רקע
יצחק לופבן
השומר הצעיר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בימים שחלה בהם ועידת הפועלים בחיפה, התאספו גם חברי “השומר הצעיר” לועידה. בה בעיר, באחת המחלקות של הטכניקום. בחדר משונה במקצת, ישבו על רצפת־המדרגות ועל ספסלי התלמידים כמאתים בחורים ובחורות, שעלו לרגל מבין האהלים אשר בכבישים וממקומות עבודה אחרים — ודנו.

“דנו” — זו איננה המלה הנכונה. צעירים אינם דנים; העלומים אינם שוקלי דעת, הטמפּרמנט הלירי של הגיל 20—18 איננו מתרכז מסביב ל“ענינים” — הוא הומה ותסס, הוא בבחינת עוגב אאוֹלי המנגן מאליו כנוח עליו הרוח.

הם שוחחו. מה שנוהגים לשוחח בקיבוץ קטן, אינטימי, בערבי חורף, בעליית־קיר של חבר חולם — את זה שוחחו בקהלם בפומבי. ברקי מחשבה ושירה, הגיגי חדוה וצער וכל אותם זעזועי הנפש החבויים והמתפרצים בלב ומלב כל צעיר העומד על סף התרבות, על סף החיים, על סף האהבה — כל אלה נעשו במסיבה זו לפרובלימות קולקטיביות שפתרונן מעורפל מאד ומסובך מאד ושאמת המציאות ומשחקי־צבעים רומנטיים משמשים בהן בערבוביה.

אנשי־בינה חושבים את זה לפראזות, למעשי־ילדות. בעצם הדבר הרי זו אמת־של־גיל, הקיימת והתובעת את זכותה לשימת לב וליחס רציני, כמו אמת־של־תקופה או אמת־של־דור זו או אחרת. יסורי ורטר הצעיר הם כמו טאסוֹ, כמו גילויי האמת העמוקים של פויסט — נחלת רוחו של גיתה הענק. אלה ואלה הם דברי אלהים של החיים, אלה ואלה הם לוחות ברית אשר עליהם חרותות דברות הנפש, המתגלות בסערה וסופה של עלומים או בשובה ונחת של בינת חכמים. לפיכך צריך היה ברצינות הכי גמורה ובענין רב להקשיב לכל מה שנאמר במסיבה זו; באשר לא מה שנאמר הוא העיקר אלא מה שהורגש והסתתר מאחורי המלים שבאו לידי ביטוי, לפעמים בשטף ובריתמוס של לשון־ספרים ולפעמים בגמגום של מחפשי ניב לרעיון תוסס; באשר לא משקל־הדברים הוא העיקר אלא המטרה שאליה הם קולעים, הסוף שבו הם נעוצים.

הנאספים היו באי כוח שש־שבע מאות צעירים וצעירות, אשר עלו בין העולים בשנה האחרונה לא“י מגליציה ופולין. אלה הם הפרחים היותר צעירים והיותר יפים אולי של היהדות במזרח ובמערב אירופּה. ניצנים כמעט. רכים וענוגים, אשר לא ניסו הצג כף רגלם על הארץ, אשר הגות רוחם, “מתיחת הנפש”, בלשונם, יונקת עדיין מקונפליקטים רומנטיים פנימיים, מהסתכלות, מהטרגיות העמוקה של בדידות הנוער, אשר עוד טרם בא בנגיעה בלתי־אמצעית עם החיים ועם שאלות החיים. ולחברים צעירים אלה, המושיטים ידיהם לפטישים הכבדים כדי לנפץ אבנים לחצץ־דרכים, או למעדר ולמחרשה כדי להוציא לחם מן הארץ, הרי זו הפגישה הראשונה עם המציאות בכלל ועם המציאות הא”י הקשה בפרט — ופגישה זו יכולה להיות לרבים בבחינת תקוה נכזבה, או גם להיפך, בבחינת ירח־הדבש למילוא המאוויים, שכל פרט פרוזאי בעבודה נהפך בו לדבר שבשירה.

לפיכך היה גון הדברים שונה. היו שהתפעלו מליל הסערה, מרוח הסופה אשר הפכה את יריעה האוהל על פניה ועל פני יושביו, מהגשם הניתך על מחזקי־היתדות הרועדים מקור; והיו שהגו נכאים, שתינו את הקושי שבעבודה, את הסבל שבהסתגלות. היו שהגביהו עוף עד לפרובלימות הכי נאצלות והכי מופשטות של תיקון הנפש, של גאולת היחיד, והיו שראו את חזות הכל בעבודה, בדרך העבודה המשחררת והגואלת.

*

פרחים? אולם פרחים יכולים לעשות פרי ויכולים לבלי לעשות פרי. סערת הנפש יכולה להיות מקור יצירה ואמונה ויכולה להיות גם תקות־אכזב של יאוש ושבירת כלים. הכל תלוי בפרוצס של מעבר, בחוויות־לואי המלווים את האדם בדרך הארוכה והמלאה מכשולים, מההסתכלות אל ההסתגלות.

“תולדות הקולטורה הן תולדות הסבל של בני הנעורים” — כך, כמדומה, כותב באיזה מקום ד“ר גוסטב ויניקן, האב והמורה של תנועת הצעירים במערב אירופּה. ואם בעבר כך — בהווה ובעתיד על אחת כמה וכמה. כל המהפכה הגדולה הזאת באנושות, שאנו מקווים לה, כל המהפכה הלאומית שלנו, שאנו מחוללים אותה, איננה יכולה לבוא לא ע”י דיפלומטים ולא ע“י נביאים, לא ע”י מתווכחים ולא ע“י נושאי סבל הירושה של מושגי חיים ישנים ומושגי תרבות שהזדקנו, אלא ע”י המפעל הבלתי אמצעי החי והיוצר של הדור הצעיר, על־ידי המהפכה המתחילה בנפש היחיד וגומרת בקיבוץ החברותי החפשי והצודק. האקטיביות המתפרצת מתוך הנפש הצעירה בישראל, השאיפה להתחדשות לאומית ואנושית ע"י עבודה — אלה שיצרו לנו עד עכשיו את ערכי הישוב המעטים אשר בארץ, ואלה אשר יבנו את חברתנו החדשה. לזה אנו קוראים חלוציות. אלה הם העלומים הנצחיים, שרבים מחברי “השומר הצעיר” חוששים ודואגים שמא יברחו מהם ברגעי המעבר מחלום אל המציאות. את “העלומים הבורחים” לא צריך לבקש על אמירי האילנות ולא בשולי העננים המופזים, במקום שמבקשת אותם מריה ינטשק בשירה, כי אם באדמה. באשר העיקר הוא עצם המעשה, משחק השרירים ותסיסת הנפש אשר במפעל הפּוזיטיבי היוצר, — ולא הפילוסופיה. תרבות זוהי עבודה, יצירת חיים ויחסי־אנשים ישרים וצודקים; זהו המוסר, האנושיות, העם, והאדם, בה׳ הידיעה.

בזכרונותיהם של יוצרי דגניה וכנרת חיים בודאי ערבים כאלה שלאחרי יום עבודה, ערבים רומנטיים שבהם התכנסו חברים בפינה, יותר מצומצמת אולי מאשר זו של “השומר הצעיר”, ונתנו מעוף לדמיון, לגעגועים מתפרצים, לעינים נשואות אל עבר הירדן, אל הררי חורן והגולן, לשאיפה חזקה של כיבוש, של מהפכה, של חיפוש דרכים חדשות וכו׳ וכו׳. אף הם ביקשו תריס בפני העלומים הבורחים, אף הם נרתעו לאחור מפני בתי האבן שנבנו, מפני סדרי חיים קבועים ועומדים. הדרך מחדרה לאום־ג׳וני לא היתה פחות רחוקה מאשר הדרך מהאתיקה של הנישואים הקיימים אל האהבה החפשית. אבל הם עברו אותה, באשר זו היתה דרך של ממש, של עבודה, של רצון והתמדה עקשנית, אשר סופה נעוץ במעשה יצירה. אף דרכו של “השומר הצעיר” — או שהיא מובילה “מחדרה לאום־ג׳וני”, או שאינה מובילה לשום מקום; או שהיא מובילה מהכבישים, מגדודי העבודה הציבורית אל צורת־ישוב קבועה, מצקון לחש של מאוויים טמירים אל הרצון הפועל, אל ההגשמה — או לאותה תהום האבדון שצוללים בה כל החלומות הרומנטיים של ימי־נוער־חולפים.

הדגש־החזק אינו בא באות הקלילה ולא במלה האבסטרקטית, כי אם ביצירה המונומנטלית של הממשות הלאומית והאנושית שלנו. לפיכך, אם האנרגיה האצורה באלפי הצעירים והצעירות הרעננים הללו, אם הרכוש התרבותי והמוסרי שלהם וכל אותו הרטט הנפשי התוסס, אם כל אלה ימצאו להם מוצא בהתלהבות של בנין, הרי אלה הם פרחי־ברכה, הרי זהו מה שדרוש לנו ומה שאנו מחכים ומקווים מעליית הכוחות הצעירים לארץ. אולם אם האבסטרקציה תבוא לרשת את מקום המעשה, אם הפילוסופיה והצלילים הרתמיים של המלה ייקבעו כערכין עצמיים, כפֶטיש, אשר נוהים אחריו בעינים סגורות — הרי אין זה עלול להיות אחרת מאשר טל משכים הולך…

מחנה “השומר הצעיר” בארץ ישראל כאילו עומד עדיין על פרשת דרכים. הוא נמצא במצב של תהייה, של היסוס־הלב והקשבה לקול הקורא מבפנים. על סף חיי המציאות וחיי העבודה הקשים בארץ צפויים לו, בלי ספק, גילויים מפתיעים של אמת החיים. אולם יש אמת אחת הגלויה ועומדת — וזוהי: שאין צעירות לשם צעירות, כמטרה בפני עצמה, כשם שאין אמנות לשם אמנות; יש רק צעירות בתור אימפולס חזק של יצירה, של שחרור והתחדשות שאנחנו נושאים אליהם את נפשנו. כל השאר הם רק ניואנסים. כל המלים “אדם” או “יהודי” “לאום” או “אנושות” — הן רק מלים, רק לבושין לרעיון אחד, הצונחים מאליהם ברגע הבלתי אמצעי של בנין והגשמה.


תרפ"א


המלצות קוראים
תגיות