קבוצת מאה וחמשה הצעירים מעולי פּולין, שהגיעה בימים האחרונים לא"י, הנה הראשונה לחשבון העליה החדשה — לחשבון עלית חלוצים זו, שבתוך צפית העתיד עינינו נשואות אליה כאל מקור נאמן לחדוש החיים והעבודה בארץ.

בארחות עקלקלות ובנפתולי־דרכים קשים הגיעה אלינו הקבוצה הזאת. וחדשי הטלטולים והנדודים הארוכים בים וביבשה, מעיר לעיר וממדינה למדינה, מוסיפים לעליה את לוית־החן אשר ליותה את העולים הראשונים בדרכם לא"י, אלה העולים רדופי־התשוקה וכליון־הנפש, אשר שום סכנת־דרכים לא עצרה בעדם מהגיע למחוז־חפצם.

ממעמקי הצער והסבל הלאומי הם עלו, מתהום המשטמה של גלות ישראל, מפולין רשעה זו, אשר בגובה לבבה איננה מרגישה את ה“מנא מנא תקל ופרסין” החרותים על קירות ממשלתה החדשה — אולם, לא כגולים וכפליטי פרעות הם באו אלינו, כי אם כמחנה של כוחות צעירים מתפרצים ועולים, אשר ברצונם העז סללו להם את שביל העליה גם בשעת חירום זו והביאו אתם את נשימת הנוער ובשורת החלוצים.

בשעה קשה הם באו. בשעה שהמציאות הקיימת בארץ אינה עולה לגמרי בד בבד עם התקוות הגדולות שלוו אותם על דרכם. בשעה ששערי הארץ סגורים עדיין ובעבודה הישובית שלטת עצירת נשימה וחוסר פעולה. בשעה שמחזות החיים הריאליים מעיבים על האילוזיה המוגזמת, אשר פלטה בחדשים האחרונים עשרות ומאות אנשים אל חופי הארץ ואשר, כאילו מתוך “תוחלת נכזבה”, נשמעת ביניהם כבר פה ושם התלונה המאשימה:

“למה רימו את העם?!” —

בשעה זו ברוכים יהיו לנו אלה אשר לא בקשו חשבונות רבים, כי אם שמחו לקראת האפשרות של העבודה הקטנה בבצות חדרה ובעמק הירדן, ומלאי מרץ ורעננות־עלומים נכנסו ישר לשורות הראשונות שבחזית העבודה והשמירה בארץ.

בפנות הישוב השונות נפוצה כעת הקבוצה הראשונה של עולי פולין. במושבות יהודה, השומרון והגליל, אפשר לפגוש בפנים החדשים והצעירים הללו, צעירים ממש, בכורי דור חדש שבגר ובשל בתקופת המשבר הקשה ביותר בחיי עולם ובחיי עמנו, אשר אחרי חמש שנים של הפסקת הקשרים בין א"י ובין הגולה הופיעו הם הראשונים והביאו אתם את קצה החוט שנפסק, את החוליות הראשונות בשרשרת העליה המתחדשת.

מרחק של חיים ותנאים מבדיל בין זו ובין העליות שקדמו לה, מרחק של מאורעות עולם ומהפכות היסטוריות בגורל לאומים ומדינות, ואולי גם בגורל החברה האנושית כולה — אולם המסורת אחת היא, אחת היא המטרה ואחת היא גם הדרך המובילה למטרה זו.

אחריות של דורות רובצת על המסורת הזאת; והמטרה — לא תמיד קרובה היא; והדרך — דרך חלוצי־העבודה והבנין בארץ ישראל — הנה בבחינת אותו “פרדס” המסתורין, שלא כל הנכנס בשלום יוצא בשלום ובנצחון. דרך של מלחמה היא הדרך הזאת, מלחמה בלתי פוסקת בחיים ובטבע, הדורשת התאמצות רבה, סבלנות רבה והתמדה רבה. אולם נכונה היא הדרך תמיד ואיננה נתונה להשפעות רגעיות של תנאים קיימים ומתחלפים ושל הלך־רוחות עולה ויורד.

אבל יחד עם זה עלינו להודות, כי מצב זה שהעולים פוגשים כעת בארץ איננו יכול להשביענו רצון משום צד. אין אנו יכולים בשום אופן להשלים עם העובדה, כי כעבור שנה וחצי של רוב־תכונה והמולה במחננו, לא זזנו עוד כמלוא נימה מאותה הנקודה הקפואה שעמדנו עליה עד כה, ואין לנו עדיין אפשרות להראות לעולים החדשים על דרך עבודה אחרת, מלבד הדרך הזאת שהנה בבחינת מעגל־קסמים בשביל העובד העברי, אשר איננו מוצא בה לא חדות־יצירה ולא סיפוק יצירה — זו דרך העבודה בכרמי “אגודת נטעים” ובמשקי האכרים שבמושבות הקיימות.

ואם ביחסי העבודה השולטים כעת בארץ שמחנו על האפשרות המוגבלת הזאת, שהתגלתה לנו כפתרון ראשון להעסקת מאה וחמשה הצעירים החדשים שהתוספו בבת אחת — הרי בכל זאת אין אנו יכולים להעלים עין אף לרגע, כי כניסת צעירים למקומות העבודה הללו הדוחקים את רגלי הפועל העברי ופולטים אותו בכל פעם, ערכה בשבילנו היא לכל היותר רק ערך של חלופי־משמרות על שדה מלחמת העבודה בארץ. אולם רחוקה היא הדרך הזאת מהיות משאת נפשו של החלוץ העולה ושל הפועל העברי בפרספקטיבה הישובית בשעה זו, ורחוקה מאד היא מהיות בית־קבול גם לעליה המצומצמת ביותר.

מאחורי הקבוצה הראשונה של עולי פולין, הולכת וקרבה קבוצה שניה, בת ארבע מאות צעירים, הנמצאת כבר בדרך, ומאחוריה — מחנות של צעירים על סף העליה החלוצית, והמוני־ישראל שואפי־גאולה והצלה מתוך כור־העוני הקשה שהם נמצאים בו.

העליה החלה, והיא תלך הלוך וזרום בכוח, בדחיפה של סאת הגלות הגדושה — ואיש מאתנו לא יקבל על עצמו את האחריות הגדולה להגיד: חכו — אל תעלו!

בתוך משאלותינו הגדולות בתקופה הנוכחית, הרי משאלת העבודה היא היחידה שאיננה רשאית להיות מותנה כולה בתנאים חיצוניים. וצר מאד אם תביעתנו זו הבלתי פוסקת לעבודה של בנין, לא מצאה לה עדיין אזנים קשובות, אם לא מצאה לה עדיין את ההבנה המספיקה כי זהו יסוד־היסודות וכי בה, רק בה, דרכי הנצחון שלנו, המדיני והישובי גם יחד.

אין אנו מסופקים אף רגע בערכה הגדול של העבודה הפּוליטית הנעשית כעת בחו"ל. אולם משנה ערך ומשנה תוקף אנו נתנו תמיד והננו נותנים כרגע לעבודה ישובית ממשית בארץ, עבודה של הרחבת גבולינו ובסוס עמדתנו, אשר בה הערובה הנאמנה ביותר למילוי משאלותינו הלאומיות.

תרע"ט

באניה הרוסית הראשונה, שהגיעה ישר מאודיסה לארץ־ישראל, נכנסו לארץ שש מאות ועשרים נפש יהודיות — עולים, שבי־גולה ופליטים. קשים כחבלי היציאה משם היו חבלי הכניסה לארץ: ביום סערה, ביום גשם טורד, באניה קודרת ומיטלטלת על גלי ים עכורים, הגיעו המה, אחרי נדודים רבים וטלטולי־דרך ארוכים, למחוז חפצם.

מהם — קודרים ואבלים, צללי בני אדם, שבפניהם ובעיניהם משתקפות עוד הבבואות המחרידות של מאורעות האימים ברוסיה ובאוקראינה: אלמנות ויתומים, חצאי משפחות.

ומהם — צעירים וצעירות, עליזי עבודה, מלאי מרץ והתפר­צות למעשה יצירה על אדמת ישראל; עם שפה עברית חיה בפיהם, מזוינים בחלקם בידיעות ובהכשרה מוקדמת לעבודת השדה, עם רצון חלוצי וסבלנות רבה, אשר הוקנתה להם בתקופה אכזרית זו של חמש שנות סבל ועינויי שאול.

וכולם עדים חיים לטרגדיה העברית העמוקה, עדי ראיה ועדי שמיעה לאותה הצעקה הנישאת אלינו מעמק בכא זה. צעקת אחים נשחטים לרבבות ושל אחיות מחוללות, של עם הנדון לכליה, הנדרך כענבים בגת ואין מפלט ואין מוצא.

רק מלה אחת גואלת ומשחררת נשארה ליהדות הרוסית, רק תקוה אחת ויחידה, רק נחמה אחת מעצבונה הגדול ומאבלה הכבד — והמלה הזאת היא: ארץ־ישראל!

“אלמלא ארץ־ישראל לא היתה ליהודי רוסיה אפילו היכולת למות” — משיחה אחת הפליטות לפי תומה. בלי זיק התקוה האחרון הזה, בלי קו האור המנצנץ מבין מחשכי הגורל, היתה מתרחשת כנראה קטסטרופה עוד יותר נוראה ממות…

שש מאות ועשרים הנפש שנכנסו כעת אל הארץ, אלה בודאי יסתדרו בעבודה באיזה אופן שהוא. אולם רבבות, רבבות דופקים על שערי הארץ — האם לא ייפתחו תיכף לפניהם? היש אצל מי שהוא בתוכנו אומץ־רוח אכזרי כזה להגיד להם: “חכו!” האם לא ייפתחו לבותיהם של בעלי היכולת בקרבנו, האם יאכלו במנוחה את לחמם על הדם, ולא יקומו ויקדישו את כל אשר להם, למען הציל את שארית הפליטה?

לא ל“עזרה” זקוקה כעת היהדות הרוסית, לא לפת לחם להשקיט את רעבונה, לא לבגד לכסות את מערומיה — כי אם למקום מקלט, לפינת אדמה זו הממלאה את נפשה ברגעי־היאוש הנוראים. ואם מכאן לא תבוא ההצלה, אם לא תקום התנדבות לאומית גדולה, אם לא יבוא תיכף המפעל הרב של בנין המולדת, של עבודה מהירה ורחבה, יש לחשוש כי אכן נגזרה כליה על חלק גדול של עמנו.

לא תנחומין שבפה. רק מלה אחת יכולה לענות על זעקת השבר של עמנו — והמלה הזאת היא: עבודה. עבודה על אדמת המולדת העברית.

תר"פ

1.

חזון הגאולה האנושית הוא עתיק כימי עולם. מגדות הגנגס עד הירדן ומגדות הירדן עד הרהיין והוולגה ועד מי מעיינות באירופה ומעבר לאוקיינוס נודד החזון הזה כרעיון־נצח ומבקש תיקונו של עולם. בצורות שונות הוא מתגלה, בדרכים שונות הוא שואף אל מטרתו: דרך הנירוונה ודרך מלכות השמים, דרך ממשלת היחיד ודרך ממשלת הרבים. מהפכות מתחוללות וקמות, מקדשים נבנים ונחרבים — ודרך מהפכות־עולם הללו, מדור לדור ומתקופה לתקופה, עובר בן־האדם הדואב, הנושא על שכמו את הצלב הכבד של עינויי החיים ואסונם, ועדיין מצפה הוא לגאולה…

לכל תקופה הגושפנקא שלה, בשורת־חירות מיוחדת, דברות גואלות ומשחררות, הניתנות מעל הררי־סיני של החיים בצורות לוחות־ברית או חרב פיפיות. אולם, החרב מעולם לא גאלה; כוח הזרוע בלבד מעולם לא שינה ערכין ולא יצר ערכין. בכל מקום שבאו להשליט אמונה ודעה, תורת־חיים ותורת־מוסר בדם ואש — נפגש המגל בצור, מצא הפטיש את לוז־השדרה: ונשבר הפטיש, נפגם הסדן — והחיים לא נכנעו.

אלילי יוון לא ניתצו בידים; הם נפלו בהבל פיה של רוח־חדשה ושל הכרה חדשה אשר קמו מישראל. דתו של מוחמד אשר באה להנחיל תורה ע"י חרב עקומה, לא חוללה מהפכה במחשבה האנושית — לכל היותר יצרה צורה ולא תוכן. מעל הצלב קמה ממשלת הנצרות על הארץ, מכוס הלענה שהשקו “אותו האיש”, נתמלאה תוכן; ושוב: במקום שהיא באה לאנס ולכפות הר כגיגית, בנתה בידיה חומת־מבטחים בשביל מתנגדיה, מקדקדות של מתים־על־קידוש־השם.

החרב איננה גואלת. בכוח הזרוע אין עושים מהפכות, אין משחררים ואין גואלים. המהפכה האמיתית יכולה לבוא רק ע"י הארת הלבבות, היא יכולה לבוא רק ברצונו של האדם להוויה אחרת, למהות אחרת.

2.

בתקופת ההתמוטטות הפנימית הגדולה שבימינו, הננו משקיפים לאחורנו על שלשלת החיים הארוכה, עם מלחמותיהם ועינוייהם, הצלחותיהם ונצחונותיהם — ולנו נראה כאלו חיינו לריק, כאלו תמו לריק כוחות הדורות בעולם, וכל האוצרות שנערמו, כל הרכוש שנצבר, נתבזבזו ונהרסו ביום בלהה אחד, עת חרג פריץ־החיות שבאדם ממסגרותיו. כי מהי בשבילנו כל ההצלחה הקולטורית, אם היא נעשתה כלי־שרת לאימרת־דז׳ונגל פראית: “האדם לאדם הוא זאב!” מה לנו יצירה, אמנות, ספרות, אם אלה הם רק רגעי שבתון המכסים על ימות־חול ארוכים ומשעממים, מלאי־עמל ותלאה, מלאי־סבל ועינויים? ומה לנו פתרון, מה לנו בשורת החירות החדשה של הסוציאליזם, אם בכוחה רק לשנות סדר, להחליף את הפיגורות במשבצות השח־מט, להעביר דייר ממרתף לדירה יותר מרווחה וכו'. אם המרתף אינו נהרס, אם הרעה איננה נעקרת משורשה, אם אינם נפתחים ונטילים לזרמי חיים חדשים אשר ישליטו יחסי־חברה צודקים בכוח ההכרה האנושית וההבנה ההדדית ולא בכוח הנשק של איזה מעמד שליט במקרה, של כוח דיקטטורי?

הסוציאליזם בתור אידיאה הוא גלגול הרעיון החברותי של נביאי־ישראל, המשך המהפכה הענקית במוסר העולם: רעיון הצדק נגד רעיון האדנות והעריצות המשעבדת. החידוש שבו רק בזה, שהוא חדל להיות קשור בגאולה מיסטורית, הבאה מאיזה כוח עליון שמחוצה לנו, חדל להיות יעוד של “עתיד לבוא”, של ימות משיח, אשר יבואו בהיסח הדעת, והוא קבע את הסיסמא: האדם גואל את עצמו!

האידיאה הסוציאליסטית איננה פרי רוחו של הפּרוליטריון. היא ראשית כל אידיאל אנושי, אשר רק המרגיש את האסון החברתי לא כצערו הפרטי בלבד, כי אם ככאב האנושות כולה, יכול להרים אותה לבשורת מהפכה בעולם.

כך היה הסוציאליזם שלפני מרקס, שלפני המניפסט הקומו­ניסטי והפרוגרמה של ארפורט. הפרופוגנדה הסוציאליסטית והסטרטגיקה המפלגתית קילקלו את השורה. המלה התרוקנה מתוכנה, נעשתה לדוקטרינה, לתורה מאובנה. החזון הגדול הצפון במלה זו נהפך לחלום של דלים, הנושאים את נפשם לשכר יותר גדול ולשעות־עבודה יותר מעטות.

הפּרופּוגנדיסטים של הצדק הסוציאליסטי אחזו בשתי קצוות של תורות סותרות: של פרידריך ניטשה ושל בן־הנגר מנצרת גם יחד. הם אינם מאמינים ברצון האדם, בשאיפתו לגאולה, כי־אם — בכוחו, ברצונו לכוח. הם מאמינים כי הצדק כשהוא לעצמו אין לו כוח והוא מוכרח ללכת יד ביד עם הכוח, או למשוך את הכוח על צדו. הם מאמינים גם כי האידיאה עצמה אינה מסוגלה לרכוש לבבות ולפיכך הפכו אותה לכלי זיין כלכלי, כדי לרכוש את ההמונים. את אלה המעוניינים בדבר באופן ישר. הם צמצמו את האור, כדי להתאימו למשאלות נפשם של המעונים והסובלים…

וכך פרחה הנשמה, נשתכחה המטרה והאמצעי עצמו נהפך למטרה. כך הוקמה השיטה המטריאליסטית כמניע עיקרי בחיי החברה, נוצרה פילוסופיה היסטורית חד־צדדית. המיכניות, היחסיות, החוקיות נקבעו כפעולה איתנית בפוליטיקה הכלכלית, כגלגל־מזלות בחיי החברה, שתנועתו קבועה לו מראש. העולם היפה, שדימו לייחס לו מטרות אֶתיות ואסתטיות, נהפך לריקוד של אטומים, שהכוח היחידי השליט בהם והמנהל אותם הוא המיספר. מובן, כי בעולם כזה אין מקום למוסר ולשאיפות מוסריות, מובן כי הכל כאן בבחינת נפעל מכוחות פיזיים מתרוצצים, שתפקידם רק ליצור את האנרגיה ולשמור על החומר.

כך קמו המעמדות ונוצרה השנאה המעמדית, כך יצאו אל שדה המערכה שני כוחות פיזיים שונאים זה לזה, שבעצם שניהם שואפים למטרה אחת — לשמירת החומר: הכוח הפּרוליטרי והכוח הקפּיטליסטי.

הסוציאליזם המעמדי, המטריאליסטי, בישר אמנם תנחומין להמונים העמלים, אולם הוא גזל את התנחומין מהאנושות הכואבת; הוא עשה את השאלה לענין של מעמד, פּרובלימה מתמטית, שבין המון יחסי החיים היא בחרה לה את היחס בין נותן־העבודה ובין מקבלה; הוא עשה אותה למערכת קרב פּוליטי ואיקונומי של מקופחי שכר המבקשים את תשלומם ואת נקמת גורלם. במקום קירוב־הלבבות בא רחוק הלבבות; במקום הבנה משותפת, שהיתה צריכה להביא את כל הכוחות הפועלים באנושות אל הסוציאליזם, אל הרצון הסוציאלי, נעורו האינסטינקטים, נערמה מרירות ארסית — תחת הדגל “הפּרולטרים שבכל הארצות, התאחדו” נחפרה תהום עמוקה בין אדם לאדם, ילדי אֵם אחת ויעודי תעודה אחת — תהום שאין לסתמה כרגע אלא בגופות חללים, שאין למלאה אלא בזרמי דם.

הושגה מטרה הפוכה: העם נשאר רחוק מהסוציאליזם, מחוצה לו. הסוציאליזם נעשה לו למפלצת, הוא רואה בו את הכוח ההורס. אותו חלק מהעם שעליו היה לוותר מה שהוא, נבהל ונפחד מפני הסמל הכפול של “הפטיש־והאגרוף” והתחיל בורח מפניו, להלחם בו.

וכך באו החיים בין המצרים של שני כוחות דימוניים, ועל פניהם נתלה הצל המאפיל של איבת עולם…

3.

חזון הגאולה שלנו, של העם העברי, הוא חזון־משנה. עלינו נטלו חומרי המקום שיצאנו משם וחומרי המקום שבאנו לשם.

אנחנו נדונונו לשאת על שכמנו את סבל העם וסבל החברה, סבל הגזע וסבל האנושות. להבדיל זה מזה אי אפשר — הם גדלו יחד בתוך תנאי־חיינו התלושים וחסרי־הבסיס.

בבחינת עציץ מטולטל, בלי שרשים בכלכלת העולם, הננו זה כמה יובלות ותקופות. איננו לא יוצרי נכסים ולא מחלקי נכסים; אין לנו מעמד קפּיטליסטי וגם לא מעמד פּרוליטרי. אין לנו אדמה ואין לנו משק אינדוסטריאלי. האקונומיה שלנו היא מיוחדת במינה. אנחנו הננו מעמד מתווך בין הפרודוצנט שאינו יהודי ובין הקונסומנט שאינו יהודי.

אין לנו מעמד פּרוליטרי מקופח — אבל אנחנו כולנו הננו עם פּרוליטרי, לא מנוצל בעבודתו, כי אם נדחק ממקורות העבודה והיצירה ונדון לאי־פרודוקטיביות ו“לחיי־רוח”.

המפלגות הסוציאליסטיות שקמו עד עכשיו ביהדות, כולן זייפו את המטבע, כולן רצו להעביר תכסיסים מפלגתיים מ“כל הגויים” אל הגיטו היהודי. הן דיברו בשם פּרוליטריון יהודי שאינו כמעט בנמצא, והן הכתירו בשם “וואמפיר”, “מוצץ דם” את החייט היהודי העלוב, היושב שחוח על יד מכונת התפירה יחד עם פועלו, ואינו יכול עפ“י רוב להתקיים בלי עבודת כפיו. הסוציאל־דימוקרטיה ה”יהודית" הכניסה לרחוב היהודי רק את המלה המפוצצת, הדימגוגית, מבלי שתהיה לה אחיזה ממשית. היא הכריזה מלחמת מעמדות במקום שיש צל מעמדות, והיא יצרה לה בדמיונה משק יהודי, כדי לעטפו בפרווה גדולה ורחבה זו של תנאי כלכלה זרים.

הקפּיטליזם הוא אובייקט של מלחמה רק בשעה שהוא שולט בחברה. הקפּיטליזם היהודי, במקום שהוא ישנו, איננו שולט, אין לו כוח שליטה, — ובמקום שהוא שולט, איננו יהודי. הפּרולטריון האופיי של האינדוסטריה הכבדה, עפ"י רוב איננו יהודי גם כשהוא יוצא מתוך החוגים היהודיים — ובמקום שהוא יהודי הרי מלחמתו היא תמיד יותר לאומית מאשר מעמדית.

האופי הכלכלי של אוכלוסי ישראל בגולה הוא אופי של מעמד בינוני. המלחמה שבין הפועל ובין נותן־העבודה שם, היא רק מלחמת־שכר עלובה ולא מלחמה על שלטון המעמד. ודומים הם עפ"י רוב שני הצדדים גם יחד לשני ארחי־פרחי הללו שמתוך בטלת־שממון נמנו וגמרו ביניהם לקרוא אחד לחברו ”Pan“

כל הקונצפציות של הסוציאליזם הכלכלי, כל הצורות שבו הוא מתגלה בחלקי ארץ שונים בהתאם לבנין הכלכלי של הארץ ולפירוד הסוציאלי השולט בה, אינם תופסים בנו ואינם עלולים לפתור את שאלת חיינו הקשה והסבוכה. מה שמוכיחה ההיסטוריה לאחרים, אין היא מוכיחה לנו. בהתפתחות המדינה, החברה והמשק, בכל ההתרוצצות הזאת בתוך האריגה של החיים, ולבסוף — במשק השוק הקפיטליסטי הנוכחי, הקובע את הפירוד החברתי ואת המלחמה הסוציאלית, בכל אלה לא השתתפנו ואיננו משתתפים השתתפות אקטיבית בתור עם. אנו חסרים ראשית כל היסודות האלמנטריים ליצירת משק כלכלי־לאומי, חסר לנו הריכוז הטריטוריאלי, חסרים אנו את האדמה וחסרים אנו את העבודה.

האוריינטציה הסוציולוגית הכללית גם היא איננה האוריינטציה שלנו. בתור עם נודד תמיד ונרדף תמיד, לא התגלתה אצלנו אותה התנגשות אינטרסים של קיבוצים נבדלים כמו המדינה, החברה, המעמד וכדומה. בהיסטוריה האנושית, במשך אלפי השנים האחרונות, אנחנו עוברים רדופי־גורל בין מיצרי החיים, אנחנו נקלעים בכף־הקלע, במחול של ניגודים ודיסוננסים שונים. היסטוריה עצמית כמעט שאין לנו: תמיד היא קשורה באיזו מלכות של חסד או מלכות רשעה; תמיד היא חוסה תחת כנפי איזה אפיפיור או חשמן, אוהבי־ישראל או שונאי־ישראל — עפ"י רוב שונאי־ישראל; ותמיד, כמעט תמיד, היא עסוקה במלחמת הגנה על קניינים כאלה שהם מחוץ לחיי שעה, שמהם שואף אמנם העם כוחות חיוניים מוסריים, אבל לא כוחות חיוניים ממשיים.

וכאן הטרגדיה שלנו, העמוקה מני ים. תבן לא ניתן לנו ולבינים אומרים לנו עשו. בידים ריקות, בלי נשק, אנחנו עומדים בתוך הזירה. בכל הגורמים הכלכליים והפוליטיים, הקובעים את תכסיסי המלחמה בין הקפּיטל הבין לאומי והפּרוליטריון הבין לאומי, אין לנו, בתור עם, חלק ונחלה. האימפּולסים הריבולוציוניים התוססים בקרבנו, מתוך מחאה כלפי המצב העלוב שאנו נתונים בו, כלפי העוול הנורא המלווה את דברי ימינו, גם אלה ממלאים תמיד תפקידים בלתי־טבעיים: במקום להצטרף לאנרגיה של שחרור עצמי, הם נשפכים על פי רוב לתוך צנורות זרים וקולעים למטרה לא שלנו. הם פועלים תמיד ככוחות עיוורים תועים, שאין להם נקודת אחיזה נאמנה, ולפיכך הם מתפרצים הראשונים לכל בשורה של שחרור, מבלי לקחת בחשבון אם זהו גם שחרור עמם; או אולי כבלים חדשים.

מריקים אנו את המרירות הגדולה, המצטברת בנו במשך דורות, ביחד עם אור השאיפה ל“קידוש השם” על מזבחות זרים — ו“זורעים על כל מים את דמעתנו הקדושה”.

רק לאט לאט מתחילה להאיר ההכרה, כי הגאולה הסוציאליסטית של העולם, לו גם יכלה לבוא בדרך שהיא הולכת בה, איננה עדיין גאולתנו אנו; כי אותו הפתרון המבוקש ע"י חילופי־גברא בשלטון הכלכלה והמדינה, עלול אולי להיטיב את מצבם של אי־אלה אלפי אנשים מישראל, אבל איננו עלול בשום אופן להוציא את העם העברי מתוך המצוק הלאומי והאנושי. אנחנו נישאר תמיד בבחינת אותן הנשמות דאזלין ערטילאין שאין להן תקנה גם ביום המשפט האחרון. קללת עם אובד תלוש ממקורות החיים הטבעיים, רובצת עלינו בכל התנאים ובכל המצבים — גם בחורבנו של עולם וגם בבניינו. ואלמלי היינו נושאים את נפשנו רק להיכנס לתוך מסלול התנועה האיקונומית, שהסוציאליזם הכלכלי רואה בו את מקור הרעה ואת מקור הטוב, גם אז מוכרחים אנו לעבור תחילה דרך מהפכה לאומית, מהפכה שתוציא אותנו מתוך הפּסיביות של חיי הגלות ותכניסנו לתוך אקטיביות של חיי יצירה לאומיים, שתחזיר אותנו אל אם־כל־חי, — אל הקרקע ואל העבודה.

לע"ע — במקום פילוסופיה היסטורית, יש לנו טרגדיה היסטורית; במקום מסקנות “מדעיות” סוציאליות, יש לנו אנחת יאוש של עם עשוק, הנתון בין המצרים של חיי־אסון, הנחנק בתוך אטמוספירה של סדום ועמורה — וכל אשר לו יתן בעד נפשו.

4.

איך נצא מן המיצר? איך נכוון את החיים ואת המעשה ליצור על אדמת המולדת העברית חברה אורגנית בריאה ותרבות מוסרית, אשר יבואו לרשת את מקום התוהו ובוהו השולטים בעולמנו? השאלה היא: איך לפרוץ את החומה הבצורה הזאת שנבנתה סביבנו מקדקדות של מתים על קידוש־השם, איך להפוך את עצמנו, את יוצרי ההיסטוריה החדשה שלנו, ממקוננים לבונים, ממבקשי־דרך נצחיים — לשקטי־עמל, לדבקי האדמה?

התשובה אינה יכולה להיות יחסית ואינה יכולה ללכת בעקיפין, היא אינה יכולה להיות מותנה מהשתלשלות היסטורית והיקשים היסטוריים. היא מוכרחה להיות חרותה ככתובת־מקדש על פתח הכניסה של חיינו החדשים, היא מוכרחה להיות אבן־פינה בבנין הכלכלה והתרבות שלנו.

במקום התיאוריה צריכה לבוא המיתודה — זו אמת־המידה הבונה, היוצרת, הפונה לחקר הטוב יותר מאשר לחקר הרע. במקום השלילה מוכרח לבוא החיוב, הנסיון החיובי, הפעולה הממשית, המכוונת להקים את דוגמת החיים, שאליהם אנחנו נושאים את נפשנו.

הסוציאליזם העברי, בשורת הגאולה הלאומית והאנושית של עם ישראל, יקום מגדות הירדן והכנרת, יקום מהנקודה הראשונה שאבניה יהיו אבני־צדק ושביסודותיה יונחו הרצון והשאיפה לחיים חדשים, לחיי חפש ושויון, הנקנים לא ע“י מלחמת אדם באדם, כי אם ע”י עזרת אדם לאדם במלחמת היצירה הנצחית, במלחמתם המשותפת עם מכשולי הטבע, העומדים לו לאדם על דרכו אל אושרו המקווה.

מכאן מוכרחה לבוא המהפכה בישראל. העמק הזה מוכרח להיהפך ל“הר־סיני” חדש. שממנו ינתנו לעמנו האובד “לוחות־ברית” חדשים, “לוחות ברית”, שעליהן חרותה דברת האמת היחידה, שממנה יתד וממנה פינה לשלטון הצדק והשלום בעולם: “ארץ העבודה!”

העמק משמש כאן סמל: מעמק דוקא ולא מהרים. מעל הרים מופיעים אלהים, הגוזרים בגזירת עירין עליונה. המשליטים, הנותנים תורות באש ובברקים. הכופים הר כגיגית. אולם תנועת עם אמתית, מהפכה לאומית, מהפכה מוסרית בעם, מוכרחות לבוא מלמטה למעלה, מתוך התפתחות אורגנית פנימית ומתוך רצון חפשי. ממעמקים דוקא, ממעמקי הסבל הלאומי והאנושי, הנהפך בכוח הרצון לאנרגיה של יצירה.

לא העליה לא“י היא הגואלת, כי אם העליה בארץ ישראל. השיבה לארץ אבות סתם, זוהי רומנטיקה של תיקון־חצות, שאולי אין לזלזל בה כשהיא לעצמה; אולם “ממשחק צבעים על ההרים אין עם יכול לחיות” — אמר בן עם זר בראותו את הרי א”י מאדימים בשעות בין־ערביים. ומאידך גיסא: א"י איננה בשבילנו רק טריטוריה לאמיגרציה, רק אמצעי להוציא את ההמונים היהודיים מלחץ כלכלי לתוך רווחה כלכלית. היא גם איננה מסוגלה לכך מפאת יסודותיה האיקונומיים. ארץ־ישראל היא בשבילנו קדם כל מקור יניקה לכוחות חיינו האנושיים והלאומיים — בסיס לעליה, להבראה עממית. כאן מוכרחה להיווצר הסינתיזה בין שני כוחות־החיים היסודיים, בין החומר והרוח, למען ימלאו זה את זה, יפרו זה את זה, לשם יצירת הרמוניה של קיום, צודק כלפי עמנו וצודק כלפי אחרים. לפיכך מוכרחה הגאולה הלאומית שלנו להיות גם גאולתנו החברתית. אצלנו אי־אפשר להבדיל בין שני המושגים האלה, הם קשורים ושלובים יחד כשלהבת בנר.

ההנחה הסוציולוגית, המייחסת את הפרט לשני קיבוצים נבדלים: לחברה במובן הכללי ולמעמד שהוא נולד בו או נדחף לתוכו בגזירת הגורל, — ההנחה הזאת איננה תופסת בנו. ואלמלי גם היינו יכולים לבוא לידי קלסיפיקאציה כזאת, גם אז הרי במקום שהאינטרסים של שני הקיבוצים מקבילים זה לזה ואינם באים לידי התנגשות, הם קובעים יחד את המטרה הנכספת. רק במקום שהם מתנגדים ומתנגשים, שם מנצחת עפ"י רוב ההכרה המעמדית. (אופנהימר).

אצלנו הם מקבילים, הם מוכרחים להקביל ולא להתנגש, הם מוכרחים לקבוע יחד את המטרה הנכספת. אין אצלנו אינטרס של מעמד נבדל מאינטרסי העם ואסור ליצור אותו, כי באופן כזה ניצור בא"י רק זירה חדשה בשביל מלחמת־אינטרסים אויבת, וימות המשיח שלנו יהפכו ממילא להמשך של חיי־גלות, אולי יותר גרועים, פחות פוריים משהיו. כי בגלות, לכל הפחות, איחד אותנו האסון המשותף, הגורל המשותף; שם, במקום שכלום לא היה, במקום שאנחנו היינו רק נפעלים מתנאים חיצוניים, יכול היה להיווצר צבע־ההגנה המיוחד אשר שמר על שלימות האומה גם בתנאי ההתנוונות הכי קשים שנשתוללו בגיטו היהודי. אולם אם על המוניטין החדשים שלנו נטביע למפרע שתי צורות, הרי לא יהיו אלו מטבעות גאולה בשבילנו, כי אם מטבעות שעבוד ישנות־חדשות העוברות לסוחר בכל הבורסאות הבין־לאומיות; רק תבן נכניס לעפריים — ולשאיפתנו הלאומית לא תהי תקומה.

ואם גם נניח לרגע את הצד המוסרי, אם נבוא להעריך את הדבר רק מצדו החיצוני, הפּוליטי והכלכלי, בסדרי החברה הקיימים ועומדים, גם אז תוצג לפני עינינו תמונה כזו:

את האחיזה הלאומית־המדינית שלנו נוכל ליצור רק בהיותנו רוב מכריע בארץ. את הרוב הלאומי־המדיני האמיתי והטבעי, שאינו נעזר באמצעים מלאכותיים כאלה אשר לעולם בודאי לא יהיו בידינו, שאינו נשען על אניות מלחמה וכלי תותח, את הרוב הזה קובע רק החומר האנושי הקשור עם הארץ קשר אורגני, תרבותי ואיקונומי; זה שמתמזג עם הארץ לחטיבה בלתי נפרדת שארסוה לו לעולם בקנין העבודה וההפראה ההדדית. היסוד הנאמן הזה הוא בכל מקום החקלאי, האבר שלפי האגדה הרוסית העממית, רובץ הוא כסלע בתוך אדמת המולדת וכל מי שבא לעבור עליו בקפיצה, הרי הוא מזדקף והקופץ ישבר את מפרקתו.

א"י היא ארץ קטנה ועניה. רק בזיעת אפיים ובעבודה אינטנסיבית אפשר לאכול בה לחם. לעם העובד, שבידיו נמצאים גם כוחות העבודה וגם אמצעי־העבודה, היא מספיקה, באשר עובד האדמה מצמצם את צרכיו לפי הענקת אדמתו ומשתדל להפרות את אדמתו ולסגלה למען תוכל להעניק לו את צרכיו. אולם בשביל הקפּיטל והפּרוליטריון גם יחד היא יכולה להיות רק ארץ של אפשרות, של מידת אפשרות. לראשון — אפשרות של ניצול, של התעשרות; ולשני — אפשרות של עבודה, של קיום כלכלי.

הקפּיטל אינו עוזב שום הזדמנות של תועלת איגואיסטית. הוא משליך את חכתו גם במשק הכי קטן והכי מוגבל, ובכוחו האקספנסיוני הענקי הוא פורש מהר את כנפיו, רוכש שטחי קרקע גדולים ומשתדל להוציא מהם את התועלת הכי מקסימלית. הקפּיטל איננו אידיאליסטי ואיננו לאומי — הוא פונה רק לבצעו. “האידיאליזם” שלו הוא עפ“י רוב עלי־תאנה וכסות עינים על כוונות התועלת־העצמית. בשעה שהקפּיטל מדבר בשם “לאומיות”, הוא חושב ע”ד “שלטון” — שני המושגים האלה נעשים אצלו לשמות נרדפים; הוא רואה את עצמו תמיד כעמוד התווך של המדינה, כשומר הסדרים הטבעי, הלגיטימי, ואצלו קבועה הנחה מסויימת מראש כי ה“רב” הוא השולט ולא ה“רוב”, ה“אויטוריטט”, ולא ה“עם”.

הקפּיטל הפרטי עלול להפוך את הרעיון הלאומי־המדיני שלנו מברכה לקללה. הוא יחסום ראשית כל בפני העם את הדרך אל הקרקע, אל עורק החיים העיקרי שממנו יונק העם את כוחותיו החיוניים, בכלכלה ובתרבות גם יחד. אדמת ארץ־ישראל תרוכז בידי מספר אנשים מצומצם, שתשמש להם רק אובייקט לניצול ולא ליצירה. הם יבקשו תמיד את הרווחים הכי גדולים — וממילא גם את כוחות העבודה הכי זולים. אם לא יימצאו הללו מבפנים יביאו אותם מן החוץ. וכאן לא תועיל שום השגחה, שום הגבלה ושום חוקים מגינים, כאשר הקפּיטל השולט הוא גם המחוקק — ובמקום שאיננו יכול להיות מחוקק, איננו יכול להתקיים.

הפּרולטריון, גם הוא מבקש תמיד את התועלת הפרטית המקסימלית. העבודה היא אצלו רק אפשרות, אפשרות של קיום כלכלי. כשהיא אינה מספקת את צרכיו, ישנן שתי דרכים: או שהוא נלחם בעד תנאים יותר נוחים אז בא הפירוד החברתי, מלחמת המעמדות; או שהארץ נהפכת בשבילו למקום של לחץ כלכלי והוא לוקח את מקלו ואת תרמילו והולך לבקש לו מקום יותר נוח, יותר מרווח — אז באה האמיגרציה, היציאה מן הארץ.

הקפּיטל והפּרוליטריון גם יחד הם בין־לאומיים מטבעם. הם יכולים ליצור בארץ רק שדה קרב למלחמת אינטרסים איגואיסטיים ולא אחיזה מדינית ולאומית; הם יכולים להרכיב מכונה כלכלית בשביל שוק הכספים, אבל לא להניח יסודות לחיי כלכלה לאומיים ואנושיים בריאים. במקום שהם באים לוותר על התועלת הפרטית הרי הקפּיטל נהפך לפּילנטרופּ והפּרוליטריון — לאידיאליסטי, לחלוץ.

ארץ־ישראל יכולה להיבנות רק בקפּיטל לאומי ועל קרקע לאומית. רעיון הלאמת הקרקע איננו נובע כאן רק מפרינציפּ מוסרי של “לי הארץ”. הוא הכרח של חיים, גורם ריאלי ממדרגה ראשונה בבנין הכלכלי של הארץ ובבנינה הלאומי והחברתי. בלי הלאמת הקרקע, אין שום אפשרות למנוע ספיקולציה קרקעית ויצירה משקים אקסטנסיביים גדולים ההורסים למפרע את היסוד החקלאי של הארץ, אותו היסוד שאינו מונח בהמצאת פּרודוקטים חקלאיים לשוק, כי אם בעבודתו האישית של הזורע והקוצר, בעצם קיומו ובסמל הלאומי המתגשם בו. בלי הלאמת הקרקע והלאמות מקורות הכלכלה האחרים, לא יגיע העם־בלי־ארץ אל הארץ־בלי־עם; לא תהי אפשרות לריכוז ההמון העברי על אדמת ארץ־ישראל, אם לא שימשיכו כאן את חייהם הפורחים באויר — חיי סרסורים ומתווכים, שהשפע הכלכלי בא להם משמים ולא מארץ, מברכת עניים תלושי־מכורה: “ברוך ה׳ יום יום!”

ארץ־ישראל יכולה להיבנות רק ע“י מניעים אידיאליסטיים המכניעים את תועלת הפרט בפני התועלת הלאומית והחברתית הכללית, שהיא צריכה להיות לחוק הכי עליון בבנין חיינו החדשים. המעבר מתנאי־החיים שאנו בועטים בהם או הפּולטים אותנו, מוכרח להיבנות ע”י התנדבות אידיאליסטית, שבשבילה המטרה היא העיקר ולא הנאת השעה; זו שיודעת להבליג על קושי, להתגבר על מכשולים, זו המתפרצת מתוך התלהבות של יצירה וכיבוש, כיבוש הטבע וכיבוש עצמה, לשם הקמת המפעל האנושי הענקי הזה שאנחנו קוראים לו: תחית עם ומולדת!

ההתנדבות הזאת היא הדגל הסוציאלי שלנו. דגל השחרור העצמי ע“י שיבה אל הקרקע ואל העבודה. נושא הדגל הזה הוא החלוץ העברי. זה המחולל את המהפכה הקשה הזאת קודם כל בנפשו, זה המקיימה בגופו וסולל ע”י כך את הדרך לעם — את דרך העליה מחיי־רוח אי־פּרודוקטיביים בגולה לחיי־אנוש פּרודוקטיביים וישרים בארץ־ישראל.

הסוציאליזמוס העברי איננו, איפוא, סוציאליזם של מעמד כי אם סוציאליזמוס של העם. הוא איננו עומד בקשר עם שום פּרולטריון בין־לאומי, בין זה הנמנה על האינטרנציונל השני ובין זה הנמנה על האינטרנציונל השלישי. ברגע זה אין בינינו נקודת־מגע משותפת, לא בדרך הקרובה ולא במטרה הקרובה.

הסוציאליזמוס העברי איננו מלחמת מעמד בעם, כי אם מלחמת העם כולו לשחרורו ולהתחדשותו הלאומית והחברתית. הוא מוכרח להקיף כל הכוחות הפועלים שבו, את הפועל ואת המורה, את הרופא ואת הארכיטקטון, את האגרונום ואת האינג׳ניר, את המשורר ואת האמן. הכוונה הגדולה מוכרחה להיות אור לנתיבתם. עליהם מוטל התפקיד החינוכי הגדול להכניס את ההכרה הסוציאלית, ובעיקר את ההוכחה הסוציאלית, לתוך העם ולהעיר בו את הרצון לחיים צודקים וישרים. כל מעשה, כל פעולה, כל יצירה מוכרחים להיות מכוונים לכך. הכל צריך לחנך, הכל צריך להוכיח — אבן מקיר וגלגל ממכונה: ממנגינת האם על עריסת התינוק עד האפוס השירי והפסל האמנותי.

אנחנו אף על נפש אחת מהאומה איננו יכולים לוותר; אף אחת מהן לא נדון בדינה של גיהנום — אנחנו צריכים רק לרכוש אותן לנו, אל תנועתנו ואל עבודתנו המשותפת.

לנו אין מלחמה אגרסיבית, לפנינו יש רק מלחמת בנין וחינוך — בנין החברה העברית החדשה ככוורת דבורים זו, שהכל עובדים בה והכל נהנים מדבשה וכוונת כלם היא הכוורת עצמה, החזקתה וקיומה, הפרחתה ושגשוגה.

5.

הרעיונות וההנחות המובעים כאן ודאי שאינם חדשים, אולם הם גם אינם פּופּולריים למדי וצריכים עוד לחדור ולרכוש לבבות. הם מתחילים רק להבקיע את קליפת ביצתם, זו ביצת הלטאה אשר יגון הדורות רובץ עליה כאם דוגרת.

הסוציאלדימוקרטיה, תפגוש את האמור כאן בפרזה רגילה: “אהא, אידיאליזם — פּסיכולוגיה בורז׳ואזית!”

היא, הסוציאלדימוקרטיה, הסתדרה באופן נוח בתוך “הגורמים ההכרחיים” של “המציאות”, בתוך “המדע” ובתוך “הפילוסופיה ההיסטורית”. מסקנותיה הן ברורות, מחושבות ומצויירות למפרע — וכל הבא לפקפק או לזעזע במסקנות האלה, אין הוא בעיניה יותר מאשר איזה “כהן קפּוציני” הדורש מעל הדוכן.

אף היא מצלצלת בכבלים כדי להחריש את מוסר הכליות, את קול הדם של משפחת־אנוש האומללה, הנמקה באיבה ניצחת ובמלחמת אחים אכזרית. אף היא נלחמת נגד טנדנציה חברתית בלתי מוסרית אחת, בטנדנציה חברתית בלתי מוסרית שניה — ובשעה שידה על התחתונה היא כבשה ובשעה שידה על העליונה היא נהפכת לזאב.

ויש עוד הרגילים להשתמש בפרזה טפלה זו:

— אלה הם מקטני אמנה שבתוכנו, מבלי עולם וטווי קורי עכביש של פּסימיזמוס אפור. בשבילם החיים הם בבחינת עגלה שבורה ומפורכה השקועה בתוך הבוץ; צריך רק לסחוב, להביא אותה לידי תנועה במקצת — וגם זו לטובה…

אף זאת יללה עקרה וזעקת שבר בלתי פוריה. אף אלה נשים מקוננות, סופקות כפים — שבמקום לבקש תנחומין, הן מתרוצצות בחדר האבל ומטיחות ראשיהן בקירות הקודרים.

ואנחנו — מה לנו הכא ומה לנו התם? מה לנו “מדע” ומה לנו “פילוסופיה”, אם כל מיטה זרה, היא בשבילנו מיטת סדום? מה לנו אנחת יאוש של נכאי־הרוח, אם היא רק זורה מלח על פצעי לבנו?!

באותו רגע שאמרנו לעצמנו: “ובחרת בחיים!” — היתה זאת תרועת־חצוצרה למהפכה שלמה בחיי האומה העברית. ידענו כי קונסקוונציה טבעית של מצב מתהווה מאליו איננה ואינה יכולה להיות. ידענו כי עלינו לשוב מה־x אל המרכז ולהסב אחורנית את כל תנועת המזלות מימי קופרניקוס עד היום. זו היתה הכפירה הראשונה במדע וזה היה זיו האופּטימיזמוס הראשון שהבהיק לנו מבין הערפלים של המציאות.

ואמנם קשה היא הדרך, אולם אם יש בנו אמונה כגרגיר של חרדל, אמונה בכוחות עצמנו ורצון אמתי לחיי חופש — ייעקר ההר ממקומו!

תר"פ

הועידה הכללית של פועלי א"י יצאה לפועל. נוסדה ההסתדרות הכללית, הבלתי־מפלגתית, המאחדת את כל חלקי הצבור העובד. הוקם שתוף הפעולה המבוקש והמקווה והושם קץ לצורת הארגון הכפולה והנבדלת, שהיתה קיימת במשך השנתים האחרונות.

הסיכום הקצר הזה של תוצאות הועידה מוכיח למדי כי הועידה מילאה את תפקידה בהצלחה. על יסוד של הסכם כללי, בלי הכרח והכרעה של רוב, הוקמה צורת האחוד הרציונלית שאליה שאפנו ועליה נלחמנו כל הזמן — האחוד בעבודה, האחוד בכל אותם הענינים הריאליים המשותפים לכל עובד עברי באשר הוא עובד.

ההכרזה החגיגית שהכריז הח׳ ברץ מעל הבמה בדברי הפתיחה הראשונים: “אנחנו לא נצא מכאן אלא מאוחדים!” נתנה את הכיוון לכל מהלך הועידה. במלים הקצרות וההחלטיות הללו ניתן האות לאחוד, ניתן צו כי אי אפשר לה לועידה זו שתתפזר בלי תוצאות, ונוצרה ההבנה הדרושה למצוא את נקודת השיתוף בין הדעות המתנגשות.

ועידת חיפה נפתחה בדברי שלום ונסגרה בדברי שלום. הסיסמא המאחדת ניצחה דיבורים ומגמות שהיו עלולים להכשיל את הועידה ולהטותה מדרכה. הכרת המציאות היתה המכוונת את מצב־הרוחות. לא אחוד סתם, פּרוגרמתי, לא אחדות לשם שמים, לשם מצע תיאוריטי, אלא אחוד שיש בו צורך חיוני למעשה, שיש בו הצטרפות כל הכתות לפעולה ממשית.

הציר העיקרי שעליו הסתובב המו“מ בועידה, היה שאלת “מהות הארגון של פועלי א”י”. “מהות” בכלל זוהי הגדרה אבסטרקטית, ובמקום שדנים באבסטרקציה ניתן מקום לגילויי־פנים שונים, וממילא גם לגילוי פנים שלא כהלכה. לפיכך היה הסעיף הזה הכי קשה וגרם לויכוחים סוערים. אולם כשהגיעו לפרטו במושגים ממשיים, בסעיפים של עבודה ומפעלים מצאו שיש רק שנוי נוסחאות, ואחרי התאמצות קלה עלה הדבר לצרפן לנוסחא אחת.

עמדה נבדלת מכל יתר הפרקציות תפסה הפרקציה של מ.פ.ס.ע. בועידה. בפעם הראשונה הופיעה המפלגה הזאת על הבמה המשותפת של צבור הפועלים העברים בארץ. היא הופיעה עם “זמירות חדשות” בפיה, זרות ומוזרות למציאות חיינו, אשר הושרו בשפה הז׳רגונית מעל לראשי הנאספים “אל הפּרולטריון העולמי”, הד לא מצאו הדברים האלה בועידה, אולם למרות היות הפרקציה הזאת הכי קטנה במספר, קבעה לעצמה עמדה די חזקה, והפולמוס המפלגתי בינה ובין “אחדות העבודה” גזל כמעט את רוב הזמן של הועידה. ואף ששום אחת מהצעותיהם הפּרינציפּיאליות של המפס“ע לא נתקבלה, נשארו בתוך ההסתדרות הכללית. אפשר שיותר מאשר הכנעה יש כאן צעד תכסיסי. אולם, ההופעה החדשה הזאת בעולמו של הפועל העברי בא”י, תדרוש מאתנו שימת לב מיוחדת. צריך להודות כי מפס“ע מדברים בשפה יותר פּופּולרית ויותר מובנת מאשר אנחנו. הם שרים את מנגינת הזמן הכי חדשה והכי מודרנית, ובתנאים הקשים של העבודה, בתוך ההתמרמרות הגדולה ואי שביעת הרצון השולטים, ושישלטו בודאי עוד זמן רב, בין העובדים בארץ, עלולה הפראזה שלהם להיקלט. מבחינה זו בודאי יותר טוב שהם נשארו מבפנים ולא מבחוץ. מתוך מגע בלתי אמצעי עם חיינו אפשר שיתברר להם כי הדרך לפתרון שאלת בנין הארץ איננה משותפת עם הדרך לפתרון השאלה הסוציאלית במשטר הקפּיטליסטי של ארץ פלונית או אלמונית. אפשר שיתברר להם הדבר כשם שהתברר, במידה ידועה, ל”פועלי ציון" שלפניהם, ובמשך הזמן ישנו גם הם את יחסם לשפתנו וליתר ערכינו הלאומיים. אולם לע“ע מלחמה לנו במפס”ע, מלחמה באותה סחורה אסוּפת־חוץ המכניסה דימגוגיה, ז׳רגון ונזק לעבודתנו. הסבלנות שפגשה מפלגה זו בועידה היתה סבלנות לדעה שבשמה היא דוגלת, ואי־רצון להשתמש בכח הרוב. הם הופיעו כנרדפים, והועידה מילאה חובה של סולידריות וקיבלה אותם כחברים שוים. אולם במידה שמפלגת מפס"ע תפעל נגד הכרתנו הלאומית — תפגוש בלי ספק התנגדות נמרצה מצד כל צבור הפועלים העברים בארץ.

הועידה נגמרה. בערב הנעילה שבה לתוך מחנה הפועלים התרוממות הרוח של אחוה, אשר חסרה היתה במשך שנתים. הידים השתלבו יחד לריקוד משותף. גם מפס"ע היו בתוך המעגל — הם קראו לזה “הריקוד הקומוניסטי”.

ההסתדרות הכללית הוקמה. עכשיו תלוי הדבר בנו לשמור על ההסתדרות ולתת לה את היכולת של עבודה בגבולי תפקידיה. במידה שלא יעמיסו עליה תפקידים מפרידים, במידה שלא יחפצו להפכה למפלגה ולהסיח את דעתה לעסוק בתורה במקום לעסוק בעבודה, יהיה האחוד קיים וההסתדרות תוכל לפעול.

תרפ"א

בימים שחלה בהם ועידת הפועלים בחיפה, התאספו גם חברי “השומר הצעיר” לועידה. בה בעיר, באחת המחלקות של הטכניקום. בחדר משונה במקצת, ישבו על רצפת־המדרגות ועל ספסלי התלמידים כמאתים בחורים ובחורות, שעלו לרגל מבין האהלים אשר בכבישים וממקומות עבודה אחרים — ודנו.

“דנו” — זו איננה המלה הנכונה. צעירים אינם דנים; העלומים אינם שוקלי דעת, הטמפּרמנט הלירי של הגיל 20—18 איננו מתרכז מסביב ל“ענינים” — הוא הומה ותסס, הוא בבחינת עוגב אאוֹלי המנגן מאליו כנוח עליו הרוח.

הם שוחחו. מה שנוהגים לשוחח בקיבוץ קטן, אינטימי, בערבי חורף, בעליית־קיר של חבר חולם — את זה שוחחו בקהלם בפומבי. ברקי מחשבה ושירה, הגיגי חדוה וצער וכל אותם זעזועי הנפש החבויים והמתפרצים בלב ומלב כל צעיר העומד על סף התרבות, על סף החיים, על סף האהבה — כל אלה נעשו במסיבה זו לפרובלימות קולקטיביות שפתרונן מעורפל מאד ומסובך מאד ושאמת המציאות ומשחקי־צבעים רומנטיים משמשים בהן בערבוביה.

אנשי־בינה חושבים את זה לפראזות, למעשי־ילדות. בעצם הדבר הרי זו אמת־של־גיל, הקיימת והתובעת את זכותה לשימת לב וליחס רציני, כמו אמת־של־תקופה או אמת־של־דור זו או אחרת. יסורי ורטר הצעיר הם כמו טאסוֹ, כמו גילויי האמת העמוקים של פויסט — נחלת רוחו של גיתה הענק. אלה ואלה הם דברי אלהים של החיים, אלה ואלה הם לוחות ברית אשר עליהם חרותות דברות הנפש, המתגלות בסערה וסופה של עלומים או בשובה ונחת של בינת חכמים. לפיכך צריך היה ברצינות הכי גמורה ובענין רב להקשיב לכל מה שנאמר במסיבה זו; באשר לא מה שנאמר הוא העיקר אלא מה שהורגש והסתתר מאחורי המלים שבאו לידי ביטוי, לפעמים בשטף ובריתמוס של לשון־ספרים ולפעמים בגמגום של מחפשי ניב לרעיון תוסס; באשר לא משקל־הדברים הוא העיקר אלא המטרה שאליה הם קולעים, הסוף שבו הם נעוצים.

הנאספים היו באי כוח שש־שבע מאות צעירים וצעירות, אשר עלו בין העולים בשנה האחרונה לא“י מגליציה ופולין. אלה הם הפרחים היותר צעירים והיותר יפים אולי של היהדות במזרח ובמערב אירופּה. ניצנים כמעט. רכים וענוגים, אשר לא ניסו הצג כף רגלם על הארץ, אשר הגות רוחם, “מתיחת הנפש”, בלשונם, יונקת עדיין מקונפליקטים רומנטיים פנימיים, מהסתכלות, מהטרגיות העמוקה של בדידות הנוער, אשר עוד טרם בא בנגיעה בלתי־אמצעית עם החיים ועם שאלות החיים. ולחברים צעירים אלה, המושיטים ידיהם לפטישים הכבדים כדי לנפץ אבנים לחצץ־דרכים, או למעדר ולמחרשה כדי להוציא לחם מן הארץ, הרי זו הפגישה הראשונה עם המציאות בכלל ועם המציאות הא”י הקשה בפרט — ופגישה זו יכולה להיות לרבים בבחינת תקוה נכזבה, או גם להיפך, בבחינת ירח־הדבש למילוא המאוויים, שכל פרט פרוזאי בעבודה נהפך בו לדבר שבשירה.

לפיכך היה גון הדברים שונה. היו שהתפעלו מליל הסערה, מרוח הסופה אשר הפכה את יריעה האוהל על פניה ועל פני יושביו, מהגשם הניתך על מחזקי־היתדות הרועדים מקור; והיו שהגו נכאים, שתינו את הקושי שבעבודה, את הסבל שבהסתגלות. היו שהגביהו עוף עד לפרובלימות הכי נאצלות והכי מופשטות של תיקון הנפש, של גאולת היחיד, והיו שראו את חזות הכל בעבודה, בדרך העבודה המשחררת והגואלת.

*

פרחים? אולם פרחים יכולים לעשות פרי ויכולים לבלי לעשות פרי. סערת הנפש יכולה להיות מקור יצירה ואמונה ויכולה להיות גם תקות־אכזב של יאוש ושבירת כלים. הכל תלוי בפרוצס של מעבר, בחוויות־לואי המלווים את האדם בדרך הארוכה והמלאה מכשולים, מההסתכלות אל ההסתגלות.

“תולדות הקולטורה הן תולדות הסבל של בני הנעורים” — כך, כמדומה, כותב באיזה מקום ד“ר גוסטב ויניקן, האב והמורה של תנועת הצעירים במערב אירופּה. ואם בעבר כך — בהווה ובעתיד על אחת כמה וכמה. כל המהפכה הגדולה הזאת באנושות, שאנו מקווים לה, כל המהפכה הלאומית שלנו, שאנו מחוללים אותה, איננה יכולה לבוא לא ע”י דיפלומטים ולא ע“י נביאים, לא ע”י מתווכחים ולא ע“י נושאי סבל הירושה של מושגי חיים ישנים ומושגי תרבות שהזדקנו, אלא ע”י המפעל הבלתי אמצעי החי והיוצר של הדור הצעיר, על־ידי המהפכה המתחילה בנפש היחיד וגומרת בקיבוץ החברותי החפשי והצודק. האקטיביות המתפרצת מתוך הנפש הצעירה בישראל, השאיפה להתחדשות לאומית ואנושית ע"י עבודה — אלה שיצרו לנו עד עכשיו את ערכי הישוב המעטים אשר בארץ, ואלה אשר יבנו את חברתנו החדשה. לזה אנו קוראים חלוציות. אלה הם העלומים הנצחיים, שרבים מחברי “השומר הצעיר” חוששים ודואגים שמא יברחו מהם ברגעי המעבר מחלום אל המציאות. את “העלומים הבורחים” לא צריך לבקש על אמירי האילנות ולא בשולי העננים המופזים, במקום שמבקשת אותם מריה ינטשק בשירה, כי אם באדמה. באשר העיקר הוא עצם המעשה, משחק השרירים ותסיסת הנפש אשר במפעל הפּוזיטיבי היוצר, — ולא הפילוסופיה. תרבות זוהי עבודה, יצירת חיים ויחסי־אנשים ישרים וצודקים; זהו המוסר, האנושיות, העם, והאדם, בה׳ הידיעה.

בזכרונותיהם של יוצרי דגניה וכנרת חיים בודאי ערבים כאלה שלאחרי יום עבודה, ערבים רומנטיים שבהם התכנסו חברים בפינה, יותר מצומצמת אולי מאשר זו של “השומר הצעיר”, ונתנו מעוף לדמיון, לגעגועים מתפרצים, לעינים נשואות אל עבר הירדן, אל הררי חורן והגולן, לשאיפה חזקה של כיבוש, של מהפכה, של חיפוש דרכים חדשות וכו׳ וכו׳. אף הם ביקשו תריס בפני העלומים הבורחים, אף הם נרתעו לאחור מפני בתי האבן שנבנו, מפני סדרי חיים קבועים ועומדים. הדרך מחדרה לאום־ג׳וני לא היתה פחות רחוקה מאשר הדרך מהאתיקה של הנישואים הקיימים אל האהבה החפשית. אבל הם עברו אותה, באשר זו היתה דרך של ממש, של עבודה, של רצון והתמדה עקשנית, אשר סופה נעוץ במעשה יצירה. אף דרכו של “השומר הצעיר” — או שהיא מובילה “מחדרה לאום־ג׳וני”, או שאינה מובילה לשום מקום; או שהיא מובילה מהכבישים, מגדודי העבודה הציבורית אל צורת־ישוב קבועה, מצקון לחש של מאוויים טמירים אל הרצון הפועל, אל ההגשמה — או לאותה תהום האבדון שצוללים בה כל החלומות הרומנטיים של ימי־נוער־חולפים.

הדגש־החזק אינו בא באות הקלילה ולא במלה האבסטרקטית, כי אם ביצירה המונומנטלית של הממשות הלאומית והאנושית שלנו. לפיכך, אם האנרגיה האצורה באלפי הצעירים והצעירות הרעננים הללו, אם הרכוש התרבותי והמוסרי שלהם וכל אותו הרטט הנפשי התוסס, אם כל אלה ימצאו להם מוצא בהתלהבות של בנין, הרי אלה הם פרחי־ברכה, הרי זהו מה שדרוש לנו ומה שאנו מחכים ומקווים מעליית הכוחות הצעירים לארץ. אולם אם האבסטרקציה תבוא לרשת את מקום המעשה, אם הפילוסופיה והצלילים הרתמיים של המלה ייקבעו כערכין עצמיים, כפֶטיש, אשר נוהים אחריו בעינים סגורות — הרי אין זה עלול להיות אחרת מאשר טל משכים הולך…

מחנה “השומר הצעיר” בארץ ישראל כאילו עומד עדיין על פרשת דרכים. הוא נמצא במצב של תהייה, של היסוס־הלב והקשבה לקול הקורא מבפנים. על סף חיי המציאות וחיי העבודה הקשים בארץ צפויים לו, בלי ספק, גילויים מפתיעים של אמת החיים. אולם יש אמת אחת הגלויה ועומדת — וזוהי: שאין צעירות לשם צעירות, כמטרה בפני עצמה, כשם שאין אמנות לשם אמנות; יש רק צעירות בתור אימפולס חזק של יצירה, של שחרור והתחדשות שאנחנו נושאים אליהם את נפשנו. כל השאר הם רק ניואנסים. כל המלים “אדם” או “יהודי” “לאום” או “אנושות” — הן רק מלים, רק לבושין לרעיון אחד, הצונחים מאליהם ברגע הבלתי אמצעי של בנין והגשמה.

תרפ"א

(מתוך מכתב)

…גם חלקי כאן לא נפל לי בנעימים. גם אני מושך בעול, ולזה עוד לבי מלא ספקות ויאוש, ולא פעם יתוש מנקר במוחי: אם אנחנו כולנו איננו האחרונים במשוררי ציון? כשאני מתבונן לארחם ורבעם של המוני עמנו, כשאני רואה את פרצופו של אותו העם אשר ממנו אנו מקווים כי יהיה בונה המולדת העברית ויוצר חברת העבודה בא“י, נדמה לי כי משחק יותר טרגי מזה לא המציא לו השטן מעולם. וכי מה אנחנו יודעים שם, בא”י, ע“ד אסוננו הלאומי הגדול? לא הפרעות באוקריינה, לא החורבן ע”י פראי ההיידמקים הוא האיום בגורלנו, אלא חורבננו הפנימי, דוקא באותם המקומות שאיננו מוכים ונשחטים, דוקא במקומות שהננו שלמים ושבעים. אין מלה בפה ואין כתב ולשון שאפשר יהיה לתאר בהם אל נכון את הירידה הגדולה בעם, ומהם אנו מקווים כי ממעיהם ייצא הגניוס הלאומי העברי היוצר חיים ומחדש חיים? — אם יהיה כדבר הזה, יהיה זה אחד הפלאים היותר גדולים שיודעת ההיסטוריה האנושית.

לע"ע כל הדברים שלנו הם קול קורא במדבר. אין הד לדברים, אין מי שיקשיב להם ואין איש שישמע אותם. המשבר הנורא בציונות איננו מקרי, הוא נובע ממציאות החיים שלנו בגולה, מהפסיכולוגיה השלטת בעם, בציונות גופא. אין עכשיו שום דבר שיזעזע, שיפריע את שיווי המשקל ברוחות, ואם עשרים פעם תצעק: “המולדת בסכנה!” — איש לא ישים אל לב… וכי, באמת, מה זה עכשו למשל פוגרום אצל יהודי, אם לא הרגל של חיים, אם לא מנת־הגורל שמקבלים אותה בשקט פטלי מתוך ברכת הגומל של כל פרט: “אני את נפשי הצלתי!”…

כך הוא הדבר. מה שלא עלה בידי טיטוס הרשע — להשתיק את הדם בהיכל ע"י שטפי דם חדשים — עלה בידי פורע־פרעות עלוב של היום. הדם איננו רותח בהיכלנו — וזהו אולי אסון יותר גדול מעצם שפיכת הדם. קהו הלבבות. הכל שוקט על שמריו, וגם הציונות שקטה ושלוה.

ארץ ישראל התרחקה, התרחקה מאד מן הלב ומן הדמיון. היא השלכה שוב בתוך פּרספּקטיבות רחוקות, לתוך “עתיד לבוא” מטושטש, ומזכירים אותה רק מתוך צלצול תפל של הרגל לשון.

כך הוא פרצופה של עבודתנו. אבל, מה לעשות? אחרי כל זה אנחנו מוכרחים למשוך בעולה. כבר כתבתי לכם: יש כאן כר נרחב מאד לעבודה. צריך להציל לכל הפחות מה שאפשר להציל. ואמנם עשינו דבר־מה: הננו כבר הסתדרות בעלת יותר ממאה סניפים, במאה ערים. החילונו בעבודה לטובת בנק־הפועלים; וגם מעט העבודה הציונית הנעשית כאן בקרן־היסוד, בקה“ק וב”החלוץ“, הריהי נעשית בעיקר ע”י חברינו. ואלמלא היו מכניסים מבוכה ברוחות ע“י שאלות פּרוגרמה ופלפולים, ואלמלי היו לנו אמצעים ואנשים מא”י שיכולים ומסוגלים לפעול — היינו יכולים אולי לבנות כאן במשך איזה זמן את המחנה הרזרבי שלנו בשביל ארץ־ישראל. — — —

ורשה, תרפ"ב

ועידת הפועל הצעיר מתכנסת כעת בנהלל, בנקודת היצירה החדשה היחידה לציבור הפועלים בארץ, במשך השנים האחרונות, אשר לרבים מתוכנו נחשבת היא כבר, כשהיא לעצמה, פתרון ותשובה על אותן השאלות התכופות המוצגות לפנינו בקשר עם המשך דרכה של הציונות ודרך תנועת העבודה בארץ. ובכל זאת עלינו להודות למפרע שאין אנו מתאספים עדיין סביב דגל מורם וסיסמה מרוכזת, אלא חן המקום הזה ישמש לנו כאחת הנקודות בתוך הנסיון שלנו, אשר לאורו הננו חוזרים מפעם לפעם ובודקים מחדש את מחשבותינו ואת יכולתנו בדרך הקשה של התאמצות העובד העברי.

מאום ג׳וני עד מהלול — עברו שתים עשרה שנה. האספה הששית של הפועל הצעיר שהיתה בבחינת חג החנוכה של הנסיון החדש רב־ההעזה אשר לשליחי ציבור הפועלים בעבר הירדן מזרחה, נשארה כמאורע מחולל־תקופה בחיי תנועתנו ובחיי תנועת הפועלים העברים בא“י בכלל. תקופת היאוש והעייפות מחבלי “כיבוש־העבודה” אשר החלה להניס את הפועלים מן השדה וגם מן הארץ — נסתיימה עם מאורע זה. נתגלה ניצוץ של אור חדש, רמז לדרך חדשה, עצמית, אשר ממנו גמול־יצירה לאותה ההתלבטות רבת־הסבל של כובש העבודה העייף והמיואש. הקריאה למלחמה נגד הרפיון הפנימי, הסיסמא המעודדת של “התבססות” ו”התבצרות" “ע”י עבודה משותפת ועזרה הדדית" הרימו את רוחו של הפועל העברי, עודדו אותו להתמדה ולהמשך עקשני, והצילו אולי את ציבור הפועלים הקטן שהתרכז אז בארץ מפשיטת־רגל מוסרית. וכשאנו משקיפים עכשיו אחורנית ומונים את קבריה של דגניה, אשר מספרם כמספר שנות קיומה וכמספר חבריה הראשונים של הקבוצה, יש שהרהורים עולים: מי יודע אם לא בזכות זו בא ההמשך, ואם לא כאן קשרנו את הפקעת המובילה אותנו דרך הלבירינט הזה של ארמון הציונות האטום והמכושף, והעלולה להוציא אותנו שוב לרווחה.

תקופה דומה לזו, רק בהיקף יותר גדול ובתנאים אחרים לגמרי, עוברת כעת על ציבור הפועלים בארץ. מקודם מאות — עכשיו אלפים. מחנה העבודה גדל והתרחב, השורות הדלולות הצטופפו, נוצר גוש רב־כוח אשר בתנאי התפתחות¹ נורמליים היה נהפך, בלי ספק, לכוח כובש ובונה, הממשיך ומרחיב את הדרך הקודמת ומבקש, ואולי גם מוצא, דרכים חדשות ליצירה העברית המשחררת, דרכים חדשות שיש בהן מהתערות נפשו של דור חדש אשר קם בעצם התקופה הזאת, הרת הזעזועים בחיי החברה והתרבות.

אולם מבוכת הציבור כיום היא פי כמה יותר גדולה ויותר טרגית מזו של כובשי העבודה הראשונים. דרך גאולתו איננה יכולה² להיות יותר דרך של יחידים, אלא דרך של המונים, מכיון שנקדרה עלינו הפּרספּקטיבה הזאת, וסגר עלינו הדרך, נמצא השטן המכשיל, ניתנה השליטה לכוחות מהרסים ומסיתים קמה הערבוביה הגדולה הזאת של אידיאולוגיות ופרוגרמות המותאמות לחוסר־היכולת ולפסיכולוגיה ה“פּרוליטרית” שאנו מתקוממים נגדה ואשר בכל זאת אין מנוס ממנה בתנאים הקיימים.

אף הפעם גדול היאוש במחנה, אף הפעם מרובה הבריחה. לפעמים נדמה לנו כי הננו דולים מים בכברה, והעליה שלנו בדרך אחת היא נכנסת ובשבע דרכים היא יוצאת, יוצאת ממש ויוצאת גם לתרבות רעה ומכשילה. בכל רחבי העולם נישאת כעת דיבת הארץ, ויש מזדרזים להרים את כשלוננו על נס בתרועת נצחון. כברברים אלה המוקיעים לעין השמש את ראשי אויביהם המנוצחים.

אף הפעם השעה תובעת מאתנו סיסמא מצילה ומלת תנחומין אשר תעודד את הרוח הנכאה ותעכב את ההתנוונות וההתפוררות הפנימית.

אולם, טעות תהיה בידינו לחשוב כי אפשר לנו הפעם להציג אידיולוגיה מול אידיולוגיה וכי במלחמת דעות בלבד נתגבר על הקושמר הזה, אשר הדעה הולכה בו תמיד אחרי הרעבון ואחרי התביעה האלמנטרית שאיננה מוצאת את סיפוקה. לא דברי מוסר יועילו כאן אלא המעשה הגואל, המפעל המשחרר אשר יחצה את צעיף הערפל המקדיר, את פרספקטיבת העתיד בפני אלה שישנם כבר בארץ ובפני אלה אשר אנו רוצים שיבואו. רק סיסמא כזאת יש בכוחה להחיות ולהציל — וזוהי הפּרובלימה הכי קשה והכי מסובכת העומדת לפנינו.

מאום־ג׳וני עד מהלול עברו שתים־עשרה שנה, ואנחנו עוד טרם יצאנו מתחומי הנסיון, עוד טרם מצאנו את נקודת המשען הנאמנה אשר אפשר יהיה להשעין עליה את המנוף שלנו, לאמור: זוהי הדרך המובילה לא רק לגאולת היחיד ופדיון נפשו, אלא לגאולת העם והתחדשותנו מתוך חיי־עבודה. פּרובלימות דרכי ההתיישבות עוד טרם נפתרו אצלנו, לא פתרנו עדיין את השאלה האלמנטרית של לחם לעובד ולא מצאנו עדיין את התשובה השלמה על המשאלות התרבותיות אשר צריכות ליצור יסודות חדשים לחיי חברה משוחררים.

נקודות, נקודות זרענו בארץ. נקודות אור אשר חוצבו מלבבם של יחידים מעיזים ומתנדבים, המעלים את קרבן נפשם על מזבח היצירה והבנין בארץ. נקודות, נקודות, ילידות סבל והתאמצות חלוצית, המצטרפות אמנם לאחיזות נאמנות, למשמרות־כיבוש ולמשמרות־כבוד של ראשית היצירה הלאומית, אבל אינן מצטרפות עדיין לראשית הכלכלה הלאומית הבריאה והיסודית, שיכולה לשמש בית־קיבול נאמן לקליטת עליית העם וחלוציו.

חמישה קונגרסים ציוניים התאספו במשך הזמן; ניתנה דיקלרציה פּוליטית וכמעט שנתבדתה; טופחו תקוות משיחיות בעם וכמעט שנכזבו — ואת היכולת הלאומית לא חשפנו עדיין. הסתבכות המצב הכלכלי בציונות אף היא איננה סיבה אלא תוצאה. זרענו רוח — והננו קוצרים סערה. לא הכינונו בערב־שבת. כל הדאגה שלנו היתה מכוונת לחיי־שעה, להשגת הפרוטה הדרושה להוצאות־היום, חיינו מ“היד אל הפה” — ואת העם לא הכשרנו, לא הכשרנו את רוחו, לא אירגנו אותו ולא יצרנו את הבסיס העממי אשר יהיה נושא הדאגה של הגשמת הציונות.

יצרנו תנועה בגולה, יצרנו אותה בשעה של הארת הלבבות בתוכנו כשהחלונו להרגיש את הקטסטרופה המתקרבת. חפצנו ליצור את הכוח המציל והמחליף את משמרת הציונות בשעה מאוחרת זו של דמדומי השקיעה שלה. אבל לא עצרנו כוח לטפח את המשכה ואת התפתחותה של תנועתנו זו, באותה האמונה והבטחון שהנחנו בה בראשיתה. לא שמרנו על הגרעין, לא נתנו כוחות מספיקים לתנועה, לא חינכנו אותה ברוחנו ולא ניהלנו אותה במחשבותינו — ועכשיו הננו עומדים במשפט אתה בגלל חטאים קטנים והננו תובעים ממנה תביעות מוגזמות, שאין היא יכולה להיענות להן כשם שאין אנו יכולים להיענות לתביעות המוצגות לפנינו בארץ בשעה זו. וכך אנו מסתובבים במעגל של קסמים, המומי מבוכה ואובדי עצה.

לא ניכנס כאן בבירור העילות הראשונות שעוללו את המצב הקיים כיום בציונות ובתנועת העבודה בארץ, לא ניגע גם בעצם פרטי השאלות — זה יהיה תפקידה של הועידה; אולם עלינו לברר ולהגדיר קודם כל לעצמנו את השטח אשר בו אנו צריכים לחפש פתרונות להמשך דרכה של תנועתנו ותנועת העבודה בארץ בכלל. אינני יודע אם סרנו מהדרך או הדרך סרה מאתנו. אם אנחנו נגררים אחרי מי שהוא או אחרים נגררים אחרינו. ברור רק שתנועתנו, אשר בדרך המהפכה היוצרת שלה איננה סרה אף פעם מהקו הריאלי של המציאות וצרכי המציאות, איננה יכולה להגרר אחרי הפרזה הריקה ולקדש בקדושה עליונה סיסמאות נפוחות שאין להן שרשים בחיים, ולשנות את טעמה ואת צורתה, כדי לזכות בפתקאות בחירה על יד קלפי זו או אחרת. אולם ברור גם דבר שני, כי תנועה היושבת ונהנית מזיו השכינה של תורת־אמת שלה ואיננה מחוללת מפעלים מגשימים ומחנכים אשר ישמשו נקודת־ריכוז ומשיכה לרבים, עלולה לאבד את הבסיס מתחת רגליה. והשאלה איננה הפעם פּרוגרמה זו או אחרת, קביעת עמדה זו או אחרת — השאלה היא אם יש בכוחנו להרים את האבוקה אשר תאיר את דרכה של תנועת העבודה ואת דרך הציונות בשעה נבוכה זו, ברוחנו. מדגיש אני את המלה ברוחנו. דוקא ברוח זו היונקת מקרקע המציאות אשר היתה מכוונת תמיד את עבודתנו, באשר אחרי רוח השקר לא נלך, ובאשר כל הפתרונים שאינם נבחנים לאורה של מציאות ריאלית זו, הם אורות מתעים — מבהיקים כרעיון וסופם להסתיים במפח־נפש כמו כל האבנטורות שנתנסינו בהן בארץ במשך השנים האחרונות.

זוהי השאלה. זוהי ההכללה של כל השאלות לפרטיהן, ואליה צריכה להיות מכוונת עבודתה ושימת לבה של הועידה, וגם כל האנרגיה במשך דרכנו בתור תנועת עובדים א"י ותנועת עבודה עולמית.

עלינו לזכור כי אהלים וצריפים נטויים בכל רחבי הארץ, המאהילים על מחנות צעירים ועצובים ומיואשים, המסתירים בקרבם סוד איום של סבל ובדידות הנוער, אשר הגיע לסף של תקוות נכזבות. את הצעירים האלה אנחנו קראנו הנה והננו קוראים אותם גם כיום, מתוך אמונה והכרה כי זוהי ההתחלה, כי זוהי ראשית הדרך להגשמת תקוות העם והאדם העברי. אולם כל כובד האחריות שארחות העליה לא יעבטון ולא יכשלו בהמשכן — מוטל עלינו.

ועלינו גם לזכור כי ישנם כוחות עמומים בגולה, המחכים לגילויים ולריכוזם; כוחות המיועדים להיות ממשיכי הדרך החלוצית של העליה והבנין. ישנו שפע של ניצוצות ההולכים וכבים בתוך מחשכי הירידה האיומה אשר אפפו את חיי עמנו בגולה. באידיאולוגיות מושכות לבבות בלבד לא נצילם ולא ננחמם מעצבונם. התערות אנרגיה חדשה למפעלים יוצרים — רק מכאן מקום לנטפי התנחומין אשר יצילו את הכוחות היקרים האלה מכליון. אפשר צודקים אלה האומרים אצלנו כי גאולת האדמה קודמת — אולם, אסור להסיח את הדעת כי גאולת האדם אף היא קודמת.

לסיכום אספת הפועל הצעיר באום־ג׳וני כתב אחד החברים על דפי הבמה הזאת: “…יש ואחדים מאתנו מתחילים להגרר אחרי הזרם וסרים לרגע מעל הדרך שהתווינו לנו; יש שההווה עם כל מציאותו האכזרית משכיחנו את העתיד הטוב המוכרח לבוא; יש שאנו מתחילים לשקוע במ”ט שערי היאוש וידינו נרפות לגמרי. ולפיכך דורשת עבודתנו מזמן לזמן הערכה אובייקטיבית ע“י בירור וחילוף דעות החברים, למען תשמור על כל אחד ואחד מאתנו לבל יפול בסוביקטיביות יתירה. אנחנו צריכים מפעם לפעם לעודד איש את רעהו, לתמכו בעבודתו, לגלות את האור”. — — —

“לגלות את האור!” הדברים האלה, אשר סיימו את ועידתנו בדגניה לפני שתים עשרה שנה, יקדימו נא הפעם את ועידתנו בנהלל.

תרפ"ג.

ההימנון על היחיד וההבלטה המודגשת של יתרון מעלותיו ביצירה החקלאית, שניתן להם ביטוי מקיף ותקיף במאמרו של הח׳ וילקנסקי “החברה החדשה” (הפועל הצעיר, גליון 22־21 תרפ"ד) — אף כי יש בדברים בטחון מדעי נמרץ, אין הללו יוצאים בכל זאת מתחומי ההנחות הסוציולוגיות, שאפשר תמיד להתווכח אודותן, להניח לעומתן הנחות מתנגדות. ובכל אופן אינן עלולות לחתוך את גזר דינה האחרון של צורה משקית זו או אחרת בעבודתנו החקלאית בארץ. הנחות בכלל, ואפילו דעות מסויימות בתורת החברה, בכלכלה ובענפי המדע האחרים, כשהן נסמכות רק על סכום הנסיונות של העבר, כדי לקבוע על פיהם חוקי ברזל כלפי העתיד, הן על פי רוב פּרובלימטיות. בהתפתחות המדע במשך מאות השנים האחרונות, הולכות ומתבדות מדי יום ביומו אמתות מוסכמות אחרות, וביניהן כאלה שחשבו אותן פעם לקבועות ועומדות כחוקי טבע בל ימוטו. ואפילו עובדות מתימטיות, שהיו נראות שרירות וקיימות לנצחים, מתכחשות כיום על פניהן ונעשות פלסתר. דיוק מדעי, במלוא מובן המלה, אפשרי רק בענינים שהחושים הערומים שולטים בהם פחות או יותר. בדברים הדורשים מכשירי עזר טכניים או אינטלקטואליים מורכבים, באלה ישנן רק השערות היכולות במידה שוה להימלא וגם להיכזב.

אולם, אמת־המידה הסוציולוגית־המדעית הטהורה, בהערכת ראשית מצעדי הבנין שלנו בארץ, היא כשהיא לעצמה מפוקפקת ביסודה. אלמלי היינו בוחנים במשקפת מדעית־היסטורית את עצם הענין המסובך הזה של שיבת עם ישראל לארצו, בנין מולדת ותחית שפה מתה, בימים האלה ובתנאים הנוכחים, מבלי לקחת בחשבון את הרצון הלאומי כגורם מכריע, שיש בכוחו להסב את המעלות אחורנית, היינו רואים, בלי ספק, גם כאן את הסתירה המדעית, שאמנם דוקטרינרים שונים נאחזים בה כדי לעשות את הציונות ללעג ולאוטופיה. אנחנו בכל אופן במעשינו ובמפעלינו, במתיחת האנרגיה הלאומית שלנו, איננו הולכים בנתיבות קופרניקוס מן המרכז אל ה־x, אלא להיפך מן ה־x אל המרכז, מתוך כך אין אנו מעמידים את פסקי הטעמים על ההכרח ההיסטורי ואין המוסר־העליון נכתב אצלנו במרכאות כפולות. במוסר בלבד אין אמנם לחולל מפעלים כלכליים, אבל הוא יכול להיות הרוח המחייה את המפעלים — ובלי המומנט האידיאליסטי, בלי הרצון שיהיה אחרת ובלי המלחמה נגד סבל־הירושה והמסורת, לא יווצרו אצלנו לא המשק הקולקטיביסטי וגם לא המשק האינדיבידואליסטי. באשר להפוך בני־סרסורים וספּקולנטים לעובדים בכלל — לזה נחוצה לא פחות “שבירת־רצון” מאשר לקצץ במקצת ב“חופש האישי” לטובת צורת החיים המשותפים, שיש רואים בהם את הדרך היחידה לחירות האמתית.

גם בשטח של הערכה כלכלית טהורה עלינו להתרחק מדוקטרינריוּת ומקביעת הלכות פסוקות בענינים שעוד טרם נסתכמו סיכום אחרון, לא אצלנו ואף לא אצל אומות העולם. אפשר מאוד שבהערכת עובדות קיימות במסורת החקלאית הגדולה בעולם ובנסיוננו הקטן בארץ, צודקים דברי וילקנסקי. כיום הזה, בגבולות הסדר הכלכלי הקיים ובתחומי המושגים היחסיים השולטים, אודות פּרודוקטיביות ובלתי פּרודוקטיביות, נראה הדבר בעליל שהמשק הפרטי מחונן בכשרון איניציאטיבה יותר גדול ויותר פורה מאשר המשק הציבורי המגשש עדיין באפלה ומחפש לו את דרכו בין המון הפרעות ומכשולים. בנידון זה אין החקלאות דוקא יוצאת מן הכלל. בכל איניציאטיבה כלכלית שולטים כיום אותן המעלות שמנה הח׳ וילקנסקי במשק הפרטי ואותן המגרעות שמנה במשק הציבורי. החוגים הקפּיטליסטיים המתקוממים נגד כל רפורמה סוציאלית, יצרו להם מדע שלהם ונעזרו על ידי עובדות דימונסטרטיביות להוכיח באופן תיאורתי ומעשי גם יחד, שההתפתחות הכלכלית בכלל יכולה ללכת אך ורק בדרך המקובלת ובכוח האימוציות המיוחדות והדיסציפלינה המופתית שהאיניציאטיבה הקפּיטליסטית מחוננת בהן. כל נסיון סוציאלי בלתי מוצלח, משמש תמיד חומר למהתלות בידי מגיני המשטר הקיים, המזדרזים להיווכח מזה שהסוציאליזם בכלל הוא פרי דמיון אופּטימיסטי של הוזי הזיות, המתפוצץ מיד כשרוצים להפכו למציאות.

אין מן הצורך להיות דוקא “מהבראנשה” ומומחה במקצוע זה או אחר שבענפי הכלכלה והחרושת הנדונים, כדי לסתור את הארגומנטציה הזאת. מסורת כלכלית של מאות בשנים איננה עלולה להשתנות במחי־יד אחד; והפרטנסיה הזאת: למה לא עלה בידכם במשך שנה שנתיים לתקן מה שאנחנו עיווינו במשך מאות בשנים — היא פשוט מגוחכת. כל תקופת מעבר כלכלית — היא תקופה של כשלונות; ובבבואתה של כל מהפכה משתקף עוד במשך זמן רב השלטון שהוסר בדמות של עודף כשרון ועודף הצלחה ומשמש זכרון געגועים לרבים. כשנתבטל משק העבדים חשבו רבים שאין העולם יכול לעמוד בגזירה זו ועוד במשך הרבה זמן נאחזו בזנבו של משטר זה שהלך

ועבר. בשעתו היה הוא החוק הכלכלי — וכל דעה כופרת וכל שאיפת חירות יחסית נחשבה, כמובן, גם אז ל“מוסר עליון” ולשם נרדף לאוטופיה כלכלית.

אף בנידון דידן יש, בלי ספק, הרבה מההגזמה בדברי הבטחון הנמרצים הללו של הח׳ וילקנסקי, הקובעים נתיבות הכרחיות לצורה החברתית של המשק החקלאי. אפשר, כמובן, להודות שלחקלאות יש גניאלוֹגיה כלכלית אחרת מאשר לחרושת — ובכל זאת אין היא נמצאת מחוץ ליחסי הגומלין של גורמי הכלכלה השונים שמהם מצטרף המשק של כל מדינה. המתנגדים לקולקטיביסמוס ולקומוניסטים, רואים אותם בלתי אפשריים במידה שוה בכל ענפי המשק, ומשתמשים ביחס לכולם באותה הארגומנטציה שמשתמש בה וילקנסקי ביחס לחקלאות, כיוצאת מן הכלל. מה שמונה הח׳ וילקנסקי כקולקטיביזם משעבד בצורת החרושת הקיימת — זה איננו קולקטיביזם, אלא סבלות מצרים, מחנות אנשים מרותקים יחד בשלשלאות של “מצות עשה” הכרחית הבאה מגבוה ומרצון זר, מבלי שתהיה לעובדים היכולת לשלוט במכונה שהם עובדים בה ומבלי שיהא שלטון לרצונם ביצירתם. עם החזרת הקונטרולה והשליטה על המכונה ועל התוצרת לידי הפועלים — מתחיל הקולקטיביסמוס המבוקש שאין בו בעצם “שבירת רצון”, כדעת וילקנסקי, אלא דיסציפלינה חפשית, ערבות ועזרה הדדית, שאינן מכוונות לשעבוד היחיד כי אם לביצור חופשתו. תוצאות מוצלחות בסדר־עבודה חדש זה קשה להשיג באופן חלקי ובצדם של סדרים עתיקים קיימים. אם סנדלר אחד, למשל, יחפוץ לזכות כיום בחופש־היחיד שלו ע"י כך שיעבוד רק ארבע שעות ביום, הוא צפוי למות ברעב, משום שלא יוכל תמורת עבודתו להשיג לחם וצרכי מזון אחרים, שהם נקנים בתשלום־עבודה של שמונה שעות ביום, אבל זה איננו מוכיח עדיין כי אמנם יש הכרח אובייקטיבי לעבוד שמונה שעות דוקא ולא ארבע. מבחינה זאת אפשר מאוד שנכונים דברי וילקנסקי כי ביחס לאכר הפרטי, מידת הפּרודוקטיביות של המשק החקלאי המשותף היא לקויה — אבל אין זאת אומרת עדיין כי היא לקויה בעצם ביחס לתביעה האובייקטיבית של פּרודוקטיביות־עבודה בסדרי כלכלה מחודשים, וכי בחברת העבודה, שכל ענפי המשק שלה מאורגנים על יסודות קולקטיביים, אי אפשר יהיה להשליט הרמוניה גמורה בפרודוקטיביות יחסית זו. ואפשר לקבוע כאן גם תיזה מהופכת לגמרי: השעבוד לשיטת־טיילור של הטבע איננו יותר כשר ואיננו פחות מעיק מאשר שעבוד אחר, הבא מכלי שני — והאכר הפרטי, העומד יחידי במלחמת קיומו, בלי עזרה הדדית ובלי אחריות הדדית במקרה של אסון ושל מחלה, הפוסלים אותו לעבודה, עודף הפּרודוקטיביות שלו הוא סוף סוף רק מדומה. גם בנוגע לחדוות היצירה ולפרקי השירה האחרים המלווים את היחיד החפשי דווקא והמסתלקים, לפי דעת וילקנסקי, במסיבה המשותפת, ברב־עם וברב־דעות — גם בנוגע לזה אפשר למצוא פרכות והיקשים מתנגדים. הלא יש בין נושאי מסורת התרבות האירופּית המביעים מעל הקתדראות של בתי־המדרש הגבוהים את חששותיהם, בקצתם בבטחון מוחלט ומקצתם בהשערה, כי במשטר חברתי אחר, בשעה שכולם יהיו שווים, ותחדל המלחמה הכלכלית החפשית, ההתחרות, המלחמה בעד כבוד ופרסום, יחדל גם הגירוי ליצירה ותשקע התרבות והאמנות, וכל מנעמי החיים יהפכו לשממון — ובכל זאת אין חששות האלה נחשבים לארגומנטציה רצינית בפרוצס של המהפכה החברתית והכלכלית.

וצריך להוסיף עוד דבר: “חופש אישי” אינו סיסמא כלכלית, כי אם סיסמא פּוליטית. התנועה האנרכיסטית הדוגלת בשם זה, איננה מעמידה את המשק המשעבד מול המשק הפרטי, כי אם את המדינה עמוסת החוקים המשעבדים מול המדינה חסרת־החוקים החפשית. השאלה לגבי דידה היא בעיקר: איך להגן באופן הכי טוב על חופשתו הפרטית ועל חופש מעשיו של כל אדם בחיי החברה? נוכח פניה ישנם בעיקר המדינה והשלטון בתור מסקנות שליליות קיימות, ולא הסיבות הראשונות שהולידו את המסקנות הללו. לפיכך היא קבעה לעצמה את הפּרינציפּ של ויתור הדדי,

(”Mutual forbearance“) עפ“י גודווין, במקום הערבות והעזרה ההדדית שבקולקטיביזם הסוציאליסטי. אולם גם בקונין וקרופוטקין, שהח׳ וילקנסקי רואה אצלם את החוף המקווה, כשבאו לקבוע סדרי כלכלה בחברה החפשית, עפ”י דרכם, לא יכלו להמנע מקולקטיביזמוס אפילו במשק החקלאי. הן בקונין הוא שהכריז (בהקדמה לאוסף כתביו) על “הקולקטיביזמוס הריבולוציוני” המנוסח בלשונו: “רכוש קולקטיבי של האדמה, החמרים הראשונים וכלי־העבודה. לקבוצות הייצרניות או לקהילות המאחדות את הקבוצות באופן פידרטיבי, נשאר החופש לקבוע את המודוס של חלוקת התוצרת”. וגם קרופוטקין, כשבא להתאים את המשק אל הפילוסופיה, איננו מדבר על יחידים המפתחים את האיניציאטיבה שלהם, אלא על קבוצות וקהילות המתאחדות באופן חפשי, בלי אותו הריכוז הכללי והמוחלט של הקולקטיביסמוס הסוציאליסטי.

הקבוצות החקלאיות בארץ־ישראל הן באמת קולקטיבים אנרכיסטיים יותר מאשר סוציאליסטיים. זאת היא “התאחדות חפשית” שאיננה משעבדת את החבר לנצח לשיתוף הנכסים, מה שנחשב אצלנו, בצדק, לאחד הליקויים המשקיים הכי קשים. אולם, בעצם, הרי אין מעניינת אותנו בהחלט הקונצפציה האידיאולוגית של צורה משקית זו או אחרת, אם צפה אותה מרכס באספקלריה הכלכלית המאירה שלו או בקונין ואחרים — בשבילנו חשובה המסקנה הכלכלית וגם החברתית־המוסרית בדרכי הבנין של חברת העבודה העברית בארץ־ישראל. אנחנו הננו מחייבים ואוחזים בשתי הצורות גם יחד, בקבוצה ובמושב, משום שאנו רואים עדיין את שתיהן בתחומי הנסיון. להגיד: “כי זהו” הנותן את כל הערבונות המבוקשים — אפשר רק אחרי סיכום אמפירי של כמה וכמה שנות נסיון שלמות, שהכל הולך בהן כשורה ושאין בהן הפרעות לא בידי שמים ולא בידי אדם, ממש כמו בשדות־הנסיון של גידולי־קרקע שונים. ומי כח׳ וילקנסקי יודע כי בנסיונות על שדה זה לא היתה אולי במשק הקבוצתי עד היום אף שנה שלמה אחת! ואם אפשר כבר כיום הזה להצביע על הצלחה משקית של מושב זה או אחר, הרי אפשר לדבר על זה רק במושבים ששם פועלות המסורת והדיסציפלינה המוסרית של הקבוצה. במושבים שהמסורת והדיסציפלינה המוסרית הללו אינן פועלות בהם, שם עלולה להיות וישנה במקומות ידועים כבר עכשיו, ירידה משקית וגם ירידה חברתית.

אינני יודע אם בכלל יש צורך להכריע באופן תיאורטי בין שתי הצורות הללו המתרוצצות בפעולת התיישבותנו. בגורל ההיסטורי הנרקם כיום על אדמת א“י, ממלאה כל אחת הצורות הללו את התפקיד של מנור־האורגים. כשתגיע השעה ועבודתנו תיכנס במסלול נורמלי, אפשר שישתרר גם אצלנו חוק הבחירה הטבעית, וכל החלש במובן הכלכלי יידחק ממילא מתוך המערכה; ואפשר גם שתימצא צורה סינתטית אשר תאחד בתוכה את היתרונות של שתי הצורות גם יחד. אבל אם גם יש צורך להכריע, הרי מן ההכרח לחכות לכה”פ עד שימלאו “ימי תמרוקיהן” של שתי הצורות הנדונות. ההזדרזות הזאת לקבוע כבר עכשיו הלכות כמסמרות, כשכל עבודתנו עודנה בבחינת פתיחה לדבר־מה ולא עצם הדבר, כשבכלל חשוב בשבילנו כל מפעל וכל נסיון העלולים לקרב אותנו אל המטרה הנכספת — היא מוקדמת יותר מדי.

תרפ"ד

“אמת חדשה מארץ־ישראל” מחלחלת בזמן האחרון כארס בתוך תנועת ה“חלוץ” ותנועת הנוער הציוני בגולה. שליחים־אגיטטורים מתהלכים מארץ לארץ וממדינה למדינה, ובמקום לשתף את עצמם בבנין התנועה החשובה הזאת, בחינוכה ובארגונה לעליה ולעבודה חלוצית בארץ־ישראל — הם מעבירים לתוך שורותיה את הפולמוס המפלגתי בלבוש של אידיאולוגיה ישובית, מפיצים דברי רכילות ודיבות וזורעים ערבוביה, הרס ופירוד על כל צעד ושעל.

מה שאצל ציבור הפועלים בארץ־ישראל עדיין היפותיזה ישובית, שאין לראות לה פתרון אחר מאשר הפתרון המעשי על שדה העבודה הממשית בארץ; מה שהוא עדיין בתחומי הנסיון, בראשית הדרך ובראשית המאוויים — נהפך פתאום לתורת־קנאות עיוורת ולוודאות אידיאולוגית, אשר תחת דגלה מתנהלות חתירה והתחרות מפלגתית על פני כל אורך החזית, מתחילה בארץ־ישראל ומגיעה עד מעבר לוורשה, קובנו, ברלין ומוסקבה. הפּרובלימות של צורות ההתישבות חדלו להיות אפילו ענין של הסברה רעיונית ונהפכו לסיסמאות מונופוליסטיות אשר העיקר בהן הוא: מי בעד ומי נגד, מי “לנו” ומי “לצרינו”. וכך הולכת הקנאות המפלגתית ומדליחה את המעין הקטן הזה של התנועה החלוצית בגולה, אשר ממנו קיווינו כי יהיה מקור לכוחות נאמנים למחנה העבודה בארץ, והופכת אותו למקור של ויכוחים טפלים צדדיים, פלגות וריזולוציות.

לא ניכנס כאן בהערכה פרינציפּיונית של השאלות הללו. לדידן, כל הדרכים וכל הצורות המובילות לבנין ארץ־ישראל העברית על יסודות העבודה, החופש והשויון ההברתי — הן דברי אלהים חיים; לדידן, לא הדרך היא העיקר אלא המטרה הנכספת, לפיכך כל התחלה וכל אמונה בדרך ההתחלה של יצירה משקית בעלת תוכן משחרר, ברוכה תהא! אולם, אם כאן בארץ ישראל יש עוד איזה טעם שהוא לויכוח המוגזם והמוקדם הזה, איזוהי הדרך להתיישבות יותר רציונלית או לצורה החברתית היותר נאמנה, אם כאן הדברים נובעים (אם גם לא תמיד) מתוך חיפושי־דרך, לבטים וסבל חיי־העבודה הבלתי־אמצעיים — הרי שם, בברלין ובמוסקבה, בגרוכוב ו“בתל־חי” הרוסית, נהפך הויכוח הזה בהכרח לדיבורים ריקים שאין להם טעם ואין להם אחיזה.

ואמנם התעמולה הזאת, המתנהלת כיום בהצלחה מרובה בתוך שורות ה“חלוץ”, מתחילה כבר להבשיל את פירותיה הבאושים. במקום תומת־ישרים שהיתה מכוונת פעם את דרכי התנועה הזאת, אשר ראתה בשורה הראשונה את נקודת הכובד של שאיפותיה ומאווייה בעצם העליה ובעצם העבודה בארץ — באה הפקחות העליונה שבהחלטות פּרינציפּיוניות, באו הויכוחים האינטנסיביים על־דבר צורות־ההתישבות, באו ההתפלגות וההסתכסכות, המסיחות את הדעת מעצם תוכנה ותפקידה של התנועה, ומכניסות מבוכה וסילוף־המחשבה בדרכיה ובמעשיה. ברוסיה כבר בא הפירוד; הוא בא על ערקתא דמסנא של החלטה פּרינציפּיונית חסרת־משקל, אשר הערך המעשי והשימוש שלה הוא כאין וכאפס, כל זמן שהיא לא עברה תחת הבחינה והבקורת של המציאות הארצישראלית. באירופּה המזרחית והתיכונה, גם שם השטן מרקד; גם שם שוקדים האגיטטורים למלאות את שליחותם באמונה: שליחי “הגדוד” מדברים סרה בעין־חרוד וב“אחדות העבודה”, ושליחי “אחדות־העבודה” מדברים סרה בגדוד, בקבוצה, במושב וב“הפועל הצעיר”. ובעקבות כל אלה הולך הקרע במחנה החלוצים ומתרחב מיום ליום, התנועה מתדלדלת ומתרוקנת מתוכנה ומתפקידיה, והשאיפה וההתלבטות למצוא את נתיבות האמת בהתאמצות היצירה של העובד העברי בארץ־ישראל נהפכות לספּקולציה מפלגתית המפוררת את החזית של תנועת העבודה הציונית מבפנים, דוקא בשעה זו שהיא זקוקה לביצור ולחיזוק כלפי הסכנות האורבות לה מבחוץ.

הכמות המבוטלת של חלוצים ועובדים בעליה הזורמת בחדשים האחרונים לארץ, מראה את התוצאות הריאליות של המצב המסוכסך הזה. איכות העליה המעטה הזאת, הבקיאות והידענות של החלוץ העולה, אשר בעודו באניה יש עליו כבר פי שנים מרוחו של הפועל העובד עשרים שנה בארץ, והוא יודע כבר למפרע מה לקרב ומה לרחק, איזו “הדרך היחידה” שהוא יבור לו ושצריכים לבור להם האחרים — כל זה מבליט למדי את האנדרלמוסיה שבאה ברוחות. ישנם כיום מקרים שטרנספורטים שלמים של חלוצים נשלחים ישר מחוץ לארץ על־פי כתובת ידועה למפרע. ואם יש עוד מי שהוא תמים בדרכיו, שאיננו יודע לאן פניו מועדות, הרי גם כאן, בשערי הכניסה, אורבים השליחים המתחרים זה בזה בציד־נפשות.

מה שנעשה היום בארץ, לא נעשה גם בימים הכי קשים של תקופת הפירוד ומלחמת המפלגות. אז היתה המלחמה נטושה סביב אידיאולוגיות וסיסמאות פּוליטיות, סביב אמונות ודעות בדרכה ההיסטורי של תנועת העבודה העברית, אבל בעצם חזית העבודה לא נגעה הרעה. המפלגות היו נפרדות, הלשכות היו נפרדות — אבל במשק, בשדה, על יד המחרשה והמעדר, נשאר המחנה אחד. העובדה הזאת היתה הארגומנטציה המכריעה ביותר כלפי האיחוד ויצירת ההסתדרות. כיום כאילו מתאמצים להפוך את המשק עצמו לסלע המחלוקת; הפירוד ורוח הקנאה המפלגתית התחילו לחדור לפינת־היחוד של נשמת־העבודה; כאילו נתחמו תחומין מפרידים בשדה גופא — וכאן הסכנה גדולה ביותר. “ויהי בהיותם בשדה” — מכאן מתחיל פתח החטאת.

היה צורך לחשוף מקצת מהנגעים הפנימיים שלנו ולדבר עליהם בגלוי, בלי הסתר פנים, משום שיש צורך לחפש דרכנו כדי להנצל מהתוצאות הקשות הכרוכות במצב המתואר. וצר מאד כי מוסדות ההסתדרות העליונים לא ידעו ואינם יודעים למלא תפקידם ולעצור בעד הרעה הזאת בארץ; וצר כי הועדה לענייני ארץ־ישראל העובדת לא השכילה עד עתה לעכב את הפעולה המהרסת, הנעשית בתנועה החלוצית ובתנועת הנוער הציוני בגולה. אם המצב יימשך ככה — הרי לא קשה לנחש עד היכן נגיע. רזרבים גדולים של חלוצים וכוחות עבודה לא יתן לנו החינוך הזה, והוא גם לא יעשיר את מעשינו בתוכן וברעיונות חדשים.

תרפ"ד

— — — בויכוח סביב שאלת ההתיישבות שהתעורר במועצה, נקבעה הדפיניציה של “השכל הגדול”, שאיננו ריאלי כל כך, המורד במציאות והמתפרץ כלפי פּרספּקטיבות רחוקות. ברגע הראשון נראתה הדיפיניציה הזאת כשהיא לעצמה לאבסטרקטית ולמשוללת מסקנות. היא נפגשה לא פעם גם באירוניה ובצחוק כמהתלה טובה. אבל, לאמתו של דבר, הרי זאת היא שאלה של פּרוגרמה, אשר ממנה כיוון וממנה גם כוח־מניע ומסקנה במגמת עבודתנו. בעבודתנו המעשית דוקא הולך הפתרון אחרי החלום ולא להיפך. אלמלי היו אנשי ביל“ו ואחריהם עלית־החלוצים השניה בעלי “שכל קטן”, שאין לפניהם אלא מה שעיניהם רואות, המודים במציאות ואינם מורדים בה, הנכנעים בפני היכולת המוגבלת ואינם מגבירים אותה ואינם חושפים אותה כיש מאין — היתה הציונות ובתוכה תנועת העבודה הא”י, נחנקת בראשית התגלותה הממשית.

גורדון וויתקין — יבנאלי קרא בשמותיהם בקשר עם השאלה הזאת; צריך להוסיף: גם בוסל ואחרים שייבדלו לחיים, כובשי הגליל, יוצרי הקבוצה והקומונה, חולמי חורן ומתפללי תפילת ההעזה בתקופת הכיבוש רבת המאוויים: “הביאנו נא לידי נסיון!” — כל אלה לא שאלו למציאות, לבטחון, ליכולת האובייקטיבית. הם ראו את ההר, את הר־העברים אשר עליו יש להעפיל ואשר אותו יש לעבור כדי להגיע אל המטרה הנכספת, על אף המציאות וכשלונותיה. בדרך שסללו אחרים, לא רצו ללכת — הם רצו להיות והיו בעצמם סוללי דרך.

גם את העליה השלישית לא כיוון “השכל הקטן”. היא לא היתה המשך — אלא כמעט התחלה. אף היא היתה בבחינת אילוזיה נטושת המציאות. לא היה לה לא תקציב ולא מקום קליטה בטוח — אבל היו לה פּרספּקטיבות, אמונה והעזה והיו בה כוחות ספּונטניים אשר כיוונו את מעגלותיה הראשונים. הכבישים שנסללו לא היו “עבודות ציבוריות” בלבד, בהם התגלה סמלה של עליה זו; נסללו כבישים, קילומטר אחרי קילומטר, לאיזה מקום בלתי נודע עוד, אבל מהבהב מתוך השערה של בנין ורצונות היצירה. רק אחרי כך בא “השכל הקטן” — והוא אשר עשה מעליה שלישית זו “בת תרבות”. כשם שעושים מחתול־הבר “חית בית” שקטה ומרושלת־תנועה, המבקשת לה פינת־סתרים חמה מאחורי הכירים, ואם אינה מוצאת אותה כאן היא יוצאת לחפשה מעבר לים.

נצטמצם הרצון, הצטמקה הפרספקטיבה. איננו נושאים את נפשנו יותר מאשר לאפשרות הקטנה — לפיכך גם היא איננה. התיישבות בגבולות של תקציב בטוח ופעוט; פולמוס ביתי בין אנשי מושב ואנשי קבוצה, בקשת תכלית, ביסוס נקודה מסויימת והעברת מאתים או שלוש מאות מחוסרי עבודה מיפו לחיפה או לאיזה מקום אחר בארץ — זאת היא כמעט כל הדאגה הציבורית שלנו כיום, המאפילה על הפּרובלימה העיקרית: בנין ארץ־ישראל העובדת. כיום, הרצון שלנו מגיע עד המקום שהיד מגעת — הלאה מזה כאילו סגר עלינו המדבר.

ושוב: אין זה ויכוח לשם שמים, אין זה גם הלך נפש בלבד. זאת היא באמת שאלה של פּרוגרמה פנימית. האמצעים הנפשיים קדמו וקודמים תמיד אצלנו לאמצעים החומריים. הרצון הוא היוצר עפי"ר גם את היכולת, הוא הדרבן המאיץ; לעומת זה הרכנת הרצון בפני היכולת הוא הרסן המעכב. בתולדות הישוב הן חרות הדבר בדמע ודם. מיום עלות ראשוני “חלוצי יסוד־המעלה” על אדמת “עין הקורא” עד היום — לא נתמלאה גם מחצית מתאוותינו. אבל דבר־מה בכל זאת נתמלא. גם “ראשון לציון” לא נבנתה עדיין. בחציה היא נשארה עוד “עין קורא” — אולם יסודותיה בכל זאת הונחו לא מתוך פּרספּקטיבה מצומצמת. ולגבי הפרספקטיבה הרחוקה, לגבי ראיית־הכל ולא ראייה חלקית, איננה מעניינת כל כך גם הצורה הישובית שלה כיום ואין צורך להזכיר את החטאים שפוגמים בה. ליל־פלאות זה, אלם וזרוע־כוכבים, שבו לן ראשונה רוכב יהודי צעיר, יחידי ובודד על גבעה שוממה, שופעת חרולים ומוקפת יללת־תנים — הוא בשבילנו ליל־בשורה רב תעלומה חלוצית. וצריך לזכור היטב: לגבעה זו לא הוביל אז עדיין שום דרך ושום שביל…

מאז ועד היום, בתקופות הכיבוש השונות, ובאחרונה בעליית נהלל ונוריס, חזר ונשנה “ליל עין קורא” זה בוואריאציות שונות. ובמשך כל הזמן הזה לא הקדימה אף פעם היכולת את הפעולה ואת ההתאמצות החלוצית. גם לקראת העתיד הקרוב אין לקוות לנסים שיקרו. אולם עם כיבוש נהלל ועם כיבוש העמק, כאילו נסתלקה מתוכנו אי־המעשיות המפרה — ובמקומה באה אמת־המידה של יכולת ריאלית זו שאנו נחנקים בתוכה. כי זה הכלל: בשעה שיש יכולת אפשר להיות מעשיים וריאליים — אולם בשעה שאין יכולת מוכרחים להיות חלוצים, בעלי איניציאטיבה, כובשים וסוללי דרכים חדשות כדי ליצור את היכולת הזאת. להיות מעשיים בשעה זו, נבונים ונעורי אילוזיות לגמרי, להסתפק בפתרון קטן לשאלה ענקית — זאת היא קפּיטולציה והורדת הדגל.

אין קרקע! — זה יותר נורא מאשר אין עבודה, זאת היא נטילת הנשמה, כאן מסתתמות כל הפּרספקטיבות.

בכל מכאובי הציונות ומדויה הפּוליטיים בשנים האחרונות כמעט שלא נודע המכאוב הזה עד היום. בקונגרס הציוני, בישיבת הועד הפועל, באקזקוטיבה, נוצרים “משברים” קבינטיים חדשים לבקרים, בגלל “עמדות” פּוליטיות פרינציפּיוניות, כביכול. “מיניסטרים” יוצאים בדימוס וטלגרמות עפות ומבשרות “משבר” בכל קצוי העולם הציוני. אבל, דבר “קטן” זה שאין קרקע עברית בא"י כיום, שחסר העיקר מן הספר, שלא תהיה התיישבות בשנה הבאה ומי יודע אם תהיה בעוד שנתיים — את זאת איש אינו יודע ולזה, כנראה, אין דואג. ואף אנחנו לא ידענו. גם למרכז החקלאי של ההסתדרות, כנראה, נודע הדבר רק עכשיו. בגבולות התקציב של השנה הזאת היתה עוד הקרקע מספיקה — ומעבר לגבולות האלה לא התרחבה הפרספקטיבה.

אלה הן התוצאות המרות של ה“הצלחות” הקטנות והשגת ה“מקסימום האפשרי”, המשלימה מנוחה ושביעת רצון. ציוני חו“ל הן היו “שבעי קרקע” עד היום, הן היו בהם שביטלו את התחיבויותיהם לקהק”ל, משום ש“קרקע יש לנו למכביר” — ומפי מי הם היו צריכים לדעת שאין קרקע בארץ־ישראל אם לא מאתנו?

עצם השאלה איננה סוף־סוף הדאגה למחוסרי־העבודה שישנם היום בלבד, אלא הדאגה למחוסרי־העבודה שיהיו ושצריכים להיות מחר ומחרתים. ואם גם לא דובר במועצה זו ע"ד העליה והתחדשותה, אם גם מרוב אנחות אבדו המלים שנפלטו כי “עלינו להתכונן לעליה הרביעית” בלי שימת לב מיוחדת — הרי ברור שאנחנו לא נתנו ספר כריתות לעליה ולא ויתרנו עליה אף רגע אחד. השאלה היא, איפוא, הרחבת בסיס העבודה מיסודו, יצירת אפשרויות כלכליות קבועות ובנות קליטה בכפר ובעיר, יצירת אפשרויות כלכליות כאלה שאינן עקרות ושהאמצעים המושקעים בהן לא נשארים משותקים ומתים, אלא משמשים מקור עבודה ומחיה מתמידים.

זהו המצב הטרגי אשר בעבודת הציוניות כולה וגם בעבודתנו אנו. האנרגיה שלנו מתבזבזת בתחומי האקטואליות ותביעות השעה. הננו מסתובבים ומסתובבים במעגל צר ושבים בכל פעם לאותה הנקודה, לאותה השאלה ולאותה הדאגה. למחר ולבאות — הפרספקטיבות אטומות. ישנם בתוכנו כאלה שהדבר הזה נראה להם כ“מעשי” וכ“רציונלי” — אבל, בעצם הדבר הרי כאן דוקא רובצת קללת חוסר־המעשיות וחוסר־הרציונליות בכל עבודתנו.

תרפ"ד

מחאת פועלי זכרון־יעקב נגד שרירות לבם של פקידי פיק“א, שהרחיקו בצדיה את הפועל העברי מעבודות יבוש הבצה בכברה, איננה יכולה להיות נערכת כסכסוך מקומי מנקודת התביעה על זכות העבודה בלבד; זאת היא מחאה נגד העלבון הקשה הנגרם לנו ע”י שלילת זכות הכיבוש של שממות א"י ובצותיה מאת העם העברי. הארגומנטציה המוזרה של הפקידים (בשם הברון), הנשענת על מידת הרחמנות, כביכול, ביחס לפועלים העברים, שמא יחלו וימותו בעבודת הייבוש בבצות, יש בה יותר כדי להרגיז ולפגוע ברגש ההכרה העצמית של העובד העברי, מאשר הנימוק הפשוט והגס, הבא לבכר את העבודה הבלתי־יהודית מטעמים כלכליים וחסרון כיס.

ההגדרה הזאת, איזו עבודה נאה לישראל ואיזו לא נאה להם ומזיקה לבריאות גופם — היא כשהיא לעצמה סבל־ירושה של פרזיטיות גלותית, המתנקשת בתוכנו המוסרי והלאומי של כל מפעל התיישבותנו בארץ. אותם המושגים המייחסים ליהודים יתרון של “אינטליגנציה” ואנינות הגוף והנפש עד כדי להיות רק משגיחים ומפקדים על העבודה השחורה והמסוכנת הנעשית ע“י אחרים — הם הם אבות הפגימות והכשלונות בחיי העם העברי, שאת תיקונם אנו מבקשים בדרך תשובה אל חיי־עבודה על אדמת א”י. כל עבודתנו כאן, כל ההעזה החלוצית, שבה אלפי צעירים מישראל סוללים בגופם ובנפשם את דרך החיים החדשה בארץ, הן מחאה עצומה נגד המידה המהוללה הזאת של ר׳ אלתר יקנה“ז, אחד מגיבורי מנדלי, המחכה לגויים שיוציאו את העגלה שלו מן הבוץ והוא עומד עליהם עטוף בטלית ותפילין וצועק: ה! הוֹ! בא”י רוצה ציבור הפועלים להוציא בעצמו את העגלה מן הבוץ, אם גם זה כרוך בסכנת נפשות.

אין ספק שפקידי פיק“א נתנו גם הפעם כמו תמיד פירוש מסורס ובלתי נכון למחשבת הברון ע”ד העבודה בכברה. מפעל ההתיישבות הנעשה זה יותר מארבעים שנה ע“י הברון רוטשילד, אף הוא היה והנהו מכוון לשינוי ערכין באורח החיים הכלכליים של היהודי, ע”י שובו לעבודה ולאדמה. המתיישבים וגם חלק מהפקידות ידעו לסרס את הכוונה הטובה הזאת ולהתחמק ממנה באופנים ובאמתלאות שונים. המתיישבים ידעו להוכיח “שלא כדאי” ליהודי “להסתובב על הקרש” בשעת הדייש, שלא כדאי לעבוד בבציר ובקטיף, שלא כדאי לו לחרוש, לעדר ולשמור בעצמו — וזה שהיה נועד להיות אכר בא“י, נעשה כורם, פרדסן, חנוני, סרסור וכל מה שאתם רוצים, רק לא אכר עובד אדמה. והנה גם הפעולה החשובה ורבת הסיכויים של יבוש בצות כברה, אשר מלבד ערכה הכלכלי יש בה מפעל תרבותי וגם פּוליטי ממדרגה ראשונה, הולכת ומסתרסת ע”י הפקידות בצורה מעליבה.

השאלה הזאת איננה שאלה של פועלי זכרון יעקב בתור מעוניינים בדבר מבחינה כלכלית. זאת איננה בכלל שאלה של ציבור הפועלים בלבד. מבחינת טובת ההנאה החמרית גרידא, אפשר שבאמת אינה כדאית ביותר העבודה הזאת. גם המצב בעבודה בארץ כיום, אינו מכריח לבחור דוקא במקום עבודה מקולל ומנוגע יתושים וקדחת. אבל מעשי הפקידים השוללים מאתנו את זכות־הכיבוש של בצות כברה, הם פגיעה קשה ומעליבה בכבודה הלאומי של התישבותנו, והם גם נותנים יד לקטרוג נגדנו. את העבודה התרבותית הזאת, הקשה והמסוכנת, של ייבוש הבצות על אדמת א"י, הננו רוצים לעשות בעצמו, בידינו אנו, ואיננו רוצים שמי שהוא יעשה אותה בשבילנו. איננו רוצים בפרזיטיות לאומית. זאת היא זכות המגיעה לנו — ואת הזכות הזאת עלינו לתבוע בכל תוקף.

תרפ"ה

לאידיאולוגיה של המעמד הבינוני בציונות נקצצו ימי “גיאות” מעטים מאד. יותר מהר מכפי שתיארנו לעצמנו מתקרב הקץ לאילוזיה הזאת אשר טיפחוה נביאי־שקר אחדים, ממשיכי־רוק וקצרי־ראיה, שעשו להם קרנים מקורי עכביש והכריזו: “באלה תנגח!”. נושאי האידיאולוגיה הזאת לא הספיקו לגמור את “האחד” על במת הקונגרס הציוני האחרון, עד שיצאה נשמתה של כל הקוניונקטורה אשר שימשה להם נקודת מוצא, ואשר עליה הוקם כל הבנין הזה המתנודד לעינינו כיום.

עוד לפני שבועות מעטים הגיעו אלינו צלילי דיתירמבים לאידיאולוגיה הזאת, בשורה של מאמרים על “העיר והכפר” (“העולם”), שנכתבו ע"י אחד ממטיפיה הנלהבים, אשר מנה את סגולותיה הכלכליות והתרבותיות של העיר הברוכה לעומת מגרעותיו ונחיתות־דרגתו של הכפר. אפילו עמוס, היקר בנביאים, גדולתו הורדה עד עפר בגלל היותו בנוקדים מתקוע ולא במאספי סמרטוטים בניו־יורק המעטירה. אבל אף זו היתה כנראה שירת־הברבור, ומר אב. גולדברג לא הספיק לסיים את יצירתו הספרותית, עד שבאה התולעת ותך את הקיקיון.

ארור השמח לאיד! — אולם אשר יגורנו ואשר ניבאנו לו מראש, הנה זה הולך ובא. בשבילנו אין כאן ענין של נצחנות אידיולוגית. זר־הנצחון הזה העולה בחלקה של שיטתנו הכלכלית עלול לההפך לזר־קוצים על מצחנו, אם לא נדע להתאים את עבודתנו המעשית למסקנות הנובעות מהמצב שנוצר. זה שאתנו הצדק אין בו כדי להמציא לנו תנחומין על כוס־הכשלון העוברת עלינו בימים האלה. מה שמתמוטט — מתמוטט על ראשנו. השכר של ימי העליה הגדולה והתכונה הרבה של האיניציאטיבה הפרטית עומד לצאת בהפסדו. אנרגיה רבה ואמצעים מרובים, שהיו יכולים לשמש מקורות ליצירה בת־קיימא, התבזבזו ומתבזבזים בתוך הצרור הנקוב הזה של האנרכיה הכלכלית. במקום שעשועי הדמיון, גם לפרופוגנדיסטים ציוניים וגם להמוני העם, ששיוו לפניהם את א"י כארץ החוילה, אשר אפשר לחיות בה ללא עמל ולקצור בה מבלי לזרוע — באו אכזבות קשות, רפיון־רוח ורפיון ידים. זהו מכשול גדול על דרך הגשמת הציונות — והלואי שהיינו מתבדים בנבואתנו.

ואף־על־פי־כן יש להטיל ספק בדבר אם מי שהוא יקח מוסר. אנחנו מוכים תמיד — ומוסיפים סרה. ישנן מאות אמתלאות אשר אפשר להשתמש בהן כדי להאפיל על המצב האמיתי. כבר עכשיו נשמעים מכל העברים פירושים מגומגמים, המנסים לגולל את האשמה על צוארם של אחרים. זאת היא מחתרת־הצדקה שכרה לעצמו העם היהודי, כדי למצוא בה מפלט בכל עת מצוא מפני חטאיו. לא הוא האשם — כי אחרים חטאו והוא ישא עוונותיהם. אף מסביב למצב הנוכחי בא“י הולכות ונוצרות גירסאות שונות, אשר כוונתן להצדיק את השיטה ולמצוא את השעיר לעזאזל במקום שאיננו. לא שאין אפשרות לקיים ישוב אשר מול 35% של עובדים פרודוקטיביים נמצאים בו 65% של חנונים, סרסורים, מלווי ברבית ורנטירים — אלא: הקרדיטים נצטמצמו, הפועלים אשמים וההסתדרות הציונית איננה תומכת כראוי באיניציאטיבה העירונית; לא שזהו מושכל ראשון, אשר כל ילד צריך לדעת אותו, שאי־אפשר לקיים חנות בלי קונים, ואי־אפשר להקים חרושת בלי שווקים ובלי אוכלוסין בעלי־כוח־קניה מספיק — אלא שאין מכסי הגנה, או שה”זלוטי" ירד. מלבד זה, מידת הבטחון אצל היהודי גדולה מאוד ומגיעה עד לידי השליה־עצמית ולידי אופּטימיות מגוחכת. אף עתה משעשעת התקוה את הרבים כי זהו רק חזיון עובר, וכי הנה מתקרבים ימי האביב וקול התייר יישמע בארצנו, ושוב יעלה ויפרח המגרש והכל על מקומו יבוא בשלום.

הועידה החקלאית צריכה לשמש לנו הזדמנות קרובה כדי להכריז מעל הבמה שלה מחדש את העיקר העשוי לבלי חת, כי החקלאות הבנויה על עבודה עצמית ועל קרקע לאומית, שאיננה ניתנת למכירה ולספקולציה, היתה, הנה ותהיה גם להבא היסוד הנאמן והבריא היחידי ביצירתנו הכלכלית הלאומית בארץ. ההכרזה הזאת נחוצה לנו כיום הזה לא בשביל דמונסטרציה אידיולוגית, כי אם כדי להזהיר בפעם האלף על הסכנה הצפויה לפעולתנו הכלכלית מהלך־הרוח המנצ׳סטרי שהשתלט בזמן האחרון בכל רחבי הציונות הבורגנית בא“י ובגולה. עוד לפני זמן קצר מאד לא היה בציונות קשב לאזהרות כאלה. נביאי “המעמד הבינוני” הוכו בסנוורים לראות במלחמתנו לשיטה כלכלית בריאה ורציונלית, מלחמה על אינטרסים איגואיסטיים של ציבור הפועלים. החשבון של ז׳בוטינסקי כי לציבור הפועלים עמדה רק זכות יחידה זו שעד שנת 1924 היה הוא הקטיגוריה העיקרית של העליה ומשנה זו ואילך פגה הזכות הזאת — נתקבל כמעט על כל הלבבות. היצירה החקלאית של ציבור הפועלים נתבטלה במחי־יד אחד, ברוב חכמתם של המומחים הכלכליים החדשים. ובכ”ז, בשני מליוני הפונטים אשר עליהם הכריזו בגאון בעלי האיניציאטיבה הפרטית, כי הושקעו על ידם במשך הזמן האחרון בארץ, לא נוצרו ערכין כלכליים חשובים ביותר.

אולם אנחנו לא נמלא חובתנו לעיקרים הכלכליים והחברתיים אשר אנו מכריזים עליהם ונלחמים עליהם, אם לא נמצא את האפשרות לפתוח את הדרך אל הקרקע ואל החקלאות העובדת לאותו החלק מעלית המעמד הבינוני, אשר פניו לעבודה ואשר נאחז במקצועות־קלוקל כלכליים רק מתוך אין ברירה ומתוך חוסר הדרכה ישובית נכונה. לנו לא די לסכם את הנסיונות הבלתי מוצלחים של אחרים; עלינו למצוא גם את הדרך כדי להציל את העליה היהודית מהאסון הצפוי לה, אם לא יבואו בהקדם שינויים מתאימים בכיוונה הכלכלי. הנסיון של השנים האחרונות הוכיח לנו למדי, שמלבד ציבור הפועלים המאורגן אין שום חוג צבורי אחר אשר ינהל בארץ פעולה כלכלית וישובית אקטיבית ואחראית. חלק גדול מאשמת המשבר הנוכחי יש, בלי ספק, לזקוף על חשבון זה, שהעליה הגדולה היתה עזובה לנפשה ומופקרת לכל הרוחות המתעות. ההרחבה של תחומי הדאגה והפעולה הישובית של הסתדרות העובדים, תהיה לברכה גם להסתדרות וגם לציונות. ההתנגדות המעמדית לא תעמוד לנו בשעה זו. “מעמד בינוני” זהו בכלל מושג מדומדם, היום זהו חנווני, סרסור, קבלן וכדומה, אבל מחר הוא יכול להיות גם פועל עובד בחומר ובלבנים וגם עובד אדמה — ואפשר לסייע לו בטיהורו. עלייתנו לא"י לא היתה אף פעם עליית עובדים מלידה וממסורת. חזיונות שונים בתוך העליה החלוצית הראונו לדעת, שלא תמיד זה שעולה עם תעודת “חלוץ” בידו ראוי באמת לשאת את הציץ הזה בין עיניו, ולא תמיד זה שבא בלי תעודה זו איננו ראוי לכך. ברור הדבר שאפשר להציל חלק הגון מעליה זו בשביל עבודת הבנין הקונסטרוקטיבית, ועלינו החובה לכוון את פעולתנו לכך. עלינו החובה להכניס את החלק הזה של העליה בתוך תחומי דאגתם ופעולותיהם של מוסדותינו הכלכליים.

אינני מתעלם מן העובדה שבשעה זו, שאין בידינו לספק אפילו את הצרכים המינימליים לחומר האנושי שעבר כבר את כל מדורי ההכשרה החקלאית ומצפה להתיישבות, קשה לדבר ע“ד הרחבת התחומים. אבל אנחנו נחטא לציונות ולתעודת תנועת הפועלים העברית, אם לא נעריך כראוי את השאלה הזאת ואת משקלה המכריע בגורל יצירתנו הכלכלית והפּוליטית גם יחד. כשלון עליית היהודים לא”י, זהו כשלונה של הציונות וכשלון ציבור הפועלים. צעקת־חמס שלנו כלפי האנרכיה הכלכלית וכלפי הדרך המתעה של אחרים, תהיה צעקת־שוא ובלתי מוצדקת מהבחינה האובייקטיבית, אם לא נאחז באמצעים ממשיים כדי להציל את מה שאפשר להציל מאנרכיה זו. השאלה הזאת היתה צריכה לעלות על סדר היום שלנו מיד, בראשית פרוץ העליה. אבל גם עתה עוד לא איחרנו את המועד. בפרוגרמת העבודה הקרובה של הסתדרותנו החקלאית צריכה הדאגה הזאת לתפוס את מקומה הראוי. מצודת עבודתנו צריכה להיות פרושה על כל היסודות בעם, הנכונים לקבל עליהם את החובות ואת הזכויות שחברת העובדים מטילה על חבריה. אנחנו צריכים לפתוח גם לתם ולשאינו יודע לשאול בתוכנו, אשר מחוסר כיוון והדרכה הם נתונים למדחפות של המקרה העיוור, או לרשת המזימות של סרסורים וספּקולנטים. זוהי שאלה חיונית כיום הזה. שאלת הצלה, שאי־אפשר לתת לה פתרון אידיאולוגי בלבד.

תרפ"ו

מתל־אביב יצאה האיניציאטיבה לארגון “הפועלים הותיקים” בני העליה השניה, לשם תביעת סידורים והתיישבות מאת ההסתדרות ומוסדותיה. מי שיחפוץ לשפוט על הפרובלימה עפ“י השם המוזר בלבד, ועפ”י כוח־הביטוי החלש שמוצאים להם הפועלים האלה לדרישותיהם בעל־פה ובדפוס — לא יתפוס בשום אופן את הרצינות הטרגית המלווה את השאלה הזאת. ישנם כמה וכמה עשרות פועלים, ברובם בעלי־משפחות ומטופלים בילדים, שנמצאים בארץ 15—20 שנה; שכל אחד מהם הספיק כבר לכבוש בעצם ידיו את “כל מקצועות העבודה”; שעבדו בגליל העליון והתחתון, ביהודה ובשומרון, במעדר ובפטיש, בחולות תל־אביב שלפני המלחמה, בכבישי בטון, בבנין, בחמורים ובגמלים, והם נשארו בכ"ז פזורים ובודדים, מיואשים, מרי נפש וחצאי אינבלידים, ללא מקום מנוחה וללא מקום־עבודה קבוע.

הגורל כאילו ניחר בהם. הם נראים כלקט וכשכחה של אותו המחנה הותיק באמת, אשר ברובו נמצא כבר בתוך היצירה המשקית העצמית. הם מסתובבים כתלושים וכנעלבים בתוך המחנה הצעיר הגדול, צובאים על דלתות לשכות העבודה או עומדים בתור של מקבלי סיוע בימי חוסר עבודה; מתמרמרים ללא שומע ונושאים, בלתי נודעים ובלתי מוכרים, על חזוּת פניהם המקומטים את אותות כל הסערות, הסבל והמשברים של עשרים שנות עבודה יומית וקבלנית במושבה ובעיר. בדאגת ההתיישבות והסידור של הסתדרות העובדים ובמניין הסטאז׳ ונסיון העבודה של חלוצים צעירים, לא יבוא ולא ייזכר שמם. איש לא יודע למה נפקד מקומם והם נדונו כאילו ל“לומפן־פּרולטריות” נצחית, ללא מוצא וללא פדות.

הקובלנא של האנשים האלה כלפי ההסתדרות: “הסתדרותנו שלעינינו גדלה ורבתה; בנתה את מוסדותיה השונים בכל ענפי חיינו, אולם אותנו הזניחה ללא קיום ויצירה” — נוגעת עד הלב. זכות התביעה שלהם אינה מוטלת בספק. הם אינם דורשים התיישבות מלאה, הכרוכה בהוצאות גדולות, כי אם דונמים אחדים של אדמה סמוך לעיר, פרה ואפשרות לסידור משק קטן, כדי לבסס לעצמם איזה קיום בעבר השני של מחצית חייהם. זו איננה דרישה כי אם שוועה מתוך מצוקה גדולה ומתוך עלבון חיים קשה מנשוא, שיש לשים לה לב גם בימים הקשים האלה עם דאגותיהם המטרידות. הם, “הותיקים” האלה, צריכים על כל פנים להיות הראשונים בתור בתוך ההתאמצות לאיזה סידור משקי חדש שייעשה כיום ע"י מוסדות ההסתדרות בארץ.

תרפ"ז

ההנחות האידיאולוגיות שנתקבלו במועצת הקיבוץ־הארצי של “השומר הצעיר” בחיפה (שנתפרסמו ב“דבר”) לא היו אולי כדאיות מפאת עצמן להתעכב עליהן, אלמלא שימשו תעודה נוספת לתסבוכת הרעיונית המשתלטת בזמן האחרון בחלקים שונים של תנועת העבודה העברית בא“י ובגולה. זהו בכלל חזיון מתמיה ומשונה שדוקא בימים האלה, ימי חרדה ודאגה לגורל עבודתנו ולעתידות מפעל־ההגשמה הציוני, ימי מבוכה ומבוסה כלכלית, ללא מוצא וללא פרספקטיבה, דוקא בימים אלה מתכנסים בחורי ישראל בא”י באיזו “עלית־בן־גוריון” ומחשבים קיצין לדרכי המהפכה הסוציאלית. שיכחת־המציאות הזאת וכיוון המחשבה החברתית כדרך נחש עלי סלע, ללא מטרה, ללא הערכה עצמית נכונה, היא אחד ממראות־הנגעים של חיינו בתקופה הזאת, אשר לצערנו הגדול הוא נראה גם בקירות ביתנו. השכל־הישר, שהיה מכוון במשך שתי עשרות שנים את דרכו ואת מעשיו של ציבור הפועלים בא“י, התחיל לבגוד בנו לעתים קרובות. הכל חורג עתה מתוך מסגרותיו; בסכרים שהיו שומרים על הזרם היקר לכוונו בערוציו, נבעים פרצים אחרי פרצים. בא”י ובגולה, בתנועת החלוץ והנוער שם ובתנועת הקיבוצים כאן, הננו עדים לתהפוכות־רוח ומחשבה, המבליטות לעתים לא רחוקות סימני ליקבידציה של התוכן הלאומי והחברתי המשמש יסוד לכל מפעלינו בארץ. מה שהיה אתמול תנועה להכשרה עצמית, גופנית ורוחנית, לעליה ולעבודה ולעבודה בא“י, מבלי לבקש חשבונות רבים ומבלי לשאול לתכליות רחוקות אחרות מאשר תכלית המפעל החלוצי על אדמת א”י עצמה — נעשה היום, במקומות רבים, מעין סמינריון לאסטרולוגיה סוציאלית וישובית. הכל מנחשים באספקטים של עתיד לבוא, הכל מעמידים הוֹרוֹסקופים וכופים מראש הכרח של צורה ודפוס על חיינו הכלכליים והחברתיים. מה שהיה אתמול קיבוץ לעבודה משותפת, בשטח מסויים, ליצירה משקית לאומית וחברתית בתחומי מציאות ידועה, עשה היום קיבוץ־ארצי ללא תחומים עם שאיפות של התפשטות ללא מעצור, ומחר קיבוץ־הקיבוצים ומחרתיים אימפּריה קיבוצית. שום דבר איננו גדל יותר אצלנו ואיננו מתפתח יותר ואיננו יודע את משברי המעבר מן הקל אל הכבד; הכל יורה ועולה כרקיטה. שום דבר אינו מוגבל יותר בתוכנו המעשי ובתחומיו הטבעיים והמציאותיים. הכל משמש פרוטוטיפוס “ומשען” לתכניות חובקות זרועות־עולם. ממש כמו בשיחת הבטלנים ב“דיבוק” של אנסקי: הכסא איננו כסא, המרכבה איננה מרכבה, הסוסים אינם סוסים, כי אם לבושים לתוכן אחר. הכל מקבל ממדים מופרכים ומוגזמים ומעמיס על עצמו את כל התפקידים ההיסטוריים. אלה שיוצאים לבקש אתונות שבים מיד עם בשורת מלוכה בפיהם. והפועל־יוצא הוא כי האתונות אינן נמצאות והמלוכה קיימת רק בדמיון ילדותי קודח של אלה המדגירים במדגרות מלאכותיות אידיאולוגיות פּוליטיות וכלכליות, שאין מהן מוצא ושום מסקנה ליצירת חיינו בארץ.

רק לפני זמן קצר פסק גדוד העבודה “על שם יוסף טרומפלדור” את פסוקו האידיאולוגי. חלק ממנו קפץ את “קפיצת המות” ממחנה של חלוצים מתנדבים לכיבוש וליצירה לאומית עד “לאופוזיציה שמאלית” מתכחשת וליקבידטורית. לא קשה היה לראות מראשית אחרית. באותו יום שהתחילה לשלוט בגדוד הטנדנציה להתפשטות בלתי מוגבלת, ובמקום קולקטיב משקי הוא הפך להיות “קולקטיב רעיוני ופוליטי בעל עמדה מגובשת” בלשונו של “השומר הצעיר” — הוא גזר על עצמו את גזר דינו. הוא לא חטא בזה שנהפך למפלגה. בזה בלבד אין עדיין משום חטא. כי אם משום שהוא נהפך למפלגה אבסורדית; משום שהוא רצה לעשות את הפעולה המשקית הקונסטרוקטיבית “משען” לפוליטיקה חברתית דיקונסטרוקטיבית; משום שהוא ביקש לו מפלט מהאחריות המשקית והכלכלית תחת כנפי הנחות אידיאולוגיות כאלה המשחררות כאילו מהאחריות הזאת, מבטלות אותה ומעמידות אותה בצלן של כוונות ומגמות העומדות מחוץ להגיון־החיים שלנו בארץ הזאת; משום שהוא נטש את נקודת המוצא שלנו, גם הלאומית וגם החברתית, זו המצווה עלינו קודם כל יצירת יסודות נאמנים לחיינו הכלכליים החברתיים, יצירת העובד והעבודה, הקמת המשק הלאומי העומד ברשות עצמו, שבלעדיהם אין שיור ואין אחיזה מציאותית לשום רקמה אידיאולוגית. במטמורפוזה של הגדוד לא מעסיקה אותנו כל כך העובדה שמאה או מאתים בחורים הפכו “לפרצקיונרים” רשמיים או בלתי רשמיים, או שנמצאים במרחק שעל אחד מן הפרקציה. מה שמעסיק ומטריד אותנו ומה שקורא אותנו למלחמה בחזיון זה, היא העובדה שהללו מבקשים להם בסיס לקונצפציה הפוליטית־החברתית השלילית והמבולבלת הזאת בתוך המשק הציוני, ורוצים להעזר ע"י המשק הזה בפעולה חינוכית ותעמולתית החותרת תחת יסודותיו.

בעקבות האידיאולוגיה של הגדוד הולכת עתה גם האידיאו­לוגיה של “השומר הצעיר”. האחוזים של ציוניות וחלוציות אשר נמצאים בהנחות האידיאולוגיות האלה, אינם עשויים לגרוע אף אחד מהחששות לגבי התוצאות הכרוכות בדרך־מדרון זו. עצם הבנין המורכב הזה, מערת־המכפלה הזאת, עם כל הכוכין שלה, עם השניות בכל דבר, עם האטפות, עם השטרות אשר שוברותיהם בצדם — איננו משכן יצירה ואין ממנו מוצא למפעלים בונים בא“י. הקונצפציה של “הרבה רשויות” מביאה בהכרח לידי סתירה עם הציונות ועם תוכנה הקונסטרוקטיבי של תנועת הפועלים בא”י. מפעל ההגשמה שלנו, בקושי שהוא נתון בה, במכשולים הרבים, האובייק­טיביים והסובייקטיביים שנערמים על דרכו, תובע מאתנו ללא כל שיור וללא כל ויתור את הריכוז המוחלט כלפי הנקודות העיקריות, כלפי היצירה הכלכלית והתרבותית, אשר מהן אפשר יהיה לנו להמשיך אח“כ את הקוים לכל ההיקף. איש לא צבר בשבילנו בא”י אוצרות למען נוכל לדיין כיום הזה איך נחולל את המהפכה הסוציאלית ואיך נחלק את האוצרות האלה בינינו. שומה עלינו ליצור קודם כל את לחם הגוף ואת לחם הנפש לעובד ולעם, את לחם חוקנו. עלינו ללמוד מקודם להיות יוצרים, טרם שאנו מתווכחים איך להיות מחלקים. בזה קוטב כל הפּרובלימה. לא מעניין הדבר אם המטולטלת נוטה יותר כלפי שמאל או כלפי ימין, מעניין רק שזאת היא בכלל מטולטלת¹, הרוקדת הנה ושוב, מציינת קוים וחוגים ואין כוח־הכובד שולט בה כדי להביאה לידי מנוחת יצירה.

אין בכוונתי להיכנס בניתוח ההנחות האידיאולוגיות האלה. מנהליו הרוחניים של “השומר הצעיר” מדברים היום על המהפכה הסוציאלית באותו ניב־ילדים שדיברו בו לפני שש־שבע שנים על האש הווסטלית ועל האהבה החפשית. הסמלים החליפו דמות וצבע; אבל הם נשארו תלושים. הקו הוא אחד. כל ההנחות הסוציולוגיות, הכלכליות והפוליטיות נתונות עדיין בתוך הערפל שלפני בגרות חברתית. לפיכך הערבוביה הגדולה הזאת של הגדרות וסברות שאין להן שחר ומשמעות; לפיכך הבטחון הילדותי הזה בראיית הנולד ובנבואות לעתיד לבוא. האידיאולוגים של “השומר הצעיר” יודעים, למשל, בדיוק נמרץ מתי תסיים ההסתדרות הציונית את תפקידה; הם יודעים

שהפּוליטיקה הציונית היא רק “הוראה זמנית, הוראת דור ולא דורות”. הם יודעים מראש את כל סליליה של המהפכה הסוציאלית בא“י, מי יגשים אותה ומה יהיה לפניה ולאחריה. הם צופים בלי כל הפרעה דרך כל ה”פרספקטיבות הסופיות“. התפקידים שהם מייחסים לקיבוץ־הארצי מתחילים בתא ומסיימים בקוסמוס. הכל ברור ומחושב מראש. et picta Res ficta , בלי כל מעצור, בלי כל חשש שמא הקווים עלולים להישבר באמצע, שמא הדרך לא חלקה כל כך ושמא יש לנו קודם כל לדאוג לתא, לתא הראשון, ליצירת אחיזת־חיים בארץ הזאת, לעם הזה ולנעריו־חלוציו העומדים עדיין על סף העבודה והיצירה — לתא שאנו עמלים בו מבלי לראות לע”ע ברכה רבה בעמל זה.

ומוזר הדבר שגם “השומר הצעיר”, כמו גדוד העבודה בשעתו, מוצא צורך להישבע לנו ש“קביעת ההנחות האידיאו­לוגיות אין משמעותן ארגון מפלגה פּוליטית”. שוב: כאילו בארגון מפלגה מקום התורפה וכאילו בו תלויים השכר והעונש של אידיאולוגיה זו או אחרת. דוקא זה שאינם מפלגה פּוליטית, מבוגרת ואחראית, כי אם רוצים לשחק את ה־ Mugwumps, את בעלי היתרון, העומדים מעל כל ה“משפטים הקדומים” המפלגתיים, הנישאים והנעלים מעל כל זה, האומרים להיות “זרם” ומתכוונים להיות אוקיינוס אשר כל הזרמים הולכים אל תוכו, העושים את השלט ה“בלתי מפלגתי” הזה פתיון בתוך המצודה הפרושה על תנועת־הנוער והחלוץ בגולה — הוא המותח את מידת הדין והבקורת, והוא המעמיד לפנינו בכל חריפותה את השאלה:

לאן?

אינני רוצה להיכנס כאן בהערכת גודל היצירה המשקית בא"י, הנתונה בין שיני האידיאולוגיות האלה, אתמול של הגדוד, היום של “השומר הצעיר”, מחר של עין־חרוד ושל יתר הקיבוצים הארציים הנמצאים עוד בהתהוותם ובראשית תסיסתם האידיאולוגית. השאלה איננה סוף סוף שאלה טכנית בלבד, כפי שרגילים להעמיד אותה, אם יש בתוכנו אנשים המסוגלים להקיף ולנהל משק כה גדול וכה מורכב, אם אין. השאלה היא אם המשק הוא תכלית לעצמו בתוך התכלית הכללית של בניננו הלאומי, או רק “נקודת משען” לאיזו מחשבה פּרינציפּיונית. ההנחה הזאת אשר יש מניחים אותה אצלנו בענפי פעולה כלכליים שונים, שזכות הקיום של פעולה זו או אחרת איננה בהגיונה הכלכלי כי אם בהגיונה הפּרינציפּיוני, היא רק בעוכריו של חלק גדול מפעולתנו המשקית, והיא גוררת אחריה כשלון גם לפעולה וגם להגיון. רבים ממוסדותינו המשקיים היו בודאי מתבססים יותר קל, אלמלי היה כל אחד רואה את עצמו כממלא תפקיד מסוים, אשר בשטח התפקיד הזה עליו להתבסס ולבקש את הצלחתו — ולא היה רואה את עצמו כנושא כל התפקידים הלאומיים והחברתיים במדינת העתיד, שלגבי אלה ההצלחה המשקית, כמובן, אינה נחשבת והליקויים נחשבים עוד לפעמים לצדקה. על הופעה זו, שהיא מקור לכשלונות רבים אצלנו, צריך להתעכב ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת.

אולם, בין שיני האידיאולוגיות האלה הולך ונטרף עוד דבר אחד, שיש בו כדי לעורר אצלנו דאגה רצינית מאד; הולכת ונטרפת הרזרבה החלוצית שלנו בגולה, זה הדור הצעיר שהננו מעריכים אותו כחלק מכריע ברכושנו הציוני, אלה אחרוני־היהודים אשר עמם “אחרית תקותנו” ואשר מהם אנו מקווים למחנות מגשימים, ממשיכים נאמנים לבנין המולדת העברית. המבוכה שהכניסה ה“תסיסה האידיאולוגית” הזאת לתוך השורות האלה, כבר נותנת פרי־באושים. במקומות רבים עומדים כבר הענינים “על הראש”. במקום החינוך לחובת־מילואים, לעבודה ולתרבות עברית, תופס עתה מקום בראש החינוך לדיאלקטיקה פּרוליטרית. את התפקידים התרבותיים מגדירים לעצמם חלוצי גליציה, למשל, העומדים תחת השפעת “השומר הצעיר” בנוסחא דלקמן: “העבודה התרבותית צריכה להעמיד חבר שיודע את שייכותו למעמד, שהנהו הנושא של מלחמת המשטר שאין בו מעמדות ואת חובת השתתפותו במאמצי המעמד במלחמתו הפּוליטית והכלכלית”. הנוסחא הזאת בתפיסת התפקיד התרבותי של “החלוץ” עם התוספת אשר בשולים ש“הכרחית גם העמקת החינוך הציוני” — מובילה בלי ספק את תנועת החלוץ ואת תנועת “השומר הצעיר” גם יחד בדרך הליקבידציה. כבר כיום הזה העליה לא“י והעבודה בא”י אינם נחשבים יותר לתפקיד הבלתי־אמצעי, שהוא המכוון הכל ואליו מכוון הכל, כי אם כאחד התפקידים בתוך קונצפציה מורכבת, המכוונת, כמובן, כלפי “המטרה הסופית”, שלאחרי המהפכה הסוציאלית. כשקוראים עתה את ספרות החלוץ ואת ספרות תנועת הנוער, מתבלטת ההתפתחות הליקבידציונית במקומות רבים כפרוצס של שחפת מהירה. שארית המסורת הולכת ונפלטת. התנועה איננה יונקת יותר ממקורות הראשונים של תנועת העבודה הארץ־ישראלית, כי אם מצד אחד ממים שאובים אלה שבאידיאולוגיות של הגדוד, של “השומר הצעיר” ושל “עין־חרוד”, ומצד השני מהרקק של הפראזיולוגיה הבאנאלית של ה“יוגענטליכע” אשר לפועלי־ציון השמאליים. התוכן האיכותי הולך ונעשה יותר ויותר קלוקל מיום ליום. כל אשר היתה לו עד עתה משמעות ממשית הולך ונהפך לאבסטרקציה ולהתעמלות של לשון גרידא. זה איננו כבר לא חלוץ ולא תנועת־נוער כי אם אוצר של סוּרוֹגטים לאידיאות המתקדמות שהתחוללו ביבשת אירופּה, החל מהריבולוציה הצרפתית, עד… עד המאה העשרים ואחת.

אנה נגיע במרוצת־שגעון זו ללא מעצור וללא תחום? מה נקצור, אחרי שאנו זורעים את הרוח הזה? ברם, לא תהיה תפארתנו ולא הצלחתנו בדרך זו, אם נראה רק על הנגעים של אחרים ונתעלם במכוון מנגעי עצמנו. בריאקציה המתגברת כיום בציונות, ובמשטמה הגדולה המתחוללת כלפי ציבור הפועלים בא“י, אשר רק לפני זמן מועט נחשב לילד שעשועים ושרו לו שירי הילולים מכל צד ובכל עת מצוא — יש גם לנו חלק לא קטן. יש, בלי ספק, מידה גדושה של שנאת חנם, של צרות־עין וספּקולציה פּוליטית־מפלגתית במערכה הכבדה הזאת הנערכת נגדנו כיום בחזית הציונית. אבל עלינו להודות על האמת שבמקרים רבים הננו נותנים יד לפושעים. לא מעשה הכיבוש והבנין של העובד העברי על אדמת א”י ואף לא משאת נפשו לחיי חברה מתוקנים היו עלולים לחדד את האנטגוניזם במידה כזאת. אבל חלקים רבים מתוכנו מלווים את מעשי־הכיבוש והבנין במנגינת־לוי צעקנית ודימגוגית שיש בה משום פּרובקציה למפעל ההיסטורי כבד־האחריות שציבור הפועלים העמיס על שכמו. זאת היא המוסיקה־של־כושים המודרנית, החוגגת היום את נצחונה בעולם, ואשר אצלנו מנגנים אותה הריביזיוניסטים בפוליטיקה הציונית החיצונית, האמריקאים בפוליטיקה הציונית הפנימית — ובפוליטיקה החברתית בא"י מנגנים אותה לעתים קרובות מועצות הפועלים העירוניות מצד אחד ומצד השני קיבוצים שונים אשר רואים חובה לעצמם לקשט את מעשיהם בפירושים אידיאולוגיים רעשנים, מוגזמים ומופרכים. החזיונות האלה מחלישים את עמדת־ההגנה של ציבור העובדים במלחמתו הקשה ומגבירים את השטנה נגדו. הצלילים הסואנים של הג׳ז־באנד הזה מחרישים את המנגינה הקלסית השקטה והצנועה המכוונת את רצונו, שאיפותיו ופעולתו הבונה, הרצופה קושי וסבל רב, של מחנה העובדים בארץ במשך שתי עשרות שנים.

בהתחדשות העליה החלוצית לא“י, שקראנו לה “העליה השלישית” תפס “השומר הצעיר” את המקום הראשון במעלה. הוא נראה לנו כראשית ביכורים וכפרי הילולים, שהביאה לנו תקופת האנדרלמוסיה שלאחרי המלחמה והמהפכה, בטנא המכאובים והתקוות שלה. הפנים הרעננים והאציליים של מאות הנערים והנערות הכניסו אתם לארץ ולתוך שורות העבודה בשורת נעורים ותרבות, שהרימה את הרוח והגבירה את האמונה, אחרי שנות עייפות והסגר בארץ. היתה הרגשה שהנה קם לנו חיל־מלואים רב־און וכוחות מחדשים. את הנטיות לצדדין, בהגדרות ובביטוי, אשר ליוו את ההתערות החלוצית של “השומר הצעיר” לא החשבנו, באשר הערכנו אותן כ”אמתות של גיל" בלבד ואמרנו לעצמנו: “אם גם תוסס התירוש באופן מוזר ומשונה — הוא יתן לבסוף יין טוב”. עם הפגישה הבלתי־אמצעית במציאות, בעבודה ובמסורת העבודה, עם ההתבגרות והנסיון, יחלפו התמורות והסמלים התלושים המרובים יפנו את מקומם לסמל האחד המוצק והנעוץ ללא זיע באמת החיים והתקוה שלנו בארץ הזאת. גם עתה, אחרי שהתקוה הזאת נכזבה במידה רבה, אחרי ש“השומר הצעיר” משמש כבר במשך שנים ריזרבה ל“פרקציה” ולמפלגות שמאליות קיצוניות אחרות בארץ, ואחרי שבאופן קולקטיבי גיבש עתה את האידיאולוגיה שלו בצורה כה מוזרה ובלתי צפויה, איננו מתייאשים מהפוטנציה האצורה בתנועה זו שיכולה להיות לברכה. כי אם נתייאש מתנועת־הנוער העברית — נתייאש מן הציונות. איננו חושבים ש“ההנחות האידיאולוגיות” אשר נתן לנו עתה “השומר הצעיר” הן כבר פרי בגרות והתחנה האחרונה בדרך התפתחותו, אבל זאת היא בלי ספק פרשת־דרכים. ועל פרשת דרכים זו, החובה וההכרח לעצרו לרגע קט ולשאול אותו:

לאן פניך מועדות?

תרפ"ז

המלה סוציאליזמוס לא נפלה ראשונה בועידת העשרים של הפועל הצעיר. היא צפה על פני השטח הפרוגרמטי עוד בימים הראשונים של התגבשות קבוצת הפועלים הקטנה אשר היוותה את “הפועל הצעיר”. כעתה גם אז לא עמדה השאלה: אם אמנם בתוכנה האיכותי של שאיפת הפועל הצעיר נכללת גם המגמה הסוציאליסטית של שחרור העבודה ושחרור האדם העובד; דבר זה לא היה מוטל אף פעם בספק ולא הועמד כלל לויכוח. מה שהועמד לויכוח היתה השאלה אם הגדרה עצמית זו מבטאה ומספקת את כל מלוא שאיפותינו הלאומיות והחברתיות, מבלי להעביר את נקודת הכובד על צד אחד ומבלי לגרום ע“י כך לטשטוש והעלמה של צדדים אחרים. תוכן הויכוח מסביב לשאלה זו, הנימוקים בעד וכנגד, לא נשתנו בהרבה, מזה עשרים שנה. נשתנה רק המתוד ואופן הטיפול בשאלה. שלילת מלחמת המעמדות במציאות הארץ־ישראלית, היתה ראשית ההכרה של הפועל־הצעיר, אשר ממנה נבעו מסקנות מכריעות בפוליטיקה החברתית שלנו. ואם בתקופת בראשית היתה הכרה זו מוכרחה להסתפק בהנחה סכימטית שאין לע”ע מעמדות בא"י — הרי כיום הזה קיבלה הנחה זו גם את בירורה ואת ביסוסה המדעי, מתוך הנסיון של המציאות ומתוך הערכת הגורמים הכלכליים והסוציולוגיים בהתהוות חברתנו החדשה. אבל הכרה זו לא עמדה ואיננה עומדת אף פעם בסתירה לשאיפה המפורשת לשויון חברתי, להרחקת הניצול מפרוצס התוצרת, להלאמת הקרקע ואוצרות הטבע של הארץ ולבנין המשק הלאומי על יסוד עבודה עצמית, בלי מנצלים ומנוצלים המהווה את היסוד הפרוגרמטי של הפועל־הצעיר והקובעת, בלי כל פקפוק, את תוכנו הסוציאליסטי, אם גם רבים בתוכנו שוללים את ההגדרה הזאת.

כל הרוצים לגלות בנקודה זו התנגשות של “זרמים” בתוך המפלגה, בין “ותיקים” ו“חדשים” — לא הגיעו עד חקר מהותו של הפועל־הצעיר. הדברים האלה אינם מכוונים רק לאנשים מן החוץ, מימין ומשמאל, לאלה הרוצים למצוא כאן איזה מקום תורפה או שנס פּוליטי לעצמם. יש גם חברים מבפנים המגלים פנים שלא כהלכה בתוכן הויכוח והבירור המתנהלים אצלנו מסביב לשאלת ההגדרה הפרוגרמטית. גם המתנגדים הכי קיצוניים להגדרה הסוציאליסטית בתוכנו, כמו א. ד. גורדון, אשר רבים נתלים בו ומדברים בשמו, לא התכחשו אף פעם לתוכן האיכותי של הגדרה זו ולא הימינו ממנה, כי אם להיפך הם השמאילו, הם ראו בהגדרה זו המעטת הדמות והשאיפה והעמידו את חובת ההגשמה העצמית כתנאי הכרחי; הם התנגדו לדרך הוולגרית של תפיסת הסוציאליזמוס כפרוצס מיכני, המעריך אל כל חזיונות החיים והחברה מבחינת הלחץ ושטח החיכוכים, היודע רק פורמולות כלכליות וסוציולוגיות, מבלי לדעת גם את חובת־הלבבות ואת כוחו של הרצון האנושי. זהו שמאל ולא ימין. זה שולל כל פשרה והתפשרות בדרך מן האידיאה אל ההגשמה, בניגוד לסמניו המובהקים של הסוציאליזמוס האופיציאלי.

תרפ"ז

א

“לבי מלא פחד לגורל ההתיישבות שלנו”. —במלים אלה שהביע רופין בדגניה כמה שבועות בטרם התכנס שם הכינוס, וחזר עליהם בדבריו בעת הכינוס, הוא הסיח מה שעם לב כולנו. הפחד הזה והחרדה הזאת לענינינו הכי חיוניים והכי יסודיים, הם אשר כינסו את הכינוס הזה והם אשר הבליטו את הצורך בפגישה כזאת דוקא, פנימית וחפשית, שאין עמה שום דפוס רשמי, שלא נועדה לפורום רחב, לויכוחים ולהחלטות כי אם ל“נחפשה דרכינו”, כדי לברר, כדברי רופין, “מה אצלנו מבוסס ומה לא, על מה אנו יכולים להמליץ ועל מה איננו יכולים להמליץ”, ולהמשיך עלינו מחדש את רגש האחריות להתחדשותו של המפעל ההתיישבותי. הכינוס הזה לא הספיק לדלות את כל הפּרובלימה, הוא רק נגע בראשי פרקים, הוא רק עורר את הדאגה והיפנה את שימת־לב אל נקודת־הסכנה הכי גדולה. זו היתה שיחה חפשית, גלויה ובלתי־אמצעית, מאיש לאיש, בלי אונס ובלי כוונה להכריע, כי אם להחליף דעה ועצה. תנועת־העבודה הורגשה בפגישה זו לא כאורגניזציה ולא כתנועה כלכלית ופוליטית בלבד, כי אם כאותם האחים באגדה, אשר התפזרו לדרכים שונות והם מתכנסים מדי פעם לספר ביניהם מה חוללו ידיהם ומה הם חושבים לימים יבואו. ולספר היה הרבה, על הרבה הצלחות אבל גם על תקלות לא מעטות, על הרבה בטחון אבל גם על ספקות ודאגות מרובות — ועל כולן: הדאגה העיקרית המדריכה את מנוחתנו בשעה זו, איך לקרוע את השטן והקטרוג, איך לפזר את אי־ההבנה ואיך להוציא את מפעל־ההתיישבות אל המרחב, להפכו מדרך של יחידים, עשרות ומאות, לדרך של אלפים והמונים. זאת היא הנקודה הארכימדית. כאן מקופלות כל הפּרובלימות של הציונות, כל דאגותיה וכל תקוותיה.

ב

השאלות אשר בכינוס דגניה רק נקראו בשם ונדונו בראשי־פרקים, מצאו להן את המשך בירורן ואת ראשית הגדרתן המפורטת בכינוס “הפועל הצעיר” בנהלל. בהרצאתו המקיפה והממצה של הח׳ וילקנסקי הוצגה הפרובלימה הזאת בקויה היסודיים. היא שימשה נקודת־מוצא למשא ומתן בכינוס ולנסיון לתת תשובה על שאלתו של רופין בדגניה: “מה אצלנו מבוסס ומה לא, על מה אנו יכולים להמליץ ועל מה איננו יכולים”.

יחד עם רופין מלווה וילקנסקי בפועל את היצירה החקלאית העצמית של ציבור הפועלים מראשיתה, גם בתוכנה הסוציאולוגי וגם בהגשמתה הטכנית. הוא היה הראשון אשר בעבודתו המקצועית וגם בעבודתו הפובליציסטית הגדיר את הפרוגנוזה הכלכלית של א“י ונתן ביטוי מלא ושיטתי לקונצפציה הרעיונית והמעשית של בנין המשק העצמי של העובד. הספרים “בדרך” ו”מידות" הם השולחנות־הערוכים לפרובלימות ההתיישבות של העובד העברי. הרבה דברים צפויים כאן מראש; על הרבה סכנות הוזהרנו כאן, שהן התרחשו ובאו. אלמלא היינו מאזינים ביתר קשב וביתר שימת לב לדברים שנאמרו במשך שנים רבות מבפנים, לא היינו אולי עומדים עתה בקונפליקט קשה כזה עם הדברים הנאמרים מבחוץ.

הדין וחשבון של ועדת־המומחים ומסקנותיה עוד טרם ידועים לנו. אולם אופן עבודתם של כמה מחברי הועדה בארץ, המנטליות שלהם ונקודת המוצא האדמיניסטרטיבית־הטכנית הטהורה להערכת פעולתנו, נותנים מקום לחשוש שגם מצד זה צפויה לנו בקרב הימים חזית קשה מאד של מלחמה וקטרוג. עצם כוונת הועדה הזאת נסתרסה, כפי הנראה, בדרך הגשמתה. כשהוכרז על ועדה זו, בשעת המשא ומתן של וייצמן־מרשל, והוגדר תפקידה: לחקור את האפשרויות הכלכליות של א“י ולקבוע תכנית של פעולה קונסטרוקטיבית “לעשר השנים הבאות” — התייחסנו לרעיון זה בחיוב. האקספרטיזות השונות מן החוץ, אשר ההסתדרות הציונית השתמשה בהן עד עתה, היו על פי רוב משוללות ערך ומשקל רציני, באשר לא היו מלוות שום יכולת של בנין והסתיימו רק בתלי־תלים של דינים־וחשבונות וחוות־דעת, שלא הוסיפו כמלוא נימה על אשר ידוע וברור לכל אחד מאתנו. הקושי העיקרי שבעבודתנו, ליקוייה וכשלונותיה, יותר מאשר נבעו מזה שלא ידענו מה לעשות ואיך לעשות, מקורם היה בזה שלא היתה לנו אפשרות אובייקטיבית לעשות את מעשינו בזמן ובשיטה. אף פעם לא היתה לנו אפשרות לחשב את חשבון מעשינו מעבר לתחומי התקציב של ששת החדשים הקרובים; אף פעם לא יכולנו להשתמש באופן רציונלי באפשרויות הפּוליטיות והכלכליות האובייקטיביות. לא רק שלא היו לנו האמצעים המספיקים, כי אם באמצעים שהיו ברשותנו נבצר מאתנו להשתמש שימוש פרודוקטיבי במידה המכסימלית. אף פעם לא יכולנו לקנות אדמה בשעה שהיתה קוניונקטורה נוחה לקניה, לא יכולנו להקים בנינים ולרכוש את האינונטר החי והדומם הדרושים להתיישבות בזמן ובמזומנים וממקור ראשון. בתנאים האלה היה על פי רוב למחשבה על דבר בנין תכניתי ומשקי רק ערך תיאוריטי בלבד. לפיכך התייחסנו ברצינות למשלחת הסוכנות, אשר אמרה לקבוע תכנית “לעשר שנים הבאות”, שפירושה היה, כמובן מאליו, ליצור גם את האפשרויות הכספיות להוציא את התכנית הזאת אל הפועל. ועם כל החששות והפקפוקים אשר נטפלו אלינו בקשר עם הקוֹנסטלציה החדשה
הזאת, היינו בטוחים בדבר אחד: מתוך הערכה רצינית של המציאות הא”י ואפשרויותיה הכלכליות ומתוך שיקול צרכיהם של המוני־העם היהודי, אי־אפשר לבוא בשום אופן למסקנות אחרות ביחס לתכנית הבנין של א"י, מאשר מסקנותינו אנו.

אולם הועדה הזאת הופיעה בארץ בהיקף של תפקידים שאינם בהחלט בתחומי סמכותה. היא הופיעה כשופטת עליונה על מפעלי היצירה הציונית שהוקמו ונוצרו בארץ מתוך עוני ומאמצים חלוציים כבירים במשך עשרים השנים האחרונות. היא הופיעה כועדה לחיפוש־חטאים, עם משפטים קדומים, עם כל חומר הקטרוג המוכן, עם כל המנטליות העויינת, השלטת כיום ביחס לפעולתו המשקית העצמית של העובד, בחוסר כל הבנה לערכין היסודיים בעבודתנו ועם זרות מוחלטת לאספקט הלאומי הפּוליטי של בנין המולדת העברית.

הגושפנקה של אוטוריטה עליונה הטבועה באכספרטיזה זו, תגרום לנו בודאי לא מעט קושי, ותוסיף מבוכה לא מעטה בעולמנו הנבוך בלאו הכי. אחרי עשרים שנה של עבודה הננו נכנסים, כנראה, שוב לתקופה של “בירור רעיוננו מיסודו”. צריך לגול את ספר התורה שלנו מבראשית ולהתחיל לברר מחדש את היסודות ואת הכוונות של מעשינו בארץ הזאת. אנחנו לא באנו הנה לעשות קולוניזציה סתם. אנחנו איננו מכוננים כאן מפעל פילנטרופי בשביל קומץ של יהודים מצוקים וסחופי־הגירה. אנחנו בונים עם ומולדת; חיי־כלכלה ותרבות עברית, חיי־חברה וחיי־ציבור — והבנין הזה תובע יסודות אחרים, קירות אחרים וגם בריחים אחרים, מאשר מפעל התיישבותי בכל מקום אחר. את הדברים האלה אפשר להעריך רק מתוך עצמם, מתוך הערכתם הפנימית, מתוך הרגשה בלתי אמצעית של הגורל ההיסטורי אשר בהם. זר לא יבין את זאת. בתוך הפרוצס הזה ישנם דברים הנראים כשגיאות טבעיות וכקוריוזים כלכליים — והם מגופי הלכות. היסוד של עבודה־עצמית, למשל, אשר לא נקלט בשום אופן במוחם של חברי הועדה ואשר נראה להם כפרינציפּ סוציאלי מוזר, איננו בשבילנו איזה פוסטולט מוסרי סתם, כי אם אחד הערכין הראשוניים בבנין חיינו הלאומיים, כמו קרקע וכמו לשון. מה יודע סיר דז׳ון קמפבל¹, במה לקו חיי עם היהודים האומללים האלה ובמה יירפאו? הדברים האלה נמצאים מחוץ לשדה־הראיה וההערכה שלו ושל חבריו ואינם באים אצלם במנין ובמשקל. אבל בהערכת השאלה הזאת מתוך נקודת־השקפה כלכלית־פּוליטית רחבה, מתוך התביעה להושיב בארץ העניה הזאת שלנו, מספר אוכלוסין יותר גדול ויותר צפוף, עד כמה שאפשר, וליצור בשבילם מקורות קליטה ומחיה, מקבל היסוד של עבודה עצמית גם ערך כלכלי־אדמיניסטרטיבי ממדרגה ראשונה. הוא הדין גם ביחס ליתר השאלות.

אי־אפשר בשום אופן להקיש תמיד על עבודתנו כאן מיוונים, מבולגרים ומאוסטרלים. באמת־מידה טכנית טהורה אפשר למדוד משק מסוים, פלוני או אלמוני, אבל לא את המפעל המשקי הכללי שלנו. אי־אפשר לדון מתוך מנטליות כלכלית, אמריקנית־אנגלית, על מעשי־בראשית של תחיה לאומית. לפיכך כל האכספרטיזה הטכנית־המקצועית החיצונית הזאת, היא מופרכת מיסודה. כל חקירה, בחינה ומסקנה, שאינן מכוונות לנקודה המרכזית הזאת, למילוי משאלתנו הלאומית־הפּוליטית בארץ, להחיש את בנין א"י, את ריכוז העם היהודי בתוכה, להשרישו באדמתה ולהפכו לעם חפשי החי על פועל־כפיו — הן משוללות כל ערך ומגדילות רק את המבוכה.

ג

הבירור הפנימי הנודד, שהתחלנו בו בדגניה, שנמשך בנהלל ואשר צריך ללכת ולנדוד הלאה ולסוב על כל המרכזים שבהם מסתכמים נסיונות היצירה החקלאית העצמית של ציבור העובדים בארץ, איננו מכוון רק כלפי חוץ, להשיב מלחמה שערה, כי אם בשורה הראשונה כלפי פנים, לדאגת ההבראה וההמשך של פעולת ההתיישבות הלאומית. מה שברור ונמצא מחוץ לכל גדר של ספק, היא עצם הדרך שהלכנו בה עד עתה: התיישבות העובדים, בשתי צורותיה היסודיות, הקבוצה והמושב, על יסוד של קרקע לאומית ועבודה עצמית — אלה הם יסודות מוצקים ובלתי נפגעים, שבלעדיהם לא תוכל בשום אופן להתגשם ההתיישבות הלאומית בארץ ולא תוכל להיבנות המולדת העברית. זוהי החומה, אשר עליה בלבד אפשר לבנות את טירת־הכסף של משאת נפשנו הלאומית והמדינית. מה שפעל ציבור הפועלים בדרך זו עד היום הנהו מפעל אדירים, אשר אינו ניתן להערכה מתוך אובייקטיביות מקצועית בלבד. הוא יצר לעם העברי את תקות קיומו, את המעמד החקלאי, את ראשית המסורת של יהודי חורש וזורע, היוצר צרכי בראשית בכלכלה הלאומית. בתקופת התיישבותו העצמית כבש ציבור הפועלים דרכים חדשות במקצוע החקלאות, פיתח ענפי משק שונים שלא היו ידועים בארץ מלפניו, הגדיל את פריון האדמה ואת תנובת היבולים. בלעדי זה לא היתה ולא תהיה למציאותנו כאן בארץ שום אחיזה ושרשים, עם כל ההצלחות המזהירות של מסחר־תפוחי־הזהב, עם כל החרושת בתל־אביב ואפילו עם נמל־חיפה וים־המלח. השגיאות והכשלונות השונים בעבודתנו מקורם בעיקר בתקופת ההתחלה, בחיפוש וסלילת דרכים מתוך השממה הא"י, בחוסר נסיון וחוסר מסורת משקית שלנו בארץ הזאת. אחרת אי־אפשר היה. ונכון אמר רופין בדגניה: “בלי שגיאות אין התיישבות. על ידי השגיאות מגיעים לבסוף לדרך הנכונה”.

ואף על פי כן, אי אפשר לנו להעלים את העובדה שבכל זאת לא הכל אצלנו כשורה ולא כל השגיאות בעבודתנו הן הכרח אובייקטיבי. כשם שאי־אפשר לעשות את הפוריסמוס המקצועי־הטכני לאמת־המידה היחידה להערכת הענינים אצלנו, כך אי אפשר גם לעשות את ההיפך ולראות את הפעולה המשקית הכלכלית כאימפרוביזציה חפשית במקום שהיא טכנית ומקצועית בלבד. (וילקנסקי קורא לזה ערבוב התחומין בין ה“טכניקה והסוציאולוגיה”). מבחינה זו נעשו, לדעת אנשי המשקים ואנשי המקצוע שלנו, כמה וכמה שגיאות הדורשות את תיקונן. באשר מלבד הנזק הבלתי־אמצעי הכרוך בהן למשק, הרי השגיאות האלה בעיקר הן הנותנות מקום לקטרוג ופותחות פרצות למתנגד.

במשא ומתן מסביב לשאלה זו בכינוס בנהלל התעכבו החברים על כמה וכמה פרטים משקיים, העומדים בקשר עם הפּרובלימה הזאת. וצריך לציין שאין בנידון זה כיום יותר חילוקי־דעות רציניים בחוגי העובדים החקלאיים. הנטיה שהיתה מורגשת פעם אצל חלקים ידועים בתוכנו, להצדיק את הכל, ללמד זכות על הכל, להפוך את הכל לצדקה ולהכריז על כל בקורת פנימית כעל מרידה במלכות — כמעט עברה וחלפה. התביעה להבראה ולרציונליזציה של המשק, הנה כיום תביעה כללית. היא איננה עומדת בשום קשר עם המזמור הקונסולידציוני המנסר בשעה זו בעולמנו הציוני, כי אם נובעת מתוך הכרת האחריות הגדולה למפעל ומתוך חרדה להצלחתו. בירור השאלות האלה כיום, חדור בכל עומק הרצינות והדאגה להוציא את ההתיישבות מן המיצר, להרחיב את תחומיה, להזילה, להפכה לדרך הרבים ולמצוא את האפשרות להפיק מהאמצעים המעטים שברשות הציונות את התועלת ואת הפרודוקטיביות המכסימליות.

תרפ"ז

א

בימים של ירידה גדולה בציונות ובישוב ותוהו־ובוהו בתפוצות ישראל שבגולה, נולדה העליה הזאת. מת הרצל ונסתם חזון. הגיעה לשלטון האֶפּיגוניות המדינית ואתה שטחיות מבהילה. המבוכה במוחות ובלבבות הלכה וגדלה. קרעי־קרעים החלו להיקרע מן התנועה. אש־אוגנדה היתה לגל של רמץ טריטוריאלי והאש של “ציונות ציון” הבהבה, דלה וכהה, והעלתה יותר עשן ופיח מאשר אור. איש לא ידע מה לעשות ובמה להתחיל. ברוסיה — מהפכה, ערב־מהפכה ומוצאי־מהפכה, תקוות אביב ותוגת־סתיו, סיסמאות־חופש ואנקת־פרעות. רבים מצעירי ישראל נטושים על הבּריקדות. “איש־האימות זעום העפעפים” מתהלך כדימון וכגואל גם יחד ברחוב־היהודים. פלגות ומפלגות בישראל, אנשי־רזים, “פּרוקלמציות” ו“בּרושוּרות” ו“בּורסאות”. שירת המשטמה ושירת השחרור הסוציאלי משכּרות, מעלות את ההתלהבות עד לידי שיכחה עצמית. עושים מהפכה ברחוב־הסנדלרים שבעיירה. ניצוץ־הקודש מתלקח לאש זרה. הגולם של המהר"ל משתולל ותנחום המשוגע תוקע לתוך החרבות: “מי יציל?” ובתפוצות־ישראל האחרות, שמחוץ לתחומי רוסיה — מוצאי תקופת ההשכלה המאוחרת, מעברים קשים כקריעת ים־סוף. חבושים עמלים להתיר את עצמם מבית־האסורים; אנשים צעירים מנסים למשוך את עצמם בציצית ראשיהם מתוך הרקק. מהם פורשים לטמיעה ומהם לתנועה הלאומית, שאין בה תנחומים ואין בה סיפוק. מסתובבים במעגל הפראזה, מפטירים בלי הרף את הפסוק השגור “עם ישראל חי” — מעבר לזה מפהק השממון. מה לעשות? אנרגיה צעירה, תוססת ומתפרצת, מבקשת לעצמה תחליפים, עסקנות שאין לה גמול ופּוליטיקה ארצית עקרה.

אז נפל בינינו דבר, אשר בא לשנות את פני ההיסטוריה הציונית. אנשים צעירים, נערים כמעט, שלא ידעו זה את זה, שלא נדברו יחד, לא שקלו ולא טרו, לא קבעו תקנות ולא קיבלו החלטות, — איש ממקומו יצאו בשבילים שונים אל דרכי־ציון האבלות. הקול־קורא של ויתקין הגיע אולי רק למעטים, אבל הוא נישא על גלים נעלמים והיה לקול־קורא שבלב. בלי כסף, בלי תכניות, בלי צ׳ארטר ובלי פּרספקטיבות כלכליות ופוליטיות, רק עם מקל ועם תרמיל, מזוינים ב“אהבה בלי מצרים, בגבורה ובסבלנות רבה”, פרצו את החומה הקודרת של מבוכת אין־אונים זו. ל“עבודת העם!” — היתה הסיסמה. “במה?” — לא שאלו: באש אשר בלבם, בהעזת־נעורים, בשלילה גדולה אשר נהפכה לחיוב גדול, לכוח יוצר ובונה.

את העליה הזאת לא ארגנו, לא קדמו לה בגולה לא “החלוץ” ולא חוות־הכשרה, לא קידמו אותה בארץ לא לשכות־העבודה ולא בתי־עולים. הוֹטל חיים־ברוך זה היה בית־העולים הראשון של תנועת־העבודה, בית־הפועלים הראשון ביפו. כך הלכה העליה הזאת נכחה, נישאת בכוח הרצון הפנימי והכמיהה הנפשית, נדחפת על־ידי הטרגדיה האיומה של העם הנדון לכליה ושואף לפורקנו. לא סחופי־זרם, לא פליטי אונס, כי אם פורצי־דרך וסוללי־מסילות. נדחפים בכוח אמונה ומסירות־נפש, מוכנים לתת הכל, להעלות הכל קודש לשמים. את ה“מה” ידעו, את ה“איך” לא ידעו עדיין. רק כאן, מתוך החיים והמציאות הארצישראלית, צמחו והסתעפו הפּרובלימות. אבל הם עלו בלי פּרובלימות, רק במשאלה אחת ויחידה: הצלת האומה ובנין המולדת.

ב

לא רבים ידעו אז מה נפל. לא רבים הבינו כי רק מכאן מקבלת הציונות ותנועת־השחרור העברית את משמעותן ההיסטורית ואת תכנן הריאלי גם יחד. סיסמת דברי־הימים ההם לא היתה “מי אלוהיו עמו יעל”, כי אם להפך, אזהרות אחרי אזהרות ניסרו אז דרך חצוצרות “התחיה” של העתונות העברית והציונית: “מי אלוהיו עמו בל יעל”! הצטערו על הראשונים והתחננו שלא להוסיף. אכּרי המושבות הקיימות תמהו. מדדו ובחנו את הבאים מכף רגלם עד קדקדם: מי אלה הקבצנים, היחפים, אשר באו לעכב את גלגלי ההיסטוריה ולשׂדד את מערכות הרגיל והקיים? הם מילאו צחוק פיהם — ולשונם לא היתה רינה. כמו בתוך סבכי יער־בראשית צריך היה לסלול את הדרך בתוך הישוב העברי: בתוך סביבה מתנכרת, לועגת וצינית, בתוך מסורת מקולקלת של “תמיכה” ואפיטרופסות, בתוך מושגים מסורסים בדבר זכות וחובה, בתוך גלות שטולטלה משם על כל השלילה שבה. אף “החלוצים הראשונים” שכחו את חסד נעוריהם. מאחורי תקופת ביל"ו נגררה כבר שלשלת ארוכה של שנות־ירידה. על ימי־הגבורה הראשונים עלתה קליפה של התכחשות. את אחיהם לא הכירו ואת בניהם לא ידעו. את עזו הדלה של לילינבלום רעו זרים, וזרים חלבו את חלבה וגזזו את צמרה. היו רבים בין האכרים שלא ראו מימיהם את שדותיהם בעיניהם, שלא ידעו אפילו מקומם איהו. והדור הצעיר — פניו כלפי האניות המפליגות לאוסטרליה ולאמריקה, לצרפת ולמצרים…

באוירה זו היתה הקריאה “לעבודה!”, כקול במדבר. אף הד לא ענה לעומתה. אצל האכר העברי היה פירושה האוביקטיבי של המלה עבודה: מוחמד, גוי. “אני חורש” — פירושו היה: מוחמד חורש. הדברים רמוזים עוד בספר בראשית: “הקול קול יעקב והידים ידי עשׂו”. ידים ידי יעקב — זאת היתה סוציולוגיה בלתי־ידועה, תמוהה. כוחו של יהודי אינו אלא במוח. זאת היתה ההכרה העמוקה, שהתפּתחה במשך דורות לידי השקפת־עולם והשקפת־חיים. ראו במנוד־ראש וברחמים רבים את ה“בּשׂם” שנכנסה בו רוח־עוועים והולך ונעשה מרצונו “בורסי”. עוד בטרם שהגיעו לבעיה הכלכלית והמדינית של העבודה בבנין ארץ־ישראל, היתה עצם הפונקציה הזאת זקוקה להכרתה, להחזרת עטרתה כערך ראשוני, יוצר ובונה, ומכובד בחיי העולם הזה; צריך היה להוכיח שהעבודה אינה רק דבר שבאין־ברירה, מקור מחיה בשביל ירודים ונחותי־דרגה; צריך היה לברר ש“חסרה לנו העבודה — לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ותרבותו” (א. ד. גורדון).

אי־ההבנה בנקודה זו לא היתה אי־הבנה סוציאלית, כי אם אי־הבנה סוציולוגית. היא היתה בלתי־ידועה ובלתי־מובנת בכל רחבי התנועה הציונית. גם “ציוני־ציון” וגם “ציוני־אוגנדה” ראו את הפּרובלימה הציונית מן הטפחות ולמעלה. את המַסד לא ראו. אף הגדולים והטובים בתוכה, אשר חשו וידעו שמלבד שני הממַדים, אורך ורוחב, יש גם ממַד שלישי, עומק, והטיפו לו, וקראו לו “תרבות” ו“תחית הרוח” — אף הם תחמו תחומים בלתי־מספיקים למחשבה זו ולשרשי הדברים לא ירדו. שאלת העבודה והפועלים בימים שלפני העליה השניה, היתה לכל היותר שאלת “וחי אחיך עמך”, דנו בה כשם שדנים בעניני יתומים ויולדות עניות. העבודה כצעד ראשון, הכרחי לכניסת עם לתוך שורת ההתפתחות והיחסים הסוציולוגיים בכלל — לא היתה ידועה עד להכרזת העליה השניה: “אנחנו שבים לעבודה בארץ־ישראל”.

מתוך מלחמה מיואשת על יום־עבודה, מתוך יסורי־הסתגלות קשים, מתוך שבירת־רצון מתמדת, מתוך בדידות ועלבונות, חרמות ונדודים, צמחה וגדלה ההכרה העצמית. התפקיד היה יותר גדול מכפי ששוער מראש. על כף המאזנים לא הוטלה רק שאלת מאות צעירים הנושאים את נפשם לעבודה ולחיי־עבודה בארץ־ישראל, כי אם שאלת גורלה ההיסטורי של הציונות. בקשרי היחסים הסוציולוגיים־תרבותיים והכלכליים־מדיניים של העם והארץ, קמה בעיית העבודה בשבעים לבושים. איך תיבנה הארץ? בקורת הישוב של אחד־העם אמנם העמיקה וחדרה וגילתה שאלות רבות, אבל היא אמרה למצוא את התרופה ואת הפתרון בתחומי “הישוב הנמצא”. בשבילו היתה כבר אז שאלת “הקונסולידציה” השאלה המכרעת. “שכלול” או “שחרור” — אחת היא. על עצם הצורה לא ערער, להפך, הוא כמעט עודד אותה; הוא, שלא היה משורר מטבעו, התרומם לידי בטוי שירי כאשר דיבר על האידיליה הבועזית. הוא ראה רק את תוצאות הרקבון בעלים ולא עצם הרקבון בשרשים. הוא הבדיל באופן פאטאלי בין הרעיון ובין המעשה, בין התורה שבלב והתורה שבחיים, בין הציונות ובין הישוב. מן הראשונה דרש אמות־מידה היסטוריות ולגבי האחרונה הסתפק בחשבונות אריתמטיים קטנים, נבדלים ותלושים מכל מסכת היסטורית. חלוקה זו קיימת בחלק גדול של הציונות עד היום. היא מביאה בהכרח לידי הערכה חד־צדדית של השאלות, לבחינת הדברים לפי גילוייהם החיצוניים הנפרדים ולא על־פי קשריהם הפנימיים ההדדיים. רק העליה השניה, והפועל הצעיר בתור ביטויה המאורגן הראשון, נוכחו לדעת, כי מחוץ לשאלת ה“אפוטרופסות” ה“עבדות”, ה“פקידות” וה“שנוררות”, מחוץ לנגעים האלה שגילה אחד־העם בישוב, יש שאלה יסודית אחת, המסתעפת לכמה וכמה פרטים, וממנה יתד ופינה לכל הבעיה הציונית: איך תיבנה הארץ? מי יבנה אותה? — יהודים או לא־יהודים? לא מי יהיה בעליה הפורמלי של חלקת־אדמה זו או אחרת, לא מי ירויח על ידה, יוציא ממנה כסף, כי אם: מי יניר את נירה, מי יארש את האדמה הזאת ואת הארץ הזאת בעבודה, מי יישב אותה, מי ייצור את צרכי־הבראשית שלה, את משקה הלאומי? מי יעשה את העבודה המורכבת והמסועפת הזאת שעושה כל עם בארץ־מולדתו ושממנה בכלל מתחילה המלה “מולדת” לקבל את תכנה הממשי? מי ייצור תרבותה, לא זו הנקנית על־ידי אמצעים דידקטיים על ספסל בית־הספר, כי אם זו הצומחת מן האדמה, זו שניצוצותיה מתמלטים מתחת הפטיש והסדן. ומה עצם פירושה של ציונות? האם היא המשך הגולה, על סבל הירושה שלה, על מסורת־החיים הפגומה שלה, על תלות כלכלית ורוחנית — או זו היא התחדשות חברתית, לא רק באידיאה, כי אם ביחסי חיים וכלכלה צודקים? תשובה על שאלות אלו אי־אפשר היה למצוא בתוך ה“ישוב הנמצא”, עם האפוטרופסות ובלעדיה, עם שגיאותיו הטכניות ובלעדיהן. אצל אחד־העם חסרה כל הבנה לשאלה זו, וכל רצון־הבנה, ואף המוסדות המיישבים בזמן ההוא לא הרחיקו לראות יותר. השקידה על “תקנת הישוב” התבטאה בבקשת פּאליאטיבים קטנים, בהעלאת טלאים על עקרון ועל קוסטינה ועל גדרה וכדומה; ב“לשכת מודיעין” אשר הודיעה לעולים ולרוצים לעלות את אשר בעצמה לא ידעה; בתשובות שבּלוניות על שאלות שבּלוניות. ליסוד ולשורש הבעיה לא הגיעו.

עם תנועת־העבודה מתחילה שאלת הגשמת הציונות לקבל לראשונה את בירורה ואת ביטויה הפּרינציפיוני. ההיאבקות שהחלה אז, והיא נמשכת במידה רבה עד היום, לא היתה מלחמה על יום־העבודה אצל האכר הפתח־תקותי, לא ריב בין רעבים ושבעים, לא מלחמה בין הרכוש ובין העבודה. זאת היתה והנה מלחמה על תכנה הרעיוני ועל שליחותה ההיסטורית של תנועת־השחרור העברית. ארץ־ישראל בשביל העם — ולא בשביל יחידים המנצחים על אלפי פועלים ערבים; משק עברי המגדיל כוח הקליטה של הארץ ולא זה המצמצם אותה; עם השב למקורות־היצירה הראשונים, החי מיגיעו, הכובש את עמדתו הכלכלית, התרבותית והמדינית מתוך העבודה ובזכות הנקנית על־ידי עבודה, ולא זה התובע בשם התנ"ך את הזכות להיות חנוני בארץ־ישראל.

ג

קול במדבר. הישוב לא שמע. או שמע והעמיד פנים רוגזים וזועפים: מה האומללים האלה רוצים? בעיני אנשי הישוב היו הפועלים כעניים מתחצפים. מנקודת־ההשקפה של נדיבות־הלב אפשר להבין לכל היותר “פועלים פשוטים”, העובדים ושותקים, מקבלים מה שנותנים להם ואינם תוחבים את חוטמיהם בקדרה שאינה שלהם. אף הציונות לא שמעה. בינה ובין ארץ־הבחירה עוד לא היה שום קשר. “יורשי הרצל” שקלו עדיין: “תנאים או ענינים?” אליהם הדברים אינם מגיעים, אין הם מסוגלים לקבל אותם. אילו היה הרצל חי, אילו נפגש עם עולי ציון החדשים, היה בודאי מבין סוף סוף את הפרובלימה. באופן אינטואיטיבי הרגיש בה עוד ב“מדינת היהודים”: “בתו העבודה אתם באים לארץ”. בתבנית הדגל רמז עליה, בספרי הימים שלו נצנצו הדברים כחזיזים בנפשו הסוערת. אוגנדה הקדירה את האופק — אח“כ המות. ד”ר רופין היה הראשון מבאי־כוחה הרשמיים של ההסתדרות הציונית, אשר למד לדעת את השאלה והבינה. הוא לא היה פילוסוף לאומי, אבל הוא היה סוציולוג, חכם־כלכלה, יודע לדון על הענינים מתוך צירופם הפנימי ומתוך קשרם ההיסטורי. עם יסוּד המשרד הארצישראלי, עם בואם של רופין וטהון, מתחילה השפעתה הבלתי־אמצעית של תנועת־העבודה על התנועה הציונית העולמית. מתחילה הקואופרציה, העבודה המשותפת. בעיות הציונות מתחילות להיות מוצגות באור אחר. האידיאה המופשטת לובשת בשר וקורמת עור. מרכז הכובד מתחיל להיעתק לארץ־ישראל. מכאן, מהמציאות, מסבלות העבודה, מן ההעזה המתפרצת והנאבקת, עולה אד של אי־מנוחה, המשקה ומפרה את המחשבה הציונית. זאת היתה שעה מכריעה. חזית המלחמה התמתחה. במרכז איננה עומדת עוד פתח־תקוה ולא רחובות ולא ראשון — כי אם התנועה הציונית, הפעלתה, הרמתה לידי הכרת תפקידה.

אחרי “תקופת־יאוש” קצרה ויציאת הנחשלים, באה שוב התעוררות במחנה הפועלים. “הפועל הצעיר” קורא מחדש: “עלו!” בפעם השניה אחרי ויתקין. “לחדול מדיסקוסיות על דבר העבודה בארץ־ישראל ולבוא הנה לעבוד עבודה ממשית”. בתוך ציבור הפועלים מנצנצת מחשבת האמנסיפּציה מ“הישוב הנמצא”, מחשבת הפעולה העצמית, הפעולה הישירה. פה ושם מתהוות נקודות ריכוז והתגבשות. בארץ גופא — עליה שניה: עולים הגלילה. “על הירדן והכנרת ראה חורש זיו השכינה”. שם המיתוס, מיתוס הגבורה ומסורת העבודה ואהבת העבודה. שם מיתוס הקנאות הלאומית. שם הפלחה הפשוטה. לא נוטעים, לא סוחרים ביין ובתפוחי־זהב. שם אדמה עתיקה, אדמת קדומים. יותר פשטות ויותר טבעיות. “לבשנו טוי צמרנו — כנעני אין”. הקלקול של ה“ישוב” ביהודה עוד לא הכה שם שרשים, עוד לא חדרה הלבנטיניות לבין הסלעים הפראים. שם עוד מרחב לכיבוש, להתערות חלוצית, למסירות נפש. שם נכנסת תנועת־העבודה לתקופה חדשה. “השומר”, “החורש”, סג׳רה, כנרת, ובדרך הגלילה הקומונה החדרתית. המחשבה החברתית של תנועת־העבודה מתחילה למצוא את ביטויה הראשון. העמקת התוכן. שם מניחה גם ההסתדרות הציונית את אבן־הפינה הראשונה לעבודתה הקונסטרוקטיבית בארץ.

“בראשונה היתה הפעולה — ושם הפעולה הזאת כנרת”. במלים אלה קידש רופין בקונגרס הי“א את ראשית המפעל הציוני להתישבות העובדים. ברית חדשה! כנרת ואחר־כך אום־ג׳וני ואחר־כך מרחביה — בפעם הראשונה באה כאן ההסתדרות הציונית במגע בלתי־אמצעי עם העבודה הארצישראלית ועם שאלותיה הממשיות. עד עתה היו היחסים אפּלטוניים, שרו על האהבה, חלמו עליה, דיברו עליה גבוהה־גבוהה, נשבעו לה בצבאות ובאילות השדה — אבל הרועה לא הכיר אפילו את הרעיה, לא עשה שום דבר כדי להתקרב אליה. עם כנרת ואום־ג׳וני, עם פעולת הקרן הקיימת והמשרד הארצישראלי על אדמת ארץ־ישראל, מתחילה תקופת הריפורמציה בציונות. היא עוד טרם נסתיימה, היא נמשכת מתוך היאבקות בלתי־פוסקת עד היום, ותימשך בודאי גם מחר. אבל התחילו להתבהר המושגים, ובתוך זרם־הדם הציוני החלו להיקלט יסודות חדשים, שעוד לפני זמן קצר לא ידעו כלל על מציאותם. מתוך תנועת־העבודה מקבלת הציונות את היסודות הרציניים הראשונים של תורת ההתישבות; ממנה באה הפרוגנוזה והערכת הענינים מתוך בחינה מקצועית והיקף היסטורי. מאמריו של וילקנסקי ואחר־כך ספרו של רופין פרצו את משוכת־הקוצים של הדיליטנטיזם ההתישבותי שהציונות היתה מוקפה בה. הויכוח העתיק של אהרנוביץ־ויתקין: “כיבוש הקרקע או כיבוש העבודה?” מצא את הסינתיזה: זה וגם זה. ישוב עובד, עובד בעצמו על אדמת הלאום — זאת היא נקודת המוצא לא רק לפתרון הבעיה התוכנית של הציונות כי אם גם לפתרון הבעיה הטכנית שלה. אמנסיפציה מן “הישוב הנמצא”. במקום הקפיטל הפרטי, האגואיסטי מטבעו, הבהול על רוחים ומבכר תמיד את האינטרסים שלו על פני אינטרסי העם והארץ — רכוש לאומי ועובד חפשי! אפקים חדשים. מה שאי־אפשר לתקן במעוּות הישוב הקיים ע”י הטפה וע“י תביעה, אולי יתוקן ע”י המופת החי. מתחיל להתבהר ה“איך”. לאט־לאט, מתוך גישוש ונסיונות וגם מתוך כשלונות לא מעטים, מתחילים להסתמן השבילים הראשונים. הדאגה גדלה ומתרחבת: לא ציבור־הפועלים ההווה כי אם המחנות הגדולים שיבואו. דרך־התישבות להמונים — זאת היא השאלה.

מתוך תנועת־העבודה מתחילה גם האורינטציה הפּוליטית החדשה, הריאלית; מתחילה לחדור ההכרה, שהספקולציה הפּוליטית הזאת, הטוֹוה את קוריה בתוך ריקות, בלי העובדה הפּוליטית המציאותית בארץ־ישראל, אין לה ערך ואין לה תכלית. “בראשונה היתה הפעולה” — כוחו של כלל זה יפה במידה שווה גם בימי תורכיה וגם בתקופת המנדט. אום־ג׳וני, אשר היתה העובדה הישובית־כלכלית הראשונה של העובד העברי, היתה גם העובדה הפּוליטית הראשונה בעבר־הירדן מזרחה. ההיסטוריה הקצרה הוכיחה, כי לכיבוש זה היה תוקף יותר גדול מאשר לכמה הצהרות וסעיפי־מנדט. וכאשר הוצבו גבולות הארץ מחדש אחרי המלחמה, ועבר־הירדן נקרע מארץ־ישראל, — הדגניות לא נקרעו, מסביבן ומסביב כפר גלעדי ותל־חי בצפון היו מוכרחים לעקם את הקו.

בקונגרס הי“א, הקונגרס האחרון שלפני פרוץ מלחמת־העולם, היתה כבר תנועת־העבודה הארצישראלית כוח פּוליטי בעל משקל רב בתוך ההסתדרות הציונית. קולה של העליה השניה נשמע בקונגרס זה ביתר תוקף ושימת־לב מאשר מקודם. נאומו ההיסטורי של רופין! הציונות השלווה, שאינה דוחקת את הקץ, החושבת תמיד “מה כדאי” ו”מה אינו כדאי", המקדשת את עצלות־הלב וחושבת אותה לצדקה ולבינה מדינית — נוּצחה בקונגרס זה על־ידי הציונות של העליה השניה, זו הציונות בעלת תוכן חיים, הדרוכה תמיד, החורגת מתוך מסגרותיה, התובעת הגשמה מתמדת ובלתי־אמצעית. מסקנותיו המעשיות של קונגרס זה לא הספיקו לבוא אז לידי גילוי — פרצה מלחמת העולם והקדירה עלינו את גלגל־החמה.

ד

עם העליה השניה כאילו פסקו “ימי־הביניים” של הציונות ושל ארץ־ישראל. עם הפועל עלה גם המורה העברי והסופר העברי. עגנון, ברנר, שמעונוביץ, ש. בן־ציון, ר׳ בנימין, צמח, האחים וילקנסקי, יעקב רבינוביץ ויותר מאוחר קצת דבורה בארון ועוד. רינסנסה קטנה. נוסדה הגימנסיה העברית הראשונה. הולך ונוצר מרכז ספרותי ותרבותי חדש. מה שהיה עד עתה בשדה הספרות והתרבות, היה דומה הרבה למה שהיה בשדה הישוב. תרבות של שנוררות, תרבות ליבנטינית. אף בית־הספר היה עברי רק למחצה, במחציתו השניה היה צרפתי או גרמני. בו בזמן שפירסם ויתקין את קול־הקורא שלו, נתכנסה בארץ־ישראל הועידה המייסדת הראשונה של הסתדרות המורים. בינה ובין ציבור־הפועלים היו יחסי־גומלין והשפעת־גומלין במשך שנים רבות. עם תנועת־העבודה מתחילה הלשון העברית למצוא את נושאה הנאמן בציבור שמחוץ לכתלי בית־הספר. המורה בלבד וביה"ס בלבד לא היו מחוללים את הפלא הזה. הישוב האזרחי ואיכרי המושבות בודאי לא היו מחוללים אותו — הם לא חוללו אותו עד היום אצל עצמם. תחית לשון ושמירת לשון מכלייה, מתחילות מן הניר, מן העבודה, ולאו דוקא מפי עוללים ויונקים — ההיסטוריה יודעת לספּר הרבה על אודות זה.

עם יסוּד עתון “הפועל הצעיר” נוצרת האכסניה הספרותית הרצינית הראשונה בארץ. לא רק כלי־מבטא למחשבת העבודה החדשה, כי אם כלי־מבטא למחשבה תרבותית חדשה ולהכרה מוסרית חדשה. רמה אחרת לגמרי. לא שאלת “קיום היהדות” ולא שאלת הבטלן של פרץ: “מי אני?” כי אם שאיפה למקורות ראשונים, לשרשים, לבלתי־אמצעיוּת, הערכת חזיונות מתוך מציאות חדשה ומתוך שאיפה למציאות חדשה. מתוך חבלי־ביטוי קשים, ראשוניים, ולפעמים אפילו פּרימיטיביים, פרצה ועלתה המחשבה, כאשר יפרוץ הצמח מתוך קליפת הזרע ומתוך קרום האדמה — זאת המחשבה שעתידה היתה לחנך את הציונות, לחנך מחנות חלוצים לרצון נועז ולמעשים נועזים, שעתידה לסמן את דרכי־ההגשמה של הציונות ושל בנין הארץ.

אחד הראשונים והטובים באנשי העליה השניה, שנתבקש להשתתף בכתב בהצגת ציוּן לתקופה זו, ענה בפתגם של אוסקר וילד: “יותר קל לעשות דבר יפה מאשר לכתוב דבר יפה”. בפתגם קצר זה ניתן בלי משים אחד המפתחות להבנת החזיון הנפלא שנתגלה בתקופת העליה השניה. זאת לא היתה תקופה דיאלקטית. זאת היתה תקופה, שהכריזה על המעשה במקום הדיבור. היא נולדה בשתיקה, בבדידות ובעצבות לא מעטה — אבל באש פנימית, באמונה תמה ובאותה הפּוֹטנציה הצפוּנה בגיל־הנעורים. אלה שבגרו כבר, שידעו כבר הכל עד גמירה, שלא היה להם עוד מה ללמוד ובמה להיווכח, היו כבר אבודים בשבילנו אז ואבודים בשבילנו גם היום. אלה שהאשימוה בזה שהיא צועקת הרבה, תובעת בקול רם יותר מדי, אלה היו החרשים, אשר בהיותם לקויים בחוש השמע וההקשבה, הם חושדים בכל הפונה אליהם כי הוא צועק. היו בה הרבה שעות של עליה גדולה וגם הרבה שעות של ירידה, הרבה נצחונות והרבה כשלונות. היתה בה אמת היסטורית של מאורעות ומעשים ממשיים ואמת היסטורית של שירה. אפשר לכתוב ספרים ובודאי יכּתבו פעם. בכל אופן, הזרע שזרעה — היה זרע נאמן. ואין לנו אלא לברך את עצמנו, את תנועת־העבודה הארצישראלית ואת תנועת החלוץ והנוער בגולה, שתתחדש בה הרוח הזאת של פורצי־הנתיבות הראשונים, של אלה אשר לא שאלו הרבה ולא ביקשו חשבונות רבים ובכל־כך הרבה אמונה ונאמנות הלכו לקראת סבלם הגדול ולקראת תקותם הגדולה.

תרפ"ט

א.

בימי דאגה לגורל ההיסטורי של הציונות, בימי עמידה על הנפש כלפי חוץ ובימי מבוכה מבפנים — מתכנסת ועידת־האיחוד, כדי להביא לידי סיום אחרון את ההתלכדות הארגונית והפוליטית של שתי מפלגות הפועלים העיקריות בתנועת העבודה הארץ־ישראלית. בשעה שנחתם מצע האיחוד, נדמה היה כאילו זרחה לנו השמש. היו ימי שלום ושקט מבחוץ וימים של עלית־הרוחות ותגבורת האמונה מבפנים. אחרי שנים קשות של שפל ודכאון הגיעה שוב תקופה של התעודדות. ערב הקונגרס הט"ז, ערב מועצת היסוד של הסוכנות, מעגל הכשפים שהננו מסתובבים בו במשך שנים רבות, ללא יציאה אל המרחב וללא התקדמות נכספת בעבודתנו, עמד להיפרץ. כוחות חדשים עמדו להתוסף לתנועה ולמפעל, שדרות עם ומעמדות גדולים בעם, שסגרו על עצמם עד עתה בפני כל מחשבה של רנסנס לאומי, חרגו מתוך מריים וקיבלו על עצמם לשאת אתנו יחד בעולה הקשה של שיבת ציון. הדאגה שהטרידה אותנו אז, היתה הדאגה לשמירת התוכן והכיוון הלאומי של מפעלנו בימי התמורה וההרווחה שהתרחשו לבוא, הדאגה לחיסון עצמנו ולחיסונה של הציונות מפני כל התקלות הכרוכות בעלית גורמים חדשים ותקיפים, מחוסרי מסורת ובעלי מנטליות שונה. שאלת האיחוד, שהיתה בשורה הראשונה שאלה פנימית, בתחומי המחשבה והיחסים של תנועת העבודה עצמה, נעשתה בימים ההם הכרח ציוני אובייקטיבי, הכרח של התבצרות כוחות ההגשמה הנאמנים בתנועה הציונית, למען נוכל לקדם את פני התקופה הזאת בעצה אחת ובכשרון־פעולה מלוכד, ולמען נוכל לעמוד בכוחות משותפים בפני כל החששות הללו שהתעוררו במחננו בקשר עם התמורה הזאת.

אבל, אהה, במקום לצאת אל המרחב באנו בין המצרים! הגורל התל בנו. בעצם הימים ההם, שמצוריך הגיעו אלינו דברי הבשורה החגיגיים על החזיון הנפלא של קיבוץ גלויות חדש בתוך הציונות, נרקמו כאן בארץ מזימות זדון להביא כליה על מעשינו. הגיעו לציונות ימים קשים שאולי לא ידעה כמותם מעודה. הקטסטרופה לא נסתיימה רק בפרעות, בשפיכת דם־יהודי, במעשי הרס ושוד, היא גררה אחריה הסתבכות פּוליטית מבחוץ והפכה להיות לגורם מטריד ומפורר מבפנים. התקוה שזרחה לנו בימים הראשונים של המאורעות, כי ברגע הסכנה למשאת־הנפש ההיסטורית, קם והיה הפלא של אחדות האומה הישראלית, עד שלרגעים אחדים חשבנו שאולי זה היה כדאי, כי מחר תעבור רוח פעולה ועבודה כבירה במחנה, אשר תהפוך את אבלנו לשמחה — תקוה זו היתה קצרה מאד. ההתרגשות שהתלקחה כשלהבת של קש, דעכה מהר. פדיון־נפש קטן שילם העם לחרדת־אלהים שתקפה אותו — ושב לסורו. במקום אחדות באה התפוררות, התפוררות בתנועה ובמחשבה הציונית; במקום ההתאוששות וההתפרצות לפעולה ולהתנדבות, במקום המעשה־הרב, שהוא בלבד יכול להיות תשובה ניצחת על כל נסיון להניא אותנו בכוח ברוטלי מעבודתנו, תשובת הבנין על ההרס, תשובת המעשה החיובי על תיגרת המלחמה — באו מצד אחד שויון־נפש ורפיון־ידים ומצד השני פּוליטיזציה נפרזת של התנועה. אותו היסח הדעת שהיה והנהו תמיד, בימי מצוקה כבימי הרווחה, בעוכריו של המפעל הציוני, המשמש תמיד נקודת מוצא לאונאה עצמית; בראות הציונות את עצמה אקטיבית, נושאת בעול ובדאגה, עומדת על משמר האינטרסים, מתאבקת ונלחמת, כביכול, על הדבר הגדול, בה בעת שיום יום ושעה שעה הולך ומצטמצם מרחב הזמן שהועידה ההיסטוריה להגשמת שאיפתנו והולכות וחולפות לבלי שוב אפשרויות ריאליות מכריעות להגשמה זו. ה“אקטיביות” המדינית בציונות כיום, מזכירה לא מעט את המשל שהמשיל פעם י. ח. ברנר מהאברכים הללו בשעת דליקה, העומדים עטופים ורועדים מקור, מזרזים ומכריזים “הבו מים!”, מבלי לנקוף אצבע ולהטות שכם — ורואים את עצמם בכל זאת כמנצחים על פעולת ההצלה. הצורה היחידה שבה מתבטאת עתה הנאמנות הציונית היא העלאת גירה של נוסחאות, פאתוס של תקיפות, גלגול בפסוקים ווידוי־אמונה וצפיה לריוח והצלה שיקומו ממקום שהריוח וההצלה לא יקומו משם לעולם…

יותר מחולשתנו המדינית מבחוץ, גילו הימים האלה את אבדן העצות שלנו מבפנים — וכאן הסכנה גדולה יותר. נצחונות פוליטיים ומפלות פוליטיות אינם באים בדבר שפתיים. לא דיקלרציות עושות ולא דיקלרציות מבטלות — מעשים מרחיקים ומעשים מקרבים אל המטרה. מה שקרה לנו בחדשים האחרונים, הוא רק אזהרה חמורה. אין בכל זה שום הוכחה כי שיטת הפּוליטיקה הציונית היתה רעה (שגיאות היו בודאי גם בה) אבל יש כאן הוכחה בולטת כי שיטת־המעשים הציונית היתה רעה, שלא הספיקה במשך הימים והשנים, שעמדו לרשותנו באין מפריע, לבצר את עמדתנו בארץ במידה שלא יהינו עוד לראות אותה כהיפותיזה, כדבר המוטל בספק, ולא יזידו עוד לשגות בתקוה שאפשר ע"י מעשי־אלמות להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה העברית. רק קיבוץ אחד היה בציונות ובישוב — תנועת־העבודה — שלא התעלם מן הסכנה, שלא פסק מלתבוע ומלהזהיר, שלא פסק לקרוא את הציונות לישוב הדעת ולישוב המעשה, שלא חדל להכריז ולסמן את הנקודות שמהן קיום, התפתחות ותגבורת הכוח הממשי והמדיני של מפעלנו, ושמהן גם עלולה הנשמה לצאת. במחנה הציוני לא שמעו, לא שמו לב. בו שולט תמיד יחס של קלות־דעת לענינים, יחס של חובבות. חובבי־ציון, חובבי פוליטיקה, חובבי מדינה וחובבי מלכות — אבל מעולם לא היתה בו אחריות מלאה לתפקידו ומעולם לא היה בו הכשרון להקיף את הדברים, לראות את הנולד ולחשב את הדרך ואת המעשה מעבר לאופק של הרגע ושל השעה. מעולם לא היה בציונות רצון מלוכד, שבכוחו להשליט את עצמו על ההתרוצצות הפנימית ועל האמביציות הקטנות או הגדולות, המכרסמות בה בלי הרף והמקפחות ומשתקות את האנרגיה שלה, שאינה גדולה ביותר גם בלעדי זה. היא לא ידעה גם את החסד ואת האושר שיודעים עמים ולאומים אחרים, שלכל הפחות בימים של סכנה הם מבליגים על הקטנות ועל הניגודים ומכוונים את לבם ואת דאגתם להגנה עצמית ולתיקון החומה הפרוצה. מצבנו הפנימי בשעה זו הוא הרבה יותר גרוע משהיה פעם. הננו קרועים ומרותחים עד היסוד, נהפכנו לעדר מתרוצץ, ההודף ונהדף בצד ובכתף, ללא שארית של דיסציפלינה עצמית. באינטנסיביות של חיי הימים האלה הננו חוזרים בטימפּו מזורז על כל השגיאות שעשינו במשך כמה שנים. באותו מקום שבו הוכינו הננו מוסיפים סרה. הננו ששים לקראת כל הזדמנות של השלייה עצמית והננו משליכים שוב את כל יהבנו על האפקט הפּוליטי בלבד, המשולל כל ערך ממשי וקיים, כל עוד אין מתחתיו מצע של מציאות; והמציאות עצמה, הדבר היחידי המסור כולו לרצוננו ולרשותנו, זה המשען הנאמן, שהוא תשובה על כל השאלות, גם על שאלות השעה וגם על שאלות הנצח, שפירושו גם הוויה ממשית, וגם הוויה מדינית, שצריכה היתה להיות עתה מורמה על נס ולעמוד במרכז הדינמיקה של הציונות, מציאות זו דומה כעת, לאיזה קרון טפל שנקרע מהרכבת במהלכה ונשאר באיזו תחנה נשכחה ושוממה, באין דאגה ובאין שימת־לב.

אני יודע כי הצעקה על שעבר היא תפילת שוא, אפשר גם שתפילת שוא היא הצעקה של שהווה. קשר לעצור את מרוצת־“אמוק” קולקטיבית זו, שהננו עדים לה. אין עתה שום לשון משותפת בציבור. הלשון היחידה המובנת כיום, שאפשר למצוא לה קשב, היא שוב לשון האונאה העצמית, זו המכריזה על העקרות כעל אלילת השפע והפריון, זו המקדשת בקדושת מציאות את הפונקציה שלה עצמה, את הפונקציה של הדיבור, של ההכרזה, של הגדרת זכויות ושל הויכוח על מידות בטרם ישנו האובייקט הנמדד. הנאמן הוא הדורש ולא העושה. מכסימליזמוס שבפה, גבורה שבשפתיים, צואר עתק ומלים מנופחות — כל אלה נחשבים כאילו היו כוחות־כיבוש ריאליים המחוללים נפלאות. כך חשבו בודאי גם הגייסות הגרמנים, אחוזי הבולמוס, כאשר רשמו על קרונות הרכבת את המלים “נאך פאריס” אם כי מלפניהם ומאחוריהם הלכו כוחות כיבוש מסוג יותר ריאלי מזה שיש לנו. כך יש גם שאנשים מצוקים מנסים להגביר את קולם על עצמם, להחריש את חושיהם, לשתק את מצפונם, להלהיב את עצמם בדיבורים שאין להם פשר, כדי להבריח ע"י כך את האמת ואת ההגיון המטרידים, ולהתרחק מהערכה אחראית ומתשובה אחראית על השאלות העומדות לפניהם. כזה הוא המצב שלנו כיום, כזו היא האטמוספירה שבה עלינו לעמול ולהתיר קשרים גורדיים ולבקש פתרונות לשאלות החיוניות ביותר של הציונות. איך נצא מן המצר הזה, איך נשתחרר מן הסיוט הנורא, איך נשוב לתפקידים הקונסטרוקטיביים, שהם בלבד נקודת־מוצא לביצור כוחנו הממשי והמדיני, איך נגביר את יכולת הפעולה ואת כשרון הפעולה, איך ניתן את תשובת המשקל, איך נהפוך את המחשבה שלנו למעשה ואת השאיפה שלנו למציאות? איך נקרע את השטן המרקד בתוך הציונות בשעת הסכנה הגדולה? ובמה נקדם יום יבוא?

תחת סימני שאלה מדאיגים אלה, יוצא לפועל איחוד מפלגות העבודה בא"י.

ב

האם לא היה כבר כדבר הזה?

אין כושר בשעה זו לסקירות ריטרוֹספקטיביות — ואעפי“כ נזכור קצת ימים ראשונים. מתוך שחיה נגד הזרם נוצרה תנועת העבודה הארץ־ישראלית. בימים טרופים אף הם, בימים של יאוש וקציצת כנפים, בימים שכאילו נסתם בהם החזון המדיני, ובתנועה התחילו לפעול כוחות מפזרים במקום כוחות מלכדים. בימים הללו, ימי העליה השניה ויסוד “הפועל הצעיר”, נתקדשה תנועת העבודה ונועדה להיות הכוח המגשים הנאמן של הציונות ולשאת אותה מעל הנחשולים והמשברים של מבוכות הרוחות ותמורות הזמן. את הנאמנות שלה הבינה תמיד תנועת העבודה באופן שונה לגמרי משהבינו אותה אחרים, היא ראתה אותה בהתמדה של נמלים ובסבלנות של סיזיפוס, בהעפלה ובחתירה בלתי פוסקת אל המציאות ואל יצירת המציאות החדשה. היא אמרה תמיד: בי הוא! ביום קטנות וביום תרועות. היא פיזמה לעצמה את פזמונה הקלסי: “כי העבודה היא חיינו”. לא נסחפה מעולם עם רוח הזמן, לא נכנעה ולא התיאשה ביום פורענות ולא הצטרפה למקהלת המהדהדים ביום שנדמה היה כי קמה לנו הרווחה. היא לא התכחשה מעולם לערכו ולחשיבותו של המומנט המדיני, אבל ידעה תמיד כי היש הממשי הנוצר על ידינו בארץ, הוא הוא השטח התופס כל הוויה מדינית. המלה “כיבוש” שהיא הטביעה והכניסה לתוך מילון ההגשמה הציונית, לא היה פירושה מעולם לכבוש את אשר יצרו אחרים. היא העמידה את המעשה הציוני במקום הפאטאליזמוס ההיסטורי, במקום המשענת שבפסוקי הנביאים; את המחשבה הפּוליטית במקום ההזיה הפוליטית, את הקו לקו במקום חשבון הקיצין. היא לא היתה מצפה לבשורות מלהיבות מחוץ לגילוי היכולת העצמית של העם. כל איש נוסף בא”י היה איש בשורה, כל שטח אדמה חדש שהתאחזו בו יהודים בעבודה, היה אדמה בשורה. ממעמקי המעשה וההגשמה יומיום קראה יה, לפיכך הפכה להיות לוז־השדרה במפעל השחרור העברי, כוחו המוסרי וכוחו הדינמי. לפיכך היתה נאדרת אמונה ואקטיביות ולא ידעה שעות של אבדן עצות ואבדן תקוה, בכל המצבים ובכל התנאים.

מתוך שחיה נגד הזרם, נגד רוח הזמן ונגד מוסר הזמן, עמלה וחתרה תנועת העבודה בא“י במשך עשרים וחמש שנים; הקימה דור חלוצי; יצרה מתוכה תכניות של התיישבות וצורות התיישבות; יצרה חיים ותרבות; שינתה ערכין וחידשה ערכין, הגתה, חשבה, הניעה והשפיעה. גם בהיותה עוד כוח קטן מבחינה כמותית ומבחינה פוליטית בציונות, הטביעה את חותמה. גם בתקופות של פירוד ומריבות פנימיות, היתה תנועת העבודה הכוח המלוכד היחידי כמעט בציונות. היתה וישנה אידיאה חיה. לא תמיד ידעה את ה”איך" אבל תמיד ידעה את ה“מה”, לפעמים גם לא מתוך הכרה ברורה, אלא מתוך הרגשה אינטואיטיבית; תמיד ידעה מה הוא המכריע ועל מה אנו עתידים לתת את הדין. משגיאות לא נוקתה, אבל שגיאות הן בנות־לוויה של כל מפעל חיובי. כל אשר פעלה תנועת העבודה בארץ ישראל במשך השנים האלה היה למורת רצון ולמורת רוח של הישוב הקיים ושל חלקים גדולים בתנועה הציונית. הדברים לא היו מובנים ולא מקובלים, לא התאימו לקונצפציה השגורה. הממשי והאלמנטרי ביותר בכל מערכת המעשים הציוניים, נראה לא פעם כטירוף־הדעת; הוא היה מאיים ומפחיד, משום שבא לשנות מטבע, משום שבא להטיל טרדות וחובות יותר מדי קשות. הוא בא לבטל את ערכה של “הלאומיות” הקלה הזאת הנקנית בלי מחיר; הוא הפריע לא במעט את המשחק של מנפנפי דגלים ומשוררי “הידד”, והכריז על הציונות כעל תוכן חיים, כעל חובת הגשמה, כעל דבר הנקנה בעמל רב ובמסירות נפש, הדורש ויתור על אינטרסי הפרט למען אינטרסי הכלל. מי יעלה בהר זה, “שם במקום ארזים” — זה היה מובן; תרועות חצוצרה, ניחוש באספקטים נוצצים — זה היה מובן; אבל עליה, עבודה, ככה פשוט, יום־יום שעה־שעה, להטות שכם, להעמיס עול, ללכת לקראת המטרה על הרגלים ולא על הראש — זה לא היה מובן. ואעפי"כ ניצחה מחשבת תנועת העבודה. בקושי רב, מתוך התאבקות בלתי פוסקת עם האדישות וההתנגדות, עם חוסר ההבנה ועם ההבנה המסולפת, עם השנאה והקנאה, חדרו לאט לאט הערכין החדשים הללו לתוך הציונות. זו היתה “אינפילטרציה” של מחשבות והכרות, שהוציאו את הציונות מעולם ההפשטה והפריחה באויר, נתנו לה כוח־כובד וקירבו אותה אל תפקידיה הנאמנים והבלתי־אמצעיים.

האם לא היה כבר פעם כדבר הזה, גם בתקופות יותר מאוחרות? האם לא הגיעו לנו ימי מצוקה ומבוכה רבה, שנדמה היה לעתים כאילו נגזרנו, כאילו סגר עלינו המוצא? האם לא היו ימי מלחמה, ימי התעתמנות, ימי בריחה, ימי גירוש וימי ריגול, ימים שבהם היו לא פעם מפעלנו וחיינו תלויים לנו מנגד? האם לא ציבור הפועלים הקטן היה זה שעמד בפרץ תמיד, שהחזיק את הענין הציוני מעל לנחשולים השוטפים, שהעמיד את עצמו תמיד בשורה הראשונה של חזית הפורענות; והאם לא הוא אשר פתח, בכוח כמעט, על אף כל הסירוב וההתנגדות, את תקופת העבודה הקונסטרוקטיבית החדשה של הציונות לאחר המלחמה והכרזת בלפור? האם לא הוא אשר בימי עלית־הרוחות הפּוליטית הגדולה, ב“ירחי הדבש” של הדיקלרציה, בימים של התרגשות והתלהבות עצומה, השמיע את התביעה המפכחת: “קרקע ועבודה!”?

אף בשעה זו אין כוח אחר בציונות, שיכול להיות נתבע למפעל ההצלה ושיכול להענות לתביעה זו; אין כוח אחר, מלבד תנועת העבודה, שביכולתה להוציא את הציונות, אם לא מן המבוכה הכלכלית, הרי לכל הפחות מן המבוכה הפסיכולוגית. אף עתה הגיעה השעה של שחיה נגד הזרם, נגד המערבולת של הזרמים. ראשיתה של שחיה זו היא כבר עצם העובדה שבתוך הטנדנציה הכללית של פרוד הלבבות והמוחות בתנועה, מפגינה תנועת העבודה הא“י את אחודה. גם עתה האיחוד איננו צורך פנימי של תנועת העבודה בלבד, כי אם הכרח ציוני אובייקטיבי. הגיעה השעה של קונסולידציה, לא זו של הקונגרס הט”ו, כי אם קונסולידציה פנימית, לביצור היסודות והמחשבה בציונות, למלחמה בכל מגמה המכוונת לעשותה תלויה ומותנה בגורמים הציוניים בלבד, למלחמה בדיפיטיזמוס זה, המתעטף בטלית של גבורה לאומית ומטיף בלשון ערומים לסבוטז׳ ולחוסר מעשה קונסטרוקטיבי “עד אשר” יושג זה שאי אפשר להשיגו בשום אופן טרם היות המעשה והמפעל. חזרה למציאות וליצירת המציאות! — זאת צריכה להיות הסיסמה הראשונה של המפלגה המאוחדת; חזרה למפעל הריאלי ולעבודה המגשימה; חזרה לעליה, לקרקע, להתישבות ולתוספת עוז ותוקף ומרחב לפונקציות המכריעות הללו; חזרה ליצירה הכלכלית והחברתית; חזרה בכל התנאים הפּוליטיים; עם מסקנות כאלה של ועדת חקירה ועם מסקנות אחרות, במשטר כזה או במשטר אחר — קודם כל נמלא את חובתנו אנו, את חובת העם העברי לתפקידו ההיסטורי, ניצור את התנאים הפנימיים שלנו לבנין והגשמה. בשטח זה יוקטנו ממילא המכשולים הפוליטיים ויבוצרו ממילא עמדתנו ובטחוננו בארץ הזאת; בשטח זה אפשר יהיה אולי למצוא ביתר קלות את הדרך להסכם ולקואופרציה שאין בה קיפוח לשום צד, בינינו ובין תושבי הארץ הערביים. נקבל עלינו מרצון את זה הנחשב לעונש כאשר מטילים אותו על מישהו באונס: נכביד עלינו את העבודה ולא נשעה לדברי־רוח. נשאיר את ההגדרות והכינויים, את השמות ואת נס־הרוח שבראש המגדל, עד אשר נגיע לכך בדרך התפתחותנו. מה שעתיד לבוא, יבוא אך ורק כסיכום למעשינו, כגמול לעבודתנו, והוא יישען רק על היסודות, העמודים והקירות אשר נרים. זאת אינה הכנעה בפני הקושי הפּוליטי שהתגלה בחדשים האחרונים, כי אם הכנעה לתביעה המכרעת, החותכת חיים לשאיפתנו ולמשאת נפשנו.

ג

עם האיחוד מקבלת תנועת הפועלים בא"י, בלי ספק, כוח ותוקף נוספים. הרבה אנרגיה שהיתה יוצאת בימי הפירוד לבטלה, תשוחרר עתה למפעלים חיוביים. אין השעה פנויה לחשב את חשבון העבר ולהעריך את השתלשלות מחשבת האיחוד עד אשר באה לגמר בישולה. יש רק לציין דבר אחד, עתה, בשעה האחרונה; בפירוד שהיה קיים במשך עשר שנים בין אחדות־העבודה והפועל־הצעיר היו קללות רבות, אבל היו בו גם ברכות לא מעט. הוא לא היה “קפריזה” ולא רצון של שמירה על “החדר” המיוחד, כפי שניסו להגדיר זאת בימי הפירוד והמלחמה, כי אם דאגה וחרדה לענין משותף. אי אפשר לומר שלא היו הבדלים, הם היו וישנם עוד כיום, במידה ידועה במנטליות של שתי המפלגות המתאחדות, אבל הם הלכו וניטשטשו, עד שלא היוו יותר מניעה רצינית בעד ההתלכדות הגמורה. בדרך הפירוד הזה הפך האיחוד להיות עתה פרוצס אורגני, במקום שלפני כן היה יכול להיות פרוצס טכני בלבד. דבר זה מוסיף לו, בלי ספק, גם תוקף מוסרי וגם בטחון שכל החיוב והטוב שבמסורת שתי התנועות הללו, יישמרו ככוחות פורים ומפרים במפלגה המאוחדת.

הפרוגרמה הקצרה, בת שלושת הסעיפים, שהוצעה בשנת 1896 לאיחוד הסוציאליזם הצרפתי המפורר, הידועה בשם “הפרוגרמה של סט׳ מנדה”, הסתיימה בפסוק הבא: “די לה לתנועה הסוציאליסטית שתהא מאוחדת, למען תהיה בלתי מנוצחת”. בשינוי נוסחא קצת, בהגדרה יותר מלאה וממצה את תוכנה של תנועת העבודה הציונית, שאינה סוציאליסטית בלבד, שיש בה יסודות ראשוניים אחרים, שהם תנאי מוקדם לכל תנועה חברתית, אפשר לראות את ההנחה הזאת כמצע העיקרי לאיחוד שתי מפלגות הפועלים בא"י, העומד לקבל בימים הקרובים את סיומו הפורמלי.

תר"ץ

א

לשם מטרה אחת ויחידה התכנסה ועידת האיחוד: לשמה. היא נסתיימה כמעט עם כניסתה, עם ההצטרפות בפועל, עם ההתייחדות הראשונה בין הכתלים המפולשים של בית־העם, עם ההצטופפות של מאות הצירים ואלפי החברים, אשר עוד לפני רגעים מספר היו עומדים במחיצות נבדלות, בתוך מחיצה אחת. היא היתה יותר סמל מאשר ועידה, היא היתה בבחינת טקס של הרמת הדגל, ערכה היה במראה הגדולה, בנד האחד של ראשים נטויי־קשב, לא לזה שדובר על הבמה דוקא, אלא לזה שלא בוטא ולא ניתן לו ניב, לזה שהורגש והובן, כי קיבצו אותנו למקום הזה רצון נעלה וגם דאגה עמוקה, כי הננו נשבעים כאן מעין “שבועת־ריטלי” ומחדשים את הנאמנות החלוצית של תנועת־העבודה לציונות. היא לא נועדה לדון בשאלות ולהחליט על שאלות, בשביל זה היתה יותר מדי גדולה ויותר מדי פתוחה לרווחה. השאלות המטרידות שעומדות עתה על סדר־היום של חיינו, אינן ניתנות להדלות לא ע“י ויכוחים ולא ע”י נוסחאות והגדרות וקביעת־עמדות, אלא ע“י שיקול־דעת מרוכז, ע”י בחינת יסודית של האמצעים והמעשים. זאת לא יכלה הועידה לעשות וזה לא היה מתפקידה. הנגיעה בשני הענינים המרכזיים, בשאלה המדינית ובשאלת הסוכנות, באה רק כדי לגולל את פרשת המצב בפני החברים והמפלגה, כדי לתת דחיפה למחשבה ופתיחה לבירור הפנימי. רק למחר, למחרת האיחוד, נעשתה המפלגה החדשה בת־מצוות ובת־עונשין.

אכן, רק עובדה קיימת אישרה הועידה, את עובדת האיחוד שהיתה קיימת כבר חדשים אחדים לפני כן. מאחרי חתימת ההסכם ופירסום תוצאות המשאל, חדלו למעשה שתי המפלגות להתקיים ולפעול כגופים נפרדים. אולם גם המפלגה החדשה לא התקיימה עדיין כגוף אחד. החייץ הפורמלי הזה, במידה שהיה דק ושקוף ובלתי נחשב ביותר, חצץ בכל זאת והפריע בעד יצירת המחשבה הקולקטיבית והביטוי הקולקטיבי. הכוח המלוכד, המכוון והפועל והנתבע לפעולה לא קם עוד. בחדשים הללו, מרובי העלילה והאסונות, היה מורגש יותר מאשר בכל פעם אחרת הצורך בכוח הפוליטי המרותק של תנועת הפועלים בא“י, אשר יטיל את דברו ואת מפעלו על כף המאזנים, יכוון וידריך את המחשבה הציבורית בישוב ובציונות, לאחריות ולהכרת התפקידים בשעה החמורה הזאת. הפעולה שנעשתה בתקופת־ביניים זו, לא היה לה אותו התוקף וכוח ההכרעה, שהיו צריכים ויכולים להיות לה. חלק גדול מהמבוכה הנוכחית בציונות ובישוב, חלק גדול מהגילויים השונים של חוסר אחריות, מהערבוביה הרעיונית, מהמעשים הפזיזים והמבוהלים ומחוסר המעשים השקולים והתכליתיים, אפשר לזקוף על חשבון זה שבראשית הסתבכות המצב לא נמצא בארץ כח אוטוריטטי, בעל משקל ציבורי ומוסרי, אשר יעצור ויעכב ואשר יכוון את פני הדברים בדרך הנכונה. שום כוח צבורי אחר מחוץ לציבור הפועלים לא יכול היה לעשות זאת; שוב ציבור אחר בציונות ובישוב אין בו אותו כוח־המתיחה וכושר האוריינטציה המציאותית שיש בתוך ציבור הפועלים. בשעות־ההכרעה השונות שעברו על הישוב מימי הכיבוש הבריטי עד עתה, עמד תמיד הפועל העברי, ע”י מפלגותיו הפּוליטיות, בראש התנועה, בראש הציבור ובראש דעת הציבור. ממנו יצאו סיסמות־היום וציוויי־השעה גם על פני שטח התנועה הציונית. הוא היה נושא ההערכה המבוגרת, התביעה הריאלית והתשובה הקולעת אל הצורך ואל המטרה. אבל מאורעות אב, כל אשר קדם להם וכל אשר נגרר אחריהם, מצאו אותנו בתקופת־מעבר, שהיתה בהכרח גם תקופה של רפיון האקטיביות המדינית בתוכנו. ואם במקום שהיתה דרושה הגבה מתוך הרגשה קולקטיבית, כמו במפעל ההגנה בימי הפרעות, עמד ציבור הפועלים בנסיון והנחיל הצלה וכבוד לישוב ולציונות, הרי במקום שדרושה היתה הגבה מתוך מחשבה קולקטיבית, היא לא ניתנה במידה מספיקה ובתוקף מכריע.

עם שלוש המלים שהוכרזו מעל במת בית־העם “ועידת האיחוד נפתחה”, עברה תקופת־ביניים זו, נפל החייץ הפורמלי האחרון והודקו שורות הארגון המדיני של פועלי א“י. מתוך קצף הגלים של התקופה המסוערה, “העמוסה דאגה וחרדה למפעלו ההיסטורי של העם העברי בארצו”, קמה המפלגה הגדולה והמאוחדת. היא בת־אונים לציונות, ילידת שעת מבוכה והתרופפות בתוך התנועה הציונית ושעת סכנות ותסבוכת מדינית מבחוץ. היא הועמדה מיד מול פני המלחמה הכבדה ביותר שידעה הציונות מעודה, ותנועת הפועלים הא”י בתוכה, בפני המון חובות ותפקידים דחופים ומאיצים, בפני תביעות נמרצות להתאזרות חלוצית חדשה, כדי לפרוץ את קיר המכשולים שקם בשעה זו על דרכה של תנועת השחרור העברית, כדי להפר את העצות והמזמות החותרות תחת רצונו ההיסטורי של העם העברי מבחוץ, ולשבור את הרפיון והאדישות מבפנים, לעורר ולהניע לפעולה מחודשת ומאוששת ולהוציא את מפעל הבנין שלנו מן המיצר אל המרחב.

ב

“מה יהיה בשני רגעים אחר כך?” — השאלה הזאת, ששאלָה, כמדומני, וייצמן בועידה הציונית הראשונה שהתכנסה בלונדון אחרי המלחמה, בקשר עם תכנית הפעולה למחרת אישורו של המנדט, צפה ועלתה גם מתוך החדווה הגדולה, חדוות אחים נאמנה ולבבית, שסיימה את ועידת האיחוד ואת יסוּדה של מפלגת פועלי א“י המאוחדת. היום, עשר שנים אחרי שנשאלה השאלה הזאת, הננו מבינים במידה שלא הבינונו זאת בשום פעם אחרת, כי שטח הזמן הקצוב ב”שני הרגעים" הללו, אין בו משום מליצה ומשום לשון בני האדם גרידא, אלא זאת היא אמרת־גורל, המשיחה את תוקפה ואת דחיפותה של התשובה הנדרשת, את התביעה לתנופה ראשונה ומכרעת שממנה תוצאות ומסקנות לכל המפעל ולכל הפעולה העתידה.

כי ארוכה וקשה היא החזית שתשתרע לפני מפלגת פועלי א"י למחרת האיחוד. מאורעות הדמים בארץ וכל הסבך הגדול שבא בעקבותיהם, במידה שהקדירו את אופקנו, הם גם הבהירו וחשפו נגד עינינו את מחיתת המצב שאנו נתונים בו מבית ומחוץ. מבית יותר מאשר מחוץ! ימי המצוקה הנוכחים מצאו את התנועה הציונית בלתי מוכנה, כשם שמצאו אותה בלתי מוכנה ימי ההרווחה והתקוות הגדולות לפני אחת־עשרה שנה. הם מצאו אותה בלתי מוכנה לא רק באמצעים, בכוח הפעולה ובכשרון הפעולה, אלא גם במחשבה ובהכשרת הלבבות להבין ולהרגיש לכל הפחות את התפקידים החיוניים של השעה הזאת. מכל רחבי הציונות נישאות עתה אלינו תרועות נצחון; פה ניצח זרם זה ושם ניצח זרם אחר; ניצחו בגרמניה וניצחו בפולין, ניצחו בהולנד וניצחו בצ׳כוסלובקיה; כולם מנצחים ומריעים — ורק הציונות בכל אלה מרעידה על ראשנו “את כנף ימינה השבורה”… מגילות ארוכות של החלטות וריזולוציות, של פרוגרמות מדיניות ושל הכרזות כי הנה העם מוכן, הוא לא יירתע לאחור וכו׳ וכו׳ — ואין ניע ואין זיע לקראת איזה מעשה מעודד ומנחם. אלו הן שוב האבנים במקום הלחם הדרוש לנו. זוהי שוב היגיעה המקוללה בדי ריק, ההתעסקות המתנדפת בהמולת־שוא, הוויכוח העקר והשקלא וטריא לא מה לעשות ואיך להחיש את המעשה, כי אם מה לומר, איך לנסח, איך לקרוא בשם לזה שעוד איננו ושבכדי שיהיה הננו נתבעים להשקיע את האנרגיה הלאומית העממית במשך שנים רצופות ורבות, בלי כל היסח הדעת ובלי לבקש חשבונות רבים, בדברים שאין להם שם אחר ותואר אחר מלבד: עבודה, בנין, עליה והתיישבות!

בינתים השעה דוחקת. הענינים מתפתחים בטימפו כזה שאינם מרשים יותר שהיות יתירות. השעה דוחקת לא רק בגלל הפּוליטיקה התוקפת של הערבים. עוד זמן רב לפני המאורעות היינו חדורים כבר חרדה רבה; כולנו הרגשנו שאם עבודתנו בא“י תתנהל הלאה במסלול הרגיל של הדלות הממושכת, של חיים מן היד אל הפה, של תקציב פעוט המכוון לשנה אחת והנמתח בכל שלושה חדשים על מיטת סדום כדי לקצץ את ראשו ואת רגליו — צפויה לנו סכנה של השמטת העמדות החיוניות העיקריות בארץ מתחת כפות רגלינו; התברר לנו כי כל שעה של דחיה, כל יום העובר עלינו ללא מעשה בונה וללא תוספת אחיזה ממשית על אדמת א”י, אינם מצטרפים רק לפסיבוּם, לחסרון שיוכל להימנות אחר־כך, כי אם אלה הן אבידות שאינן חוזרות, או יותר מזה, אלה נהפכים לכוחות מכשילים אקטיביים נגדנו. כי גם המצב הנוכחי שנקלענו לתוכו, לא בא כרעם ביום בהיר, הוא אינו סיבה אלא תוצאה, הוא אינו מתחיל מן התאריך האחרון, כשם ששום בעירה אינה מתחילה רק אז כאשר הלהבה פורצת כבר דרך הגג וחלונות הבית. מיום ליום הולכים ומתרבים הגורמים המצרים את צעדינו בארץ הזאת, ומנצלים כל חולשה וכל קוצר־יד מצדנו. על השטח הקטן של מפת ארץ ישראל, שהועידה לנו ההיסטוריה למולדת ולפינת מקלט והצלה, הננו נפגשים לא רק עם ערביים תושבי הארץ ועם האספירציות המדיניות שלהם, אלא עם עוד כמה וכמה גורמים פּוליטיים־דתיים וכלכליים מן החוץ, שלא שיערנו אותם, או שלא החשבנו אותם במידה מספיקה ולא הערכנו כראוי את כוחם — והם פורשים עתה את מצודת השפעתם בארץ, בתוך תחומינו ונגדנו. הננו נפגשים על דרכנו כאן שוב עם רומי, “ידידתנו” הנושנה, עם הכנסיה הרומאית, לא רק על הפורום הפּוליטי הבין־לאומי, כי אם על השטח הפּוליטי־הכלכלי בארץ, על הנקודה החיונית ביותר של עבודתנו, על הקרקע… הסכנה הצפויה לנו מכאן היא אולי הרבה יותר גדולה מכפי שאנו משערים ברגע זה, היא אולי הרבה יותר גדולה מכל סכנה פּוליטית אחרת. כי הקונפליקט החריף שלנו עם שכנינו הערביים סוף־סוף יחלוף, הוא מוכרח לחלוף ומן ההכרח שימצא המודוס־ויוֶנדי — אבל הפוליטיקה של הכנסיה הקתולית היתה תמיד אינטרנסיגֶנטית ולכנסיה יש לא רק קיבה גדולה אלא גם כיס גדול…

השעה דוחקת. הסיסמא “עם הפנים אל האמת” שנישאה על שפתי רבים מן המדברים על במת ועידת־האיחוד מחייבת אותנו לראות את הדברים כהווייתם ולהמנע מכל השליה עצמית שיש בה כדי להרדים את הדאגה שתקפה עלינו בשעה זו. ברוכה הדאגה! באשר היא בלבד יכולה להיות נקודת־מוצא למפעלי הצלה ולמקור עידוד ותנחומין בעתיד. האמונה והבטחון בנצחונו של מפעל השחרור העברי מניסים מתוכנו תמיד את צללי הפּסימיות. האף־על־פי־כן היה לאחד העיקרים היסודיים בתורת החיים והמעשה של תנועת העבודה הא“י, אשר עשה אותה לכוח מחושל ונאמן ששום תמורות וירידות בקוניונקטורה לא יכלו לרפות את ידיו ולשבור את רצונו. אבל יש להניס גם את האופטימיות המסוכנת הנוסכת תנחומי־שוא והאומרת לקפוץ מעבר לפרובלימות הבוערות והחיוניות בנוסחאות קלות וברפאות־אליל, שהן מקור כל אונאה עצמית וסופן אכזבה וכשלון. הפנים אל האמת אומרים לנו תמיד, כי במידה שאנו מחשיבים את המומנט המדיני בהגשמת הציונות, אין הוא בכל זאת הגורם המכריע החותך את גורלו של מפעלנו ההיסטורי. אף ברגע זה, החמור ביותר בדאגתנו הפּוליטית, כשאנו נתונים במערכת מלחמה קשה עם מעצורים חיצוניים, הננו חדורים הכרה כי המפתח והכוח המכריע לפתרון שאלת הציונות נתונים בידי העם העברי עצמו, באמונתו וברצונו, בהתנדבותו ובנכונותו להשקיע את עצמו ואת יכולתו במפעל הבנין הממשי על אדמת א”י. זהו מרכז החזית — ודוקא במרכז זה מתגלה חולשתנו הטראגית. כל אשר פגמנו בעשר השנים האחרונות, כל אשר חטאנו בהן בחוסר מעשה ובחוסר הערכת המעשה, מתנקם בנו כעת באופן אכזרי; כל רגע של שהייה בעבודתנו הממשית עתה, מוסיף מכשול חדש ומקים גם קטרוג פּוליטי נוסף נגדנו. התוצאות השליליות והמהרסות של חוסר המעשה הולכות ונכפלות עתה בטימפּוֹ מהיר. כל יום עתה נחשב כשנה — וכל שנה כדור. ואעפי"כ אין התנועה הציונית לוקחת מוסר. העינים מופנות גם עתה, כמאז ומקודם, אל דרך האילוסיה הקלה והפתוחה לרווחה, האזנים נטויות לבשורות לא־בשורות ולכל הגה של “דיקלרציה” חדשה; כאן, על שדה זה של אמרות פּרלמנטריות, של טלגרמות מלונדון ומג׳ניבה, של מכתבים וועדות, הננו אורים את הנצחונות ואת הכשלונות המדומים. אבל לזעקת החרדה של אמת המציאות ושל תביעת המציאות — אין איש שם לב.

אמרנו: סוכנות. אמרנו: תהי הסוכנות. לא בלב קל אמרנו זאת ולא בלי פקפוקים וספקות רבים. שיווינו נגד עינינו מראש את כל השלילה ואת כל התקלות האפשריות על הדרך הזאת, אבל הניצוץ של חיוב והתקוה לישע הכריעו את הכף. ויתרנו באופן זמני על כמה פּרינציפּים מקודשים, על הערובה והבטחון שבארגון הדימוקרטי, על הערכתנו אנו את שלטון הגבירים. עשינו זאת מתוך רצוננו לראות מהר בהתקדמות מפעלנו, מתוך זה שהציונות בשבילנו היא ענין של חיים ולא איזה דבר נספח וטפל לסדר־חיים אחר מחוצה לה. לפיכך איננו “יכולים לחכות” כמו אחרים ואיננו יכולים להשליך את יהבנו על איזה משיח שיבוא בהיסח־הדעת. עשינו זאת מתוך הכרת השעה הדוחקת, מתוך הרצון לראות את כל חלקי העם נותנים את ידיהם למפעל. התפעלנו והתרגשנו מ“מעמד צוריך”, כפי שקראו לו במחננו, אף כי אין אנו רגילים להתפעל יותר מטקסים חגיגיים ובודאי לא מהדרת נדיבים. אבל הלב המה לקראת המאורע הזה של התקרבות רחוקים, לקראת הידים הללו, אשר הן, או הקרובות להן בין בנות מעמדן, שמחקו את המלה “ציון” מספר התפילות, הנה כותבות אותה מחדש על ספר החיים והמעשה ההיסטורי. נפתח פתח לתקוה: יתרחבו התחומים, תגדל היכולת ויתחיל המפעל המגשים בקנה־מדה גדול ובטימפּוֹ הנכסף. אבל, לצערנו עלינו להודות, כי בסוכנות התקיימו לע"ע החששות שחששנו לפני היווסדה ולא התחילו עדיין להתקיים התקוות שתלינו בה. בטרם הספקנו לחנך אותה במצוות המעשיות של הציונות, התערבב עלינו עולמנו. אירעו המאורעות, מת מרשל — אפשר אלה הם הגורמים ואפשר שגם בלעדי אלה היינו צריכים להיות מוכנים לתקופת מעבר קשה ולהתנגשויות פנימיות עד אשר תתחיל העבודה ויתבסס השיתוף ההרמוני בעבודה. בינתיים גדולה המבוכה גם כאן. גם מצד זה אנו מקבלים אבנים במקום לחם. בעצם השעה הזאת, שהיתה צריכה להיות שעת מבחן לסוכנות, שהיינו צריכים להרגיש בה תוספת כוח ומשען, שממנה היתה צריכה לבוא התשובה, לא על המאורעות, אלא על התביעה האובייקטיבית, שזמנה היה גם לפני המאורעות וזמנה בכל רגע, בלי כל קשר עם שאלת התרת הסבך האקטואלי — בעצם השעה הזאת מופיעה הסוכנות לא ככוח פועל ומניע, המגלה יכולת וחושף אימוציות חדשות, כי אם ככוח עוצר ומשתק. לא בלבד שהיא עצמה אינה עושה אלא מפריעה גם לאחרים לעשות (ההפרעה בעד ביאת אוּסישקין לאמריקה ובעד הפעולה המיוחדת לטובת קרן־הקיימת היא ברגע זה חטא ופשע אשר לא יכופרו!). בטרם התחיל עוד החלק הלא־ציוני בסוכנות לנקוף אצבע, הוא דורש כבר לעצמו את הפרס שלו. הרצון להשתלטות, לדיקטטורה, היחס של ביטול לציונות ולמוסדותיה החוקיים, השאיפה להורדת המפעל למדרגה של צדקה־גדולה, הפורשת את חסדה ואת רחמיה על המקבלים המיסכנים ומבקשת מראש את תשלומיה בצורה של עמדת־הכנעה וקבלת מרות — אלה הם, לצערנו ולהוותנו, מצעדיו הראשונים.

אנחנו, מפלגות פועלי א“י, יסדנו את הסוכנות המורחבת. בלעדינו, בלי הסכמתנו, לא היתה קמה. אנו לא נבוש להודות על זה גם בשעה זו, שהיא נתגלתה לעינינו בקלקלתה. אנו גם לא נבוש תיכף, ברגע הראשון, מהתקוות שתלינו בה. נגד הגילויים השליליים נלחם, אבל לא נוותר על המכשיר הזה שנוצר, ואין אנו רואים מוצא אחר לקדם את הגשמת הציונות, אם לא ע”י הרחבת התחומים וע“י שיתוף כל חלקי העם העברי בבנין הארץ. למושגים של “חיבת ציון” לא נשוב יותר וגם לא נצמצם את רצוננו הלאומי כדי להתאים אותו אל ההתפתחות ה”נורמלית". אבל בינתיים, בינתיים אכפו עלינו האכזבות, בכל מקום שאנו פונים הננו נתקלים בפרספקטיבה אטומה — ואנה אנו באים?

ג

אכן, ארוכה החזית וקשה. אבל ימי הנסיון הללו הם בשבילנו ימי דאגה ולא ימי יאוש, ימי מצוקה ולא אבדן תקוה. מקור הרפיון אינו מעולם בעצם הקושי ובהכרת הקושי, כי אם בהתעלמות, בהתכחשות למציאות ולצרכיה. עם הפנים אל האמת — זהו חצי נצחון; חציו השני הוא עם הפנים אל הפעולה, אל המעשה המכוון. בפני מבחן השעה הנוכחית בציונות עומדת מפלגת פועלי א“י לא בזה שאמרה בועידת האיחוד, לא בזה שהחליטה ולא בזה שתחליט, כי אם בזה שתעשה למחרת; בכוח־המתיחה שלה; בכשרונה לתת מתוכה את הדחיפה אשר תכריע בשעה זו את פני הדברים לאורך החזית המסוכסכת והקשה הזאת; ביכולתה להיות כוח מחנך, מדריך ומניע לדרך האמת בציונות, כוח לוחם נגד כל השחתה והטייה ונגד כל נסיון לסרס את דרכה ואת תוכנה של תנועת השחרור שלנו; בתוקפה הפנימי להוציא מתוכה את המעשה הרב והנועז, כמו בתקופת העליה השניה לפני 25 שנים, אחרי מבוכת אוגנדה, לפתוח תקופת עליה והתיישבות חדשה, אשר תבקיע לא רק את הגבולות הגיאוגרפיים של א”י, אלא גם את גבולות הרוח והמחשבה בציונות; בכוחה לעבור כרוח פרצים במחנה, לטהר ולעורר ולהטיל מחדש על התנועה הציונית ועל הסוכנות את התביעה להגשמה ולעבודה ריאלית בא"י, זו התביעה הישנה־החדשה, שרק ע"י מילואה יכולה ועתידה הציונות להתגשם.

תר"ץ

המצע הגדול והמצע הקטן שפירסם “השומר־הצעיר” בא“י לקראת הועידה החקלאית, הם נסיון־שוא להתאים את ה”הנחות האידיאולוגיות" המופשטות, שבהן מגלגלת מפלגה־לא־מפלגה צעירה זו בשנים האחרונות, לשטח השאלות המעשיות אשר עמן מתאבק ציבור־הפועלים החקלאי. מאז המציא השוה“צ את תורת ה”אֶטפין" שלו, כפרוגנוזה להתפתחות הציונות ולהגשמת הסוציאליזם, התקדמה תסבוכת המחשבה במחנה זה בצעדים ענקיים ומבהילים. בחלל ריק לגמרי הולך ומתנהל הפּרוצס הזה של התפתחות רוחנית והתגבשות חברתית, בדרך של אקלקטיציזמוס שטחי ובנין תורות ושיטות מפירורי מחשבה סוציולוגית, שאינם נמצאים בשום התאמה לא עם המציאות ולא עם האחריות למציאות שבהן נתונה הציונות ובהן נתון קודם כל ציבור הפועלים בא“י ו”השומר־הצעיר" בתוכו.

יחד עם השרידים הקטנים של פועלי־ציון השמאליים, מנסה השוה“צ להסב אחורנית את מעלות ההכרה של תנועת העבודה הא”י (שהיא, אגב, הכרתו של כל ציבור פועלים מבוגר ואחראי), הבונה זה יותר מחצי יובל שנים גם את תורת־ההגיון שלה, גם את אופני הדיון וגם את מסקנותיה, על הערכה עצמית ועל הערכת הגורמים הריאליים הקובעים את דרכה הפּוליטית, הכלכלית והחברתית, ככוח העיקרי האחראי באופן בלתי אמצעי להגשמת הציונות ולבנין חברת העבודה הסוציאליסטית בארץ. כל הנסיונות מצד “השומר־הצעיר” לגדור את עצמו מ“תכסיסים אופּוזיציוניים בלתי אחראיים” ו“מתביעות רדיקליות, כביכול, שלא היה יכול להגשים אותן מחר ומחרתים, אילו ניתנה לו האפשרות להיות שותף באחריות בעד הנהלת ההסתדרות” — אין בכוחם לשנות את העובדה כי שתי הקבוצות הללו הולכות יד ביד בדרך של “אופּוזיציה בלתי אחראית” זו, בדרך של השלטת פיקציות ודיאלקטיקה של סרק, במקום אחריות ושיקול דעת בבירור השאלות ובקשת פתרונן. אך אם פועלי־ציון השמאליים לועסים לכל הפחות את קליפתם הם שהורקה מתוכנה, הרי “השומר־הצעיר” מלקט את הקליפות מתחת כל השולחנות הזרים וחושב את זה ל“התעמקות מדעית” ועושה מזה תורה, אשר עליה מתחנכים אלפי צעירים, שאם יחפצו פעם להיות “עקביים” ולהסיק מתורה זו את המסקנות האחרונות, לא יעצרו כוח לקיים עוד לזמן ממושך את השניות הזאת של עולם מחשבתי־חברתי מבולבל מצד אחד ושל הגשמה חלוצית על אדמת א"י מצד השני.

במצעי “השומר־הצעיר” לקראת הועידה החקלאית, אין בעצם אלא חזרה מקוצרת על כל אשר נאמר ונכתב בחוגי מפלגה זו במשך שנים: הרבה שטנה על ה“בגידה המעמדית” של ההסתדרות ושל המפלגה המכוונת אותה, הרבה פּרוגנוזה מדינית, כלכלית וחברתית, הרבה נוסחאות וערפל וערבוביה וסתירות, והרבה הרבה בטחון עצמי, הטיפוסי מאד לגבי כל אלה שמתוך גרונם אינם מדברים לא כוח מחשבה מקורי ולא כוח הערכה מבוגר, אלא נוסחאות דוגמטיות ופסקי מחברות, עבות או דקות, שכבולעם כך פולטם. הקו האופיי הזה של בטחון עצמי מופרז, של חוסר קורטוב של ספק ופקפוק, של קביעת פּרוגנוזות ודיאגנוזות בדרך של הצלפה, בלי כל התאבקות עם החומר ובלי כל שהייה של אחריות — הוא משותף כיום לכל סנדלי־העריסה הפוליטיים, ילידי המבוכה החברתית והתרבותית של הדור הזה, בעולם בכלל וגם בעולמנו אנו. כל אלה מדברים בהלכות פסוקות שאין אחריהן שום ערעור והרהור, באפוריזמים מועגלים הסותמים כאילו כל פתח של טענה: אסור ומותר, פסול וכשר! זהו הנוסח, כך מדברים הנאצ“י בגרמניה ובאוסטריה; כך מדבר הפרקציוניזם הקומוניסטי, בכל מקום שאין לו תקוה להגיע לשלטון ולאחריות; כך מדברים אצלנו הריביזיוניסטים, אנשי “הברית”, אנשי ה”פרקציה" וכך מדברים, להבדיל, גם אנשי “השומר־הצעיר”.

“תורת השלום בתעשיה — היא פסולה”; “שיטת האפילציה הלאומית — היא פסולה”; “סיסמת מאה אחוזים עבודה עברית היא פסולה”; אחרי זה באה כמובן, “הדרך היחידה לתיקון”, אף היא מחושבת עד קצה ונטועה כמסמרות, שאיננה זקוקה לטעמים ואיננה נתבעת להוכיח כי היא איננה רק “יחידה” אלא גם אפשרית ומובילה אל המטרה. בכיוון דיאגונלי הפוך, אבל בנוסח דומה כשתי טיפות של מים, עורכים הריביזיוניסטים את שאלותיהם ואת תשובותיהם בכל הענינים הפּוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של הציונות והישוב. אבל במידה שיש בין שני אלה תפיסות מעמדיות מתנגדות ישנה תפיסה פוליטית מאוחדת, זו התפיסה שנקודת מוצאה איננה האחריות לדברים והצורך לתת תשובות אחראיות על שאלות אחראיות, כי אם בקשת נקודות משען בדויות ומדומות כדי להשעין אליהן את המנוף הבדוי והמדומה של האופּוזיציה הרברבנית והבלתי אחראית. כשהריביזיוניסטים מדברים על הפּוליטיקה הציונית, אפשר לקבל רושם כי אנו שולטים שלטון בלתי מוגבל על כל האמצעים והמכשירים הפּוליטיים הכרוכים עם א“י, כי הכל הוא בסדר, הכל מסור לרצוננו הטוב, כי הענין הפּוליטי שלנו דומה לאוטומוביל משוכלל, מזוין בחמרי דלק מספיקים על גבי כביש של אספלט חלק ונטוי כמיתר והשאלה העיקרית היא רק איך לתקוע בחצוצרה. כש”השומר הצעיר" מדבר על הפרובלימות הכלכליות, החברתיות והפּוליטיות, אפשר שוב לקבל רושם: כי הכל הוא נתון וקיים, כי ההתיישבות בא“י מתנהלת על ידי “פּרוצסים רחבים” המתנועעים מאליהם, יוצרים את “הבסיס האסטרטגי” ל”מלחמת מעמדות עקבית" ודרוש רק “קו מעמדי ברור” מצדנו ודרושה רק הכרזה על מלחמה זו כדי להביא את ציבור הפועלים אל הנצחון; כי ההון הלאומי הנועד “להתיישבות מעמדית” הוא עובדה מציאותית ועלינו רק לשלוח יד, “לרכז את האמצעים” ולסדר את ההתיישבות הזאת כרצוננו; כי את השאלה האגררית אפשר לפתור בהבל פה וכשאומרים “הדרך היחידה היא לבקש דרך לקואופרציה עם הפלח הערבי”, הרי יש בזה משום חידוש גדול וזאת היא כבר תשובה ודרך ויודעים כבר איך ללכת בו ואיך להוציא את הדבר אל הפועל. והוא הדין לגבי כל יתר השאלות והתשובות, המתגלגלות ושוטפות, בקלות נפלאה ובלי כל שמץ של חיכוך וסירכא, מן הפה ומן העט, הבנויות ומורכבות כקונצפציה מעשה־סבכה שאין בה עקומה ושכולה — אלא שהיא תלויה באויר ודומה יותר לצירוף של ראשי־פרקים מאוצר הריטוריקה הקומוניסטית והקומוניסטית למחצה, מאשר לדיון רציני בפרובלימות העומדות בפני תנועת העבודה בא"י, בהתאבקותה הקשה, בדרך מלחמתה ויצירתה.

על המאושרים בציונות שלא נסתלקה מהם הנבואה, שידעו ויודעים את הכל מראש שהכל משתלב אצלם לתוך שיטה והכל מקבל את תשובתו ואת תיקונו מתוך השיטה, ששום דבר איננו יכול להפתיע אותם, שיודעים לגזור לכל מצב ומצב את “ההכרח ההיסטורי” שלו לפי מידתו ולהעמיד הוֹרוֹסקופים לפנים ולאחור — נוספו מנהיגי “השומר הצעיר”. הם מדברים על הכל כמו מתוך הספר, לפיכך אינם נתקלים בדרך מחשבתם בשום מעצור ובשום קושי של פתרון. כל חזיון בחיי ציבור הפועלים בא“י, בישוב, בכלכלה ובפוליטיקה, אינם באים אלא לשם מטרה אחת ויחידה, או לקיים את הקונצפציה שלהם או לסתור את הקונצפציה של ההסתדרות ושל מפלגת פועלי א”י. אם גדל צבור הפועלים במושבות, אם הוא התבצר מבפנים “באופן כמותי ואיכותי”, הרי זה בא לרגל “פרוצסים מתהווים” ו“לא הודות לשיטת ההנהגה של ההסתדרות אלא על אף השיטה ולמרות השיטה הזאת”. אם נתקל צבור הפועלים במושבות בקשיים, באותם הקשיים שהוא נתקל בהם ונאבק עמהם זה יותר מחצי יובל שנים, בהתנכרות, בזלזול, ברצון של ניצול והורדת שכר־הפועל — הרי זה בא מחוץ לכל פרוצסים, ולא למרות שיטת ההנהגה של ההסתדרות, אלא הודות לשיטה זו; הרי זה נעשה פתאום פרי התאריך האחרון, מסקנה של “שיטת האפלציה הלאומית”, זו “הסיסמא המשחיתה, המתכחשת לאינטרסים המעמדיים”, בניגוד ל“מלחמת המעמדות העקבית”, שהיא כידוע תרופה מנוסה ומועילה בכל מקום ועאכו“כ אצלנו. גם כאן מפתיע הדמיון לדרכי הביקורת הריביזיוניסטית: כשיש איזה הישג פוליטי לציונות, כשבלפור, לויד ג׳ורג׳ וסמוטס כותבים מכתב גלוי נגד המסקנות של ועדת שאו, כשסיר ג׳ון סיימון והיילשם מפרסמים את מכתבם נגד “הספר הלבן”, כשועדת המנדטים מוציאה את מסקנותיה נגד הפּוליטיקה הבריטית בא”י, הרי זה בא לא הודות לפעולתו הפּוליטית של ווייצמן ושל ההנהלה הציונית, אלא על אף ולמרות הפעולה הזאת; כשיש כשלון פוליטי הכרוך באמת ב“פרוצסים מתהווים” גלויים וסמויים, הרי זה בא כמובן לא למרות הפעולה הפוליטית של ההנהלה הציונית אלא בגללה.

בהיסטוריה הפוליטית הפנימית שלנו, בשנות המבוכה האחרונות, אפשר למצוא עוד כמה וכמה חזיונות מקבילים כאלה מצד זה ומצד זה. זהו הלך־רוח אחד ומגמה אחת גם בדרכי הבקורת וגם במתן התשובות החיוביות, כביכול, על השאלות הקונקרטיות. הכוונה איננה להצטרף באיזו מידה לבירור השאלות ולסייע בבקשת הפתרון והמוצא מקשי המצב, אלא להפגין את הרדיקליזמוס, להעמיד זו מול זו את השיטה “הכשרה” מול השיטה “הפסולה”, לפרוש כיריעה את ה“מבט הפוליטי הרחב” שלי מול “קוצר הראיה” של השני. אבל אם אצל הרביזיוניסטים כל זה אינו אלא פּוליטיקה בלבד, שרירת־לב ומרשעת, הרי אצל “השומר הצעיר” יש, כנראה, מלבד פּוליטיקה גם מידה רבה של תמימות ואמונה כי הם היחידים הנושאים את לפיד האמת של המהפכה הסוציאלית בכלל ומהפכת הסוציאליזם הציוני של תנועת פועלי א“י בפרט. בנידון זה נשארה ב”השומר הצעיר" עוד שארית גדולה של תנועת נוער, זה הרהב שעל סף הבגרות, זו ההבטה מגבוה ובביטול על כל אשר איננו מתאים לחכמה האקלקטית שלה, זה “עבר־הצל” של תנועת נוער המלווה תמיד את “עבר השמש” שלה, את הנאמנות החלוצית ואת נכונות ההגשמה, ואם יש משהו במצעים אלה של השוה“צ המעורר דאגה, הרי זה אינו הפחד שמא תהיינה דרך מחשבה זו והלכות קלוקל אלו לנחלת ציבור הפועלים בא”י, אלא בזה שעל ברכי התורה הזאת מתחנכים אלפים ילדים ונערים, מתחנכים לתפיסה מסולפת את תוכנה ואת דרכה של תנועת העבודה הא“י, לדעות אוטופיסטיות, לזלזול ולחשדים ולהטחת שקרים בהסתדרות, למושגים תלושים בדבר דרכי העבודה וההתיישבות בארץ, לפטישיזמוס קיבוצי, לפרזיולוגיה מדינית. מסקנות החינוך הזה מוכרחות להביא באחרונה לידי סטיה גמורה מן הדרך המהימנת של תנועת פועלי א”י, מתוכנה החלוצי, מאחריותה הציונית ומבגרותה הסוציאליסטית והמדינית.

כי, אם “שיטת האפלציה הלאומית היא פסולה”, הרי הציונות כולה עלולה להיפסל על נקלה בעיני המתחנכים על הדברות האלו, כיון שהיא בנויה מראשה ועד סופה על אפלציה לאומית, על תוכנה המוסרי, על הרצון החפשי של נושאיה, על התביעה להתנדבות ולערבות ההדדית של העם, ומבלעדיה לא תהיה לא עליה עובדת ולא התיישבות עובדים בא“י, לא קיבוצית ולא קבוצתית ולא מושבית, ולא יווצר כלל וכלל אותו ה”בסיס האסטרטגי" שבו תומכים אנשי “השומר הצעיר” את כל יתדות המדע הסוציולוגי שלהם. שטח האפלציה הלאומית קיים לא רק בין ציבור הפועלים ובין הבורגנות הציונית, אלא גם בתוך מעמד הפועלים עצמו, על כל פנים בין ציבור הפועלים בא“י לבין ציבורי הפועלים היהודיים בגולה ולבין הנוער היהודי. בלי אפלציה זו לא היתה קמה תנועת “החלוץ” בעולם, לא היתה נוצרת תנועת הנוער העברית, לא היתה נובעת אותה הפרצה המעודדת בחומת ההתכחשות של ה”בונד" (פועלי אמריקה!), לא היתה קמה תנועת א“י העובדת כפי שהתגלתה בקונגרס העבודה הראשון בברלין, ואף “השומר הצעיר” עצמו היה מוצא לו בודאי שטח יותר נוח ומתאים בשביל הדיאלקטיקה המהפכנית שלו מאשר נס־ציונה ומגדיאל. ובלי אפלציה זו, הרי למרות כל “הפרוצסים הרחבים” של קבוצת אברמוביץ ו”הפרוצסים המתהווים" של קבוצת “השומר הצעיר”, היו, במקום שמונת אלפים הפועלים היהודיים, עובדים כיום במושבות עוד שמונת אלפים בני זרנוגא ויהודיה ועולי־חורן ועולי מצרים וכו׳ וכו׳.

אם ההכרה בזכותו המלאה של הפועל העברי לעבודה במשק העברי היא “פסולה”, אם התביעה להעמיד את כל מקורות המחיה וכוחות הקליטה הכלכליים הנוצרים בא“י על ידי יהודים לשרות המפעל הציוני, היא “פסולה” — הרי זאת אונאה עצמית ואונאת הדעת של אחרים לדבר על “ציונות גדולה” ועל התאחזות המוני יהודים צפופים בא”י, לכל הפחות באותה ה“אטפה” שצריכה להקדים את המהפכה הסוציאלית. אם “פסולה” ההכרה כי בדרך הסכמי עבודה מכובדים, מתוך הבטחת מינימום של תנאי קיום אנושיים לפועל בגדר יכולתה המשקית של החקלאות, מתוך הגבלת שטחי ההתנגשות והרחבת שטחי האחריות ההדדית — לא במשק קפּיטליסטי יציב ומפותח, אלא במשק קולוניזציוני הנמצא רק בראשית התהוותו והתפתחותו, ולא בארץ שמצוי בה פועל בעל רמת חיים אחת אלא בא“י, במקום שמשלוש רוחותיה, לכל הפחות, פתוחה הארץ להגירת הפועל הזול ואף בארץ עצמה הריזרבה עוד די גדולה — אם פסולה ההכרה כי בדרך זו יוקלו על הפועל העברי מלחמת כיבושו ומאמצי התבססותו בעבודה ובמשק, הרי זה קיצוץ נוסף בתחומיה של א”י העובדת וממילא גם בתחומיה של א“י העברית. ואם “הדרך היחידה” היא הפרזה המהפכנית, שאין מאחוריה שום כוח ריאלי, והנוסח הסוציולוגי שאין בו שום תוכן ממשי וה”אנו מניחים" במקום אנו נוכחנו או אנו יודעים מנסיון החיים ומנסיון העבודה שלנו בארץ — הרי תנועה המחנכת ומתחנכת על פיקציות כאלו אינה הולכת בדרך “אל על”, אלא מתגלגלת במדרון משופע מאד, שבו עלולות להתפקק חוליותיה, שהן גם חוליות יקרות מאד של תנועת העבודה הא"י.

באשר כל חינוך לפיקציות סופו לההפך למקור של יאוש ואכזבה מרה ומרעילה בכל תנועה ועל אחת כמה וכמה בתנועת נוער. הנערים והנערות המקבלים את האסימונים הללו כמטבעות נכונות ובולעים את הבדיות האלו כאמתות מוחלטות, תובעים אחרי כן את התמורה שאיננה ואיננה יכולה להיות. ואין זה מקרה ש“השומר הצעיר” שימש במשך שנים במידת־מה ריזרבה ל“פרקציה”, ובמידה שהוא מגבש יותר ויותר את הנחותיו האידיאולוגיות והפוליטיות, הוא מגדיל ומכשיר בקרבו את הריזרבה הזאת, בלי יודעים ולמרות רצונו. לפיכך דוקא משום שאין אצלו הכל פּוליטיקה חיצונית ותכסיסי־מפלגה בלבד, אלא גם מידה רבה של התבלבלות ותעיה מתוך אמונה תמה — גדולה הסכנה יותר וגדולה הדאגה לגורל דרכה של תנועה זו, אשר ציבור הפועלים בא"י ראה בה מקור לא אכזב של כוחות מילואים רעננים ונאמנים לדרך המלחמה והבנין שלו בארץ.

תרצ"א

בה׳ באלול חגגה נהלל את יום מלאת עשר שנים לעלית המתיישבים על הקרקע. לחג זה יהיה בודאי המשך קרוב גם בנקודות אחרות בעמק יזרעאל, באשר רק ימים מעטים הבדילו בין עלית המתיישבים לנהלל ובין העליה לגוש נוריס, לפני עשר שנים. הימים שאנו חיים בהם עתה, ימי דאגה וחרדה הם לנו מבית ומבחוץ ואינם נתונים כלל לחגיגות וליובלות. ואעפי"כ, אולי דוקא בימים העצובים והקשים הללו, יש צורך לראות לא רק את העננים בלבד, המקדירים את אופקנו, אלא גם את הקשת בענן, את אות־ברית־עולם זה של המפעל הציוני היוצר והחי, שהנהו מקור התנחומין העיקרי שלנו בעבר, בהווה ובבאות.

לציבור הפועלים היתה כבר השנה הזדמנות לחוג חג ביכורים למשק העצמי של העובד. נמלאו עשרים שנה ליסודה של דגניה, לעלית כובשי העבודה על אדמת קרן־הקיימת בעבר הירדן מזרחה, להנחת היסודות הראשונים של משק העובדים וליצירת תא בן־קיימא ראשון של צורת־החיים הקבוצתית. לא עשינו פומבי לחג זה. היינו אחוזים יותר מדי חבלים שלאחר המאורעות והיינו שקועים בעצם ימי הדכאון של גזרות מתרגשות ושל רקמת המזימה הגדולה נגד עבודתנו בארץ. אבל תנועת פועלי א“י חגגה את יובלה של דגניה בלבה ובנפשה. היא ידעה היטב את ערכו של המאורע הזה, לא רק בגורלה ובדרך התפתחותה היא, אלא בגורלה של הציונות כולה, בגורלה המדיני, הכלכלי והתרבותי גם יחד. בימים של ספקות פּוליטיים ושל התרופפות האמונה בגורמים חיצוניים, לא היו יכולים להיות לנו ולתנועה הציונית אות ומופת יותר חותכים ומאלפים על דרכנו הנכוחה ועל תפקידנו האמיתי, מאשר נקודת־יצירה־ומשמר קיצונית זו בעבר הירדן, שמציבי הגבולות, או יותר נכון, משבשי־הגבולות, היו מוכרחים לעקם עליה את קו הקנוניא הפּוליטית. בפני המציאות הקטנה הזאת נסוג אפילו הירדן לאחור וחדל להיות ה”גבול" של א"י לאורך כמה מאות מטרים, במקום שהוא מלחך את שולי אדמותיהן של הדגניות.

אנו הוגים כיום במושגים פוליטיים בעיקר, לפיכך עולה ומתבלט קודם כל הערך ה“אקטואלי” הזה, והננו מאזינים מתוך המפעל שלנו את התשובה אשר בפיו על השאלות הבוערות. בתוך הטירוף של נוסחאות תלושות, אשר רבים בציונות מבקשים להם מפלט אליהן מפני רפיון־רוחם וחוסר אמונתם, מתגלה לעינינו כאן הנוסחא האמתית, הקובעת בכל מקום גורל עמים וארצות, והיא קובעת ותקבע גם להבא את גורלנו בארץ הזאת — זוהי הנוסחא של מציאות; הנוסחא האומרת לנו שבכל מקום אשר אנו מכים שרשים באדמה, קמה האדמה הזאת לנו למולדת ולקנין מדיני. ההכרה הזאת מלווה את ציבור הפועלים בא“י מראשית דרכו; היא כוננה את צעדיו לכיבוש העבודה, לא רק כמקור קליטה ומחיה, אלא גם כאחד הכוחות המכריעים בקנין הלאומי והמדיני שלנו בארץ; היא כוננה את צעדיו להתיישבות העובדת, לכנרת, דגניה ומרחביה לפני עשרים שנה, ולנהלל, עין־חרוד, כפר יחזקאל, תל־יוסף ובית־אלפא לפני עשר שנים; היא אשר טיפחה בתוך הציבור הזה את הכמיהה הבלתי פוסקת לשטחי־יצירה חדשים בחקלאות, להתבצרות בעמדות־השתיה הללו של חיינו הכלכליים, המדיניים והתרבותיים — והיא אשר הפכה להיות לתוחלת ממושכה, שאינה מוצאת את סיפוקה, בשביל אלפי פועלים ונוער חלוצי בארץ ובגולה. ההכרה הזאת אינה ילידת קוניונקטורה חולפת; היא יסודית ונצחית ואינה נתונה לשינויים ע”י שום תנאים פּוליטיים חיצוניים. מקומה וערכה היו שווים בימי שלטון התורכים כבימי הכיבוש הבריטי, לפני הכרזת בלפור ולאחריה, לפני המאורעות והספרים הלבנים והדינים־וחשבונות ותכניות־הפיתוח ולאחריהם. היא המסד והטפחות של מפעל ההגשמה הציונית ואותה הננו מצווים לשוות נגד עינינו, כנקודת־המוצא וכנקודת־המטרה, בכל עת ובכל התנאים שאנו נתונים בהם.

לשם זה בלבד ראוי כבר מאורע זה של מלאות עשר שנים להתיישבות בעמק כי ייקרא עליו מועד גם בימים הקשים הללו. לא לשם סיכומים, מתיחת קוים ומנין הכיבושים הגדולים במשק החקלאי ובענפיו — זה אולי מוקדם עדיין — אלא לשם הדגשה מחודשת ונוספת של דרך הציונות המהימנת ודרכו של העובד העברי בתוכה. לפני עשר שנים, אחרי המאורע של תרפ“א, מצאה הציונות ומצאה תנועת הפועלים בא”י את תשובת־המשקל למזימת ההשמדה והעקירה מצד המסיתים והפורעים. לא תשובה לאחרים, אלא תשובה לעצמנו; ולא תשובה לשעה ההיא בלבד, אלא תשובה לתמיד. בטרם עברו חמשה חדשים מהמאורעות והרציחות של מאי, בעצם ימי המצוקה הפּוליטית, הפסקת העליה, ההכבדות על קנית הקרקע ודין־וחשבון צורר, עלו אנשי נהלל ואחריהם אנשי עין־חרוד, תל־יוסף, כפר־יחזקאל ובית־אלפא על אדמת העמק השוממה והשטופה ביצות וקדחת ותקעו בה יתד להתיישבות של מאות משפחות עובדות וליצירה משקית רבת ענפים ושופעת תנובה.

הם לא היו המתיישבים הראשונים בעמק־יזרעאל, קדמה להם בעשר שנים עלית מרחביה ותל־עדשים; בחגיגה בנהלל ציינו את העובדה הזאת מתוך הערצה לראשונים, לגבורת הכיבוש שלהם ולסבלו — אבל בתולדות התקופה החדשה של הציונות מאחרי הכיבוש הבריטי, הרי העליה לעמק־יזרעאל באלול תרפ“א, היא המפעל היחידי שהיה בו משום התפרצות נועזה לקראת מעשה התיישבות רחב־מידות. זה היה מרד נגד הקפאון וחוסר־המעשה בציונות, זאת היתה אינוַזיה של בנין, שלא בהסכמת המוסדות המיישבים או רק בהסכמה מאונס, ללא תקציב וללא פרספקטיבות תקציביות; עלו ונטו אוהלים והקימו צריפים, נעצו מחרשה באדמה והעמידו את ההסתדרות הציונית בפני עובדה, הכריחו אותה למאמצים ולהתחייבויות. זה היה בניגוד לעצלות־הלב והמחשבה ששררה במוסדות הציוניים. אף המתיישבים הפקירו את עצמם מראש לשנים ממושכות של סבל ומחסור, של “תה” בלי תה ובלי סוכר, של סלט־בצלים בלי שמן ובלי חומץ ולפעמים גם בלי מלח, של צמצום הצרכים והסתפקות במועט שבמועט. אבל כאשר משקיפים עתה מעל הגבעה הסמוכה לנצרת על העמק המתגלה ורואים אותו זרוע נקודות ישוב עבריות, עשרים ושש נקודות, על האדמה הזאת שעוד לפני עשר שנים נמצאו עליה שני ישובים קטנים ומדולדלים, וכאשר רואים איך שינתה האדמה הזאת את דמותה, איך פסקה לשבות את שבתות השממה שלה, וכשמסתכלים להתפתחות הענקית של המשקים אשר נוסדו אז, לגנים העמוסים פרי מגדים, לרפתים המלאות פרות שופעות חלב, לחצרות המלבינות כשלג מהעופות הגזעיים הלבנים, ולהבדיל בין החי והמדבר, לבתי־הספר והגנים המלאים ילדים קטנים ונוער בוגר, וכשרואים איך הישוב הארעי הולך ונהפך לקבוע, איך שנעלמים לאט לאט הצריפים הרעועים ובמקומם צומחים בתי־אבן וביטון — מתבלט ערכו המוסרי, הכלכלי והפּוליטי הכביר של מעשה נועז זה באלול תרפ”א.

אכן, עדיין גדול הסבל ורבה ההתלבטות. משקי העמק ברובם עוד טרם ניתנה להם האפשרות לחיות את חייהם המשקיים המלאים והמבוססים. נהלל בסוף שנתה העשירית יושבת עדיין בצריפים סדוקים, מופקרת להיגיינה לקויה, לריבמטיזמוס ולאינוולידיות שלפני זמנה. תולדות התקציבים ידועות. מלבד זה רבים הפגעים שבידי שמים ובידי אדם. שנות בצורת ועכברים וירידה מבהילה של מחירי התוצרת. ישנם משקים בעמק שלאחר שנתם הרביעית עוד לא הספיקו אפילו להיכנס לתוך המסלול של יצירה משקית מסודרת ומתכלכלים במידה רבה מתקציבי־הספקה. ואעפי"כ עומדות הרגלים לבטח על האדמה הזאת. הפרובלימות המשקיות הקשות והמסובכות תמצאנה להן בודאי את פתרונן מתוך החיים והעבודה, ואף להתיישבות החדשה, בת־הארבע, תגיע סוף סוף השעה שתצא מתוך מצרי ההתחלה אל דרך היצירה. המצוקה החמרית של הרגע, שהיא נחלת כל העולם כולו ובעיקר נחלת החקלאות בעולם, אינה יכולה להעיב אף במשהו את הכיבוש המשקי הגדול ואת הבטחון בדרכו שרכש לו ציבור הפועלים במפעלו ההתיישבותי בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. יתפארו להם דַבָּרֵי הפרדסנות העשירה בחילם ובעוצם ידם. היסודות הנאמנים של המשק הלאומי היו ויהיו תמיד במשק המעורב הבנוי ברובו על הספקה־עצמית של משפחת העובד ולא במשק הבנוי על ניצול ועל אכספורט ועל קוניונקטורות חיצוניות בלבד.

ההתיישבות בעמק יזרעאל היא הכיבוש הפּוליטי, הכלכלי והתרבותי העיקרי של ההסתדרות הציונית במשך עשר השנים האחרונות. במידה שגדלות האכזבות שלנו בפוליטיקה הגבוהה, הולך ומתבלט יותר ויותר הערך הפוליטי היסודי והמבוצר של עבודתנו הריאלית הזאת בארץ. ההיסטוריה המדינית בעולם מקבלת את אישורה מחדש בנסיון האמפירי שלנו. כל פּוליטיקה שאין מאחוריה כוח מציאותי סופה בטלה, וכוח מציאותי איננו חרב ותותחים וציי מלחמה, אלא הוָיה קרקעית, או בנוסח הישן “לא חרב אבירים, כי אם מחרשת האכר”, וצריך להוסיף: גם כל פעולה כלכלית מושרשת אחרת. אילו הבינה זאת התנועה הציונית בראשית התקופה הפּוליטית האינטנסיבית של שלוש־עשרה השנים האחרונות, והיתה מרכזת בזה את כל האנרגיה שלה, אילו הבין זאת העם העברי והיה פועל בהתאם להבנה זו, לא היינו מגיעים לאותן האכזבות שהגענו אליהן כיום, ובכל אופן היינו יכולים לעמוד בפניהן ביתר תוקף וביתר בטחון עצמי. אילו היה לתנופה ההתיישבותית זו של אלול תרפ“א המשך מתאים, ובמקום עשרים ושש נקודות חדשות בעמק, שברובן בלתי מבוססות עדיין ובחלקן דלות ועמוסות סבל של התחלה, אילו במקומן היו לנו מאה נקודות מבוססות ומפתחות את הפוטנציה המשקית המלאה שלהן, כי אז היה מצבנו הפּוליטי, מצב הבטחון שלנו בארץ והיחסים בינינו ובין ממשלת המנדט ובין הערבים הרבה יותר מבוססים. אילו לכל הפחות היינו מסיקים ממאורעות תרפ”ט אותן המסקנות שהסקנו ממאורעות תרפ"א, והיינו עונים שוב על מזימת ההשמדה והעקירה במעשה פוזיטיבי רב, בתנועת בנין והתיישבות מחודשת, היינו אולי ניצלים במידה רבה מן הבלבול והדימורליזציה האוכלת בציונות מבפנים, והיינו מקצרים בהרבה את תקופת המבוכה והתסבוכת הפוליטית הזאת אשר נראית לנו עתה כדבר שאין לו סוף. ברם, זאת היא פילוסופיה של “אילו”, שאין בכוחה לשנות ולתקן את העבר — אבל היא מוכרחה לשנות ולתקן את הדברים כלפי העתיד.

חג ההתיישבות בעמק הוא הקשת בענן, רפלכס של אור באופק הימים הקודרים העוברים כעת על הציונות מבפנים ומבחוץ. אנו מצווים להסביר מחדש לתנועה הציונית את פשר האות הזה ולהגיד לה, כי דרך זו בלבד, דרך הבנין וההתאחזות הממשית באדמת המולדת היא דרך הפדות והבצרון. ישנה נוסחא פוליטית אחת, שהיא עתידה להיות המנצחת על פני כל הנוסחאות והיא עתיקה מאוד ובנלית מאוד, אבל נצחית באמיתותה: “אדמה והתיישבות” — זה המפעל הציוני היוצר והחי, שבו בלבד אנו יכולים לעגן את רצוננו הלאומי והמדיני.

תרצ"א

שמו ותוכנו של אחד ממאמרי גורדון הראשונים, שנדפס לפני עשרים ושתים שנה על דפי הבמה הזאת ושיש בו מקצת קוים פרוגרמטיים לדרכה של תנועת העבודה בציונות ובארץ־ישראל — מתקשרים אל קומפלכס של רעיונות והרגשות אקטואליים מאוד בתקופה הנוכחית. אינני יודע אם יש מי כיום בתוך ציבור הפועלים בא“י שיוכל לקבוע בדיוק את המקור של שלושת הפסוקים בסימני־הבאה, שבהם פותח גורדון את מאמרו זה ועליהם הוא מסב את דבריו: “מה יהיה בסופנו?”… “אנחה כבדה תלויה באויר”… “היאוש מחלחל בלבבות”… הדברים לקוחים כפי הנראה מתוך רשימות שבדפוס, או מתוך מאמרות שבעל־פה, שהיו רווחות באותה תקופה בתוך ציבור פועלי א”י, כפרי האכזבות הראשונות בהתאבקות הכיבוש והיצירה של תנועת העבודה בראשית דרכה, וכביטוי לתמהון־הלב הגדול שהיה כבר אז נחלת מחנה־המגשימים הקטן, כאשר נתגלתה לעיניהם, אולי בפעם הראשונה, התהום הפעורה בין רצון־ההגשמה וחזונה לבין המציאות הסוררת. אבל הדברים האלה עצובים גם היום כבנתינתם והם ממלאים בשוליהם את כל חללה של התקופה אשר אנו חיים בה. מעבר לפרק ממושך של הבלי התחלה וחבלי התפתחות הננו מבקשים גם כיום את התשובה לאותה שאלה עצמה. הננו מעריבים ומשכימים עם “מה יהיה בסופנו” זה, והננו נאבקים מר עם אותה בת־לוויה אפורה הכרוכה בעקבותינו תמיד, ששמה “דאגה” ושצאצאיה הם לעתים קרובות מאוד הספק והיאוש. תגובת ההרגשה על מצבים שונים שבו נתון חליפות מפעלנו הא"י כמעט מראשית היותו עד היום, מוצאת תמיד את ביטויה בבת־אחת בשתי תנועות־נפש השוכנות זו על יד זו באותה כפיפה, באופטימיות ובפסימיות, באמונה ובהרהורי־כפירה — באשר שני אלה הם מחויבי המציאות, וכמו בכל חזיונות החיים הם קיימים ופועלים גם בחזיון זה של שיבת־ציון.

לא קשה הדבר להביא עתה לידי ריקונסטרוקציה את הלך־הרוחות של אז, של לפני עשרים ושתים שנה; לא מעטים מתוכנו חיו את התקופה ההיא באופן בלתי אמצעי. בתולדות תנועת העבודה בא“י נקבע זכרה בשם “תקופת היאוש”. רבים מכובשי־העבודה התיאשו ולא עצרו כוח לעמוד בפני הסביבה המתנכרת, בפני האטמוספירה של שנאה ובוז אשר האכרות האי”ת פגשה בה את הפועל העברי. הפועל לא מצא במציאות הישובית לא הבנה ולא הערכה למאמציו החלוציים ולא ראה להם גמול ומטרה. כל אשר אנו עדים לו כיום בשטח זה של התאבקות, היה כבר, איפוא, לעולמים. יותר מזה: כל הארגומנטציה ודרכי הקיטרוג וההתפתלות האידיאולוגית, כדי להשתמט מחובת העבודה העברית, היו קיימות כבר אז בצורתן המדויקת כמעט של היום. גורדון ברשימתו הראשונה שהדפיס ב“הפועל הצעיר” בשם “תשובת פועל”, משרטט לפנינו, אגב פולמוס, תמונה לקוחה, כמעט לכל קוויה ותגיה מן החיים השוטפים של היום, ומעלה לפנינו את הדמויות החיות שאנו נפגשים בהן עתה בחזית מלחמה זו, אם כי אולי נסבו הדברים אז על אנשים אחרים לגמרי: “הרי מתנגדיהם אומרים — כותב גורדון — אם מפורש או שלא בפירוש, כי הצדק עם הפועלים וכי עבודתם רצויה ונחוצה. הרי אפילו שופטיהם מתוך הקולוניסטים ובכלל מתוך נותני העבודה מוכרחים להתעקל ולהתפתל כנחש בריח בשביל לתת לסירובם לקבל פועלים יהודיים צורה לא כל כך מכוערה, לא כל כך מגונה, לא כל כך בזויה; הרי כל הטענות על דבר “דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים ביחס לנותני־עבודה” (שימו לב לסימני־ההבאה כאן ולהלן, שהם של גורדון — האם לא לקוחים הדברים מן הגליונות האחרונים של ה“בוסתנאי”? — י. ל.) אינן באות אלא מתוך צביעות מגונה ובולטת מצד אלה הקולוניסטים האומרים כי חפצים בלב ונפש לקחת פועלים יהודים, רק… אינם לוקחים (וספרדים ותימנים שאין להם הסתדרות הם לוקחים?) ומצד “אותם הכוחות שבאמת היו רוצים בטובת הפועלים היהודים ובקדמתם ובהצלחתם פה בארץ”, אלא… “שרגשם הוא נגד הפועלים”, כלומר שאינם סובלים אותם” — והלאה בפרק זה: “אינני רואה מקום להצטער אם הפועלים מכירים את ערכם ואינם כופפים קומה בפני התקיפים בעלי האגרוף, אם הם שואפים להגן, עד המקום שידם מגעת, על עניניהם וגם על כבודם וגם על הצדק בכלל, במקום שכל אלה נרמסים ברגלים גסות”. הדברים הם, איפוא, אקטואליים מאוד. מצד זה לא היה, איפוא, המצב שונה אז בהרבה (מלבד בחלק האריתמטי) מאשר היום. מצד זה אותה “האנחה הכבדה” עצמה עדיין תלויה ועומדת באויר גם היום, ואותו היאוש מחלחל גם היום בלבבות, ובאותו “מה יהיה בסופנו” פוצחת היום מקהלה עצומה של אלפי פועלים במושבות, בין אלה שיש להם עבודה ובין אלה המצפים לה לשוא.

ואף־על־פי־כן, פני המציאות היו שונים אז לגמרי; ולכל ההתלבטות הזאת לא היתה אז אותה המשמעות כבדת־הגורל כפי שיש לה בימינו אלה. בתוך מסגרת הפרובלימה של הארץ והעבודה לא היו מתהפכות עדיין כלהט של חרבות שתי השאלות הבולטות ביותר בתקופה זו: השאלה המדינית והשאלה האקטואלית של העם העברי על הרקע הכללי של מאורעות העולם. הקומפּלכס המדיני בזמן ההוא לא הופיע כמעט כגורם ריאלי, ותפש רק מקום קטן מאד בפרובלימות התקופה. אחרי ששקעו הנסיונות הראשונים של הרצל להעמיד את התנועה על השטח הפוליטי הבין־לאומי ולכבוש לה ע“י תנופה דיפלומטית רחבת־מידה בבת־אחת את המסגרת המלאה של הגשמה, התכנסה הפרובלימה הזאת כאילו לתוך הקונכיה של הזמן, שלא היה מוכשר בכלל לתזוזות פוליטיות גדולות. העולם שקט אז על צורות משטרו הקפואות ועל יחסיו המדיניים הגלויים. “המהפכה במזרח” לא היתה עוד אקטואלית, המלחמה העולמית היתה עוד רחוקה, לכל הפחות להלכה. התנועה הסתגלה לאט לאט לפרוצס של אינפילטרציה, להעמדת הדברים על כוחה הפנימי, ובידה עלה אפילו לסלול לעצמה דרכי פעולה בתוך משטר פוליטי פרא ורקוב, ולהתפתל בהצלחה בין המכשולים ששם בפניה המשטר הזה. הצפיה לתמורות לא היתה גדולה ביותר ואף לא היו לה נקודות אחיזה ממשיות. אבל במידה שהיה כוח־מתיחה פנימי לפעולת בנין ולכיבוש עמדות ריאליות בארץ, לא הורגש כל כך מעצור רציני מבחוץ. אפשר היה לעלות לא”י גם עם הפתקא האדומה, אפשר היה לרכוש קרקעות גם בשעה שהיו נאלצים לכתוב את הקושנים על שמות פיקטיביים, אפשר היה לפתח לשון ותרבות עברית גם בלי זכויות רשמיות מיוחדות לכך, אפשר היה להניח יסודות להנהלה עצמית גם בתוך הסדר של חוקים נושנים ופרימיטיביים.

אף השאלה האקטואלית של העם העברי בגולה לא עמדה אז בפני תנודה של הכרעה, לצד בנין והתחדשות לאומית בא“י מעבר מזה, ולצד תהום של התנוונות וכליון מעבר מזה, באותה המידה שהיא עומדת כיום. נחשול הפרעות ברוסיה שקע. סכנת כליה אקטואלית לא היתה צפויה ליהודים. הגילויים של אנטישמיות, של “שנאת עולם לעם עולם”, לא היו מפרישים עדיין סמים צורבים וממיתים כאלה שהם מפרישים היום. עוד לא כל הדרכים הובילו לציון. דרכי העולם היו פתוחות עוד בפני “היהודי הנצחי” — ומחוץ לפרספקטיבה ההיסטורית ולאחריות ההיסטורית, היו ברירות רבות גם בידי הדור היהודי הצעיר וגם בידי מצוקי־הכלכלה שהיו נאלצים להמיר את ארצות מגוריהם בארצות אחרות, ברירות שלא היה בהן אמנם כדי לשנות במשהו את פני ההוויה העלובה של יהדות הגולה, אבל לא היה בהן בזמן ההוא גם משום התגרות בגורל. המתיאשים מבין כובשי־העבודה בא”י, שהשליכו אחרי גום את המעדר מתוך ג׳סטה פטטית, יכלו לקוות לכל הפחות למצוא פתרון אחר לשאלתם האישית. את חוסר ההתקדמות ואולי גם את חוסר ההתחלה הראויה לשמה בבנין ובהתיישבות אפשר היה לזקוף עוד על חשבון “נעלי הילדות” של התנועה. בכל אופן לא חלה עדיין הארץ תחת כפות הרגלים, לא געשה ולא חישבה להשמט; ממארב הזמן עוד לא הגיחו דמויות האימים המאיצות. התנועה ספרה עוד את עשר השנים הראשונות מתקופת ההגשמה שקבע הרצל ברומן האוטופי שלו “אלטנוילנד” והימים והשנים אז היו פשוט ימים ושנים קלנדריים בלי אותו הנפח הנוסף שקיבלו בימינו אלה. היתה עוד שהות אובייקטיבית, אפשר היה לומר עוד: “סע לאט — תגיע מהר!”

אולם מעבר לתמורות האובייקטיביות הללו במציאות הארץ־ישראלית ובמציאות היהודית בגולה, הרי הפרובלימה היסודית של הציונות, זו שהתחדדה כיום עד לידי טרגיות מחרידה, היתה קיימת כבר אז במלוא תוכנה המהותי. שרשי הפרובלימה הזאת לא היו נעוצים מעולם, כשם שאינם נעוצים גם כיום, בסיבות חיצוניות; הם לא היו נעוצים גם בחזיונות הבודדים של סטיות וכשלונות. הם היו נעוצים תמיד ונעוצים גם כיום בקוצר־היד הכללי, באותה ההתאבקות שבין הרצון והיכולת, בין המטרה הגדולה והמציאות הפעוטה והזחלנית, אשר הרצון והמטרה יוצאים ממנה תמיד וידם על ראשם.

גורדון היה הראשון שחדר לתוך כבשונה של פּרובלימה זו ועמל להעמיד אותנו על ההכרה שבהתנגשות הזאת אין שאלה כמותית בלבד, כי אם בעיקר וקודם כל שאלה איכותית. בטרמינולוגיה הֶגֶלית־מרכסית אפשר לנסח את זה, שבמציאות ההיסטורית שלנו הרי הסכימה הדיאלקטית אינה ב“היפוך הכמות לאיכות” אלא ב“היפוך האיכות לכמות”. גורדון לא היה מצוי אצל מתודים מודרניים בדרכי המחשבה ובדרכי ההגיון הדידוקטיבי. הוא לא היה תלמיד של שום אסכולה פילוסופית או סוציולוגית. הוא יצר לו בעצמו את כלי המחשבה שלו; לפיכך לא התבטא מעולם בהגדרות מדויקות, וערם מסביב לרעיון מרכזי אחד המון מטפורות ואסוציאציות, שכולן נובעות מרעיון מרכזי זה וכולן שבות אליו. והרעיון הוא: הציונות בטרם שהיא יכולה להיות הכרה פוליטית או הכרה כלכלית־פוליטית, מוכרחה היא להוכיח ע“י מנוף נפשי גדול, את רצונה למהפכה פנימית, שהוא קורא לה בדרך כלל “התחדשות”. בזה הוא מעתיק באמת את קוטב השאלה לשטח אירציונלי לגמרי. כל אשר הוא מוסיף על זה בשטח של יחסים אתיים וקוסמיים, של “עם־אדם”, של ה”אדם והטבע", של “עם עובד” — הם רק תיאורים וכינויים לסובסטנציה הרעיונית הזאת, שאפשר לנסח אותה בנוסחא עוד יותר קצרה: הציונות בטרם שהיא יכולה להיות (ולא בטרם שהיא) תבונה וחשבון — היא מוכרחה להיות רצון ואמונה. במאמרו “פתרון לא רציונלי” הוא משרטט את הקונטורות של הרעיון, אשר אחרי כן הוא הולך וממלא אותן במשך שנים רבות. הוא כותב בין השאר:

“שמעתי אומרים: ה”אם אין אני לי מי לי" לא הראה כוחו, עכשיו הגיעה השעה הנוראה של “אם לא עכשיו אימתי”… לא הראה כוחו — לא יכול היה להראות, כי העיקר חסר — ה“אני”. מה שקוראים היום ה“אני” הלאומי, אינו אלא חצי הכרה של חולה, אינו אלא ערבוביה גלותית, אי־טבעית, תערובת של “אני” גלותי עם “אני” מתורגם משל אחרים ועם “אני” מתוך ספר. — — — כי את ה“אני” של התחיה אין לבקש במהות היהדות הישנה — ואין צורך לאמור כי אין לבקשו מחוץ ליהדות — כי אם בעתיד, כי עתיד הוא לבוא לידי גילוי מתוך התחיה עצמה. אין כל פלא כי אין העם מתעורר לכל הקריאות שקוראים, אם קוראים לו, לא בשמו הנכון וכו' וכו'.

“אם לא עכשיו — אימתי?”

השאלה הזאת יש לה כוח אך במקום שאין “אני” כאן. אם אין “אני” כאן — הכל כאן מכל מקום. אמרו מה שתאמרו: גורלנו נמצא בידי אחרים ותלוי במהלך חייהם רק במידה שאנחנו משלימים עם הגלות (אפילו בא"י), במידה שאנחנו חלק מהאורגניזמוס המדיני של עם זה או אחר. אולם במקום שיש רצון להגאל, להיות לעם חי, לבריה בפני עצמה, אין הרצון וכוח מעשיו תלוי בדעת מי־שהוא, לענין זה מרכז הכובד בנו ולא מחוץ לנו. הרוחות המתרגשות בחוץ יכולות אמנם להחיש או לעכב את גאולתנו, להמעיט או להרבות יסורינו, לשלול ממנו פחות או יותר קרבנות, כמו שקוראים להם, במובן זה עלינו בודאי להתחשב עמהן. אבל לחזק או להחליש את רצוננו או להכחיד את כוח מעשיו אין אונים הן. רצה ישראל להתקיים בתור חטיבה בפני עצמה בתוך כל הרדיפות היותר אכזריות שבעולם במשך קרוב לאלפים שנה — ויתקיים! וכל כוח שבעולם לא יכול להכחיד או להכניע את רצונו. ומי יעיז להחליט, כי להתקיים בתוך תנאים נוראים כאלה כל כך הרבה דורות היה דרוש פחות כוח מאשר לשוב לתחיה שלמה ולהגאל בזמן הזה? מי זה יעיז להחליט כי בזמן הזה אין ישראל יכול לרצות? מי שלבו חי, מי שלא מת בקרבו הכוח הגדול של הצער, הכוח של ים היסורים, שסבל עם זה שהוא אחד מבניו — הוא ידע וירגיש כי עוד עם זה יכול לרצות. את רצונו צריך רק לעורר, כלומר צריך לתת מקום ל“אני” שלו שיבוא לידי גלוי".

ולהלן הוא הולך ומסביר כי רצון אין פירושו תנועת רצון ושאיפה בלבד, כי אם “תנועה חיה של גוף חי אשר התנועה המיכנית באה אצלו בבת אחת ובמידה אחת עם התנועה הרצונית”, שכל זה מכוון לא לשם אידיאה ושאיפה, אלא לשם החיים ויצירת החיים, שזה מוכרח להיות פרוצס אחד זהותי, המפרה את עצמו מתוך עצמו.

העתקת השאלה והתשובה על השאלה לשטח האירציונלי, אין פירושה עדיין העתקתה לשטח האבסטרקטי. אחת הסיבות העיקריות שגרמה כשלונות גדולים ופטליים לתנועה ולמפעל מונחה אולי בזה שקשרו אותן יותר מדי אל המידות והמתודים הרציונליים של הזמן ושל מדעי הזמן. אנחנו משתוממים לפעמים, איך אנשים מן החוץ, אפילו אלה המתייחסים בדרך כלל באהדה ובחיוב למפעלנו, אינם מסוגלים בכל זאת לחדור לעומק הבנתה של מהות הפּרובלימה שלנו, ובאותו זמן גם אנו בעצמנו מסיחים לעתים די קרובות את הדעת הימנה. רק בשעות נדירות מאוד אנו נזכרים פתאום כי המקרה שלנו הוא מיוחד במינו, שאין לו דוגמא ונסיון בשום תנועה לאומית בעולם, שאין לו דוגמא לא בסוציולוגיה, לא בהיסטוריה המדינית, לא בהיסטוריה התרבותית ואף לא בהיסטוריה הכלכלית — וכל המפתחות העשויים לפתוח דלתות של פתרון למקרים שיש להם נסיון ודוגמא, מתבדים בהחלט כאשר מגישים אותם אל חור המנעול שבדלת שלנו. בהזדמנות אחרת, לצרכי הסברה כלפי חוץ, שורטטו כאן באופן סכימטי הקווים היוצאים מן הכלל של המקרה שלנו וכדאי לחזור עליהם גם לצרכי הסברה כלפי פנים: העולם מכיר ויודע עד היום רק נוסחא אחת של תנועה לאומית: עם וארץ נכבשים ע“י שלטון זר ועם וארץ משתחררים משלטון זר. לעתים קרובות אין תמורת גורל זו מכניסה אפילו שינויים יסודיים בחיי העם. נקודת הכובד מונחה בעיקר בביטוי הפורמלי: על המצודה או על בית־השלטון מתרומם דגל הכובש או שהוא יורד ובמקומו עולה דגל העם החפשי. כאן הפרובלימה היא פשוטה, התמורה אינה חלה באוכלוסין של הארץ אלא בשכבה העליונה של השלטון. אלה הם דברים שאינם מוכרחים להיות נחתכים תמיד ע”י מרידה לאומית, ובקוניונקטורות פּוליטיות ידועות אפשר לשחרר עשרות עמים וארצות בשרטוט קולמוס אחד, כפי שזה היה במוצאי המלחמה העולמית. ההיסטוריה אינה יודעת, מלבדנו, עם בלי אדמת מולדת. היא אינה יודעת מהפכה כזאת: עם המקבץ ושואף לקבץ את פזוריו מחמשת חלקי התבל והולך מן ה־x אל המרכז, במקום שדרך כל העמים היא להיפך, מן המרכז אל ה־ . היא יודעת נדידות עמים, מחנות של כובשים אשר שטפו ועלו כנחלים פורצים על ארצות לא להם, שדדו, רצחו, החריבו תרבויות של דורות; אבל היא אינה יודעת עם שב אל אדמתו שניתק ממנה לפני דורות רבים, שב לא במלחמה ולא בשאיפה של שלטון והשתלטות על עמים זרים; בא במעדר על השכם במקום קשת וחצים ורובים, בטרקטורים לחרישה במקום אילי ברזל וטנקים להריסה. ההיסטוריה יודעת הגירת המוני אנשים וחלקי עמים שלמים מארצות של לחץ כלכלי אל ארצות של רווחה כלכלית; היא יודעת בהולי־זהב, מחפשי אלדורדו, להוטים אחרי שטחי אדמה פוריים ורחבי ידים, אחרי שדות מרעה שמנים שאין להם גבול, אחרי אוצרות טבע המעשירים את בעליהם, אחרי עבדים וכוחות עבודה זולים; אבל היא אינה יודעת “עליה” לארץ שוממה למחצה וצחיחה, שמשקיעים בה הון ועמל אין קץ כדי להוציא ממנה אחרי כך לחם עוני.

אפשר להוסיף על זה כהנה וכהנה. למקרים שההיסטוריה יודעת אותם, יש לה גם מתודים מנוסים ההולמים את המקרים האלה במידה זו או אחרת; למקרים שאין היא יודעת אותם, אין לה מתודים כאלה, וצריך ליצור אותם מתוך גישוש ונסיון בשטח המיוחד שלהם. הרצון לרתום את עניננו אל “פרוצסים” כלליים ושכיחים של התפתחות או של טנדנציות־התפתחות, בין שהוא בא מצד דוקטרינירים מן השמאל הקיצוני ובין שהוא בא מתוך הלך־הרוח והמחשבה של הבורגנות הציונות — הביא ומביא בלי הרף לידי סירוס תוכנה וכוונתה של הציונות. על ברכיו נולדו הריביזיוניסטים, זה הסירוס הפּוליטי, הבנוי כולו על חיקוי חיצוני, על מיתודים שאין להם שום נקודת־מגע אל הפרובלימה שלנו ואל דרכי פתרונה. על ברכיו נולד האיקונימיזם של רנטביליות ושל רינטה, של “האיניציאטיבה הפרטית” והאכרות ארץ־הישראלית, של העתקת צורות חיים כלכליות נושנות מן הגולה אל אדמת א“י; של ניצול, עבודה זולה, הפקרות וכו׳ וכו׳. על ברכיו עוצב זה הפרצוף המעוות של הציונות הכללית בתקופה זו, שבשבילה א”י שוכנת אי שם במרחקים, ו“היא הולכת ונבנית על אף הכל”; שצריך, כמובן, גם לסייע לה, “לתמוך” בה, שכדאי אולי גם לעשׂר למענה את התבן, שצריך “להלחם” על הסטטוס הפוליטי שלה, שצריך “לתבוע”, “לדרוש”, “ללחוץ” — אבל בכל זה אין אף שמץ של לחלוחית חיונית, כל זה איננו ממלא את רוחה ואת נפשה ואת רצון חייה ואינו משמש לה אלא מעין חפץ לאימוציות הציבוריות שלה, שאין לה הזדמנות אחרת להביא אותם לידי שימוש. כל המבוכה הרעיונית כיום בציוניות, כל האנמיה הרוחנית שלה, כל האטומיזציה, הפירור והפילוג, כל אותה הדעיכה כנר שאפס בו חומר הדליקה — כל זה מקורו בהיסח הדעת או באי־הבנת מהותה היסודית של הפרובלימה ובהרגל להשתמש בהערכתה ובבקשת דרכי פתרון בנוסחאות שאולות ותלושות ובמתודים מזוייפים. כל הדלות הזאת שאנו שקועים בה כיום איננה סיבת הקושי והכשלון אלא התוצאה שלהם. בובר אמר פעם: “כסף זה פסיכולוגיה”, הוא אחד מאבני־הבוחן של כליות ולב אצל עם; וכשאיננו בשעה שהוא נדרש, זהו אות שאין בעם הזה לא רצון ולא אמונה במפעל שלו הוא נתבע ושבשמו הוא דוגל. אין לחשוב כלל שישנה וכי יכולה להיות תקנה למצב הזה בתוך הנתונים הקיימים. המצב הזה איננו עלול להשתנות במהותו, לא בכוח איזה מנוף פוליטי חדש ולא ע“י הנסיונות להזיל שוב מעט כסף מכיס העם, בדרך זו או אחרת, אם ע”י ארגון המעמד הבינוני ועידוד האיניציאטיבה הפרטית ואם ע“י מאמצים נוספים לטובת הקרנות הציוניות המשועבדות מראש למשך שנים לתשלום שטרות והתחייבויות קודמות, ושגם בלעדי זה אינם עשויים לקדם אותנו אלא בצעדי שבלול. לתקן את המצב הזה אפשר יהיה רק ע”י יצירת מנוף נפשי חדש, אשר ישנה מיסודה את כל פרשת היחסים הפנימיים בין העם ובין תנועת שחרורו.

“פתרון לא רציונלי”. עלינו לשוב עתה לרעיון יסודי זה של גורדון, אם כי השעה די מאוחרת ואנו מטופלים למעלה מראשנו בפרובלימות ובמכאובים שוטפים התובעים אולי פתרונות רציונליים דוקא. אבל אנו עלולים להסתאב לגמרי וללא כל תקנה בתוך המצוקה של “חיי שעה”, אם לא נדע לפרוץ דרך ליצירת תנועה בעלת איכות חדשה, אשר תהיה נושאת הרצון והאמונה של הציונות ותוציא מתוכה גם את כוחות הפעולה הריאליים להגשמתה. התנועה החלוצית נועדה להיות תנועה כזאת מתחילתה. היא היתה והנה בעצם נושאת ה“פתרון הלא רציונלי” הזה — אבל היא לא הצליחה להיות יותר מאשר זרם חם קטן בתוך ים־הקרח, שלא רק שאין בכוחו להמס את קרחו של הים אלא הוא עצמו עלול גם לאבד בתוכו את חומו. הציונות אינה יכולה להתגשם בלי תנועה עממית, השופעת אמונה, התלהבות ומסירות, הרואה בהגשמה זו את גורלה הבלתי־אמצעי ואת יעודה ההיסטורי גם יחד; תנועה אשר הרעיון הציוני הפך להיות למיתוס בחייה, לכוח מניע גדול ולמקור של אנרגיה מחודשת, ואשר ברצונה העז ובנכונותה המוחלטת היא בוקעת לה דרכים ויוצרת את המציאות שלה למרות כל המכשולים החיצוניים שעל דרכה ומסביבה. כמובן, לא פרזה, לא רומנטיקה שדופה, לא פּתוס־של־גבורה נבוב, לא הזיות משיחיות, כי אם חינוך עצמי לאחריות, לנאמנות וליכולת של הגשמה. המומנט הנוכחי בחיי העם העברי ובחיי העולם מוכשר אולי יותר מבכל שעה אחרת ליצירת תנועה כזאת, תנועה של “ציונות חלוצית” ולא “חלוציות” בתוך הציונות בלבד, תנועה הניזונה מתוך עצמה, מתוך הטרגדיה של העם, מתוך תחושת הגורל שלו ומתוך רצון החיים וההתחדשות.

בתשובה על השאלה “מה יהיה בסופנו”, לפני עשרים ושתים שנה, לא פתח גורדון את המְזָוֶה כדי להוציא משם את כוס התנחומין ולהטיף ממנה טיפות על לבות המיואשים, אלא ניסה לפתוח פתח להבנת השאלה ולדרכי פתרונה מבפנים, קודם כל מבפנים, בלי קשר עם המסיבות החיצוניות, שאף הוא לא התעלם מהן אז ובודאי שאין אנו יכולים להתעלם מהן כיום. אבל עד כדי הרגשת חיכוכן של המסיבות החיצוניות הללו, ועד אשר באים בכלל בהתנגשות רצינית עמן, יש עוד שטח ענקי בשביל מתח הרצון העצמי. על אותה שאלה עצמה המנקרת כיום, בצורה פי כמה יותר חריפה, במוחות רבים, רבים מאוד, אין תפקידנו לתת תשובות משקיטות ומרגיעות ואין תפקידנו להשיח את כל הדאגות ולענות על כל הספקות — כי אם להיפך, להפוך את היאוש ואת הספיקות והדאגות הללו למקור פורה ומפרה. התשובה אינה מתמצה ע"י השיגרא של תביעה סתם: הרבו עליה, הרבו כספים, הרבו עבודה, הרבו התיישבות — באשר תנועה כמו שלנו לא יכולה להיות בבחינת חבית שמברזים מתוכה מידות ומשורות, יותר קטנות או יותר גדולות, אלא בחינת מעיין נובע ומזנק, המריק את שפעו ללא מעצור. אין אנו יכולים לבוא לעם העברי לא בהבטחת רווחים גדולים, לא בהבטחת תשועות פּוליטיות, לא בהבטחת כוח קליטה כזה או כזה של הארץ, ואף לא בבטחונות בכלל — כי אם בבשורה ובאות למציאות יותר נעלה, וזה מוכרח להספיק אצל כל עם שנועדה לו בכלל עוד עדנה בהיסטוריה, למען יקום ויאמר: הנני מוכן!

תרצ"ב

1932

היום הזה שנתקדש להיות יום הפגנת אחדותה ורצונה המלוכד, העשוי לבלי חת, של תנועת הפועלים הבין־לאומית במלחמת שחרורה, משמש בשנים האחרונות יום חשבון הנפש על פירודה הפנימי ועל מבוכתה הגדולה והקשה של התנועה הזאת. זה אסונו של העולם כולו, לכל מעמדותיו, ולא רק אסונה המעמדי של תנועת הפועלים בלבד, ששעת חילוף המשמרות מצאה את משמר העתיד בלתי מוכן עדיין לתפקידו, ובעצם התקופה הזאת שבה הולכת ומתאמתת הפרוגנוזה של חוזי ויוצרי הסוציאליזמוס בדבר התמוטטותו של המשק הקפיטליסטי מתוכו, נתונה תנועת הפועלים במצב של חולשה שלא ידעה דוגמתו עד היום. מחוסר יכולתו של הפועל להיות המכוון והמוליך את פרוצס התמורה אל תעודתו, הוא עצמו מושלך תחת גלגלי הפרוצס הזה, שגורר עמו אולי לתקופה ממושכת אנרכיה כלכלית ומדינית רבת סבל ומצוקה.

אין עתה איש בעולם, גם בין מנהיגי הרכוש ועושי דבריו, אשר לא יודה בפשיטת רגלו של המשטר הקיים. הוא הולך ונחנק בתוך שמנו ומסתאב בתוך שבעו. הוא היה לקללת טנטלוס בשביל העולם, אשר אסמיו מלאים בר ומחסניו גדושים תוצרת — ומאות מיליוני בני אדם מופקרים בו לרעב ולהתנוונות. כל נצחונותיו היו לו לרועץ. הוא קורס תחת כיבושיו הטכניים הגדולים ונשבר תחת משא כל־יכולתו הכביר והעצום. אין איש מאמין יותר באפשרות הצלתו. האמצעים שאוחזים בהם עתה אינם יותר אמצעים להצלת המשטר ושיטת המשק הקפּיטליסטי, אלא בבחינת מנוסת עכברים מן הספינה המטורפת ונסיון של כל חלק וחלק להציל לכל הפחות את נפשו על חשבון אבדן נפשו של השני. אותה “הברית הכלכלית הקדושה” של העולם הקפּיטליסטי, שעוד לפני זמן־מה היתה נראית מוצקה ויציבה, נתונה עתה בפרוצס של אטומיזציה מוחלטת, וכל פרודה ופרודה מסתובבת על צירה האיגואיסטי ונתונה רק לדאגה יחידה, איך להחזיק את עצמה על פני השטח, יהא גם במחיר חורבנו של העולם כולו. מה שקראו לו מקודם בשם “התחרות חפשית” הפך להיות היום להתחרות משמידה, מיואשת וקשיחת לב שאין לפניה לא רחמים ואף לא תבונה וחשבון ושסופם של כל המשתתפים בה לכלות את עצמם מתוך מלחמה הדדית כמו הגלדיאטורים בזירה.

הויכוח של תנועת הפועלים העולמית איננו יותר ויכוח בינה ובין המעמד שעמו היא נתונה במלחמה. אין צורך להוכיח יותר את העושק ואת האוון שבמשטר הכלכלי הזה, הוא מכריז על עצמו בכל יום ובכל שעה ברבוא רבבות גילויים של הרס וחורבן; אין צורך להוכיח יותר שזהו משטר רקוב — הוא חורק בכל פרקיו ובכל בריחיו, מתפקק בכל חוליותיה ורקבונו פורץ מבעד כל מעטה הטיח שלו. כל התורות שנוצרו במשך מאה וחמשים השנים האחרונות כדי לבסס את צדקת המשטר הזה באידיאה, בסוציולוגיה ובכלכלה, כדי להוכיח את הכרחיותו, את טבעיותו, את היסוד־עולם שבו — כל אלה צונחות היום כמו חישוקים אכולי חלודה מעל חבית מתפוררת. אין צורך יותר להניף מחדש את המנוף התיאורטי הגדול כדי לחשוף טנדנציות של התפתחות ולקבוע פרוגנוזות של העתיד. העתיד ישנו כבר, הוא הווה. מה שפעל עד עתה במסתרים, אשר אפשר היה לשער אותו רק בדרך של היפותיזות, או להרגיש בו בקרני מישוש דיאליקטיים — הנהו עתה חשוף וגלוי בכל פרטי התהוותו. התמימים ובעלי האונאה העצמית, אשר חושבים ואומרים שכל זה אינו אלא מקרה, שנתקלקל איזה בורג צדדי במכונה, ועם תיקונו יוחזר הכל ליושנו — הולכים ואופסים מעל במת הנבואה הכלכלית והמדינית. אין צורך, איפוא, להמשיך בשטח זה את הויכוח. גם הפתוס וכוח־הקליעה של הסיסמאות המלחמתיות כלפי חוץ, שכוונתן היתה תמיד להטיל את חיצי־האמת בפני השקר המתחפש — נעשו מיותרים וחסרי טעם ותועלת, אחרי שהשקר נעשה כה גלוי וצועק לשמים. תנועת הדם והנפש מסוגלת להוליד פתוס כדי להטיח, למשל, את המילה “תליין” בפני ישועי מתחסד ורב מזימות, אך אין היא מסוגלה להוליד שום פתוס כדי לקרוא “תליין” באזני תליין.

אולם הויכוח והפתוס האלה, שנעשו מיותרים כלפי חוץ ושהיו צריכים באופן טבעי לפנות את מקומם להתאזרות און רצינית של תנועת הפועלים, כדי להעמיס על עצמה את האחריות המלאה לגורל המשק והמדינה ולגורל התרבות האנושית, הפכו להיות לסם הורס ומפורר מבפנים. המבוכה האידיאולוגית האיומה, המלחמה הפנימית, חוסר־האונים וחוסר־הכשרון — מנחילים לתנועת הפועלים בשעת־מבחן זו כשלונות אחרי כשלונות במקום הנצחונות שנועדו לה בתנאים האובייקטיביים של התקופה. משני קצותיה היא אכולת בגידה, מקצה אחד קומוניזמוס דיסטרוקטיבי ומקצה השני פשיזמוס דיסטרוקטיבי ובתוך, בתוך, — התאבקות בלתי פוסקת בין רדיקליזמוס עקר ובין רפיון אופורטוניסטי, שמקורו, בשורה הראשונה, בתפקיד שרואה לעצמה תנועת הפועלים בארצות שונות להציל את המשק ואת המדינה מפני הסכנות האורבות להם משני הקצוות ובמידה לא מעטה גם בפחד להפסיד את הכבלים… זאת היא דמותה של התנועה בשעה זו. זהו המקור לשיתוק כוחה וכשרון פעולתה, לחוסר אונה לעצור בעד גלי הריאקציה הפורצים ועולים, לחוסר יכולתה לקצר את תקופת המעבר למשטר כלכלי ומדיני חדש, ולהמציא פתרון למצוקת הרעב לעבודה והרעב ללחם שהולכת ומקיפה מיום ליום המונים יותר ויותר עצומים, ולבסוף לקוצר ידה להסב מצד אחד את סכנת המלחמה העולמית החדשה והמתרקמת בגלוי ובסתר והעלולה לפרוץ במראות איומים של הרג והשמדה שעוד לא ידעה אותם ההיסטוריה האנושית, ולמנוע מצד השני את תגבורת כוחות הבגידה בקצוות, על המלחמה האזרחית המרה הכרוכה בה ועל צורות־מעבר חדשות של ארגון משקי ומדיני אשר תגרורנה עמן בודאי תקופות של טירור, של דכאון ושל סבל מוגבר לתנועת הפועלים ולהמונים בכל הארצות.

* * *

תנועת הפועלים העברים בא"י, היא אולי תנועת הפועלים היחידה בעולם אשר דוקא בתקופה הזאת שבתוך הסוציאליזם הבין־לאומי מתגברים הכוחות הצנטריפוגליים המפוררים, התגברה היא על הפירוד הפנימי שהיה קיים במשך שנים, ויצרה את המחנה המאוחד והמלוכד ברוב מנינו ובנינו. עובדה זו הצילה אותנו בלי כל ספק מכמה וכמה כשלונות ואסונות נוספים שהיו צפויים לנו בשנות הזעזועים והמצוקה הקשות שעברו עלינו ממאורעות אב עד היום. קשה לתאר מה היה גורל מצבנו כיום, אילו נוסף על ההתנקשויות המדיניות החיצוניות, על חזית האיבה ומזימת ההשמדה שעבודתנו מוקפה בה בארץ, ועל הפירוד וההתנוונות האיומים בתוך התנועה הציונית, אילו נוסף על זה היה נמשך גם הריב הפנימי והיה נבצר מאתנו להקים חזית מאוחדת של אחריות ופעולה.

אכן, גם החזית שלנו איננה שלמה עדיין, גם בקצוות שלנו ישנם חלקים מפוררים, הרי סכנות והכשלות לא מעטות. בין החלקים האלה אין אנו חושבים, כמובן, את קן־הבגידה שבנו לעצמם שליחי הקומאינטרן בא"י, אשר נותנים את ידיהם לפורעים ולמשסי־הפרעות ורוקמים יחד עם האפנדים הערבים מזימות הרס והשמד על המפעל הציוני ועל מפעלו של מעמד הפועלים בארץ. אלה אינם באים בקהל תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, הם אויביה הגרועים ביותר, פרובוקטורים שכירי־חוץ וחסרי מצפון, נרגנים מסכסכים ושואפי־דם. עמם אין לנו שום מסגרת של שיתוף מעמדי או לאומי — ואנו מצווים לעקור את השפעתו של זרע צפעוני זה, המהווה סכנה מתמדת לעבודתנו ומחלל במעשיו ובתכסיסיו לא רק את מחשבת השחרור של תנועת הפועלים, אלא גם את שארית האהדה שיכולה להיות אצל מי מאתנו לאותו מפעל הבנין ברוסיה, שבשמו, כביכול, הם מופיעים ומדברים. עמם אין לנו שום חשבונות — מלבד חשבון אחד ויחידי: לבער את הרעה מן הארץ, לשבר את זרוע־הרשע שלהם, לעשותם בלתי מסוגלים להזיק ולהציל מחרמם את פירורי הנוער המתיאש, המבקשים מפלט למרי־נפשם במחניהם.

אולם ישנם חלקים שהם עצם מעצמותיה של התנועה ובשר מבשרה, הנקלעים בתוך סתירות אידיאולוגיות ושוגים בתוך קונצפציות לאומיות וסוציאליות נבוכות. הכוונה היא בשורה הראשונה ל“שומר הצעיר”, לאותה תנועה בעלת סגולות תרבותיות חשובות ובעלת כשרון חינוכי, שנתנה לא“י ולתנועה החלוצית בגולה כוחות נעורים רבים וחשובים, שאין להטיל ספק בנאמנות הציונית והחלוצית של חבריה בשדה הבנין וההגשמה בארץ — אבל אין גם להטיל ספק בתוצאותיו המרות של החינוך האידיאולוגי שלה, העושה את הנאמנות הזאת מחוסרת שרשים והיא נעקרת על נקלה עם כל רוח אכזבה מצויה והופכת להיות כוח מתעתע והורס גם לתנועת “השומר הצעיר” עצמה וגם לתנועת הפועלים בא”י ולתנועת הנוער החלוצית בכלל.

הויכוח שלנו עם “השומר הצעיר” נמשך כבר שנים לא מעטות. המגמה השלילית של התפתחות זו נתגלתה לרבים מאתנו עם ראשית התסיסה הפּוליטית במחנהו ואף לפני כן בהיות עוד השוה"צ תנועת נוער בלבד, תפוסה לדרכי מחשבה אירציונליים ובטרם הספיק עוד להדגיר את ביצת המַדע האקלקטי שלו. עתה לאור מהלך הענינים בארץ, לאור הדיזרטיריות הגוברת ועולה מתוך מחנהו גם בארץ וגם בגולה — עלינו להציג מחדש לפני “השומר הצעיר” את השאלה ששאלנו אותו כבר לא פעם: “לאן פניך מועדות?”

וישנם עוד חלקים. איננו מדברים על “פועלי ציון” שמאל, שאינם אלא ענף קמל ויבש בתנועה, שנשאר ממנו עוד רק רודימנט חסר־תקוה להתפתחות. שום רוח “השמאלה” איננה מסוגלה יותר להזין אותו, היא תזין רק את התנין הזה של פ.ק.פ., שפועלי־ציון־שמאל יהיו תמיד בלעו הראשון. תפקיד פוע“צ שמאל בתנועת הפועלים הארץ־ישראלית, אינו אלא תפקיד של אופוזיציה עקרה, חסרת כוח והשפעה, שנעשתה למשל ולשנינה בהופעותיה, ומלבד דברי דיבה מעטים כלפי מפלגת פועלי א”י אין שום ערכי מחשבה ומעשה באוצרותיו. אבל ישנם חלקים אחרים, שאינם עדיין אמנם חלקי התנועה, אך הם נועדים להיות פעם בשר מבשרה, במידה שיעברו לחיי עבודה בארץ ויתחילו לחשוב ברצינות על תפקידם. הכוונה היא לאותו הנוער החלוצי, לובש החולצות החומות, שנתפס לתעתועי פאשיסמוס ברית"רי וריביזיוניסטי, למעשי נערות של פּאראדות צבאיות נבובות, למחשבות פוליטיות נפסדות ובלתי אחראיות. הנוער הזה שבחלקו הוא ממלא בארץ תפקידים אבנטוריסטיים ופרובוקציוניים לא הרבה פחות מתועבים ומסוכנים מאשר הפ.ק.פ., אינו אבוד עדיין בכל זאת בשביל תנועת העבודה. באשר אם להיטלריות בגרמניה יש שרשי אחיזה במציאות ידועה, ותהא זאת מציאות חולפת, הרי ההיטלריות העברית הזאת היא נטולת כל יסוד ושורש. ההתפכחות תבוא מהר. אפשר כבר להרגיש כיום בפעמיה המתקרבים. השם טרומפלדור לא יוכל להיות עוד הרבה זמן סמל לזיוף ולסירוס תוכן חייו ומחשבתו של האיש הזה, ושל התנועה אשר מתוכה יצא. אבל במקום שאין שרשים צפויה תמיד סכנה של קפיצה מתוך אילוסיה אחת לשניה, וההתפכחות הזאת אף היא עלולה להעביר מחנות נוער ציוני חדשים לתוך זרועותיהם של שליחי הקומאינטרן. במקומות רבים ישנם כבר סימנים והתחלות לכך. המעבר הזה הוא הקל ביותר והשכיח ביותר. על תנועתנו לעשות את כל אשר ביכולתה להצלת הנוער הזה, שאף בקרבו ישנם בודאי יסודות תמימים וטובים, מוטעים ומולכי שולל, שיכולים ליהפך מחיילי־עופרת מגוחכים לחיילי עבודה ויצירה נאמנים בתוך שורותיה.

* * *

אך למרות הפירוד והסטיות בקצוות, הרי חזית הפועלים העברים בא“י היא מאוחדת ומלוכדת. היא מאוחדת לא רק בהסתדרותה המקצועית, אלא גם בארגונה הפּוליטי. העובדה שמפלגת פועלי א”י מלכדת מסביבה למעלה משמונים אחוז של בוחרים מתוך תנועת הפועלים המאורגנת, עמדה לה למפלגה להיות כוח בעל יכולת רבה וגלויה, ועוד יותר מזה בעל פוטנציה שעוד טרם הגיעה לידי גילויה המלא. בשנים האחרונות מילא הכוח הזה בהצלחה את התפקיד של שמירה על היסודות, הכה אחור את גלי האנרכיה והפרובוקציה המדינית שפרצו לעלות, והציל את שארית השכל הישר והאחריות בישוב ובציונות, בשעות של מבחן קשות ביותר. זה היה תפקיד לא קל, והוא בלבד סייע בידינו לעמוד בפני ההתנקשויות ורצון ההשמדה מבחוץ, ולהגיע לתקופה הזאת שבה כאילו נפתחה מחדש מקצת פרספקטיבה להתעודדות ולעליה. הכוח הזה שמר גם על שלמות דרכה ותוכנה הפרינציפיוני והמעשי של ההסתדרות הכללית בימי מצוקה ומבוכה קשים, ושימש סכר נאמן בפני גידולם והתפשטותם של כוחות הפירוד והסטיה שבקצוות. אולם עלינו להודות שכוחות תנופה גדולים, מחוללי יצירה ומחדשי העפלה חלוצית חדשה בתנועה הציונית, לא הקימה עד עתה מתוכה המפלגה המאוחדת. היא היתה כוח עוצר בעד ירידה נוספת ומסוכנת, אבל לא היתה כוח מקדם ודוחף לעליה. היא גם לא ניצלה מרפיון אופורטוניסטי ידוע, לא בשטח הפּוליטי והסוציאלי, כי אם בשטח כיוון הדרך ומגמת ההתפתחות של המפעל הציוני בארץ.

השאלה האחרונה, הכרוכה באופן אורגני בזו שלפניה, היא אחת השאלות היסודיות והחותכות גורל. על השאלה: איך נבנה את הארץ, בדרך האתמול הנפסד והחולף או בדרך המחר העולה והמבשר תנחומין? — ענתה תנועתנו עוד בראשית דרכה בארץ: בדרך המחר! אנו אמרנו ואומרים תמיד שהציונות והסוציאליות אינן בשבילנו קואורדינציה של שני חלקי אידיאה ושאיפה נפרדים, אלא מהות תוכנית אחת בדרך ההגשמה. בפני תנועת הפועלים העברים בא“י, המשותפת עם תנועת הפועלים הבין לאומית ברעיון, בשאיפה ובמלחמת השחרור, עומדים בכל זאת פרובלימות ותפקידים שתנועת הפועלים העולמית אינה יודעת אותם. הסכימה הדיאליקטית שלנו איננה זו הידועה והמקובלת, בת שלוש המידות: שלטון הרכוש — שלטון הפּרוליטריון — חברה אל־מעמדית. לנו חסר הנתון הראשון לסכימה זו, התיזה של שלטון הרכוש, המתנה את מציאותו של משק לאומי ומדיני קיים, עם אקומולציה של נכסים וכוחות ייצור ומכשירי תוצרת. היוצא־מן־הכלל הסוציולוגי של עצם תנועת השחרור העברית, שאין לו כל משל ודוגמה בהיסטוריה, מעמיד אותנו גם בפני סכימות דיאלקטיות יוצאות מן הכלל. ואפשריות שתי סכימות, אחת מוארכת, בת ארבע מידות: עם פרוליטרי חסר משק לאומי ומדיני — משק לאומי ומדיני רכושני — שלטון הפרוליטריון — חברה אל־מעמדית; והשניה מקוצרת, בת שתי מידות: עם פרוליטרי חסר משק לאומי — משק לאומי ומדיני אל־ מעמדי; כלומר, משק סוציאליסטי, כלומר, עם עובד, לכל הפחות במהותו היסודית והמכרעת. לפני תנועת הפועלים העברית בא”י ריחפה תמיד הסכימה השניה המקוצרת. זאת היתה ההכרה האינטואיטיבית של האמת הציונית הנצחית — ואנחנו לא היינו אפילו המתחילים לגמרי בהכרה זו. מחוללי־הציונות הראשונים, אלה מהם שהיו מחוננים בחוש ראיה ובקורת היסטורית, הרגישו בעוקץ הפרובלימה הזאת עוד בטרם שהיא נעשתה אקטואלית באותה מידה כפי שהיא היום. הד“ר פינסקר, בנאום הפתיחה שלו בועידת קטוביץ, בששי בנובמבר 1884, אמר בין השאר: “את הכרח תפקידנו נבין ביותר, כאשר נתבונן לתמורה שהתחוללה בשנים האחרונות בהשקפה הכלכלית־סוציאלית של העמים. אין אני יודע אם בזמן קרוב ואם בצדק או שלא בצדק תוכרז המלחמה לחיים ולמות נגד הרכוש. אבל ברור הוא שהיהודים יהיו הקרבנות הראשונים, אם לא היחידים, של המהפכה הזאת המתרגשת לבוא. לפיכך עלינו לבקש לנו אויר חדש לנשימה. עלינו לעבור לחיי עבודה בחיק הטבע, שאינו יודע הבדל אחר בין אדם לאדם, מלבד ההבדל שבחריצות ידיו”. זה היה אחד האלמנטים הבלתי נפרדים בציונות גם אח”כ, בחזונו של הרצל, בימים שהמהפכה הסוציאלית נראתה כה רחוקה ואוטופית, ואצל איש שהיה רחוק מאד מאד מהשקפות סוציאליסטיות; זה היה טבעי, הכרחי, נבע מתוך צורך עממי חיוני, מתוך כל מערכת חייו הכלכליים והחברתיים של העם היהודי בעולם, ומתוך ההכרה הבלתי מוטעית שהפרובלימה היהודית היא במידה אחת ושווה ובאופן בלתי נפרד, פרובלימה לאומית וסוציאלית.

וכשהתחילה תנועת העבודה בא"י לבנות את המשק העצמי של העובד, לא חשבה ליצור איים ופינות־שקט לחלום בשביל בודדים ומעטים, לא תפאורות ראווה להזין בהם עיני טוריסטים מתפעלים, ואף לא נקודות־משען אסטרטגיות, אלא תאים, תאי העם העובד, החברה הסוציאליסטית, המסמנים את הדרך לעליה ולהתיישבות המונית, והקובעים צורה בת קיימה בבנין הארץ, וביחוד בבנין משקה החקלאי. לפיכך קידשה תנועת העבודה את קרן־הקיימת לישראל, כיסוד הקרקעי להתיישבות עובדת עממית, ואת קרן־היסוד כמכשיר העיקרי להתיישבות זו. לפיכך ראתה תמיד את תפקידה בציונות, להחדיר לתנועה הכרת תפקידה ודרכה זו, להדריכה ולכוונה — וגם הצליחה. ופעולת ההתיישבות הציונית התנהלה בעיקרה בדרך המותווה על ידיה, למרות ההתנגדות והאופוזיציה שנפגשה בהן מצד אלמנטים בעלי־בתיים שונים. אנו לא תיארנו לעצמנו מעולם שיכולה לבוא סטיה רדיקלית מהדרך הזאת, מבלי שנחשוב אותה לסטיה מיסודותיה העיקריים של הציונות ולסירוס דרכה ותוכנה; ובודאי שלא תיארנו לעצמנו שאנו נשלים עמה.

והנה קרה כדבר הזה. הקרנות הציוניות נדלדלו, ההסתדרות הציונית או הסוכנות בתור שכזו חדלה להיות גורם התיישבותי. אנחנו נשארנו עם החלטות הקונגרסים, ובינתיים עלו על הפרק גורמים כלכליים חדשים בעלי טנדנציות הפוכות מאלו שאנו נלחמנו להן כל הימים — וכאילו השלמנו ומשלימים. אנו לא ניסינו עד עתה לעשות באופן רציני איזה דבר לשנות את פני הדברים, לחדש את יכולתה של הציונות העממית או ליצור אותה מחדש. בנו לא באו לידי גילוי לא הפתוס לכך ולא מלחמת הקנאות על דרכנו ועל צדקת דרכנו. אחזנו במידת ר׳ נחום איש “גם זו”, מתנחמים בסורוגטים שיש בהם להשקיט כמעט קט את רעבוננו האקטואלי, מבלי לחשב את התוצאות ואת העתידות. אנו משלימים עם דרך האתמול, עם שיטת־בנין נפסדת, אשר במקום חיותה היא מתמוטטת לעינינו והופכת להיות אסון לאומה וקודם כל אסון להמוני העובדים. אמנם, מבחינה סוציאליסטית בלבד אפשר לומר: אין דבר, תארך קצת הדרך, המהפכה הסוציאלית “או שהיא תבוא — כדברי לסל — בדרך החוק ובבשורת שלום על שפתותיה, אם ישכילו מלמעלה להשלים עמה בעוד מועד, או שהיא תפרוץ מתוך זעזועי אלימות, מתוך נפנוף־פרא של תלתלי־שערה ובסנדלי מתכת על רגליה. כך או כך — בוא תבוא”. אבל מבחינה ציונית־סוציאליסטית אי אפשר לומר כך; מבחינה ציונית־סוציאליסטית, כל דרך בנין שאינה מכוונת להתיישבות עממית עובדת, לא תשיג לעולם את המטרה הלאומית הפּוליטית, ובודאי שלא תמציא פדות להמוני העם והנוער העברי.

ועוד דבר: הסכימה הדיאלקטית המוארכת, בת ארבע המידות, עלולה לשכל את הנוער שלנו, מתוך יאוש ומתוך קוצר־רוח, ותקשה עלינו לעצור בעד דיזרטיריות אולי הרבה יותר מוגברת והרבה יותר מסוכנת לתוך מחנות הקומוניזם ולתוך מקלטי בגידה אנטי־חלוציים ואנטי־הסתדרותיים אחרים. בלי מפעל התיישבותי רב־מידות של הפועלים, בלי תקוה להגיע למפעל כזה, לא יעצור הפועל היהודי כוח במושבה ובענפים רבים גם בעיר. הוא לא יעצור כוח להיות מופקר לכל ימי חייו להתנוונות ולסכנת רעב, להיות נידון לאינוואלידיות מוקדמת, ללכת ערירי, לעבוד אצל פרדסן במשך ארבעה או חמשה חדשים בשנה, בשכר של עשרים או אפילו עשרים וחמשה גרוש ליום, שאינו מאפשר לו בשום אופן לבנות משפחה, להוליד ילדים ולגדל ילדים.

ההשלמה עם הדרך הזאת תחייב אותנו בהכרח גם לשינויים בחזית הפנימית שלנו. אין לחשוב, כמובן, שתנועת הפועלים בעלת ההכרה והאחריות, ברוב מנינה ובנינה, תראה במלחמת־מעמדות מצוה לשם שמים סתם, ותשתמש בה שלא לצורך ולנזק המפעל הציוני. בכל מקום שאפשר יהיה לפתור את שאלת העבודה מתוך שלום לא על חשבון לשד חייו של הפועל, בכל מקום שאפשר יהיה להשיג תנאים הוגנים ואפשרות של קיום אנושי לעובד בדרך של הסכמי־עבודה וחוזים קולקטיביים — זה ייעשה. אבל אסור לנו להתעלם מן העובדה שברוב חלקי החזית לא נוכל להימנע ממלחמת מעמדות, לפעמים גם חריפה ומרה, לא רק על זכות העבודה אלא גם על תנאי העבודה, על אפשרות של קיום תרבותי לעובד ועל עמדתו הפּוליטית והציבורית של הפועל. אם רכוש, אם המשק הרכושני כיסוד המכריע בבנין הארץ הוא גזירה שאין להמנע ממנה — הרי כל הדיבורים על “שלום” בין הרכוש והעבודה, גם בשעה שהם נאמרים בשם האינטרס הלאומי, אינם אלא פרזות מתוקות בפי אלה ששלום זה פירושו אצלם קודם כל הכנעת הפועל, ניצולו ושלילת זכויותיו. שום נביא וחוזה לא ראה עדיין את השלום בין הרכוש והעבודה, הוא לא היה ולא יקום לעולמים; הוא לא יקום אפילו כאשר יתמלא החזון של “וגר זאב עם כבש”. זהו ליברליזם אוילי שלא היו לו אף פעם שרשים במציאות וששארית האילוסיה שלו הולכת ומתנפצת עתה לרסיסים בכל מקום ומקום.

האמנם זאת היא הדרך שאנו חפצנו בה, שאנחנו יכולים להשלים עמה, והאמנם נגיע בדרך זו אל מטרתנו? האם גם שעת חילוף המשמרות שלנו מצאה את משמר העתיד בלתי מוכן עדיין לתפקידו? זאת היא השאלה היסודית שתנועתנו עומדת בפניה, במערכה החדשה של הענינים בארץ ובציונות. היא מחויבת לנסות מחדש לתת לעצמה ולעולם הציוני תשובה על השאלה: כיצד נבנה את הארץ, כיצד אפשר ומותר לנו לבנות? — ולהסיק מתשובה זו את המסקנות.

1933

את חג האחד במאי של השנה הזאת חוגגת תנועת הפועלים הסוציאליסטית בעולם מתוך הגות־רוח קשה. החלק הגדול והחשוב ביותר של תנועת הפועלים הבין־לאומית, מבצרה הרוחני והארגוני מראשית התפתחותה עד היום, נתון למרמס ולמשיסה, תחת רגל־הגאוה של הריאקציה הפאשיסטית, אשר בחרה לה את היום הזה דוקא כדי לפאר בו את מרכבת נצחונה. השתוללות של אינסטינקטים פראיים מבחוץ ורפיון ומבוכה מבפנים, שני אלה שברו את מעוזה של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, בעצם הזמן שבו קרואה תנועת הפועלים העולמית, בתוקף המסיבות והתנאים האובייקטיביים, להביא לידי הגשמה את הרעיונות שהיא מטיפה להם ונלחמת עליהם יותר משני דורות, כדי לכונן משטר של “לחם ושלום” במקום המשטר של “רעב ומלחמה” שהנחיל לאנושות הקפיטליזם המסתאב. קשה לקבוע עתה כמה יארכו ימי השפל והנסיגה האלה, אבל כל כמה שיתחכמו הכוחות השחורים לשים מקלות בגלגליה של ההיסטוריה, לא יעלה בידם להסב אותם אחורנית או לעצור בעד מהלכם. והתפתחות החיים הכלכליים והמדיניים בעולם, מובילה על אף הכל לקראת חילופי־משמרות בסדרי החברה, לקראת משטר סוציאליסטי, אשר הוא היחידי נועד להציל את האנושות ואת התרבות האנושית מהרס וכליה, ולהקים סדרי־חיים שבהם יוצרי השיפעה הגדולה של תנובת העולם יהיו גם מחלקיה הצודקים, מתוך חירות ושויון, ומתוך אחריות משותפת של היחיד כלפי הציבור ושל הציבור כלפי היחיד.

אותות התמוטה בעולם ההולכים וגוברים מיום ליום ומשעה לשעה, מחזקים יותר ויותר את ההכרה, לא רק בתוך תנועת הפועלים הסוציאליסטית בלבד, שהמשבר במשק הקפיטליסטי העולמי איננו משבר קוניונקטורלי חולף, אלא משבר יסודי, אשר אין לו כל תקנה בתוך התחומים ובתוך הפרינציפים שבהם הוא קיים. הפרוגנוזה הסוציאליסטית התאמתה בנידון זה במלואה. השגיאה היחידה בחשבון זה, היתה מונחת אולי בהערכת המסקנות הפסיכולוגיות הנובעות מתוך התאמתות הפרוגנוזה הזאת: מצוקת העולם האיומה והטרגית, העוני וחוסר העבודה ההולכים ומתפשטים במידה שעושר העולם הולך וגדל, במידה שתנובתו הולכת וגוברת ופרוצס הייצור נעשה יותר ויותר קל ופורה, ההתרוששות המתמידה של המעמד האזרחי ועקירתו מתוך קרקע גידולו ומקור חיותו הכלכלית — כל אלה לא הניעו עדיין את השדרות העממיות הרחבות, שהפכו להיות פּרוליטרים אמתיים, חסרי כל וחסרי תקוה, להתייצב במלוא המונם ובמלוא אונם לצידה של התנועה הלוחמת את מלחמתן, את מלחמת החירות והשחרור של האנושות. בעיוורונם הגדול ובמבוכת נפשם ורוחם הרבה, הם נסחפים בזרמים ובתנועות הנושאים את נפשם לחדש את הימים כקדם — ואף “הימים כקדם” הללו נראים להם מתוך עלטת הזמן הזה בצבעים רומנטיים מזויפים וכאושר נכסף, שכדאי לשאוף לחזור אליהם, אילו היתה בכלל חזרה זו אפשרית. דרושה, כנראה, עוד סטדיה אחת של מעבר, עוד אכזבה אחת גדולה ומוכיחה, האכזבה הגמורה מהנסיונות האחרונים לבצר באמצעים פליאטיביים את החומות המתמוטטות ולבנות דיק של פיקציות ומירמות חדשות מסביבן — למען יבוא לידי הבשלה מלאה גם הכושר הפסיכולוגי אצל ההמונים להכיר את דגל שחרורם ולהזעק מסביבו. והאכזבה הזאת בוודאי לא תאחר לבוא. אפשר שהיא תבוא מתוך זעזועים עוד יותר כבירים, מתוך שקיעה יותר עמוקה בתהום המצוקה והרעב, מתוך קטסטרופה חדשה של מלחמת עולם, מתוך פלצות של טבח והרס שלא ידעה עדיין האנושות כמותם — אך בוא תבוא.

הירידה של השעה הנוכחית היא ירידה לצורך עליה. מעולם לא התנהלו הקידמה וההתפתחות בקוים ישרים. תמיד היו מעלות ומורדות, צעידה לפנים ונסיגות. זוהי בעצם מהותו של הפרוצס הדיאליקטי שעליו מתבססת התורה הסוציאליסטית ממרכס ואילך — ומתוכו, מתוך הניגודים האלה, מתוך התנגשותם והתאבקותם, יגיעו המהפכה והבנין הסוציאליסטיים לידי נצחונם. וינסר לו ברמה קול מצהלות המנצחים של השעה הזאת, ירועעו וירונו מתוך סובא נקמתם המטורפת — תנועת הפועלים תקום לבסוף בכל תעצומות נפשה ותנתק את העבותים החדשים הללו כפתיל נעורת מעל זרועותיה, כדי להניף את ידה לקראת מכת־החסד על סדר עולם זה, הנפסד וההרוס, אשר בעוית גסיסתו הוא עדיין מפרפר ונוגח ומטיל אימה מסביבו.

אי־אפשר שתפקיד השעה הנוכחית יהיה לקונן, לחטט באשמות העבר ולעשות את התבוסה אובייקט לניצוח־דברים, את הנעשה אין להשיב. המשגה הפאטאלי אשר בגללו הפסידה אולי תנועת הפועלים בעולם הזדמנות היסטורית, אין לו תקנה לאחור, אבל יש לו תקנה לפנים, כלפי הבאות. גזירת השעה הזאת היא: מיפקד כוחה הפנימי של תנועת הפועלים, ליכוד שורותיה וביצורן לקראת הסתערות מחודשת! אנו יודעים היטב את כל המכשולים המונחים על דרך זו, את כוחות הפירוד הפנימיים העושים כיום את עבודתם המהרסת בתוך תנועת הפועלים בעולם. אבל הסכנות האיומות שתנועת הפועלים הוצגה לפניהן בשעה זו, סכנה של הסתחפות העולם מחדש במבול של דם ועבדות, סכנה של עוני הולך ומחמיר והפיכת האדם כדומן חוצות לרגלי האינטרסים האיגואיסטיים של שכבת־אילי־הון דקה, רודפת בצע ושואפת שלטון — הסכנות האלה תכפינה על תנועת הפועלים את צו הליכוד, תחשלנה את רוחה ואת הכרתה, ותציידנה אותה בפתוס ובמתיחת־רצון מחודשים להתגוננות ולמלחמה, בדרכים ובמיתודים יותר קולעים אל המטרה מאשר עד היום.

* * *

תנועת הפועלים העברית בארץ־ישראל, מלבד היפקדה ביום זה בתוך השורות המשותפות של תנועת הפועלים הבין־לאומית, עומדת בפני מיבחן ומיפקד פנימי גם בתוך שורותיה היא ובתוך הספירה המיוחדת של פעולותיה ותפקידיה. עליית הריאקציה הפאשיסטית, הממיטה, בשורה הראשונה, אסון וכלייה על אחד המרכזים הגדולים והחשובים של העם היהודי, מתעמרת ומתעללת בו להצמיתו, לרמסו ולהשפילו עד דכא — סייעה לעלייתה של הריאקציה הפאשיסטית גם בישוב הארץ־ישראלי ובציונות, ועודדה את רוח המלחמה האגרסיבית אצל החוגים הבעלי־בתיים כלפי תנועת הפועלים העברית. בין טירות האבירים של הפרדסנות העשירה ברחובות ובפתח־תקוה ובין הקסרקטינים הריביזיוניסטיים, נוצרה החזית המשותפת עליזת הקרב, האומרת להשתמש בקוניונקטורה המדינית־סוציאלית הכללית בשעה הזאת כדי לנקום נקם־אחת מתנועת הפועלים שנואת נפשה, אשר ראתה ורואה בה תמיד מיפגע ומכשול על דרך ההפקרות הלאומית שהבעל־ביתיות הציונית והארץ־ישראלית רוצה ללכת בו. מעשה היטלר ועלילותיו משמשים סעד “מוסרי” ומקור של חוצפה גוברת ומשתוללת בשביל כנופיה של רועי־רוח בישראל, המלקטים תמיד את מזונם הנפשי והרוחני תחת השולחנות של זבחי־מתים מכל המינים ומכל העמים, ואשר החיקוי הקופי לכל שחיתות־חיים ולכל פרצוף חברתי נעווה, היא הסגולה התרבותית היחידה שאפשר לגלות בהם. אבל אלה בלבד, הריביזיוניסטים והבית"רים, עם כל טירוף דעתם וחוסר אחריותם, היו אמנם תמיד מקור של פרובוקציה מכשילה, אך לא היוו מעולם ולא היו מהווים גם היום סכנה רצינית, אילמלא היו הזרמים השונים בציונות הבעל־ביתית עושים אותם לבני־בריתם והיו משתמשים בכנופיה הזאת כדי להפיק בעזרתה את מזימותיהם המעמדיות נגד תנועת הפועלים. החזית שקמה בין חוגים ומפלגות שאין ביניהם לא שיתוף מחשבה מדינית ואף לא שיתוף של איזה מעשה חיובי, כי אם שיתוף של מזימה דיסטרוקטיבית בלבד ושותפות באספירציות של שלטון, והמשתמשת במיתודים היטלריסטיים השפלים ביותר מתוך מגמה יחידה של הריסה ושבירה ללא התחשבות בשום תוצאות — החזית הזאת יוצרת את העובדה של “מלחמת אזרחים” בישוב ובציונות, ואינה נרתעת מפני כל מיני פרובוקציות כדי ללבות את המלחמה הזאת במידה יותר ויותר גדולה ומסוכנת.

נגד החזית הזאת עומדת היום תנועת הפועלים הארץ־ישראלית ותנועת העבודה הציונית במלחמה; חזית מול חזית; חזית של בנין נגד חזית של הריסה; חזית של שיקול דעת ואחריות מדינית ולאומית נגד חזית של טירוף־דעת וחוסר כל מידת אחריות, חזית הארגון וההגשמה התכניתית נגד חזית ההפקרות הציבורית והאנרכיה המשקית. והמלחמה הזאת היא חמורה וכבדת תוצאה לא רק בשביל תנועת הפועלים בארץ והתנועה החלוצית בגולה, אלא בשביל כל דרך הבנין הציוני ועתידו, בשעה הכי מכרעת בגורלו. וקוי החזית ארוכים מאוד, הם מתחילים בכל מקום עבודה בארץ, בכל מושבה ובית־חרושת, בפרוצס ההתיישבותי ובכל הפעולה הציונית המעשית; הם עוברים את כל החיים הציבוריים בארץ, את כנסת־ישראל, את העיריות, את המועצות הכפריות, נוגעים בפרובלימה החיונית ביותר של הציונות בתקופה זו, בזכות העליה של הנוער החלוצי, ומתרכזים לבסוף במערכה הראשית של הציונות, בבחירות לקונגרס ובקונגרס עצמו. בתוך הקוניונקטורה הפאשיסטית של היום, אין, כנראה, לתנועת הפועלים ידידים רבים במלחמה זו מחוץ לשורותיה, והיא יכולה להשען בעיקר על כוח עצמה, על כוחה הארגוני, על האקטיביות שלה, על האנרגיה החלוצית האצורה בקרבה ועל הכרת חשיבותם המכרעת של הענינים אשר עליהם היא נלחמת.

זאת היא, איפוא, שעת מיבחן ומיפקד לתנועתנו, שלא ידעה כמוה לרצינות מאז צעדה ראשונה על במת העבודה והחיים הציבוריים בארץ עד היום. בין פועלי א“י ובין המעמדות הבעל־ביתיים והמעבידים בעיר ובמושבה לא היתה קיימת מעולם אידיליה. הפגישה הראשונה שערכו אכרי המושבות לחלוצי העליה השניה, לפני יותר מחצי יובל שנים, היתה חרם, ומאז ועד היום לא פסקה המשטמה המעמדית מצד האכר ובעל־הבית אל הפועל העברי, לא פסקו השנאה והקנאה וצרות העין, שהתבטאו בצורות שונות של התנכלות להרחיק את הפועל מן העבודה, מהשפעה ציבורית, להטיל בו זוהמה ושימצה, להתריע בכל הזדמנות על סכנת החורבן והמהפכה הצפויה מן ה”חוליגאנעס" ו“היחפים” וכו' וכו'. א. ד. גורדון ששנה את משנת העבודה כבדת המחשבה, ידע לעתים גם להתלוצץ ולעודד בעליזות רוחו את חבריו הצעירים, העצובים והמיואשים, ומפיו נמסרים כמה חרוזים בלשון היהודית המדוברת שחיבר אותם מניה וביה, במטבח הפועלים, אגב הלך־רוח אקטואלי, ואחד מהם הוא כדלקמן:

"ווען דער ראש הועד זאל קאנען שרייבען

וואלט ער געשריבען א “דאָנאָס”,

מ׳זאל אלע יודישע ארבעטער ארו יסטרייבען, —

נאר צום גליק קאָן ער קיין אות"…

(“אילו ידע ראש הועד לכתוב, היה כותב כתב מלשינות שיגרשו את כל הפועלים העברים — אך לאשרנו אין הוא יודע צורת אות”).

בחרוז קל זה מתואר פרק שלם בסוציולוגיה של הישוב. זה היה באמת אושר שראש הועד לא ידע אז עדיין את מלאכת הכתב, גם מפאת עם־הארצות פשוטה, גם מפאת זה שלא היה מאורגן עדיין, גם משום של“עבדים־כי־ימלוכו” הללו לא היתה עדיין מידה כזאת של חוצפה תוקפת כפי שיש להם כיום, כדי לבצע ביד רמה את אשר נשאו אליו את נפשם. במשך השנים הם למדו לכתוב. הפועל העברי היה להם למורה, ממנו למדו את מלאכת הכתב, את הטכניקה של ארגון — והם משתמשים באלה למלשינות ולשיסוי ולכל תכנית השבירה כלפי הפועל העברי. נוסף לזה הקנתה להם הקוניונקטורה של השנים האחרונות גם מידה גדושה של חוצפת בעל־גוף מופקר ובועט, המצפצף על כל ענין ציוני ועל כל ערך מוסרי, ומעטה את ההפקרות שלו, כמו כל הצבועים מאז ומעולם, בטלית התכלת של “לאומיות צרופה”, של מלחמה באלמות, של חרדה על המוניזמוס הציוני וכו' וכו'. והקוניונקטורה הזאת הקנתה להם עוד שני דברים, המגרים מאוד את יצר מלחמתם ואת תאוות שלטונם; היא נתנה להם כסף, רווחי הציונות, רבית קצוצה של האידיאל הלאומי, פרי ניצול של עבודה זולה ועבודה עברית כאחד, והיא העמידה לרשותה ולשרותה מחנות צעירים מוטעים ומולכים שולל, מושחתים על ידי חינוך נפסד ודימגוגי, המשמשים להם בחינת “קוֹנדוֹטירים”, חיילים שכירים, לשבור שביתות ולמלאות כל שליחות פרובוקציונית, אשר בעל־הבית הציוני בעיר ובעל המטעים במושבה, יותר מדי “טרוד”, יותר מדי כבד־תנועה ויותר מדי מוג־לב, כדי למלאותה בעצמו.

אכן, קשה וכבדת־תוצאות היא המלחמה הנערכת היום נגד תנועת הפועלים העברית; בה כרוכה מזימת השמדה פשוטה כמשמעה, היא רוצה באמת לגרש את הפועל העברי המאורגן ובעל־ההכרה מלהסתפח בנחלת האומה, או לכל הפחות להכניעו, לעשותו שפל־רוח ושפל־ברך, עבד נרצע אל אדוניו המעבידים, משולל זכויות, משולל דעה והשפעה, אובייקט של ניצול מופקר בלבד, כמו עבדי הגולן והחורן. ועלינו להתייצב במלחמה זו חמושים בכל מלוא הכוח האקטיבי שלנו, במלוא אוננו הרוחני והחומרי, במלוא הכרת רצינותה המכרעת של המלחמה הזאת, כדי להפר את עצת חורשי ההרס והשבירה, אשר כוונתם להרוס ולשבור את תנועתנו, אבל תוצאת הכוונה הזאת היא הריסתה ושבירתה של הציונות ומפעלה.

* * *

והשאלה היא: במה? מהו הנשק שלנו במלחמה זו? האחרים, מתנגדינו המעמדיים, רשאים לבלי לשאול את השאלה הזאת, עליהם איננה מוטלת האחריות ההיסטורית לדבר הזה שאנו מקימים ורוצים להקים בארץ הזאת — עלינו היא מוטלת ורובצת בכל כובד משקלה; אחרים רשאים לא לבחון באמצעים, להלשין, להחרים, לשלח בנו את עבדיהם הבידואים, את אלות השוטרים, את מפירי־השביתה, את פשפשי בתי־הסוהר — אנחנו איננו רשאים לעשות כן; אחרים רשאים לא להבין מה פירושה של “מלחמת אזרחים” בתוכנו כיום ומה הן תוצאותיה, הם יכולים להסתמך במלחמה זו על כוחות הצבא הממשלתיים הבטוחים להם לצדם — אנו מוכרחים להבין היטב היטב את התוצאות. אנו איננו יכולים לשלם מידה כנגד מידה. אחרים רשאים להשתמש במיתודים פשיסטיים — אנחנו איננו רשאים לענות במיתודים כאלה; אחרים יכולים להיות בלתי אחראיים — אנחנו מוכרחים להיות אחראיים תמיד, תמיד, גם בשעה שכוס הזעם והרוגז עוברת על גדותיה למראה השפלות וההתעללות שהם נוהגים בהן.

כוחה של תנועת הפועלים בא"י היה מאז ומתמיד בתוכנה החיובי, בבטחונה המוסרי, בבגרות מחשבתה ובצדקת דרכה, בודאות הברורה שבמפעלה לגבי כל מסתכל ישר גם מחוץ לשורותיה, בנאמנותה הגדולה לענין שהיא עומדת לשרותו, בכוח ההתמדה שלה, בקנאותה לערכין שהיא יוצרת ובמסירות־הנפש החלוצית המפעמת אותה. במלחמתנו הציבורית, בהתנגשותנו עם חוגים ומעמדות אחרים עמד לנו תמיד כוחנו הארגוני. בדרך זו כבשנו את כיבושינו החשובים ביותר גם בשעה שהיינו עוד מעטים בכמות וחלשים בארגון, ובדרך זו אנחנו נשיב גם עתה מלחמה שערה ונבקיע את החזית המאוחדת השחורה־החומה שקמה נגדנו, כדי לפרוץ לנו דרך להמשכה ולהרחבתה של עבודתנו ויצירתנו להצלת האומה ולבנינה.

כוח ציבורי נגד כוח ציבורי, ולא כוח ברוטלי נגד כוח ברוטלי! — זאת היא סיסמתנו. כוח־ציבורי גם נגד כוח אנטי־ציבורי; כוח מוסרי גם נגד כוח אי־מוסרי — ולא “זאב בין זאבים”. את הכידון הטבול בדם אשר ה־Fetiales, אלה ההרולדים מבשרי־הקרב הריביזיוניסטיים והבעל־ביתיים, השליכו לתוך גבולותינו כדי לגרות בנו “מלחמה אזרחית” מחריבה ומשכלת את הציונות, נשבור כדי לעשות ממנו קת או ידית לכלי־עבודה יוצר. אנו אחוזים חרדה גדולה למפעל הציוני בשעה הזאת, שעת המצוקה הגדולה ליהודים ושעת הכושר הגדולה להגשמה; אנו אחוזים חרדה לעלית יהודים לא“י, להצלת יהודי גרמניה, פולניה, רוסיה וכו׳ מכליה; אנו אחוזים חרדה לגאולת האדמה למען יוכלו המוני היהודים להאחז בה, לעבודה ולבנין אשר ייצרו מקורות מחיה וכלכלה ליהודים אלה; אנו חרדים לנוער היקר שלנו, להמוני הנוער בני־אונה ותקות עתידה של האומה, שיוכל לעלות לא”י, לבנות ולהיבנות בה; והחרדה הזאת, היא היא הדגל המלכד את מחננו בימים אלה, למלחמה וליצירה — והנאמנות לדגל זה תעמוד לנו גם בשעה חמורה זו, כדי להפיץ את אויבינו ולהניס את משנאינו מפנינו.

1944

זאת היא הפעם החמישית שאנו מעלים את זכר האחד במאי תוך מלחמת־עולם זו. זכר — כי שוב אין היום הזה חג כולל, הנערך מתוך חירות, שבו מתייחדת תנועת הפועלים הבין־לאומית עם משא־נפשה לשחרור האדם, ובוחנת את כלי־מלחמתה נגד משטר השקר והעושק בעולם. תנועת הפועלים, כתנועה שלמה ומלוכדת, הנישאת על כנפי חזון אחד ומפועמת רוח משותפת של התקוממות קדושה — כמעט שאינה קיימת כיום. היתה בה יד הזמן לפוררה ולבתרה, עוד קודם שנתפוררה ובותרה מסיבות המלחמה. ועתה סוערת המלחמה זו השנה החמישית, ומלבד שפילגה את העולם לשני חלקים הנאבקים ביניהם מאבק איתנים לחיים ולמות, פילגה פילוּג נוסף את תנועת הפועלים העולמית, גם פילוג ארגוני וגם פילוג טכני. ה“אינטרנציונל” שנועד להיות “ברית נצח לאחוות הפעולה” של תנועת הפועלים, ובו, אמרנו, “ירום וישגב האדם”, הוכה לרסיסים, כשם שהוכו לרסיסים כל ה“חוזים החברתיים” של המאה הי"ט וכל מוסדות הקידמה שנתכוננו בה. מבחינה חברתית הגיע העולם מחדש, לאחר אלפי שנות התפתחות, לתקופה של בערוּת ותוהו ובוהו, שעוד לא ידע כמותם. “שפעת הלילה כסתנו — — אין רואה ואין מגיד”. מסע הנצחון של צבאות הברית, ובשורה הראשונה של צבאות רוּסיה הסובייטית, קירב אותנו, אמנם, אל פתח המוצא מן המנהרה האפילה שאנו מגששים בה, עד כדי שביכולתנו לראות כבר מעין הבהוב של קרן־אורה ממרחקים. ואף־על־פי־כן עוד רחוקים התנחומין לבוא ועוד נסתם החזון.

מה יהיה גורל העולם ומה תהיה דמוּתו ומה יהיה גורל תנועת הפועלים בתוכו, לאחר תקופה ממושכת זו של הרג והרס רב? — ספק אם יש איש אחד מחוצה לנו על פני תבל רבה היודע לענות על זאת נכונה. רק “עם ד`” היה כולו נביאים, ובתוכנו נמצאים כבר מזמן ה“חכמים” הצופים באספקלריה מאירה ורואים ודאויות מוחלטות ובהירות במקומות הסתומים והמסובכים ביותר. רק אחד הוא הודאי בשעה זו: שממלכת השטן אשר מידה באה כוס התרעלה הלזו, שכל העמים והמדינות, ואנו יותר מכולם, מוצצים עתה את קובעתה — עומדת לעבור מן העולם. אך על מה שיבוא תחתיה רובצים עדיין הרי־נשף, שרגלי כל הידעונים והמנחשים עשויות להתנגף עליהן. כי ליד קרן־האורה המנצנצת בפתח־המוצא מן המנהרה, נראית גם תכונה רבה, חשודה מאד, העלולה להטיל ספקות רציניים אם אמנם חילוף־המשמרות העתיד לבוא נושא בכנפיו שמש צדקה ומרפא לסבלות האדם והעמים בעולם. כל עוד ידה של הסטרא־אחרא ההיטלריסטית היתה על העליונה, נאפדו העמים שנחלצו למלחמה נגד היטלר ברוח של אמונה דימוקרטית וברצון חירות כנים. אין לחשוד בשום אופן שהסיסמאות אשר ליוו את ברית־העמים הנלחמת בנאציזם ובפאשיזם והפגינו את אחדות־הרעיון והכוונה של המלחמה הזאת, היו בדויות חלילה מעיקרן. בצר לעולם, הוא פנה אל מקור ההשראה הזה, שיש בו משום מתן טעם ועוז להתייצב ולעמוד במערכה כבדה כזאת. עתה חוזר חלילה אותו דבר שהיינו עדים לו בסופן של כל המלחמות הגדולות, ועוד טרם שהגיעו לידי גמר הנצחון מתחילים לבצבץ החשדים וגורמי המריבה שבין המנצחים. שוב החלו לנסר בחלל בעיות אימפּריאליסטיות, כבדות משקל וכבדות סבכים. נפט, צנורות־נפט, אזורי השפעה ותחומי־השפעה, כל אלה השייכים לפרקים המהוללים של “מאזן הכוחות” ו“אינטרסים משוריינים” — קולם הולך וגובר עתה על רעם התותחים, ואין צורך לומר שהוא גובר על קול הדאגה לצדק חברתי ולאומי, שהיה עוד לפני זמן קצר בן־לויה נאמן של כל תביעה למאמץ המלחמתי.

מהפכה? — אפשר שהיא תתחולל בארצות המנוצחות. היא תופעה רגילה בכל מדינה שנתקפחו שוקיה באבנטורה מדינית גדולה. לרוב אין זו נובעת כלל מתוך איזו אידיאה חברתית מקדמת ואין בה כדי לחולל שינויים בני־קיימא בהסדר הסוציאלי של המדינה. היא אינה אלא תוצאה מן האכזבה המרה של המוני העם — והתקוממות זו אינה מובילה תמיד בדרך המהימנת של חירות. גם הפאשיזם והנאציזם היו מהפכות שמקורן באכזבת ההמונים מן המשטר הקיים. ואין זה פרק היסטורי רחוק מאתנו שאפשר לדרוש אותו ולפרשו כך או אחרת; פרק זה עודנו מציאות מוחשית בחלק גדול של העולם וכל החומר הוא נגד עינינו, ואנו נוכחנו לדעת שלא המסורת של חינוך סוציאליסטי במשך שלושה דורות ולא ההכרה המעמדית של פרוליטריון־חרושתי מפותח, היה בהן כדי להשפיע על המהפכה הזאת ולכוונה למען לא תיהפך למהפכת־שאול. ספק, איפוא, אם יש יסוד ואם יש טעם לאותה תפילה למהפכה הנישאת עתה על שפתיים פה ושם בקרבנו. בארצות שהן עתידות לכוון את בנין העולם לאחר המלחמה, הרי פרט לרוּסיה השרויה במהפכה מתמדת, שאף היא רחוקה מלהיות דוגמה מנחמת לדורשי החירות והשוויון לאדם ולעם, אין כל סימנים לכך. אלה העורכים תפילת־פסחא משותפת עם האויבים הנאציים בשדה הקרב, אינם חושבים על מהפכה סוציאלית. ולא זו בלבד, אלא שגם “המהפכה הקטנה”, שנראתה לפני זמן מה באופק, זו ה“ריפורמיסטית”, שדרשה תשובה לשאלה “למה אנו נלחמים?” והיא ניתנה לה בתכניות חובקות זרועות עולם על ביטוח חברתי “מן העריסה עד הקבר”, זו שבאנגליה קוראים לה “תכנית בווריג׳” ובאמריקה היא בת בלי שם — אף זו הוּעם זיווה בתוך המון הבעיות המדיניות והטכניות הכרוכות בחלוקת העולם מחדש לאחר המלחמה והקמת הריסותיו במובן הפשוט ביותר של המלים הללו. פה ושם מופיעים, כמובן, בחוגי הפועלים ספרים ומאמרים המטפלים בשאלות אלו. נעשים גם נסיונות ללכד מחדש את חזית העבודה והעובדים בעולם. פה ושם ישנם הרהורי־תשובה גם בתוך חוגים אחרים. בחוגים הרוחניים בעיקר מתגלה הלך־רוח דתי, השואל ושואף לעולם מתוקן יותר וצודק יותר. אך מי אינו זוכר את הלך־הרוח הזה בשלהי המלחמה הקודמת ובמוצאיה? העולם כמעט עמד אז להיתקן במלכוּת שדי. אביב מוסרי השתרר על פני כל הארץ. אך עד מהרה נשבה רוח קדים ולא נשאר מן האביב הזה אלא שדות חרוּכים. אין לומר בשום אופן שהפעם מוכרח זה להסתיים בדיוק, באותם פחי־הנפש, כמו אז. אבל אין אנו יודעים “איזה הדרך — יָפֵץ קדים עלי ארץ”. הוא אורב, אורב מכל פינה.

א

מאז הופעתה הראשונה של תנועת הפועלים העברית על במת העבודה והחיים הציבוריים בא“י ובציונות, היא לא עמדה עדיין בפני הכרעה פנימית כה חותכת גורל, כפי שהיא עומדת כיום. כל מערכת השאלות המלוות אותנו לועידת המפלגה, שהננו מתכנסים אליה בעוד ימים ספורים, אינו אלא תוארים וכינויים לאותה שאלה יסודית שעליה אנו נתבעים מחדש לתת קודם כל תשובה לעצמנו ואח”כ לתנועה הציונית כולה: “איזו הדרך?” — ואין הכוונה כאן לדרך הפוליטית הפנימית, לקשרי יחסים ותכסיסים בציונות ובישוב ולהמון פרטי שאלות, גדולות וקטנות, המטרידות אותנו בלי הרף, ואשר מתוכן צריכים להתברר אופני הפעולה של המפלגה והתנועה בשטחים שונים של הענינים השוטפים — אלא לדרך ההגשמה ולאידיאה המנחה אותנו היום על דרך זו.

אידיאה? — בעיני רבים תראה בודאי הצגת השאלה בצורה זו למוזרה ומופשטה. בתקופה שאנו חיים בה, כבר נחתך גורלו של מושג זה כאנכרוניזם. ביחסי הכוחות בעמים ובחברה פועלים כיום גורמים בעלי תפיסה יותר ממשית ובעלי כוח מחץ יותר גדול מאשר מלים כגון אלו. ומה שנוגע לדרך ההגשמה, הרי הדרך פשוטה וברורה: ישנה מציאות ריאלית המדברת אלינו בשפה של עובדות חיות ועוקרת אותנו בכל יום מחדש מתוך ה“הזיה” שהיינו שקועים בה כמעט במשך דור־חיים שלם. מימין ומשמאל מגיע אלינו לעג השאננים: הביטו וראו מה עלתה לאידיאות שלכם! אתם אמרתם לשנות את “סדרי בראשית”, להטות את גלגלי ההיסטוריה מתוך מסלוליה הכבושים והטבעיים, אבל להיסטוריה יש “חוקי ברזל” והחוקים האלה מתאמתים גם על אדמת א“י. מימין ומשמאל נותנים כמעט פשר אחד לחזיונות הימים האלה. האכרות ובעל־הביתיות ארץ־הישראלית חוגגות את נצחונן בתרועות גיל ובצואר עתק: הקץ לדברי רוח! אין בונים ישוב על “נדבות” ואין בנין ישוב ו”תיקון עולם" גרים בכפיפה אחת; מלבד זה, העולם מתוקן ועומד, מה שהיה הוא שיהיה לעולמים: הכסף, צרור כספי, הוא קונה את הכל, הוא הלאום, הוא המדינה, הוא הדגל והוא התקוה, הוא היוזם והוא היוצר, הוא הנושא הטבעי של כל הזכויות; הנאת הפרט ותועלת הפרט הן המוסר העליון והתכלית העליונה והן גם הדרכים לתכלית זו; האיש־הישר־בעיניו־יעשה, זהו כוח הקידמה הגדול ביותר בחיי עם ובחיי חברה; “עברה תקופת החלוציות”, עברה ללא שוב; מי שהוא נדיב־רוח מוסיף את הפתגם הקלסי: “הכושי מילא את שליחותו”; מי שהוא צייקן וכילי אפילו בדבר־שפתים, אומר ששליחות זו לא היתה נחוצה כלל והיתה כולה הפסד מלכתחילה; “היהודי הפשוט”, שאינו יודע “חכמות”, המתפרץ עתה לא“י, לאחר שנתערער מצבו בגולה ולאחר שאין לפניו דרכי הגירה אחרים, הוא הנושא הנאמן של שיבת ציון, הוא אפילו נושאה הנאמן של “תנועת העבודה”, הוא “המוניסט” עומד מעל למפלגות, מבצעו ורווחתו — בצע ורווחה לציונות, לעם ולארץ. ותרועת נצחון דומה לזו נישאת גם על שפתי חלקים שמאליים ידועים בתוך תנועת הפועלים עצמה, הרתוקים אל דוקטרינות נוקשות וכל עמל מחשבתם והגיגם נתון למאמצים סינכרוניסטיים, להתאמת מציאות השעה שלנו למציאות זרה ורחוקה. אף הם מדברים כיום כמעט באותו נוסח; הקץ לדברי רוח! אין בונים ישוב על “נדבות” ואין בנין ישוב ותיקון־עולם גרים בכפיפה אחת; ככל הארצות ארץ־ישראל וככל הגויים עם ישראל וכו׳ וכו׳ עד גמירא, עד הסכימה הידועה של “סטיכיות” ואקומולציה. גם בשבילם המציאות של היום היא הקובעת את הדרך ויוצרת את מצע היחסים בפרוצס הבנין של א”י לתמיד. ההלכה המעומעמת ידועה: המצב האובייקטיבי בעולם דוחף מצד אחד את ההון היהודי הפרטי, ומצד שני את ההמונים העובדים מחוסרי הרכוש לא"י. וההון הפרטי הזה בונה ויבנה את משק הארץ, והפועל העברי יכבוש את חלקו הדל במשק זה בדרך של מלחמת־מעמדות עקבית וארגון משותף, עד אשר תגיע שעת ההכרעה, הקרב האחרון.

פשר אחד לדברים. בשתי הפּרוגנוזות הללו העולות בקנה אחד ופונות אח“כ לקצוות, אין שום שליטה לאידיאה; בהן אינה פועלת שום דינמיקה של רצון; הן תומכות שתיהן את יתדותיהן ב”חוקי ברזל“, ב”הכרחים היסטוריים“; השתלשלותן והתפתחותן היא כמעט מיכנית והפרובלימה של “כיצד” ו”איך" אינה תופסת בהן שום מקום. השאלה אינה מכוונת, איפוא, כלפי שתי החזיתות הללו, הצוהלות ומתמוגגות עתה בתוך אופטימיות מטומטמת, המכריזות “כי הוא זה!”, השוכחות בימי שמש את ימות הגשמים ורואות במצב הנוכחי בטחון של פריחה וצמיחה ושגשוג ופרספקטיבות בלתי מוגבלות. אבל היא מכוונת לתנועתנו אנו, אשר הכוחות המניעים שלה היו תמיד הרעיון והרצון, שבהם היא צעדה את צעדי ההעפלה הראשונים על אדמת א"י, בהם היא נלחמת זה שלושים שנה, כמעט, את מלחמתה הקדושה והקשה בישוב ובציונות, בהם היא הועלתה ככוח כביר, מהפכני, משנה ערכין ויוצר ערכין, ובהם היא הטביעה את חותמה על המחשבה הציונית ועל דרך הגשמתה במשך חצי יובל שנים; לתנועה זו שעמדתה לענינים לא היתה מעולם רילטיביסטית, שפתגם־החירות שלה לא היה: “כך נעשים הדברים”, כי אם “כך הדברים צריכים להיעשות”, שלא נכנעה מעולם בפני עובדות, אלא פרצה בהן פרצים ויצרה עובדות חדשות, שעם כל הריאליזמוס והרציונליזמוס של הערכת הדרכים ובחינתם, ועם כל הבנת ערכם ומשקלם של הגורמים החומריים, היה הכוח־הגואל הפנימי שלה תמיד הכוח הנפשי. בפני תנועה זו עומדת שאלת הדרך, שאלת בחינת ההתפתחות החדשה, לא לאור האפקט הזמני ולא לאור ההצלחה החומרית שלה בלבד, כי אם לאור הרעיון המנחה אותה ולאור התפקיד ההיסטורי של הציונות שאינו יודע הפליה והפרדה בין הרעיון לבין המעשה.

ב

תנועת הפועלים העברית עמדה כבר פעם לפני שאלה זו: זה היה בראשית התהוותה והתרקמותה על אדמת א“י, בימי מבוכת אוגנדה במחשבה הציונית ובימי התגבשות הפרק הראשון בתולדות ההתיישבות של תקופת שיבת־ציון החדשה. רושמי הרשימות מן הימים ההם מתחילים כמעט כולם בנוסח אחד: “באנו לארץ, מצאנו את מסחה, את ראש פנה את פ”ת, את ראל”צ וכו׳ וכו׳, כולן שטופות עבודה ערבית, נכר תרבותי, כחש לאומי; כולן שקועות בהווי־חיים גלותי, ללא שרשים נאמנים וללא פארות נושאות פרי; כולן משכלות את בניהן, שועות רק לבצען, מתייחסות בגסות ובציניזם לכל מחשבה מחדשת — ואנו שאלנו את עצמנו: הזאת ארץ־ישראל, הזהו פשר חלום הדורות שלנו, והאם באופן זה תסלל הדרך לחירות העם?" אז אמרה תנועת הפועלים, בפעם השניה אחר אחד־העם: “לא זה הדרך!” שלילת המציאות הזאת היתה בראשונה רק הכרה מדמדמת, מבלי אשר ידעה עדיין התנועה לסמן בבהירות מספיקה דרכי בנין והגשמה אחרים. רעיון כיבוש העבודה שנולד אז, היה בראשיתו רק תשובה על פרובלימה סוציולוגית: לא יתכן שעם ייכנס לחיי־מולדת על הראש ולא על הרגלים, אי־אפשר שיתרקמו קשרים נאמנים בין עם ובין אדמתו בלי שורש־האחיזה המרכזי הזה ששמו עבודה, ואי־אפשר בכלל לדבר על חיי עם נורמליים מבלי אשר ייצור העם בעצם ידיו את צרכי בראשית שלו. זה היה הקשר הראשון באריג המחשבה החדשה, אשר הלך הלוך והתפתח, הוסיף תאים על תאים עד אשר נתבגרה ונתגבשה השקפת־העולם החלוצית כקונצפציה אחידה ומקיפה בדרכי הבנין וההגשמה הציונית. משני מומנטים הורכבה קונצפציה זו: מן הרצון והשאיפה לשנות את אורח־חייו ואת תוכן חייו של העם, להפכו לעם עובד ויוצר על אדמת א"י, ומן ההכרה שמבחינת המצב האובייקטיבי של העם והארץ, הגשמת הציונות אפשרית בכלל רק בדרך זו.

אין כוונת הדברים האלה לשמש היסטוריה ולתת תיאור מפורט של התפתחות המחשבה הזאת. הדברים נחוצים כאן רק כמעבר אל מצב אקטואלי, ולפיכך אפשר להסתפק בראשי־פרקים כדי לסמן את המניעים העיקריים אשר פעלו על התגבשותה: פגימת־החיים היסודית בחיי העם היהודי בגולה — היא נתיקותו מן העבודה ופליטתו מתוך פרוצסי התוצרת הראשוניים ומתוך כך גם פליטתו מתוך ההתפתחות הסוציולוגית בכלל; כשבונים חיי עם מחדש, אין לבנות אותם על יסודות כלכליים וחברתיים כוזבים ומתמוטטים; הארץ קטנה וצרכי העם גדולים — ואי־אפשר שהארץ הקטנה הזאת תיהפך לאובייקט של ניצול ורינטה בשביל שכבה דקה; רווחים לקפיטל יכולה הארץ לתת רק על חשבון גזילת העם וחסימת הדרך בפני ההמונים אל הקרקע וההתיישבות; אין אנו יכולים להעביר את כל העם לא"י מהיום למחר, גם בטמפו של התפתחות מהיר ביותר נבצר מאתנו לעשותו, לפיכך מוכרחה להיות סלקציה מכוונת: העברת הטיפוס החזק ביותר בגופו וברוחו, למען יוכל להעמיס על שכמו את התפקיד הקשה של חידוש חיי עם ומולדת; למען יוכל לעמוד בפני פגעי ההגשמה, ישא בנאמנות חלוצית בתפקידים הלאומיים, המדיניים, התרבותיים והחברתיים, שהם קשים ומסובכים ודורשים מסירות רבה, לעתים קרובות גם מסירות נפש, אך כמעט תמיד שבירת־רצון וצמצום־ההנאה של היחיד לטובת הכלל; למען תהיה ידו האחת עושה בעבודה ובבנין וידו השניה עושה בהגנת הבנין בפני מתנקשים ומכשילים.

זאת לא היתה איפוא, הזיה אוטופיסטית כאשר נעצה תנועת העבודה את הקנה הראשון, העלתה את השרטון של ההתיישבות העובדת והתחילה למנות ממנו את המנין החדש למפעל־ההגשמה התכניתי — אלא מחשבה שקולה, כבדת אחריות וצופה למרחקים, מחשבה חדורה הכרה היסטורית של התפקיד. וכשהשמיע הד“ר רופין בנאומו הידוע בקונגרס הי”א, את הפסוק הקלסי, במליצת הברית־החדשה: “בראשית היה המפעל — ושם המפעל היה כנרת”, לא היתה בזה הכרזה על “אכספרימנט” חדש בדרכי ההתיישבות, או תוספת צורה על הצורות הקיימות, וגם לא היתה בזה רק הכרעת כף המאזנים בויכוח הפנימי בין הציונים המדיניים והמעשיים, אלא קביעת תאריך היסטורי לדרך חדשת בציונות, מחושבת ומכוונת בקוויה היסודיים, אם כי לא בפרטיה, דרך שאינה רוצה ליצור איים בשביל מעטים ובודדים, אלא להיות דרך הרבים, דרך העם בהתיישבות ודרך ההתיישבות לקליטת המוני העם. זאת היתה בשורת תנועת העבודה לציונות, לא בשורת השמים התכולים ורומנטיקה מדינית, אלא בשורת המפעל המשחרר, מתוך האספקטים של דרכי ההגשמה בפועל. בקרקע לאומית והגבלת השטח כדי עבודת המשפחה ומחייתה, אם בהתיישבות קיבוצית או פרטית, ראינו לא סיפוק מאויים בלבד של קבוצות אנשים שרוצים לעצב לעצמם צורות חיים ועבודה לפי רוחם ונטית־נפשם, אלא בעיקר את הערובה הממשית להתיישבות צפופת אוכלוסין בארץ ולבנין כלכלה לאומית בריאה בכלל. בהתיישבות זו ראינו את צורת ההתיישבות היחידה המותאמת לצרכי העם, העומדת לשרות העם והיוצרת בסיס נאמן להתפתחות אורגנית של הישוב מבחינה חברתית, תרבותית ומדינית.

זו היתה בקווים סכימתיים האידיאה אשר הנחתה את התנועה, שלא היתה מבוססת על שום דוקטרינות ותיאורימות, כי אם על הכרת אמיתתה והכרחיותה לעם ולארץ ועל הרצון החלוצי המהפכני להגשמתה. היא לא נפגשה בהתלהבות ובתשואות חן בתוך הציונות ובישוב;
להיפך, מראשית דרכה היא נפגשה באופוזיציה עצומה, לעגו לה, הכריזו עליה כעל “אכספרימנטים סוציאליים” מסוכנים, התריעו על ה“דיפיציטים” שלה, על בזבוז ההון־הלאומי, והעמידו לפניה תמיד את הדוגמא של ה“איניציאטיבה הפרטית” המחוללת נפלאות — ואעפי“כ כבשה אידיאה זו את המחשבה הציונית ושימשה ביטוי יחידי כמעט לתוכנה, לזכויותיה ולכיבושיה, גם כלפי פנים, כלפי העם העברי, וגם כלפי גורמים פּוליטיים ותרבותיים מבחוץ. זה היה תמיד סילוף האמת מתוך רשעות־לב, כאשר אמרו שהציונות נתונה ב”שביו" הפוליטי של השמאל. תנועת הפועלים לא כבשה את הציונות בחרבה ובקשתה, היא לא היתה מעולם כוח כמותי מכריע בקונגרסים — אבל היא כבשה אותה באמתת דרכה, בכוחה המוסרי ובאידיאה החלוצית המפעמת אותה. באשר כל עוד הציונות היתה מסוגלה לחשוב באופן היסטורי על תפקידיה ועל דרכיה — לא יכלה לחשוב אחרת; היא לא יכלה לראות את מגשימי הציונות לא בסוחרי תפוזים בפ“ת וברחובות ולא בחנווני תל־אביב, לא במעתיקי צורות־חיים נושנות, ועל־פי־רוב נפסדות, מלודז ומוורשה אל אדמת א”י, כי אם במניחי היסודות להווי־חיים חדש, כלכלי ותרבותי, ובמטביעי הצורה המחודשת והמחדשת על חיי העם במולדתו. לפיכך העמידה התנועה הציונית לשרות האידיאה הזאת את האמצעים שהיו ברשותה, מתוך שבי־ההכרה האינטואיטיבית כי מפעל של שחרור לאומי ובנין מולדת יכול לקום אך ורק מתוך התנדבות קולקטיבית של העם, מתוך נדבת נפשו ומאודו, ולא מתוך הסתובבות כל יחיד לעצמו על צירו האיגואיסטי ועל בקשת ההנאה שלו.

ג

הננו נמצאים עתה בתקופה שהציונות חדלה לחשוב באופן היסטורי. היא חיה מן היד אל הפה, לא רק במובן הכלכלי אלא גם במובן הרעיוני והמדיני. היא איננה הספינה החותרת מחוף אל חוף במצפן ובמפרשים, אלא צפה על פני קוניונקטורות כקליפת אגוז על פני גלים, עולה אתן ויורדת אתן. התמורה המהירה במהלך־רוחה, החילופים הפתאומיים מפנים קודרות לפנים צהובות, מפסימיות ללא גבול לאופטימיות ללא שחר — מוכיחים שהיא ריקה מבפנים ומחוסרת אור עצמי, ושהיא מקבלת את אורה ואת צבעיה רק מרפלכסים חיצוניים. בשנים האחרונות, בשנות המבחן והנסיון הקשות, בולטת ביותר הטלטלה הזאת של התנועה הציונית בכף הקלע של הזמן והקוניונקטורות: בין נציב רע לנציב נוח, בין מתיחות פּוליטית עד להתפקע לבין אדישות גמורה לפרובלימות מדיניות, בין שלוה מדומה ליהדות הגולה המרחיקה את א"י מן הלבבות ומשדה־הראיה, לבין זעזועים קטסטרופליים המקרבים אותה שוב, בין עלית מחירי תפוחי־הזהב בשוק לבין ירידתם, בין בהלת־הזהב של חולות תל־אביב ומשבריה, לבין בהלת־הזהב של אדמת המטעים והמשברים הצפויים לה. כל פרק ופרק עם תרועות־הנצחון שלו וקינות־יאושו: “יבשה!” או “אבדנו!” — עתה אנו עומדים בפרק של “יבשה!”

אם לדבר באופן סכימטי, אפשר להגדיר את הקוניונקטורה הנוכחית באופן דלקמן: קרה לנו אסון גדול, ארצות הגולה מקיאות את היהודים, גם במובן הכלכלי וגם במובן המדיני, כל הדרכים לעבור גולים סתומות כיום בפניהם, ישנה רק דרך אחת — א“י. והנה קרה לנו בצדו של האסון גם נס גדול: א”י זו מוכנה לקבל את פליטי הגולה. הציונות וא“י אינם, איפוא, עתה חובת־הגשמה, בעלת נקודת־מוצא היסטורית ובעלת מגמה היסטורית, אלא פרוצס אקטואלי פשוט של פליטה וקליטה, של תועלת בלתי־אמצעית, של תשובה על שאלה בוערת. והנה מה שנוגע לחלק הראשון, לאסון הגדול שקרה ליהדות הגולה — הדבר הוא למעלה מכל ספק. האסון הוא אולי הרבה יותר גדול מכפי שמשערים היהודים שנפגעו ממנו, והוא אינו יליד מקרי של השעה הזאת בלבד. אבל, האמנם נכון גם החלק השני? האמנם קרה לנו הנס הגדול שא”י מוכנה כיום לקבל באותה הדרך ובאותו ההיקף שהגולה פולטת? האמנם מוכנה היא לקבל כמו שקיבלה אמריקה בשעתה, זרמי מהגרים ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, ללא בחינה ובדיקה, ללא הכשרה וללא כיוון תכניתי? אי־אפשר לענות על השאלה הזאת באותה קלות דעת וחוסר־אחריות שעונים עליה פרבשטיין ובני מעמדו, ואי־אפשר לעשות מענין זה סוס־מקל פוליטי בהתחרות־מעמדית אוילית של זרמים ציוניים וישוביים, ואי־אפשר להתעלם משאלה זו, ע"י פטליזמוס ואמונה שעם חכם ונבון כמו היהודים “ימצא לו דרך”. האחריות איננה חלה כאן רק כלפי “עולי החפזון” שלא יסופקו מזון, אשר יבואו בתלונה המפורסמת “למה הוצאת אותנו מארץ מצרים” ויוציאו אחרי כן את דיבת הארץ, כפי שזה היה לא רק מאז ומקדם אלא גם לפני שש שנים לאחר כשלונה של העליה הרביעית — אלא האחריות כאן למפעל כולו ולגורלו.

אין ספק בדבר, שא“י העברית עמדה בשנים האחרונות במבחן כוחה הכלכלי וחיזקה במידה רבה מאוד את אמונתנו והכרתנו שהיא יכולה ועתידה לקלוט המונים יהודיים גדולים ועצומים. השנים האלה הוכיחו שמאמץ־היצירה היהודי עלול לתת לארץ כוח של פריה בלתי משוער עוד, לחשוף בה מקורות מחיה חדשים ולהרחיב ולהעמיק את מקורות המחיה המצויים כבר, עד אשר יהיה בה מקום להתאחזות הרבה רבבות ורבוא רבבות יהודים בקרקע, במלאכה ובעבודה ובענפי כלכלה אחרים. אבל הארץ איננה רחבת־ידים, ולמרות תפוחי־הזהב שלה אין היא מוציאה באפס־יד גלוסקאות וכלי־מילת ואין עושרה זורם עדיין באפיקים גלויים. את היכולת שלה צריך רק לחשוף, לסחוט משממתה ודלותה, בבחינת “ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”. לשם כך היא צריכה עוד שנים רבות לקבל ולקבל, זקוקה עוד להשקעה חלוצית ולמאמצים קולקטיביים של האומה בהכשרתה ובפיתוחה; בדרך זו יעברו עליה בודאי עוד נסיונות רבים, של התקדמות ונסיגה, הצלחות וכשלונות; מתוך כיוון תכניתי ושמירה מפני בזבוז הפוטנציה הכלכלית של הארץ, מפני בזיזתה ומפני הפיכתה למקור הנאה של יחידים, תוכל הארץ גם ללכת ולהתפתח בדרך זו, ללכת ולגדול ולהרחיב יותר ויותר את כשרון הקליטה שלה, עד אשר תגיע לסטדיה של צמיחה אורגנית. אולם מי שבא ואומר שא”י יכולה כבר היום, כמו שהיא, להעניק, לענות על פּרובלימות אקטואליות של מיליוני יהודים המרוששים והזקוקים לפרנסה ולשמש פשוט תחנה לאמיגרציה, עפ“י הנוסח הידוע “מארץ של לחץ כלכלי לארץ של רווחה כלכלית”; או מי שאומר שא”י והציונות אינן כיום יותר חובת הגשמה ופרובלימת הגשמה, כי אם טובת־הנאה, תועלת חומרית בלתי אמצעית, מקור של רווחים שבאים אליה, זה בכדו וזה בחביתו כדי לדלות את עושרה, כל אחד לעצמו, כל אחד לרשותו, בבחינת “חטוף ואכול”, “חטוף וזכה!” — הוא יוצר אילוסיות מסוכנות לעם והוא בעוכרי הציונות ובמכשיליה.

השאלה איננה כלכלית בלבד. היא גם מדינית וגם תרבותית וחברתית. היא נוגעת לכל הקומפלכס הזה, שממנו מורכב המושג “תנועת שחרור לאומית”. אנחנו לא ראינו מעולם את א“י כאובייקט לקולוניזציה סתם, ואת שיבתנו אליה כאמיגרנטים או כפלנטטורים. הציונות לא היתה מעולם “ציונות בלי תנאי”, היא רתוקה לתנאים מכל צדדיה וזויותיה. כי על כן אין היא תנועה טריטוריאליסטית סתם ואיננה תנועה לעזרה סוציאלית. והתנאי שלה איננו רק הארץ הזאת ששמה א”י, אלא גם הלשון הזאת ששמה עברית; והתנאי הוא התחדשות העם כחטיבה תרבותית אחידה ושלמה; התחדשות העם כחטיבה מדינית, מבוגרת ובעלת משמעת פנימית; התחדשות העם כחטיבה ציבורית, בעלת כשרון הנהלה עצמית. לא די לדרוש ולהשיג את הזכויות האלה מאת אחרים מן החוץ, מן ההכרח שיהיו גם נושאים נאמנים לזכויות הללו מבפנים. והחשש “פן תרבה עליך חית השדה”, לא היה קיים רק בימי הורשת הארץ הראשונה, אלא גם בשניה, וקיים אולי במידה יותר גדולה בזו השלישית. אם נניח גם ש“סטיכיה” יכולה לחולל נפלאות על השטח הכלכלי, בפלטה אל חופי הארץ הון יהודי והמונים יהודיים אשר יצטרכו איך שהוא לפרוץ להם דרך לקיום, מתוך מלחמה והתאבקות הדדית, בדרך של “סלקציה טבעית”, של התגברות החזק על החלש, והשמדת החזק את החלש — הרי אל יעוד היסטורי, אל יצירת ערכין לאומיים ותרבותיים לא הגיע מעולם שום עם ושום קיבוץ בדרך של “סטיכיה”. להיפך, הבלסט הראשון שה“סטיכיה” פורקת מעליה, כדי להקל את דרכה ואת מלחמתה, הן “המצוות הקלות” הללו, שאין להן קשר בלתי־אמצעי למלחמת הקיום האקטואלית, וברוב המקרים רק מכבידות עליה.

אכן, השאלה איננה כלכלית בלבד. אבל גם בשטח הכלכלי הטהור הננו טרופים בתוך סבך של אילוסיות מסוכנות. טוב שבזמן האחרון חדלו לכל הפחות לקשקש כל כך הרבה על “צנור הנפט” ועל “המסילה הבגדדית”, שנחשבו עוד לפני זמן קצר כנתונים בלתי מפוקפקים בפרספקטיבות הכלכליות של הציונות ובנו עליהם ארמונות פורחים. השליה זו הולכת ומתנדפת עתה, במידה שהדברים נהפכים למציאות, במידה שהולך ומתברר שחלקנו בכל העבודות האלה הוא אפס, וכי ה“משען” הזה של ההון הבין־לאומי בכלל בקלקולציה ההתיישבותית שלנו הוא “משענת קנה רצוץ”. ומה שנוגע לפעולתו של ההון היהודי הפרטי, הרי אין כיום איש בעל שכל ישר בישוב, אשר יחשוב את ה“בום” הנוכחי של פרדסים לדבר בן קיימא, ואשר לא יחוש את המשבר המתחולל מתוך הבהלה הזאת, במרוצת השגעון של הספסרות וההתחרות, שהולכת ומקבלת צורה יותר ויותר איומה. כל הדיבורים על אודות ארגון וריגולציה, הנשמעים מצדדים שונים, הם לעג לרש. ריגולציה אפשרית רק במפעל הנעשה מתוך ריכוז לאומי ותחת סמכות לאומית בעלת כוח כפיה, או בתוך ציבור מבוגר ודיסציפלינרי המוכן לקבל על עצמו מרות עליונה של רשות גם בענינים שיש בהם דררא דממונא. אבל אי־אפשר לדבר על ריגולציה בשעה שהאנרכיה היא מטבע הדברים. אנרכיה וריגולציה לא הלכו מעולם יד ביד — ומטבעה של האנרכיה שהיא שואפת תמיד להרחיב את תחומיה ואינה סובלת שום ארגון וריגולציה בצידה. לפיכך אנו עדים לחזיון, שעם כל עליית הגל האנרכי הזה, הוא מסתער בראשונה על הכוח המאורגן והמכוון היחידי הקיים כיום בארץ, על ארגון ציבור הפועלים.

ד

הציונות חדלה לחשוב באופן היסטורי. חלק מן היהודים שיש להם כסף וחוששים לאבדו בארצות מגוריהם, מעבירים אותו לא“י. וחלק מן היהודים שאין להם כסף ואין להם פרנסה בארצות הגולה, שמעו שיש שבר בארץ והורסים לעלות. אבל הציונות יכולה לענות רק על הפרובלימה ההיסטורית של העם בדרך של התפתחות היסטורית, ואיננה מסוגלה עדיין לענות על הפרובלימות האקטואליות שלו. על העם העברי עברו כבר תקופות של זעזועים כבירים בעולם. אפשר שהתקופה הנוכחית היא החמורה ביותר, בהיקפה ובגורמיה האובייקטיביים, אולם אנו למודי נסיון. כשתבקע רק קרן אחת של “שמש נדבה” מבין העננים הקודרים, יהיו היהודים הראשונים אשר ישכחו את ימי דָוים ומצוקתם, ויסתגלו מהר אל הקוניונקטורה החדשה, גם אם תהיה קצרה וחולפת. ולא רק אלה שבגולה, הנדחפים עתה בכוח המצוקה אל דרכי ציון, אלא גם אלה הנמצאים כבר בארץ ואינם קשורים אליה אלא בקשרי הנאת־הפרט בלבד, מי יודע אם לא יבעטו מיד ב”סוכת־עראי" זו לכשתנצנץ להם מרחוק אפשרות יותר טובה במקום אחר. הכלל של ”Wrong or right — my country“ אינו קיים בשבילם. הוא קיים רק בשביל אלה ששיבת ציון היא אצלם אידיאה חיה ומשאת נפש חלוצית.

החושבת כיום תנועת הפועלים ארץ־הישראלית באופן היסטורי? במשב הרוחות של התקופה הזאת לא נתערערה אמנם בתוך ציבור הפועלים ההכרה באמתות דרכה וצדקתה — אבל נתערער לא מעט תוקף האמונה שדרכה היא דרך הציונות בהתגשמותה. מכשירי ההגשמה שעמדו לשרות הדרך הזאת (הקרנות הלאומיות), היו קצרי־יד גם בימי גבורתם, והם חדלו כמעט להיות גורמים רציניים בהתיישבות בימי שקיעתם ורפיונם. מלבד זה — החרדה הנאמנה למצבם הקטסטרופלי של יהודי הגולה, הדאגה לביצור עמדותינו הריאליות בארץ בכל הדרכים האפשריות, הפרספקטיבות לעליה ולעבודה וההנאה הבלתי־אמצעית שישנה בכ"ז כרגע לישוב ולתנועת הפועלים בתוכו מהתפתחות זו — מסיחות את הדעת מן הסכנות המעשיות ומן הסתירות הפרינציפיוניות הכרוכות בה. אחרי מעגל של התפתחות במשך שלושים שנה, ואחרי כיבושים גדולים במפעל הקונסטרוקטיבי, עומדת שוב תנועת־הפועלים בנקודה שהתחילה בה: “כיבוש העבודה” כתוכנה העיקרי של התנועה, כמשען היחידי כמעט לתביעה החלוצית, וכשדה־המלחמה היחידי בשטח הכלכלי. השטח הוא אמנם עתה הרבה יותר גדול; בחזית המלחמה הזאת עומדים כיום לא מאות כי אם רבבות, ואף המלחמה עצמה מתנהלת בטכניקה יותר משוכללת ובכשרון ארגוני יותר טוב. ואף־על־פי־כן עושה התפתחות זו רושם, שבדרכנו מתחנה לתחנה, מעבר לדור־חיים שלם, איבדנו דבר מה חשוב מאוד ומכריע מאוד. התרופפה האמונה בתפקידה הקונסטרוקטיבי של תנועת הפועלים, כנושאת ההתיישבות העממית העובדת, האמונה ביעודה של התיישבות זו להיות המכרעת בעיצוב דמותו של הישוב, ונחלש כשרון־המלחמה שלנו על דרך זו שראינו אותה תמיד כנקודת־המוצא להגשמת הציונות.

הננו עומדים על סף ההשלמה, והננו מרכינים ראש בפני עובדות. את הרוח המנשבת כיום איננו חושבים לעצור ולבלום כלל. אדרבא. אנו אומרים: “מארבע רוחות בואי הרוח ופחי!”. אנו אוספים בהנאה את הפירורים של הפרוצס הזה, את מעט העבודה שהוא יוצר ומעמיד לרשותנו. “זכינו” — וההתיישבות נעשית בידי אחרים, במגמה הפוכה מזו שלנו. אף מעט ההתיישבות העובדת הנעשית בתקופה זו, היתה לנחלת “איניציאטיבה פרטית” של קיבוצים וארגונים או של פועלים בודדים, בדרך של חסכונות עצמיים או של קומבינציות, או בדרך של “איניציאטיבה פרטית” ע“י חברה עסקית מיישבת (“התיישבות האלף”). גם בזה יש בודאי כיבושים חשובים. יש רואים בזה אפילו “התפתחות בריאה” — וישנם גם ספיקות וחששות רבים בנוגע ל”בריאות" זו. אבל הפועל בעיר ובמושבה, ללא פרספקטיבה להתיישבות כלל ואפילו ללא שום אילוסיות בנידון זה, נעשה כיום לרוב מנינו של ציבור הפועלים, והוא מטביע עליו את חותמו. ההשלמה הזאת עם פועל שאינו בסטדיה של מעבר להיות עובד חפשי, אלא מרותק לנצח אל יום עבודתו אצל אחרים, מעלה פרובלימות חמורות בקשר עם רציפות אופייה החלוצי של תנועת הפועלים. ישנם כבר רמזים בולטים מאוד להתגבשות שכבה עבה מאוד של “בּטרקים”, עמוסת סבל ודאגות־קיום רציניות, המתפתלת במלחמת קיומה בתוך האטמוספירה האנרכית הכללית ומסתגלת אליה.

אבל אנו עומדים על סף ההשלמה. ובמנטליות שלנו ישנם כבר פה ושם “שערים פתוחים” להתפתחות מסתרסת. אלה המבקשים נימוקים מסבירים של הצדקה, אומרים: לפנים היתה תנועתנו רק מחנה של “רוצים להיות עובדים” וכיום היא תנועת עובדים ממש, עם כל הפרובלימות הריאליות שלה. אבל הסטדיה הזאת של “רוצים להיות עובדים” הולמת בכל זאת יותר את מצבנו ואת מחשבתנו ההיסטורית. כל עוד אנו רואים בארץ־ישראל מפעל תכניתי, הרי אי־אפשר שבפרוצס ההגשמה יבוא הפועל לידי סטטיקה מעמדית של “בטרק”; הוא נמצא בשרות חלוצי של מפעל — וגמול המפעל הוא גמולו; הוא בונה לעצמו בשירותו זה (יימשך כמה שיימשך) בסיס להיות בעתיד עובד ויוצר חפשי, כשם שהפועל העומד לשירות “תכנית החומש” ברוסיה מכין לעצמו, ולדעת הפקפקנים: הוא חושב שמכין לעצמו בסיס כזה (אם כי הדמיון שלנו לרוסיה אינו בודאי כל כך מדויק). אם משלימים עם בנין משק אנרכי ודרכי בנין אנרכיים, אזי, כמובן, הננו “ככל הגויים”, ויש גם להסיק מסקנות שמסיקים כל הגויים.

זאת היא שאלת הדרך ושאלת האידיאה המנחה אותנו. השאלה היא: מה יש כיום בפינו לתנועה הציונית, על מה אנו נלחמים בתוכה, לקראת מה אנו רוצים לכוון אותה? מה יש בפינו לתנועה החלוצית, לתנועת הנוער, מה אנו תובעים ממנה, לקראת מה אנו מדריכים אותה? במה יש להשקיע כיום את המאמץ הקולקטיבי של תנועתנו בארץ ובגולה?

אין להטיל כל ספק בפרוגנוזה של ההתפתחות הנוכחית. גם אילמלי היה לנו הבטחון הגמור שכל הנעשה עתה יש לו יסודות בריאים אשר לא יכזיבו ופחד המשבר הוא מאתנו והלאה, היינו מחוייבים לחזור על הפסוק של אחד־העם שנעשה עוד מעט לאימרת־גורל בפובליציסטיקה הציונית: “לא זה הדרך!”. הוא אינו עומד בפני מבחן האמת; הוא אינו מוביל לציונות; הוא אינו מוביל לקראת פתרונות, לא לשאלה ההיסטורית של העם ולא לשאלות האקטואליות של מצוקת ישראל. בכל הקוניונקטורות החיצוניות והפנימיות, ישנו רק דרך אחד העומד בפני מבחן האמת: התיישבות עממית עובדת וצפופה, המחלקת במידה ובמשורה, כדי מחיה וקיום אנושי, את הפוטנציה הכלכלית של הארץ לבית ישראל המוכן לעבוד עליה. זהו דרכה של תנועת העבודה, שאינה שוללת גם את פעולת ההון הפרטי וגם את התיישבות המעמד־הבינוני, במידה שהם יוצרים ולא בוצרים בלבד, ובמידה שהם מקבלים עליהם את מרות המגמה והחובות הציוניות, אבל היא שוללת שלילה מוחלטת את המנטליות של התקופה הזאת, אשר עוד לפני ארבעים וארבע שנים מצאה לה את ביטויה הקלסי בדברי היריבים של אחד העם (כמדומני ליליינבלום), לאחר שפירסם את מאמרו הראשון לבקורת הישוב: “שפת הרגש הלאומי אינה מובנה להמון בית־ישראל, נשתדל נא שידברו אליהם המעשים בשפה המובנה להם, שפת התועלת הפרטית, ואז מה שלא יעשה הרגש יעשה החשבון והתועלת”. בסגנון הפרוזאי הננו ממעטים בתקופה זו להשתמש במלה “רגש”, אנו אומרים במקום זה “אחריות לאומית”, ואנו אומרים: לא “שפת התועלת הפרטית” ולא “החשבון והתועלת”, לא להם רשות הדיבור ורשות ההכרעה בבנינה של א"י, כי אם לשפת האחריות הלאומית. רק באספקטים שלה יכולה הציונות להתגשם — או מה שיתגשם לא יהיה ציונות.

אף־על־פי שסגר עלינו “המצב האובייקטיבי”, מוכרחה ההתיישבות העובדת להיות מורמה מחדש כסיסמת חינוך ומלחמה בתוך התנועה הציונית ובעם. סיסמא זו צריכה להיות שוב נר לתנועתנו כולה בארץ ובגולה, לא להלכה, אלא למעשה, לפעולה רצינית, כדי להרים בכוחות משותפים של כל חלקי התנועה את קרנן של הקרנות הלאומיות, ולהכשירן לתפקידן כצועדות בראש הפעולה ההתיישבותית העממית ומכוונת אותה, לעודד מחדש את ההתנדבות העממית, לזיינה בפתוס חדש, ולהחדיר בתוך העם את הכרת הציונות המתגשמת, בתחומי תפקידיה ההיסטוריים. אולי דוקא עתה, מתוך אסונו הגדול, מתוך מצבו הקטסטרופלי, יבין העם יותר מאשר הבין זאת עד היום (אם יסבירו לו היטב ואם לא ישלו אותו באילוסיות), שאי אפשר לו לקפוץ מחדש לתוך הערפל, לתוך ערפלי השיגרא של דרכי־קיום מסופקים, שאי־אפשר לו לבנות את קינו מחדש בתוך קני־סוף; שצריך לבקש יסודות יותר נאמנים לארגון חייו הכלכליים; שאפילו אדמת מולדת כשהיא לעצמה אינה פותרת עדיין את השאלה, אם דרך ההתאחזות בה תהיה משובשת, תלושה ולא שרשית; אם יבוא אליה מתוך אנרכיה ולא מתוך תכנית מחושבת; אם הדגל שלו יהיה “איש לעסקך ישראל”, ולא ערבות הדדית ואחריות הדדית. אולי יבין ויענה. הפעולה הזאת צריכה להיות היום כל מעיינה של תנועתנו, כל החרדה שלה, כל התסיסה היוצרת שלה. זה איננו ענין של תעמולה סתם, זהו צו־גורל ואזהרת גורל. —

“מנא, מנא”.

תרצ"ג

הפעולה המחודשת להקמת “ניר” ולהתקנתו כמכשיר התיישבותי פעיל ובעל יכולת בשביל תנועת הפועלים, היא בלי ספק הפעולה החשובה ביותר שנעשית בתקופה זו, לא רק בתוך תנועתנו אנו אלא בתוך התנועה הציונית בכלל. היו ימים שמסביב ל“ניר” קמו ספיקות רבים בתוך ציבור הפועלים עצמו. שאלת תחומי הסמכות, החשש מפני פרלליזמוס מתחרה למוסדות המיישבים הלאומיים, ועוד כמה וכמה נקודות אחרות בפרובלימה זו, גרמו בשעתם לפולמוס פנימי די קשה. אולם העיכוב הרציני ברציפות הפעולה למען “ניר” מיום היווסדו עד עתה, לא היה בויכוח הפנימי הזה שהיה מלווה בכל זאת ביחס חיובי משותף לעצם הרעיון, אלא בגורמים שונים בארץ ובציונות, אשר ריתקו את מחשבת התנועה ואת דאגתה לענינים דחופים ושוטפים ולא נתנו לה את האפשרות להתפנות לפעולה כזאת, הדורשת גם מעט הרחבת הדעת אצל עושיה וגם מעט רווחה כלכלית אצל הציבור הנתבע לה.

התקופה שאנו חיים בה עתה בשטח הארץ־ישראלי, היא בשבילנו מעין “אטמפוֹיזה” אחרי שנים רצופות של נפתולים בתוך סיטואציות כלכליות ופוליטיות, אשר לא נתנו לנו להשיב רוח. אכן גם כיום ישנן שאלות דחופות שונות, מעיקות, כמו צרכי העליה, והשאלות המעשיות הכרוכות בעליה, בין במקום מוצאה בארצות הגולה ובין במקום קליטתה ואיכסונה בארץ, ועוד כמה וכמה ענינים אקטואליים מטרידים אחרים — אבל אנחנו רשאים להמשיל על עצמנו בנידון זה את הפסוק היפה של סופר הודי, שדבריו נתרגמו עברית בזמן האחרון: “ראשנו נח על כר הדאגה” — המסמן מצב מיוחד במינו של צירוף שתי הרגשות סותרות, מנוחה ודאגה, על כר אחד. לנו הונח במקצת מטרדות חיי השעה, אבל לא הונח לנו כלל וכלל מדאגת יום מחר. ודוקא בימים אלה שהכל הולך בהם כאילו למישרים, ואותות השפע וההתפתחות מתרבים מסביב, מתייצבות לפנינו פרובלימות הבנין וההגשמה הציונית בכל מלוא הטרגיות שבהן.

אנחנו הגענו עתה שוב למצב כזה ששעת־הכושר האובייקטיבית מצאה אותנו בלתי מוכנים ובלתי מזוינים בכוחות ארגון ובמכשירים כלכליים, כדי לקדם את מפעלנו בהיקף הדרוש ובדרך הנכונה, וכדי לערוב לקידומו ולהתפתחותו לא רק בימי קוניונקטורה חולפים, אלא גם בימים רגילים, כתיקונם ושאינם כתיקונם. מכשירי ההתיישבות הלאומית, אילו גם היו נמצאים כיום במלוא כוחם הרענן שהיה להם בזמן מן הזמנים, בתקופה שלאחר המלחמה העולמית, לא היו בודאי מספיקים לשאת בכל התפקידים הענקיים העומדים עתה בפני התנועה, בעליה, ובהתיישבות, בגאולת הקרקע ובכל ענפי הפעולה הקונסטרוקטיביים האחרים. גם בימים שהקרנות הלאומיות נמצאו בסטדיה של עליה, לא פסקה בתוכנו ההכרה שיש צורך הכרחי באינסטרומנטים כספיים בעלי כוח תנופה יותר גדול כדי להוציא את מפעלנו מתוך המיצר שהוא מתלבט בו כל השנים, ולפתוח לפניו דרכי התפתחות ההולמים את צרכיו ואת מטרתו ההיסטורית. אולם עוד בטרם שהתכוננו לקטוף את השושנה המרהיבה הזאת, נשמט מידינו גם פרח־השדה הצנוע שהיה לנו. אין צורך לדבר כאן על מצבן של הקרנות הלאומיות. הדברים ידועים וכאובים. אבל סימניה הרעים ביותר של התקופה הזאת אינם רק בזה שמחמת גורמים שונים, אולי אובייקטיביים בעיקר, פסק כמעט לגמרי המאמץ הקולקטיבי של העם בבנין א“י, והקרנות הציוניות נמצאות במצב של הדלדלות וירידה בלתי פוסקת, אלא קודם כל בהדלדלות ובירידה של המחשבה הציונית הבעל־ביתית, שהזדרזה לשרטט עיגול מסביב לחץ, ומטפחת בקרבה ומסביבה את ההשליה המסוכנת, שאין צורך כבר במאמץ זה ובקרנות אלו ושאפשר לה כבר לא”י להיבנות “בדרך הטבע” של דאגת כל יחיד לעצמו, ושל מירוץ ההתחרות החפשית בזירת הקוניונקטורה שהארץ נתברכה בה.

מפעל “ניר” איננו מתכוון, כמובן, ואינו יכול להתכוון לבוא במקום המוסדות המיישבים הלאומיים. שאלת חידוש המלוכה של המוסדות האלה, הרמת קרנם וציודם באמצעים מספיקים למען יוכלו לשאת בתפקידי ההתיישבות המוטלים עליהם בתקופה זו ובבאות, זאת היא השאלה האקטואלית ביותר בציונות בזמן הזה, ובשורה הראשונה נתבעת תנועת העבודה הציונית להעמיד מקרבה כוחות ומרץ למטרה זו. אבל אפשר מאוד שלמשך התקופה הקרובה תהיה האיניציאטיבה הציבורית בהתיישבות נאלצת בכל־זאת למצוא לה מפלט בתוך תחומי המוסד הזה שאנו עמלים עתה בבנינו. כי איננו רשאים להעלים את עינינו מן המציאות — והמציאות הזאת גם במצבה הפנימי של הציונות וגם בתנאים האובייקטיביים של תפוצות העם בגולה, איננה מבשרת תנחומין ואיננה מראה שום סימנים של שינויים קרובים לטובה ביכולתם וכוח פעולתם של המוסדות המיישבים הציוניים. להיפך, מיום ליום הולכת ומצטמקת הפרספקטיבה הזאת ומיום ליום הולכים ונדללים יותר המקורות הנורמליים שמהם היו הקרנות הציוניות יונקות את הכנסותיהן עד עתה. כל מאורעות הזמן והעולם היו בנו עתה לרעתנו. עם עלית הפשיזם לשלטון בגרמניה, עם האסון הפוליטי והכלכלי שהומט ע"י כך על היהדות במדינה זו, נסתחף אולי השדה האחרון לפעולה ציונית מסודרת שנשאר לפליטה בתקופה האחרונה בארצות אירופה; עם התחדדות המשבר הכספי באמריקה בימים האחרונים, נסתם לא רק למעשה, אלא גם להלכה (למעשה נסתם מזמן) הצינור הדק האחרון שממנו אפשר היה לצפות לכל הפחות למעט הכנסה לקרנות הציוניות; וכשאנו פונים עתה לכל ארבע רוחות העולם, — מעטות, הוי מה מעטות הן חתימות העשב הירוק שנשאר לפליטה במשכנות ישראל! בכל מקום חציר יבש, ציץ נובל. רוסיה — לא; פולין — לא; רומניה — לא; גרמניה — לא; אמריקה לא. היכן, איפוא, הנקודה שאפשר לה לעין המקוה שתנוח עליה ותאמר: מכאן תקום התשועה!

אין אנו יודעים כמה זמן תימשך התקופה האומללה הזאת. אבל על פני תהומה של תקופה זו יצטרך “ניר” לשמש גשר, ועליו יוטל כפי הנראה התפקיד לשמור שלא יאבד נירה של ההתיישבות העובדת בימים שאין לה פוקד ודואג משום מקום אחר. הצו “עזור לך בעצמך!” הוא צו חרוץ ומוחלט בזמן הזה לתנועת הפועלים, וקודם כל לציבור פועלי א"י. עזור לך בעצמך, וארגן את העזרה העצמית וההדדית בתוכך, צרף את כוח הפרט לכוח הציבור והעמד את כוח הציבור עזר לכוח הפרט — זהו ההגיון היחידי המסמן לפנינו קוי כיוון ריאליים בסיטואציה הנוכחית. תוקפו המיוחד של ההגיון הזה הוא בעובדה, שהכוח הנתבע כאן איננו סמוי ואיננו מדומה, כי אם ממשות קיימת; הוא פועל את פעולתו הפרודוקטיבית גם עתה, בטרם היותו מרוכז ומאורגן במידה מספיקה, וכוח פעולתו עלול להיכפל ולהישלש פי כמה לכשיאורגן, יוכנס לתוך מסלול של עבודה תכניתית, ויוכשר לרכז מסביבו כוחות ואמצעים גם מחוץ לתנועת הפועלים.

אבל לא רק לימי המצוקה הנוכחים מכוון “ניר”; לא רק לימים שבהם תצטרך האיניציאטיבה ההתיישבותית הציבורית להצטמצם בהכרח בתחומי היכולת העצמית של ציבור שחי חיי עבודה קשים, שמקורות הכנסותיו הם מוגבלים ודלים, ואת אשר הוא חוסך, הוא חוסך מאיפת הרזון של צרכי־יומו ההכרחיים, אלא גם לימי ההרווחה, גם לאחר שיפוח היום וינוסו הצללים הרובצים עתה על פני העולם ועל פני העולם־היהודי במיוחד, לאחר שאפשר יהיה שוב להניע גלים של התנדבות עממית, או לאחר שתימצא צורה אחרת לריכוז הון בשביל התיישבות לאומית רחבת מידות ומזורזת טימפּו — גם אז תפקידו של “ניר” יהי הקיים ועומד בכל מלוא חשיבותו. אז הוא לא יהיה בבחינת “עזרה בצרה”, אבל עזרתו תהיה חשובה ומרובת משקל כשותף כספי בהתיישבות העובדת, וכמארגן כוחו העצמי של הפועל כדי להגביר ולהרחיב ע“י כך את יכולת הפעולה של המוסדות המיישבים. לשותפות הכספית של הפועל בהתיישבותו, בין אם תיעשה באשראי לאומי ובין אם תיעשה באשראי של חברות עסקיות פרטיות, תהיה חשיבות מכרעת בהווה ובעתיד. אנחנו לא חשבנו מעולם שהחלק אשר הפועלים המתיישבים השתתפו בו עד עתה בהתיישבותם הוא פחות בערכו מן החלק שניתן להם ע”י מוסדות המיישבים. הם נתנו ונותנים לשותפות זו את חלק הארי, את עבודתם, את חייהם, את מאמץ הגוף והנפש, אשר לא יישקלו ולא ייערכו בערכי כסף ומחיר. הם לא קיבלו מעולם לא “קיצבה” ולא “תמיכה”, כמו שרוצים לפרש את זאת בזדון לבם אויביו המעמדיים של ציבור הפועלים, וכדרך שקיבלו מתיישבי המושבות הישנות מאת הברון ומאת חו“צ, שהיו רק בעלים ומשגיחים על עבודת זרים, עפי”ר על עבודה לא יהודית, ונשארו כך עד היום. ואעפי"כ יתבע עתה הפועל להשתתפות בהתיישבותו גם במובן הפשוט ביותר של המושג הזה, להשתתפות כספית, מכיוון שעם גידול צרכי ההתיישבות נעשית האפשרות של “ציוד מלא” מוגבלת יותר ויותר, וספק גדול אם נגיע עוד בכלל לאפשרות כזאת, גם אם תקום לנו ההרווחה הנכספת וכוח הפעולה ההתיישבותית של המוסדות יגדל פי כמה משהיה אף בתקופה המזהירה ביותר, במשך חמש־עשרה השנים האחרונות.

ישנן עוד כמה וכמה נקודות בתפקידי “ניר”, בעלות ערך ממדרגה ראשונה, הדורשות דיון לעצמן, מאחר שהן קשורות במצבים אקטואליים ידועים של ציבור הפועלים, בחתירתו לקראת אחיזת קרקע והתיישבות, אם בדרך אינדיווידואלית ואם בעזרת חברות־מיישבות פרטיות — כמו התפקיד החברתי של “ניר” כלפי פנים ותפקידו במלחמת ההתיישבות העובדת החדשה כלפי חוץ על חירותה ונגד האפוטרופסות המשתלטת עליה. כאן רק נדגיש כי זוהי אחת השאלות שאל פתרונן לא נגיע בדרך של הטפה, אלא בדרך של אמנסיפציה ממשית, ע"י יצירת מכשיר כספי התיישבותי של ציבור הפועלים, אשר יעמוד כתריס בפני האספירציות של פקידות משתלטת, וישחרר את המתיישב מן הכניעה המעליבה לפניה.

תרצ"ג

הנדידה מן המושבה אל העיר, וממקומות עבודה קבועים במפעלים חרושתיים וממשלתיים למקומות עבודה ספיקולטיביים בבנין — נעשתה חזיון נפרץ בתוך ציבור הפועלים בימים האלה. מבחינת האינטרס של היחיד, האינטרס של הפועל אשר מאחורי גבו שנים של חוסר עבודה עונתי ושל שכר רעב כמעט גם בעונות שהעבודה היתה מצויה בהן, אפשר להבין היטב את הכניעה הזאת ליצר הרווחה הצפויה לעובד בתנאי שכר יותר גדול. וקשה מאוד לאנשים שלא הגיעו לידי נסיון זה ולא עמדו בו, להופיע כמטיפי־מוסר, בשעה שהדברים אינם מוסבים על רווחי־גזל של ספסרות או על שכר בטלה של רינטיירים, כי אם על שכר עבודה קשה ומפרכת, שגם בגובהו הגדול השכיח כיום אין בו אלא יכולת של קיום אנושי, ואולי מעט חסכון ל“ימים שחורים” לעובד. ואף־על־פי־כן יש צורך להזהיר על הסכנות החמורות הכרוכות בפרוצס הזה, סכנות בלתי אמצעיות לאינטרסי המשק העברי בארץ, סכנה להשמטת עמדות עבודה חשובות שנרכשו ע“י הפועל העברי מתוך מאמצים כבירים ומתוך מתיחות־נפש ושבירת־הרצון במשך שנים רבות, סכנה להפרעת שיווי המשקל בצינורות הקליטה שבאזורי העבודה הטבעיים ע”י ריכוז מופרז של פועלים בערים ובמקצוע אחד, אשר אם כי אנו רוצים בהתמדתו ובהרחבתו, הוא בכל זאת נתון יותר מאשר כל מקצוע עבודה אחר בארץ לתנודות ולמשברים — ולבסוף: סכנה לטשטוש תוכנה ואופיה החלוצי של תנועתנו.

פחות מכל מדברים אצלנו בתקופה זו על הסכנה האחרונה, מכיון שאינה משתלבת לגמרי לתוך הקונצפציה הכללית של “חטוף ואכול” הרווחת כיום בישוב, בדרכי חייו ובנינו. ואולי דוקא משום כך יש צורך לחזור על ראשונות ולהזכירם גם לאלה מתוכנו אשר עמדו רגליהם במעמד “הר סיני” בשעה שהותוו הקווים העיקריים של דרכי תנועת העבודה וגם לאלה אשר לא עמדו במעמד זה ורק מקרוב באו אל המחנה. אחד מסימניה העיקריים של העליה החלוצית ודרכי הכיבוש שלה בארץ, היתה ההליכה מן העיר אל הכפר. לא תמיד היתה העליה נדחפת כמו היום ע“י מצוקות כלכליות חיצוניות וע”י קטסטרופות פתאומיות. בעצם העליה החלוצית היה ההיפך מבכל דרכי ההגירה המקובלים: לא יציאה מארץ של לחץ כלכלי לארץ של רווחה כלכלית, אלא לעתים קרובות מאוד עליה מארץ של רווחה כלכלית לארץ שלא היתה קיימת בה שום כלכלה לגמרי, שצריך היה רק ליצור אותה עם העליה ע"י העליה, שצריך היה לסחוט אותה מתוך השממה, מתוך האדמה הצחיחה כמו מן הלבבות הצחיחים של תושביה היהודים. את הקונצפציה של “חיים קלים” דחתה העליה הזאת בהכרה. ארץ־ישראל, ארץ־ישראל האמתית, התחילה בשבילה מעבר לתחומה של העיר, והמושג “כיבוש” שנתבע על ידה משמעותו הנכונה לא היתה מעולם כיבוש בכוח ואף לא כיבוש דבר מרשותו של אחר, אלא כיבוש עצמנו לתפקידים חדשים וקשים שלא היינו רגילים בהם; בבחינת “איזהו גיבור? הכובש את יצרו”. זאת לא היתה רומנטיקה כלל וכלל, אלא הארת הלבבות לקראת התפקיד החלוצי ההיסטורי שבדרך ההגשמה הציונית. העם היהודי הוא עם עירוני, ובזה פגימת חייו הגדולה ביותר, בזה אסון תלישותו וטפילותו — ותיקון פגימת החיים הזאת איננו רק תנאי מוסרי לבנין חיים יותר שלמים והגונים, אלא גם תנאי משקי־כלכלי יסודי לכל צעד נכון בדרך של התחדשות והתפתחות חיים נורמליים. ההכרה הזאת היתה למקור ברוך של העזה והעפלה חלוצית, אשר הסבה אחורנית את גלגל ההיסטוריה הישראלית, מן התלישות אל המחובר ומחיי־רוח לחיי יצירה רבי־תוחלת ועתידות.

בתוך כל הכיבושים הגדולים של הפועל העברי בארץ, במשך יותר מחצי יובל שנים, ראינו והננו רואים תמיד את הכיבוש הזה, את עובדת כניסתם וקליטתם של למעלה מרבבת פועלים עברים במקורות עבודה של המשק החקלאי במושבה, את אחד הכיבושים הגדולים והחשובים ביותר. בחישוב כוח הקליטה של הארץ לכל עונת עליה חדשה, בא אצלנו בשורה הראשונה בחשבון כוח קליטתו של המשק החקלאי היהודי הנמצא במצב של גידול והתרחבות מתמדת. החשיבות הפרימרית של שטח זה במשקנו הלאומי המתייצר, מצטרפת תמיד אל הסכנה האורבת לענף זה יותר מאשר לכל ענף משקי אחר להשמט מתחת ידינו. המסורת של עבודה בלתי יהודית השולטת בחלק גדול של משק המטעים היהודי, ההיתר האידיאולוגי ו“המדיני”, כביכול, אשר בעלי המשק מורים לעצמם בנידון זה, התייצבותם של הבעלים האלה במקרים רבים מחוץ לתחום האחריות הציונית והמרות הלאומית — כל זה הורה לנו תמיד שכאן משמרת העבודה החמורה ביותר וכאן דרושים מאמצים חלוציים גדולים ורציניים למען לא יכרת הענף העיקרי הזה מן המשק הלאומי שלנו ולא ייסתם הצינור הזה בפני קליטת העליה היהודית.

במשך שנים רבות ראה הפועל העברי ורואה עד היום במקום הזה את החזית העיקרית שלו במלחמתו על העבודה העברית. המלחמה הזאת היתה קשה מאוד ולעתים מרה מאוד. רק בצעדים אטיים, מתוך התקדמות ונסיגות, ושוב התקדמות ונסיגות, עלתה בידנו לשנות בהרבה את פני המציאות העלובה בשטח זה ולפתוח במידה רבה את שערי המשק היהודי במושבות המטעים בפני העליה והעבודה היהודית. אף כיום לא פסקה המלחמה ולא פסקה חריפותה. ואף נוכח העובדה של מציאות מחנה פועלים כה עצום במושבות, אין הכיבושים האלה עדיין נכסי־צאן־ברזל. גם במקום שהעבודה העברית במשק המטעים התקדשה כבר בקדושת מסורת, אין מסורת זו מבוצרת עדיין במידה שתוכל לעמוד אפילו בפני רוחות מצויות. פתיחת סדק קטן של היתר להשתמש, מתוך אין ברירה, בעבודה בלתי יהודית, עלולה לגרום לפרצות שאין להן תקנה, ולהפוך את המסורת הזאת על פיה. על אחת כמה וכמה במקום שהעבודה העברית היא רק נסבלת, תחת לחץ התביעה והמלחמה הבלתי פוסקות ותחת המצור המתמיד מצד הפועל על שערי המשק המתנכר.

העזיבה כיום, עזיבת פועלים רבים את המשק החקלאי וכניסתם לעבודת הבנין במושבה עצמה ועזיבת המושבה בכלל, בדרך העירה, לא בשעת חוסר עבודה במקום, אלא מטעם היחידי שבעיר שכר העבודה הוא יותר גדול — בעזיבה זו יש בריחה מן החזית החלוצית, והיא עלולה להוביל את הבורחים גם להמשך של התפתחות פסיכולוגית בשטח זה, לנהירה אחרי דרכי חיים עוד יותר קלים, אשר סרסורי העבירה שלהם בעיר הם רבים ועצומים כיום הזה. אך קודם כל יש בעזיבה זו הכשלה למפעל הכיבושי העצום, אשר תנועת הפועלים השקיעה בה את כל כוחה המוסרי והארגוני במשך שלוש עשרות בשנים.

הוא הדין לגבי העבודה במשק הממשלתי. אחרי העבודה במושבות הננו חושבים את העבודה במשק המדינה לאחד משדות הכיבוש החשובים ביותר בשביל הפועל העברי. מתקופת הכבישים, אשר שימשו בזמנם צינורות קליטה עיקריים לעליה החלוצית, ומהם מתחילה בכלל פרשת העליה המורחבת לארץ מאחרי המלחמה העולמית, היתה מלחמתנו על חלקנו הצודק בעבודות הציבוריות ובעבודות הממשלתיות האחרות אחת הנקודות המרכזיות במלחמתנו המדינית. ושוב היתה כאן מחוץ לשאלה הכלכלית בלבד, מחוץ לטובת ההנאה המגיעה לנו ממשק המדינה בתור משלמי המסים העיקריים של הארץ הזאת, גם שאלה אחרת, שהיא אולי אימפונדרבילית, איננה ניתנת להמדד ולהשקל על היד, אבל יש לה משקל רב בחשבון הכללי של התאחזותנו והקמת קשרי־מולדת אמיצים עם הארץ הזאת — זאת היא שאלת השתתפותנו הבלתי אמצעית בבנית המדינה האי"ת, או יותר נכון כפי שהגדיר זאת ארלוזורוב לגבי קומפלכס אחר של שאלות: בבנית “המדינה הארצישראלית בתקופת המעבר”. השתתפותנו בהקמת עורקי התנועה בארץ, ברכבת, בדואר, בטלגרף ובשאר השירותים הציבוריים, השתתפותנו באדמיניסטרציה, בשירות הבטחון וכו' וכו' — כאן מכריע לא רק מקום העבודה כשלעצמו (אם כי גם לו חשיבות רבה בשבילנו) אלא גם עצם מציאותנו בתוך העבודה הזאת. העובדה שכמה מכבישיה העיקריים של הארץ נסללו בידי החלוצים שלנו, שידי הפועל העברי היו בהנחת פסי מסילת הברזל מתחת ובמתיחת קווי הטלפון והטלגרף מלמעלה, שהפועל העברי ממלא תפקידים ראשונים בעבודת הרכבת, גם בתור פקיד וגם בתור פועל פשוט וכו' — עובדה זאת איננה כלכלית בלבד אלא קובעת גם ערכין מדיניים, ומקנה לנו הרגשה של שותפות בבעלות המדינית של הארץ הרבה יותר חזקה ונאמנה מכמה וכמה זכויות פורמליות. מכאן המאמצים הרבים שהשקיעה תנועתנו בתקופות שונות לכניסתנו לעבודות הרכבת, למשל, ולהגנת עמדותינו בעבודות אלה.

עזיבת העמדות הללו כיום מרצון, שוב בכוח המשיכה של השכר הגדול בעבודת הבנין בעיר, פירושה איפוא לא רק השמטת עמדות כלכליות, אלא גם עמדות מדיניות חשובות, אשר מי יודע אם יעלה בידנו לכבוש אותן על נקלה מחדש. עלינו להצטער צער רב שבגלל הפוליטיקה המקפחת של הממשלה לגבי העליה היהודית, איננו יכולים לעת עתה להשתמש בזכות המוכרת כבר, להעביר לרשות העבודה העברית את החלק השלישי בהוצאות של העבודות הממשלתיות, או שאיננו יכולים להלחם בתקיפות על מימוש הזכות הזאת, בגלל החוסר בידים עובדות. אבל יותר מזה יש להצטער על עזיבת עמדות עבודה הנמצאות כבר בתוך רשותנו. ובנידון זה יכולה לשמש לנו שוב דוגמא לאזהרה העבודה ברכבת. בקושי נדחקנו לתוך העבודה הזאת ובקושי הננו מחזיקים מעמד בה. הנהלת הרכבות של א"י רואה אותנו בכלל כאורחים בלתי רצויים בעבודותיה; לה היה הרבה יותר נוח להתעסק עם פועלים בלתי מאורגנים, בעלי רמת חיים נמוכה וממעטים בתביעות; מציאות הפועל העברי מוציאה אותה לעתים קרובות מתוך הרוטינה השקטה שהאדמיניסטרציה הקולוניאלית רגילה בה ונכספת אליה. עזיבת העבודה הזאת כיום סוגרת מאחריה את התקווה לפועל היהודי לחדור לתוכה מחדש בקרב הימים. זאת היא שוב בריחה מן החזית החלוצית והפקרת אחת העמדות הכלכליות והמדיניות שעליה אנו נלחמים זמן רב.

לא פחות חריפה והרת נזקים, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית, היא שאלת העזיבה במפעלים הקונצסיוניים — וקודם כל במפעל ים־המלח. מפעל ים־המלח איננו קונסציה יהודית טהורה, אבל על ההשפעה היהודית בשטח הקונסצסיוני הזה נלחמה הסוכנות היהודית מלחמה קשה והשקיעה בה מאמצים פּוליטיים וגם כלכליים מרובים. בחזון העתידות של הציונות נשקף לנו המקום הזה תמיד כאחת מעמדות־השתיה הכלכליות בשטח החרשתי. לארץ־ישראל העניה באוצרות טבעיים גנזו המלאכים אשר הפכו את סדום ועמורה, אוצר נחמד אחד, שנחשב היה במשך דורות ותקופות למת, ל“ים מות”, לסמל השממה והחדלון, אך הטכניקה המודרנית יודעת להפכו למקור חיים מבורך. המלחמה מסביב לקונצסיה הזאת הביאה לידי התרגשות עצומה את כל התנועה הציונית, והיא שימשה אובייקט לדיון ממושך בפרלמנט הבריטי וגם על הפורום המדיני הבין־לאומי — ועד לבית־דין העמים בהאג הגיעה. כי גם כאן אין זה בשבילנו ענין כלכלי גרידא, אלא עמדה רבת ערך באחת המשמרות הרחוקות, העתידה במרוצת הימים לשמש אולי נקודת מוצא להרחבת תחומיה המדיניים של עבודתנו והתיישבותנו בארץ הזאת. כניסת הפועל העברי לעבודה במפעל זה היתה העפלה חלוצית, בעוד אשר הוטל עליו לרדת אל הנקודה העמוקה ביותר של פני כדור הארץ, לתוך סביבה שוממה, נטושה לגמרי מאותות חיים, אל אקלים טרופי כמעט, אל תנאי חיים ועבודה חדשים לגמרי במערכת הכיבוש שלנו.

היעזב המקום הזה עתה על ידי הפועל היהודי? התסתיים מלחמתנו המדינית המאומצת מסביב לאובייקט כיבושי זה בדיבידנדים שמנים בשביל ההון הבין־לאומי ועמדתנו תופקע ותופקר? — אף זאת היא בריחה מן החזית, אולי מאחת החזיתות החשובות ביותר שכבשנו לתוך תחום העבודה העברית ולתוך הפרספקטיבה ההיסטורית של התפתחותנו בארץ בתקופת עשר השנים האחרונות. ולא יתכן, לא יתכן בהחלט שעבודת הכיבוש הקשה הזאת תיהפך למשחק כה קל, אשר בהיות צפוי ריוח קצת יותר גדול במקום אחר בועטים בה ועוזבים אותה.

אולם לא רק במקום שבו מצטרפים אל המומנט הכלכלי של עמדות העבודה שלנו מומנטים פרינציפיוניים או מדיניים, אלא אף במקום ששם השאלה היא כלכלית גרידא (כמו בחרושת העירונית) צפויה סכנה רבה, גם בלתי אמצעית וגם בפרספקטיבה יותר רחוקה, ממגמת העזיבה הרווחת כיום. אחד הנצחונות החשובים שלנו במלחמתנו על העבודה העברית היא העובדה שבחרושת העברית, ברובה המכריע, אין שאלה זו קיימת יותר. כמעט כל כוח הקליטה של החרושת הזאת מיועד מראש לפועל העברי ולעליה היהודית. מלבד זה, אלה הם ענפי העבודה הקבועים ביותר בארץ, וכל תקוות הצלחתם של מפעלי החרושת הללו ויכולת ההתחרות שלהם בשוק תלויה בקביעות זו ובהתמחות מכסימלית של הפועלים העובדים בהם. עזיבת עבודת הקבע לשם השגת ריוח קצת יותר גדול בעבודת עראי, יש בה לא רק נזק בלתי אמצעי למפעלי החרושת, אלא עלולה להתנקם קשות גם בפועל המשליך את יהבו על העלאת מחירים מופרזת בענף עבודה ספיקולטיבי, אשר מי יודע כמה זמן עוד יוכל לעמוד בה.

שאלת העלאה מתאימה בשכר העבודה גם במפעלים הנורמליים, בהתאם ליכולתם המשקית, בתקופה זו של האמרה שגעונית של שכר הדירה והתיקרות צרכי־החיים — היא שאלה רצינית לעצמה ויש צורך לטפל בה מיד. אבל ברצוני היה לסמן בקווים קצרים רק את נקודות הסכנה הצפויה לנו מההתפתחות הזאת של עזיבת המושבות ומקומות הכיבוש החשובים בעבודות הממשלה ובחרושת ומהנהירה העיוורת אחרי היצר המגרה של רווחי עבודה זמניים ובלתי בטוחים. הסכנה היא בודאי הרבה יותר גדולה מכפי שתוארה כאן — ואינני יודע אם אפשר להפסיק את קללת הנדידה הזאת ע“י הטפה בלבד. תיקון רדיקלי יבוא רק ע”י תגבורת העליה וכניסת מספר פועלים לארץ אשר יוכל לספק את הדרישה בכל המקצועות הקיימים והנוצרים אגב הדינמיקה של העליה עצמה. ואף על פי כן יש בודאי גם תפקיד כל שהוא להסברה ואולי יותר מזה לפעולת ארגון נבונה, כדי לעצור בעד עזיבת מקומות שבהם צפויה לנו לא רק השמטת עמדות חשובות אלא גם נזק כללי למפעלנו בארץ.

תרצ"ד

(אחרי המושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית)

א.

אחד־עשר החדשים שעברו מהמושב הראשון של ועידת ההסתדרות הרביעית עד המושב השני, היו חדשי עליה ותגבורת חיילים לישוב העברי בא“י ולתנועת הפועלים המאורגנת בתוכו. תקופת הגאות שעמדה בימי המושב הראשון רק בפרק ההתחלה שלה והיתה מלווה עוד ספיקות רבים אם היא בת קיימא והתמדה, נוספו לה במשך הזמן הזה כוחות מדרבנים וגורמי צמחיה ושגשוג חדשים. מאורעות גרמניה והשם הטוב שיצא לא”י כנאת־מדבר מבורכת אשר פסח עליה המלאך המשחית של המשבר העולמי, שימשו כוחות דחיפה וכוחות משיכה להמוני העם היהודי לבקש בה את מקלטם מחמת הגורל הקשה אשר ניתך על כנסת־ישראל בגולה, ולבנות בה את קינם אשר נהרס. ארץ־ישראל היא כיום הזה אולי הארץ היחידה בעולם השרויה בקדחת של עשיה, של בניה פורצת לרוחב ולעומק, של לידת מפעלים כלכליים חדשים לבקרים, של התפשטות המשק החקלאי בכפר וגידול שטחי החרושת והמלאכה בעיר, של עלית המסחר ומחסור בידים עובדות, ושל גילויי פוטנציה להתפתחות משגשגת מוסיפה ועולה, אם לא יניחו מכשולים מלאכותיים על דרכה ולא יסתמו מתוך שרירות־לב את הצינורות העיקריים שמהם יונקת התפתחות זו: העליה היהודית!

אכן “תקופת גיאות”, אם כי ישנם שוברים בצידה של הגדרה זו, מתוך הערכת דרכה ומהותה של התקופה, לאור חזיונות־הלווי השליליים והמסוכנים המלווים אותה, ולאור הסתירות המתגלות בה לתוכנו ההיסטורי של מפעלנו, מפאת אופיה האנרכי. אבל נעימה מעציבה ומדאיגה ביותר נטפלת לקביעת סימניה של תקופה זו ביחוד בשעה הנוכחית, כאשר מזל הגיאות שאנו עומדים בו הוקדר עלינו בעצם גבורתו. הקיצוץ בעליה יהודית ע“י השלטון הא”י, הנימוקים לקיצוץ זה, הפירוש המסולף של השלטון לנוסחא שהוא עצמו קבע אותה בפולטיקה של העליה ו“הרחבת” המושג “כוח הקליטה של הארץ” לא רק על המצב הקיים באותו זמן אלא גם על המצב שיכול להשתנות בפרפקטיבה רחוקה, הקונצפציה החדשה של השלטון לגבי צרכי העבודה שלנו ו“העצה הטובה” מצדו למלאות את הצורך בידים עובדות במשק היהודי מתוך הריזרבה הגדולה של העבודה הערבית בארץ ובסביבותיה — כל אלה נותנים מקום לחשוש שעין השלטון צרה בהתפתחות הנפלאה שהגיעה לארץ בכוחן של האיניציאטיבה והעבודה החלוצית של היהודים, ומגמת פניה היא לחולל משבר מלאכותי, או לכל הפחות לעכב ע"י אמצעים אדמיניסטרטיביים בעד המשכה וגידולה של ההתפתחות הזאת.

פגיעתה הקשה של פוליטיקה זדונית זו ניחתה במלוא כוח מחצה קודם כל בעליה העובדת. היא נפגעה ממנה במידה הקשה ביותר לא רק בגלל העובדה הקורעת שחקים שבאותה שעה שהמשק היהודי משוע לעליה וישנה בארץ אפשרות של קליטה לרבבות עובדים חדשים, עומדים מחנות הנוער החלוצי המתכשרים לעליה ולעבודה בפני שערים סגורים למחצה או יותר נכון לשלושת־רבעים — אלא גם בעובדה שאף במחנה הפועלים הנמצא כבר בארץ והשרוי כאילו בתקופה של גיאות, היתה יד הפּוליטיקה הזאת לרעה ולמכשול. כי אין כל ספק בדבר שנקודת המוצא לרוב החזיונות השליליים בתוך ציבור הפועלים, אשר בהם דן המושב השני של ועידת ההסתדרות מתוך התרגשות רבה, כמו עזיבת המושבות, עזיבת עמדות הכיבוש במשק המדינה, הנהירה אל העיר, הבהלה הספקולציונית והיגררות חלקים ידועים בציבור הפועלים אחרי הקוניונקטורה ורווחיה הקלים — מקורם ראשית כל בחוסר עליה מספיקה, אשר יהיה בה כדי למלאות את צרכי העבודה בכל מקום ומקום ותכניס שיווי־משקל ב“הצע ובביקוש” שבשוק העבודה.

לאור המציאות החדשה הזאת הולך ומתבלט ערכה הקובע והמכריע של העליה לא רק כפרוצס טכני של העברת אנשים לארץ, אלא כמפתח העיקרי לפרובלימות החיוניות המתעוררות בדרך עבודתנו. העליה היא התשובה לימי משבר והיא התשובה גם למשברים פנימיים שאנו נאבקים עמהם בימי רווחה; היא איננה רק שאלה של כמות אלא גם שאלה של איכות; וקשה קשה מאוד תהיה מלחמתנו על איכותה של תנועת הפועלים ועל שמירת אופיה החלוצי כל עוד יהיו קיימים אותם סרסורי־העבירה הנוצרים בשוק העבודה בגלל חוסר העליה, והמעבירים את שחיתותה של הדיספרופורציה שבקוניונקטורה גם לשדה זה שחומת ההגשמה החלוצית היתה מגן לו כל הימים. באשר אנו רוצים בכיבוש כל ענפי העבודה ע“י הפועל העברי, אנו רוצים לראות את הפועל העברי גם בעיר וגם במושבה, גם בחקלאות וגם בבנין, גם במשק היהודי וגם במשק המדינה והמוניציפאלי, גם ברכבת וגם במשטרה, גם במפעלי ההון הבין־לאומי וגם במפעלים הקונצסיוניים של ההון המעורב — ולא כל פועל יכול לעמוד בנסיון קשה זה לבחור בשכר עבודה נמוך ובלתי מספיק לקיומו, או מספיק רק בצמצום רב, במקום־עבודה ש”קרני־הפז" של הקוניונקטורה לא הגיעו אליו, ולא להיפתות לשכר יותר גובה הצפוי לו במקום אחר, שאף הוא סוף סוף מקום עבודה הדורש את הפועל היהודי.

לנו ישנה אמת־מידה חלוצית שבה אנו מודדים את הדברים. תנועתנו תובעת מאת הפועל נכונות של כיבוש והגשמה בכל התנאים והמצבים, ודחיית האינטרס של הפרט בפני הצורך הציבורי והלאומי. אבל לא ייתכן בכל זאת להתעלם במקרה זה מן הסיטואציה אשר נוצרה ע“י גורמים חיצוניים. המצב שנתהווה בארץ בגלל הפוליטיקה הנלוזה של העליה, הוא קודם לפסיכולוגיה של פריקת חובות חלוציות; הפסיכולוגיה באה רק אחרי כן, היא בבחינת תאוות־האכילה שבאה עם מעשה־האכילה, והיא הרת כשלונות וסטיות, אשר מי יודע אם יעלה בידינו להתגבר עליהן בטרם יוסרו הגורמים האובייקטיביים ובטרם יהיו די פועלים ועולים בארץ אשר יוכלו לספק את הדרישה בכל המקצועות הקיימים, ובאלה הנוצרים ע”י הדינמיקה של העליה עצמה.

ב.

בסימנה של בשורת הגידול עמד המושב הראשון של ועידת ההסתדרות הרביעית ובסימנים של חבלי הגידול עמד המושב השני של ועידה זו. “הפועל בתקופת הגיאות” פירושו בשפת המציאות: תגבורת כוחו במנין ובבנין; פירושו: עבודה ולחם לפועל בארץ; פירושו: מפעל משקי וחלוצי גדול, מפעלי התיישבות ללא אמצעים ציבוריים, מאמץ עצמי של הקיבוץ ושל הפרט, להאחז באדמה ובמשק; פירושו: הרחבת המפעל הקואופּרטיבי של הפועל, גידול רכושו הציבורי, תגבורת יכולת החסכון שלו; ופירושו לבסוף: מעון לפועל, גג על ראשו, דירת קבע לו ולמשפחתו, בעיר ובמושבה. המפעלים האלה אינם כולם אורה בלבד, פה ושם מתגלים גם צללים, פה ושם הצללים מקופלים וחבויים עדיין ועלולים להגיח רק בזמן מן הזמנים, אם לא יוקם בפניהם תריס חברתי מבעוד מועד. וטוב שאנו חוזרים לעתים בועידותינו ובמועצותינו על בדיקת יסודות התנועה ובוחנים לאורם את המציאות שלנו; וטוב שישנה בתוכנו בקורת עצמית זו, הקפדנית, שאינה מחפה על חטאים פנימיים, ששוברת כוסות של זכוכית לבנה מול פני גיאות האופטימיות בתוכנו, ומנסה להציל את התנועה משיכחת עצמה ותעודתה, מסטיות איגואיסטיות, מהתרופפות הערבות ההדדית והאחריות ההדדית בתוכה. עצם הדיון והבירור בשאלות אלה יש בו משהו מטהר; הוא אומר קודם כל שעין המצפון הציבורי שלנו צופיה תמיד, שאין היא נותנת להשלות את עצמה ע"י ברק של כיבושים חיצוניים בלבד, גם אם הם רבים ועצומים, שהיא בוחנת תמיד את תכנו של כל כיבוש ואת כוח קליעתו לא רק להנאת הפרט, אלא להנאת הציבור, ולא רק להנאת הציבור שישנו כבר בארץ, אלא גם של זה אשר עומד וצריך לבוא. ואם לא תמיד עשוי בירור זה להחזיר למוטב את אלה שנתפסו כבר לדבר עבירה חברתית ודשים בה, הרי עשוי הוא בלי ספק לשמש תריס מוסרי בפני פרצות נוספות.

ואעפי“כ דומה היה הויכוח הרגשני הזה בועידה לא פעם כצלצול מבהיל יותר מדי בפעמוני הסכנה, שעשוי לעורר פּניקה ולהפיק רושם בלתי נכון ממצב הדברים, כאילו נהרסו כל הסכרים במחננו, נתערערו כל היסודות וכאילו הפרצות אשר ניבעו בחומה עוברות את המידה של קלקולים וסטיות המלווים בהכרח כל פרוצס מעין זה של גידול והסתעפות, בעיקר בתנאי סביבה של אנרכיה כלכלית שאנו חיים בה כיום ובתנאי עליה שיש לה באמת אופי של סטיכיה, ושמידת הכשרתה החלוצית איננה מספיקה. שני הצירים שמסביבם הסתובב הויכוח הזה היו ההרצאות על “השיכון” ו”העבודה השכירה", שבהם מתגלים בעיקר מקומות תורפה לא מעטים. העבודה השכירה היא הנקודה החמורה ביותר. עבודה שכירה אצל חברי ההסתדרות, עבודה שיש עמה ניצול ושעבוד ועשיית רווחים של פועל על חשבון הפועל חברו, זה חזיון שאי אפשר לסבול אותו בתנועתנו. אנחנו איננו יכולים בנידון זה להקיש היקשים מתנועות פועלים אחרות שאינן מדייקות כל כך במצוה זו וסובלות בתוך שורותיהן גם מעבידים, באשר ההשתייכות לתנועה אצלן היא אידיאולוגית בלבד, ואינה מותנה כלל באורח חייו של הפרט. תנועתנו איננה תנועה של פּרוליטרים מלידה, הדבק שלה איננה רק האידיאולוגיה כי אם המעשה החלוצי, והיא חלוצית לא רק בעבודתה בארץ, בהעפלה הכיבושית שלה, אלא בעצם היותה לתנועת פועלים, בעצם הפיכתה צאצאי בעלי־בתים ובורגנים זעירים לעובדים. בשטח זה יכולים להתגלות תמיד אטביזמים שונים, לפיכך לא רק מבחינה פרינציפיונית אלא גם מבחינה חינוכית מצוּוה תנועתנו להקים סייגים וסייגים לסייגים מסביב למצוה ראשונה זו בחוקת ההסתדרות.

ואמנם כאשר התחיל המרצה בשאלה זו לגולל את מראות הנגעים על גבי יריעה רחבה וארוכה, כשהתחיל למנות אחד אחד את שטחי העבודה והמשק אשר בהם מצויה עבודה שכירה אצל חברי ההסתדרות: עבודה שכירה בקואופּרציה היצרנית, עבודה שכירה בהובלה, עבודה שכירה בענף הבנין, עבודה שכירה בהתיישבות חקלאית, עבודה שכירה בשירות בית, עבודה שכירה במקצועות החפשיים, וכאשר התחיל לפרט מספרים ואחוזים ושברי האחוזים — עברה כעין צמרמורת את השומע ותמונה מבהילה מאד הזדקרה נגד עיניו. אולם כשבא המרצה לידי סיום וסיכום, נתברר שהעבריינות הזאת מתנודדת בין אחוז אחד לשני אחוזים ממחנה הפועלים בן הרבבות המאורגן בהסתדרות, ושגם מאלה אפשר לנכות בודאי כמה וכמה שברי אחוזים על חשבון של שוליות אשר לגבם אין תפיסה להגדרה זו של “עבודה שכירה”, וכמה וכמה שברי אחוזים של עבודה שכירה כהופעה זמנית וחולפת — לעומת זה חיים תשעים ותשעה או נניח תשעים ושמונה אחוזים של חברי ההסתדרות חיי עמל כשרים ללא ניצול עבודת זולתם.

ונשאלת השאלה: האמנם אפשר לדבר כאן על “תהליך של דיפרוליטריזציה”, על “תבוסות וכשלונות”, על “הבריחה מן המעמד” כדבריהם של כמה מחברי “השומר הצעיר”, או על “יציאה מן המעמד” כדברי רבים מחברינו; והאם אפשר למתוח את קו הבקורת במידה כזאת, עד כדי להפיק רושם שכל המחנה עומד בלהבה בגלל חטאם של שני אחוזים מתוכו? ומתי היה מחנה הפועלים שלם יותר, ללא כל סטיות וקלקולים? גם בתקופה הקלסית של החלוציות, בימי העליה השניה, היתה בריחה ופרישה מן המעמד; האחוז היה אז בודאי לא יותר קטן מאשר היום והאחוז הנשאר לפליטה בודאי לא היה יותר גדול מבחינה יחסית מזה של היום; רבים מכובשי העבודה בימים ההם עזבו את העבודה ואת הארץ גם יחד, לא מעטים מהם הפכו לרוכלים באמריקה או לחנוונים בא“י, עברו למקצועות חפשיים, נעשו פרדסנים ובעלי רכוש — ואעפי”כ לא אלה הם אשר קבעו וקובעים את דמותה ואת תוכנה של התקופה ההיא בדרכה החלוצית המעפילה של תנועת העבודה בארץ. הוא הדין בימי העליה השלישית והרביעית. אף בתקופה הנוכחית אין דמותה ותוכנה של תנועת הפועלים נקבעות ע"י שני אחוזים חוטאים וסוטים שבקרבה, אלא על ידי תשעים ושמונה האחוזים נאמני בריתה ושומרי משמרתה.

לפיכך יש לדבר על חזיונות שליליים בקצוות השונים של המחנה, וצריך להלחם בחזיונות האלה, צריך להקים תריס בפניהם, ביחוד בתקופה שכה מרובים בה הפיתויים וסרסורי העבירה, וכה קל המעבר מחיי עבודה לחיים קלים המזדמנים תמיד בתקופות של קוניונקטורה; צריך להרחיב ולהעמיק את פעולת ההסברה והחינוך הציבורי בתוכנו, וצריך לשכלל את הפעולה הארגונית; אבל אין להפריז ואין להכליל ואין לראות באפיזודות, שהן תמיד בנות לוויה של כל חיי ציבור וחברה, יהיו אלה המוסריות והטהורות ביותר, כאילו מפנה יסודי בתוכנה ודרכה של תנועתנו.

גם בנקודה השניה שעליה נסבו דברי הויכוח והבקורת החמורה במושב זה של הועידה, בשאלת השיכון והסכנות החברתיות שכבר נתגלו ושעתידות להתגלות בו, היתה הפרזה לא מעטה. נעשה מפעל כביר בתוך ציבור הפועלים. אלפים משפחות מתוכו, אשר השלימו עם הווית חייהם בתור פרוליטרים לנצח, ללא תקוה ל“אמנציפציה” וללא סיכויים לעבור פעם לעבודה ברשות עצמם, להתיישבות; אלפי פרוליטרים אמתיים (וכאלה הם גם הפקידים וכל בעל מקצוע או מחוסר מקצוע אשר אין ברשותו מכשירי תוצרת אחרים מלבד שתי ידיו הריקות) הגיעו או עומדים להגיע, ע“י סיוע ארגוני של מוסדות הסתדרות וע”י חסכונותיהם הקטנים, לבית־דירה ומעון להם ולילדיהם, בסביבות העיר או המושבה שהם עובדים בה. נחלת שדה ופרדס אין להם ולא תהיה להם. זהו אוהל תם של האדם העמל, זאת היא נחלתו היחידה: דלת וחלון ואולי ערוגת פרחים מאחורי החלון הזה וערוגת ירק בחצרו. זאת היא משאת נפש שאליה שאפה תנועת הפועלים שנים רבות, והיה זמן שהסיסמא “שכונת עובדים” עמדה במרכז מחשבתה ותביעותיה של התנועה — והנה הגיעה השעה שמשאת נפש זו הולכת ומתגשמת, ומה גדולה הרתיעה ומה רבו הפחדים פתאום! האמנם יש כאן “התבצרות דיפרולטרית” כפי שהתבטא מישהו בועידה? אכן גם כאן נמצא אחוז קטן אשר לא עמד בפני פיתוייו של יצר הזמן והוא משכיר חדר במחיר השוק המאמיר, וישנם גם פה ושם יחידים אשר נאחזו במצודת הספיקולציה ועושים מסחר במגרשם או בביתם. במצב הזה ישנה תקלה גדולה והוא מחייב פיקוח הסתדרותי על השיכון, והגבלת השימוש החפשי של החבר ברכוש. אבל גם כאן אין העבריינות סימנו הכללי של המפעל, ואין היא יכולה לשמש נקודת מוצא להערכתו ולרצון צמצומו וקיצוצו, או לרצון הכנסתו לתוך הגבלות כאלה שהוא לא יוכל לעמוד בהן ושגם אינן רצויות מבחנה אובייקטיבית.

קשה להבין באיזו דרך מוזרה התגנבה אלינו המחשבה שיש להעמיד את שיכון הפועל העירוני על כתלי הביטון או על כתלי הלבנים הערומות בלבד, ללא גינה וללא מגרש. כשאנו מדברים על צפיפות האוכלוסין בא“י, כוונתנו היא יצירת אפשרות של כלכלה ומחיה בארץ להמונים יהודיים גדולים, אבל לא לצפיפות של חומות, לא להגיע בית בבית, ולא לצפיפות של ששה בחדר אחד; וכשאנו מדברים על א”י שהיא קטנה, הרי שוב אנו מדברים על האספקטים הכלכליים שלה בהתאם לצרכי העם, אבל אין איש חושב בזה שאין בארץ די מקום להכיל, במובן האלמנטרי של המלה, המונים יהודיים עצומים, וכי לשם כך יש הכרח לנהל פּוליטיקה של צמצום בשטח הבניה העירונית או הסביב־עירונית, לבנות רחובות צרים ללא גן וללא מגרש ציבורי, ללא עצים וללא חתימת עשב, ללא אויר וללא מרחב, רק חומות אל חומות, אשר מביניהן נרים את ראשינו ונציץ אל אותה פסת היריעה הכחולה המצומצמת אשר אוסקר וילד ב“בלדה מבית־האסורים” שלו אומר עליה ש“אסירי־עוני קוראים לזה שמים”. והעיקר, שהפועל העברי צריך להיות החלוץ על השדה “התרבותי” הזה!

ואין אני דן בשאלה מנקודת ההשקפה של החקלאים בתוכנו, הרואים בגינת הפועל העירוני ובמגרשו הנטוע לכל הפחות סמל לחקלאות לאיש־העבודה שאינו יכול להגיע לחקלאות עצמה וגורם חינוכי לילדיו; ואין אני דן בזה מנקודת ההשקפה הכלכלית, באיזו מידה עלול מגרש של דונם, למשל, בסביבת חיפה להיות למשק־עזר ממשי למשפחת הפועל היום, ובעיקר בימי צרה וחוסר־עבודה מחר — אם כי אין לזלזל כלל וכלל בשאלה זו, וערים הרבה יותר גדולות מתל־אביב ומחיפה, באירופה, שאף אצלן כל זרת קרקע נשקלת בזהב, הקצו שטחים גדולים בסביבתן למטרות כאלה, לטובת אלפי משפחות פועלים וגם לטובת הערים עצמן; אבל דן אני בשאלה זו מנקודת ההשקפה של היגיינת־הנפש והיגיינת־התרבות של הפועל, אשר ביתו ומגרשו הקטן הזה הוא נחלת הקבע היחידה שלו בארץ, ואינני חושב שיש בזה איזה אידיאל להכניס את הפועל לתוך חור או לתוך מרתף ואין שום הכרח אובייקטיבי לכך, לא מטעמי הפּוליטיקה של העליה ולא מטעמי הפּוליטיקה של ההתיישבות. יש לדאוג לכך ליצור בטחונות שהדונם או חצי הדונם לא ישמשו אובייקט לספקולציה ולרווחים שאינם מהוגנים — אבל אין לראות בזה דחיקת רגליו של מי שהוא או הצרת צעדי השיכון בשביל העליה החדשה, כיון שאין בזה לא הכרח ולא צורך שכל העליה תתרכז בתל־אביב ובחיפה או בירושלים וסביבותיהן, ויש בא“י עוד די מרחב לשיכון, בעיקר בתקופה זו של “קפיצת הדרך” ע”י מכשירי ההובלה החדישים. אנו מצווים לבנות קומות על גבי קומות את הכלכלה שלנו, לעשותה אינטנסיבית ומצופפת לבלי להשאיר בה זרת לא מנוצלת, אבל אין לעשות כך בשטח השיכון והבניה.

ועוד דבר: בקשר עם הויכוח שהיה בועידה הזכיר מי שהוא, שיש פועלים המתחילים לדאוג לעת זקנתם ורואים ב“נחלתם” הקטנה במידת־מה משען לעת הזאת: והנה נטפלו בויכוח למלה זו ואמרו: דאגה לעת זקנה — פירושה רינטה, ורינטה פסולה תמיד. ונכון הדבר: רינטה פסולה תמיד. אבל נדמה לי שבקלות יותר מדי עוברים אצלנו על פרובלימה רצינית זו. במשק השיתופי, בקבוצה ובקיבוץ, איננה קיימת שאלה כזאת; צורת חיים זו היא באמת “חברת אחריות” לימי זקנה ולאבדן כושר העבודה של הפרט; גם במושב העובדים איננה קיימת שאלה זו בצורה כה חריפה. יש משק, יש קרקע ומכשירי תוצרת, יש ילדים במשק, ישנה עזרה הדדית בין החברים, ישנה דאגת הכלל לפרט. אבל שאלה זו קיימת ועתידה להיות קיימת באופן טראגי מאד בשביל הפועל העירוני. כי איננו רשאים להתעלם מן העובדה, שתנועתנו איננה מורכבת כיום, כפי שהיתה פעם, מרווקים בגיל צעיר; ישנם כבר אלפים העומדים בשרות החלוצי של העבודה עשרות בשנים, ולא מעטים מהם מתחילים להרגיש כבר בעצמותיהם את קרבת השנים אשר אין בהן חפץ — ומה יעשו אלה כשיבואו “ימי הרעה”, בשעה שאין לא ביטוח ממלכתי לימי זקנה ולא קופת פנסיה, האם יחזרו על הפתחים? לא די להגיד שרינטה פסולה — צריך לתת תשובה ממשית על השאלה הזאת. והאין במתן פתרון ציבורי לשאלה זו (כי מפתרון ממלכתי אנו כנראה רחוקים עדיין) המפתח למניעת כמה סטיות וקלקולים במחננו?

ג.

המערכת השניה של השאלות אשר בהן דנה הועידה, שאלות התרבות וחינוך הנוער, אף בה אפשר למצוא בודאי מפתח להבנת כמה וכמה חזיונות שליליים שנמנו במערכת השאלות הכלכליות. כל כמה שתנועתנו הולכת וגדלה בכמותה, מסתמנים יותר ויותר הקשיים הנובעים לפרקים מתוך אי־התאמה בין כושר רוחה לבין תפקידי הכיבוש וההגשמה החלוצית העומדים לפניה. גם במידה שהורם הלוט מעל פני שאלה זו בועידה, נתגלו התהומות שבה והן עתידות להתגלות יותר ויותר במידה שנרבה לטפל בה ולרדת לעומקה. על כל פנים הצגת השאלה הזאת לבירור מקיף וממצה בתוכנו — היא צו התקופה; ומן הקליעה לנקודת ההכרעה של השאלה, ומבקשת תיקון ופתרון במקום שהיא חיונית ביותר, תלוי לא רק עתידה ועיצוב דמותה התרבותית של תנועתנו, אלא גם עתידו ההיסטורי של מפעלנו כולו.

ושוב, גם לגבי שאלה זו אין לבקש את נקודת־המוצא בהיקשים ממה שהיה פעם על זה שישנו כיום. אמיתותם ההיסטורית של היקשים כאלה מוטלת תמיד בספק, הן במה שנוגע לשטח הכללי של הפּרובלימה והן במה שנוגע לשטח המיוחד שלנו. “תור הזהב” לא היה ולא נברא, הוא מצד אחד מושג דמיוני הנעוץ בטעות המרחק, ומצד השני הוא מצטרף מניצוצות ניצוצות קטנים של תקופות ממושכות, תקופות אשר בני הדורות ההם ראו אותן בודאי כחשכות ועמוסות פגימות וליקויים, ואף הם נשאו את עיניהם בודאי לאיזה “תור זהב” של תקופה רחוקה אשר מאחוריהם. מה שיש באמת ומה שאי־אפשר להחזירו, אלה הן תקופות בראשית, החורתות את רישומן העמוק בקורות החיים והעולם והמלוּות חיל ורעדה של התגלות ושל התהוות חדשה.

היתה תקופת בראשית של התנועה הסוציאליסטית, ימי ההתגלות הראשונים שלה מופזים קרני אורה של השמש העולה. בראש התקופה הזאת עמדו ענקי הרוח, וקודם כל ענק־הרוח שלה, יוצר הסוציאליזם המדעי קרל מרכס. אבל תוכנה, מהותה, אופיה וגדלותה של תקופה כזאת הם בזה שהיא אינה חוזרת עולמית, שהיא חד־פעמית אצל כל תנועה אשר איננה ממלאה את שליחותה תוך כדי תנופה מהפכנית אחת, אלא נידונה מראש לפרוצס ממושך של התפתחות, של הבשלת תנאים אובייקטיביים ובגרות כוחות סובייקטיביים כדי שתביא את רעיונותיה ואת שאיפותיה לידי הגשמה. אי־אפשר שיהיו שני קרל מרכס כשם שאי אפשר שיהיו שני ניקולאוס קופרניקוס; וכשם שאפשר רק פעם אחת לחולל מהפכה כזאת בגרמי השמים ולגלות את כבשונו של העולם, שהארץ סובבת את השמש, כך אפשר רק פעם אחת לחולל מהפכה בגרמי החברה ולגלות את המגמות היסודיות של התפתחותה — וכל עוד מהפכה זו עצמה אינה הפכת ואינה מתבדה, כל עוד היא ממשיכה לשמש קו ומשקולת בדרכי המחשבה, הרי כל ההולכים בדרכה מוכרחים להיות במידת מה אפיגונים, אם גם הם במעלות רוחם וכשרונם אינם נופלים או אולי גם עולים על רבותיהם.

קשה לומר שמאחרי מרכס ותקופתו לא קמו אישים בעלי גילויים אינטלקטואליים ולא גדלו קניני הרוח בתנועת הפועלים העולמית; להיפך, עצם המרכסיות, המיתוד שלה בתורת החברה ובתורת הכלכלה, מצאה את המשך בנינה, את הבהרתה ואת פירושה, את בקורתה ואת התאמת או אי־התאמת מסקנותיה לדינמיקה החיה של ההתפתחות, ע“י שורה של הוגי־דעות ואנשי רוח בעלי פורמט גדול, אשר גם כיום, בתקופת המבוכה והירידה לכאורה, לא פסו עוד מתוך התנועה. אולם, אם לגבי ה”צמרות" של התנועה יכולים להיות חילוקי־הערכה בנידון זה, הרי אין כל ספק בדבר שתנועת הפועלים בכללה, על כל פנים זו אשר באירופּה, היא היום הרבה יותר תרבותית והרבה יותר משכילה והרבה יותר בעלת הכרה משהיתה זו אשר מצאו אותה מרכס וכוכבי־הלויה שלו בשעת מתן תורה; אז היה זה ציבור אמוֹרפי לגמרי, גוש של עוני ושעבוד, פרוע כמעט, מורכב ברובו מאנאלפביתים, אשר לא ידעו כלל איך לגשת אליו, איך לתפוס אותו למחשבה החדשה, ואשר אפילות רוחו היתה אולי הקושי הגדול ביותר שעמו נאבק הסוציאליזם במשך יובל שנים. ואם הכזיבה התנועה הסוציאליסטית פעמיים במשך עשרים השנים האחרונות, פעם עם פרוץ המלחמה העולמית, ועם מוצאי־המלחמה העולמית בפעם השניה, הרי זה לא בא בודאי משום נמיכות קומתה התרבותית ולא בגלל היותה אפיגונית, אלא משום שישנו עוד כנראה שטח בלתי מגושר מן הרעיון אל המעשה, אשר תנועת הפועלים צריכה לעבור אותו עד כדי שתוכל לעמוד בנסיון של ההכרעה האחרונה ותוכל להשתמש במלוא כוחה הרוחני כדי להקים את משטר החיים החדש אשר אליו היא חותרת. ואכזבות הרי היא הנחילה ונחלה גם בעצם “סערת האביב” שלה, גם בימי ראשית אונה ופרוץ רוחה הרענן, גם בתקופה ההירואית, אשר זהרה מהבהב נגד עינינו תמיד; וכיבושים חשובים הרי היא כבשה בכל זאת גם בתקופה הנוכחית.

ד.

נקודת המוצא איננה, איפוא, בהיקשים; היא איננה בהיקש ממה שהיה פעם על מה שישנו כיום, והיא איננה גם בהיקש מתנועת הפועלים העולמית על תנועתנו אנו, או להיפך. גם לתנועת הפועלים העברית בא“י היתה תקופת בראשית עטורת זוהר, אשר חרתה בחיינו רישומים עמוקים — והיא לא תחזור עוד. גם לתנועתנו קמו אנשי רוח ראשונים אשר גילו את כבשונה של דרכנו וקבעו את נקודת־המהפכה העיקרית בחיי העם והתנועה: שיבה לעבודה, לקרקע, ליצירה העצמית, ליצירת צרכי בראשית של האומה, התנערות מן הטפילות שדבקה בחיי האומה בתקופת גלותה הממושכת, הגשמה עצמית והקמת צורות־חיים מחודשות ומשחררות, שיש בהן חזון עתידות לאדם ולעם — זוהי האש אשר נתגלתה פעם, ואשר פעמיים אי־אפשר לגלות אותה. גם היסודות הראשונים האלה של תנועתנו מצאו להם את המשך בנינם, את הבהרתם, את בקורתם ואת התאמתם לדינמיקה של ההתפתחות החדשה, עם המשך גידולה של התנועה. לידי אפיגוניות אצלנו בודאי שלא יכולנו להגיע עוד, באשר תקופת בראשית שלנו איננה עוד רחוקה כל כך ורבים מיוצריה, מסוללי דרכה וממעצבי דמותה של תנועתנו עוד חיים אתנו ופועלים בתוכה. ומה שנוגע לרמה התרבותית של תנועת הפועלים העברית כיום, הרי אין להשוות, כמובן את הציבור מן חמש רבבות בארץ ובן עשר רבבות בגולה, לשכבה הדקה של יחידי סגולה בימים ההם — אבל בדרך כלל בודאי שאין הרמה התרבותית של ציבורנו כיום נופלת מזו השכיחה שבדור העברי הצעיר אז. להיפך, ישנן כיום בתוך התנועה, במידה הרבה יותר גדולה משהיו פעם, שכבות עבות למדי של אנשי תרבות והשכלה, של צעירים אשר קראו ושנו ומילאו את כרסם ספרים וידיעות. יש רק הבדל אחד — וכאן “מקודת הקפיצה” של הפרובלימה, וכאן שונה היא תכלית שינוי שאלת התרבות אצלנו מאשר בכל תנועת פועלים אחרת; ההבדל הוא שהדור הראשון לתנועת הפועלים הארץ־ישראלית ידע גם “חומש” ו”תהלים" והדור הזה אינו יודע.

אני משתמש בכוונה בהגדרה זו, הנראית כ“וולגרית”, ושהיתה פעם אידיאל תרבותי של “שואב המים” אשר בעיירה היהודית, כדי לסמן פרובלימה עמוקה וטראגית בתרבות הדור היהודי החדש — למען לא נפליג לשדות הרחוקים והרחבים של ההפשטה. אם קיימת כיום בקרבנו פרובלימה תרבותית רצינית, הרי אין זאת שאלה של כמות ולא שאלה של השכלה במובן הרגיל (אם כי בודאי גם שאלה כזאת קיימת) — אלא קודם כל שאלת תוכנה המהותי של תרבותנו. והשאלה איננה בויכוח על האינטרפרטציה של מרכס ועל המיתודיקה המדעית בהערכת חזיונות שונים בחיים ובחברה, אלא במצע ההיסטורי לחידוש חיינו התרבותיים בארץ. שום תרבות, לא תרבות חיים ולא תרבות רוח, איננה יכולה להתקיים ולהתפתח בלי שרשים; היא אינה יכולה להתקיים מהכלורופיל אשר בעליה החיצוניים בלבד, ממתנת חנם זו שהיא קולטת ומלקטת מן ההפקר של אור העולם — אם אין כלורופיל זה מקושר אורגנית לסובסטנציה של חיים אשר היא יונקת אותה בשרשיה מן ה“אמהות”, ממסורתה ומערכיה הקדומים.

מקורו העיקרי של חזיון הכמישה וסילוק השכינה והתרופפות כוח היצירה הרוחנית בדור הזה בישראל (וחזיון זה אינו בתנועת הפועלים בלבד, אדרבה, הוא בא לידי גילוי בתנועת הפועלים הרבה פחות מאשר בשדרות־עם אחרות) הוא בחוסר שרשיות זו, בזה שחסר לה לתרבות הדור הצעיר אותו הדבר המוחלט והבלתי מותנה שהיה לה לתרבות הדור הקודם ושישנו לכל תרבות האחוזה במסורת קדומה (והדבר המוחלט הזה איננו רק במקום שקיימת רליגיוזיות קפדנית, אלא גם במקום ששלטת סקולריזציה גמורה, בנויה על יסודות מוסריים, על תוכן סוציאלי עמוק ועל אחריות קולקטיבית). לפיכך תרבות זו נשארת תלושה גם בשעה שהיא מדברת וכותבת עברית, והיא נשארת רופסת גם בשעה שהיא כאילו מחבקת זרועות עולם; לפיכך אין בה כל מידה נכונה להערכת דברים ולהערכת עצמה; לפיכך היא כה “מודרנית”, כה נוחה לקלוט וכה נוחה לפלוט, מרעישה את כל בדיה למשב כל רוח קלוקל, מעטה עליה מסכות שאולות, גם את נעוות הדמות ביותר, ומפזמת כל “מנגינת רחוב” חדשה וזרה; לפיכך היא מתנודדת תמיד בין הקצוות, היא פעם קומוניזמוס ופעם פשיזמוס, תמיד בלתי בטוחה בדרכה, תמיד מחוסרת כוח ההכרעה הפנימי, משמשת תמיד כנה אשר מרכיבים עליה על נקלה כל זמורת זר וכל דעה נפסדת, גם את האנטי־תרבותית, האנטי־חברתית והאנטי־אנושית ביותר.

אכן, אנחנו כבשנו כיבוש תרבותי גדול בדור הזה, את הלשון העברית. לא רק בא“י, כי אם גם בגולה נפוצה ידיעת הלשון העברית כיום במידה שלא היתה נפוצה בשום זמן מן הזמנים במשך כל התקופה הארוכה שנותקנו בה מעל אדמתנו, ואולי גם במשך הדורות האחרונים שלפני החורבן בא”י עצמה; רבבות, רבבות, לומדים עברית, רשתות של בתי ספר עבריים קיימות בכל רחבי הגולה, רבבות רבבות יודעים עברית, מדברים בה וגם כותבים בה — ואעפי“כ תוקף אותנו לעתים רגש של עצבות ודאגה רבה למראה הכיבוש הזה. מהי הלשון הזאת? איזו קליפה טפלה, איזה סכום גדול או קטן של מלים פורחות בלתי מעוגנת במקורן, מדרדרות כאבני־שפך, ללא דבק הדורות וללא שום בריח תרבותי ברוחן. ולא רק אלה שלמדו עברית בימי בגרותם כך, אלא גם אלה שינקו אותה ב”לשד אמם" בא"י, גדלו בה ונתחנכו עליה. ויפה תיאר ב. כצנלסון בהרצאתו את הטיפוס של “בני הארץ בגולה”, את תלישותם, את שטחיותם, את פריקת העול מצדם, את הנכר שלהם גם לארץ וגם לתרבות שעליה גודלו ושאותה הם ממירים על נקלה בתרבות אחרת ובלשון אחרת. גם “בני הארץ” בארץ אינם שונים בהרבה. ואין כל פלא אם הצרכנות לספר עברי ולעתון עברי עומדת בפרופורציה הפוכה להתפשטותה של ידיעת הלשון העברית, כי אין בין שני אלה שום קשר ושום השפעת גומלין, כי הלשון צמודה לספר רק בשעה שפועלת בה רצינות היסטורית, בשעה שיש בה כוח־כובד תרבותי המחבר אותה אל אדני היסוד, והיא אינה זקוקה לו לגמרי בשעה שאיננה אלא נפח תפוח בלבד, ויהא גודל הנפח הזה מה שיהיה.

ה.

כאן היא “נקודת הקפיצה” של הפרובלימה — ופתרונה אינו קל ואינו ניתן אפילו להגדרה בהצעות שימושיות. כשדנים בשאלה הזאת מתוך הצורך לתת תשובות על תביעות דחופות ושוטפות, מוכרחים להתאים את הכלים לצורך זה; אבל מלבד “חיי שעה” יש בה גם שאלה של “חיי עולם”, ואף אלה תובעים כלים מיוחדים להם. התקופה הנוכחית העמידה את העולם בפני הפרובלימה של אוטרקיה לא רק במובן המשקי והכלכלי, אלא גם במובן הרוחני. שאלת ההתבצרות בתחום הרוחני של האומה, עלתה על הפרק כשאלת גורל לא רק אצל עמים קטנים חלשי־תרבות, אלא גם אצל עמים גדולים כבדי תרבות. רעיון האוטרקיה הזה הוא שלילי וריאקציוני, גם בשטח הכלכלי וגם בשטח הרוחני, בשעה שמתלווה אליו כוונה שלילית, אנטי־סוציאלית ואנטי־תרבותי; אבל הוא חיובי בהחלט בשעה שתוכנו החברתי והתרבותי הוא חיובי. אינני יודע אם עלינו להצטער על כך או לא להצטער — העובדה היא עובדה: אותם היסודות שעליהם היתה בנויה התקופה הליברלית התערערו לחלוטין. מקודם התערער “אזרח העולם”, אח"כ התערער “משק העולם”, עכשיו הולכת ומתערערת “תרבות העולם”. מחשבת האוטרקיה באה כהגנה עצמית של העמים מפני השערים הפתוחים והמפולשים יותר מדי, שרוח פרצים מהרסת עוברת בהם עד שאין איש ואין עם בטוח מפגיעתה הרעה. ואם העמים הנטועים על אדמתם כך — אנו שמתחילים רק להנטע ושהננו הקרבנות הראשונים של תמורת עולם זו, על אחת כמה וכמה.

המשגה ההיסטורי הגדול ביותר שאנחנו עלולים לעשות בתקופה זו יהיה זה, אם נשנה רק את האוכף שרכבנו עליו ולא נשנה את הסוס; אם במקום התרבות הרוסית והתרבות הגרמנית שרכבנו עליהן תמול והושלכנו מעל אוכפיהן ארצה, נרכב היום על מרדעת התרבות האנגלית (וסימנים בולטים לכך ישנם כבר). זה יתנקם בנו אכזרית. זה כבר מתנקם בנו. אנחנו נקים דור שיהיה גרוע מדור הפלגה, כי בדור הפלגה ובכל מוראותיו אנו חיים כבר היום.

והיכן המוצא? — תרבות עברית בעלת שרשים, שיבה למקורותיה ולערכיה ההיסטוריים של התרבות הזאת. לא לזה שמכנים כיום אצלנו “הווי”, לא לצורות החיצוניות ובנות החלוף של המסורת אשר רבים מתגעגעים עליהן גם בתוך מחננו, אלא להוויה התרבותית של האומה ולצורות הקבע שלה. התפקיד הראשון הוא להודיע דבר לדור (ופירושו של “להודיע” כאן אינו להכריז ולומר, כי אם לנטוע זאת בהכרתו ובמחשבתו ובאחריותו של היחיד והציבור) כי הספרות העברית איננה מתחילה מהוצאת “מצפה” ו“שטיבל” (ואין בכוונתי כאן לזלזל כלל וכלל בערכן התרבותי של הוצאות אלה) ובודאי לא מגלי המוץ של עלונים קלוקלים ומחברות תפלות, שמהם שואב הדור הצעיר כיום את מזונו הרוחני; והתפקיד השני הוא להביא לידי נגירה ולידי שימוש אקטואלי את כל ערכי התרבות והספרות היסודיים ובני הקיימא, מהתנ"ך דרך המשנה ושירת ימי הבינים עד היום הזה, כדי לעצב מתוכם את מחשבת הדור; כי בכל מקום שערכים אלה הם באמת יסודיים ובני קיימא הם עולים בד בבד עם תוכנו האנושי והסוציאלי של מפעלנו המשחרר והמהפכני; יותר מזה: הם האבנַים אשר עליהם נוצר התוכן הזה ראשונה בתרבות האנושית.

והכוונה איננה סתימת חלונות בפני רוח העולם. להיפך בית־התרבות העברית עם חלונות קרועים לרווחה נוכח כל רוח תרבותי מרענן ומחדש מבחוץ, במקום קירות פרוצים והרוסים לחלוטין ובמקום אנרכיה תרבותית.

כיצד עושים זאת? — מסופקני אם יש מי שהוא בתוכנו אשר בידו המנוף והוא יודע כיצד להרים את המשא הכבד הזה. אפשר כשנוסיף לדון בשאלה זו ולהתעמק בה, נמצא גם דרכים ונתיבות לתת לה פתרונים מעשיים. על כל פנים אין הפתרון עלול להיות ניתן מהיום למחר, והוא דורש מהפכה גמורה גם בשיטת החינוך וגם בעבודה התרבותית בין הגדולים. הוא דורש גם עבודה מוקדמת רבה של הכשרת הלבבות בתוך מחננו, כדי לסלול דרך להבנת השאלה הזאת במלוא משמעותה.

תרצ"ד

א.

מידת הבקורת העצמית, שבה מצויינת תנועתנו מראשית היותה עד היום, המטפלת תמיד בגילוי מומים פנימיים, בחשיפת נקודות התורפה שבמחנה הפועלים, גלוי לעיני כל, מתוך כוונה חינוכית ורצון לתיקון הפרצים הניבעים כפעם בפעם בחומותינו — בקורת זו שימשה ומשמשת תמיד שלל רב לעויני תנועת הפועלים העברית ולאויביה, המוציאים מתוכה, בדרך דימגוגית, את ה“אסמכתות” הרצויות להם, כדי להתריע ולהוכיח שהנה “הם” עצמם אומרים וכותבים כך וכך, הנה “הודאת בעל דין”; ומה שהיה בפינו בקורת עצמית, נהפך מהר למבול של גידוף ושימצה כלפי תנועת הפועלים החלוצית. עובדה זו הידועה לנו היטב מתוך נסיון ממושך, לא הרתיעה אותנו בכל זאת אחורנית מדרכנו הנכוחה. עתונותנו, מועצותינו, ועידותינו וכינוסינו, שנעשים בפומבי רב, נתנו תמיד ביטוי חפשי לחשבון נפשנו ולבדיקת מעשינו. אנו לא ידענו את הפניגיריקה, את ההתפארות העצמית; ההישגים והכיבושים שלנו לא השביעונו רצון אף פעם; תמיד נשארנו בלתי מרוצים, ותמיד הרבינו בתביעות, יותר כלפי עצמנו מאשר כלפי אחרים. אבל גם מידה טובה ותרומית יש לה גבולות טבעיים, אשר אם פורצים ועוברים אותם היא משיגה את האפקט ההפוך מזה שאליו היתה מכוונת.

בתקופה האחרונה הננו מרבים בזה המכונה בפינו בשם “הלקאה עצמית”, במידה מופרזת ביותר. חברים רבים, פעילים בתוך התנועה, אחראים ועומדים בראשה, בכל פעם ובכל מקום שהם באים לדבר לציבור הפועלים ועל הציבור, בפה ובדפוס, אינם פוסקים מלהשמיע דברים מרים וכבושים על הסטיות, על ה“ירידה”, על התנדפות התוכן החלוצי, על ה“התברגנות” וההתבעל־ביתיות; והם עושים זאת, הפעם כמו תמיד, מתוך מחשבה כנה ורצון אמיתי לראות בעלייתה החברתית והתרבותית של תנועתנו, לראות אותה במלואה ובשלמותה, דרוכה רצון חלוצי נועז ומעפיל לקראת כיבושים חדשים, לראות את איכותה עולה וגדלה בד בבד עם כמותה. וישנן בודאי בתוך גילויי־ההווי של ציבור הפועלים כיום סיבות מספיקות לעורר בקורת ואי־נחת. הבריחה מן המושבה, עזיבת עמדות הכיבוש בחקלאות, עזיבת עמדות כלכליות־מדיניות במשק המדינה והנהירה לקראת השכר הגדול בעבודות ה“פרוספיריטי” בערים — הם חזיונות מדאיבים מאד, אשר אין להתעלם מהם, ומחייבים לעמוד בפרץ, אולם ערך וכוח־השפעה פנימי יכולים להיות לבקורת זו רק אז, אם אין היא חורגת מתוך תחום האמת המציאותית והאמת ההיסטורית כאחת, אם אין היא עושה הכללות ואינה סופה צדיק עם רשע, אם היא מגדירה את תחום הליקויים, הגדר היטב, ואם היא מביאה בחשבון את המסיבות האובייקטיביות של הזמן, ואת אותה השארית של חיי־האדם הקיימת אצל כל איש, גם בתוך גיוס חלוצי מתמיד וקפדני: זו השאיפה לצאת מתוך דשדושה של הדלות המנוונת ולהגיע, אם רק אפשר, לידי יכולת של קיום אנושי, ששום תנועת פועלים אינה יכולה ואינה רשאית לראות בה פסול, אם קיום זה נקנה בטהרה ובעמל כפים כשר.

ואין אני יודע עד היכן הגיעה השפעתה של הבקורת העצמית האינטנסיבית והמפוזרת שלנו בתקופה זו כלפי פנים, כמה סוטים היא החזירה למוטב וכמה כושלים היא חיזקה. יודע אני רק דבר אחד, שאם מטרטרים השכם והערב באזני הפועל בדרך כלל, ללא סיבה מספיקה מוכחת: אתה חדלת להיות חלוץ, תוכנך המוסרי נתנדף, אתה נעשית בעל־בית ומשתייך לאותו הסוג המנואץ של “מרויחי הפרוספריטי”, אפשר ליצור אצלו על נקלה רגש של נחיתות ויחס אדיש לתביעה החלוצית ואפשר להדיחו אל נתיב המדוחים שאין ממנו חזרה. ויודע אני עוד דבר אחד, מה גדול הנזק שבקורת כוללת ומופרזת זו גרמה כבר לתנועתנו בחוץ, כמה הכתימה את שמה, הוציאה את דיבתה רעה, סילפה את דמותה האמיתית ונתנה בידי מבקשי רעתנו אמתלאות נוספות כדי להתגולל עלינו.

בעל־הביתיות הציונית המכריזה זה חמש־עשרה שנים כי “תקופת החלוציות חלפה ועברה כבר”, כי אין יותר צורך בה, הפכה פתאום קנאית לתוכנה החלוצי של תנועת הפועלים העברית והחלה סופקת כפים ומוציאה מתוך חלל בטנה אנחות עמוקות: “אללי, החלוציות ירדה והתנדפה!”. אותם בעלי־הבתים הציוניים, שאנו נאבקים עמהם זה שלושים שנה על הכרת המושכלות הראשונים שלנו, שהחקלאות והכפר העברי העובד הם היסוד והשורש של בנין חיינו בארץ, אלה שהתנגדו לנו תמיד בזה והשתדלו להוכיח לנו ש“עולם כמנהגו נוהג”, שהיהודים היו תמיד אנשי עיר, חנוונים סוחרים ובזה כוחם, וכך יישארו גם בא"י וכך גם רצוי שישארו, אלה שהפכו את החקלאות עצמה למסחר ולחנוונות, שמעולם לא קיבלו במלואה את תביעתנו לעבודה עברית, שלא עזרו לנו במלחמתנו עליה, שנותנים עד היום מקום כבוד בשורותיהם לבעלי־פרדסים מתנכרים שאין דריסת רגל לפועל עברי במשקם — אלה נהפכו פתאום קנאים לכפר ולחקלאות ותובעים את עלבונם מפי הפועלים: “אללי! הפועלים עוזבים את המושבה ובורחים העירה!” והם מתגודדים ומעמידים פנים כמצרים בצערה של האומה, וכאילו בנפשם הוא הדבר.

אבל מיד באה גם התביעה למתן־שכר בצדו של צער זה. ואחת היא המסקנא של הסיסמא המריעה מלפנים כי עברה כבר תקופת החלוציות ללא שוב, ושל האנחות על התנדפות תוכנה החלוצי של תנועת הפועלים כיום. באחד מהגליונות האחרונים של העתון הציוני בפולין הקונגרסאית ה“היינט” נדפס מאמר בשאלה הזאת מאת אחד ממנהיגי ההסתדרות הציונית באותה מדינה, ובו נאמר בערך כדלקמן (אני מצטט עפ"י הזכרון): “זה יהיה חג ושמחה גדולה לתנועה הציונית, כאשר יתלקח שוב הזיק החלוצי בתוך תנועת הפועלים בארץ, אבל עתה כשגם הפועלים חדלו לחיות חלוצים כשגם הם בורחים מן המושבה אל העיר, למה לקיים עוד את ה”יחוס" שלהם לגבי העליה? מוטב לתת זכות קדימה לעליה ליהודי הפשוט בעל המשפחה העולה עם אשתו ועם ילדיו הרבים לארץ, מרבה את הישוב ומציל את עצמו ואת משפחתו מכליה“. שם נאמרו הדברים ביתר אריכות, ומתוך הסברת פנים לחלוציות של הפועלים בעבר וכדומה. וכך כותבים גם עתוני הציונים הכלליים בגליציה ובמקומות אחרים. ודבר “התנדפות התוכן החלוצי” נעשה מעין “דיבור המתחיל” שאנחנו בעצמנו נתנו אותו בפיהם של אלה שכל הכיבושים החלוציים של תנועת הפועלים העברית היו תמיד כצנינים בעיניהם, שנלחמו בה כל הימים, גם בהיותה לכאורה במלוא זהרה, שחירפו וגידפו את מפעלי ההתיישבות העובדת, את מייבשי הביצות ובוני הישוב בעמק־הירדן ובעמק־יזרעאל, שנלחמו ב”חלוץ" ובמפעלי ההכשרה שלו בגולה ובתנועה הקיבוצית שלנו בארץ, שראו בכל מעשינו רק מעין הפיכה בחררה שלהם ושכל מעיינם ודאגתם היו רק איך להדוף אותנו מן המקום ש“תפסנו”.

ב.

והנכון הדבר? האמנם “התנדף” משהו בתוך תנועת־הפועלים העברית כיום, מחוץ לאותו פרוצס של התנדפות הקיים תמיד בגלגל החוזר של חיי תנועה וחברה כמו בחיים האורגניים? האמנם תנועת הפועלים, כתנועה וכיחידה ציבורית היא כיום ירודה משהיתה ביום מן הימים בכל שנות קיומה, אם בתוכנה החלוצי, אם ברמתה התרבותית, ואם בכוח ההגשמה וההעפלה שלה? — אני נוטל לעצמי רשות לכפור בהנחה הזאת. אילו היה אורה של תנועתנו ניתן להיות מועם ע"י מציאות אחוזים ידועים הסוטים מדרכה, בורחים מן המערכה, מתכחשים לערכיה ועוברים אפילו לצד שונאיה — כי אז לא היה אור זה זורח מעולם. באשר מיום הראשון להיווצרה לא פסקו בקרבה הסטיות והבריחה והעזיבה, במספר יחסי אולי הרבה יותר גדול מאשר היום. כוחה וערכה ותוכנה החלוצי של תנועתנו לא היו ואינם בזה שלא הודח ממנה נידח, שאין בה שכולה ועקומה, אלא בזה שיש בה רציפות, בזה שהיא תנועה דינמית, שלא בלבד שהיא ממלאה תמיד את החלל המתהווה בשורותיה, אלא גוברת ועולה, מרבה את תפקידיה ומגבירה את כוח היצירה שלה, גם בשעה שמתגלות פרצות בתפקיד נפרד זה או אחר.

“מי יתנני ירחי קדם” — היתה והנה מאז ומעולם תפילת שוא. היא מגיעה לידי טרגיות אצל היחיד אשר בשנות העמידה והזיקנה הוא נושא את נפשו לתקופת הנעורים אשר חלפה, ומביט על העולם ועל החיים דרך הזכירות שנשארו אצלו מן התקופה ההיא; היא טראגית אצל החולה המתפלל לימים בהילו נר הבריאות, הרעננות והגמישות הגופנית עלי ראשו; היא טראגית אצל יחידת־אומה אשר איבדה את חירותה בענין רע. אבל היא חסרת שחר בדינמיקה ההיסטורית. ידועה האגדה ע“ד “תור הזהב” שהיה קיים באיזה זמן ובאיזה מקום, ושלאמיתו של דבר לא היה קיים מעולם. גם בתנועת הפועלים בארץ לא היה קיים “תור זהב”. מראשית הוסדה היא התאבקה עם עצמה, עם הכוחות הממרים מבפנים, לא פחות ואולי עוד הרבה יותר משהיא התאבקה עם הכוחות הממרים מבחוץ. כה יפים וכה שלמים ומזהירים לא היו הדברים מעולם. מי שנמצא חצי יובל שנים בתוך מחיצתה של התנועה ומלוה אותה בדרכה, אינו יכול להיזכר לא יום ולא שנה שבהם לא דיברו על “ירידה”, שבהם לא נשאו את העינים אל “ירחי הקדם” הללו שנראו תמיד יותר יפים ומזהירים; מי שיגש אל מדפי עתונות הפועלים מראשית הופעתה עד היום ויוציא בעינים עצומות כרך, יהא מן השנים הראשונות ביותר, וינעץ סיכה (כדרך שהיו עושים בחורי הישיבה כדי לאמן את כוח זכרונם) בתוך הדפים האלה, — קצה הסיכה יגיע תמיד למקום שאנו עומדים ומצליפים ומייסרים את עצמנו על ה”ירידה" ועל ה“סטיות” ועל התנדפות התוכן החלוצי. בשנה השניה של העליה השניה הביטו כבר על השנה הראשונה כעל עבר מזהיר; בשנה השלישית או הרביעית שלה, היתה כבר תקופת “יאוש”, משבר בכיבוש העבודה, וחברים רבים חשובים מאוד, שאנו מחשיבים ומכבדים אותם עד היום, שהיו מנותני הביטוי הראשונים להווי החדש של תנועת הפועלים, השליכו בפאתוס את המעדר אחרי גוום, פסקו את פסוקם ופרשו והלכו להם, מי ללמוד ול“השתלם”, מי לפקידות עירונית, ומי שנדד שוב למרחקים.

וכמה היה בכלל מספרו של ציבור הפועלים בימים הטובים ההם? — מאות אחדות; וכמה מהם התמידו בכיבוש העבודה? — עשרות; תמיד היו עזיבות ויציאות, ותמיד השתמשו האכרים באמתלא זו בסרבם לתת עבודה לפועל במשקם. תמיד אמרו: “הנה יעבוד שבוע ושבועיים ואחרי כן יעזוב אותי”. ומכיון שלא נתנו לו עבודה לפועל, נגזר דינו לעזיבה ממילא — והעזיבה אז לא היתה נהירה העירה לעבודה אחרת, כי העיר לא היתה בעלת כוח קליטה, אלא לעתים קרובות מאד עזיבת הארץ, או עזיבת תנועת הפועלים וכניסה לתוך מעמד אחר. ואם מתאוננים כיום על העזיבות בתנועה הקיבוצית — שאלו נא לימות דגניה וכנרת, כמה עזבו אותן עד שהגיעו לידי יציבות וקביעות. במלאת עשרים וחמש שנים לקיומה תפרסם בודאי קבוצת דגניה את הסטטיסטיקה המעניינת הזאת; דומני שמאות רבות עברו דרכה, והיו זמנים שהיתה דומה למין “חאן” בעבר הירדן המזרחי, מין תחנת מעבר מפולשת, שמדלת אחת נכנסים ובשניה יוצאים. והאם זה העים ומעים במשהו את זהרה של דגניה? האם זה הפחית את תוכנה החלוצי־הכיבושי? הרציפות שבה היא מקור הזוהר שלה. זה שלמרות העזיבות האלה לא נפלה, אלא המשיכה ובנתה את עצמה, לבינה על גבי לבינה, נדבך על גבי נדבך, ושמרה על רעננותה ועל תוכנה החברתי והתרבותי — זהו הקובע את דמותה ואת ערכה.

כך גם תנועת הפועלים כולה כיחידה ציבורית. הביטוי הנאמן למהותה של תנועתנו הוא ב“כוח ההתמדה” שלה. זה נאמר כבר אצלנו לפני חצי יובל שנים. הנסיון של כוח־התמדה זה, לא כל פרט בתנועה עומד בו, אבל התנועה כולה עומדת בו. כאשר מדברים על הירואיזם, על רוח של העזה ומסירות נפש חלוצית, הרי מעולם לא היתה זאת סגולתו של כל פרט ופרט בתוך ציבור הפועלים, אך בציבור היו וישנם הכוחות הגנוזים האלה שבאים לידי גילוי בצורות שונות ובהזדמנויות שונות — ודבר זה קיים ועמד עד היום. מה שנראה לנו בעבר כולו מוצף שמש, לא היה כך בשעה שעבר זה היה הווה. תמיד שימשו האורות והצללים יחד — ובעוד עשר־עשרים שנה תיראה גם התקופה הנוכחית בזהרה בלבד. גם כיום נוצרות אגדות ע"י תנועתנו בשביל העתיד. כיבוש עמק־חפר, ההולך ונעשה לעינינו עתה, איננו מפעל חלוצי קטן מכיבוש עמק־יזרעאל; אפשר לומר אפילו כי זהו מאמץ חלוצי יותר גדול, באשר מפעל זה הוא בן עוניה של ההסתדרות הציונית, הוא נעשה עד היום ללא כל תקציבים, רק בשארית כוח־העבודה של פועלים אחרי עבודה שכירה אצל אחרים. ואף קבוצת הפועלים בדרומו של ים המלח היא פרק מאגדת הכיבוש של תנועתנו, אשר יושר עליה בעתיד כשם שאנו שרים לעלית אום־ג’וני לפני עשרים וחמש שנה.

וכשאני קורא במאמרו של חבר, הרוצה להדגיש את ה“ירידה” של תנועת הפועלים בזה שמבין 55־50 אלף חברים בהסתדרות רק שמונת אלפים חיים חיי קיבוץ מבין חמישים אלף, אני משתומם על הכשרון הדיאלקטי שלנו, המסוגל להפוך צדקה לצעקה, 8000 חברים החיים חיי קיבוץ מבין 50.000 — זהו אחוז ענקי שלא ידעה אותו תנועתנו מעודה. מכאן אין ראיה מסייעת אלא ראיה לסתור את דיבת ה“ירידה”, ואם נצרף לזה ארבעה או חמשת אלפים חברים החיים חיי־מושב וחיי־ארגון למושב, ואם נוסיף עוד שלמרות כוח המשיכה של העיר והנהירה אליה כיום, נשארו בכל זאת כמה אלפים פועלים העובדים בעבודה שכירה בחקלאות — הרי שהגרעין החלוצי־החקלאי שלנו לא רק שלא נתרופף בתקופה זו, אלא התגבש והתבצר.

אכן עובדת העזיבה של המושבה ע“י חלק גדול של פועליה — הוא כאמור חזיון מדאיב. זה שמקור העבודה הקבוע והיציב ביותר בארץ הולך ונשמט מתחת ידינו, ובמקום לשמש כוח קליטה לעליה היהודית הוא משמש כוח קליטת לאינבזיה מחורן ומסוריה, ממצרים ומבגדד — לא באשמת הפועלים הוא בא, אלא באשמת אנשי־הבצע פורקי העול הנחרים בפועל היהודי ומקפחים את זכות־העבודה שלו. במידה שמצטרפת לזה אשמת הפועל יש להתריע כל כך, ויש לאחוז באמצעים חינוכיים בתוך תנועתנו החלוצית בגולה כדי להכשיר מחדש את הלבבות לקראת הסתערות של כיבוש העמדות האבודות. תולדות כיבוש העבודה במשך שלושים השנים בארץ, מצטרפות מפרקים פרקים של הסתערות ונסיגה. גם אחרי תקופת ה”יאוש" של שנות הכיבוש הראשונות, חזרו ונשנו תקופות כאלה כמעט במחזורים קבועים. האם הפועלים היו אשמים בעזיבות האלה? האם הפועלים היו אשמים לפני שתים עשרה שנה כאשר עזבו בסך את חדרה? האם לא עמדו הפועלים בחזית זו של כיבוש העבודה בפתח תקוה ובמושבות אחרות שנים רבות ורצופות, בתנאים איומים, בשכר רעב, בבטלה מאונס במשך ארבעה או חמשה חדשים בשנה, מתוך הפקת תוצרת מכסימלית, ומתוך עינים כלות ולב רגז על כל ההתאמצות הזאת שעולה בתוהו, ושערי המשק היהודי במושבה נשארים ברובם המכריע סגורים בפניהם?! מתקופה לתקופה חוזר היאוש הזה, קצה הנפש בעבודת סיזיפוס, בהתאבקות חסרת תועלת עם הגסות ועם החוצפה של בעלי־הגוף המתנכרים. היה זמן, והוא לא רחוק כל כך, שחלקים ידועים, רציניים וחלוציים בתנועתנו, ניסו אפילו לעשות ליקוידציה אידיאולוגית לרעיון כיבוש העבודה. זו היתה אמנם תקופה קצרה מאד, אבל היא היתה, ובימי ריב המפלגות נהפך “כיבוש־עבודה’ניק” לשם של גנאי. ולא היה בזה מדרך ההתגרות ותכסיסי מחלוקת בלבד, אלא התפקיד התחיל להראות באמת תפל, חסר־ישע וחסר תכלית.

בזה אין כמובן להצדיק ואין ללמד זכות על העזיבה כיום, ועל אחת כמה וכמה שאין להצדיק את העולים החדשים המשתמטים מלכתחילה מן הנסיון של כיבוש העבודה. אבל יש כדי להסביר את החזיון, שאם אותו פועל אשר עבד עשר שנים במושבה, שמונה חדשים בשנה, בעשרים גרוש ליום, והוא נעשה בינתים בעל־משפחה, נולדו ילדים, הזדקן קצת, נושא את נפשו להתיישבות או לבית דירה וגג על ראשו, מאחר שהדבר הזה לא ניתן לו במושבה עצמה, מאחר שלא היתה דאגה מצדנו ולא מצד מישהו אחר להקל עליו את חבלי תפקידו ולתת לו פרספקטיבה של קבע — אם פועל זה הולך לעבוד בעבודה מכניסה יותר בעיר, הרי אין פירושו של דבר עדיין שהוא יצא מאצטגנינותו החלוצית והתברגן וכו' וכו'. וכי מה עושים הפועלים האלה בעיר? הם מספסרים בקרקעות ובמגרשים, הם הופכים להיות חנוונים, הולכי בטל? צאו וראו בימות החמה הלוהטים איך הם עומדים חשופי גו למחצה, בתנור היום, צרובי שמש ושטופי זיעה, עושים בחומר ובלבנים, עומסים על שכמיהם קורות ברזל כבדי משא, עובדים עבודת פרך ממש. האם משום שהם מרויחים בעבודה זו חמשה עשר או עשרים גרוש יותר ליום, חדלה זאת להיות עבודה חלוצית? האם אין אנו דורשים עבודה עברית גם בעיר, והאם אין אנו מעמידים משמרות בחיפה ובירושלים ובת"א כדי להלחם על זכות העבודה של הפועל העברי גם כאן? והאם לא נכנסה גם העבודה הזאת לתוך האספקט של כיבוש חלוצי, והאם אין אנו מציינים כהעפלה של כיבוש את קבוצת הפועלים החקלאים אשר עזבה לפני עשרים וחמש שנים מתוך כוונה תחילה את כיבוש העבודה במושבה והלכה ללמוד סתתות בירושלים, למען אמן ידי יהודים לכבוש את העבודה הזאת?

והאם אפשר לקרוא לזה “ירידה” והתנדפות התוכן החלוצי אם לחלק קטן מתוך ציבור הפועלים העירוני (ויודגשו כאן המלים: חלק קטן!) יש דירה משלו או אפילו בית־מעון עם גינה ליד הבית? מן הצורך להפוך כאן את המימרא הידועה ולומר “קינה לדוד? — מזמור מבעי!” האם משאת נפשנו היא לפרוליטריות במובן של “סנקילוטים”, של חוסר כל משען לפועל, של חוסר גג ממש על ראשו וחוסר כסות לגופו? וכמה יש בין הפועלים שעושים ספקולציה עם רכושם שרכשו להם מיגיע כפיהם? — שוב נער יספרם, ואנו מזדרזים תיכף להתריע כעל חזיון כולל!

*

לא היה ברצוני להקטין או לטשטש את החזיונות השליליים המתגלים כיום בצבורנו. רציתי רק לקבוע כמה עובדות היסטוריות ולהגדיר עד כמה שאפשר את מצב הדברים במציאות. הדיספרופורציה בין הכפר והעיר בהתפתחות הנוכחית של הישוב היא הרת תקלות ואסונות למפעלנו ההיסטורי. הדיספרופורציה בין העליה העובדת ובין הטימפו של התפתחותה הכלכלית של הארץ, אף היא הרת תקלות ואסונות. ליישר את העקומה הזאת אשר הביאה עמה ה“פרוספיריטי”, אפשרי רק ע“י תנופה לאומית מחודשת לקראת מפעלי התיישבות חקלאיים רחבי מידות מצד אחד וע”י הגדלת מידות העליה העובדת מצד השני. ע"י דיבורים והצלפות והגזמות בדבר תוכנה החלוצי של תנועת הפועלים, לא נמצא את הפתרון למצב זה. אנחנו רק נעשים טרחנים לגבי עצמנו, ומוציאים את דיבת תנועתנו רעה.

תרצ"ה

(במלאת כ"ה שנה לדגניה)

אל חלקת אדמה בעבר המזרחי של הירדן, מקום שאולי לא דרכה עליו רגל יהודי מאחרי החורבן, אל פינה נידחת ונפלאה זו, ברוכת נוף ולהוטת שרב, מופקרת לישימון ולממשק חרולים — עלו לפני עשרים וחמש שנים שמונה בחורים ונערה אחת, לתקוע יתד ולנטות קו לפרק חדש, פרק מחולל־תקופה ומבשר עתידות, בקורות הישוב והציונות.

שם הפרק הזה — דגניה: ראשונה לציון העובדת, תחנת המוצא לעובד העברי בדרכו החדשה לקראת יעודו החלוצי.

ראשונה לציון העובדת, אך לא הראשונה לציון. בטרם נטתה דגניה את אהלה בבקעת הירדן קינן כבר כוס־החרבות ברבות מן המושבות הישנות. נקפו וחלפו כבר עשרות שנים של נסיון ישובי חקלאי, רב חליפות ותמורות, שנים שידעו התחלות נועזות ועלית־נשמה חלוצית ושנים של התנוונות וירידה. חסד הנעורים של מייסדי פתח־תקוה ואף של בוני גדרה ומניחי יסוד המעלה היה כמעיין שיבש מקורו והפך למציאות אפורה ונעווה, ללא חסד וללא נעורים, אדמת ישראל, אדמת ארץ־ישראל שקמה כקנין־כסף לבעלים יהודים, הבעלים הללו עצמם הפכו אותה שוב לנחלת זרים. לא ידי העובד העברי עיצבו את השבלים אשר צמחו עליה, ולא זיעתו ושירו נפלו על קצירן. כוחו הפורץ ועוצר־אונו החלוצי של הפועל העברי, אשר אמר לתתם קודש לבנין המולדת — לא נרצו; שועי־יהודה החדשים לא שעו אליהם והשאננים בגולה אשר בציון דחו אותם בלעג ובבוז. והנה בתוך פרספקטיבה אטומה זו, ללא תוחלת וללא תנחומין, בתוך ההווי השומם והנפסד, ללא כל רעיון מגיה וללא כוחות צמיחה מתחדשים ומרחיבים — קמה והיתה חדשה בארץ.

כובשי העבודה, היגעים בדי ריק ומדשדשים בנתיבות האבלות בין מושבה למושבה, ראו אור: יש להתחיל מחדש! על הירדן והכנרת מרחפת בשורת ההתגלות החדשה ליצירת האומה. מה שאי־אפשר לתקן בספירה זו של מחצית יובל־האכזב אשר עברה כבר על הישוב הקיים, יתוקן ויחונן אולי ע“י ההתחלה החדשה של המעשה העצמי של העובד, של הפועל העובד ברשות עצמו ובאחריות עצמו על אדמת הלאום, ללא נוגש מן החוץ וללא מתעלל מן החוץ, ללא ממשש את שריריו ב”שוק־העבדים" של פתח־תקוה וללא קורא “יאללה” על גבו הכפוף.

עולי אום־ג’וני — דרכם לא היתה סלולה ואף משנתם לא היתה סדורה. הרצון והכמיהה הנפשית לעבודה שיש עמה שינוי־ערכין, שיש עמה חירות לאדם ולאומה — היה המצפן אשר הורה להם את הדרך. הם לא ידעו אולי אז עדיין על נסיונות העבר הבודדים של הקומונה החקלאית, על “אמנה” שבאמריקה ועל “קריניצה” שברוסיה, על רעיונות בביף ועל נסיונותיו של רוברט אוֹון. הם גילו בנפשם מחדש את האור הגנוז, אשר האיר מאז ומקדם את רוחם ואת מחשבתם של טובי האנושות בכל העמים, לבקש תיקון לחיי האדם ולחברת האדם, תיקון ע“י בנין, ע”י חינוך עצמי לאחריות, ע"י ההכרעה הפנימית של הפרט לשלב את חייו ואת עבודתו לתוך מערכת יחסים חדשים, שבה האדם לאדם איננו יותר זאב ולא אויב ומתחרה, אלא ריע ושותף, עוצר ועוזב.

בחזון התקומה הישראלית על אדמת המולדת, היו שאיפות השחרור האנושיות־החברתיות הללו לאחדות עם השאיפה לפורקן ולהתחדשות האומה. כיצד ישתחרר העם? — לא כיצד משתחרר עם בכלל בתוך הזירה המדינית הגדולה של יחסי לאומים בעולם, לא שחרור פורמלי המסתמל רק בתמורות חיצוניות של השלטון — אלא כיצד ישתחרר העם הזה, המפוזר ומפורד, נטול הקרקע והגמול מעבודה ומחיי יצירה עצמיים, אשר את תרבותו נטש ואת לשונו לא ידע והפקיע את עצמו מן האחריות ומן הערבות ההדדית? האם ע"י כך שהוא יטלטל את סוכתו הפרוצה והנופלת, עם כל העובש שעלה עליה במשך שבעים דורות, ממקום אחד למקום שני, ויהא שם המקום השני הזה ארץ־ישראל? האם חיי היהודים במולדתם המחודשת יהיו שוב לא יותר מאשר מוץ נידף של חיי תרבות מופקרים, חיי־ציבור מרתחים וחיי־כלכלה פרועים לשמצה, כשכל יחיד ויחיד סובב לו על הציר שלו והולך אחרי תאוות בצעו בלבד, ופרשת היחסים הנושנה של עניים מהפכים בחררה ובא העשיר ובעל־הגוף ונוטלה מהם, הולכת ונמשכת ללא תמורה?

השאלה הזאת תבעה תשובה. והתשובה ניתנה, אמנם, בהגות־רוחם ודמדומי רעיונם המופשט אצל ההוגים הראשונים של מחשבת שיבת־ציון וחוזי חזונה. אך המציאות בארץ והמציאות הציונית בימים ההם השכיחוה שוב מן הלב ומן המעשה. עד שקמה תנועת העבודה הארץ־ישראלית ועד שקמה מתוך תנועת העבודה הזאת, קבוצת האנשים אשר ניסתה לתת את התשובה מחדש, והפעם לא בדרך של הפשטה רעיונית, אלא ע"י מעשה מכריע, בהקימה על גדות הירדן והכנרת את תחנת האור והכוח הראשונה (זמן רב בטרם הוקמה שם אותה תחנה שניה של אור וכוח חמריים יותר), אשר ממנה קרניים וכוחות מניעים עצומים לארץ ולגולה, שהזינה דור שלם והדריכתו לדרך יצירה חדשה, ושעוד תזין ותדריך בוודאי דורות רבים.

באום־ג’וני נכרתה לפני עשרים וחמש שנים ברית־חדשה של הציונות, ברית שיש עמה נאמנות עד הקצה לרעיונה היסודי ומיצוי מלוא תוכנה האנושי, התרבותי והמדיני. האנשים שעלו לשם אז, בודאי לא העריכו בעצמם את גודל המעשה שהם עושים ואת העתידות הצפונים בו. הם היו צנועים מאד וחרדים מאד לנסיונם הנועז. אנשי־משק מנוסים לא היו; בני בעלי־בתים, בני סוחרים וחנוונים, בני המעמד הבינוני בישראל, חובשי בית־המדרש או תלמידי בתי־ספר, כמו תשעים ותשעה אחוזים של עולי העליה השניה ושל כל העליות שלאחריה עד היום — ובמושבות הקיימות לא היה מה ללמוד וממי ללמוד. היה להם בטחון ברצון, אך לא בטחון ביכולת. האם לא יכזיבו? האם יהיה המשך להתחלה זו? במידה שרבו הספיקות החמירו על עצמם את התפקיד — והרצינות, האחריות והאהבה למפעל היו מקורות לא אכזב שמהם שאבו את כוחם לעמוד בהתאבקות הקשה שנועדה להם.

*

האם לכתוב את פרשת דגניה אנו באים עתה? הפרשה הזאת בוודאי תיכתב באחד הימים. היא ארוכה וגדושה מעשים ונפתולים רבים, ופרקים שונים בה, פרקי גבורה ובוודאי גם פרקי חולשה, פרקי כיבוש ונצחונות ובוודאי גם פרקי כשלון. גם רעות וגם טובות ראתה דגניה מאז ועד הנה, גם ימי גיל וחדוות־יצירה וגם ימי תוגה ועצבון לא מעטים. יש בית־קברות בדגניה, בית־קברות גדול, שלא לפי היחס הנכון בין החיים והמתים — אך יש גם משתלה גדולה ופורחת של חיים חדשים וצעירים, של דור צעיר גדל ומתבגר. היו ימי מעבר לדגניה, ימי תנודה ויציאה, אך הגיעו לה ימים של יציבות, של השתרשות אורגנית והתרחבות. ארוכה הפרשה — וגיל וחדווה, מחץ ורפאות משמשים בה בערבוביה. אך קו השני העובר את כל הפרשה הנכבדה הזאת, והוא המייחד אותה ומונה ממנה את התאריך ההיסטורי לפתיחת תקופה חדשה בדרך ההגשמה הציונית — זה כוח ההתמדה שלה.

כוח ההתמדה, ההליכה הנכוחה לקראת המטרה מתוך אחריות מלאה וקפדנית גם כלפי המפעל הבודד וגם כלפי המפעל הכללי — זהו הנכס היקר ביותר שהנחילה דגניה לציונות ולתנועת הפועלים בארץ; זהו הגרעין המבורך אשר תשעת הראשונים שיקעוהו באדמת עבר הירדן, באותו ה“כרם” החדש אשר “היה לידידי”, שהיה בו ההיפך מן התכונה המקוללת שמנה הנביא ב“כרם” הישן; וגרעין זה קם לעינינו בשבעים ושבעה לבושים ורומז אלינו בתפרחתו ובפריו מתוך עשרות עשרות נקודות ישוב חקלאיות של העובד, לכל צורותיהן, ועל פני כל חלקי הארץ. וכשאנו חוגגים עתה את מחצית היובל של דגניה אפשר לנו כבר לנהוג אחרת מכפי שהיינו רגילים לנהוג עד עתה, כאשר גלגל החוזר של הימים היה מחזיר אותנו אל איזה תאריך בראשית של המושבות הישנות: אלה המושבות שקוטב היובל שלהן הוא בזכרון העבר בלבד, ואשר על ההווה שלהן הננו פורשים ביום מועד טלית של סליחה והיסח־הדעת, ומשאירים רק מעין צוהר מפולש וצר כדי להשקיף בעדו על אשר “היה פעם”. עם דגניה נכנסנו לתוך מחזור ימים חדש של ישובים חקלאים בארץ, אשר ההעפלה החלוצית שלהם לא נסתיימה בימי ההתחלה וחסד נעורים הולך ונמשך על פני כל פרשת קיומם והתפתחותם. לא מה ש“היה פעם”, לא אור שדרך ודעך, לא ההתגלות החולפת של תעצומות נפש — אלא מה שהווה וקיים, מה שהפך להיות למסורת ואורח־חיים יציב, מה שהוא בחינת “עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול”, ומה שמשמש מקור כוחות חדשים ומתחדשים להמשך ולכיבושים נוספים.

לא צריך להעיד על דגניה מן ה“חושה” הערבית של אום־ג’וני, ולא צריך לסגת לימים רחוקים כדי לבקש את האגרא־רמא שלה. האגרא רמא שבעבר הוא בכלל חשבון דורות וחשבון מעשים מעוקם. ההתפתחות הנכונה מובילה מלמטה למעלה ולא להיפך. ודגניה יקרה לנו לא משום שהתחילה יפה אלא משום שממשיכה טוב, משום שטעמה עומד בה והיא נמצאת בעליה. ההווה שלה, המשק המסודר הנמצא בפרוצס בלתי פוסק של התפתחות והשתכללות, חדר האוכל החדש והמרווח, הרפת החדישה, הרוח הטובה והתרבותית שבחברה אשר יצרה, כוח הקליטה שלה ההולך וגדל, הכוח הדינמי שהולידה מתוכה; זה שדגניה אחת הפכה לשתים, זה שהיא לא נשארה יחידה בעבר הירדן המזרחי, אלא מימינה ומשמאלה קמו נקודות חדשות, וכבר נטוי הקו להתרחבות נוספת, זה שבנקודות שונות בארץ קמו משקי עובדים רבים שינקו מהשפעתה והלכו לאורה; זה שהתשעה הראשונים נהפכו לתשעת אלפים החיים חיי קבוצה וקיבוץ בארץ, ולרבבות נוער בגולה המכונן את צעדיו לקראת חיים אלה; זה שעל ברכיה גדלו גם ההתחלות לצורות אחרות של משקי העובד העברי החקלאי — זאת היא דגניה שאנו מתברכים בה ביום חגה.

מקץ כ"ה שנים שבה אלינו אום־ג’וני, הדלה והצחיחה, הלא־רוחמה, בעדי־עדיים. “רטובה טל אורות” היא שבה, כולה מוריקה, כולה מושקה, כולה בטחון, ואור זרוע מסביבה. היא יצרה משהו לדור ולדורות; יצרה מה שרצתה, מה שעלה תחילה במחשבת מייסדיה, את האות והמופת לדרך הגשמה חדשה, דרך שיש עמו בשורת חופש לאדם ולעם, “לא חופש של צפור” כפי שאמר יוסף בוסל, אלא חופש שהחובה והאחריות של היחיד לכלל ושל הכלל ליחיד מעורות ושלובות בו.

על כן ברוכה תהיה! ויבורכו החברים העובדים בה, השוקדים על אש הנעורים שלה שלא תכבה, על תוכנה הרעיוני והמוסרי, הנותנים את נפשם ואת אהבתם לפינת יקרת זו למען העלותה מעלה מעלה. ויבורכו אלה אשר שמם קשור ודבוק במפעל זה מיום היווסדו, הד“ר רופין והד”ר טהון, שסייעו בידי מניחי יסודות דגניה, ומלווים את מעשיהם מאז ועד היום בחיבה רבה ובשיתוף נפשי עמוק ונאמן.

תרצ"ו.

א.

תאריך הזכרון ליום היווסד הסתדרות העובדים העברית הכללית לפני חמש־עשרה שנה, אינו צריך לשמש לנו הפעם רק הזדמנות להערכת העבר וחשבון הישגיו וכיבושיו, אלא בעיקר להתבוננות פנימית והתכוננות לקראת הבאות. חשבון העבר הוא גדול למדי, אפשר לפארו במספרים מחכימים, בשלל גוונים של טבלאות ודיאגרמות, המעידות על הגידול ועל הצמיחה בכל ענפי פעולתנו, על תגבורת הכוח הציבורי וכשרון היצירה המשקית. אנו עברנו דרך ארוכה במספר שנים מעטות. ב־4400 חבר הנחנו בחיפה את אבן הפינה לתנועת הפועלים המאוחדת והמאורגנת בארץ, ועתה היינו לגוי גדול, להסתדרות בת 80 אלף חבר ומעלה, בעלת רשת כבירה של מוסדות כלכליים, שרותים חברתיים, תאי־ארגון, מוסדות חינוך ותרבות וכו'. אלה היו שנות חיים ופעולה אינטנסיביים מאד, שאין אולי דוגמא להן בשום תנועת פועלים אחרת בעולם. וכשאנו רוצים לסכם כיום את הרכוש הגדול הזה שקם לנו במשך תקופה זו, מיד מתקומם יצר־הטוב שבנו, שאינו יודע סיפוק, ומשיא אותנו לגולל גם מגילה ארוכה של פגמים ומגרעות, לענות את עצמנו בתוכחת־מוסר גדולה ולקונן על קוצר־היד, על סטיות ועל כמה וכמה כתמי־צל אחרים שאנו מגלים בחוש הבקורת העצמית המפותח אצלנו במידה מופלגת. אבל אם יש תפילה בפינו לשעה כזאת, כאשר מתעגלות השנים ואנו מגיעים לסיומו של פרק באפוס היצירה הגדול הנרקם על ידינו, הרי תפילתנו הנאמנה אי־אפשר לה שתהיה אחרת אלא זו, שהמרץ והנאמנות אשר פעמו במעשינו עד עתה לא יחלשו, שהמשך התפתחותנו לא יפגר אחרי זו שהיתה, ושבדרך עתידנו נדע להתגבר על המכשולים שיעודים לנו עוד, לכל הפחות באותה מידה שהתגברנו עליהם עד היום.

תפילה צנועה, אך כבדת משמעות במסיבות ובתנאים שאנו נתונים בהם כיום ושנשקפים לנו מבין החרכים של המחר. לפני שבועות מעטים חגגה תנועת הפועלים בארץ, חג של אחת ההתחלות הגדולות והנפלאות שלה, חג ראשית יצירתה המשקית־החקלאית, ראשית יצירתה הקבוצתית, את חצי היובל של דגניה. ואנחנו הדגשנו בחג זה, שלא את הבראשית אנו חוגגים, לא את זכות העפלה הראשונה — אל את כוח ההתמדה של היצירה הזאת, את ברכת “היי לאלפי רבבה” שנתקיימה בה, ואנו אמרנו בהזדמנות זו ש“דגניה יקרה לנו לא רק מפני שהתחילה יפה אלא משום שממשיכה טוב”. ולהמשיך טוב, לשמור על כוח ההתמדה, לקיים את הרציפות החיונית, — זאת היא הפרובלימטיקה של תנועתנו כל הימים ועל אחת כמה וכמה בתקופה זו, כשתנועתנו גדלה ותפקידיה כבדו ונתרבו, והיא אינה משולה יותר לסירת משוטים קלה השטה על מי אפסים, אלא לספינה גדולה, רבת תרנים ומפרשים, הנישאת על פני גלים אדירים, פתוחה לסערות ולמכשולים שלא ידעה אותם אולי עד כה.

אכן, דרך ההסתדרות במשך חמש־עשרה השנים הללו לא היתה סוגה בשושנים. היא עמדה כל הזמן בקידמת החזית של מעשה ההגשמה ההיסטורי, ונשאה בעול התפקידים הקשים ביותר של מעשה זה. אבל עצם הקמת כוח ציבורי גדול ומאורגן בישוב, כוח בר־סמכא מבחינה לאומית ומבחינה מדינית, הנתון בתוך מסגרת של חובות ואחריות קולקטיבית; עצם הליכוד הזה של כוחות נפרדים, מבין עולי ארצות שונות ושכבות עליה שונות, מבין עולים יהודיים, שליחי הפירוד מלידה וממסורת, יוצאי שדרות שונות באומה, בני חוגי תרבות שונים ואסכולות שונות של חינוך חברתי; עצם הפיכתם לתנועה, לתנועת עבודה, בונה בחומה ועומסת בסבל, דרוכה רצון של יצירה חלוצית, מתוך שיתוף רעיוני ועזרה הדדית — זהו אחד הקשיים הגדולים ביותר שעמו נאבקה ההסתדרות במשך כל התקופה הזאת, ותוכל לו.

רק מתנגדינו הפוליטיים ומנאצי תנועת הפועלים העברית יודעים להסביר על רגל אחת במה ולמה כוחה של ההסתדרות גדול. הם, אשר כל דבר נעשה אצלם בקלות נפלאה, שיכולים להגשים את הציונות במחי־יד אחד ולהקים מדינת יהודים בדבר שפתים בלבד, בעיניהם נראה גם מעשה־היצירה של הסתדרות העובדים כדבר שמקימים אותו באתא קלילא. הם גם דימו בנפשם שהדבר הנוצר על נקלה אפשר למגרו ולשברו בכוח של דחיפה קלה, ונועצו על זה תמיד, כמו עדת הגמדים, במשלו של ניטשה, מה לעשות כדי שה“ענק לא יענקק” ולא יחולל את הדבר הגדול שהוא נועד לו ונושא אליו את נפשו — והאחד יעץ להבהילו, השני יעץ לדגדגו, השלישי לשוף אותו בעקב רגלו, והרביעי “לעשות את כל זה יחד”. אבל הענק עינקק בכל זאת. אם כי על נקלה לא עלה לו הדבר.

מתוך התאבקות עצומה, התאבקות מבפנים והתאבקות עם כוחות ממרים מבחוץ עשינו את דרכנו כל השנים; שום דבר לא השגנו בלי חבלי יצירה קשים ואף צעד אחד לא התקדמנו מבלי שנצטרך לעבור ולהתגבר על חתחתים מרובים. וכשאנו מסתכלים עתה אחורנית על כל הפרשה הארוכה הזאת של נפתולים ותלאות; כשאנו מעבירים נגד עינינו את כל המשברים שעברו עלינו במשך התקופה הזאת, משברים כלכליים ומשברים מדיניים, תקופות של חוסר עבודה, של סיוע, של פרעות, של מלחמה על זכות העבודה לעובד, על זכות העליה לעובד, של ההתלבטות העצומה ביצירתנו המשקית העצמית; וכשאנו מונים מספר לחללים הרבים ששכלה תנועתנו, חללי עבודה, חללי ההעפלה החלוצית, חללי ההגנה הלאומית על מפעל העם, חללי חצי שונאים מן המארב, ואהה, גם חלל אחד יקר וגדול, אשר נפל מידי זדים מבפנים — אנו רואים מה רבים “הרמחים שנשברו אל צורי הלבבות האלה” וכמה לוהט היה הכור שבו נצרפה ונתחשלה תנועתנו במשך חצי הדור הזה.

ב.

אבל לא חשבון העבר הוא אשר צריך להעסיק אותנו עתה. לא מה שהיה, אלא מה שיהיה. אנו מתקרבים למאת האלף הראשונה של ציבור פועלים מאורגן בארץ. היה זמן שמספר זה רחף לפנינו כמשאת־נפש רחוקה, כחזון שאיש מאתנו לא היה בטוח אם ישורנו בעיניו הוא. עתה החזון הזה הופך לעינינו מציאות. לפי מספר הנפשות שבה, בודאי עברה כבר ההסתדרות את התחום של מאת האלף הראשונה — ולפי מספר הבוגרים היא הולכת ומתקרבת לתחום זה בצעדים מהירים. ובמידה שגדלה התנועה הולכים וגדלים גם הקשיים שבה. את מקומה של הפיכת האיכות לכמות, אשר היתה עיקר הפרובלימה בתנועתנו עד עתה, מוכרחה לתפוס שוב שאלת הפיכת הכמות לאיכות. המדובר איננו כאן ע"ד נוסחא דיאלקטית, אלא על מציאות כבדת גורל.

אנו יצאנו בשנים האחרונות מן המצב ה“נוח” של עליה אטית, מוכשרת פחות או יותר מראש לתפקידיה החלוציים, עליה שהיתה דומה במידה רבה לרבדים נוספים המתלכדים ומתאחים כאילו בדרך הטבע, והועמדנו בפני פורצס מורכב של קליטת המונים. הסימן האופייני לעליה הכללית במשך השנים האחרונות, שנוהרת לארץ קודם כל כדי למלט את עצמה מצרה ומצוקה, שבאה בבטן־הומיה ובנפש ריקה מבלי שהבשילה בקרבה את ענין א"י כשאיפה לאומית וכמחשבה חלוצית, ולולא כוחות הפליטה שמטלטלים אותה לא היתה מגיעה אולי לידי עליה כלל — סימן זה דבק במידה לא מעטה גם בעליה החלוצית. גם בתוכה בהולי־היציאה מרובים אולי כיום על בהולי־העליה; היא באה ברובה בלי ציוד מספיק בסגולות רוחניות, נפשיות ותרבותיות, שרק הן עשויות להכשיר אותה להיות חוליה מוצקה בשרשרת וממשיכה נאמנה בתפקידים החלוציים שהעמיסה תנועת הפועלים העברית על עצמה. דברים אלה אינם באים להאשים את מישהו, אלא הם מציינים שתי עובדות בהתפתחות האחרונה בשטח המגע שבין הגולה וארץ־ישראל: עובדה של תקופה מבוהלת וטראגית בהשתלשלות חיי היהודים בין האומות מעבר מזה, ועובדה שניה, של אפשרות להחיש את טימפו הבנין ולהרחיב את סגולת הקליטה של ארץ־ישראל, עובדה מעודדת ומנחמת מצד עצמה — אבל שתי העובדות יחד בהיפגשן מולידות גם סכנה גדולה של כשלון ושל הסתלפות תוכנו וכוונתו של המעשה אשר אנו עושים.

אותות הסכנה הזאת התלקחו לעינינו במשך שלוש השנים האחרונות, ע“י גילויים שונים ובולטים למדי בתוך הווי חיינו; ראינו אותם במידה רבה מאוד בציבור היהודי הכללי בארץ וראינו אותם במידה לא מעטה גם בציבור שלנו. הזהרנו עליה, הזהרנו את עצמנו עליה; קבענו אפילו מראש את הפרוגנוזה של התפתחות זו. אבל הנימוק המדיני המלווה את מעשינו, המזכיר לנו תמיד שאנו פועלים לא רק בתוך חלל מסוים, אלא גם בתחום מסוים של זמן, השלה אותנו לבלי לראות נכונה את הפרובלימטיקה שבדחיקת הקץ. בפני החזיון המרהיב של עלית רבבות, אנו בעצמנו כאילו פרקנו את הסייגים הלאומיים־המוסריים שקבענו לעלית יהודים לארץ. המצע הציוני לעליה, בחירת החומר האנושי, חינוכו, הכשרתו התרבותית, ידיעת הלשון העברית, ידיעת הארץ, — כל אלה שהיו פעם מושכלות ראשונים בפוליטיקה של העליה שלנו, חדלו לבוא בחשבון במשטר החדש, שאפשר לכנותו בשם “משטר הסרטיפיקטים”. הבקורת שלנו על העליה התרופפה לגמרי ונעשתה פורמלית בלבד. מאניה לאניה התחיל אחוז היודעים עברית ללכת ולרדת, ואחוז ה”עם הארצות" התחיל גובר ועולה — עם־הארצות טיפוסית של אמיגרציה, הנוהרת לקראת ארץ נעלמה, מבלי לדעת אפילו באיזה חלק מחלקי העולם היא נמצאת ואם האנשים בה מהלכים ורגליהם למטה או למעלה.

העליה החלוצית שהיתה והנה גם היום החלק הטוב ביותר בעליה כללית, החלק המוכשר ביותר מבחנה ציונית ותרבותית־עברית, החלק היחידי הנמצא בכל זאת תחת בקורת ידועה, אף היא לא נוקתה לגמרי מקללת “משטר הסרטיפיקטים”. ואם כי אינני מאמין ב“תור הזהב” שהיה פעם לתנועת הפועלים בארץ וקשה מאד לקבוע את ה“אחוזים” של חלוציות בתוך ההבדל הענקי הזה של היחס הכמותי בין הימים הראשונים לבין הימים האלה, הרי זאת היא עובדה בולטת למדי, שפרוצס הגיבוש הפנימי בתוך התנועה שלנו נעשה קשה יותר משהיה. אינני יודע אם הצלחנו להתאים את המנגנון הטכני שלנו כדי להקיף את הכמות הגדולה והגדלה בטמפו כה מהיר — אבל ברור שלא הצלחנו להתאים בשבילו את המנגנון הרוחני. תוכחת־המוסר והקינה על סטיות, היו האמצעים הבלתי־מתאימים ביותר שבהם אמרנו לקדם את החזיון הזה. כאן דרושה היתה ירידה לשרשי התקלה והשקעת מיטב הדאגה והמרץ הרוחני שיש בנו בשתי החזיתות העיקריות שבהם נעוצים השרשים האלה, בגולה ובארץ.

באחת ממועצות המפלגה, בתחילת ימי הגיאות, שהיתה מוקדשת לעניני העליה, דיברנו ארוכות וגם עמוקות בשאלה זו. אנו עמדנו אז לפני הגדלת מידות העליה והרגשנו באופן אינטואיטיבי ששאלת העליה, לא רק השאלה הפוליטית שלה, לא רק התאבקותנו עם הממשלה על ה“מכסה”, אלא השאלה הפנימית של העליה היא המפתח לכל פרובלימת הבנין הציוני בארץ. המסקנה המשותפת מן הויכוח הממושך היתה שתקופת העליה החדשה מחייבת תקופה חלוצית חדשה בגולה, תקופה חדשה בהכשרה החלוצית, קפדנות יתירה בהכשרת החומר האנושי ובברירתו, החמרה בתביעות ציוניות, בתביעות תרבותיות. אבל מסקנה מעשית ממסקנה עיונית זו לא היתה. להיפך, בעצם התקופה הזאת שהוטלו על התנועה החלוצית בגולה תפקידים מכריעים ביותר, בשעה שנתבעה להיות, בתוך ההסתערות הגדולה לעליה, המסננת האורגנית, הכּליה הבוחנת — נתרופף במידה רבה המנגנון הארגוני שלה. פרצים נבעו בתנועה זו שהיתה פעם אחידה; קמו פלגות פלגות וקמה התחרות בין הפלגות. ואף בהסתדרות החלוץ הכללית, הגדולה, המקיפה רוב מנין ובנין של העליה החלוצית, קמו מכשולים פנימיים ומלחמות פנימיות, אשר הסיחו במידה רבה את הדעת מן התפקידים היסודיים שלה. הכליה הבוחנת לא פעלה איפוא, במידה הדרושה, החזית הזאת שחייבה התבצרות יתרה לא החזיקה מעמד בשעת הנסיון.

ובחזית השניה, בארץ עצמה, הרי מרבית התפקידים הכרוכים בהופעה זו של עליה המונית מצאו להם פחות או יותר מכשירים וגואלים: ארגון, בריאות, שיכון, הקלטה בעבודה, פעולה משקית וכו' — רק תפקיד אחד לא מצא לו גואל: הקליטה הרוחנית והתרבותית של העליה הגדולה הזאת. אנו מדברים הרבה ע“ד תרבות, מדברים בהזדמנויות שונות ובצורות שונות, אנו רואים בה כל אחד מהרהורי לבו, אבל לידי ריכוז אנרגיה רוחנית מספיקה כדי להקיף את הפרובלימה החמורה הזאת, כדי לתפוס אותה, כדי למצוא את נקודות־המשען העיקריות שבה, לא הגענו. והפרובלימה היא חמורה מאוד, הרבה יותר חמורה משאנו משיחים בשעה שאנו דנים על אודותה. שאלת יצירת מסגרת תרבותית ובריח רוחני לציבור גדול כזה, שאיננו סטטי, שאיננו שוקט על שמריו, אלא חוזר ונעור מדי יום ביומו, נמצא בתנודה בלתי פוסקת ונשטף תמיד ע”י גלי עליה חדשים — זוהי שוב שאלה שאינה יודעת אותה שום אומה ולשון ושום תנועת פועלים אחרת בעולם. המסגרת הארגונית בלבד בודאי שאינה מספיקה; ואנו לא יצאנו בענין זה מתוך תחום האינרציה, לא הקדשנו לו את האמצעים החומריים שהוא תובע, לא העמדנו לשרותו אנשים מספיקים ומתאימים. רוממות התרבות בגרוננו תמיד, אך למעשה אנו מחשיבים הרבה יותר ממנה כל פך קטן בשטח הכלכלי־המשקי.

כל הנסיונות שנתנסתה בהם תנועתנו במשך חמש־עשרה שנות קיומה הם אולי כאין וכאפס לגבי הנסיונות העומדים לפנינו בתקופה הבאה. את התקופה עצמה אנו חשים כבר בתנועת האויר של תמורת הזמנים, של תמורה בקוניונקטורה הכלכלית ובהלך־רוח הפוליטי — ובת־קולה קורא אלינו: היו נכונים!

תרצ"ו

ההסכם עם הפועלים הרביזיוניסטים בדבר חלוקת העבודה, קודם כל בבנין ובעבודות הציבוריות בתל־אביב, ומתוך מגמה להרחיב את תחומיו על פני כל הארץ ובכל יתר ענפי העבודה — בא לספק את הצורך החיוני בהסדרת היחסים בין הסתדרות העובדים הכללית ובין ארגוני הפועלים הקטנים הנמצאים מחוצה לה, אשר אותה תבעה ועליה הכריזה ההסתדרות חזור והכרז בהזדמנויות שונות מזה שנים. דרך ההסדרה הנכספת, היציבה ובעלת התועלת המרובה ביותר גם לעניני ציבור הפועלים כמעמד וגם לשם השלטת יחסים נורמליים בשוק העבודה — הנה ותהיה תמיד הסתדרות פועלים אחת בארץ. לזה שואפת ההסתדרות מראשית הוָסדה, ולקראת זה היא חותרת ותחתור גם להבא, מתוך הכרה עמוקה שמעבר לחלוקי־דעות וחלוקי־השקפות פּוליטיים וחברתיים, מאוחדת משפחת הפועלים בארץ בעניניה החיוניים ביותר. אבל בדרך להשגת המטרה הנכספת הזאת קיימת מציאות מרה, קיימים ארגוני פועלים נפרדים, שאינם מבינים עדיין את ההכרח החיוני הזה, או שמבינים אותו, אך ישנן אצלם השליות פוליטיות שעוד לא השתחררו מהן — ואם כי קטנים הארגונים האלה ורק פרורים מעטים מתוך קצוות מחנה הפועלים הגדול נמצאים בהם, הרי הם נושאים בחובם גורמי הפקרות מסוכנים ומכניסים מריבה ומבוכה בשוק העבודה וביחסי־העובדים ביניהם לבין עצמם.

מבין הארגונים הנפרדים קיים זה שנים הסכם עם אחד מהם, עם הפוהמ"ז; מבין הנשארים היה ארגון הפועלים הריביזיוניסטי הגורם האנרכי ביותר. הוא גדל ונתחנך על הלך רוח פוליטי דיסטרוקטיבי, ונוצר מלכתחילה לא למטרות חיוביות אלא כדי לשמש מקל־חובלים בידי ההסתדרות הריביזיוניסטית נגד ציבור הפועלים המאורגן. יציאתו לאויר העולם היתה בסיסמה של “שבירה”, ואם כי לשבור לא הצליח והוא נתקל בצור מוצק ואיתן, הרי עלה בידו במידה המכסימלית לעכור את החיים ולשמש מקור בלתי פוסק של סכסוכים והתנקשויות, ולעתים קרובות מאוד גם למריבות דמים בין פועלים לפועלים. הוא היה עזר ומשען נאמן לכל שואפי ההפקרות ביחסי העבודה בעיר, ולמתנכרי העבודה העברית במושבה. ממנו יצאו מפירי־ארגון ומפירי־שביתה, והוא היווה קן־תמיד של סכנת פרעות ומדנים בכל מקום עבודה ועל כל בנין, דבר שגרר עמו תקלות מרובות לא רק לעניני העבודה עצמם, אלא המיט קלון על כל חיינו הציבוריים וגרם לא פעם לחילול שמו של הישוב העברי מבחינה מדינית. ואם יביא ההסכם לידי פירוק המתיחות בשטחים אלה ולריסונם של גורמי ההפקרות הפרועים ביותר בתוך מסגרת עניני העבודה והיחסים בין פועל לפועל — תהיה בו ברכה מרובה, ביחוד בשעה החמורה הזאת שאנו נתונים בה גם בשטח הכלכלי וגם בשטח הפּוליטי, התובעת מאתנו יותר מכל שעה אחרת לצמצם במידה שאפשר את שטחי המריבה שבינינו.

אין כל שמץ של דמיון והשוואה בין הסכם זה לבין הצעת ההסכם שאותה דחה ציבור הפועלים לפני שנים אחדות. אם מישהו מן האופוזיציה בתוך ההסתדרות מעלה עתה את מישהו מן האופוזיציה בתוך ההסתדרות מעלה עתה את ההשוואה הזאת, הריהו עושה את הדבר בזדון־לב, מתוך כוונה לגנוב את דעתם ולבלבל את מוחם של החברים קשי־האוריינטציה שבתוך הציבור, ומתוך רצון להשיג בדרך זו רווחים מפלגתיים. אז היתה זאת הצעת הסכם עם המפלגה הרביזיוניסטית הפּוליטית, אשר נפגשה בתוך מפלגת פועלי א“י עצמה בהתנגדות עצומה. זאת היתה הסיבה העיקרית לכך, שרוב המפלגה והפריפריה שלה בתוך ההסתדרות דחה את ההצעה — הוא דחה אותה בלי עזרת “פועלי־ציון” שמאל ו”השומר הצעיר“, ואם הללו מכריזים מתוך התרברבות “אנחנו דחינו”, הרי זה דומה לא מעט לאותו המשל בזבוב על קרני השור האומר “אנחנו חרשנו”. בשטח מלחמתנו הפוליטית ברביזיוניזם היתה דחיה זאת מכרעת בגורל מקומה והשפעתה של כיתה נפסדת זו בחיים הציוניים ובחיים הציבוריים. היא נפלטה מתוך ההסתדרות הציונית וירדה יחד עם זה מעל הבמה — ומבחינה פוליטית ציבורית עוד מעט ונמחה זכרה מחיי העם היהודי בגולה ובחיי היושב היהודי בא”י. אבל בעצם ימי הויכוח הרגשני שהתנהל אז בתוך המפלגה וציבור הפועלים ההסתדרותי, הוכרז ע“י המתנגדים החריפים ביותר להצעת־ההסכם ההיא, על נכונות גמורה להסכם הסתדרותי עם הפועלים הרביזיוניסטיים בשטח העבודה, חלוקת העבודה ויחסי העבודה. הנוסח היה פשוט: הסכם פוליטי עם המפלגה הרביזיוניסטית אנו דוחים — אך להסכם עבודה עם הפועלים הרביזיוניסטים אנו מוכנים. בהכרזה מחודשת ומודגשת על נכונות זו, ליוותה המפלגה וגם ההסתדרות את פרסום תוצאת המשאל. ולא זו בלבד, אלא עוד בטרם הופיעה הצעת ההסכם וגם אחרי זה, נעשו במקומות שונים בארץ נסיונות להסכמים כאלה עם הפועלים הריביזיוניסטיים, אלא שהם הופרעו עפ”י פקודה מן ה“מפקדה” הריביזיוניסטית העליונה.

אין אנו יודעים מה הם המניעים הפנימיים אצל ארגון הפועלים הרביזיוניסטיים שהניעו אותם לקבל היום את אשר סירבו לקבל לפני שנים. ייתכן שהיאוש מתכנית “השבירה” הביא אותם לידי התפכחות; ייתכן שהשפעת “המפקדה” הפּוליטית העליונה על ארגון הפועלים הרביזיוניסטי הוחלשה; ייתכן שהשכר המקווה מאת בעל־הבית־הארץ־ישראלי, בעד השרות הנאמן, לא בא; וייתכן גם שהפועלים הרביזיוניסטיים מתחילים לאט לאט להרגיש את עצמם כפועלים על כל הפרובלימטיקה שחיי הפועל בארץ נתונים בה, שמתחילה להתפתח אצלם מעין הכרה מעמדית, הכרה בשותפות גורל עם ציבור הפועלים הגדול המאורגן, ונפשם בוחלת בעיסת־הכלבים המוגשת להם פעם בפעם בחסד ע“י בעל־הבית ה”לאומי". אך יהיה איך שיהיה — ידנו פתוחה תמיד לקבל שבים ולסייע לכל הבא להטהר. אין לנו בטחון, אם נסיון זה של הסכם הוא בר־קיימא במאה אחוזים, ואם מאיזה מקום לא יגיח שוב גורם מפריע. אבל עצם הנסיון ראוי לעידוד ולהמשך.

בעל־בית הארץ־ישראלי, זה שהוריד תמיד דמעות־תנינים על המריבות והמכות, לא שש לקראת ההסכם הזה. להיפך, הוא קיבל אותו בקרירות רבה ומתוך אכזבה לא מעטה. ומנקודת השקפתו החברתית־הכלכלית, אכזבתו זו מוצדקת. כל הסכם בין פועלים מגביר את כוחו של הפועל ומצמצם את שטח ההפקרות בשוק העבודה, אשר לבעל־הבית, מתוך השקפתו המעמדית, ניחא בה מאוד. אנו מאמינים שגם המגע של הסכם והעבודה של פועלים יד ביד, בלי טרוניא של ירידה־לחיים והאשמות של קיפוח — משמשים גורם מחנך רב ערך. ההסכמים האלה, אתמול עם “הפועל המזרחי”, היום עם הפועלים הרביזיוניסטים, ומחר עם פועלי “אגודת־ישראל” וכו', הם שלבים שלבים המקרבים אותנו למטרתנו של קיום הסתדרות פועלים אחת, כללית וכוללת בארץ.

תרצ"ז

עלית הכיבוש לשתי נקודות־התישבות החדשות, דפנא וחן א־דוּור, על הגבול הצפוני הקיצוני של א"י, היא הראשונה ליסוד המעלה בפרק המדיני החדש, והתחלה של תשלום הנדר הקדוש אשר נדרנו נוכח המצור שאומרים לשים על מפעלנו ההיסטורי בתקופה זו: לעשות את כוח־ההפעלה החלוצי שלנו נס ותוכן למרידתנו בגזרות ולהתקוממותנו נגד מזימות מעשקים. הנה קרובים הימים, כבדי התפקידים ורבי התביעה, ואנחנו נהיה נקראים למלאות את נדרנו זה בהיקף יותר גדול, בטימפו יותר מזורז ומתוך קשיים עצומים. איננו יודעים עדיין אם אותה גזירה התלויה זה שבועות וחדשים מעל לראשנו בחוט של שערה, חתומה בחותם של חמר או בחותם של דם. אך ידוע לנו כי חתומה היא. אם לא יתרחש נס, הרי יתפרסם, כנראה, בימים הקרובים ביותר אותו ספר, שרק הציניזם המדיני של הימים האלה לא יתבושש לעטוף אותו במעטה־רמיה בעל צבע לבן, זה הסמל לצניעות ולישרות הלב… והדבר המעסיק אותנו כעת והמחוייב להעסיק את הישוב הארץ־ישראלי ואת התנועה הציונית, איננו כיצד תהיה תגובתנו הראשונה על התעללות זו ומה יהיה הביטוי הבלתי־אמצעי של מרי־נפשנו באותו יום השחור בו תפורסם מגילת הגזירות והאיזמל החד יבוא בבשר החי. הישוב ופזורי האומה בגולה ימצאו את הצורה הנכונה, שיש עמה כבוד לאומי, אחריות ומשמעת חמורה, כדי להפגין ביום זה את אחדות המחאה, את אחדות הרצון ואת הנכונות התקיפה להתקומם נגד גזירות מרשיעות אלה ולהלחם בהן עד רדתן. אבל לא בהפגנה זו ולא במתן ביטוי זה תלוי גורל המערכה. נכונה לנו התאבקות ממושכת, רבת יגיעה, המשוללת אולי נצחונות תכופים שאפשר למששם בידים, אך יש בה מתיחות רצופה של רצון עז ושל פעולה מכוונת ואמיצה להבקיע את המצור ולסכל את עצת הצרים. והסימן לפעולה זו, האות אשר יותן לישוב, לעם, לנוער, לכל אחד ואחד מאתנו, האות שיכוון וידריך את מחשבתנו ואת מעשינו במערכה הכבדה הזאת שאנו נכנסים לתוכה — דפנא שמו!

בין התחבולות הרבות והשונות שעלינו יהיה לאחוז בהן בימים הקשים הבאים כדי להביא לידי גילוי את כוח התנגדותנו ולתת מכשולים בפני הנסיונות להגשים את הפוליטיקה החדשה של הממשלה — מזדקרות נקודות ישוב חדשות אלה בצפון הארץ, כסימן־היכר עיקרי של דרך מלחמתנו. בדור הזה שהכוח הברוטלי הוא לבדו האמצעי שנוקטים בו כדי להכריע במריבות עמים ובסכסוכי מדינות, הננו אנחנו כאן העם היחידי בעולם עכור זה, “עם שרידי חרב”, המטיל על כף המאזנים של ההכרעה כוח אחר לגמרי: כוח בונה ויוצר־חיים — ומנסה להתמודד בכוח הזה את כוחות ההרס המסתערים עלינו. אנו עושים ומצוּוים לעשות זאת, לא משום שברצוננו להיות מקוריים ולעמיד את עצמנו כמופת מוסרי לעיני העמים אשר שיחתו את דרכם על פני האדמה — אלא משום שזהו הלקח האמפירי של תקופה היסטורית אורכה מאד, וגם של תקופת התאבקותנו המדינית החדשה, הקצרה בערך, על אדמת ארץ־ישראל; משום שהערכת עצמנו הנכונה ומדידת יכולת־הקפיצה שלנו במסיבות המיוחדות שאנו נתונים בהן אומרות כי בנקודה זו בעיקר נצטבר כוח התנגדות ממשי של האומה, אשר משקלו המוסרי מוסיף לו יתרון רב במלחמת חלשים נגד חזקים ומעטים נגד מרובים.

החכמה הווּלגרית, אשר תרון בחוצותינו תמיד וגם בימי מסה אלה תתן קולה, מעלה על פניה ועל פיה ארשת של לעג כלפי התשובה הבלתי מהפכנית כל כך, הנראית כה פעוטה ביחס לגודל המזימה ולגודל האסון הכרוך בה בשבילנו. מכל הצדדים מגיחים כבר מפריכי הפירכות ומורים באצבע על הסתירה האיומה כביכול בין צורות הדיבור וההכרזות שלנו לבין התוכן הממשי שאנו מכניסים לתוכן. סגנון זה של לעג ופירכות ידוע לנו משכבר הימים בתולדות הציונות. בכל פרשת דרכים שהגענו אליה (וכאלה היו רבות מאד) ובכל משבר מדיני שהועמדנו בפניו (וגם כאלה היו רבים) נתגלגל הויכוח הזה בין תופסי מרובה, כביכול, או יותר נכון בין אלה אשר דבר־השפתים או המלל הרב היה נראה בעיניהם כתפיסת מרובה, לבין האיסטרטגיה של בנין ויצירת עובדות מדיניות בארץ, אשר נחשבה בעיני הראשונים כקטנות וכתפיסת המועט. אך המציאות הפכה בכל פעם את המלעיגים לנלעגים ואת המפריכים למוּפרכים. אם אנו יכולים בכלל לדבר עתה על התנגדות, על אי־כניעה, על אי־ציות ועל הכשלת הפוליטיקה הממשלתית, הרי זה בא לנו בזכות ה“קטנות” הללו. בזכות “דפנא” שבעבר, בזכות זו שמעולם לא הסכמנו להפוך את מלחמתנו המדינית לאבנטורות, או לאפיזודות־סרק מרהיבות, אלא העלינו בראש דאגתנו את יצירתנו הממשית, את העליה, את הקרקע, את ההתיישבות, הגענו בארץ הזאת לכוח אשר נתן לנו את היכולת לעמוד בפני הסתערות הדמים של השנים האחרונות — ובזכות “דפנא” שבעתיד, אם רק תעמוד בנו היכולת הפנימית להקים אותה בהיקף ובזריזות הנדרשים, תקבל התנגדותנו למדיניות של ביטול הצהרת בלפור, תוכן וצורה אפקטיביים ביותר.

דפנא אומרת: התמדה ורציפות מפעלנו ההתיישבותי בארץ. היא אומרת: הרחבת גבולותינו על אף כל התנאים והמצבים. היא אומרת: את החוקים ואת הגזירות המגבילים איננו רואים ואיננו שומעים; הם אינם קיימים בשבילנו; אנחנו נעלה ונבנה בהיתר ובאיסור; על פני המכשולים שניתקל בהם נעבור, או נחתור תחתם או נעקוף אותם. היא אומרת: מלחמתנו נגד הפּוליטיקה החדשה של הממשלה, היא מלחמת ישוב בשממת־דורות, מלחמת תרבות בשחיתות התרבותית אשר בקנוניות המדיניות של התקופה הזאת, המוכרות עמים בזנוניהן. היא אומרת: אי־כניעה, לא ע“י אמרים נבובים ולא ע”י מעשי־יאוש מבוהלים, לא ע“י מרוצת־אמוֹק, שאין אחריהם אלא תוהו ובוהו ואבדן כל תקוה — אלא ע”י הכבדת העול והתפקיד על עצמנו וע"י נכונות לעשות את עבודתנו בעתיד תוך שטחי־חיכוך וקשיים הרבה יותר גדולים משידענו עד עתה. היא אומרת: חידוש המלוכה של החלוציות בציונות, לא רק בנוער אלא בעם כולו; הכשרת העם להבנת ערכה ההיסטורי של הדרך הזאת למענו, למען עתידו, למען שארית הפליטה שלו; גילוי כוחות העפלה נוספים; התנדבות גדולה; ריכוז אמצעים מרובים, אשר מבלעדיהם שום מלחמה ושום עבודה אינן יכולות להיעשות.

מלחמתנו המדינית תתנהל בדרכים ובשבילים שונים. לא נשאיר בודאי שום הזדמנות שיש בה כדי להביא את המלחמה הזאת לידי ביטוי מועיל, אשר לא נשתמש בה. נצעק, נדפוק על דלתות העולם, בכל מקום שעוד לא חרות על הדלתות האלה “יהודים אינם רצויים”, נשתדל לזעזע את דעת הקהל באנגליה ובאמריקה, נפנה לפרלמנט, לחבר הלאומים. לא ניתן דמי. נניע את כל הגלגלים שאפשר להניע אותם ושיש מהם איזו תקוה או צל של תקוה, כי יהיו לנו לעזר במלחמתנו. גם פה בארץ לא נלך בדרך אחת ויחידה. יש בידינו ללא כל ספק אמצעים שונים להכביד מאד על כל נסיון לכפות עלינו משטר בניגוד לרצוננו. אך הסימן המובהק ביותר של המלחמה הזאת תהיה דפנא, אשר מלבד אופוזיציה יש בה משום יצירת פוזיציה נאמנה לעם ולהתבצרותו בה.

אין אנו יודעים אם הדרכים האחרות עתידות להוביל אותנו אל המטרה הנכספת — דרך זו של דפנא, מטרתה בה בעצמה. זאת היא דרך מלחמה הדורשת אמנם נשימה ארוכה ואין היא יכולה להיות מוכרעת ביום אחד, אך בה צפון גרעין הבטחון לעתיד ולסוף הנצחון. הפילוסופיה של הדרך הזאת היא: ההווה הוא נגדנו — אך לא כן הזמן. והזמן זהו אותו הכוח, או הסובסטנציה של אותו הכוח, המזמן את התמורות ואת שעות־הכושר בעולם. עם במלחמת חירותו מוכרח לדעת לקדם באומץ את הרעות כמו את הטובות. נכון שאין אנו יכולים לחכות; נכון שאנו שקועים בטרגדיה איומה, ושאכפו בתקופה זו דוקא על אומתנו האומללה כל הצרות והמדווים הרבים. אך אם פדות אין עמנו לעת הזאת אם הגורל מינה לנו עוד התאבקות קשה וממושכת על גאולת העם ותקומתו, לא נוכל להתחמק ממנה — ועלינו לקבל אותה מתוך אמונה ולא מתוך יאוש.

והאמונה — זוהי דפנא! ובסימן זה ננצח!

תרצ"ט

ספק אם בין כל מצדדיו ואדוקיו של המשטר הסובייטי בעולם נשאר עוד כיום מישהו המחזיק ב“תומתו” או בחסידות־השטות שלו לגבי משטר זה, כאנשי “השומר הצעיר” בא"י. במרוצת השנים עוד לפני האקט המביש האחרון של הסכם היטלר־סטאלין והשתתפות ברית המועצות בביזת פולין, הספיק השלטון הסובייטי להרוס את כל האילוזיות ולעקור מן הלב את שארית האמונה כי אמנם צפוי ממנו לעולם ולרוסיה עצמה חסד של חירות ושויון אנושי. ההשמדה הברוטלית של מחוללי המהפכה הרוסית, של נושאי דברה הנאמנים במשך עשרות בשנים, של אנשי־הרוח שלה, אשר עיצבו את דמותה והעלו את אורה, משפטי הדמים שבאו בזה אחרי זה והתיזו באופן מכוער וחסר־בושה את ראשיהם של כל אלה אשר איבדו את חינם בעיני הרובספּייר הגרוזיני — החדירו יותר ויותר את ההכרה, גם אצל אנשים אשר במשך שנים רבות כבשו בלבם את הבקורת כלפי המשטר הזה והגנו עליו בפני מחרפיו, כי מה שקיים ברוסיה עתה אינו לא סוציאליזם, לא שלטון פועלים ולא מהפכה משחררת, אלא משטר עריצים, רקוב וכוזב, אשר שרשו במנטאליות של הצ’ינגיס־חאנים וכל בושסי־עולם האסיאתים. אך אם נמצאו גם אחרי כל זה אנשים, שקשה היה להם להיפרד מחזון רוחם וגילגלו בזכותם של עורפי־הראשים במוסקבה, באו התזנונים עם היטלר, עם הברבריזם הנאצי, עם הכוח השטני, האנטי־תרבותי והאנטי־חברתי הגדול ביותר שקם בעולם, וגילו לעיני כל את חרפת המשטר הזה. אותו הפתגם העממי: “אמור לי מי בן־בריתך — ואגיד לך מי אתה”, נתאמת כאן במלוא היקפו הסוציולוגי. אי־אפשר היה לתאר שוב, כי אנשים בלתי משועבדים לדוקטרינריות נוקשה ובלתי כבולים בעבותות הרצון האוילי להיות “צודקים” תמיד, יפקפקו עוד בהערכתם או ירצו אפילו להמשיך ולגלגל בזכותה של בגידה סוציאליסטית זו. ואמנם העולם הסוציאליסטי נזדעזע אחרי מעשה זה מקוטב אל קוטב. כל ישרי־הלב ונכוני־הרוח פרשו מיד מעדה זו מתוך רגש של בושה גדולה ובודאי גם מתוך כאב רב על פשיטת־הרגל המכוערה הזאת של משא־נפשם.

אולם ישנם כנראה אנשים וכיתות, בעיקר בתוככי עדת היהודים, אשר גם לאחר שכותשים אותם במכתשים לא תסור איוולתם מהם. על הכיתות האלה נמנה גם “השומר הצעיר”. “השומר הצעיר” לא התוודה מעולם לבולשביזם הרוסי באופן גלוי, על כל פנים ברור בתכלית הבירור שלא היתה לו מעולם כל שייכות אורגניזציונית לקומאינטרן. החיבה לרוסיה אינה אצלו אלא בחינת “מצוה שהחזיקו בה כותים” ולפיכך הוא מדקדק בה לעתים יותר מאנשי הפרקציה המאורגנים. מאמרו של יעקב ריפטין ב“השומר הצעיר” בשם “בקורת ריאקציונית”, הוא אחד מפלאי הסניגוריה בתקופה הזאת על רוסיה הסובייטית. ספק הדבר אם אפשר למצוא לה דוגמא בכל העתונות הקומוניסטית בעולם, פרט לרוסיה גופה, ששם העתונות תפוסה לביצנטיניזם ו“לקולקטיביות רעיונית” מאונס. גם אנשי הפרקציה בא"י מנסים כפעם בפעם בעלונים שלהם “קול העם” ללמד זכות על התנהגותה של רוסיה, אך בעלונים אלה ניכרת בכל זאת מבוכה גדולה וקול הטחנה הדימגוגית מנסר שם כעת בשפל. מה שאין כן אצל ריפטין. אצלו אין מבוכה כלל וכלל, לא נשמעת במאמרו אף נימה מינורית אחת, אלא להיפך בטחון מריע — והמשטר הסטאליני יוצא מתחת ידו ממורק ומצוחצח, כולו מתאים ושכולה אין בו.

אנו עמוסים עתה נטל כבד מאוד של צרות ודאגות, ובודאי שאין השעה כשרה להגרר אחרי פלפול אידיאולוגי, שאין ממנו מסקנות לא לפתרון קרוב ולא לפתרון רחוק של שאלותינו המכאיבות. מה שמעיק עלינו בתקופה הזאת: גורלה המר של כנסת ישראל באירופּה, סבלם האיום של מיליוני יהודים מופקרים להתעללות גופנית ורוחנית כאחת, קוצר־היד להגיש עזרה דחופה לחלק שכול ואומלל זה של האומה והתאבקותנו כאן על המפלט האחרון, על כוח עמידתנו ועל עתידנו הפּוליטי — כל זה איננו עלול להשתנות אף במשהו, אם נעריך כך או אחרת את תהפוכותיה של רוסיה הסובייטית. אין אנו נתבעים להכרעות חדשות בשטח זה. ואם נסתכל על בבואתנו באספקלריה מאירה, נראה את עצמנו מגוחכים ואויליים ביותר, כשנוכח ים־המצוקה שאנו טרופים בו, עומדים בחורי ישראל ומתנצחים אם שערות הכלב גזוזות או מגולחות. אבל יש כאן שאלה של חינוך, של חינוך עצמנו וחינוך הנוער להיגיינה של המחשבה — והיא המחייבת אותנו, להעיר כמה הערות לויכוח זה.

בין המהלומות המרובות שירדו על תנועת הפועלים הסוציאליסטית במשך עשרים השנה האחרונות, הרי התבדותה המוחלטת של רוסיה היא המהלומה הקשה ביותר. ככל שאנו יכולים להאשים את תנועת הפועלים בגרמניה, באוסטריה, באיטליה, בארצות הסקנדינביות, באנגליה וכו' — הרי האשמה נעוצה בנקודת חולשה עיקרית אחת: היא נתנה את שעת הכושר להגשמה סוציאליסטית להתחמק מתחת ידיה. בתנועה הסוציאליסטית בגרמניה ובאוסטריה לא קמו הכשרון והכוח להביא את המהפכה שנתחוללה במוצאי המלחמה לידי סיום. היא התפשרה עם הגורמים שעלולים היו מלכתחילה להכשילה. רפיון זה הוביל אותה מדחי אל דחי, והיא ראתה בעיניה כיצד צומח, עולה, גדל ומתפשט אותו כוח העומד להכריעה, ללא יכולת וללא כל נסיון רציני להתקומם לו. לאשמה זו יש פרשיות רבות ואפשר למלאות בהן מגילות ארוכות. הן שגורות וידועות ואין טעם לחזור עליהן כאן. אך אשמת הרפיון והפשרנות היא רצינית מאוד, ויתכן שהיא נכונה לחלוטין. אנו נשאיר את הדף הזה של “חובה” ללא כל הגהה, אף לא נרצה למעט את כובד האשמה הזאת ע"י חלקו של הקומאינטרן ברפיונה, פילוגה וסיבוכה של תנועת הפועלים העולמית.

אבל רוסיה לא נהגה ברפיון. הבולשביקים הביאו את מהפכת אוקטובר לידי סיום אחרון, גרשו את קרנסקי, פיזרו את האסיפה המכוננת, דיכאו את הקונטרריבולוציה ואחזו במושכות המדינה ביד חזקה ואמיצה ללא ריתוי וללא פשרות. גם מן החוץ הוּנח להם. נתגלה, איפוא, שדה־נסיון רחב־ידים להגשמה סוציאליסטית, לאימות התיאוריה לאור הנסיון, לעיצוב דמות ממשית של עולם ושל חברה חדשה. גם אפשרויות אובייקטיביות לכך ניתנו במידה שלא היו לשום מהפכה בעולם לפניה. גם עשרים ושתים שנה עברו, כמעט דור שלם; אי־אפשר להגיד שוב: חכו, רק זה התחלנו, החבלים האלה אינם אלא חבלי מעבר. והשאלה היא: האם הגשימה רוסיה את הסוציאליזם? האם היא מגשימה אותו? האם בדרך זו אפשר להגשים סוציאליזם, בדרך רצופה קדקודים רצוצים, ראשים ערופים, דם, אונס וכפיה, ביצנטיניזם פנימי, זנות־מדינית חיצונית ונאומי מירמה של מולוטוב המטיפים לעולם, כי אין הדבר הוגן לרצות לנצח את האידיאולוגיה הנאצית בכוח?….

ריפטין, כנראה, מאמין, שכל אשר נעשה ברוסיה במשך עשרים ושתים השנים הוא סוציאליזם ב“תרבות נקיה”, שזאת היא “בנייה סוציאליסטית”, ולפיכך כל מה דעביד סטאלין לטב עביד. הברית שלו עם היטלר היא חכמה מדינית עליונה ויש בה סוד עמוק המכוון ל“השמדת השלטון הנאצי”; כיבושו את פולין, את הארצות הבלטיות, את ליטא, הסתערותו על פינלנד וכו' זה אינו אימפּריאליזם; “מגוחך” אפילו לכנות את הדבר בשם זה; זוהי “התרחבות השטח של מהפכה סוציאלית” — “מכה לאימפריאליזם”; האספירציות שלו בתורכיה — זאת היא “שאלה של גיאוגרפיה”; ובכלל לפעולותיה של רוסיה אין אלא “אופי הגנתי בולט”. וכך הולך הכל ומתיישב, אף שאלה אחת אינה נשארת בלי תשובה ממרקת, הכל בא על מקומו בשלום, אף “חשבון הקולקטיב היהודי ברוסיה — החשבון הציוני”, החשבון היחידי שריפטין מודה בו במקצת בשפה רפה, אך הוא “אינו יכול להיות חשבון של איבה ושל אינטרבנציה”.

בערך כך היו דנים חסידים על התנהגות של ה“רבי”: כשהיה צנום ודל, אוכל קמעא ונאנח, היו אומרים: אין זה כלל בשר־ודם, כולו רוח. וכשהיה עושה פימה עלי כסל ופניו היו צהובות ונוצצות והוא זולל וסובא — היו אומרים: שרף הוא, מלאך אלהים! אך יש גם סוציאליסטים בעולם שאינם נתפסים לחסידות זו עד כדי להאמין ש“הרבי” הוא תמיד מלאך; שאינם אמונים על ליקוטי הנחות דוקטרינריות ויש להם גם קצת מחשבה עצמית ויכולת של שיפוט מחוץ לגדר הקטכיזם שממנו שואף “השומר הצעיר” את פסקי ההלכות שלו בעניני חברה וחזיונות מדיניים. והללו כופרים בכל התפיסה הזאת שסוציאליזם, לא בתיאוריה אלא במציאות, יכול בכלל להיות דבר שאי־אפשר להציגו לראווה בלי תמרוקים סכולסטיים; שהוא דורש פרשנות ואינו מסוגל להעיד על עצמו ועל תוכנו במידותיו הגלויות והישרות. והללו כופרים, שבזה בלבד שהופכים עליונים למטה ותחתונים למעלה מגשימים את הסוציאליזם. בלי יסוד המוסד של ההומאניזם, בלי הכבוד לאדם, החופש לאדם והיחס של צדק כלפי האדם — לא יקום הסוציאליזם לעולם. כל סוציאליזם האומר להיבנות במיתודיקה מכיאווליסטית — יישאר תמיד מכיאווליזם, גם אם הוא מגשים את הקולקטיביזציה במלואה ומתקשט בכל הסימנים החיצוניים שמנו חכמים בסוציאליזם.

איש מאתנו אינו אומר אינטרוונציה. לצערנו אין בעולם כוח שיש לו הזכות המוסרית לכך; ואנחנו יודעים היטב מה צפוי בשורה הראשונה לקיבוץ היהודי ברוסיה מאינטרוונציה כזאת. היחס של רוסיה הסובייטית לאנטישמיות בימים האלה ייחשב לה לצדקה, אם כי מי שאינו רוצח יהודים מטעמים גזעיים אינו רשאי עדיין לבקש אות־כבוד על כך. אבל מכאן ועד סניגוריה חנפה כלפי משטר אשר הפגין בזמן האחרון את פשיטת־הרגל המוסרית שלו באופן כה מחפיר, גדול המרחק. רוסיה הסובייטית שהיתה צריכה להתייצב בראש מסע ההשמדה נגד הברבריזם הנאצי, הצטרפה לברבריזם זה, תמכה בו בשעה שהוא מט לנפול, השתתפה ומשתתפת במעשי החמס שלו ומטיפה לעיקרון של טולרנציה כלפי משטר של מרצחים דווקא, וכלפי השקפת עולם המקרקרת כל יסוד תרבותי ומהרסת כל קידמה חברתית. מי שמגן על מעשה זה, אינו אלא סניגורו של השטן.

לא כדאי היה בודאי להתעכב על המאמר הפולמוסי של ריפטין אשר מלבד פלפלנות דוגמתית, ואמונה ב־ infallibility של האפיפיור אשר בקרמלין אין בו ולא כלום — אלמלא היה כאן גם המשך של התפתחות “פרוגרמה מינימום” ידועה ש“השומר הצעיר” מציג אותה כתנאי לאיחוד פוליטי של תנועת הפועלים בארץ. והמשכה של התפתחות זו הוא קודם כל בסיום מאמרו של ריפטין המכריז כי “יש לעקור מן השורש השפעות של אידיאולוגיה ריאקציונית ואנטיסוציאליסטית, אשר חדרה לפנים המחנה, מחנה הפועלים”. האזינו כיצד מדברים כאן! כאילו ריפטין וסטאלין חד הוא — וכשהוא מצווה לעקור, אין שואלים על מה ולמה אלא עוקרים. כאילו מחנה הפועלים כולו התחייב כבר ל“קולקטיביות רעיונית” וכל הכופר בה, הוא כופר בעיקר. במקום “יש לעקור” — יש לשכך קצת את “הזעם” הסבונרולי הזה, ויש לומר ל“השומר הצעיר”: לאט לכם, חברים, רק לא בחרמות ובנידויים. במחנה הפועלים המאורגן בארץ אין עוקרים מן השורש לא בגלל אפיקורסות סובייטית ואפילו לא בגלל אפיקורסות מרכסיסטית. זה כבודו וזו תהילתו של המחנה הזה, ובו גלום גם כוח היצירה שלו, שהעמיד את עצמו על עיקר אחד, על עיקר ההגשמה החלוצית ועל הערכין הכרוכים בו — מלבד זה הוא התיר לעצמו, על דעת המקום ועל דעת הקהל, את המידה היפה הדרושה לכל חברה מתקדמת: חופש של מחשבה וחופש של ויכוח וסבלנות לדעת הזולת.

ת"ש

א.

אימת התקופה הנוכחית, הנרשמת עתה בשפת הטלגרמות, על דפי עתון הבוקר והערב, כשתבוא פעם שעת סיכומה ההיסטורי, כשתצורף עובדה אל עובדה, זוועה אל זוועה — תהווה ללא כל ספק את המסכת המבעיתה ביותר בתולדות האנושות. ערום ועריה מתבוסס לעינינו העולם בחלאתו ובדמו. עמים שלמים ועשרות מיליוני אנשים מפרפרים במוקדי הלהבות ובין מכיתות ההרס — בתוכם המיליונים שלנו, של העם האומלל ביותר בעולם, הלמוד יסורים ועינויים משנות דור ודר. אין בכוח המלה והלשון לתאר את המוראים הללו יותר משהם מתארים את עצמם — ולא זאת היא כוונת הדברים כאן.

הכוונה היא לנסות לחדור להבנת המאורעות, לא בדרך של שיגרא ולא באמצעים דוקטרינריים, אלא מתוך התבוננות ובקורת חפשית, כדי לדעת בשל מה באתנו הרעה הגדולה הזאת ואם ישנה דרך להחלץ ממנה?

כשאנו מסתכלים עתה לאחור (אנו — פירושו: הדור שנסיון חייו ומחשבת חייו נעוצים עוד בתקופה שלפני מלחמת העולם האחרונה), נראה לנו שבשנת 1914 נפרדנו מעולם שקט ומסודר בערך. המדע והטכניקה התקרבו לשיא נצחונותיהם. על אף צחצוח־החרבות ותכונת הזיון הגדולה, היה קיים בעולם הפוליטי אותו דבר שהאנגלים קוראים לו “Balance of Power” כלומר שיווי־המשקל של הכוחות. המשטר הדימוקרטי השתרע על רובן של הארצות התרבותיות. ברוב ארצות תבל שררו החוק והמשפט. השיתוף הבין־לאומי ויחסי החליפין הכלכליים והרוחניים, הלכו וגברו. פרט לרוסיה ולתורכיה היה העולם פתוח בפני האדם, גם בפני האדם היהודי. מפודבולוצ’יסק, העיירה הקטנה בגליציה שעם הגבול הרוסי, עד סן־פרנצ’יסקו, דרך כל ארצות אירופה ואמריקה, אפשר היה לנסוע בלי פספורטים ובלי ויזות.

זה היה כעין “תור זהב” שנמשך כמאה שנה, בהפסקות קטנות ובהתפתחות גלית, מאחרי מלחמת וַטרלו. לא היתה זאת אידיליה. בתוך מאת־השנים הזאת היו גם מלחמות, גם מהפכות, גם מצוקות רבות — אך הללו הופיעו בעולם כדרך קטסטרופות שיש להן אופי מקומי: מקום אחד נלקה ובשני זורחת החמה כבימים ימימה. אף שאלת היהודים, שחריפותה לא פגה מעולם ושמבחינה היסטורית היתה כללית ושוה בכל מקום ומקום — גילוייה הטראגיים ביותר אף הם היה להם אופי מקומי בלבד. היו פרעות בהומל, בקישינוב ובמקומות אחרים — אך אחד המקוננים הקלסיים על הפרעות האלה, יל“ג, כתב אז את שירו הנפלא “אחותי רוחמה”. “רוחמה” — ולא “לא־רוחמה”. הוא אחז בידה הרכה והרועדת של אחות עלובה זו כדי להוליכה ל”מלון אורחים" אחר, למקום שם זורחת שמש החירות והחופש. כלומר, היה חלל־חיים ומקום־מפלט בעולם לפליטי מצוקות, אם מצוקות־רעב ואם מצוקות המשטמה הגזעית והדתית. לא היה בזה פתרון לשאלה — אך מעט שהות לפתרון. העם יכול היה לתהות על גורלו, לחזות את חזונו, לדאוג את דאגת עתידו, לא מתוך בלהות מוות ועויתות איומות של כליה בלתי אמצעית.

גם השאלה הסוציאלית, השאלה האופיינית והחמורה ביותר של המאה הזאת, נכנסה לתוך תהליך של ריפורמות, אשר עליהן נלחמה תנועת הפועלים המאורגנת בעולם. חלו שינויים ניכרים לטובה בתנאי העבודה ובשכרה. יום העבודה בן 8 שעות, שכר הוגן, ביטוח לימי חוסר עבודה ולימי זיקנה — כל אלה הלכו ונשתרשו לאט לאט כחוקים או כמנהגים קבועים בחיי המשק. הפועל לא היה שוב היצור העלוב, “חסר־המכנסים” כבמאה הי"ח. השפעתו בחיי המדינה הלכה והתרחבה. זכות־הבחירה החפשית נתנה לו את האפשרות להגדיל יותר ויותר את ביאות־כוחו בפרלמנטים של המדינות הדימוקרטיות. חוסר־עבודה, זו המארה הגדולה של התקופה הנוכחית, עוד טרם הופיע אז בעולם כמגיפה כללית. יותר מכל ניתוחים סוציולוגיים מציין השיר הקטן של ריכרד דיהמל “איש העבודה” (Der Arbeitsman") את הלך רוחה של התקופה ההיא:

"מטה לנו וגם ילד, רעיתי!

גם עבודה לנו, עבודה לשנינו,

ושמש לנו, וגם גשם ורוח;

למען נהיה חפשיים כצפרי דרור,

יחסר לנו רק דבר קטן —

רק פנאי".

אף זה לא היה פתרון שאלה — אלא שהות לפתרון. זו לא היתה אידיליה כלל וכלל. העוני, הדלות, העבדות והעול — מצודתם היתה פרושה עדיין על פני שטחים רחבים מאד. הגרעינים של האנרכיה הבאה נבטו כבר בתקופה הזאת. ואעפי"כ נצנצה קרן־אורה, החזון יקד בלבות טובי האנושות, ונדמה היה כי הנה הוא הולך וגמל גם בהכרת העולם, וכי גדולות ונצורות שמורים בהתפתחותו המתקדמת.

ב.

והנה העולם המסודר הזה התמוטט ונהרס בבת־אחת, עם פרוץ המלחמה עולמית בשנת 1914. הוא התמוטט מתוך המציאות האכזרית לא לבד מבחינה חמרית, אלא גם מבחינה רוחנית. בעצם ימי המלחמה לא הרבו לחשוב. כשמריעים התותחים — שותקת מוּזת המחשבה ואין פנאי לישוב־הדעת ולניחוש עתידות. אבל משהתקרבה המלחמה לקצה, על סיכומה המר של עשרות מיליונים חללי אדם, של הריסת נכסים, עמל אנוש וערכי יצירה, מורשת דורות רבים — התחיל העולם תוהה ובוהה. הוא הביט אל עצמו, אל אשר דקר ואל אשר הֵשַׁם, אמר לתקן תקנה גדולה, לכפר בפני מצפונו ובפני מצפונה של ההיסטוריה על הדם ועל ההרס, ודאג ברצינות כיצד למנוע את הישנותם.

משתי קצוות ניתנה התשובה. נתן אותה העולם הבורגני הדימוקרטי ונתנה אותה תנועת הפועלים. ובשתי התשובות האלה היה משום מיתוח של קפיץ ההיסטוריה לשני כיוונים, מיתוח שלמעלה מכוח־המתח אשר במגמת ההתפתחות; מיתוּח שהיה בו משום מעשה אונס ושהיתה צפונה בו מלכתחילה הסכנה של ריאקציה מסוכנת, של דחיפה אחורנית בכוח רב מאוד, כדרך כל קפיץ שמותחים אותו למעלה מן המידה ואין כוח להחזיק בו.

הבורגנות הדימוקרטית שיצאה מנצחת מהמלחמה הזאת, ראתה את המשבר כמשבר מדיני גרידא, כהפרעה במאזן הכוחות של העולם אשר יש להחזיר בו את שיווי־המשקל. הכוונה בודאי היתה טובה. היא אמרה לבטל את הבעיות הלאומיות של המיעוטים, שהיו מקור לאירדנטות ותסיסות מלחמתיות בלתי פוסקות. אבל היא גרמה ע"י כך לפיצולה של אירופה. היא הקימה המון מדינות קטנות, אלפי קילומטרים של חומות מכס חדשות, וחשבה שבדרך זו תוכל למנוע את הישנות ההתמוטטות של מלחמת העולם — אבל מתוך כך נוצרו בעיות לאומיות יותר חמורות ויותר מסובכות. היא היתה מדמה בנפשה שחוזה וורסייל עוקר את אחד הגורמים העיקריים המועדים להפר כפעם בפעם את מאזן הכוחות המדיני — ונתקיים ההיפך מזה. הגחלים שאמרה לכבותם נחתו עוד יותר. האינסטינקטים האפלים התלקחו, נטירת העברה ותשוקת הנקמה גדלו. וכך הפך הרצון לתיקון עולם למציאות של קלקול־עולם ולהגברת התוהו ובוהו, גם במובן המדיני וגם במובן הכלכלי והחברתי.

את התשובה השניה נתנה, כאמור, תנועת הפועלים. אנו נתעכב בעיקר על נקודה זו ולא נפליג בים הגדול של השאלות הכרוכות במדיניות הממלכות המנצחות לאחר מלחמת־העולם, ותוצאותיה. אבל בטרם שאנו עוברים לפרק זה, יש להזכיר כאן עוד נסיון של תשובה, שאמנם לא הגיעה לידי היפעלות מדינית, אבל היה בה כוח דחיפה רב להתבוננות בשטח הרוחני. משנדהם העולם למראה ההרס הגדול לאחר ארבע שנות המלחמה, קמו, בעיקר בחלק העולם המנוצח, דורשי היסטוריה והוגי־דעות, כמו אוסוולד שפּנגלר ואחרים, שניסו לבאר את התופעה הזאת כמשבר תרבותי. הם ניגשו לשאלה דרך ניתוח מעמיק למדי של הצורות התרבותיות בעבר, והגיעו לידי מסקנות פסימיות מאוד על שקיעת התרבות המערבית. כל אשר אנו קראנו לו קידמה, פרוגרס, ראו הם בו נסיגה ודיקדנס. את האידיאל של עולם מתוקן ראו הם בשלטון ה“פּאן הגדול”, במסורת הנעלה של הפּגניוּת ושלטון הצורה — ומבחינה מדינית: במשטר הפטריצים שלפני מרידת גרכּכוס ברומא.

לאידיאל שאלה הרימוהו על נס לא היה שדה־אחיזה ממשי בעולם הקיים, כי פחות מכל אפשר להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה ביחס לצורה. אבל הבקורת הזאת קלעה לאחת הנקודות החשובות בבעיות הדור הזה, לתפיסת העולם המטריאליסטית, זו אשר בשנות השלום ובעולם היפה של סוף המאה הי"ט וראשית המאה העשרים, העמידה בראש התשוקות האנושיות את ה־happy end, את הכפירה בכל אידיאל אחר מלבד זה הכרוך בנוחיות החיים החומריים — ובשנות המלחמה והמהפכה הוציאה מתוכה כוחות משמידים שהרסו ומאיימים להרוס עד גמירא, את התרבות והציביליזציה כאחת.

תנועת הפועלים ונושאי האידיאה הסוציאליסטית לכל גווניה, ביארו את המשבר שאליו הגיע העולם עם המלחמה הגדולה כמשבר העולם הקפיטליסטי, ובאו לידי מסקנות אופטימיסטיות מאד. הם האמינו שהנה צלצלה השעה של המהפכה הגדולה, אשר מתוכה יצא העולם, פעם ולתמיד, מתוקן ומכונן כהלכה. התורה היתה מוכנה, מבוססת על תפיסה מטריאליסטית של ההיסטוריה, ובתורה זו נאמר כי לא רצונו של אדם, לא מוחו ולא משא־נפשו קובעים את חילופי המשטרים בחיי החברה, אלא ההתפתחות ההכרחית של הכוחות הכלכליים, וכי תהליכי הייצור מובילים בהכרח לידי כך שהעולם הקפיטליסטי יסתבך בתוך הקוּרים שהוא מוציא מתוכו ויגיע לבסוף לידי משבר — ואז די יהיה במחי־יד אחד של מהפכה להכניע אותו ולכונן את שלטון הפועלים, את צורת הייצור הקולקטיביסטי, את השויון החברתי.

אין כוונת הדברים כאן להיכנס לויכוח תיאורטי ולבקורת מפורטת של תפיסה זו. הכוונה אינה אלא לציין שמנהיגי התנועה הסוציאליסטית דימו בנפשם, כי אמנם כבר נתקיימה הסתבכוּת זו וכי המשטר הקפיטליסטי מונח עקוּד לפנינו בתוך קוּריו ואינו מחכה אלא למכת־חסד אחרונה. והנה פרצה המהפכה. היא פרצה בנקודות רבות ושונות בעולם בבת אחת, בעיקר בחלקי העולם המנוּצח. היא פרצה ברוסיה, בגרמניה, בבווריה, באוסטריה, בהונגריה, באיטליה — וזה שאנו אוכלים כעת הנהו במידה לא מעטה פרי הבאושים שלה.

ג.

יתכן שאין לשום בן תמותה הסגולה הנפלאה לראות את הנולד, לחזות לדורות רבים ולנחש את תהליכיה ואת תהפוכותיה של ההיסטוריה. אבל אין כל ספק בדבר שיש בנו הסגולה ללמוד דבר מה מן הנסיון. הדבר יצלצל אולי כפרדוכס, אבל הוא אמת לאמיתו: מהפכה זו הצליחה בכל מקום שנתחוללה. במקומות אחדים החליפה את צורתה, אבל בכל מקום שמרה על תוכנה הרוחני. אם זה שקיים עתה ברוסיה הסובייטית הוא סוציאליזם, הרי גם מה שקיים בגרמניה לא נקרא לשוא בשם היקר והמחולל הזה. וכך גם בארצות הטוטליטריות האחרות, במקום שהמדינה ריכזה בידיה את כל החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של העם. זה שבגרמניה יש נוסף על כך תורת הגזע ואנטישמיות משמידה איננו משנה את העובדה ביסודה. והעובדה היא שהמהפכות הללו הביאו לידי נצחון את המטריאליזם הכלכלי; הן הביאו לידי נצחון את הרעיון הקולקטיביסטי; הן הביאו לידי נצחון, במידה זו או אחרת, את רעיון “השויון” — והן הביאו לידי מפלה מוחלטת את רעיון החירות.

כאן העוקץ שהעלה את השאת הנוראה על התקופה שאנו חיים בה. העוקץ הוא בזה שהפך כמיהה אנושית־מוסרית אל סדר עולם מתוקן — למדע, למיתודה דיאלקטית. בנצחונו של המרכסיזם על הסוציאליזם האוטופי, מתומס מורוס עד הגוונים האנרכו־סוציאליסטיים של פרודהון, בקונין וכו', שהיו מיוסדים על הומניזם, על רצון יוקד לחירות אנושית, על ההכרעה הפנימית של האדם ועל השאיפה לחברה חפשית שאין בה כפיה ושעבוד, שקשריה הם קשרי־רוח וחזונה יעוד תרבותי גדול, המתבססת קודם כל על חינוך עצמי, על חינוך האדם לעזרה הדדית במקום ניצול הדדי — בנצחון זה נהרס היסוד העיקרי של הסוציאליזם המשחרר.

משום היותה קלה ונוחה לעיכול, מצאה לה הפילוספיה המטריאליסטית כר נרחב מאוד להתפשטות מהירה בכל המעמדות ושדרות החברה. היא שיחררה את האנשים מהמיטפיזיקה ויחד עם זה מעבותות רבים של ציוויים מוסריים. היא אמרה להם: אין למעלה — יש רק למטה! בן אדם, אתה אינך אלא אוּמצה של חומר, הרכב של תאים ואטומים וכך הוא העולם הסובב אותך. הרצון לחיים הוא מלחמה על החומר הזה. הגמול העליון של החיים הוא השגת החומר הזה. התוכן הוא: ההפיכה בחררה. את מדעי־הטבע שעליה התבססה התורה הזאת, היא קיבלה רק עד שלב ידוע של התפתחותם בסוף המאה הי"ט. מה שנתגלה אחרי־כן וסתר אותם ואת הבנין שהוקם עליהם, לא הביאה כלל בחשבון. היא לא הביאה בחשבון לא את גילוי הקרנים הסמויות ולא את פיצוץ האטום, כלומר פיצוץ־היסוד שעליו בנויה כל התורה הזאת — ולא את העובדה שלאחר הידענוּת הגדולה, כשנדמה היה כי הנה הגענו כמעט לקצה הכרת סודו של עולם, הפך עולם זה שוב לתעלומה ולחידה.

ואין מרחק גדול בין המטריאליזם הפילוסופי הזה, כפי שמצא לו את ביטויו בדרכי מחשבתם של דימוקריט עד ביכנר ואחרים ובין המטריאליזם האיקונומי שאבותיו הם מרכס ואנגלס. אף הוא, אם כי הוא קצת מסובך יותר ודורש הכנה כלכלית וסוציולוגית כדי להגיע עד שרשיו, נתפשט מהר ונתקבל ביסודו על כל מעמדות החברה, הפועלים והקפּיטליסטים כאחד. יש לה הזכות לתורה זו להריע תרועת־נצחון גדולה. היא דחקה הצדה את הנסיון לבקש פתרון לשאלת החיים והחברה מתוך הגות־רוח האדם ומשאת־נפשו. היא העמידה את “כוחות הייצור” במרכז הכל, והורתה כי אין הסוציאליזם אידיאל של חברה מתוקנת, אלא הכרח הנובע מתוך הכוחות הללו; שהקפיטליזם מוכרח להכשל ולהשמד, לא משום שהוא אינו צודק, לא משום שיש בו שעבּוּד ועול, אלא משום שהוא הזדקן ואינו מתאים יותר לתהליכי הייצור החדשים. “הכוח הדוחף המכריע להתפתחות החברה איננה השאיפה לתקן את הטבע האנושי, כי אם ההתקדמות הטכנית”. כך הורה קאוטסקי — ובמניפסט הקומוניסטי: “ההנחות התיאוריטיות של הקומוניסטים אינן נשענות בשום אופן על אידיאות ועיקרונות שמתקן־עולם זה או אחר המציאו וגילו אותם, אלא הן ביטויים כלליים של יחסים קיימים ושל התהוות היסטורית אשר לעינינו”. וכך הפך החזון למיכניקה, הכפויה לחוקים בל־ימושו, וכך השליטה תורה זו על העולם במקום אידיאל, מספרים וסטטיסטיקה. היא החדירה באלה את מחשבת התקופה ובנתה עליהם בנין עד בן קומות רבות, תחתיות, שניות, שלישיות, ושיוותה לו צורה של בנין משולב, מוצק ואיתן — ואף־על־פי־כן לא היה זה אלא בנין של קלפים.

ד.

תורה זו נתבדתה, לא רק לגופה, לא רק בהערכתה את תהליכי ההתפתחות של החיים והחברה, אלא גם במסקנותיה, בכל מקום שהללו הועמדו במבחן של מציאות. הוכח שגם לאחר שינויים יסודיים בצורת הייצור ובחלוקת התוצרת — עלולה החברה לשקוע לתוך ברבריות איומה, אם היא משוללת אידיאלים אנושיים והכרה מוסרית עמוקה. זה מוכח לא רק בגרמניה אלא גם ברוסיה.

רוסיה — זאת היא פרשה אקטואלית מאד, שעומדת כעת במרכז הבעיה המדינית של העולם, שמעסיקה מוחות רבים, ובמידה לא מעטה גם את המוחות שלנו. הרבה דיברו על רוסיה בתוכנו בימים האחרונים, ועוד הולך הויכוח ונמשך. וצריך להודות שקשה להימנע מויכוח זה, אעפ“י שאנו שקועים כעת בדאגות חמורות אחרות — באשר רוסיה מדגימה באופן הבולט ביותר את כשלונה של דרך סוציאליסטית מסוימת, שהלכו בה עד הקצה. עד הנסיון של רוסיה, היתה לפנינו תיאוריה גרידא, ומי שלא האמין בדבר, כמו המרכסיסטים האדוקים, שהסוציאליזם הוא מדע מדויק, שמוכרח להתאמת כמו חוקי המיכניקה והפיסיקה, יכול היה להרשות לעצמו מידה רבה של פקפקנות, אם אמנם זה יתגשם באותה צורה שמרכס ומפרשיו תיארו אותה לעצמם ולאחרים. בנידון זה כתב ד”ר דרייבר האנגלי משפט מעניין בספרו “פסיכולוגיה ופוליטיקה”. הוא בא לידי מסקנה בספר זה כי במלנזיה אין הסוציאליזם עומד בניגוד לטבע האנושי. אך — הוא אומר — אין אנו יודעים אל נכון אם הטבע האנושי במלנזיה דומה לטבע האדם האירופי. כדי לדעת את זאת ישנה רק דרך אחת: לנסות להגשים את הסוציאליזם.

והנה ניסו להגשימו, בדרך שהתווה לו מרכס. וצריך להודות שהנסיון הצליח, על אף כל ההשערות. אך הוא הצליח באותו אופן שהצליח נסיונו של אהרן הכהן במעשה־העגל. העם ביקש ממנו אלוהים אשר ילך לפניו — “ואומר להם למי זהב, התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה!” והעגל הזה איננו סוציאליזם, איננו המעשה המשחרר שלו מתגעגעת ומחכה האנושות.

רבים מאתנו השתאו במשך שנים רבות לנסיון הזה. היו רגעים שהאמנו בו ואף ניסינו למצוא הצדקה למעשי־הטירור ולגילויי הכפיה המחפירים. אמרנו לעצמנו: זהו הכרח לא יגונה של ההתחלה הקשה ושל ימי המעבר המסוכנים. ביקשנו אסמכתאות במהפכה הצרפתית — ושנינו לעצמנו את דבריה של אחת הנשים הנפלאות ביותר של אותה תקופה, מדם רולן, אשר הועלתה אחר כך על המערפת של המהפכה ההיא: “אין אני מדמה בנפשי כי בלי עויתות חזקות אפשר לנו לקום מתוך חיק הקורופציה לחירות. אלה הם (גילויי הטירור) המשברים למרפא של מחלה קשה, ומן ההכרח שתבוא קדחת פּוליטית חמורה, אשר תנקה אותנו מן הליחה הרעה”. וכותב הטורים האלה, המשיל פעם משל, כלפי המשטר הדיקטטורי שכוונתו היתה להוכיח, שייתכן כי לפעולה אחת תהיה משמעות אובייקטיבית שונה, ואמר: אם תופסים אדם מן השוק ושמים אותו בתחבושת של גבס למען לא יניע את ידיו ואת רגליו — הרי זה מעשה ברברי שאין דוגמתו; אך אם אדם שיבר את ידיו ואת רגליו ושמים אותו בגבס, הרי מעשה זה עצמו הופך למעשה של צדקה.

אך במרוצת השנים כשהמשטר הזה נתבסס, ועם התבססותו גברו מעשי הנבלה שלו; כשהתחיל לכלות ולהשמיד בדרך מחפירה ובתחבולות של עריצים אסיאתיים את טובי בניו ואת מבחר הכוחות הרוחניים שלו; משהפך הסוציאליזם והקומוניזם ברוסיה לדוגמטיזם נוקשה ואכזרי, בדיוק כמו הנצרות בימי הבינים; שכל המפקפק באחת הדוגמות שלה, אחת דינו היה להשמד, לעלות למוקד או לגרדום; משהתחילו להיראות באופן בולט פני התרבות הבזויה המתייצרת במשטר הזה, הביצנטיניזם, השויון, כביכול, שהפך לניבוֹ בינוני של עם חנפים — לא היתה שוב כל אפשרות לבלי להכיר בטעות ההערכה לגבי מהות הסוציאליזם המתגשם במשטר הסובייטי. רבים וגם שלמים מטובי האנושות הכירו בטעות זו. הכירה בה קודם כל תנועת הפועלים בעולם, לאחר שנוכחה כי זה שצריך היה לשמש לה משען מדיני וחברתי, חזק ונאמן, במלחמתה הקשה, הפך לה למשענת קנה רצוץ ולמכשול הקשה ביותר על דרכה.

עתה, בנסיון החמור הנוכחי שהעולם נתון בו מחדש, נתבלט ביתר שאת כשלונו הסוציאליסטי של המשטר הסובייטי. אין צורך לחזור כאן על המפורסמות ולספר מה נתגלה וכיצד נתגלה. ביומן הקולנוע אנו רואים עתה, כמעט מדי שבוע בשבוע את הלסינקי העולה בלהבות, את משכנות הפועלים ההרוסים, ואת האנשים, הנשים והטף המוטלים הרוגים ברחובות מפצצות המשטר ה“משחרר”. זרועה של רוסיה עודנה נטויה על גורל העולם, ואין מאתנו יודע אם אין היא עתידה לפגוע, בדרך ישירה או עקיפה, גם בנו תושבי ארץ־ישראל ובוני המקלט האחרון לישראל.

רוסיה הרעה גם לנו מאד, לא רק ע“י עזרתה להיטלר להרוס, לחמוס ולבושס את מרכז היהודים בפולין, לא רק ע”י השמד הרוחני של המוני ישראל בתוך גבולותיה ולא רק ע“י הסוכנים שלה בארץ־ישראל, אשר חתו לא פעם את גחלי הפרעות וליבו את שלהבת המרידה הערבית, אלא גם ע”י ההקרנה הנפסדת שלה על מחשבותיהם של חלקים ידועים בתוכנו. התנועה הקולקטיביסטית שלנו, התנועה הקיבוצית, יסודה במקורות אחרים לגמרי, והיא קיבלה את השראתה ואת כוח הדחיפה ליצירתה לא מן המטריאליזם ההיסטורי ולא מתוך הדיאלקטיקה המרכסיסטית. היא נעוצה בהומניזם. במידה שקיבלה איזו השפעה מן החוץ, הרי קיבלה אותה מן הסוציאליזם האוטופי דווקא, מתוך אמונה ובטחון שמה שנתגלה כאוטופיה בנסיונותיו הראשונים במקומות אחרים, יכול להיות מציאות כאן, במקום שאנו נאבקים בכלל להפוך אוטופיה למציאות. ואכן לא טעתה התנועה הזאת בחזונה ובהערכת כוחה. אבל טעות היא למשוך אליה צינורות השפעה מ“הבניה הסוציאליסטית” ברוסיה ולבקש שם את האוריינטציה הרוחנית בשבילה. יש בזה משום התנקשות בתוכנה ובעתידה החברתי של היצירה הנפלאה הזאת.

ה.

עתה כשהעולם עומד בלהבות ואיש אינו יודע עדיין את גבולותיהן ואת מידות ההרס שלהבות אלו עלולות לחולל; כשכולנו נבוכים בתור אנשים, ואנו היהודים, נבוכים בתור עם, ואנו ביחוד תושבי ארץ־ישראל וחברי תנועת העובדים נבוכים בתור נושאי יעוד לאומי ואנושי — מחוייבים אנו לתת את לבנו ואת מחשבתנו לדרך שנתעקמה.

אחד החברים החשובים בתוכנו, אגב דיון בענין אחד, אמר כי יש צורך להתחיל מחדש, והוא הרים את התביעה לאמונה באדם, בעם ובאנושות. תביעה זו נכונה לא רק לגבי אותו ענין פרטיקולרי שביחס אליו הושמעה, אלא לגבי הבעיה הכללית. יש צורך להתחיל מחדש, יש צורך בדרך אחרת, או יותר נכון, יש צורך לשוב לדרך ישנה שנפסלה ושהוזנחה: לתנועת שחרור, המתבססת על משא־נפש הומני, על חינוך האדם וחישול רצונו. מגמת ההתפתחות של ההיסטוריה, זו שמרכס ואנגלס ציירו אותה לפנינו, נתבדתה ונתפוררה לעינינו תוך דם ואש ותמרות עשן. ויתכן לומר שעל אף הפסקת־הביניים הממושכת של המטריאליזם ההיסטורי ותוצאותיו הנפסדות, אין מגמה זו אלא התגבשות הרציה לסדר עולם צודק וחופשי.

לגבי בעיות יום יום של תנועת הפועלים, אפשר שפירושו של זה הוא איבולוציוניזם וריפורמיזם, שזכו לגינוי וגידוף כה חריף בפי המרכסיסטים האדוקים. אבל עובדה היא שמה שהשיגה תנועת הפועלים בעולם עד היום, מה שהשיגה תנועת הפועלים בגרמניה בשעתה, תנועת הפועלים הבריטית, הסקנדינבית וכו' — השיגה בדרך זו בלבד. ואין כל ספק בדבר שבכולנו חי אי־הרצון לדחות את תקוות השחרור לדור השני או השלישי. כדאיים כל קרבן יקר וכל מאמץ כביר, כדי להשיג מה שאפשר להשיג בימינו. אבל מי שמפרש “סוציאליזם בימינו” כדרך שפירשו אותו במוצאי מלחמת העולם הקודמת, נותן פירוש מטעה להיסטוריה. אי־אפשר לאנס את ההתפתחות החברתית, כשם שאי־אפשר לאנס באופן מלאכותי את התפתחותו של אורגניזם חי. אך אפשר לכוון אותה. אין זה אומר שלילת אפשרות של מהפכה. אבל בכל מהפכה חברתית יש משהו מתמורה אורגנית. היא באה תמיד בחבלי־לידה, אבל היא מוכרחה לבוא עם גמר בישולו של הולד. אם לא — אין זו לידה אלא הפּלה: שום דבר אינו נולד וגם הקיים מסתכן.

נכון שגם המהפכה הצרפתית היתה מלווה גילויים איומים של תהפוכות, טירור ועריפת ראשים. והיו אנשי־רוח באותה תקופה שטפחו על פני מחולליה וקראו אליהם: “אל תחדלו להיות אנושיים בשעה שאתם תובעים בקול את זכויות האנושות. אל תהיו עריצים בשעה שאתם מופיעים כהורסי העריצות. אל תהיו שודדים במסוה של מביאי גאולה, ואל תהיו תליינים בשם מיטיבי האנושות”. אבל אם המהפכה הצרפתית נתנה בכל זאת משהו לעולם, הרי זה משום כך שהמהפכה הזאת באה אחרי הכנה רוחנית במשך מאתים שנה ומעלה. לא מידי היעקובינים, אלא מידי וולטיר, רוסו ושכמותם, נושאי הלפיד של החינוך ההומני לחרות ולתיקון עולם, בא לנו אותו דבר יקר שאנו רגילים לקרוא אותו בשם “ירושת המהפכה הצרפתית”. גם המהפכה הבאה, למען תהיה בה ברכה לאנושות ולתנועת הפועלים, תבוא בודאי רק אחרי הכנה רוחנית כזאת.

כל אחד מאתנו, שחיה בו האמונה וההכרה בנצחון האמת ובהצלחת מעשה השחרור של האנושות, כשמתבונן בדמות הנעווה של העולם בתקופה זו, מרגיש בתוכו משהו מאותה אגדה על ר' אמנון בעל “ונתנה תוקף”. את ידיו ורגליו קיצץ ההגמון, בכל גופו הטיל מומים — וכשהביאו אותו על אלונקא לביה"כ ביום הדין פצח בהימנון לוהט של אמונה והתוודות: “ונתנה תוקף!” אף אנו כך: על אף הרוח הנכאה המשתלטת עלינו למראה הסירוסים והמומים שהוטלו ברעיון הסוציאליזם המשחרר, נתנה את תוקפו ואת אמוּנתנו בו!

ת"ש

א.

כאשר העלינו לפני חדשיים ימים בערך את זכר מלאת עשרים שנה לאספת הנבחרים ואח"כ לקרן היסוד, הוצאנו מלכתחילה כמה טפחים מיובלות אלה כדי לסמוך עליהם את היובל השלישי הממשמש ובא בסדר הימים, — יובל עשרים שנה ליסוד הסתדרות העובדים העברים הכללית. סמיכות הפרשיות של המאורעות האלה אינה רק סמיכות בזמן, אלא גם סמיכות במיפקד הכוחות ובמערכת האירגון של מכשירי ההגשמה הציונית, שהחלה להתרקם באותה שנה. לאחר שעברו ימי הגיל והתרועה וימי הכאב והיבבה הראשונים אשר ליווּ את כניסתנו למשטר המדיני החדש בנוצר בארץ עם חילופי הרשויות ועם מתן הצהרת בלפור, החלה המחשבה ציונית לקבל ארשת של רצינות ודאגה כיצד לקדם את פני המים הבאים בתנופת כלים מסודרים וכוחות מאורגנים, כדי להפוך הזדמנות מופשטת לאבני־יצירה, זכויות מדיניות לעובדות מדיניות, וכדי להאבק באופן אפקטיבי עם המכשולים על דרך ההגשמה, אשר ראשיתם כבר נתגלו אז בסימנים מכאיבים מאוד והמשכם ארבו באופק הימים והשנים.

לא כל אשר נזרע באותה תקופה, נבט כהלכה; לא כל אשר נבט עלה כפורחת; לא כל אשר עלה, הבשיל פרי ישוה לו. שני “בני־העשרים”, אשר חגגנו את ימי היוולדם לפני זמן קצר, ארגון־הישוב וקרן־היסוד, שניהם נכסים יקרים לנו מאוד ושניהם ממלאים תפקידים גדולים וחיוניים, אבל לגבי שניהם מלווה אותנו ההרגשה שלא הגיעו לבגרות מלאה, שגופם אינו חסון כראוי, ומדי דברנו בהם מתעורר בנו, יחד עם הערכת ההישגים החשובים, גם אי־סיפוק מהדיספרופורציה שבין היכולת אשר גילו לבין התפקידים שנתבעו להם. יסוד ההסתדרות היה אולי הגרעין היחידי שנזרע אז, אשר עלה בנביטתו, בגידולו ובהתפתחותו על המשוער, ב־4400 חברים נכנסה ההסתדרות לועידת היסוד בחיפה וב־120.000 ומעלה היא מסיימת את שנת העשרים לקיומה. הישוב היהודי בארץ גדל מאז ועד עתה פי עשרה — ההסתדרות גדלה פי שלשים. פי שלשים במנין, אך אין בידינו שיטה חשבונית כדי להעריך אל נכון את הגידול העצום בבנין. כאשר נבוא להשוות, כמה נקודות ישוביות חקלאיות היו לנו אז וכמה ישנם כיום, מהי ההתפתחות המשקית שעברנו אותה ומידת עליית כוח תנובתה, כמה קואופרטיבים עירוניים היו וכמה ישנם, כמה מוסדות כלכליים ושירותיים, גידול רכושם, מספר חבריהם, וכדומה, נוכל לנקוב כל זה במספרים ולקבעו בדיאגרמות. אבל בצד הגדלים הידועים ישנם גם גדלים נעלמים שאינם נתפסים במכשירי מדידה ובמספרים, ואעפי"כ רב מאוד כוח־היצירה ופרי־היצירה העצורים בהם. עצם היות ההסתדרות למסגרת קולקטיבית בת שתים עשרה רבבות, היא גודל נעלם בצד הגודל הידוע, זהו נצחון של מעמד אחד לפחות על מסורת יהודית נפסדת, על המגמות הצנטריפוגליות הפועלות בעדה הזאת מאז ומקדם, על האינדיבידואליזם המופרז שהפך תמיד את בית־ישראל לבית מלא זבחי־ריב. ואם כי הנצחון הזה אינו שלם עדיין, וכמה ארגוני פועלים קטנים השומרים על מסורת הפירוד נמצאים מחוץ למבגרת קולקטיבית זו, ואם כי בתוך המסגרת עצמה לא תמיד ולא בכול שלטת הרמוניה שלמה — הרי אין ספק בדבר שהגדול בכיבושי היצירה של ההסתדרות הוא בה בעצמה.

כאשר אנו מביטים עתה לאחור אל מעמד חיפה של שנת תרפ“א, קשה לנו לתפוס במלוא העין את הדרך הארוכה והתלולה שעברנו אותה. חיפה לא היתה “מעשה בראשית”. זאת לא תהיה אמת היסטורית אם נעזור ליצור רושם אצל חוליות־העליה המאוחרות כאילו ארגון תנועת הפועלים בא”י מתחיל עם יסוד ההסתדרות. ההסתדרות לא היתה יכולה לקום כלל אילמלא קדמו לה היסודות שהונחו לארגון ציבור הפועלים ע“י העליה השניה וע”י נושאיה. מסורת תנועת הפועלים בא“י כבר היתה קיימת כשנוצרה ההסתדרות, מעיינותיה כבר היו מפכים ומרוננים, היה לה כבר עבר עשיר־יצירה ועשיר היאבקות, בשטח העבודה, ההגנה העצמית, התחלות בשטח הקבלנות, הקואופרציה והעזרה ההדדית. כיבוש־העבודה, “כיבוש כל ענפי העבודה בידי הפועל העברי”, במזל זה נולדה תנועת הפועלים בארץ, זו שיש לה המשך ורציפות של דורות ועליות. ו”השומר" אף הוא קדם ליצירת ההסתדרות שלוש־עשרה שנה. וה“משביר” היה קיים כבר בחיתוליו, וקופות־חולים היו קיימות וקבלנות בכבישים ובעבודות ציבוריות אחרות היתה קיימת. ולא זו בלבד, אלא גם ה“כלליות” היתה קיימת כבר במידה ידועה. מלבד מפלגות הפועלים שעסקו כל אחת בעבודה המעשית במחיצתן, היתה קיימת כבר כפיפה משותפת בהסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה ובגליל. בכל הבנין הנישא והמסועף של ההסתדרות לא נבלעו ולא נעלמו היסודות הללו. להיפך, הם ממשיכים לפעול בתוכה כמקור מבורך של כוח מניע; הם מהווים עדיין גם היום סוד רעננותה ופשר משקלה המוסרי. בהם קשורה המסורת הטובה, ובכל שעת מבחן הננו פונים לעבר הזה לבקש בו סעד ותנחומין. אבל בחיפה היה חידוש מעשי בראשית. כל המעיינות המפכים הללו, נתרכזו באפיק אחד והפכו לנחל פורץ, והפלא הגדול שנתגלה הוא שנחל זה הפנה את זרמו במעלה־הרים, בכיוון הפוך לבנין הטופוגרפי של חיינו הציבוריים בארץ. הוא לא זנק, כמובן, מאליו, אלא נדחף בכוח דינמי אדיר של רצון חלוצי אשר לא פסק אף לרגע אחד במשך כל עשרים השנים האלה. זהו פלא האיחוד. לא כל איחוּד מחולל פלאים, אבל איחוּד זה שהושקע בו מיטב הרצון החלוצי של דור שלם חולל אותם.

במעלה־הרים מובילה דרך ההסתדרות, במעלה לקשיים ובמעלה להישגים. על הקשיים לא נעצרה אף פעם בלכתה. מתוך היאבקות בלתי פוסקת עם מכשולים עצומים, חיצוניים ופנימיים, היא התקדמה תמיד, התקדמה בשיטת האסטרטגית החדשה, בצורת מניפה, פרצה ימינה ושמאלה מתוך נקודה מרכזית אחת, השתדלה להפוך כל קושי למקור של מרץ חדש, כל מעצור לנקודת־זינוק לקראת כיבושים חדשים. להישגיה — לא אמרה די; לא היתה מעולם שבעה רצון מעצמה, וכל הישג חדש היה מלוּוה אצלה במוסר־כליות על אשר הוא קטן מכפי הצורך. היא נדחפה תמיד קדימה בכוח אי־המנוחה־שבה, שבכוח הדאגה לגורל המפעל ההיסטורי של האומה, בכוח הרצון להגשים ולדביר תחתיה את מקשה־ההר אשר הרסה לעלות אליו. עשרים שנות ההסתדרות הן 20 שנות עמל־חרוצים בבנין הציוני, בבנין העם העובד בארץ; 20 שנים שבהן חלק אחד של העם, לפחות, הטיל לתוך מערכת ההיאבקות הקשה את מלוא כוחו ואת כל המתיחות הנפשית והמחשבתית שלו, כדי להגיע לידי שימוש מלא באפשרויות שהיו גנוזות באותו פרק של זמן. כל זה לא הספיק, כמובן, למלאות את אשר החסירו אחרים ולסתום את הפרצות שנשארו. אבל נדמה לנו שעם כל הבקורת החמורה שאנו נוהגים כלפי עצמנו ועם כל הצללים שבנו, רשאים אנו, בשעת חשבון וסיכום, להשהות תוך סיפוק־מה את עינינו על הדרך שעברנו אותה, על הכוחות שצברנו, ועל פרי הברכה שבטנא היצירה של תנועתנו לכל ענפיה. אבל, אהה, הימים שאנו חיים בהם עתה, ימי הפורענויות שהעמידו את העם היהודי, את הישוב העברי בא“י, את התנועה הציונית ואת תנועת הפועלים העבריים בא”י במבחן חמור וטראגי שעוד לא עמדו בשכמותו, אינם כשרים כלל וכלל לסיכומי יובלות ולחשבונות עבר. ההווה והעתיד — אלה הן שתי הדאגות, זעומות־העפעפים וכבדות־הגורל, שאנו מצווים להעלותן על ראש חגנו זה.

ב.

אם כי האזהרה על התבונה היא תמיד כפוית טובה, הריהי הסגולה היחידה שעם וציבור יכולים להעזר בה, כדי לעבור בשלום־יחסי את השבילים הצרים, המוליכים על שפתי תהומות של תקופות סוערות והרות פורענויות כמו תקופתנו. אזהרה זו כבר נתבדתה, כשאמרה לכוון את הליכות הישוב העברי בארץ בימים אלה, ועוררה ריאקציה הפוכה. ישוב זה לא רק שלא בּן לעת הזאת, לא התנער ממארת הפירוד והנרגנות המלווה אותו כל השנים, ולא גילה בתוכו כל כשרון כדי לקדם, תוך אחריות שבמחשבה ושבמעשה, את ההווה החמור ואת הבאות הסתומות של התקופה הזאת, אלא כאילו נבקעו בו כל מעיינות התהום של איוולת, כדי להרבות את המהומה ואבדן־העצות בתוכו. אולם תנועתנו אנו, שנתנסתה כבר בנסיונות מרובים כל כך ועמדה בהם, שיודעת את מידת האחריות הרובצת עליה, לא רק כלפי עצמה, לא רק כלפי ציבור הפועלים כחטיבה מעמדית, אלא כלפי ענין העם כולו ועתידו — מחויבת להאזין ללקח הימים ולקולות האזהרה הבוקעים ועולים מתוכם.

משאלת הלב היא: תהא ההסתדרות בת ה“כ”ף" כבת “מ”ם" לבינה! בינה זו דרושה לנו עתה במידה כלתי רגילה, באשר הזמנים הם בלתי רגילים והשאלות שאנו עומדים בפניהן בלתי רגילות הן, ותובעות מאתנו שיקול־דעת רב ואחריות כפולה ומכופלת. בינה זו דרושה לנו כדי לכלכל את ענינינו הפנימיים, כמו לכלכל את ענינינו החיצוניים; היא דרושה לנו בדיבורינו ובמעשינו, באספותינו ובדיונינו; בהיאבקותנו עם הקשיים המרים מבפנים ומבחוץ; היא דרושה לנו בכל הענינים הקטנים, הפרטיקולריים, כמו בכל הענינים הגדולים והכוללים. היא דרושה בעניני העבודה ובעניני הסיוּע, כמו במחשבתנו המדינית ובמעשינו המדיניים. היא מצווה עלינו את פירוק־הזיין בהתנצחותנו הפנימית, ואת בדיקת־הזיין בעצומותינו החיצוניות. כי כל משגה עתה, באחד משטחי חיינו, אפילו משגה שפתים, אינו משגה בלבד אלא מוליד שדין ורוחין שאיננו משערים כלל עד היכן כוח היזקם מגיע, וכל סטיה מדרך התבונה והאחריות עלול ליהפך למעוות לא יוכל לתקון.

אנו מצווים להיות נבונים למען נוכל להחזיק מעמד בתקופת מעבר זו, רבת הסבל והזעזועים שנתון בה העולם כולו ואנו בתוכו, ולמען נוכל לשמור על הפקדון היקר שהופקד בידינו, על הישוב הארץ־ישראלי ועל מערכת היצירה של תנועת הפועלים, שהיא נשמת הישוב הזה, מפני תמוטה. יש אולי אכזריות רבה בהנחה זו, בשעה שנחרב עלינו חצי העולם היהודי, ומיליוני אחים נענים בכל קצוי אירופה, נדושים בעקרבים של אויב ברברי, ונמקים בעוני, ברעב ובקור, או נדים ונעים ללא חוף ונתיבה על פני ימים סוערים או בדרכי יבשה שוממים ושכולים. אולם מעולם לא ראינו את הישוב ואת מפעלנו כאן כתכלית בפני עצמם, ואם קצרה היד במשך ימי המלחמה להקל באופן ממשי על האסון הגדול שמצא את העם, הרי לא נשאר עתה אף צל של ספק, כי במידה שיש תקוה להקים את הריסות האומה ולבנות את בית ישראל מחדש כתום המלחמה, אין לתקוה זו כל יתד ופינה מלבד אחיזת מולדת זו, שהפכה כיום, כביטויו של אחד החברים, ל“מרכז המרכזים” בשביל עתידות העם היהודי. אין אנו יודעים כמה זמן תימשך תקופת מעבר זו. כבר עתה הננו נאנחים קשה תחת כובד עוּלה. מנותקים כמעט ממקורות היניקה והעזרה של הגולה היהודית, גם זו הנהרסת, וגם זו שעומדת עדיין על תלה, הננו נאבקים בבדידותנו, — שליש של כנסת־ישראל הקטנה בארץ, בתוך החלק השלושים ושתים של כנסת־ישראל הגדולה בעולם, — עם כל פגעי הזמן: עם רעב המונים, עם קשיים כלכליים ומשקיים עצומים, עם רשעות ציבורית, עם קלות־דעת תרבותית, עם בעיות פנימיות חמורות ועם מכשולים חיצוניים אכזריים, ובתוך בדידותנו זו אנו מחוייבים למצות את הפוטנציאל שבנו, את כל אוצרות המחשבה ומקורות המרץ, כדי לעמוד בהיאבקות זו.

ואנו מצווים להיות נבונים כדי לכוון את מחשבתנו, את מחשבת הציונות והישוב לקראת מוצאי תקופת־מעבר זו, כאשר ייצבו שוב את גבולות העולם, וגורל עתידנו יעלה מחדש על שולחן העמים. דאגת העתיד מעמידה לפנינו בעיות שעוד לא התחלנו אפילו לטפל בהן ברצינות. בימי המלחמה הקודמת, אף על פי שהיתה מלחמת עולם בהיקף גדול יותר מזו של היום, נשארו ארצות־איים שאבחת החרב לא עברה בהן, ושימשו מקלט לדאגה ציונית מרוכזת לקראת מוצאי המלחמה. האיים האלה היו הארצות הסקנדינביות באירופה וארצות־הברית בחצי הכדור המערבי. עתה איים כאלה אינם קיימים כלל — ואפילו באי הגדול היחידי הקיים, באמריקה, הרי “הדף־האויר” של המלחמה כבירת־המידות יצרה בו אטמוספירה נסערה, שהממה את מחשבת היהודים שם, ואינה מגלה לע"ע כל סימן שהנה מתוכננת היא לתרום את חלקה (וחלקה יכול להיות חשוב מאוד) לדאגה זו. יתכן שגם בשביל תפקיד זה נשאר ליהדות מרכז אחד — ארץ־ישראל. ובמרכז זה תפקידו של ציבור הפועלים הוא גדול ואחריותו רבה מאוד. ואגב הטיפול בשפיר ובשליה של בעיות שוטפות, איננו רשאים להתעלם מהדאגה: במה נבוא אל שולחן העמים ביום פקודה?

פלא האיחוד, שנתגלה לנו לפני עשרים שנה והוביל אותנו עד הלום על פני דרך ארוכה מאוד, רבת מצוקות ומכשולים, אך גם רחבת־חזון ועשירת כיבושים — יתגלה נא עלינו מחדש, למען ינחנו בשלום דרך המאפליה של התקופה הזאת. ותהא האמונה שבלבבנו, האמונה בנצחון הצדק בעולם, האמונה בנצחון עניננו וצדקתו, סעד ועידוד לנו בכל הנסיונות שאנו מתנסים בהם עתה, ותהא התבונה שבראשנו נר לרגלינו.

תש"א

א.

האחרון ביובלות־העשרים של השנה הזאת, החביב והיקר לנו מכל, הוא יובל העליה, רבת ההעפלה, של כובשי השממה ונוטעי התרבות, בשש הנקודות הראשונות על אדמת עמק־יזרעאל. המסכת הגדולה של יובלות אשר עסקנו בה במשך השנה, היתה בחינת “מסכת כלים”. קרן־היסוד, אסיפת־הנבחרים, הסתדרות העובדים העברים הכללית, ויש להוסיף עליהן את עשרים השנה לקונגרס הציוני הי"ב, אשר חידש, לאחר הפסקה ממושכת מאונס, את המשטר הקונסטיטוציוני של ההסתדרות הציונית — כל אלה אינם אלא מכשירי־יצירה, המקבלים את אורם, את ערכם ומשמעותם ממעשיהם ומיצירותיהם. והיצירה עצמה היא ההתיישבות, ובראש וראשונה ההתיישבות החקלאית. בה המבחן האמיתי של הציונות, בה גילוּיים הגדולים שלה, הנפשיים, הכלכליים והמדיניים, ובה גם ההיאבקות הטראגית ביותר בין הצורך, או יותר נכון, בין הכורח והיכולת שבמפעלנו ההיסטורי.

טפין טפין ניתנה לנו ההתיישבות החקלאית מראשיתה. ההרגשה העמוקה שהיתה בחלקים שונים של העם שמכאן יש לקפוץ את קפיצת הגאולה והתמורה, פילסה לעצמה בקושי רב נתיב צר למעשה ולמציאות. בודדות, ובהפסקות ממושכות, קמו זעיר פה וזעיר שם בארץ נקודות ישוב, שהתחוללו תוך מאמץ חלוצי רב, אך נולדו ברובן רפות־אונים וחסרות כוחות מפרים. בשלושים השנים הראשונות מששים השנים שאנו מונים לראשית התיישבותנו החקלאית, נוצרה אחת לשנתיים בערך, מושבה חקלאית בארץ, אם כי היו בודאי בתקופה הזאת פרקי זמן שההתיישבות בהם היתה יותר מזורזת. המצב הזה נשתנה רק במעט בעשרת־השנים הרביעית, שהחלה עם ההעפלה עתירת־החזון של ההתיישבות העובדת בעבר המזרחי של הירדן, על גדות הכנרת, ועל שפתו של עמק יזרעאל. מלחמת העולם הקודמת החניקה באיבה את ההתפתחות החדשה הזאת, ואף בשנים הראשונות שלאחר המלחמה גברו מצוות ה“לא תעשה” בציונות על מצוות “עשה”. בתוך תנועת הפועלים הקטנה בארץ התנער אמנם הפּתוס החלוצי מכבלי הימים שעברו והחל לבקש לו מוצא בהתחלות חדשות וקטנות. אבל התנועה הציונית היתה מגששת עדיין באפילה בתוך המסגרת הפורמלית של הצ’רטר המדיני, שניתן לישראל עם הצהרת בלפור, ואשר הנחיל לנו לע“ע שתי סדרות של פרעות וכמה גילוּיים מבשרי־רעות אחרים, מבלי שתדע ליצוק לתוך המסגרת הזאת תוכן של יצירה שיש בה כדי להפוך זכות מדינית פורמלית לעובדה יציבה, ולקומם מבצרי שגב בפני מזימות מתנקשים ומהרסים. משהו מתכונתם של המרגלים נסך שיתוק ועצלות־הלב על חלק גדול מהאנשים בפרק זמן זה. הכל היו מתרגשים לכיבושים המדיניים, היו תוקעים בשופרות והוזים הזיות נשגבות, אך כשבאו לתת פירוש ממשי להתרגשויות אלה נשמעה מכל צד המלה המתנה, המזהירה והעוצרת: “אפס”. נקודת האורה הראשונה שהבהיקה באותה תקופה, העליה החלוצית שהתפרצה אז אל דרכי ציון, לא רק שלא מצאה כל הבנה בתנועה הציונית, אלא הפילה עליה “אימתה ופחד”. “לא תעלו!” — זו היתה הקריאה שהיתה מנסרת בימים ההם בכל רחבי העסקנות של התנועה, מאודיסה עד וינה, ומוורשה עד ללונדון. וכשהחל יהושע חנקין בשנת 1920 במו”מ החדש (המו"מ הרביעי לאחר שהתחיל בו עוד בשנת 1891 ונפסק מסיבות שונות) ע“ד רכישת שטח רחב־ידים מאדמת עמק־יזרעאל להתיישבות יהודית, צעקו שוב המומחים ואנשי הכלכלה שבחו”ל: “אל תקנו!” רופין, המוסר את הפרשה הזאת בספרו “שלושים שנות בנין”, כותב: “בא כוחה של הקרן הקיימת לישראל בא”י היה אז ועד שחבריו היו ה“ה אוסישקין, אטינגר ואני. ועד זה הסכים לעצם הקניה והציע את החלטתו לאישוּר הדירקטוריון של הקרן־הקיימת באירופה. אולם שם פגעה הקניה בהתנגדות נמרצת. ועדת הריביזיה שבאה אז לא”י הביעה את דעתה נגד הקניה. נציב הקרן־הקיימת הטיל את הויטו שלו נגד הקניה, וקרוב לודאי שהקניה היתה מתבטלת אלמלא התערבה ההנהלה הציונית ואלמלא דעתו המכריעה של ד“ר ווייצמן”. ולאחר שנקנתה לבסוף האדמה ורצו לעלות עליה וליישבה, אמרו שוב: “אל תיישבו!” כי כסף לא היה, והפחד להיכנס בהתחייבויות שאין עמן מראה־מקום ברור כיצד לעמוד בהן, היה גדול, והבנת חשיבותו של המעשה הזה היתה קטנה אצל חלק האנשים שבהם היתה תלויה ההכרעה.

ב.

המרד ברישול שנשלט בציונות הרשמית, נתן לנו את העליה באותן השנים ונתן לנו אח“כ את ההתיישבות בעמק. היה זה בשלהי קיץ של שנת תרפ”א, חדשים מעטים לאחר המאורעות, כאשר שליחי הציונות ועסקניה התכנסו בקרלסבד לקונגרס הי“ב, הראשון שלאחר המלחמה, — ופועלי א”י, ותיקים וגם חדשים, “פלשו” לאדמת העמק שקמה לנחלת ישראל, בששה טורים, במרחק של ימים או שבועות מאטים האחד מהשני. לא ברכב משורין ואפילו לא באוטומובילים נעשתה פלישה זו, כי אם בעגלות, בפרדות מעטות, במחרשות אחדות ובמעט זרעים בשקים ובמעט אוכל בסלים. כסף לא היה והרשות של המוסדות המיישבים לא ניתנה. אבל היה רצון חלוצי והיתה חדוות־יצירה — והרשות היתה אותה הרשות, העליונה על כל הרשויות, אשר אמרה: “עלו!” בשעה שהרשות הפורמלית אמרה: “עוד לא הגיעה השעה”. זו הרשות המרחיקה לראות ומעמיקה להבין והמכה בפנינו באצבע צרידה שלה כדי להזכיר לנו, כי כל שעה שאין עמה מעשה ציוני בונה היא אבידה שאינה חוזרת.

בששה טורים פלשו. מ“בית אלפא עד נהלל”. החרוז מקלקל כאן במקצת את השורה ההיסטורית, ויש להגיה אותו ולקרוא: “מנהלל עד בית־אלפא”. נהלל היתה הראשונה לעליה ואח“כ באו עין־חרוד, תל־יוסף, גבע, כפר־יחזקאל וחפצי־בה ובית־אלפא. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות הישוב, שבתחום זמן קצר כל כך נתקעו יתדות להתיישבות חקלאית חדשה בששה מקומות בבת אחת. אבל זו היתה רק פתיחה. הדינמיקה החדשה של ההתיישבות החקלאית העובדת מתחילה מכאן. מעולם לא השיגה יד היכולת את הצורך גם בדינמיקה זו. תמיד היינו בחינת קוטפים חבצלות ביד אחת ומאבדי שושנים ביד השניה. כל דבר שאנו עושים מלוּוה ע”י להקה גדולה של מעשים שאפשר היה לעשותם, ושאילו נעשו היו משנים תכלית שינוּי את עמדתנו בארץ, המדינית והכלכלית — והם לא נעשו. אבל בצורת התחדשות זו של התיישבותנו היה בכל זאת שינוי גדול מן ההרגל ונסיון רציני להחלץ מן הרישול שדבק בנו. במשך 8 שנים, משנת תרפ“א עד שנת תרפ”ט, קמו בעמק־יזרעאל בלבד נקודות ישוב כמעט פי שניים במספר משקמו בכל הארץ במשך שלושים שנה ומעלה לפני כן. ואיזה ישוב! ישוב אשר זרעו בו, המפרה את עצמו מתוכו, הנאבק בלי הרף על גידולו, בכמות ובאיכות, הדרוך מנוחה תמיד, איננו אומר לעולם: די, אלא מסתער ומוציא מקרבו כוחות מסתערים לדרכי כיבוש ויצירה חדשים.

המלה “עמק” אשר באוצר הלשון העברית, שימשה רק כהגדרה טופוגרפית, או, בתוספת תואר, כתמונה־מליצה למדווי האומה ושפלוּתה: “עמק הבכא” — תוכן אחר ומופלא הוצק בה. היא הפכה כנור לחזון שיבת־ציון, אשר קיבל בשתי עשרות השנים הבאות משמעות עמוקה, גם כלכלית, גם מדינית וגם חברתית. והיה “העמק” להר, לדבר נישא ומתנוסס, משואה לדור ולדורות, המבשר התערות חלוצית, היאבקות נועזת עם קללת הטבע וקללת אנוש, כוח התמדה, משמר, הגנה ותנובת־עם. מה שנאמר באגדה כי “עתידה א”י להתפשט בכל הארצות" נתקיים בראשונה ב“עמק” הוא נתפשט על פני כל א"י. “עמק” זה חניתה וזה סדום, זה דפנא ודן, זה נגבה וכפר־מנחם, זה כפר־החורש ומעלה החמשה. כל ההתיישבות העובדת, בין זו הנמצאת מאות מטרים מתחת לפני הים ובין זו הנמצאת במרום הרים, מאות מטרים מעל פני הים, נתכנסה לתוך מושג סמלי זה, אשר כנוער כישיש בישוב, כיהודים וכשאינם יהודים, משתמשים בו כדי לבטא את החדשה בארץ, את החדשה בישראל, את המציאות הנפלאה הזאת, שיותר מכל נוסחא מדינית ומכל מליצה פטריוטית היא מפגינה בצורה ממשית את כוחו של רצון המולדת באומה.

לפיכך אין זה תאריך־זכרון לנקודת־ישוב זו או אחרת שנתייסדה באותו זמן, אלא תאריך זכרון להתגלותו מחדש של המיפנה החלוצי, בהיקף יותר גדול, ברציפות יותר מרובה וגם בצורות מחודשות, בדרך ההתיישבות החקלאית. עצם המיפנה חל עשר שנים ומעלה לפני כן, כאשר בתוך ציבור הפועלים בארץ היתה מנסרת הקריאה: “הגלילה”, כאשר נוסדו דגניה וכנרת ואחרי כן מרחביה ותל־עדשים. חמת המציק של שנות המלחמה חסמה, כאמור, את הדרך בפני המשכה של התחלה זו. אך האבוקה שהועלתה אז בעמק־הירדן לא כבתה בימי הסופה וההרס של שנות המלחמה הקודמת, והיא נישאה בראש מסע הכיבוש החדש. רבים ממתחילי ההתיישבות בעמק הירדן היו גם חלוצי ההתיישבות בעמק־יזרעאל. אך נוספו בינתיים כוחות חדשים, צעירים, פרחי העליה שלאחרי המלחמה, אשר יצקו פתוס נוסף בשירת ההעפלה הזאת.

ג.

תולדות הכיבוש הזה ופרטיו היו אפופיאה שלמה. משהו משותף יש בכל הגחה כיבושית ובכל התחלה התיישבותית. אך יש גם משהו מיוחד בפרק זה, מיוחד בהיקפו, בשטחו, בהיאבקותו המרה, בגידולו ובהתבססותו. הדברים רשומים וידועים, ורק ראשי פרקים מהם נזכיר ביום זה: אדמת־ביצות ממארת, “ארץ אוכלת יושביה”, זרועה קברים ושרידי כפרים חרבים, כפרים ערביים וכפרים גרמניים. ספיקות ומנוד ראש מסביב. הד“ר הלל יפה מתיישב “על הקרקע מתחת לעץ תות עבה”, מייסר בטוב לבו את האנשים שקראו לו כדי לייעצם בדבר עליתם: “למה קראתם לי” הלא ידוע לי למפרע שלא תקיימו את אשר אצווה עליכם. הרבה מחבריכם הזמינוני למקומות שונים… ונתתי להם הוראות והזהרות ביחס להתיישבות, הלכו וקיימו הכל להיפך. אתם ודאי אינכם גרועים מחבריכם וגם אתם תעשו את אשר אומר לכם לא לעשות”. והוא מזהיר על הסכנה “אם יעלו בלי הכשרה תחילה, ז”א בלי יבוש רדיקלי" והוא מסביר, מבאר ומייעץ. ו“החברים האזינו ולעסו בשקט את התאנים שהגיש הערבי”…

כאשר ניבא הד“ר יפה כך היה: “קיימו להיפך”. כשם שלא השפיעה מצוות ההנהלה הציונית, כך לא השפיעה מצוות הרופא. לא חיכו להכשרה תחילה, אלא עלו לתוך הביצות וייבשו אותן אגב התיישבותם, לא בנו את הנקודה בהרים, במרחק קילומטרים מהביצות, אלא בשפלה דוקא, או כמעט בשפלה, סמוך לקרקע ולמים. וכסף לא היה. בהלוואה של מאות לירות אחדות התחילו. וכספי התקציב הציוני שבאו אחרי כן, ניתנו טיפין טיפין, והם נתאדו בחלקם הגדול בטרם הגיעו לקרקע. ישבו באהלים קרועים, בצריפים רעועים ופרוצים, ללא כלי־עבודה, ללא אוכל. סבל ומחלות ורגעים של רפיון רוח ויאוש. כעבור שנה וחצי לאחר העליה, החלו לשאול פה ושם את שאלת המלט: “להיות או לחדול?” ישבו באסיפות, דנוּ התווכחו ו”אחרי לילה של כאב ראש" החליטו “להיות!” ו“בהרגשת הקושי הרב המלווה את צעדיהם הראשונים… ובהכרת הצורך בהתאמצות הגדולה וההתגברות על כל הקושי… יצאו החברים מהאסיפה לעבודתם”. כך זה היה בערך בכל נקודה משש הנקודות האלה. כעבור שנתיים אחרי ההתחלה לא היה עדיין סוכר לתה ושמן לסאלאט בהתיישבות החדשה. אך המשק הלך וגדל בינתים, הביצות נתייבשו, והשדות עטפו בר ונתכסו גפנים ועצים, למאכל ולנוי; ברפתות נתרבה הבקר, בלוּלים התרנגולות ובצריף או בבית הילדים נתרבו וגדלו התינוקות. הסבל לא פסק במהרה, הוא לא פסק אפילו גם היום. ההיאבקות היתה קשה מאוד ועדיין היא נמשכת. אבל אילו יכולנו להעלות לפנינו את דמות העמק בצורה אנטרופומורפית היינו רואים אותו בוודאי מנענע את ראשו השב בתפארת נעוריו ובתלתליו הירוקים ואומר: “נצחוני בני, נצחוני!”.

תש"א

במלאת לה עשר שנים, נתכנסה “ההתיישבות האלף” לכינוס חגיגי במושב צופית, בו השתתפו באי־כוח המתיישבים, המוסדות המיישבים וקהל אורחים רב ממשקי הסביבה. ואכן, ראוי היה יובל־זוטא זה שיעמדו עליו, כי על כן קובע הוא תקופת לימודים, קצרה אמנם, אך רבת נסיונות ורבת התלבטות, בדרך חדשה של ההתיישבות העובדת.

הורתו של הרעיון היתה עוד בשנת תרפ“ז, בשנת־השיא של אחד ממחזורי־המשבר שעברו על הארץ. פעולת ההתיישבות הציונית באה לידי עמידה וקפאון. לאחר התנופה הגדולה של העליה על אדמת עמק־יזרעאל, הגיעו ימים שאין חפץ בהם ואין מעשה בהם בהתיישבות החקלאית, ובעיקר בהתיישבות העובדת. התקציב הציוני הלך הלוך ודל, והוא היה משועבד ברובו המכריע להמון צרכים, אשר לא השאירו כמעט ולא כלום לעבודה קונסטרוקטיבית חדשה. השאלה כיצד להוציא את ההתיישבות מן המיצר הזה, כיצד לחשוף יכולת חדשה, תוך הקלת עצם התפקיד ההתיישבותי, תוך עשייתו פשוט יותר, צנוע יותר בתביעותיו, הן לגבי מידת הקרקע והן לגבי מידת הציוד — העסיקה אז את פועלי א”י. לאחת הועידות של הפועל־הצעיר אשר נתכנסה באותם הימים בפתח־תקוה בא ל. שקולניק בסיסמא: “התיישבות האלף”. המספר “אלף” שנקט לא היה ערך־אריטמתי כי אם ערך־אלגבראי; כוונתו היתה לשיעור אחר, לגודל אחר, להיחלצות מן הדלות שבטפין־טפין ובשעורים פעוטים. את זאת הציע לעשות ע“י הקטנת הוצאות ההתיישבות, נכון יותר: ע”י הטלת המעמס של הוצאות ההתיישבות במידה מרובה למדי על המתיישב עצמו. לא יתואר — אמר שקולניק בהרצאתו באותה ועידה — כי אלפים חברים וחברות צמאי פעולת יצירה בארץ יתהלכו בינינו מחוסרי עבודה, נטולי תקווה, אכול ייאוש ורעבים ללחם. — — — את אלף העובדים (500 יחידות) עלינו לארגן ברובם המכריע מתוך פועלי ופועלות המושבות, בקבוצות ובארגונים. המתיישבים צריכים להסכים — ומובטחני כי ברצון יקבלו על עצמם — לעבוד 3־2 שנים עבודה קשה ולחיות חיי צמצום — — — בשעת חרום יש לשנות את פני החזית; לשנות, כלומר לשנות מן המטבע ההתיישבותית, לשנות ממכסת הקרקע המקובלת, לשנות מדרכי בניית המשק, לעשותה “צנע” למען אפשר אותה בכלל.

באותו זמן לא נתגשם רעיון זה, או שנעשתה רק התחלה קטנה להגשמתו, התחלה שלא היה לה המשך. אך כעבור שבע שנים, התגשם כמעט באותה צוּרה ובאותו תוכן שעלה במחשבה תחילה, אם כי גם אז לא בשיעור המלא. היה זה בתקופה של גיאות דווקא, בתקופה של עליה גדולה ותכונת־עשיה רבה. אך ההתיישבות העובדת לא נפקדה גם בימי שפע אלה. השיעורים נשארו קטנים כשהיו. כל תנופת הזמן היתה נתונה לעיר ולמושבת המטעים, ואף הפילוסופיה ההתיישבותית החלה להשתנות. אשר חשבנו תמיד ליסוד ולעיקר, נדחק לקרן־זוית בתוך תשואות הימים הגאים וההומים. גרפו זהב מן החולות של תל־אביב ומפרי־הזהב שבמושבות יהודה והשומרון. הפועל, כובש העבודה, נטש את עמדתו החלוצית והתחיל לנדוד מן המושבה אל פיגומי הבנינים בערים או אל ענפי־עבודה מכניסים אחרים. נוספו בתים רבים, ניטעו רבבות דונמים חדשים של פרדסים, אף הונחו היסודות לענפי תעשיה שונים — אך נקודות ישוּב חדשות לא נוספו, או שנוספו רק מעטות. ההתיישבות בעמק חפר עשתה רק את צעדיה הראשונים, ואף היא היתה שלובה באיזו חוליה שהיא תכנית התיישבות־האלף. הפועלים לא היוּ רעבים אמנם אז ללחם — אך היוּ רעבים מאד למעשי־יצירה.

ב“התיישבות האלף” היתה התערות חלוצית חדשה. לא היתה זאת העפלה כיבושית מבחינה גיאוגרפית ומבחינת הבטחון כמו ההתיישבות בתחומי הספר, אך העפלה נועזה למדי מבחינה כיבושית פנימית, מבחינת כיבוש צורה חדשה של ההתיישבות בתנאים מיוּחדים במינם, שלא נוסינו בהם. עם הקמת מספר נקוּדות־ישוב חדשות באיזור המטעים, התנודדו מעט כפות המאזנים של הפוליטיקה ההתיישבותית באותה תקופה שהיו נוטות לצד אחד, ופרשת ההתיישבות העובדת הועלתה מחדש על הפרק, ואף נעשה הנסיון הראשון, באמת מידה ניכרת, לחדירת ההתיישבות העובדת לתוך איזור, שכאילו הקדשנוהו בלבנו להתיישבות הפרטית בלבד.

“בלי קרקע מספיק ובלי תקציב מבוסס”, כלשונו של מר גרנובסקי בכינוס בצופית, קמה התיישבות זו, וחבלי־לידה קשים וסבל רב היוּ בני הלוויה שלה. המתיישב היה גם המיישב; הוא היה נאלץ לכלכל את עצמו ואת משקו ואת משק־הריבית של חובותיו, מיום העבודה שהשיגו מבחוץ. כשהיו ימי העבודה שכיחים, גם אז עמד במאבק חמוּר, אך כשנתמעטו ימי העבודה בעקבות המשבר בפרדסנות והמשבר בארץ בכלל, הפך מאבק זה למסכת של יסוּרין ומחסור, עד שנדמה היה לפעמים שאי־אפשר יהיה להמנע מכשלון חרוץ. שוּם צוּרת התיישבות אחרת בארץ לא נתנסתה עד אז בנסיון קשה כזה. ואם כי גם עתה טרם נפתרו כל הבעיות ש“התיישבות האלף” מתלבטת בהן — הרי אין יותר כל ספק בדבר שהיא עמדה בנסיון.

היא עמדה בנסיון זה לא רק לעצמה ולמען עצמה, אלא גם לדרך ההתיישבות העתידה שלנו. הרבה למדה מנסיונה. היא למדה קודם כל את האמת הניצחת שבפתגם העממי כי “לא כל הנוצץ זהב” וכי אין לבנות משק חקלאי על קוניונקטורה חולפת; היא למדה גם איך להפוך משק קטן, מונוקולטורי, למשק מעורב ומגוון; היא תצטרך בוודאי עוד להוסיף ללמוד כיצד להיזהר מראש, שכתום הקוניונקטורה של ימי המלחמה היא לא תקלע שוב לתוך מצוּקה חדשה. בנידון זה חייבים המוסדות המיישבים להיענות לתביעה שנשמעה בכינוס בצופית בדבר השלמת מכסת הקרקע המינימלית ההכרחית גם להתיישבות האינטנסיבית ביותר. הלקח של התיישבות זו, בכל אשר לחיוב ובכל אשר לשלילה, חשוב בשבילנו ביותר בעת הזאת, כשאנו חייבים לדאוג לקראת הבאות להתיישבות של המונים גדולים. בעיות ההתיישבות העתידה, לא תהיינה, כנראה, שונות במהותן מאותן הבעיות עצמן שנתלבטה בהן “התיישבות האלף”: בעיות של התיישבות אינטנסיבית מאד על שטחי קרקע לא רחבים ותוך התנגשות מתמדת בין הצרכים הגדולים והיכולת הבלתי מספיקה. ואעפי"כ תפילה אחת וברכה אחת לנו בשעה הזאת:

“התיישבות האלף” — את היי לאלפי רבבה!

תש"ד

אוּרי החג הנוספים שאנו מעלים בימי חנוּכה אלה, במלאת חצי יובל שנים ליסוד ההסתדרות, מוּעמים ע“י הקדרוּת הכבדה שירדה בתקופה זו על העולם היהודי ואשר גברה ביתר שאת בעצם הימים האחרונים ע”י כוס התרעלה המדינית שהוגשה לנו מידי של ממשלת הפועלים בבריטניה. כשנוסדה ההסתדרות לפני כ“ה שנים היתה זאת שעת־רצון רבת עליליה, כשבאופק המדיני שלנו עמדה עוד במלוא זהרה אילת־השחר של התקוות המעודדות שהיו כרוכות בהצהרת בלפור, ובדרכי־ציון נשמעו הזמירות הראשונות של העליה יהודית, של עלית הנוער היהודי, אשר בתנופה חלוצית עתירת־חזון וצמאת־מעשה פרצה מכל מרכזי הגולה היהודית אל אדמת המולדת, שוקקה ומעפילה לקראת בנין עם והקמת חברת־העבודה העברית החדשה. עתה, כשנתעגלו השנים ותאריך זה הפך לתאריך־יובל חגיגי, הרי זו שעה של קשיחות־לבבות רבת פורענות ואכזבות מרות. במקום אילת־השחר עומדות עתה באופק המדיני שלנו אימה ועלטה. במקום שבי־מולדת, “עליזים מתרוננים”, שטופות נתיבות העולם היהודי קינים והי ואנקת יגונים, ודרכי־ציון אבלות וחסומות בגדרות־תיל של רשעות ובמקושי־בגידה, והעולים בהם הוטל עליהם לבוא כמתגנבים. ואעפי”כ יאירו אוּרי החג של יובל־זה בנצח אמונתנו בשגב מפעלנו וברצוננו העשוי לבלי חת לנצח במאבק הקשה שאנו עומדים בו על “אחרון היהודי” ועל “אחרית תקותנו”.

פך השמן הקטן והטהור שממנו העלינו בפעם הראשונה את מנורת המאור של ההסתדרות, לא חסר כל השנים האלו ואנו תקוה כי לא יחסר גם בבאות, כי על כן נועד הוא מלכתחילה לשמש מקור כוח והשראה לתנועתנו, בכל החליפות והתמורות העוברות עלינו. תכונתו האופיינית של המפעל החברתי הנעלה שהתחלנו בו בימים ההם, איננה מתבטאה רק בדינמיקה של גידוּל אריתמטי, של רוב כיבושים, הישגים ונכסים, אלא בהתחשלותו והתעצמותו הבלתי פוסקות להיות כוח איתן, המסוגל לעמוד במבחנים החמורים ביותר, בלי להוציא מידיו אף פעם את חוּט הטוויה של היצירה הקונסטרוקטיבית, מבלי לשכוח שכשם שאנו מצוּוים לדאוג בימי תקוה אנו מצוּוים לקוות בימי דאגה, ומבלי לראות לעולם את הקרב שאנו עומדים בו, ויהא זה המר ביותר, כקרב־אחרון. בכוחה של תכונה זו עמדה ההסתדרות בכל המשברים הקשים שעברו על הישוב ועל התנועה הציונית במשך כ"ה השנים האחרונות, נאבקה והתקדמה, נאבקה וצמחה, נאבקה ובנתה, נאבקה והוסיפה לבינה על גבי לבינה, נדבך על גבי נדבך, נאבקה מבחוץ ונאבקה מבפנים, והיא חצבה להבות מכל הררי נשף, הפכה כל מצוקה ללוח־קפיצה לקראת התקדמוּת נוספת וכל מיצר למאמץ מחודש לקראת יציאה אל המרחב. ואם כי כל הנסיונות והמשברים שעמדנו בהם עד עתה כאין וכאפס הם לעומת הנסיון והמשבר שאנו נתוּנים בהם בשעה הזאת, אין לנו כל מקור אחר שנוכל לכלכל בו את כוחנו אלא פך השמן הזה, שממנו נמשכים כל ניצוצות היעוד של תנועתנו וכל תכונות הגבורה שלה: גבוּרת האמונה, גבורת האחריות, גבורת המעשה, גבורת ההעפלה וההעזה וגבורת עמידתנו בשעה נגד כל אויב ומתנכל.

באסון האיום שמצא את האומה הישראלית בזמנים בוגדים אלה, נעשו לה נסים שנים, שיש בהם משען ומבטח במאבק החמור שאנו עומדים בו: הישוב העברי בא“י בן ששים רבוא והסתדרות העובדים בת ק”ן אלפים בתוך הישוב הזה. רק ע"י מציאותה של ההסתדרות, של החטיבה החלוצית המאורגנת בתוכו, מקבל היישוב העברי בארץ את ערכו ואת נקודת הכובד שלו ככוח מדיני מציאותי, המסוגל להתייצב במערכה נגד כוחות כבירים המסתערים כעת לסעף את היצירה הלאומית הרכה שלנו במערצת הבגידה שלהם. לוּלא ההסתדרות לוּלא תכונותיה כצור איתן, לוּלא מצודותיה הפרושות מדן עד מעבר לבאר־שבע, לולא הנכונות למסירות נפש שהיא מחוננת בה — לא היה ישוב זה, המפורד והמסוכסך בתוכו, מסוגל כלל להתנגדות מדינית בעלת ערך כלשהו. נס ההסתדרות הוא, איפוא, נס כפול, נס בתוך נס, ובודאי לא מקרה הוא שאבן הראשה שלה נורתה בימי חנוכה, בימים המעלים זכר קדומים, כשעמדנו כאן, בארץ הזאת, מעטים נגד רבים, עשוקים נגד עושקים, ואף מרמזים תמיד על הבאות, על זמנים בהם נצטרך לרכז מחדש את “כל פליטת הטוב, שריד העוז והאורה”, כדי להתייצב שוב מעטים נגד רבים במערכה כבדה על חירוּת האומה ועתידה.

אנו נקפח הפעם בהכרח את זכותה של ההסתדרות, כשברוחנו הקשה ובמתיחות שאנו שרוּיים בה לא נוכל ביום חגה זה לקשור לה את העטרות שהיא זכאית וראוּיה להן. לא היתה בודאי הזדמנות טובה מזו לפרוש את היריעה ההסתדרותית הגדולה ולהעלות את אוּריה המרובים, מאשר עתה מלאת עשרים וחמש שנים להיווסדה. ואנו יכולים לסקור על התפתחות מתרוננת בכמותה ובאיכותה, על הקומץ הקטן שהיה לגוי גדול, באופן יחסי, על הישגים מרובים ועל כיבושים עצומים, על כוחה הדינמי ההולך וגדל, הולך ופורץ ימינה ושמאלה, מרבה שרשים מתחת ומרבה ענפים מלמעלה. אבל מרשעת הגויים נתבלבל חשבון עולמנו, כל היובלות שלנו הפכו ליובלות מעוכין וניטלה מאתנו האפשרות להתייחד, תוך שלוות־חג ושמחת בטחון, עם היצירה היקרה הזאת. במרכז ענינינו ובעיותינו הועמד הפעם התפקיד להדוף את הסכנה המדינית שנתרגשה ובאה על מפעל התקומה של עמנו, וככל שאנו מדברים על ההסתדרות בשעה הזאת, אנו חייבים לדבר עליה כעל הכוח העיקרי העומס את התפקיד הזה, באשר היא עומדת מטבע הדברים בשורה הראשונה של החזית הזאת, ובאשר חוד החרב של הסכנה המדינית מופנה לאותה היצירה החלוצית שלה נדרה ההסתדרות את נדריה.

כל החיל הרב שעשתה ההסתדרות במשך כ"ה השנים האלו, כל העקשנות הקדושה שהיא נתאזרה בה, כל הכוח הגנוז בחביון נפשה ובמחלפות ראשה, בו היא ניתקה עד עתה עבותים רבים ששמו על ידיה של הציונות, הסיעה את הדלתים והבריחים של תקנות מכשילות, קרעה גזירות, הפרה חוקי־רשע והגנה בעוז על זכותנו לעליה, להתיישבות ולחיים עצמאיים במולדת — כל זה יוטל עתה על כף המאזנים. גם הקרב הזה ודאי שלא יהיה בחינת “קרב אחרון”; אצל עם שיצר־החיים לא פסק בתוכו ורצון־הקיום שלו לא נשבר, אין כלל “קרב אחרון” במציאות. אבל אין ספק בדבר שזהו אחד המאבקים החמורים והמכריעים ביותר בקורות עמנו. וכשם שטועים ומטעים אלה מבחוּץ האומרים להבדיל בין העם היהודי לבין הציונוּת כך טועים ומטעים אלה מבפנים החושבים שאפשר להבדיל בין המערכה הקונסטרוקטיבית של מפעלנו לבין המערכה המדינית שהוטלנו לתוכה.

במנורה רבת הקנים של ההסתדרות נעלה הפעם את האוּרים תוך חרדה רבה שלא ניכשל בדרכנו ולא ניווקש במעשינו, אך תוך אמונה יוקדת בצדקת מלחמתנו על זכותו של העם היהודי לקיוּם, למולדת ולחירות, ותוך נכונות לעמוד במערכה על זכות זו בכל הכוח הרוחני והחמרי שצברנו במשך מחצית־היובל הזאת. את חוט־הטוויה של היצירה הקונסטרוקטיבית לא נוציא מידינו גם בשעת מבחן זו, כי על כן היא החלק העיקרי והנכבד ביותר במערכתנו המדינית; וכל שאנו עושים ומצוּוים לעשות, לשמה ולמענה הוא בא. אך יותר מבכל המשברים שעמדנו בהם עד עתה הננו מצוּוים בימים אלה על אחדוּת פנימית ועל ליכוד שורותינו, על אחדות האומה, אחדות הישוב ובשורה הראשונה על אחדות תנועתנו, על אחדותו של המכשיר הכביר הזה שחישלנו לאומה העברית לעת צרה ולימי תנחומין. הננו עם קטן, שכל העולם מכלה בו את חמת רשעתו; בהתפוררותנו יכו אותנו על נקלה; בהיותנו מאוחדים בעצה, במחשבה ובמעשה, אולי יעמוד לנו מעט הכוח שצברנו כדי להדוף את היד שהורמה עלינו לכלותנו.

תש"ו

ספרו החדש של שמואל יוסף עגנון “תמול שלושום” (הופיע בהוצאת שוקן) מעלה מסכת־חיים ומערכת־מראות של אחת התקופות המופלאות ביותר בקורות האומה הישראלית ובתולדות הארץ הזאת, שרבים מאתנו היו שותפים חיים בהתרחשויותיה המיתיות, ורבים, רבים אחרים יהיו נתונים עוד דורות בתוך תחומי ההשפעה הרוחנית הכבירה הנמתחים ממנה. מידת־הייחוד אשר בפרוזה השירית של עגנון, המפכה מן המעיינות העמוקים של סגנון ההוי היהודי, הקיים ועומד בכל תמורות העתים ואינו משתנה ביסודו גם בשעה שמשתנים הלבושין החיצוניים, עומדת לו למשורר ברוך־אלהים זה לא בלבד לקרב רחוקים אלא גם להרחיק קרובים, ולשוות לדברים שנתרחשו תמול ושלשום ואף היום, תכונה של מרחק, של “היה פעם” – ואנו קוראים בהם כדרך שאנו קוראים ב“קב הישר” ובמדרשי אגדה.

חכמת הפרספקטיבה היא אחד היסודות של כל אמנות חיה ואמתית, המציגה את המראות בראיה מפולשת, מקומרת, או זויתית, גם בשעה שאינם מפולשים ומקומרים וזויתיים כל עיקר. בתחבולת יצירה רבת כשרון ורבת חסד, יודעת היא לעקב את המישור וליישר את העקוב, להעלות כל אפּיזודה פשוטה, כרוניקלית כמעט, למדרגה של שירה, לשחרר את הדברים מן האישי שבהם, גם כשהאנשים העושים נקובים בשמותיהם, ואפילו בשעה שהמחבר משלב את עצמו ואת חויותיו בתוכם. ביצירות של תקופת הרינסנס אנו פוגשים את חכמת־הפרספקטיבה הזאת, לא רק בתפיסה הגיאומטרית של השטח, אלא גם בתפיסה הרוחנית־האמנותית הטהורה. האמנים הגדולים של התקופה ההיא היו משלבים את הדיוקנאות של בני דורם בתוך התמונות המונומנטליות שיצרו, והם ידעו לעשות זאת בכשרון נעלה כזה, שאף־על־פי שהדיוקנאות הללו היו ידועים ומפורסמים, הם הפכו מיד לסמלים, לביטוי של תכונות רוחניות, ולא האנשים שבהם נגע הדבר ולא המסתכלים שידעו את האנשים האלה הרגישו בכך פגם כלשהו. ולא זה בלבד. הם היו מכניסים לעתים גם את האוטופורטריטים שלהם לתוך תמונות סקרמנטליות או מיתיות, והפכו את עצמם לאחד הפרטים הרוחניים, ולא ניכר כלל הקשר האישי שבין היוצר לבין דמותו שהעלה על הבד.

רבות נכתב על תקופת העליה השניה, בפרוזה ובשירה. אך פרט לאידיליות של שמעונוביץ, שאף הם מחוננות במידה רבה באותן התכונות הנעלות שאנו מונים בספרו של עגנון, הננו מרגישים בכל אלה קוצר יד פרגמנטלית, המשאירים אחריהם או טעם של תיפלות שעה שהם קושרים כתרי־תהילה, או טעם של דחיסות ניהיליסטית, שעה שהם חושפים את מומיה ומתנים את נגעיה. העליה השניה לא היתה כולה אור או כולה צל. כמו בכל מערכת חיים מציאותית שימשו בה שני אלה בערבוביה. אך היו בה התערות וגבורת עלומים של אנשי בראשית, מניחי יסודות, המנסים להסב את גלגל־המזלות של חיי האומה ע״י שינוי ערכין בחייהם ובעלילותיהם הפרטיים, שאף בשעה שהם עצמם קורסים תחת נטל הנסיון, הם מוסרים מיד ליד את להבת־האש שהציתו.

אין גיבורים בסיפור הזה. יש בו אנשים חיים, אשר בצירופם ובמגעם ההדדי, הם מהווים את הדמות הכוללת של התקופה. יצחק קומר, שהוא לכאורה הגיבור הראשי׳ אשר אצלו מסתיים מעגל שלם של עלילה, מראשית צאתו את העיירה בדרכו לארץ־ישראל עד יום מותו המשונה בבתי־אונגרן שבירושלים, אינו אלא סמל לנפתולי ימי בראשית אלה, נפתולי תקופה נכנסת ומניצה, כשם שהגיבור השני בסיפור זה, בלק, “הכלב המשוגע”, להבדיל, הוא סמל לסבכיה וטירופיה של תקופה יוצאת ונובלת. עולי העלית השניה היו פורצי דרך, אשר הישירו את מבטם למרחקים, אך הם עצמם היו שקועים עדיין במידה גדולה של ספיקות ורפיפוּת. געגועי־עבר ושאיפות עתיד שנשתלבו ונצטלבו אלה באלו יצרו אצלם תנודות וחוסר־מנוחה. בדרכים שהלכו בהם לא הוצבו ציונים ולא הושמו תמרורים. לעתים תעו, לעתים נסוגו, לעתים התיאשו ולעתים הגבירו אמונה; לעתים פרשו כנפים והמריאו בדמיון, בשאיפה, בראית המטרה הגדולה ובהעפלה לקראתה, לעתים שגו בקטנות ואפילו בהבלוּת; לעתים העיזו, לעתים נכלמו והורידו ראש; לעתים ניתקו מוסרות וניסו להפוך את שדה התמורה של מולדת לשדה המולה של שובבות חסרת טעם; לעתים העלו על גופם ועל נפשם עבותות חדשים של אחריות חמורה וקיבלו על עצמם באהבה את יסורי הלבטים הקשים שנכנסו לתוכם. אף אלה שהתגברו על הרפיפוּת והספיקות וחשו בנפשם שהנה הם נועדו לטוות את החוטים של חיים יהודיים חדשים במולדת, חוטים שיש להם רציפות והמשך, שלא כראשונים אשר לא עמד להם כוח ההתמדה להפוך את ההתערוּת החלוצית לכושר־יצירה מתמיד ומתפתח – אף אלה לא ידעו עדיין כיצד ואיך. בראשיתו, על כל פנים, היה זה דור תועה בדרכי החיים החדשים, דור תוסס ותועה, תועה ומחפש, תועה ומוצא, שנועדו לו כשלונות ואכזבות מרובים, אך נמסרה לידו גם ההכרעה ההיסטורית הגדולה שעתידה היתה להוציא את חלוצי האומה מן התוהו ובוהו של מוצאי־ההשכלה וסבכי הציונות המילולית ולהתוות לפניו את דרך העליה וההגשמה.

רק את סימניה הראשונים של העליה השניה מעלה עגנון בספר זה. גילוייהם המבוגרים יותר והרציניים יותר של כיבוש העבודה במושבות וראשית היצירה העצמית בחקלאות איננו מוצאים כאן עדיין, ועגנון מבטיח להנחילם לנו בספר שני אשר הועיד לו כבר שם – “חלקת השדה”. הפעם ניתנה העליה הזאת כפי שהיא נתגלתה על פני השטח של שתי הערים, יפו וירושלים, שבהן נתרקמה העלילה רבת־האנפין שלה בתחילה. שתי ערים שונות – שתי אטמוספירות שונות. לעומת נוה־שלום ונוה־צדק וחוף־הים שביפו, – נחלת־שבעה ומאה־שערים וחוּפו של מקדש־מלך אשר בירושלים. כאן אטמוספירה של חול וחום, של דבר־מה ניגר ורופס אגב תסיסה של חיים מתגעשים, פורצי מסורת ישנה ורוקמי מסורת חדשה; וכאן רוח הרים, דבר מה נוקשה וקבוע, מסורת עתיקה, שמרנית ומרעימה פנים מול החדש המתחיל להתפרץ, מרתיתה לעתים מפני לחצו, אך טובעת בו את חותמה ואת אותותיה המיוחדים גם בשעה שהיא נסוגה קמעא. יפו היתה השער של ארץ־ישראל, דרכו נכנסו כל הנכנסים; כאן קיבלו את הטבילה הראשונה של יאוש ורק מעט מאוד עידוד של אמונה, וכאן נשתמר עדיין הקשר עם הנמל, גם עם המוסיפים לבוא וגם עם הנלכדים לפיתויי־בגידה ויוצאים. כאן היה גם השער אל המושבה הקרובה והרחוקה, השער למעדר ולכיבוש העבודה, לעתיד הנכסף שעוד טרם נתגלה, ובמידה שנתגלה, היה נתון באותה אוירה של יגיעה בדי ריק, שעגנון כה השכיל לתאר אותה בשורות המעטות הבאות: “מה שאירע את חברינו היום אירע אותם מחר. כל מקום שבאו לבקש עבודה לא מצאו. יש שדחו אותם מתוך רחמנות ויש שדחו אותם משום דבר אחר. מתוך רחמנות כיצד, שאמרו היאך יעבוד יהודי ביהודי אחיו. משום דבר אחר כיצד, שעדיין היתה הדעה רווחת שפועל יהודי ביוקר ואינו מקבל מרות. אלו ואלו אמרו, הפועלים הצעירים רובם פורקי עול תורה ומצוות ומצוה להרחיקם, שלא ילמדו הבנים ממעשיהם. נמצא אכר שנתן עבודה לפועל, ראו אותו כאדם משונה. נמצא פועל יהודי שעבד אצל יהודי ראו אותו כבעל זכיה”. – ורבינוביץ, מחוסר העבודה, נחלץ מן המועקה הזאת במעט מאור־פנים וחברוּת, בהם הוא “פרש גליון הפועל הצעיר על גבי תיבה זקופה, כאדם שפורס מפה על שולחנו” והאכיל בשקידה רבה את אורחו, מחוסר־העבודה כמוהו, סעודת ערב של מעט זיתים ועגבניות וכוס תה, ושידל אותו בדברי אמונה חלוצית.

יפו עצמה של הימים ההם היתה רק מעין תחנת מעבר, שההווי הישובי שבה היה רופס עדיין, מרפרף ומשתנה ואגב כך גם נוצץ בחילופי גוונים. עלי הנביטה של העיר העברית החדשה שעתידה היתה לצמוח ולגדול בצדה, רק החלו להיראות על פני הנוף, הערבי ברובו, והמשובץ בין ים ופרדסים, בין רומנטיקה מזרחית דוהה ומתנונת לבין הבהובים ראשונים של תרבות עברית חדשה. האוירה היתה רווּיה אותה הפקרוּת פורתא המתגלה תמיד בשעה של חילופי רשויות ותמורות של תקופות. אין עדיין כל רציפות בהתהוות. מראותיה דומים למראות תשבץ, לצירוף של חלקים קטנים ומגוונים שבתמונת פסיפס, שחסר בו המעבר הדק שבין חמוקי אור וצל. מכאן אותו הרחש של דמויות שונות ומשונות, המלוכדות רק במסגרת הכללית, אך כל אחת לעצמה שרויה בבדידותה, במשא־נפשה ובספקותיה, בעצבונה ואולי גם במעט אושרה; מכאן זו האהבה ואלו ה“אהבהבים” שנרדם נותן לעתים ריח חריף ומגרה, אך אינם מעלים ניצה של פרחים ואינם חונטים פרי־ברכה. הילד העברי, זה שעתיד לעמוד בקרוב במרכז ההתהוות הישובית, חסר עדיין מן הפרשה. הפועל, שהיה אתמול בן סוחרים והיום הוא עוסק בצבעות או באיזו עבודה אחרת; המורה, הגננת, הסופר, הרופא, העסקן, האכר הבא מן המושבה הקרובה, הניהיליסטן השוכן לו מבודד בצריף שעל שפת הים, מגדל כלב גדול, עובד יום או יומים כשכלתה פרוטה מן הכיס, ובטל מן העבודה מתפרקד על מטתו וקורא בספרים רוסיים, כשהפרוטה מצוייה או כשמעט צרכי מזון מוכנים אצלו – כל אלה חיים יחד, נפגשים יחד, או עוברים זה על יד זה, לפעמים מתווכחים, לפעמים מריבים, לפעמים רוקדים, לפעמים כואבים ודואגים, לפעמים מטיילים לאור הירח בלילות ומושכים על עצמם ניצוצות של השראה מכל היקר ההולך בגעגועיהם הרומנטיים – אך אין זאת עדיין חברה יציבה, בעלת כוח־כובד. את כוח הכובד מקבלת החברה הזאת רק עם ראשית הריכוז, עם יסודה של תל־אביב, אשר מייסדיה אמרו לבנות לעצמם שכונת־גנים ובלא יודעים הניחו יסודות לעיר עברית גדולה, לעיר ואם בארץ ישראל החדשה.

יצחק קומר, זה הבחור בן החנוונים מעיירה גליצאית, שבא לארץ כדי להיות חקלאי, לחבוט חטים ולדרוך גתות ביום ולנוח לעת ערב תחת גפנו ותאנתו, והוא נעשה צבע, אוחז במלאכה שלא חלם עליה ולא נשא את נפשו אליה – בחור זה שעגנון מעמידו במרכז העלילה ומעביר אותו פעם ליפו ופעם לירושלים, הוא החוט המקשר את תמונת פסיפס זו, רבת התמורות והגוונים. כל שיש בכלל נתקפל בפרט זה. הוא אולי הבינוני ביותר מאנשי העלית הזאת, אך משום כך גם הטיפוסי ביותר. הוא מן “החולמים הנעלמים” ומ“צנועי ההגות”, המחוללים בפשטות ובשקט רב את המהפכה אצל עצמם, נעשים לאנשי עמל פשוטים המצטמצמים בצרכיהם ונתונים במתיחות הבלתי פוסקת שבין הדבקות בבית־אבא לבין הניתוק מן הבית הזה, שהיתה מנת חלקם של רוב העולים האלה בשנים הראשונות. אפשר שיצחק לא היה מחזיק מעמד ובסופו היתה מתגברת הדבקות והיה חוזר לאותו בית שנכסף אליו תמיד, אילמלא היה מוצא תחליף בביתו של פייש ובבתו שפרה מבתי אוּנגרן שבירושלים; ואפשר שבסופו היה גובר הניתוק והיה חוזר ליפו, לסוניה, או לתל־אביב או למושבה ואולי גם ל“חלקת השדה”, אלמלא היה קורה אותו האסון עם ה“כלב המשוגע”, שהוא עצמו גידל אותו, תוך היסח־הדעת ושעשועי־בטלה קצרים. על כל פנים תנודות הרוח שלו, הן מסימניה המובהקים ביותר של אותה תקופה. כל אחד ואחד עלול היה אז להסתבך בקורים או בחוּטי־המשי שהוציא מתוך נפשו ולהיסטות מן הדרך שהחל ללכת בה אל איזו פינה אטומה וחסרת מוצא.

כבכל התרחשות מיתית, גם כאן אין הדברים מתפתחים בדרך הטבע. זה שעגנון קורא לו “מידת ההשתוות”, הוא רק מקור הגעגועים של אותות הזמן, אך אינו קיים עדיין. ואם בכל עלילת־חיים ישנם חלומות־שוא ותקוות נכזבות, התקדמות ונסיגה, קפיצות ותהפוכות – בעלילת בראשית כזאת על אחת כמה וכמה. הפגישה בין יצחק לבין סוניה, לבין הבחור הביישן והצנוע, חסר האונים וחסר הנסיון במעשה האהבה, לבין הבחורה רבת־התחבולות, שהיא חציה גננת וחציה הולכת־בטל ומתפרנסת ממשלוחי כסף של הורים או קרובים אמידים – היא אפיזודה שכיחה בכלל, אבל בדמדומי ההתהוות היהודית החדשה ביפו היא מופזת אור מיוחד, אשר בבואותיו משתכנות על פני כל מערכת החיים ויחסיה. לעומת זאת פגישתו עם שפרה, עם בת משפחת אדוקים וקנאים זו, היא פגישת־גורל, שנועדה מראש להביא לידי סיום כושל וטראגי, את אחד הזינוקים החלוציים אך לא להפסיק אותו.

כשעובר יצחק קומר לירושלים הוא נעשה לחוט המקשר של תמונת הפסיפס גם בעיר הזאת, כבדת המסורת, הקנאית והזועמת. גם לאחר שהועם הזהב של כתר המלכות ההיסטורית המעטר את ראשה של בירה עתיקה זו, הרי כובד משקלו של כתר זה מוסיף לרבוץ על כל אשר בתוכה, על חומותיה ועל שכונותיה, על רחובותיה ועל אנשיה, ואף על האוירה שלה. החדש שבתוכה אינו כוח תוסס וסואן ומגביר חיילים כמו ביפו הקלילה. רק לאט לאט ובזהירות רבה הוא יכול לפלס לו כאן דרך בין הסלעים הללו, וככל שהוא מתגלה הוא מקבל עצמו ממילא משהו מעול כובדה של המסורת הזאת, על האבק ועל הזוהר שבה. בספרו של עגנון רק נרמז כיצד נתגלה החדש הזה על פני הנוף הירושלמי. כאן לא היו אלה החלוץ הפועל והמורה, הסופר העסקן והאכר – כי אם החלוץ הצייר. הצעדים הראשונים לאותה תמורה שהיתה לה רציפות נעשתה גם בירושלים ע״י העליה השניה. מה שעשו הראשונים פורצי החומות, בוני פתח־תקוה ומיסדי מוצא, מניחי היסודות של תחית הלשון העברית, כמו בן־יהודה, וראשית צמיחתה של העתונות העברית, לא היה בהם גם כאן, כוח התמדה והמשך. אלה היו קשרים שנותקו, או נתאבנו ונתכסו בשכבה של אותו חומר מבודד אשר מתכונת ירושלים היא להעלות אותו על כל דבר. רק עם החלוץ־הצייר, עם אמנות הצורה ומלאכת המחשבת, עם “בצלאל” של הפרופיסור שץ “העטוף אדרת לבנה של בידואים”, עם מפעל זה שהיה זמן רב בחינת המחט בפתגם, התופרת לבוּשין רבים והיא עצמה הולכת ערומה, – מתחילה התמורה שיש עמה רציפות.

מטבע הדברים שהפגישה הראשונה, רבת הרושם, של יצחק קומר בירושלים היא עם הצייר החולה שמשון בלויקוף. כאן נפגשו שני אנשים בודדים, ש“מתחו את הוילון” בין החיים ו“תכלית החיים”, אף כי אצל האחד “תכלית” זו, המיתה, עומדת כבר על סף הדלת ולשני נועדה עוד פרשת לבטים ממושכת עד אשר הוא מגיע אליה. שניהם שרוּיים כבר למעשה מעבר למחיצה. עצם בואו של יצחק לירושלים הצמיד אותו לאותה סימבוליקה רבת־פנים המבוארת ובלתי־מבוארת, – לפרשת “בלק” זו, המטביעה חותם של “שגעון” על התהליך המסובך והמסוכסך של חילופי הרשויות בירושלים. הצייר והצבע, שני אלה אינם אלא פורצי־דרך, שהם עצמם נועדים להיכנע לבסוף לכוחה הכביר של המסורת, להעלם בתוכה, אם בצהרי חייהם או בקצם, אך המהומה והמבוכה שהכניסו במאה שערים ובשכונות האחרות, מוסיפות לפעול מעבר למציאותם, מרחיבות את כיבושיה הרוחניים של העליה הזאת ומבצרות אותם גם בעיר קנאית וזועמת זו.

גם יפו וגם ירושלים מופיעות בסיפורו של עגנון כשכרסן בין שיניהן, והן מבורכות בפרי־בטן חדש. התינוקות מתרוצצים עדיין במעי־האדם, מפרכסים לצאת גם לפני בית מדרשו של שם ועבר וגם לפני אותו בית־מדרש העתיד להנחיל לארץ זו את ברכת העבודה והיצירה, המרעננת ומחדשת את נעורי הארץ והעם. בחסד עליון העלה עגנון את המראות האלה, שיותר משיש בהם משום תיאור מאורעות, יש בהם משום תיאור אטמוספירה של תקופה, תיאור הדינמיקה הרוחנית שלה, הדורש מאת המשורר הרבה יותר השראה, כשרון וחושים אמנותיים דקים, מאשר כל תיאור אֶפּי אחר. רוח התקופה ההיא קמה לעינינו, על כל רחשיה הגלויים והנסתרים. הרחוק נעשה קרוב, והקרוב יותר נסוג לאחור וניצב במרחק־מה למען נוכל להסתכל ולראותו בשלמותו. האנשים העושים, ברובם לא תוארו אלא נרמזו ע״י שרטוטים מעטים – ואעפי״כ הם מופיעים לעינינו בכל הממדים הגופניים והנפשיים שלהם. בשיחה קלה, דרך אגב, בין יוסף אהרנוביץ לבין סילמן בבית הפועלים שביפו, הוא מעלה את הגילויים האופייניים ביותר שבשניהם; בהופעת חפזון אחת של דיזנגוף בקפה “לבנון”, הננו רואים את האיש במלוא תכונותיו. כשם שאמנות־הציור היאפנית מסוגלת להקנות לנו תמונה של אביב שלם ע״י ציור ענף דובדבנים פורח אחד – כך השכיל עגנון להעביר לפנינו בקוים מעטים טיפוסים שלמים ואפיזודות מרובות. יש שהוא קורא לאנשים בשמותיהם ויש שאנו מנחשים אותם ויש שאנו שוכחים בכלל שהם היו שרויים פעם בתחום זכרוננו החי, ונדמה לנו שאנו מקשיבים להמיה רחוקה־קרובה של אגדה מלבבת וכובשת את הנפש בחידושה, כאילו זה הפעם הראשונה מגיעים הדברים להכרתנו. קסמים בידיו של עגנון כשהוא מתאר את ירושלים ושכונותיה, את אנשיה וחייהם באותה תקופה. את כל חיבתו העמוקה הוא מערה על העיר הזאת, אך שומר היטב על יחסי המידות ואינו נתפס לפתוס שאינו פורה. בכשרון ההסתכלות שלו הוא מעלה את חמודותיה ומגלה את נגעיה כאחד. מכיון שרחשי הזמנים בעיר הזאת השאירו רק מעט מאוד עדויות בנות קיימא, מחוץ לדברי כתב וספר – הרי כל מי שמצליח להקים מצבה רוחנית להווית עולמה, בידי אמן מבורכות ובקושט דברי־אמת, קונה לו גם בזה בלבד זכות גדולה. שתי התמונות הנפלאות, האחת כשר׳ גרונם יקום פורקן, זה הסבוֹנרוֹלה של הרינסנסה העברית, עומד ומטיף את דברי התוכחה שלו על הבמה במאה שערים ו“בלק” “הכלב המשוגע” עולה עמו על הבמה ומתכנף בשולי גלימתו הארוכה; והתמונה השניה, כשר' פייש מבתי אונגרן, הבא להדביק באישון לילה על קירות מאה שערים את מגילות החרמות שלו נגד האפיקורסים והשקאלעס, נבהל מפני בלק, המגיח פתאום, ונפגע ע״י שבץ – מקפלות בתוכן את תכונת הימים ההם, כש“השגעון” החדש מרתית את ירושלים ומוצא את דרכו אפילו לבין רגליו של ר׳ גרונם ומכה במבוכה בבהלה ובשיתוק את מדביקי החרמות. עצם תיאורו של “הכלב המשוגע”, המבהיל והנבהל, המודח והמדיח, הנדרש לכמה וכמה פנים – הוא פרשה אמנותית מיוחדת במינה ונפלאת אפילו אצל עגנון, הגדושה הסתכלויות דקות בפסיכיקה המטושטשת המועתקת מן “ההוֹמוֹ סַפּינס” אל כלב חוצות ופועלת בקרבו בצורה מותאמת לתכונת חיה הקרובה כל כך לבני־אדם.

משורר אמתי אינו יודע שיא אחד ביצירתו, אלא כמה וכמה שיאים. אף עגנון מונה בשמונת הכרכים של הפרוזה שיצאו עד “תמול שלשום” שיאים לא מעטים – ב“תמול שלשום” הוא הגיע לאחד השיאים הנכבדים והנישאים ביותר. לשונו וסגנונו ניגרים עלינו כאן כגשם רביבים, שקט ומרענן, ששמש אביב הזורחת על הטפין הדקים שלו, הופכת אותם למטר של אבני ברקת. אנו חוזרים ומשתאים ליכולתו הכבירה של עגנון לא להיות אפיגון אצל עצמו, לחדש תמיד בלשונו ובסגנונו, לחשוף בהם גוונים ובני־גוונים חדשים, להתאים תמיד את הלבוש הלשוני לתוכן, למען לא יהיה צר ביותר ולא רחב ביותר, ולא יהיה סרח־עודף תלוי מעליו. לשונו של עגנון בכלל קובעת, לאחר מנדלי, נוסח חדש בספרותנו. את ה“שתין” שמנדלי ינק מהם הוא הרחיב; למקרא, למשנה ולאגדה, הוא הוסיף גם את ספרות היראים המאוחרת יותר ויצר סגנון המשמש בחן רב את צרכי השירה המודרנית. הספרות העברית תהיה אסירת תודה לעגנון על ספר נפלא זה – ואנו מחכים, תוך תחושה קדומה של הנאה אמנוּתית, להמשך, ל“חלקת־שדה” המובטחת.

תש״ו

בקול דממה דקה כלפי חוץ, ובדכדוך נפש מבפנים, הננו חוגגים בחודש זה את מלאת עשרים וחמש שנים לעליה על אדמת עמק יזרעאל. טורפו היובלות שלנו במסיבות התקופה הזאת, ועל הכיבושים הרבים בכל שטחי עבודתנו פרוס צל הדאגה לקיומה של האומה ולעתידו של מפעלנו. אדמת העמק, שהיתה נועדת ללבוש צהלה ולפצוח ברננת הישגים בימים אלה, נעשתה מרמס לצבאות מסתערים ולכלבים נוברים, ועובדיו היוצרים, מחיי שממות וכובשי תרבות, נסחבים כפעם בפעם לתוך מכלאות ומחנות עצורים. אין השמחה במעוננו בתקופה הזאת. גסי־רוח ובוגדי עולם הפכו לזעף כנורנו.

אך יש בנימי הכנור הזה גם מנגינה אחרת, שהיא מקור של עידוד ותנחומין. בחצי יובל שנים זה נתגלו לנו שני דברים העומדים ברומה של תקות עתידנו ותקומתנו. נתגלתה לנו מחדש ארץ־ישראל, נחשפו שפוני־הרעננות הפורה והמפרה מתחת לקליפתה הצחיחה, שנתהוותה מחמת העדר בני־מולדת אמתיים, שלהם בלבד היא נענית ואותם בלבד היא מקבלת ביקהת־אם. ונתגלה לנו עוד דבר, נתגלה שבני האומה הישראלית, על אף אלפיים שנות ניתוק וגולה, שמרו בקרבם לא רק את הכמיהה הנפשית ואת הקשר החזוני לארץ, אלא גם את סוד הפריון הממשי שלה. משהוצגה כף רגלם על האדמה הזאת, החל לזרום מחדש לשד הקדומים, מהם אליה וממנה אליהם. רודפי רוח, בני חנוונים, סוחרים, חובשי ספסלי למודים, שהיו ללעג ולקלס בעיני כל באי עולם בגלל חוסר כושר יצירה של נכסי בראשית, היכו תוך זמן קצר שרשים עמוקים באדמה מתחת ושלחו פארות רעננות ומצלות לקראת תכלת השמים ממעל. הסדרים המשובשים של חיי יהודים על אדמת נכר נתיישרו ונתיישבו תוך מגע עם אדמת המולדת.

יותר מזה: הכוחות העצורים והמדוכאים מבפנים, שתנאי גולה לא נתנו להם אפשרות להתגלות ולהתפתח, פרצו בשפעת אונים חלוציים והגדילו עלילה. היהודים חוללו בארץ הזאת יותר משמסוגלים לחולל תושבי מולדת שאננים מנעוריהם, אשר בגולה לא הלכו וכוחם לא תש בנתיב היסורין של נדודים ממושכים. מסורת עובדי־אדמה וחיי עבודה יוצרת, אשר נראתה לנו כמשא־נפש רחוק, ונדמה היה לנו כי דורות יעברו עד אשר נגיע אליה, נתחדשה בקרבנו בן שנים מעטות. יצירתנו המשקית החקלאית היא אולי היחידה בעולם אשר נתגלמה בה הסינתיזה של איש־תרבות ואכר, איש תרבות שאינו נופל בתכונות נפשו ובסגולות רוחו מאנשי התרבות המהוללים ביותר בעולם, ואכר שכושר עבודתו החקלאית, תבונתו, יזמתו ויחסו לאדמה ולפירותיה אינם נופלים, ואולי עולים, על אלה של האכרים המופתיים ביותר בארצות אירופה ואמריקה. אכן יש מנגינה אחרת בנימי הכנור, מאשר זו שאנו משמיעים אותה בימים עגומים אלה. תוך עשרים וחמש השנים הללו נוצר בארץ־ישראל דבר שלא נוצר על פני כדור הארץ כולו. מה שנעשה כאן אינו רק הישג טכני. הישגים כאלה רבים בעולם. “רשות עמק טנסי”, הוא בודאי מבחינה טכנית הישג אדיר פי כמה מזה שהגענו אליו אנחנו כאן בארץ עד עתה. אבל מפעלנו שרוי בספירה אחרת לגמרי. אנו הראינו לדעת לא רק כיצד מחיים אדמה שוממה, אלא כיצד מחיים עם שומם. כל שכתוב בסוציולוגיה ושנוי בתולדות התרבות, אין בו דוגמה שניה של עם המסב אחורנית את מעלות השמש של ההיסטוריה שלו בדרך של קיבוץ גלויות, ואיחוי חוטי גורל שהיו מנותקים במשך שבעים דורות. גויים אינם מבינים זאת. גם יהודים רבים עוד טרם הגיעו להבנת תוכנה ומשמעותה האמתיים של המהפכה אשר חוללנו בחיי האומה. קם דור חדש, שלא בלבד שהוא דבוק באדמת המולדת, אלא הוא נושא את חתימתה המיתית ובו מפכים בעוז כל הכוחות הנפשיים והחמריים שהיא עשויה להנחיל לבניה. ספק אם אנשי העמק, כשאין הם מתייחדים במכוון עם זכרונות העבר הרחוק, זוכרים, תוך כדי עבודתם ועיסוקם המשקי, שלא הם ולא אבותיהם צמחו על האדמה הזאת ולא חיו עליה חיי חקלאות, שיתופית או לא שיתופית. גם בחזות פניהם וגם בחזות נפשם דומים האנשים האלה כאילו לא נותקו מן האדמה הזאת מעולם. ההתמזגות עם הטבע ועם חיי הטבע הגיעה כמעט לידי שלמות לא רק אצל אלה אשר עלו על אדמת עמק יזרעאל לפני כ״ה שנים ועל אדמת עמק הירדן לפני כן, כי אם גם אצל אלה שאיחרו לעלות, שרק זה עתה תקעו יתדות ראשונות לבנינם המשקי. התהליך שהיה דורש מקודם שנים מעטות, הולך עתה ומתקצר מאוד. ואין צורך לומר כי הדור השני, שנולד כבר על האדמה הזאת, אלה הנערים והנערות, שעריסת־מולדת היתה עריסתם והמושג גולה אינו קיים כלל בדמיונם כמציאות כלשהי – כי זהו הנצר הפורח ועולה משרשיו הקדומים של העם, שכבר היום אנו מתברכים בהם, בקומתם הזקופה, במסירות נפשם, בפתוס היצירה וההגנה שלהם, והדורות הבאים ירקמו בודאי מסביבם את אפוס הלידה השניה של אומתנו.

כבר נאמר במקום הזה בהזדמנות אחרת שהמלה “עמק” הפכה לשם כולל, היא אינה מסמנת שוב מקום גיאוגרפי או טופוגרפי מסויים, אלא כוללת את כל ההתיישבות העובדת, אף את זו שבהר ובשפלה, בצפון ובדרום. אך לצורך היום הזה, כשאנו מדברים על מחצית היובל לעליה על אדמת עמק יזרעאל, אנו חייבים להחזיר למלה זו את מושגה הראשון. אנו זוכרים היטב את התקופה ההיא. על אף האכזבות שנודעו לנו ע״י שתי סדרות פרעות בארץ, בשנת 1920 ובשנת 1921, היתה עדיין הטמפרטורה המדינית בעליה, אבל הטמפרטורה המעשית היתה בירידה גדולה. על דרכי ציון שקקו אמנם עדיין זרמי העליה השלישית, אך בארץ היה משבר ובהתיישבות קפאון מוחלט. הקונגרס הי״ב שהתכנס באותם הימים בקרלסבד, לא היה מוכן כלל לקבל את עובדת העליה על אדמת נהלל בעמק המערבי ועל אדמת נוריס בעמק המזרחי, ללא תקציב וללא רשות המוסדות המיישבים. היה זה מעין “פוטש” התיישבותי. זז הקרח, ועל כורחו ענה הקונגרס “אמן” שלאחר המעשה. אבל עם התזוזה הזאת של הקרח, החלה לזוז התנועה הציונית בכלל לדרך ההגשמה ההתיישבותית והמדינית כאחת. זאת היתה התשובה הממשית הראשונה שנתנה הציונות על הצהרת בלפור, ואילו היתה מותחת את התשובה הזאת במידה ראויה ובטימפו הדרוש, אפשר שלא היינו באים עתה בין המצרים האלה שאנו תקועים בהם. אך גם היכולת לעמוד במאבק על עתיד האומה וזכויותיה, הוקנתה לנו על ידי העפלה ראשונה זו, כשתקעו היהודים את אהליהם באחת מעמדות המפתח, הכלכליות והמדיניות של הארץ. לא הכל השתנה בציונות לטובה ע״י עליה זו על אדמת עמק־יזרעאל, אך מה שנשתנה בכל זאת בזכותה הוא בא; ומה שעתיד עוד להשתנות, בזכותה ובזכות הרציפות שלה הוא יבוא.

זה היה הגילוי הראשון של מרי, של מרי נגד עצלות הלב והקפאון מבפנים, אך גם של מרי נגד המכשולים שהחלו להערם יותר ויותר מבחוץ. מרי קונסטרוקטיבי זה, כוחו עומד בו עד היום. היתה זאת פריצת דרך חלוצית בשניה. בראשונה נפרצה הדרך ע״י באי העליה השניה, אשר הטילו את המעדר של כיבוש העבודה לתוך עצלות הלב הציונית בתקופת בין־השמשות שלאחר משבר אוגנדה. מתיחות רצון זו של מעטים עברה כמשב־רוח מרעננת ומחיה, שינתה את פני המציאות הציונית לחלוטין והיטתה אותה לפסים הראשונים של דרך ההגשמה. בשניה הוטלה המחרשה של ההעפלה ההתיישבותית לתוך עצלות־הלב הציונית שנשתררה לאחר הצהרת בלפור. ומתיחות־רצון זו הוסיפה לשנות את פני המציאות הציונית ולהעלות אותה לשלב גבוה יותר בדרך ההגשמה, שברציפותו ובהרחבתו תלויים תכלית מפעלנו ועתידו. על אף המציאות הפוליטית המרה שאנו נתונים בה בשעה הזאת, אנו חדורים הכרה כי כוח היצירה שלנו וכוח־ההתמדה בה, אלה הם המכשירים היעילים ביותר בכל צורות המאבק – ובסימן שלהם נתגבר על כל המכשולים וננצח בכל התנאים והמצבים.

תש״ו