר 1956 על כניסת כוחות ישראליים לשטח סיני הייתי בחודש ההריון האחרון, וכל האינסטינקטים הישנים התעוררו: רצתי לקנות מלאי של סבון־כביסה וחיתולים. לא ידעתי לתאר לעצמי מלחמה שנמשכת רק ימים ספורים.

בשבועות ההמתנה הארוכים שקדמו למלחמת ששת הימים עבדתי ככתבת “דבר השבוע”, נוסעת על־פני הארץ, רשמתי את שמה של טלי על לוחית קטנה ותליתי אותה על שרשרת סביב צווארה, דחיתי את הצעות חברותיי בחוץ־לארץ לשלוח אותה אליהן עד תעבור הסכנה. חשתי כולי שייכת. ביום הראשון לקרבות, בשעות לפני־הצהריים, קרא עזר ויצמן, ראש אג"ם, לרפאל בשן, ואני נתלוויתי אליו: המלחמה הוכרעה, אמר לנו, חיסלנו להם את כל שדות־התעופה, את מרבית מטוסי הקרב. כתבתי את שני העמודים השבועיים שלי מתוך התרוממות רוח, בכעין שיכרון; בכיתי, כמו כולם, למשמע קולו של רפי אמיר: הכותל בידינו. הרי הייתי לוקחת את טלי מדי פעם למצפה באבו־טור, מביטה על חומות העיר העתיקה, ואומרת לה: אני לא אזכה להתהלך בה, אבל את כן.

עמדתי ליד יגאל ידין כאשר הדחפורים הרסו לפי הוראתו את בתי הערבים שהקיפו את הכותל המערבי כדי שתיווצר רחבה; עליתי לגולן, ראיתי את הבונקרים הסוריים שאיימו עלינו כאשר בילינו סופי שבוע אצל דב זכין בלהבות־הבשן וירדנו מדי פעם למקלטים, טסתי על־פני סיני, אספתי שרידי מטוס “מיג” בשדה־התעופה של ביר־גפגפה, ואמרתי: לעולם לא נחזור חזרה לגבולות החנק. איש לא יכריח אותנו לרדת מהגולן. הרגשתי ביטחון. סמכתי על משה דיין. עד כדי כך שפנחס ספיר ראה לנכון לבוא אלינו הביתה כדי להבין מה אני רואה בדיין, האיש המסוכן.

היו דרושים יומיים מפרוץ מלחמת יום הכיפורים עד שהבנתי את מלוא משמעות המתרחש, עד שתפסתי באיזו סכנה נוראה היינו כולנו. לא יכולתי להביט בפני ההורים השכולים, במאות הקברים החדשים. הרגשתי אשמה בהיבריס.

הכל התקומם בי בעת פרוץ מלחמת לבנון, המלחמה היזומה הראשונה. מבלי להיות מקורבת למוקדי ההכרעה ידעתי מיד: צבא מנצח לא נעצר עם כיבוש היעד הראשון, מלחמות בזק נוטות להאריך ימים. בכל המלחמות שקדמו למלחמת לבנון, שלא הייתי מסוגלת לקרוא לה “מלחמת שלום הגליל”, יכולתי לשבת עם משפחות הנופלים מתוך הסכמה אילמת בינינו שלא היה מנוס מהקרב ומקורבנותיו, הפעם הסתגרתי, כדי לא לזעוק שהבנים נפלו במלחמת שווא. החלטתי לפרוש מהכתיבה בעיתון ברגע הראשון שיתאפשר לי. לא אוכל לכתוב בלי נחמות, בלי כוח פנימי, בלי להיות משענת, מבלי לחזק את הקיום הרופף של כולנו לפחות על־ידי תחושת שותפות.

כבלי העובדות

אילו רק ידעתי לברוא עולם יש מאין בתיקתוק אצבעותיי! זה היה מאז ומתמיד המודד שלי לסופר: יוצר עולם משלו, שאין לטעות בו, מציאות הנושאת את חותמו, שלא היתה קיימת עד שנתגלתה דרכו. תנאי אגודת הסופרים העבריים להתקבל לשורותיה – פירסום שני ספרים והמלצת שני חברים – נראו לי מגוחכים. ספרים יכול לכתוב ולהוציא כל גרפומן. אין בין זה לבין סופר מאומה. לכן, כאשר הציע לי אברהם ברוידס אחרי הופעת שני קובצי הפליטונים (ואולי היה זה כבר אחרי פירסום “השליח”) להצטרף לאגודת הסופרים, דחיתי אותו בנימוס: אולי, ביום מן הימים. תנאי הקבלה שלי לחברת סופרים היו מחמירים לאין שיעור.

אחרי שסיימתי את עבודתי ב“דבר השבוע” הלכו והתרופפו קשריי עם אגודת העיתונאים הרופפים בלאוו־הכי. מעולם לא הייתי בין רובצי בית־סוקולוב (עיין פרק “הזמן המדוד”), לא הייתי מעורה בחיי האגודה, מאבקיה, תככיה וכיבודיה. כאשר פנתה אליי שולמית לפיד, אז בתפקיד יושב־הראש, להצטרף לאגודת הסופרים, ועל מדף נפרד בספרייתי התנוססו כחצי־תריסר ספרים שנשאו את שמי, אמרתי לעצמי: הנה, הזדמנות למצוא לי מסגרת מקצועית נוספת, אולי קרובה יותר ללבי. הגיע הזמן, מבחינה טכנית, לפחות. היה קצת תמוה בעיניי, שבין אלה שנתקבלו באותה השנה, כמוני, כחברים חדשים לאגודת הסופרים העבריים, לא היה שם שמוכר לי, אבל ייחסתי זאת לחוסר התמצאותי בשירה העברית החדשה. בעיני רוחי ראיתי את עצמי בתוך חבורת אנשי רוח, יושבים ודנים בשאלות המעסיקות גם אותי, על קלות־המשקל של המלה הכתובה מול כובד המעשה, על הכמיהה לשלמות, ואני, אף־אם לא אפתח מרוב ביישנות את פי, ארגיש משתייכת, בין רעים.

נתבקשתי להיות חברה בוועדה לרווחת החבר של אגודת הסופרים. התחלה טובה. רק מאוחר יותר גיליתי שהרווחה בתחתית סולם היוקרה: הוועדות המבוקשות הן ועדות הפרסים (פרוס לי ואפרוס לך), ועדת הביקורת, ועדת האתיקה. אנחנו, בוועדת הרווחה, עסקנו בקבלת הנחות לסופרים בבתי־הבראה, בחנויות למכשירי כתיבה ובתיאטראות, בהשגת אכסניות נופש לסופרים תמורת הרצאות, במשא־ומתן על מקומות לסופרים בבתי ההורים של “משען”, במתן הלוואות מקופת קרן העזרה של האגודה.

אף הייתי אחת מבין שני בעלי הזכות לקרוא את בקשות החברים למתן הלוואה (ריפוי שיניים, מחלה, גירושים, היעדר פרנסה) ולאשר או לדחות אותה. העניינים שברוח כנראה היו שמורים לוועדות אחרות. בכל ישיבה קיבלנו קפה ועוגיות, ואני קיבלתי גם את יפה קרינקין. תמימה שכמוני. דובר על כך שנחוץ לבקר אצל חברים חולים וזקוקים לסיעוד: השם יפה קרינקין עלה ראשון. לא היו מתנדבים. הרס"רית שבי לא הרשתה לי להתחמק.

יפה קרינקין היתה משוררת שהתעוורה וריתקה את עצמה למיטתה כמחאה על גורלה. מימיי לא שמעתי עליה לפני־כן, ותיקי העיר רק סיפרו לי על בית־המרקחת “קרינקין”, הראשון בתל־אביב הקטנה. צילצלתי בדלת דירתה בשדרות חן ושמעתי קריאה בקול חד וצורמני: מי זה? ואחר־כך: רגע. ועוד רגע. יפה פתחה לי, לבושה כותונת לילה מוכתמת, פרועת שיער. הריח שנדף מהדירה, ריח מתקתק־חריף מוכר של זוהמה ושתן וחלונות סגורים, עורר בי בחילה. אבל היה מאוחר מדי. כמו רופא הכפר של קפקא: עניתי לקריאה ולא היתה דרך חזרה. יפה נתלתה עליי. רק מאוחר יותר התברר לי, שהיו מבקרים מטעם אגודת הסופרים לפניי, וכולם ברחו ממנה, לא משום שיפה היתה עיוורת, אלא מפני שהיתה תובענית ונוקשה וחשדנית. שלוש שנים, אולי יותר, באתי פעם בשבוע, לרוב ביום רביעי אחר־הצהריים (והשבוע בין יום ד' אחד ליום ד' הבא נראה קצר להחריד) לבקר אותה, ניסיתי לסדר לה עזרה מטעם עיריית תל־אביב, מטעם המרכז לעיוור, השירות לשיקום העיוור. יפה גירשה את כולם: כולם רק רוצים לגנוב ממנה. מה אפשר היה לגנוב מתוך הדירה, אלא את הדירה עצמה, אלוהים ידע. לי לא היה אותו מזל: בי יפה נאחזה, אפילו נתנה לי להוציא לה כסף מן המחבוא. עשיתי לה תה, שטפתי כלים, הבאתי לה כלי־מיטה להחלפה, עוגות, פירות, הייתי נותנת לה את חצי המלכות – תמורת שיחרור. כתבתי בשמה מכתבים לבתה בקנדה ששמרה על מרחק בטוח. כאשר הבת עמדה להגיע, סוף־סוף, לביקור, נתמלאתי תקווה: אולי עכשיו תזכה הדירה לניקוי מן היסוד, ויפה תקבל מזרן חדש, אולי הבת תתגבר על עקשנותה של יפה, ותעביר אותה למוסד סיעודי. הבת באה ונסעה, קנתה מזרן, הדירה נשארה כפי שהיתה. גם הריח נשאר. וגם אני נשארתי בתורנות.

שנאתי את יום הביקור, לא חשתי קירבה אל יפה, לא היה לי על מה לדבר איתה, שמעתי רק את טרוניותיה, לא היה לי שמץ סיפוק של בעל מצווה, ואף־על־פי־כן המשכתי לבקר אותה בקביעות. עד שבעת שהותי בחו"ל הועברה יפה אחרי התקף של אי־שפיות למוסד סגור ושם מתה. הרגשתי רק הקלה עצומה. כאשר אני מנסה לענות לשאלה, למה, לכל הרוחות, פשוט לא ציפצפתי על ועדת הרווחה ועל יפה קרינקין – אין לי תשובה חד־משמעית. אולי פחדתי מנקיפות מצפוני ומקריאות הטלפון של יפה, כי היא היתה גם מטלפנת אליי, תובעת את בואי. אולי משום שראיתי בביקור השבועי כעין מס שעליי לשלם על בריאותי, על הנאות חיי. אולי מפני שאני בחורה שעדיין לא למדה להגיד לא.

נסיעות תכופות וממושכות אל טלי לקליפורניה העניקו לי סיבה להתפטר מוועדת הרווחה, וגם זה לא היה פשוט: הערכתי את מאמצי ברוך אביבי, יושב ראש הוועדה, להיטיב עם הסופרים, באמת ובתמים. גיליתי את הידוע זה מכבר: רוב חברי אגודת הסופרים כלל אינם סופרים, אלא כותבי ספרים, אנשי עט, ורוב הסופרים שזמנם יקר להם מתרחקים מן האגודה השורצת תככים ומחפשי כיבודים ונסיעות לחו"ל. הרי מי נמשך בדרך־כלל לפעילות ציבורית (והדברים יפים גם לגבי אגודת העיתונאים ואולי לגבי כל אגודות יוצרים)? סופר אמת, בעל כוח יצירה, יחוס על זמנו, חבל לו לבזבז כוחות ומחשבה על עסקנות, על שאלות כספיות ואירגוניות. יהודה עמיחי או אהרון אפלפלד אינם זקוקים לאגודה. אבל גננות בדימוס, הכותבות ספרי ילדים על מוקי ופוקי וקוקי, פקידי עירייה החוטאים בכתיבה, משוררות כמהות לתהילה, בשבילם עצם ההשתייכות לאגודת הסופרים העבריים היא אישור לזהותם המיוחלת.

אין לי טענות אלא לעצמי: קיבלתי באגודת הסופרים את מה שידעתי לקחת – את יפה קרינקין, בתוספת הכרה ממלכתית בביוגרפיה כז’אנר ספרותי ראוי לתגמול. כאשר משרד החינוך והתרבות החל, בשנת 1988, לשלם לסופרים תגמולים שנתיים עבור השאלת ספריהם בספריות ציבוריות, לא נכללה הביוגרפיה ברשימת הספרות הזכאית: שירה, רומנים, מסה ספרותית, ביקורת ספרות, ספרי ילדים. עירערתי בשם הביוגרפיה: מי מוסמך לפסול אותה על הסף? אילו טיב הכתיבה היה קנה־המידה, הרי לפחות מחצית הספרות המכונה יפה היתה נכללת בסוגיית “אחיזת־עיניים”. עירעורי הראשון נדחה. כתבתי כמה מכתבים נזעמים, המאבק נשא פרי: מאז 1989 נכללת הביוגרפיה בסוגי הספרות הזכאים לתמורה על קיומם.

עדיין אני רשומה כחברה באגודת הסופרים. אבל עד עתה לא הסמכתי את עצמי לסופרת.

*

העובדות בעוכרי. אני מאוהבת בעובדות. קודם כל, מעל כל כתיבה, העובדות חייבות להיות נכונות. שיננתי זאת לתלמידיי בחוג לעיתונאות, וכך נהגתי כל שנות כתיבתי בעיתון. לא רק העובדות הבסיסיות, בעלות המהות, אם טענה זו או אחרת אמת או לא, אלא גם הקטנות, הבלתי־חשובות לכאורה – שנת לידה או שם פרטי מדויק, מונח בוטני או ציטוט מתוך ספר – כל אלה חייבים להיות מדויקים. הטרדתי אנשים יודעי דבר, בניתי לי ארכיון, חיפשתי בספרי עזר, לא חסכתי על זמן ועל כוחות כדי לוודא נכונות מלה אחת. היו שנים שיכולתי להישען על אריה מנדלברוט־בר, מנדל בפי אנשי המערכת, עורך שהיה אנציקלופדיה מהלכת, ועל המגיהים בדפוס “דבר”, תלמידי חכמים כולם. סוג זה של ידענים נעלם כמו מוכרי הנפט ומתקני הפתיליות. עדיין אני מטרידה מומחים במקצועם – את מיכל זמורה בענייני מוסיקה, את חיים כהן במונחי משפט, את פרופסור פלוסר בנושאי נצרות. נכונות העובדות היא הפיגום שעליו נבנית הכתיבה. גם אני שגיתי לא פעם, אך לא מתוך ויתור מראש של מה־זה־חשוב. לכתוב ביודעין עובדות שנכונותן מפוקפקת, אף אם הן שוליות, נראה לי כמעילה באמון הקורא.

לכאורה הצדק עם בני אסכולת מה־זה־משנה: באמת, האם זה משנה אם העיר מארייטה נמצאת במדינת אוהיו או באורגון, אם צ’יפנדייל חי במאה השבע־עשרה או השמונה־עשרה, אם אשכול היה חבר קבוצת דגניה א' או דגניה ב'? די אם זה משנה בעיני איש אחד שיודע, ומעל הכל, זה חשוב בעיניי. וכאן אני מדברת לא רק על כתיבה עיתונאית, אלא גם על ספרות. אם זו יצירה ספרותית טובה, מה חשיבות הדבר, שזוג הנאהבים עובר את גשר קארל בפראג ומגיע הישר לכיכר ואצלב? שגיבורת הנובלה נושמת את ריח הצבעונים? שהצליין העייף טובל את רגליו במימי הכנרת ליד מגדל ואותה שעה משקיף על צללית הר תבור? אולי אני מיושנת, אבל אם העלילה מתרחשת על קרקע המציאות, במקום קיים, וגיבוריה משתמשים במונחים מקצועיים, אם ברפואה או בארכיטקטורה, אמינות הדמות ניזונה מאמינות המקום והזמן. בעיניי, לפחות.

ואם ברומנים, בספרי מחקר על אחת כמה וכמה. אני, שהחיים והניסיון היו חייבים ללמד אותה להצניע לכת אשר לאפשרות של טעות בעובדות, עטה על כל שגיאה בספרי אחרים, רק מחפשת אותן, לפחות בנושאים שבהם אני מתמצאת, פחות או יותר, כמו תולדות יהדות צ’כיה בשואה או תולדות ציונות גרמניה. מה זה משנה בכרך בן 800 עמודים על תולדות משפחת ורבורג, אם כתוב במשפט אחד, שבגטו טרזין הומתו בגז מאה־אלף נפש, אף שלא היו שם תאי גז בכלל, הרי הם מתו במקום אחר, אבל אמוני כבר התערער: אולי אותן השגיאות מצויות גם בנושאים כמו עסקי בנקאות, שבהם עליי לסמוך על דברי המחבר. אני לא יודעת להתאפק, אף אם דעתי נוחה מהספר בכללותו, וחייבת להעיר למחברת, שהנרייטה סולד לא היתה ילידת גרמניה, אלא בולטימור. זה לא משנה מאומה בסיפור המופלא של העלייה ההמונית, אבל עיניי, כמו עיט, עטות על הטרף. במקרים קיצוניים אני עושה לי רשימה של שגיאות, לפעמים – בעיקר בנושאי גטו טרזיינשטאדט, אני שולחת אותה למחבר, רק כדי לזכות במכתב נעלב או בהתעלמות. הייתי חייבת מזמן להרים ידיים: אם עכשיו, כל עוד חיים העדים, כותבים כל־כך הרבה בדיות על הגטו ועל הדמויות המרכזיות שהיו בו, מה יהיה אחרינו? המבול.

אם מדובר בכתבה, במאמר או בספר, קודם כל דרושה לי תחושה של שפע, עושר של עובדות, שנאספו ביד רחבה: שיהיה, אף שברור לי מראש, שאשתמש רק בחלקן הקטן. רק אחר־כך באה בניית השלד, בחירת העובדות כבר על־פי קו, צימצום וצימצום חוזר וחוזר, עד שנשארות המעטות החיוניות בעיניי. לפעמים די להוציא עובדה אחת, שולית כביכול, להעמיד אותה על כן, להאיר אותה מכל הצדדים, והיא מספרת סיפור שלם, ואינה דורשת פירושים ושמות־תואר שתמיד הרתיעו אותי. רוזה הרמן בת השבעים הלכה למטה הגסטאפו בפראג, כדי לתבוע בשם הצדק את החזרת מעיל הפרווה, מעיל החורף היחיד שלה, שהוחרם לה לפי צו השלטונות.

מאה־אלף עובדות נכונות עדיין לא הופכות מחקר לספר ראוי לקריאה, אם אין בהן בחירה, יד מכוונת, אם הן לא מצטרפות לסיפור. אבל אני שבויה בידי עובדות, לטוב ולרע. בכתיבה על השואה הן הקלו עליי, יתרה מזו, איפשרו לי כלל להתמודד עם הנושא. נתתי לעובדות לדבר בעד עצמן. הרגשתי: אסור לי להשתמש במלים גדולות, מכיוון שאין בכוחן לשאת את כובד האימה, רק סגנון יבש, מינורי, רק העובדות עצמן, אחרי בחירה וצימצום, חזקות דיין כדי לא להתפורר, לעבור את התהום אל דור שנולד אחריה. הדבקות בעובדות שימשה אותי גם בנושאים אחרים, איפשרה לי להתחבא מאחוריהן, לתת לקורא לשפוט בעצמו. אולם מי שדבק בקרקע העובדות, לא יכול להתרומם אל מרחבי הדמיון. ואולי להפך, מי שלא מסוגל להתרומם אל מרחבי הדמיון דבק בעובדות. רק שעובדות המאה הזאת מעמידות כל דמיון בצל. שום דמיון אנושי לא היה מסוגל להמציא יום אחד באושוויץ, סיפורה של ערמת אפר אחת.

ספרים ואנשים

כמעט עשרים שנות חיי הקדשתי לכתיבה על חיי אחרים. לא באופן בלעדי, לרוב תוך כדי עבודה בעיתון או עיסוק אחר לצרכי פרנסה, ואף־על־פי־כן, דרוש דחף חזק מאוד כדי לעסוק בכתיבה ביוגרפית הבולעת שנים על שנים. כתבתי, עד עתה, ארבע ביוגרפיות וקרוב לוודאי שלא אוסיף עוד – לא מהיעדר דמויות מושכות לכתיבה, אף לא מהיעדר הצעות למימון המחקר, אלא מתוך תחושת הזמן המתמעט והרצון להתנסות בדברים אחרים כל עוד כוחי בי.

אם כך, ניתן לסכם: חוט סמוי מקשר בין ארבעת גיבורי הביוגרפיות שלי. קודם כל הם לא היו גדולים מן החיים, לא הותירו אחריהם יצירות שהזמן לא יכול להן. רק הניחו יסודות. אפשר לומר: ארבעתם היו דמויות שוליות בהיסטוריה. ארבעתם יהודים, ארבעתם גברים, ארבעתם ציונים, ארבעתם מועדים להיכשל. בחירה זו מצדי אומרת דרשני.

את נטיית רוב הסופרים הצ’כים בני־זמננו להעמיד במרכז יצירתם גיבורים בעל־כורחם, שנסחפים למאורעות היסטוריים מבלי־משים, המחזיקים מעמד בעולם עוין הודות ליכולתם לצחוק עליו ועל עצמם, זוקפים מבקרי הספרות בעולם להשפעתו של שווייק, שכולם היו בניו. אולם האשק ינק ממעמקי נפשו של העם הצ’כי, עם קטן, מוקף אויבים חזקים ממנו, שלמד – אחרי המפלה הנוראה של הקרב על ההר הלבן בשנת 1620 – לשרוד בכיפוף ראש, המסתיר את הצחוק הגחכני העצור, ולהתנחם בתקווה: היינו לפני אוסטריה, נהיה גם אחריה. וכך גם לגבי גרמניה של היטלר וברית־המועצות של סטאלין וממשיכיו. האיש הצ’כי הקטן האריך ימים מכולם. כנראה שנפש העם הצ’כי צרורה בנפשי יחד עם נפש העם היהודי, אף הוא אמן ההישרדות. מתקבל על הדעת שהכתיבה על אנשים שידעו ספקות, אכזבות, אנשים שכשלו, ענתה על איזה צורך נפשי שלי. ואולי לא הייתי מסוגלת לכתוב על גדולי האומה, מפני שאין בי כישרון לגדולה. לא נמשכתי אל אישים שיזכו לביוגרפיה גם בלעדיי; מה שקסם לי, בין השאר, היה לגלות דמויות שעליהן ידע העולם אך מעט. כאשר ניגשתי לכתיבת תולדות חייו של אנצו סרני, יליד רומא, דוקטור לפילוסופיה, ממייסדי קיבוץ גבעת־ברנר, שהתעקש לצנוח כבן ארבעים וכאב לשלושה לצפון איטליה הכבושה, נפל לידי הכוחות הגרמניים והומת במחנה הריכוז דכאו, אמרו לי יודעי ספר: בסדר, ביוגרפיה, אבל למה על איש ששמו לא אומר לציבור הרחב מאומה? וכך גם לגבי ד"ר חיים שיבא: כמה אנשים ירצו לקרוא ספר שלם על רופא? ואצל פנחס רוזן לא אחרת: יכולת למצוא מישהו כריזמתי יותר מן היקה הזה.

שיקול נוסף בבחירת גיבוריי היתה מידת חוש ההומור שלהם: לא הייתי מסוגלת לכתוב על איש נעדר כל חוש הומור, מפני שלא הייתי רוצה לחיות במחיצתו שלוש־ארבע שנים. אכן, כאשר הוצע לי לכתוב את הביוגרפיה של שאול אביגור, מאבות ההגנה וההעפלה, האישיות האפורה שברקע: אופי הקומיסר של שאול, הרצינות התהומית שלו, היעדר יכולתו לצחוק, קודם כל על עצמו – כל אלו היו הסיבות העיקריות לסירובי. כחבר הוועדה הציבורית שליוותה את הוצאת הביוגרפיה של אנצו סרני, קרא שאול את כתב־היד לפני הוצאתו: ליד קטע קצר המספר על אהבת אנצו כאיש נשוי ללוני, נערה בהירת שיער בת שבע־עשרה מקניגסברג, אהבה שאפיקיה העיקריים מכתבים ופגישות חטופות מעטות, מתח שאול קו אדום ורשם: מין?!, כאילו כתבתי את “ליידי צ’טרלי”.

היו גם סיבות מעשיות לבחירת גיבוריי: ככתבת “דבר השבוע” העדפתי כתיבת דיוקן על ראיון, אף שדיוקן דרש השקעת עבודה רבה יותר, מפני שהוא איפשר לי להוסיף גם משלי, העניק לי את הנאת משחק ההרכבה, נתן לי הזדמנות לכתוב מעט יותר לעומק, עד כמה שאפשר לדבר על עומק במסגרת של כתיבה שבועית. בשנת 1969 פנה אליי נחמיה גינזבורג, חבר קיבוץ גבעת־חיים איחוד, על־סמך קריאת המדור השבועי שלי, בשאלה אם לא הייתי רוצה להתנסות בכתיבת ביוגרפיה, ואם כן, יש לו בשבילי גם מועמד מתאים: אנצו סרני. ואם אסכים, אף ישיג את המימון למחקר.

אכן, רציתי לכתוב ביוגרפיה, אהבתי לקרוא ביוגרפיות מאז “ציידי החיידקים” לפול דה־קרויף, ואולי עוד לפני־כן: ספר האגדות של נעוריי על אלים וגיבורים יוונים היה לי כאוסף סיפורי חיים. עברה עליי תקופה של קריאת רומנים ביוגרפיים לאמיל לודוויג ולאנדרה מורוא, אך מאז התוודעתי אל דרך כתיבת הביוגרפיה האנגלית, הנאמנה למחקר, אך כתובה בשטף, כספר קריאה, ידעתי מה שהייתי רוצה: לחבר ביוגרפיה כזאת בעברית.

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, עד לראשית שנות השבעים לא ידעה ישראל כתיבת documented biography, אלא מתרגומים כדוגמת תולדות “תיאודור הרצל” לאלכס ביין או הביוגרפיה של אורד וינגייט לקריסטופר סייקס. ברכה חבס כתבה “אחד ודורו” על בן־גוריון, אבל עצם בחירת שם הספר העיד על נימתו האיקונוגרפית. הנופלים הונצחו בספרים נוסח “חברים מספרים על”; בקרב תנועת העבודה השלטת היתה רתיעה מעצם הפניית הזרקור על היחיד, מחיטוט בחיי הפרט. כאשר הוגש כתב־היד של “השליח” על חייו ומותו של אנצו סרני ללקטור של הוצאת “עם עובד”, דחה אותו בנימוק שהביוגרפיה יבשה מדי, מבוססת רק על עובדות, והציע להפוך אותה לרומן. והרי כל מאמציי היו לא לכתוב רומן, לא לתת לדמיון שלי דרור בהירהורי־לב נוסח: “ובשעות הארוכות של הנסיעה ברכבת שהובילה אותו אל שליחותו האחרונה, נדדו מחשבות אנצו, קרוב לוודאי, אל אחיו אמיליו שבמחתרת האנטי־פאשיסטית…” יצאתי מידי הנחה שכותב ביוגרפיה לא יכול לקבוע מה היו המחשבות בלב גיבורו. אולי ישבה מול אנצו בקרון אשה יפה, או שישן כל הדרך, לא עליי לנחש. ואם היה חסר לי מידע וחומר על אחת מתחנות חייו, בעיקר על החודשים האחרונים בדכאו ובמחנות המסונפים אליו, העדפתי להשאיר שאלות ללא מענה, להודות: אינני יודעת, מאשר לכתוב מהירהורי־לבי. גרסתי: או תולדות חיים כרומן, השואף ממעמקי הדמיון היוצר, או ביוגרפיה המסתמכת על עובדות, ללא ניחושים – אך לא יצירת כלאיים. ובעיניי לעובדות, קטנות כגדולות, שזורות בהרכב הנכון על החוט הנכון, כוח כשל רומן.

ביוגרפיה היא למעשה מיזוג בין שני סיפורי חיים, של הכותב ושל נושא כתיבתו. רק דרכי יכולתי להגיע אל אנצו. לכן, אולי, הוזנח נושא מסותיו הפילוסופיות, מפני שלא היו לי הכלים להתמודד איתן. אולי הושם דגש יתר על אהבת אנצו לאוכל, מפני שהיתה קרובה ללבי. עצם הידיעה, שכיום, למעלה מעשרים שנה אחרי הופעת “השליח”, הייתי כותבת ספר שונה מאוד מאותו חומר יסוד, מעידה על מידת תלות גיבור הספר בביוגרף שלו. אין ביוגרפיה סופית, מפני שכל כותב משקף את תקופתו, דרך חשיבתו, הרקע התרבותי שלו, החלומות, האכזבות שלו עצמו.

היו סיבות נוספות לבחירתי באנצו: האתגר, המחמאה שבעצם פניית חבורת ידידיו אליי, כתבת עיתון. טוב שלא ידעתי אז מה שנתגלה לי מאוחר יותר, בעת קריאת חומר הרקע שנאסף על־ידי מוקיריו: שהייתי הברירה האחרונה ברשימה ארוכה של סופרים ידועי־שם, בארץ ובעולם, כולל הרמן ווק ושלום אש, שאליהם פנו מחפשי ביוגרף לאנצו סרני ונענו בשלילה. וגם הפיתוי שבהבטחת תשלום משכורת של שנה, במקום משכורתי מטעם “דבר”, שתאפשר לי להשתחרר מן המירוץ המטורף אחרי הזמן שבכתיבת מדור שבועי. כרגיל, הייתי אופטימית מדי, ואיסוף החומר, כתיבת הספר, הביבליוגרפיה וכל שאר העיסוקים מסביב להוצאתו, תבעו שלוש שנים ולא שנה, אבל אז כבר היו חיי כרוכים בחיי אנצו, ולא היתה דרך חזרה.

עדה סרני, אלמנתו של אנצו, שאליה פניתי כדי לבקש שיתוף־פעולה, לא הביעה התנגדות מפורשת, אבל נשארה מסויגת, ולא מסרה לידי את מכתבי אנצו אליה, אולי מפני שאני לא ממוצא איטלקי – ומי שמכיר את יהודי איטליה יודע מה עוצמת הגאווה על ייחוסם, אולי מפני שחרדה לחדירה לחייה, אולי מתוך התנגדות טבעית למי שדורשת זכויות על חיי בעלה. הבטחתי לעצמי: להבא רק ביוגרפיות על אנשים שלא הותירו אלמנות, מוטב בני המאה השמונה־עשרה. לא עמדתי בעקרונותיי, אם כי בעת כתיבת קורות חייו של ד"ר שיבא, ועם סיומה, לא נתקלתי בהסתייגות מצד אלמנתו שרה, אלא בעוינות מצד בנו יחידו, שהיתה קשורה באביו, על שהזניח אותו למען הרפואה והחולים שלו, אבל אני זו שספגתי אותה. רק אצל “פליקס”, סיפור חייו של פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, התרחש הנס: שתי האחיות, הבן, כל שבט הרוזנבליטים המסועף, העמידו לרשותי את כל החומר שבידיהם מבלי להתנות תנאים, לקבוע סייגים, בלי שמץ של ניסיון להתערב. אצל “פליקס” כמעט שהכניע אותי מכשול אחר: הכמויות האדירות של חומר בכתב. הרי חייו היו סבוכים בתולדות ציוני גרמניה, ששמרו בקפדנות על העתקי מכתבים ומסמכים מאז ראשית המאה, שרשמו פרוטוקולים מדויקים של ישיבות והדפיסו אותם במכונת כתיבה, בשנים שבארץ־ישראל רשמו, במקרה הטוב, סיכומי ישיבות ביד חפוזה בעיפרון למחברת שורות.

אצל אנצו סרני היה זה האתגר, המבחן העצמי אם אני אכן מסוגלת להתמודד עם כתיבת ביוגרפיה, ועם כל אהדתי לדמותו, מורכבותה ורב־גוניותה, רק בשנות עבודתי על הביוגרפיה השנייה שלי חשתי שאיש מלבדי לא יכול לכתוב אותה, שאני נקראתי לחברה. כבר בעת כתיבת “השליח” (שם שנראה לי כתמצית חיי אנצו, על אף הקונוטציה השלילית שדבקה בשליחים מאז קום המדינה) הבטחתי לעצמי: אם אצליח להגיע אל הקורא הישראלי באמצעות ביוגרפיה כראי של תקופה, ידון הספר הבא בקורבנות השואה, כדי שהישראלים יבינו את דרך חשיבתם, את הדילמות שעמדו בפניהם, את ההכרעות הנוראות בתוך מערבולת הרמייה שאליה נקלעו. בחרתי ביהודי צ’כיה, מפני שהייתי אחת מהם, התמקדתי ביעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט, משום שיכולתי בדרך זו להילחם גם בהשכחה המכוונת של קיום הגטו בצ’כוסלובקיה עצמה, להוסיף לתולדותיו מניסיוני – אף שהחלטתי שלא תהיה בספר מלה בגוף ראשון. אגש לכתיבת חייו של יעקב אדלשטיין כאל מחקר, כאילו עליי ללמוד את אשר אירע מן היסוד – ואכן היה עליי ללמוד מה בעצם קרה ברפובליקה של מסריק, בפרוטקטורט, בגטו טרזין ובאושוויץ, אף שהייתי שם, מפני שהדברים קרו מעל ראשי. הייתי צעירה, מרוכזת בעצמי, במשפחתי, בחבריי, עסוקה בהישרדות, לא היה לי מושג מה מתרחש אותה עת בעולם, איך נקבעו חיים ומוות.

זה מה שמשך אותי בכתיבת ביוגרפיות בכלל ובכתיבת “אדלשטיין נגד הזמן” יותר מכל: האפשרות ללמוד כל העת, לגלות דברים לא ידועים לי, לא ידועים בכלל, למצוא בניירת התיקים גרגירי אמת מזעריים, להרכיב דמות ותקופה מעשרות אלפי חלקיקים. כאן הסיפוק האמיתי, אך הקצר, של כתיבת ביוגרפיה, דומה לסיפוקו של חוקר משטרה, כאשר לפתע כל הפרטים שנאספו בסבלנות לאורך זמן מקבלים משמעות ויוצרים תמונה כוללת של אדם ומעשיו. אהבתי לחטט בחומר ארכיוני, מונעת על־ידי תקווה לגלות איזה פרט עלום, אך שנאתי לשבת ימים על ימים, שבועות, חודשים, בארכיונים, לרשום בכתב־היד הזעיר שלי, שאף אני התקשיתי ועדיין מתקשה לפענח אותו (בעת איסוף החומר על אנצו סרני ועל יעקב אדלשטיין לא היו הארכיונים עדיין מצוידים במכונות צילום משוכללות, העתקת מסמכים היתה תהליך מסובך, איטי ויקר, ולעתים בלתי־אפשרי מבחינה טכנית), אלא אם נעזרתי בזכרוני והעברתי את הרשימות למחרת למכונת כתיבה. בחוץ עולם, שמש, ים, ואני כותבת וכותבת.

כיום, בעידן המחשבים האישיים, הכל אחרת: אז היתה קודם כל דרושה שיטה. יודעי מחקר המליצו בפניי על ניהול כרטסת, כרטיס לכל דמות, לכל נושא. אכן הכרטסת לחיי אנצו סרני עדיין שמורה עמי, אף שזנחתי אותה באמצע הדרך. הגעתי לידי מסקנה, שביכולתי לכתוב או ספר או כרטסת, אבל אין לי כוח לשניהם. עברתי לשיטה הבלתי־מתוחכמת של תיקים לפי סדר כרונולוגי, בתוספת תיקי מאסף, ובהם הראיונות ושאר המסמכים הנוגעים לתקופות חיים שונות. ועם תום האיסוף (לא, לעולם אין לאיסוף סוף, רק שביום מן הימים כותב ביוגרפיה, ככל חוקר אחר, חייב לומר לעצמו: נקודה, עד כאן, עכשיו אני מתחיל לכתוב) באה קריאת כל החומר כולו, רישום דף הנושאים לכל פרק ופרק, כאשר העיקר בנוי על הזיכרון, שאיפשר לי לכתוב את המכסה היומית ברצף, מבלי להפסיק, ולבדוק את עצמי רק עם עצירת זרם הכתיבה.

רציתי שהביוגרפיה תיקרא בשטף, שתמשוך לקריאה, שתשבור את מחסום המחקר שנועד רק לחוקרים אחרים. משום כך ויתרתי על הערות שוליים ומיספורן בתוך הטקסט, והוספתי את המקורות לכל פרק ופרק רק בסוף הספר: אולי זה לא מדעי, אולי הסיבה לכך גם בחוסר־הסבלנות שלי ברגע שאני גומרת את הכתיבה, בדחף לעבור הלאה, להתמודדות חדשה, אולי משום שלא עברתי את נתיב המשמעת האקדמית. “השליח” ו“אדלשטיין נגד הזמן” תורגמו לאנגלית והופיעו בארצות־הברית (“השליח” גם באנגליה), זכו לביקורות טובות, אבל לא הפכו שם לרבי־מכר.

למרבה האירוניה: הספר היחיד שהרווחתי עליו בחישוב של השקעה בזמן היה “טעם החיים”, ספר בישול, שהוא במידת־מה גם ספר זכרונות. רק אחרי שיצא “טעם החיים” לאור, הייתי סופרת גם בעיני בעלת חנות הפרחים והירקן אצלנו, בשכונת הוותיקים של רמת־גן. בהיכרות ראשונה נהגו נשים להגיב: “נכון! רות בונדי! את כתבת ספר בישול!” ועד היום הן מבשרות לי שבישלו בהצלחה כרוב עם תפוחים או כופתאות משמש לפי המתכון שלי. אולי זה מה שיישאר מכל כתיבתי: כופתאות. התחלת “טעם החיים” בשאלתה החוזרת של טלי, שעה שנהנתה מתבשיל ביתי זה או אחר: “אבל איך אני אי־פעם אדע להכין אותו, כשספרי הבישול שלך בצ’כית ובגרמנית?” הבטחתי לה לרשום את המתכונים השוטפים בעברית, ועד לחתונה יהיה לה ספר בישול משלה. במשך מספר שנים העסיק אותי רעיון לכתוב ספר בשם “סיר הסירים” (זה היה עוד לפני שאלונה פרנקל הועידה את השם לשימוש שונה לחלוטין), שיספר, בין השאר, תולדות מאכלים למיניהם, גילגוליהם על־פני עולם, כיצד באקלווה הפכה לשטרודל, פלצנטה לבלינצ’ס, וון־טון לקרעפלאך. אספתי לי ספרים, רשמתי עיקרי דברים, אבל לפני שהספקתי לכתוב את הספר בשלמותו, חדלה לפעול הוצאת “מחברות לספרות” של ישראל זמורה, שעמה חתמתי על חוזה, ואני גנזתי את הרעיון לטובת כתיבת ביוגרפיות.

אחרי שלוש ביוגרפיות והידיעה המעציבה ששכר הסופרים, יחד עם מילגות המחקר שהוענקו לי לכתיבתן, מכסים רק חלק קטן מההשקעה בזמן עבודה, באתי לשפוך את לבי בפני אוהד זמורה, מבעלי הוצאת “זמורה־ביתן”, שהוציאה את רוב ספריי ותרגומיי. אוהד, עורך “דבר השבוע” לשעבר, ששנים רבות של עבודה משותפת, כמעט ללא תקלה, מתוך הבנה המבוססת על הערכה וסלחנות הדדית, קישרו בינינו, הבהיר לי, ספק בצחוק, ספק ברצינות: אם אני מבקשת גם כסף, ולא רק כבוד, עליי לבחור בכתיבה על אחד משלושת הנושאים – מין, כלבים או בישול. היה לי רק כלב אחד בחיים, לאקי, טיבט־טרייר, שלקחתי למען טלי בצער בעלי־חיים והוא חלה בכלבלבת, הסתובב במעגל וייבב עד שלבי נקרע. הייתי חייבת להסכים להמתתו, ובדרך אל ההרדמה במעון לבעלי־חיים ביפו כמעט שגרמתי לתאונה, מפני שלא ראיתי את נתיב הנסיעה מרוב דמעות. הבטחתי לעצמי: לעולם לא עוד צער אובדן כלב. ובכן, כתיבה על כלבים לא באה בחשבון, לכתוב על מין לא לפי כישוריי – בחרתי בבישול. חזרתי לחומר ההכנה של “סיר הסירים”, אספתי את כל המתכונים שהכנתי לטלי, בחנתי כל אחד ואחד מחדש על־ידי בישול חוזר, החלפתי הוראות מסוג “חופן” או “טיפ”טיפה" בנתונים מדויקים יותר.

צילום המאכלים היה סיוט בפני עצמו: צלמי המזון העמידו תנאי שהבישול ייעשה במטבח שליד הסטודיו שלהם. סירבתי. אני לא מקצוענית, אני זקוקה למטבח שלי, לכלים שלי. דניאלה דינור, מפיקת הספר, מצאה צלם מזון שהסכים אחרי תחנונים לבוא לצלם בביתי, בתנאי שאפנה את כל חדר המגורים מריהוט. עשיתי כמצוותו. אבי גלעד הגיע עם סוללת פרוז’קטורים כמו לצילומי סרט תנ"כי של ססיל דה־מיל, ועם קופסת צבעי איפור כשל אליזבת טיילור. התעקשתי: בלי ייפוי. למה לעקרות הבית הבלתי־מנוסות, הנבוכות, שלהן נועד הספר, קודם כל, לשקוע בייאוש, כאשר אצלן השעועית הירוקה עם שקדים יוצאת אפרפרה, שעה שבתצלום בספר הירוק נשמר במלוא עסיסיותו? הגענו לידי פשרה: לכל היותר מותר לצלם להשתמש בגליצרין, כדי להעמיק מעט את הצבע.

צילומי שישה־עשר עמודי הצבע נמשכו שבועיים. רגליי התנפחו מרוב מאמץ. השכם בבוקר הייתי מכינה את המאכלים לצילום. אחרי בוא הצוות הייתי מביאה בסרט נע מפות, מפיות, צלחות, סירים ושאר אביזרי קישוט, כהוראת הצלם, הגרפיקאי והמפיקה. בצהריים מאכילה את הצוות הרעב, לא במה שבישלתי לתצוגה, שארבעה זוגות ידיים נגעו בו עשרות פעמים, אלא מזון אכיל, ואחרי שהסתלקו לפנות־ערב ביליתי שעות בניקוי ובשטיפת כלים.

על־מנת שמרק העגבניות ייראה מבעבע, הפעיל הצלם איזה מכשיר מעלה ענני אדים, והוציא את פקק החשמל הראשי. אחרי שתוקן הנזק מצאנו פתרון פשוט יותר: הוספנו למרק העגבניות אבקת כביסה, והוא ביעבע, תענוג להביט. הרעיון לצלם מחית תפוחי־אדמה, תרד וביצת־עין נראה מבטיח מבחינת הרכב הצבעים – לבן, צהוב, ירוק – רק שלצלם הפריעו בועות האוויר הזעירות שבחלבון הביצה הנקרש. מעולם לא שמתי־לב אליהן לפני־כן, אבל עתה התחלתי בסדרת ניסויים: ביצת־עין על שמן, על חמאה, על מרגרינה, על מים, על טפלון, על להבה קטנטנה או גדולה, לא עזר מאומה, תמיד הופיעו בועות בחלבון. אחרי הביצה השתים־עשרה הרמתי ידיים: לא יהיה תצלום של תרד וביצת־עין בספר. יום־יום השלכתי ערמות אוכל לזבל, מבקשת את מחילת האלים.

בינתיים התקרבה טלי, שקועה כולה בקריירה של עיתונאית, לגיל שלושים, גיל קריטי בעיני כל אם דואגת. התגברתי על עצמי כל כמה שיכולתי לא להזכיר את הנושא. אולי, כמו באגדות קדומות, עליי למלא את הנדר שנדרתי לפני שנים רבות, להוציא בשבילה ספר בישול עד לחתונה. רק יצא “טעם החיים” לאור, הכירה טלי את אודי, מומחה לתקשורת־מחשבים, בן־גילה, וכעבור חודשים מעטים החליטו להתחתן. טלי הגיעה לחתונה מדירתה, בשמלה חלקה בצבע פנינה, כשבידה שקית ניילון גדולה: בהזדמנות החגיגית הזאת הביאה עמה גם כביסה מלוכלכת, כדי שאכבס אותה למחרת אצלי במכונה. רק מתחת לחופה גילינו שזר הכלולות נשכח בחדר המלון. בעת הטקס שקעה השמש בים, המראה היה מרגש. ההכנסות מספר הבישול כיסו חלק גדול מהוצאות החתונה מצדי, ולא עוד, אלא ששף מלון “שרון” הכין, בזכות הספר והיכרותנו, ארוחת מזנון מרהיבה, שממנה מרוב עצבנות וגינוני אם הכלה לא הצלחתי לטעום כמעט דבר.

*

כל ספר מותיר אחריו שובל של עיסוקים, פניות, קשרי ידידות. דוקטור שיבא היה היחיד מבין ארבעת גיבורי הביוגרפיות שלי שהכרתי אותו אישית ונקשרתי אליו. (עם אדלשטיין דיברתי פעם אחת ויחידה, באוקטובר 1940, דקות מעטות.) הייתי שייכת לאותו מאגר מסייעים של ד“ר שיבא, שכלל מיליונרים ובעלי תעשייה וסופרים ואלופי צה”ל ושרים, שאליהם היה פונה שיבא בשעת הצורך כדי שיקנו מכונת כביסה לאם לילדים קטנים הסובלת מאקזמות בידיים, שימצאו תעסוקה לחולה המשתחרר מבית־החולים, שיכתבו על סכנת חוק האנטומיה המוצע, שיעמדו לצדו במאבק נגד קופת־החולים הכללית ומדיניותה, שיתרמו לבית־חולים מכשיר רפואי זה או אחר, איש איש וייעודו. איש מהם לא היה מעלה על הדעת לומר לד"ר שיבא לא, הקסם של בוקובינה ווינה, מהול במידת העורמה המותרת למען ההקלה על סבל הזולת, הכניע את כולם.

ד“ר שיבא היה רופא מעידן אחר, שבעיניו לא המחלה אלא האדם היה העיקר, והאדם בשלמותו, גוף, נפש ותנאי חייו, שלא ניתן להפריד ביניהם. לעגלון נוטה למות הירשה להביא את סוסו, חברו היחיד, לשטח תל־השומר; ליד מרים ברץ הגוססת אישפז את חברתה מדגניה א' באמתלת מחלה, כדי שמרים לא תישאר לבדה בשעותיה האחרונות. לעת ערב היה בא לבקר את החולים שלו, יושב על קצה המיטה, משוחח, מביא פרח. חברתי חנהל’ה לנג מגבעת־חיים חלתה אחרי לידת בנה השלישי בסרטן הרחם, שלא נתגלה בעוד מועד והתפשט בכל גופה, ובבית־החולים “הלל יפה” בחדרה לא ראו סיכוי להצילה. חנהל’ה לא ידעה על כך, אך האמינה שד”ר שיבא בתל־השומר היה מוצא דרך לרפא אותה מהר, כדי שתוכל לשוב אל התינוק שלה. למרות שגם הוא לא ראה תקווה להציל את חייה, הסכים ד“ר שיבא לאשפז את חנהל’ה בתל־השומר, כדי להקל על שבועות הגסיסה. באחת השבתות הזמנתי, כדרכי, חברים לארוחת צהריים, ובהם את ד”ר שיבא. עם גמר הארוחה, אחרי שעזבו כל האורחים, נטל ד“ר שיבא את ידי, הושיב אותי על הספה ואמר: “חנהל’ה מתה הבוקר”. צעקתי: למה שתקת עד עכשיו! “היית מבטלת את הארוחה, גורמת עוגמת נפש לאורחים שלך, ולחנהל’ה לא היית עוזרת”, אמר לי. כל עוד ד”ר שיבא היה בחיים, ידעתי, כפי שידעו מאות ואולי אלפי אנשים: יש לי כתובת בשעת צרה. משך שנים, מאז ראשית שנות החמישים, לחם למען חוק בריאות ממלכתי ונגד הגמוניית קופת־החולים הכללית, חשב שרפואה טובה אפשר לעשות גם בביתנים ישנים, נלחם כדון קישוט במימסד דוקטרינרי – עד שתש לבו.

זמן־מה אחרי מותו הפתאומי של ד“ר שיבא, בשנת 1971, בא אליי חיים לסקוב, ידידו: בעזבונו של שיבא נמצא מכתב, כך אמר, שבו כתב על־סמך קריאת “השליח”, שאם אי־פעם יכתבו ביוגרפיה שלו – היה רוצה שהיא תיכתב על־ידי. הייתי אז בראשית איסוף החומר לביוגרפיה של יעקב אדלשטיין ותולדות גטו טרזין. הסברתי ללסקוב, כי כאן חובתי הראשונה: איש מלבדי לא יכתוב את הספר. לסקוב, תכליתי כדרכו, ביקש לדעת איך אפשר לסייע לי כדי לזרז את העבודה. אמרתי לו: על־ידי מילגת מחקר שתשחרר אותי, לפחות לזמן־מה, מהכתיבה בעיתון, ותאפשר לי לצלם חומר ביד רחבה. וכאשר אגמור, אכתוב את הספר על שיבא. לסקוב שאל מתי, בערך, אוכל לסיים אותו. הבטחתי לו שהספר יראה אור לציון עשר שנים למותו של ד”ר שיבא. לא חתמנו על חוזה, לא החלפנו התחייבות בכתב, תשלומי המילגה הגיעו בדיוק נמרץ, לסקוב פתח בפניי דלתות לארכיון צה"ל, לגנזך בן־גוריון, שהיה אז פתוח לציבור רק חלקית, היה כאן כל עת שהזדקקתי לו, ובטקס לציון עשר שנים למות שיבא, ביוני 1981, היו העותקים הראשונים של “רופא לכל אדם” מונחים על שולחן הנואמים, ליד מושבו של לסקוב.

חיים לסקוב היה בעיניי התגלמות המושג “אינטגריטי”, שאין לו תחליף מדויק בעברית: יושר, תום, שלמות – אינם מבטאים את כל מכלול משמעותו. כקצין, כרמטכ“ל, כיושב־ראש רשות הנמלים, כנציב קבילות החיילים, תמיד נשאר בו משהו מנפשו של צופה, הרואה את השחור והלבן בכל חדותם, ולא מרשה לעצמו חולשה. טבעי ש־”If" לקיפלינג היה השיר האהוב עליו, הוא חי על־פיו, על־פי המוסר והמשמעת הפרוסית של ד"ר בירם, מייסד בית־הספר “הריאלי” בחיפה, שבו למד, על־פי קוד הכבוד של קצין אנגלי (כולל אהבת השתייה שלו), ולא היה בנוי לתככנות הפוליטיקה הישראלית, שנחתה עליו במלוא־עוצמתה כאשר שימש יושב־ראש רשות הנמלים.

אחרי שלסקוב חלה בסרטן הוושט, נותח ושוחרר מבית־החולים שיבא, קרא לי ללשכתו בקריה: הוא רזה מאוד, בגדיו היו תלויים עליו, ועיניו כאילו ביקשו סליחה על שגופו בגד בו. כל החומר הנוגע לדרכו הצבאית נמסר לארכיון צה"ל, אמר לי, אך אין בו דבר על ילדותו ונעוריו. הוא היה רוצה שארשום את זכרונותיו. הייתי באה ללשכתו של לסקוב כל כמה שבריאותו הירשתה זאת, לפעמים מנעה חולשתו את המשך השיחה, מדי פעם נשנק קולו כאשר סיפר על מות אביו, שעבד בארץ כפועל, מבעיטת סוס, על העוני שבו היתה שרויה אמו, על הליכתו יחף משכונת נשר לבית־הספר בחיפה, כדי לחוס על סוליות הנעליים. הדבר מעולם לא נאמר, אבל הרגשתי שהיה רוצה שאני אכתוב את הביוגרפיה שלו. ואף־על־פי־כן, אחרי מותו, כאשר פנו אליי חבריו ופיקודיו מהבריגדה היהודית, סירבתי בלב כבד ובייסורי־מצפון לכתוב אותה: הכל היה עדיין טרי מדי, קרוב מדי למותו, הרגשתי שתולדות חיי לסקוב נועדו בעיני אנשי הבריגדה להוסיף גם לזוהרה ולזוהרם, חשתי את נשימתם בעורף, ידעתי שדרושות לי כמה שנות ריחוק, דווקא בגלל הקשר, האהדה וההערכה ללסקוב. אולם אנשי הבריגדה רצו בספר כאן ועכשיו. אילו האמנתי במפגש בעולמות אחרים, היה עליי להיות מוכנה להתייצב בפני לסקוב ולמסור את גירסתי, מדוע לא הייתי נאמנה להבטחה שלא ניתנה.

זכיתי, הודות לביוגרפיה, למליץ־יושר במרומים: האב ג’ון יוחנן בושא, נזיר יליד צרפת, שלמד בצעירותו עברית באוניברסיטת ירושלים, שהה במיסיון בבגדד בעת מלחמת העולם השנייה, וחי שנים רבות במנזר בלסטר שבאנגליה. האב בושא הגיע אליי בעקבות “השליח”, שנשלח אליו מהארץ על־ידי ידיד, והוא כתב לי, בעברית ספרותית מיושנת במקצת, שהכיר את אנצו סרני בעת שהותו בעיראק, ושניהל עמו שיחות ארוכות בדבר מהות האלוהים. מכתב הביא מכתב, הרגשתי כמה חשובה לאב בושא עצם ההתכתבות בעברית. אחר־כך באו העתקי תרגומיו לכתבי־קודש נוצריים, כגון “התגלויות גרטרודה הקדושה (הגדולה)”, “פרטים שונים על הגיהנום”, “אורח־חיים בנוכחות אלוהים”, “העולם היהודי בימי קדם לפי דברי הנזירה המיסטיקנית קתרינה אמריך” ורבים, רבים אחרים. הוא ביקש את הערותיי והשגותיי לתרגום זה או אחר, לפעמים נענתי לבקשתו, לפעמים לא הספיק לי הזמן. מדי פעם ביקש הבהרה לביטוי עברי לא מוכר לו: מה פירוש המלה לפרגן? האם זה בא מהמלה היוונית פאראגון, דהיינו מופת, כליל השלמות? יום אחד, בעת שהותי באנגליה, החלטתי לנסוע אליו ללסטר, למנזר “הלב המבורך” – אחרי הודעה מוקדמת, יחד עם חברתי ברנדה. קיבל את פנינו זקן קטן קומה בגלימה שחורה, שברירי כמו תחרה ישנה, קורן רוחניות, שמח על שניתן לו לדבר עברית. הוזמנו לארוחת צהריים, שאותה הגיש פרח נזירות מארצות־הברית (כל המנזרים הקתוליים באנגליה סובלים מהיעדר עתודה), האב הקשיש אכל רק מעט דייסה מקערה. מה שהעיק על האב בושא יותר מכל היה חוסר אמונתי באלוהות, לא חשוב איזו, יהודית או נוצרית, אבל אלוהות שעלינו למסור לה בבוא־היום דין־וחשבון על מעשינו עלי־אדמות. שוב ושוב ניסה לשכנע אותי בקיומה, חרד שמא נפשי לא תזכה לגאולה, וכשנוכח לדעת שאני אבודה, חזר וניחם אותי בכל מכתב שהוא מתפלל למען נשמתי – ואכן תפילות היו עיקר עיסוקם של נזירי המסדר כבר מהשעות הקטנות של הלילה. נסעתי אליו כעבור שנתיים שנית, הוא היה שקוף ושברירי עוד יותר, נכון לצאת לדרכו האחרונה כל עת שייקרא. כאשר לפני שנתיים לא הגיעה ברכת חג המולד המסורתית, ידעתי שהאב בושא החזיר את נשמתו לבוראו. כל־כך הייתי רוצה להאמין בחסדי השמים, ולו רק למענו.

*

מעבר לרצון לספר סיפור חיים ותולדות תקופה, דירבנו אותי לכתיבה מניעים נוספים: אצל אנצו סרני היה זה עצם המבחן של כתיבת ביוגרפיה, אצל יעקב אדלשטיין הרצון לגשר בין הישראלים לקורבנות השואה כיחידים, אצל ד"ר שיבא השאיפה להסיט ממסלולה את הרפואה המתרחקת מהחולה ומתייחסת אל המחלה כעיקר. בראשית שנות השמונים, בעת שלטון הליכוד והתחזקות תנועת הרב כהנא, הציקה לי השאלה מה קרה לציונות ההומניסטית, הסובלנית, הפתוחה אל העולם, כפי שהצטיירה בראשיתה, למה נוצחה על־ידי הלאומנות הדתית הקנאית. האם מלכתחילה נידונה לכישלון במזרח־התיכון, ערש הקנאות הדתית, האם היה זה היעדר מנהיגות, ההליכה באמצע, הרצון לפשרה – שהכניעו אותה? כאשר פנו אליי השופט חיים כהן ורעייתו מיכל זמורה בהצעה לכתוב את תולדות חייו של פנחס רוזן, יציר מובהק של אותה ציונות מרכז־אירופית ליברלית שנמחקה, ראיתי בכך אות: הנה דרך למצוא מענה לשאלות המטרידות אותי. עבדתי על “פליקס” ארבע שנים, ובמקום תשובות מצאתי סיפור חיים שריתק אותי, בעיקר בפרק ראשיתה של מערכת המשפטית הישראלית, שבה, אולי יותר מאשר בכל מוסד אחר, נשמר משהו מאותה רוח שביקשתי. היעדר השכלה משפטית חייב אותי לעבוד קשה, בייחוד בפרק המכונה “הפרשה”, דהיינו פרשת הריגול במצרים, מידת אחריותו של פנחס לבון וממצאי ועדת השבעה, שרוזן עמד בראשה, שקבעה כי לבון לא נתן את ההוראה שהביאה את בן־גוריון למאבק מתיש־כוחות במפלגתו וגם ברוזן. גם אותי התיש “פליקס”, והביא אותי לידי החלטה לחדול מכתיבת ביוגרפיות, עד להודעה חדשה. מאז הגיעו אליי עשרות הצעות לכתיבת ביוגרפיות נוספות, פניות של אלמנות ובנים לאבות הציונות, למפלסי הדרך ברפואה, מצד מוסדות שביקשו להנציח את מייסדם, חלוצי תעשייה שחשקה נפשם לספר את סיפור חייהם, ובין הההצעות דמויות מרתקות; אך דבקתי בהחלטתי להינזר מביוגרפיות. נקודה. אילו השכלתי להקים בית־מלאכה לביוגרפיות, להעסיק פועלי־כתיבה בשכר ולהוסיף את חותמת בית־היוצר למוצר המוגמר, כמינהג בתי־האופנה בימינו, כפי שנהגו ציירי אירופה באולפנם, יכולתי להרוויח הון. אני רואה מדי פעם מודעה בעיתון שבה מוצעים שירותים לכתיבת ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה. כנראה שיש מי שהקדים אותי והגשים את רעיון בית־החרושת לביוגרפיות הלכה למעשה.


  1. “היקרות” במקור המודפס, צ“ל: הירקות – הערת פב”י  ↩

  2. מאושר השוכח מה שלא ניתן לשנות  ↩

  3. “בלאוו” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  4. הרשה לעצמך משהו טוב גם כשאתה דחוק, מה יועילו לך החיים אחרי שתמות  ↩

  5. “בתחליט” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  6. “כדבריי” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  7. “לקירות” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  8. “בהתגלמותה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  9. “והביא” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  10. “נצטווה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  11. ישנתי וחלמתי / שהחיים עונג. / התעוררתי וראיתי / שהחיים חובה. / עבדתי וראיתי / החובה היתה לעונג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות