רקע
רפאל אליעז
פתח דבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה

כשם שהיה משורר פורה, שכתב מאות שירים, אשר ראו אור לאחר מותו בחמשת כרכי שירתו המקורית, כך היה רפאל אליעז מתרגם פורה, בעיקר של מחזות שהועלו משנות ה-40 ועד מותו בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20.

לקהל הרחב הוא היה מוּכָּר בעיקר כמתרגמם של מחזות לורקה, אך מעורבותו בתיאטרון העברי הייתה אינטנסיבית ומגוונת בהרבה. היא החלה ב-1942 עם תרגום “טופז” של פאניול לתיאטרון “המטאטא”. אך מאז הועלה המחזה השני בתרגומו בתיאטרון “האהל”, ב-1949, “יום מנוחה” של המחזאי הרוסי, ואלרי קטייאב הוא היה פעיל ביותר בזירה התיאטרונית, וזה היה עיקר עיסוקו במשך 25 שנות חייו הבאות, עד מותו.

בשנה 1951 התפטר רפאל אליעז מעבודתו במערכת “על המשמר” שם ערך את הדף הספרותי, והתקבל לעבודה בתיאטרון “הבימה” כמתרגם. באותה שנה התיאטרון העלה בתרגומו שלושה מחזות: “מעיין הכבשים” ללופה דה-ווגה, “אמא קוראז''' לברטולט ברכט ו”בית ברנרדה אלבה" לפדריקו גרסיה לורקה. ואם לא די בכך, הוא תרגם לתיאטרון “המטאטא” באותה עת עצמה את “רוח שובבה” לסורנסי ואת “בן הדוקטור” לנושף.

עיסוקו האינטנסיבי בתיאטרון הולך ומתעצם בשנה שלאחר מכן. התיאטרון הקאמרי מעלה בתרגומו ב-1952 את “הקיצו ורננו” לקליפורד אודטס, ואת “גבר לא יבין זאת” לס. וח. קינטרו. הבימה מעלה את תרגומו ל“אילוף הסוררת” של ויליאם שייקספיר ול“רופא בעל כָּרחו”, של מולייר וב“המטאטא” מציגים את “יורשים עליזים” למושאטסקי. מעמדו כמתרגם רב-לשוני, השולט במכמניה של השפה העברית בז’אנרים שונים בתיאטרון, מתבסס עתה.

בשנה 1953 הוא עובר לתיאטרון “הקאמרי” כמתרגם, כחבר בוועדת הרפרטואר של התיאטרון וכעורך התרגומים. במהלך שנות ה-50 הוא מפליא לתרגם משפות שונות מחזות בז’אנרים שונים, החל מתרגומיו הקלאסיים למחזות לורקה (“ירמה”, “אשת הסנדלר” ו“דון פרימפרלין”), עבור למחזות ויליאם שייקספיר (“רומיאו ויוליה”, “הלילה ה-12”), ולדראמות של איבסן (“נורה”) עד לקומדיות אמריקאיות כמו “אני והסרג’נט” של אירה לוין.

לקראת סוף העשור הוא זוכה בפרס טשרניחובסקי בעד תרגום מחזותיו של שייקספיר, מחזות לורקה ושיריו וכן בעד תרגום “מעיין הכבשים” ללופה דה וגה.

הפרס מבסס את מעמדו כמתרגם בכיר לתיאטרון, ואכן, מראשית שנות ה-60, עם ייסודו של התיאטרון העירוני של חיפה על-ידי יוסף מילוא, הוא עובר לחיפה, נעשה לחבר החוג הפנימי של מייסדי התיאטרון, מתמנה כדרמטורג ולמרכז ועדת הרפרטואר. התיאטרון מציג את תרגומיו למחזות שייקספיר בצר תרגומים למחזות אחרים.

בשנה 1967 מגיעה פעילותו התיאטרונית לכאורה לשיאה, עם התמנותו לתפקיד המנהל האמנותי של תיאטרון “האהל”, אלא ש“האהל” הוא עתה תיאטרון בשלבי גסיסה, והוא משמש בו בתפקיד הנכבד רק זמן קצר ואינו מצילו מכליה.


* * *


למרות שחלק מתרגומי מחזותיו של רפאל אליעז ראה אור בספרים, בעיקר של מחזות שייקספיר ולורקה, נותרו רבים בהדפסות סטנסיל פנימיות של התיאטרונים.

כיוון שאי אפשר להוציא בדפוס את כל עשרות המחזות שתרגם, מצאנו לנכון להביא לפני הקורא כמה מן השירים שנכללו במחזות אלה. רובם, תרגומים של שירים במקור. במקרה אחד, “היֹה היה איש בבבל” ב“הלילה ה-12” לשייקספיר, נכתב השיר על-ידי אליעז עצמו.

הקורא ימצא כאן, בין השאר, תרגומי שירים מתוך “אמא קוראז''‘. אחד מהם, "הזמר של אמא קוראז’”, כבר נתפרסם בקובץ התרגומים של אליעז “רומנסרו אספניול ופרחים מכל השדות” שהופיע ב- 1988. מצאנו לנכון להביאו כאן בנוסח שונה (“דומו תופים”), בשל העניין שבחילופי הנוסחים.

בשנים 1969–1970, העלו השחקנים דליה פרידלנד ומישה אשרוב ערב של שירים וקטעים ממחזות לורקה, “פרח הסכין והבושם”. מתוך ערב זה הבאנו כאן דיאלוג ומונולוג מן המחזות “מקץ חמש שנים” ו“מריאנה פינדה”.

במחזהו של דון פדרו קלדרון דה לה ברקה כלולים קטעים שקולים ומחורזים רבים. כמה מהם בעלי ערך שירי סגולי בפני עצמו ואותם הבאנו כאן.


* * *

בצד עשרות מחזותיו המתורגמים הותיר רפאל אליעז בעיזבונו ארבעה מחזות שרק אחד מהם הועלה על הבמה: “החתן השמיני” בעיבודו של הבמאי עודד בארי, בתיאטרון “הקומה השלישית” ביפו בשנת 1988. זהו סיפורם של שני זוגות “מעורבים”: בת השדים לילית מתחברת אל בן התמותה טוביה, ואשמדאי מחזר אחר בת התמותה שרה. אלא ששרה ולילית אינן אלא שני פניה של אותה דמות. והן מבוצעות אמנם בידי אותה שחקנית. זהו מחזה משוּפּע שמחת חיים, אנכרוניסטי במתכוון, רווי אדי עראק, ויש בו ביטוי, לאו דווקא עקיף-תמיד, לאורחות החיים הנהנתניים של בני העדה הבולגרית, שאליעז נמנה בישראל עם בניה הבכירים.

כיוון שיש לשער כי יתר המחזות לא יופיעו בדפוס בזמן הנראה לעין, ומאחר שרבים בהם השירים והמונולוגים השיריים, מצאנו לנכון ללקט מתוכם קטעים פיוטיים שיש בהם ערך שירי כשלעצמם, ולא רק כחלק מן העלילה של המחזה.


* * *


בכתובים נותרו גם שני מחזות תנ"כיים, שניהם על רקע ימי המלוכה של דוד ושלמה. לאחד, שבמרכזו עומד דוד, הרועה מבית-לחם, קראתי כאן, לשם הנוחות, “הרועה מבית-לחם”, והוא מתאר את ימי נעוריו של דוד הנער, עד להכתרתו למלך. המחזה השני, ששמו ניתן לו על ידי מחברו, “שיר השירים אשר לשולמית”, מתרחש בימי מלכות שלמה. שניהם רצופים שירים ומונולוגים פיוטיים.

נראה לי שבשני המחזות ניכרת קִרבה לעולמו הפיוטי של לורקה, בעיקר מבחינת זיקתו הרומנטית-בעיקרה של אליעז אל גיבורים תמימים, פשוטי הליכות, החיים מתוך קרבה אל הטבע ומוצאים בו הדים לכמיהותיהם הפיוטיות, ולנפשם החמה והנלבבת.

הקִרבה ללורקה ניכרת גם בשפה החגיגית, ה“תנ”כית", העשירה בצירופים כבולים שמקורם מקראי ובנטיות פועל ארכאיות. ואגב, מעניין לציין, כי בתרגומיו לשירי לורקה ולמחזותיו נוקט אליעז אותו סגנון עצמו, והוא אולי סימן ההיכר הבולט ביותר של תרגומיו למחזותיו של המשורר הספרדי.

חותמים את הספר שירים מתוך המחזה הרביעי של רפאל אליעז, “הנסיכה ליאור”. זהו מחזה לילדים, מחויך ומלא שמחת חיים, רצוף שירים ומונולוגים פיוטיים, מחורזים ושקולים. סיפור אגדה על נסיכה שחיה בארץ מופלאה שכולה דבש ופרחים. שלושה מחזרים מבקשים את ידה, אלא שלבסוף מחליטה היא להיעתר לא לנסיך הצפוני, אף לא לנסיך הדרומי, אלא לבן המדבר, המתאים לנטייתה הרומנטית, לה שותף, מן הסתם, גם רפאל אליעז עצמו.


ד"ר חיים נגיד

המלצות קוראים
תגיות