שירים ושירי־זמר מתוך מחזות מתורגמים G

רפאל אליעז בעריכת חיים נגיד

בתוך: שירי תיאטרון: שירים ושירי זמר מתוך מחזות מתורגמים ומקוריים

x מוגש ברשות פרסום

t שירה

כל פריטי סדרה, מחזור, או שער זה זמינים להלן

מתוך “אמא קוראז'” מאת ברטולט ברכט

מאת

רפאל אליעז

זמר האחווה

מאת

רפאל אליעז

כַּאֲשֶׁר בַּת שְׁבַע-עֶשְׂרֵה הָיִיתִי

לְאַרְצֵנוּ אוֹיֵב פָּלַשׁ.

הוּא שָׂם חַרְבּוֹ הַצִּדָּה,

חִיֵּךְ וּבִשְׁלוֹמִי דָּרַשׁ.

אַחֲרֵי תְּפִלּוֹת אָבִיב

הָיוּ לֵילוֹת אָבִיב,

וּבַכְּפָר הַגְּדוּד חָנָה

וְאֶל חָרְשָׁה רַענָנָה

מָשַׁךְ אוֹתָנוּ הַכּוֹבֵשׁ

וְגִשּׁוּשֵׁי שָׁלוֹם גִּשֵּׁשׁ.

לֹא מְעַטִּים הָיוּ אוֹיְבינוּ

אוֹיְבִי הָיָה טַבָּח חָבִיב

בַּיּוֹם אוֹתוֹ שָׂנֵאתִי,

אַךְ דַּוְקָא בַּלַּיְלָה אֲהַבְתִּיו.

אַחֲרֵי תְּפִלּוֹת אָבִיב

הָיוּ לֵילוֹת אָבִיב,

וּבַכִּכָּר הַגְּדוּד חָנָה

וְאֶל חָרְשָׁה רַענָנָה

מָשַׁךְ אוֹתָנוּ הַכּוֹבֵשׁ

וְגִשּׁוּשֵׁי שָׁלוֹם גִּשֵּׁשׁ.

זֶה הָרֶגֶשׁ שֶׁפָּעַם בִּי,

כֹּחַ עִלָּאִי בּוֹ גָּנוּז,

אַף אֶחָד לֹא תָּפַשׂ, כִּי רָחַשְׁתִּי

אַהֲבָה לוֹ וְלֹא בּוּז.

בְּבֹקֶר לֹא וָרֹד,

בָּאוּנִי הַצָּרוֹת.

מִי זֶה הַגְּדוּד קָם עַל רַגְלָיו

וּבְהֹלֶם תֹּף עַלִּיז כָּל כָּךְ

אוֹתִי וְאֶת עִירִי עָזַב

אַךְ גַּם אֶת אֲהוּבִי לָקַח.

שיר על הכניעה הגדולה

מאת

רפאל אליעז

בִּהְיוֹתִי עוֹד צְעִירָה נֶחְמֶדֶת,

כַּמּוּבָן, חָשַׁבְתִּי כִּי אֲנִי

מִין בְּרִיאָה מְיֻחֶדֶת.

לֹא סָבַלְתִּי בַּמָּרָק שׁוּם שְׂעָרוֹת,

כְּאָדָם, שֶׁלֹּא אוֹהֵב פְּשָׁרוֹת.

אָז אַנְקוֹר זִמֵּר:

לֹא לְמַהֵר!

צוֹעֵד אַתָּה בְּגַאֲוָה

לְקוֹל תִּזְמֹרֶת הַצָּבָא.

יָמִין וּשְׂמֹאל! לְהִתְפַּזֵּר!

רַק בָּא וּכְבָר חוֹזֵר.

אָדָם מְהַרְהֵר,

אֱלוֹהַּ פּוֹתֵר, –

מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר!

לֹא חָלְפָה שָׁנָה וּכְבָר יָדַעְתִּי

כִּי צָרִיךְ לְהִסְתַּדֵּר

וְאָז גְּלוּלוֹת מָרוֹת בָּלַעְתִּי

כְּשֶׁסִּדְּרוּ אוֹתִי כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי

עַל בִּרְכַּי וְגַם עַל עַכּוּזִי.

אָז אַנְקוֹר זִמֵּר

לֹא לְמַהֵר!

צוֹעֵד אַתָּה בְּגַאֲוָה

לְקוֹל תִּזְמֹרֶת הַצָּבָא.

יָמִין וּשְׂמֹאל! לְהִתְפַּזֵּר!

רַק בָּא וּכְבָר חוֹזֵר!

אָדָם מְהַרְהֵר,

אֱלוֹהַּ פּוֹתֵר,

מַה יֵשׁ לְדַבֵּר!

תמיד בדרך

מאת

רפאל אליעז

אִמָּא קוּרָאז' תָּמִיד בַּדֶּרֶךְ,

הִיא עֲמֵלָה לַנִּצָּחוֹן.

הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה עוֹפֶרֶת,

הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה מָזוֹן

הִיא לֹא תִּשְׂבַּע רַק מֵעוֹפֶרֶת,

– צְרִיכָה הִיא בַּחוּרִים עַזִּים

לָכֵן תִּתְּנוּ לָהּ יָד עוֹזֶרֶת

שֶׁלֹּא תֵּרֵד מִן הַפַּסִים.

דומו תופים

מאת

רפאל אליעז

דֹּמּוּ תֻּפִּים וּמְצִלְתַּיִם,

עֲצֹר גְּדוּדֶיךָ, הַמֵפַקֵּד.

אֲנִי מוֹכֶרֶת נַעֲלַיִם,

בָּהֶם פֹּה נוֹחַ לְשׁוֹטֵט.

אִם כָּל אִישׁ חַיִל מְצֻיָּד הוּא

כִּנִּים, רוֹבִים, שְׁאָר מַכּוֹת,

רָאוּי הוּא כִּי לַקְּרָב יִצְעַד הוּא

בְּנַעֲלַיִם חֲזָקוֹת.

אָבִיב כְּבָר בָּא. הֵעוֹר אָדָם!

מֵתִים יָנוּחוּ בְּקִבְרָם.

וּמִי שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ מֵת,

יִשָּׂא רַגְלָיו וְיִמָּלֵט.

בְּלִי קְצָת נַקְנִיק וּבְלִי כּוֹס יַיִן

גְּדוּדִים לַמָּוֶת לֹא רָצִים,

וְלִי תְּרוּפוֹת יֵשׁ מְלֹא-חָפְנַיִם

לְגוּף וְנֶפֶשׁ רְצוּצִים.

תּוֹתָח מָלֵא וְחוֹר בַּבֶּטֶן,

זֶה לֹא בָּרִיא, זֶה לֹא בָּרִיא.

פְּלֻגָּה שְׂבֵעָה בְּגִיל שׁוֹעֶטֶת

יָשָׁר אֶל לֹעַ הָאֲרִי.

אָבִיב כְּבָר בָּא. הֵעוֹר אָדָם!

מֵתִים יָנוּחוּ בְּקִבְרָם.

וּמִי שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ מֵת,

יִשָּׂא רַגְלָיו וְיִמָּלֵט.

בלדה על החייל והאישה

מאת

רפאל אליעז

בַּחֶרֶב נוֹפְלִים וּבַשֶּׁלַח קוֹטְלִים

אַךְ הַקֶּבֶר מָצוּי גַּם בַּמַּיִם.

אֵין מִקֶּרַח מִפְלָט!

בְּרַח בְּטֶרֶם תֹּאבַד!

שָׂחָה אִשָּׁה אֶל אִישׁ חַיִל.

אַךְ הַחַיָּל עִם רוֹבֶה מְמֹרָק

קוֹל תֹּף שָׁמַע וְאֵלֶיהָ צָחַק.

יָפֶה הַמֶּרְחָק לָעֵינַיִם,

מִצְעָד לֹא יַזִּיק לָרַגְלַיִם.

יָרַד הוּא דָּרוֹמָה גַּם צָפוֹן יַעְפִּיל

וְהַחֶרֶב יָנִיף הוּא

לְהַכּוֹת בָּאוֹיֵב, חֲלָלִים לְהַפִּיל,

שָׂחוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי חַיִל.

כִּי יָבוּז אָדָם לַעֲצַת הֶחָכָם,

אֶל חִנָּם יִתְחָרֵט יוֹם וָלֵיל.

אַל תֵּלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת!

תֵּרֵד לַמְּצוּלוֹת!

שָׂחָה אִשָּׁה לְבֶן חַיִל.

אַךְ הַחַיָּל סַכִּינוֹ בְּמָתְנָיו

לָעַג לָהּ וְזֶרֶם טָפַף.

שׁוֹטֵף הַנָּהָר עֲצַלְתַּיִם

מְעַט אֲדַשְׁדֵּשׁ לִי בַּמַּיִם.

וְעֵת שֶׁכְּפָרֵנוּ בְּשַׁלְהֶבֶת יִפְרַח

וְיָרֵחַ עַל גַּג הַקַּשׁ יִזְרַח,

שׁוּב אָשׁוּב וְיַחְדָּו נִשְׂמַח,

שָׂח לָאִשָּׁה בֶּן חַיִל.

לֹא תּוּכַל גְּבוּרַתְכֶם שׁוּם אִשָּׁה לְחַמֵּם

לוּ גְּדוֹלָה הָיְתָה שִׁבְעָתַיִם.

הֵן תִּכְלוּ כְּעָשָׁן

אֱלֹהִים יִשְׁמָרְכֶם!

שָׂחָה אִשָּׁה אֶל בְּנֵי חַיִל.

וְהַחַיָּל סַכִּינוֹ בְּמָתְנָיו

טָבַע בַּנָּהָר וּבַזֶּרֶם נִסְחַף,

כָּךְ מָצָא קִבְרוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם.

צוֹנֵן הַיָּרֵחַ עַל הַגָּג בִּקְצֵה הַכְּפָר

אַךְ הַחַיָּל עִם הַקֶּרַח נִגְרַר.

וּמַה שָּׂחוּ לָאִשָּׁה בְּנֵי הַחַיִל?

הוּא נָמוֹג כְּעָשָׁן, גַּם חֻמּוֹ נֶעְלַם,

בַּגְּבוּרָה נֶחָמָה לֹא מָצְאָה הִיא.

אֲבוֹי לוֹ לַבָּז לַעֲצַת הֶחָכָם,

שָׂחָה אִשָּׁה לִבְנֵי חַיִל.

שלמה החכם באדם

מאת

רפאל אליעז

חָכָם מֻפְלָג הָיָה שְׁלֹמֹה,

וּבְכָל זֹאת מַה קָּרָה?

כָּל סוֹד פָּתַר בְּעוֹלָמוֹ,

אַךְ אֶת יוֹם הֻלַּדְתּוֹ

קִלֵּל קְלָלָה מָרָה

כִּי הֶבֶל, הֶבֶל הוּא הַכֹּל.

הָיָה שְׁלֹמֹה חָכָם גָּדוֹל!

כַּמָּה, כַּמָּה בָּרוּר עַתָּה

לְכָל אִישׁ בֶּן תְּמוּתָה,

כִּי דַּוְקָא הַחָכְמָה

הֵבִיאָה לוֹ צָרוֹת.

אַשְׁרֵי אָדָם פָּטוּר מִזֹּאת!

גִּבּוֹר אַמִּיץ הָיָה קֵיסָר,

וּבְכָל זֹאת מַה קָּרָה?

כְּמוֹ אֶל נִשְׂגָּב וּמְפֹאָר

הוּא יָשַׁב עַל כִּסְאוֹ,

עַד שֶׁסַּכִּין קָרָה

דָּקְרָה לִבּוֹ וְאָז אָמַר:

הֲגַם אַתָּה בְּנִי, הַיָּקָר!

כַּמָּה, כַּמָּה בָּרוּר עַתָּה

לְכָל אִישׁ בֶּן תְּמוּתָה.

כִּי דַּוְקָא הַגְּבוּרָה

הֵבִיאָה לוֹ צָרוֹת.

אַשְׁרֵי אָדָם פָּטוּר מִזֹּאת!

הֵן סוֹקְרָטָס יָשָׁר הָיָה

אֱמֶת דִּבְּרוּ שְׂפָתָיו,

וְלוֹ כָּל אִישׁ תּוֹדָה חַיָּב.

מַה נָּתְנוּ לוֹ לִלְגֹּם? כּוֹס

כּוֹס רַעַל לִרְוָיָה!

וְאֶת הַסַּם שָׁתָה עַד תֹּם

כְּאֶת הַיַּיִן הָאָדֹם.

כַּמָּה, כַּמָּה בָּרוּר עַתָּה

לְכָל אִישׁ בֶּן תְּמוּתָה,

כִּי דַּוְקָא יַשְׁרוּתוֹ

הֵבִיאָה לוֹ צָרוֹת.

אַשְׁרֵי אָדָם פָּטוּר מִזֹּאת!

וּמַרְטִין הַקָּדוֹשׁ תָּמִיד

יָד לַנִּצְרָךְ הוֹשִׁיט.

בַּשֶּׁלֶג הוּא רָאָה אָדָם

קוֹפֵא. קָרַב אֵלָיו וְשָׂם

חֲצִי אַדֶּרֶת עַל כְּתֵפָיו,

וְכָכָה מֵתוּ הֵם יַחְדָּו.

כַּמָּה, כַּמָּה בָּרוּר עַתָּה

לְכָל אִישׁ בֶּן תְּמוּתָה,

כִּי דַּוְקָא הַחֶמְלָה

הֵבִיאָה לוֹ צָרוֹת.

אַשְׁרֵי אָדָם פָּטוּר מִזֹּאת!

אָנוּ בְּנֵי עַם תָּם וְיָשָׁר

עָמַדְנוּ עַל הַמִּשְׁמָר

עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כָּל יוֹם,

וְאַתֶּם הַיּוֹשְׁבִים בְּשֶׁקֶט וּבַחוֹף

הוֹשִׁיעוּ לָנוּ בִּמְצוּקָה,

כִּי לֹא הוֹעִילָה הַצְּדָקָה.

כַּמָּה, כַּמָּה בָּרוּר עַתָּה

לְכָל אִישׁ בֶּן תְּמוּתָה,

יִרְאַת שָׁמַיִם זוֹ

גָּרְמָה לָנוּ צָרוֹת.

אַשְׁרֵי אָדָם פָּטוּר מִזֹּאת!

מתוך “אדם הוא אדם” מאת ברטולט ברכט

מאת

רפאל אליעז

שיר החיילים

מאת

רפאל אליעז

לְבַּגְבִּיק יֵשׁ פֻּנְדַּק נוֹדֵד

בּוֹ תָּמִיד לִשְׁתּוֹת וּלְעַשֵּׁן אֶפְשָׁר.

כָּל שֶׁחָשַׁקְתָּ שָׁם מֻתָר

מִסִּנְגָּפּוּר עַד קוֹץ' – בְּחַר.

מִדֶּלְהִי עַד קָמַטְקוּרָה

(שְׁתֵה לַיְלָה לַיְלָה לְשָׁכְרָה!)

יָדִיד אִם פֶּתַע נֶעְלַם,

שָׁם בַּפֻּנְדָּק הוּא בָּא לִלְגֹּם

עִם דּוֹדָה גִ’ין וְדוֹד יַ"שׁ טָס

אֶל תּוֹךְ גַּן-עֵדֶן וּלְאֹרֶךְ גֶּהִינֹּם.

סְתֹם, סְתֹם פִּיךָ, תּוֹמִי, אַל תַּזִּיעַ, תּוֹמִי,

מֵאַשְּׁדּוֹת הַוִּיסְקִי, תּוֹמִי, וְעַד נַחַל רוּם!

כָּל שֶׁחָפַצְתָּ תְּקַבֵּל

מִבַּגְבִּיק זוֹ בְּטַעַם רַב.

פֻּנְדָּק שֶׁלָּהּ פֹּה הִתְגַּלְגֵּל

כְּשֶׁעוֹד

בִּמְקוֹם בִּירָה יָנַקְתָּ חָלָב.

מִדֶּלְהִי עַד קָמַטְקוּרָה

(שְׁתֵה לַיְלָה לַיְלָה לְשָׁכְרָה!)

יָדִיד אִם פֶּתַע נֶעְלַם,

שָׁם בַּפֻּנְדָּק הוּא בָּא לִלְגֹּם

עִם דּוֹדָה גִ’ין וְדוֹד יַ"שׁ טָס

אֶל תּוֹךְ גַּן-עֵדֶן וּלְאֹרֶךְ גֶּהִינֹּם.

סְתֹם, סְתֹם פִּיךָ, תּוֹמִי, אַל תַּזִּיעַ, תּוֹמִי,

מֵאַשְּׁדּוֹת הַוִּיסְקִי, תּוֹמִי, וְעַד נַחַל רוּם!

בַּגּ’וּנְגֶל עֵת הַקְּרָב גּוֹעֵשׁ,

מֵאֵצֶל בַּגְבִּיק אִישׁ לֹא סָר.

אָנוּ דּוֹלְגִים עַל קַו הָאֵשׁ

אַגַּב שְׁתִיַּת קַנְקַן שֵׁכָר.

מִדֶּלְהִי עַד קָמַטְקוּרָה

(שְׁתֵה לַיְלָה לַיְלָה לְשָׁכְרָה!)

יָדִיד אִם פֶּתַע נֶעְלַם,

שָׁם בַּפֻּנְדָּק הוּא בָּא לִלְגֹּם

עִם דּוֹדָה גִ’ין וְדוֹד יַ"שׁ טָס

אֶל תּוֹךְ גַּן-עֵדֶן וּלְאֹרֶךְ גֶּהִינֹּם.

סְתֹם, סְתֹם פִּיךָ, תּוֹמִי, אַל תַּזִּיעַ, תּוֹמִי,

מֵאַשְּׁדּוֹת הַוִּיסְקִי, תּוֹמִי, וְעַד נַחַל רוּם

שירי בגביק

מאת

רפאל אליעז

כָּל שֶׁתַּבִּיט בְּזֶרֶם הַנַּחַל

הָאָץ לוֹ לְמַטָּה

לֹא תִּרְאֶה שׁוּב אוֹתָם הַמַּיִם:

יוֹרְדִים הֵם, אַךְ אֵינָם חוֹזְרִים

כִּי שׁוּם טִפָּה לֹא שָׁבָה עוֹד אֶל מְקוֹרָהּ.

אַל תִּמָּשֵׁךְ אֶל הַגַּל הַזֶּה

שֶׁלְּרַגְלֶיהָ תִּתְנַפֵּץ.

כָּל זְמַן שֶׁהוּא נִמְצָא בַּיָּם

עוֹד יָבוֹאוּ גַּלִּים שֶׁיִּתְנַפְּצוּ בּוֹ.

שיר הסיום

מאת

רפאל אליעז

הַךְ תּוֹם, גַּם אַתָּה בַּצָּבָא, בַּצָּבָא

כִּי גַּם אֲנִי מְשָׁרֵת בַּצָּבָא

כְּשֶׁשּׁוּב אֶרְאֶה תַּרְנְגוֹל זָקֵן

אֲנִי אוֹהֵב לַחֲזֹר לַצָּבָא.

הֲגַם אַתָּה קִבַּלְתָּ צַו

כִּי גַּם אֲנִי מוּכָן לַקְּרָב?

לְמִי זֶה אִכְפַּת

כִּי אָדָם הוּא אָדָם

מִי, מַה וּמָתַי

הִסְתַּכֵּל רֶגַע תּוֹם,

לֹא חָשׁוּב לֹא כְּדַאִי,

אָדָם הוּא אָדָם

אִם הוּא גֶּבֶר עִם דָּם.

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב זוֹרַחַת מֵעַל,

אַלְפֵי גְּבָרִים נוֹפְלִים חָלָל,

וְאֵין דִּמְעָה אַחֶרֶת בִּכְלָל,

וְאִישׁ גַּם לֹא אוֹמֵר: חֲבָל!

לְמִי אִכְפַּת, לָכֵן נֹאמַר

עַל מִי הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב תִּזְרַח מָחָר

הַךְ תּוֹם, הֲרָאִיתָ אֶת גִ’ינִי מַרְלֶן?

כֵּן, כְּבָר רָאִיתִי אֶת גִ’ינִי מַרְלֶן

כְּשֶׁהִיא קוֹרֶצֶת בְּאַהֲבָה

אָז שׁוּב אֹהַב לַחֲזֹר לַצָּבָא

אַךְ טוֹב נַסֵּה אִתָּה לִשְׁכַּב

וְאָז אֶת הַצָּבָא תֹּאהַב.

מתוך “העלמה השדונית” מאת דון פדרו קלדרון דה לה ברקה

מאת

רפאל אליעז

גורל האלמנה

מאת

רפאל אליעז

הָהּ, יִשְׁמְרֵנִי אֱלֹהִים!

אֲנִי אָמוּת בֵּין אֵלֶּה הַכְּתָלִים.

קְבוּרָה כָּל כָּךְ

שֶׁגַּם הַשֶּׁמֶשׁ

מִקִּיּוּמִי הִיא מִתְעַלֶּמֶת.

כֹּה עֲצוּבָה אֲנִי וְכֹה קוֹדֶרֶת,

וְקֶרֶן אוֹר אֵלַי אֵינָהּ חוֹדֶרֶת.

כְּלוּאָה בֵּין הַקִּירוֹת הָאֵלֶּה

כַּאֲסִירָה נוּגָה אֲנִי נוֹבֶלֶת.

בַּעַל אֶחָד הָיָה לִי, הִתְאַלְמַנְתִּי.

וּפֹה, עִם שְׁנֵי אַחִים כְּאִלּוּ הִתְחַתַּנְתִּי.

וּמַה נּוֹרָא בְּעֵינֵיהֶם הַחֵטְא.

כִּרְעוּלַת פָּנִים אֲנִי יוֹצֵאת

מִמַּחֲבוֹאִי הַצַּר וּמִתְבּוֹנֶנֶת

בְּאֵיזוֹ הַצָּגָה קַלָּה וּמְסַקְרֶנֶת

הַנֶּעֱרֶכֶת לְעִתִּים שָׁם בַּכִּכָּר!

אֲבוֹי כּוֹכָב שֶׁלִּי, כּוֹכָב אַכְזָר!

אל הארנק

מאת

רפאל אליעז

אֲחֻזָּתִי, הַרְשִׁי תְּחִלָּה

לִפְתֹּחַ לְשָׁעָה קַלָּה דַּלְתֵּךְ הַנְּעוּלָה!

עָלַי לִבְדֹּק כַּמָּה לְעֵרֶךְ

פֵּרוֹת זָהָב נוֹתְרוּ בַּדֶּרֶךְ.

כִּי בְּפֻנְדָּק אוֹ בְּמָלוֹן

לֹא יְדַקְדֵּק כָּל פְּרָט כַּזַּיִת

נִשְׁקַל, נִרְשַׁם, נִקְבַּע עֶרְכּוֹ

כִּי לְהַקְפִּיד צָרִיךְ עַל דִּיּוּקוֹ.

וּבְמַסַּע דְּרָכִים עַד מַה נָּקֵל

מִכִּיס אַחֵר אֶל תּוֹךְ כִּיסֶיךָ לְשַׁלְשֵׁל.

זֶה מַחְמַדִּי, זֶה אַרְנָקִי שֶׁלִּי!

תָּפַח וְהִתְנַפַּח לְהַפְלִיא!

כִּבְתוּלָה דַּקָּה יָצָא לַדֶּרֶךְ,

עַתָּה בִּטְנוֹ עָלְתָה כְּמַעֲבֹּרֶת

חָשְׁקָה נַפְשִׁי מְאֹד

לִפְתֹּחַ וְלִמְנוֹת אֶת הַמָּעוֹת!

אֲבָל מַה בֶּצַע? סְתָם בִּזְבּוּז שֶׁל זְמַן.

לֹא עֵדֶר שֶׁל כְּבָשִׂים מָכַרְתִּי

וְלֹא לַאדוֹנִי מָסַרְתִּי

הַזְּכוּת לִבְדֹּק אֶת מִנְיָנָם

האהבה והשכחה

מאת

רפאל אליעז

לִי אֱמוּנָה זַכָּה אֲשֶׁר אֱמֶת וָעֹז בָּהּ,

כִּי אֲהַבְתִּיךְ, נָאוָה, בְּכָל עֶדְנַת רוּחִי

וְלוּא לַחְדֹּל מִזֶּה רָצִיתִי וְלִמְאֹס בָּךְ,

הָיִיתִי אוֹהֲבֵךְ בְּעַל כָּרְחִי.

חַיַּי בְּחֵפֶץ לֵב עַל מִזְבְּחֵךְ הִקְרַבְתִּי

וַעֲקַרְתִּיךְ לוּא כֹּחַ לְעָקְרֵךְ הָיָה

וְאַחַר כָּךְ חָזַרְתִּי וְאָהַבְתִּי

רַק אַהֲבָה, שֶׁהִיא בְּחִירָה וְלֹא כְּפִיָּה

כָּל הָאוֹהֵב אִשָּׁה מִבְּלִי יוּכַל לִשְׁכֹּחַ

מִשְׁתַּעְבֵּד לְרִגְשׁוֹתָיו כְּעֶבֶד:

אַהֲבָתוֹ אֵינֶנָּהּ מְחֻיֶּבֶת

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, אֵיפוֹא, לָכֵן חָסַרְתִּי כֹּחַ,

אַף עַל פִּי כֵן גֵּאֶה הוּא לְבָבִי

עַל שֶׁנִּצְּחָה אַהֲבָתֵךְ אֶת כּוֹכָבִי.

לזכור ולא לשכוח

מאת

רפאל אליעז

אִם הַבְּחִירָה תְּלוּיָה רַק בִּרְצוֹנֵנוּ

וְעַל חַיֵּינוּ הַגּוֹרָל שׁוֹלֵט

חָזָק הוּא אַךְ אוֹתוֹ רָצוֹן שֶׁאֵין הוּא

רָחוֹק כָּל כָּךְ מֵהֲזָיוֹת הַלֵּב

עַל רִגְשׁוֹתֶיךָ אֵין אֲנִי סוֹמֶכֶת.

מִן הַנִּבְצָר תִּרְחַק אֱמוּנָתִי.

אִם אֵין עִמָּהּ בְּחִירָה שֶׁלִּי הוֹלֶכֶת

סִימָּן הוּא לִי, שֶׁאֵין זוֹ בְּחִירָתִי.

אֲפִלּוּ אֲבַזְבֵּז מִתּוֹךְ שִׁכְחָה

רַק רֶגַע הֵן יֹאבַד לִי עֹנֶג,

עַד שֶׁאֶזְכֹּר לְאָהֳבֵךְ כְּקֶדֶם.

לָכֵן אֲנִי צוֹהֶלֶת וּשְׂמֵחָה

שֶׁאֵין בִּי כִּשְּׁרוֹן אוֹ כֹּחַ

אֶת אֲהוּבִי לְרֶגַע קָט לִשְׁכֹּחַ.

מתוך “ברטולטו בחצר” מאת מאסימו דורסי

מאת

רפאל אליעז

הבלדה על ברטולטו הזמר

מאת

רפאל אליעז

הקדמה

אֲנַחְנוּ בְּנֵי מִשְׁפַּחַת יַחְפָנִינִי

וּבְנֵי דּוֹדֵינוּ הֵם בְּנֵי בֶּטֶן רֵיקָנִינִי

שְׁאָר קְרוֹבֵינוּ הֵם בְּנֵי קַבְּצָנִינִי,

אַךְ אָנוּ בְּנֵי מִשְׁפַּחַת יַחְפָנִינִי

מוֹכְרִים אֲנַחְנוּ מַחֲזֶה חָדָשׁ

בְּעַד זוּג נַעֲלַיִם מְשֻׁמָּשׁ

וּמַחֲלִיפִים מַעֲשִׂיָּה יָפָה

בְּעַד מַה שֶּׁהָיָה אֵי-פַּעַם חֲלִיפָה.

וְאֵין מַעֲשִׂיָּה נֶהֶדָּרָה

מִזּוֹ שֶׁעַל-פִּי-חוֹק הִיא אֲסוּרָה,

וַאֲסוּרָה הִיא, כִּי בָּהּ מְסַפְּרִים

עַל בְּנֵי-אָדָם פְּשׁוּטִים וִישָׁרִים.

המעשייה על ברטולטו

מַעֲשִׂיָּה כַּזֹּאת הָעֶרֶב מְזֻמֶּנֶת

עַל חֲבֵרֵנוּ לָרָעָב וָזֶמֶר.

עֵת כִּי נִקְבַּר וְתַּם קוֹל בְּכִי וְשֶׁבֶר

שָׁמַעְנוּ אֵיךְ הוּא שָׁר מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר.

בְּגִנַּת הַיָּרָק הוּא רוֹדֵם לוֹ בְּשֶׁקֶט,

כְּמוֹ בְּלַיְלָה קֵיצִי וְהַרְחֵק מִן הַבַּיִת.

הַדְּשָׁאִים כְּבָר כִּסּוּהוּ. הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת.

מֵעָלָיו נִצָּבִים לְמִשְׁמָר עֲצֵי-זַיִת.

מִכָּל הַפּוֹגֵעַ בְּחֹפֶשׁ סָלַד

מִכָּל הָעוֹשֶׂה בּוֹ סְחוֹרַת-חֲלִיפִים.

הוּא חָזַר לַמָּקוֹם, לַמָּקוֹם בּוֹ נוֹלַד.

וְהוּא חַי בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים חַיִּים.

נָשִׁירָה לְבֶּרְטוֹלֶטוֹ זִמְרַת-שֶׁבַח,

שֶׁמְּחִירוֹ הוּא אֲגוֹרָה וָרֶבַע.

הָיֹה הָיָה אֵי-פַּעַם מֶלֶךְ רָם

שֶׁשִּׁלְטוֹנוֹ הָיָה כָּל כָּךְ חָכָם,

שֶׁשּׁוּם אָדָם

כִּמְעַט שֶׁלֹּא נָשַׁם.

עָצְמַת הַשִּׁלְטוֹן מֻבְטַחַת

עַל יְדֵי הַדְּמָמָה וְהַפַּחַד.

הָיֹה הָיְתָה גַּם מַלְכָּה,

שֶׁבְּיָד חֲזָקָה

מָשְׁלָה עַל הַמֶּלֶךְ הָרָם

שֶׁמָּשַׁל עַל הָעָם.

בְּמִשְׁפָּחוֹת מְאֻשָּׁרוֹת

בָּאוֹת הַצָּרוֹת

וְהַדְּאָגוֹת

זוּגוֹת-זוּגוֹת.

קְצִין הַמִּשְׁמָר הִנֵּהוּ,

אַמִּיץ וְחָבִיב נִרְאֶה הוּא.

לִבּוֹ הָאוֹהֵב עֵר,

עַל הָעָם הַטּוֹב הוּא שׁוֹמֵר

בְּכֹחַ הַמַּס לְמִינֵהוּ.

מְשָׁרֵת חָרוּץ וּפָזִיז כַּמַּיִם

מְקַלְקֵל וּמַזִּיק כִּפְלַיִם.

כָּל אֶזְרָח שָׁתַק לוֹ כַּמֵּת.

אָכֵן, זוֹ הָיְתָה מְדִינָה לְמוֹפֵת.

הָיְתָה דְּמָמָה. אִישׁ לֹא פָּצָה פִּיו לְדַבֵּר.

פְּרָט לְאֶחָד יְחִידִי שֶׁאָהַב לְזַמֵּר.

אָז רוּחַ שׁוֹבָבָה, שֶׁחָמְדָה לָהּ לָצוֹן

הֵבִיאָה רַק הֵד מִשִּׁירוֹ לָאַרְמוֹן.

קול זמר:

הֶחָצֵר וְהַמַּלְכָּה, מָדוֹנָה,

יוֹלִיכוּנוּ אֲבַדּוֹנָה…

המלך:

מִי זֶה הֵעֵז לְזַמֵּר פֹּה?

אֵיזוֹ חַיָּה מוּזָרָה

נִמְצֵאת בִּמְדִינָתֵנוּ?

המלכה:

מִי זֶה הֵעֵז בְּרִגְשׁוֹתַי לִפְגֹּעַ?

המקהלה:

הִתְמָרְדוּת. הִתְקוֹמְמוּת.

לַגָּלוּת. לָעַמּוּד!

הַקָּצִין נֶחְפָּז כְּחֶתֶף

לְהַעֲנִישׁ אֶת זֶה הַפֶּתִי,

הַמַּשְׁבִּית בְּקוֹל שִׂמְחָה

אֶת שַׁלְוַת הַמַּמְלָכָה.

הִנֵּה הָרוּחַ גּוֹעֶשֶׁת,

סוּפָה עַזָּה מִתְרַגֶּשֶׁת

וּמִי יִפֹּל מֵרֹאשׁ, יָדוּעַ.

הַזְּמַן הַטּוֹב חָלַף אֵינֶנּוּ

מַרְקוּלְפָּה, חוּשִׁי הִתְכּוֹנְנִי,

חַפְּשִׂי לָךְ מַחֲסֶה בָּטוּחַ!

אִם רָקִיעַ מֵעַל

קְצָת יִרְגַּז וְיָנוּעַ

חִישׁ תִּרְאוּ סַחֲבוֹתַיִךְ

נִסְחָבוֹת עִם הָרוּחַ.

מתוך “חתונת הדמים” מאת פדריקו גרסיה לורקה

מאת

רפאל אליעז

שיר הפרש

מאת

רפאל אליעז

בִּשְׁחֹר הַיָּרֵחַ

שֶׁל שׁוֹדְדֵי הַדֶּרֶךְ

שָׁרִים דָרְבְּנוֹתֶיךָ.

סוּסִי שְׁחֹר הַמֵּצַח,

אֶת פָּרָשְּׁךָ הַמֵּת, אָנָּא תִּשָּׂאֵהוּ?

נוֹקְשִׁים דָרְבּנוֹתֶיךָ,

הוֹ, שׁוֹדֵד בְּלִי דֶּרֶךְ,

שֶׁמּוֹשְׁכוֹתָיו אָבְדוּ.

סוּסִי שְׁחֹר הַמֵּצַח,

מַה בֹּשֶׂם לוֹ, לְפֶרַח הַסַּכִּין?

בִּשְׁחֹר הַיָּרֵחַ

צַלְע בִּשְׁחֹרֵךְ, סְיֶרָה מוֹרֶנָה,

דָּם רַעֲנָן שׁוֹתֶתֶת.

סוּסִי שְׁחֹר הַמֵּצַח,

אֶת פָּרָשְּׁךָ הַמֵּת, אָנָּא תִּשָּׂאֵהוּ?

עוֹד מְדַרְבֵּן הַלַּיְלָה

בִּשְׁחֹר הַחֲלָצַיִם

וְכוֹכָבִים נוֹעֵץ בּוֹ.

סוּסִי שְׁחֹר הַמֵּצַח,

מַה בֹּשֶׂם לוֹ, לְפֶרַח הַסַּכִּין?

בִּשְׁחֹר הַיָּרֵחַ

הַיָּרֵחַ

צְעָקָה! וּתְרוּעָה שֶׁל קֶרֶן

מֵאֵצֶל הַמְּדוּרָה בַּיַּעַר.

סוּסִי שְׁחֹר הַיָּרֵחַ הַמֵּצַח,

אֶת פָּרָשְּׁךָ הַמֵּת, אָנָּא תִּשָּׂאֵהוּ?

הוא מת עם שחר

מאת

רפאל אליעז

אַרְבָּעִים יְרֵחִים לַלַּיְלָה

וְעֵץ בּוֹדֵד לַלַּיְלָה.

לָעֵץ רַק צֵל בּוֹדֵד לוֹ,

וְרַק צִפּוֹר בּוֹדֶדֶת.

בְּתוֹךְ בְּשָׂרִי בִּקַּשְׁתִּי

עִקְבוֹת נְשִׁיקוֹתַיִךְ

הַמַּעְיָן יִשַּׁק לָרוּחַ

אַךְ פִּיהוּ לֹא יִגַּע בּוֹ.

הַלָּאו אֲשֶׁר נָתַתְּ לִי,

עַל כַּף יָדִי נוֹשְׂאֵנִי

כְּמוֹ לִימוֹן שֶׁל דּוֹנַג –

כִּמְעַט לָבָן כַּשֶּׁלֶג.

אַרְבָּעָה יְרֵחִים לַלַּיְלָה

וְעֵץ בּוֹדֵד לַלַּיְלָה.

בִּקְצֵה חֻדָּהּ שֶׁל מַחַט

אַהֲבָתִי סוֹבֶבֶת.

הלטאה והלטא (שיר ילדים)

מאת

רפאל אליעז

הַלֶּטֶא מְמָרֵר בְּבֶכִי.

הַלֶּטֶא וְהַלְּטָאָה.

וְסִנָרִים צְחֹרִים כְּשֶׁלֶג

לַלֶּטֶא וְלַלְּטָאָה.

הִנֵּה אָבְדָה לָהֶם טַבַּעַת

וְהִיא טַבַּעַת קִדּוּשִׁין.

אֲבוֹי טַבַּעַת שֶׁל עוֹפֶרֶת,

אֲבוֹי טַבַּעַת אֲפֹרָה.

רֵיק מֵאָדָם הוּא הָרָקִיעַ,

רַק צִפֳּרִים בְּכִפָּתוֹ!

קַבַּרְנִיט עָגֹל הַשֶּׁמֶשׁ,

מָתְנִיַּת קְטִיפָה לָבַשׁ לוֹ.

אֲבוֹי, הַבִּיטוּ מַה הִזְקִינוּ!

הַלֶּטֶא וְהַלְּטָאָה.

אַי, אַי בּוֹכִים, אֵיכָה בּוֹכִים!

אֵיכָה בּוֹכִים וּמִתְיַפְּחִים.

תמונה מתוך “מקץ חמש שנים” מאת פדריקו גרסיה לורקה

מאת

רפאל אליעז

הנער המת והחתול המת

מאת

רפאל אליעז

(הנער לבוש צחורים. לראשו נזר-ורדים לבנים. נר-שעווה בידו, החתול צבעו כחול. שני כתמי דם גדולים בפרוות חזהו הלבן-אפור ובראשו. הנער. מוליך את החתול בהחזיקו בכף רגלו.)

החתול: מְיָאוּ.

הנער: פְּסְסְסְסְטְ…

החתול: מְיָאוּ.

הנער: קַח מִטְפַּחְתִּי הַלְּבָנָה.

קַח אֶת נִזְרִי הַלָּבָן.

אַל תִּבְכֶּה עוֹד.

החתול: כּוֹאֲבִים לִי הַפְּצָעִים

שֶׁהַנְּעָרִים פָּתְחוּ לִי בְּגַבִּי.

הנער: וְלִי כּוֹאֵב הַלֵּב.

החתול: וְלָמָּה הוּא כּוֹאֵב אֱמֹר לִי, נַעַר?

הנער: מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָדַל מִלֶּכֶת.

אֶתְמוֹל, לְאַט-לְאַט, עָמַד לוֹ.

וְהַזָּמִיר, שֶׁשָּׁר עַל מִטָּתִי, לֹא שָׁר עוֹד.

וְכַמָּה רַעַשׁ, לוּ רָאִיתָ!

מוּל הַחַלּוֹן אוֹתִי הִנִּיחוּ.

עִם הַוְּרָדִים הָאֵלֶּה.

החתול: וּמַה שָּׁמַעְתָּ?

הנער: מִזְרָקוֹת שָׁמַעְתִּי

וּדְבוֹרִים מְעוֹפְפוֹת בַּחֶדֶר.

אֶת שְׁתֵּי יָדַי שֶׁלִּי קָשְׁרוּ לִי

כֵּן, עֵסֶק בִּישׁ מְאֹד!

בְּעַד הַזְּגוּגִיּוֹת הַנְּעָרִים אֵלַי הִבִּיטוּ.

וְאִישׁ אֶחָד דָּפַק עַל אֲרוֹנִי¹

בְּפַטִּישׁוֹ כּוֹכְבֵי-נְיָר.

(צולב את ידיו)

הַמַּלְאָכִים לֹא בָּאוּ. לֹא חֲתוּלִי.

החתול: אַל-נָא תִּקְרָא לִי “חֲתוּלִי”!

הנער: לֹא? מַדּוּעַ?

הֶחָתוּל: כִּי, חֲתוּלָה, אֲנִי.

הנער: מָה, חֲתוּלָה?

החתול: (מתפנק) יָכֹלְתָּ לְהַבְחִין!

הנער: כֵּיצַד?

החתולה: עַל פִּי קוֹלִי,

שֶׁיֵּשׁ לוֹ צְלִיל שֶׁל כֶּסֶף.

הנער: (באדיבות) הוֹאִילִי-נָא לָשֶׁבֶת!

החתולה: אֵשֵׁב. מֵצִיק לִי הָרָעָב.

הנער: אֶגַּשׁ, אוּלַי אֶמְצָא לְךָ עַכְבָּרוֹן.

(מציץ מתחת לכיסאות. החתולה יושבת על דרגש ורועדת.)

הנער: אַל-נָא תֹּאכְלִי אוֹתוֹ כֻּלּוֹ. רַק רֶגֶל.

כֵּיוָן שֶׁאַתְּ חוֹלָה מְאֹד.

החתולה: הַנְּעָרִים יָדוּ בִּי עֶשֶׂר אֲבָנִים.

הנער: וְהֵן כָּבְדוּ כְּשׁוֹשַׁנִּים,

אֲשֶׁר עַל צַוָּארִי רָבְצוּ הַלַּיְלָה.

רוֹצָה אַחַת?

(תולש אחת מנֵזר ראשו)

החתולה: (בחדווה) רוֹצָה מְאֹד.

הנער: בְּכִתְמֵי הַדּוֹנַג, שׁוֹשַׁנְתִי הַלְּבָנָה,

עֵין-מַרְאָה מְנֻפֶּצֶת,

אַתְּ נִרְאֵית כְּאַיֶּלֶת

בֵּין הַזְּגוּגִיּוֹת מְעֻלֶּפֶת.

(עונד לה את השושנה)

החתולה: וְאַתָּה, מַה אָהַבְתָּ לַעֲשׂוֹת?

הנער: לְשַׂחֵק, וְאַתְּ?

החתולה: לְשַׂחֵק.

עַל הַגַּגּוֹת הָלַכְתִּי – קַלִּילָה

כְּכָל חָתוּל וַחֲתוּלָה,

עִם אַף פָּחוּס וּנְחִירַיִם

שֶׁל פַּח דַּקִּיק נוֹצֵץ כַּמַּיִם.

עִם שַׁחַר

לָצוּד דָּגִים הָלַכְתִּי אֶל הַנַּחַל

וּבְצָהֳרֵי הַיּוֹם

נִמְנַמְתִּי לִי אֵצֶל הַקִּיר

תַּחַת שִׂיחַ שׁוֹשַׁנִּים אָדֹם.

הנער: וּבַלַּיְלָה?

החתולה: (בהדגשה) יָצָאתִי לְבַדִּי.

הנער: בְּלִי אַף אֶחָד.

החתולה: לַיַּעַר.

הנער: (בשמחה) גַּם אֲנִי! אַי, חֲתוּלָה

קַלִּילָה, עֲגַלְגַּלָּה

עִם אַף פָּחוּס וּנְחִירַיִם

שֶׁל פַּח דַּקִּיק נוֹצֵץ כַּמַּיִם.

שָׁם תּוּת-יַעַר אָכַלְתִּי

וְתַפּוּחִים זָלַלְתִּי

וְאַחַר-כָּךְ לַכְּנֵסִיָּה חָמַקְתִּי

עִם נְעָרִים בְּעֵז שִׂחַקְתִּי.

החתולה: וּמַה זֶה לְשַׂחֵק בְּעֵז?

הנער: לִינֹק מִמַּסְמְרֵי הַדֶּלֶת.

החתולה: הָיוּ הֵם מְתוּקִים?

הַנַּעַר: לֹא, חֲתוּלָה!

הַטַּעַם כְּלִקּוּק שֶׁל מַטְבְּעוֹת.

(קול רעם רחוק)

אַי, אִי! חַכִּי! אוּלַי בָּאִים כְּבָר?

אֲנִי פּוֹחֵד, יוֹדַעַת אַתְּ מַדּוּעַ?

בָּרַחְתִּי מֵהַבַּיִת.

(בוכה)

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְבְּרוּ אוֹתִי.

עֲלֵי-הֲדַס וּרְסִיסֵי זְכוּכִית

עוֹטְרִים אֶת אֲרוֹנִי.

אֲבָל נָעִים יוֹתֵר לְהֵרָדֵם

בֵּין קְנֵי-הָאַגְמוֹנִים בַּנַּחַל.

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְבְּרוּ אוֹתִי.

נֵלֵךְ מִיָּד!

(נוטל את החתולה בכף רגלה)

החתולה: וְכִי אוֹתָנוּ יִקְבְּרוּ? מָתַי?

הנער: מָחָר.

בְּמִין בּוֹרוֹת כָּאֵלֶּה, חֲשׁוּכִים.

הַכֹּל בּוֹכִים. הַכֹּל שׁוֹתְקִים.

אֲבָל בַּסּוֹף הוֹלְכִים. רָאִיתִי כְּבָר.

תִּרְצִי לָדַעַת מָה אַחַר-כָּךְ?

החתולה: מָה?

הנער: יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ אוֹתָנוּ.

החתולה: מִי?

הנער: הַלֶּטֶא וְהַלְּטָאָה.

וְגַם בֵּינֵיהֶם יָבוֹאוּ, הַקְּטַנִּים,

וְהֵם הַרְבֵּה מְאֹד.

החתולה: וּמַה יֹּאכְלוּ?

הנער: אֶת הַפָּנִים וְאֶת הָאֶצְבָּעוֹת.

(לוחש) וְאֶת הַפִּיפִּי.

החתולה: (נפגעת) אֵין לִי פִּיפִּי!

הנער: (נמרץ) חֲתוּלָה!

יֹאכְלוּ הֵם אֶת שְׂפָמֵךְ וְאֶת טְלָפַיִךְ.

(קול רעמים רחוקים מאוד)

נֵלֵךְ, מִבַּיִת אֶל בַּיִת נַגִּיעַ

אֶל מָקוֹם שָׁם רוֹעִים סוּסוֹנֵי הַמַּיִם.

לֹא הַשָּׁמַיִם שָׁם. שָׁם אֲדָמָה קָשָׁה

שָׁם שֶׁפַע צִרְצָרִים פּוֹתְחִים בְּזֶמֶר,

עִם שִׁבֳּלִים מִתְרַעֲדִים בָּרוּחַ,

עִם עֲנָנִים הַנִּשָּׂאִים לְמַעְלָה,

עִם קַלָּעִים יוֹרֵי חַלּוּקֵי-נַחַל

וְהָרוּחַ חַדָּה כְּמוֹ חֶרֶב.

רוֹצֶה אֲנִי לִהְיוֹת עוֹד יֶלֶד! יֶלֶד!

(ניגש לדלת)

החתולה: הַדֶּלֶת סְגוּרָה הִיא.

בּוֹא נֵרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת.

הנער: בַּמַּדְרֵגוֹת יִרְאוּ אוֹתָנוּ.

החתולה: חַכֵּה!

הנער: בָּאִים כְּדֵי לִקְבֹּר אוֹתָנוּ!

החתולה: נֵצֵא מִפֶּתַח הַחַלּוֹן.

הנער: לֹא נִרְאֶה אֶת הָאוֹר לָנֶצַח,

לֹא נִרְאֶה עֲנָנִים בָּרָקִיעַ,

לֹא נִשְׁמַע צִרְצָרִים בַּדֶּשֶׁא

וְלֹא רוּחַ חַדָּה כְּמוֹ חֶרֶב.

(צולב ידיו)

אַי, חֲמַנִית!

אַי, חַמָּנִית שֶׁל אֵשׁ!

אַי, חַמָּנִית!

החתולה: אַי, צִנֹּרֶן הַשֶּׁמֶשׁ!

הנער: כְּבוּיָה מְהַלֶּכֶת בַּתְּכֵלֶת,

רַק יָם וַהַרְרֵי פֶּחָם

וְיוֹנָה מֵתָה עַל הַחוֹל שׁוֹכֶבֶת,

כְּנָפֶיהָ קְצוּצוֹת וּפֶרַח בְּפִיהַ.

(שר)

וּבַפֶּרַח זַיִת

וּבַזַּיִת לִימוֹן…

אֵיךְ הָלְאָה?… לֹא אֶזְכֹּר, אֵיךְ הָלְאָה?

החתולה: אַי, חַמָּנִית!

אַי, חַמָּנִית שֶׁל אוֹר הַבֹּקֶר!

הנער: אַי, צִנֹּרֶן הַשֶּׁמֶשׁ!

(האור מתעמעם. הנער והחתולה אוחזים זה בזה. צועדים אגב גישוש.)

החתולה: אֵין אוֹר. הֵיכָן אַתָּה?

הנער: שִׁתְקִי.

החתולה: הַכְבָר בָּאוֹת הַלּטָאוֹת, הַנַּעַר?

הנער: לֹא.

החתולה: הַאִם מָצָאתָ אֵיזֶה פֶּתַח?

(החתולה קרֵבה לדלת. מופיעה יד והיא מושכת את החתולה החוצה.)

הַחֲתוּלָה: (מבחוץ) נַעֲרִי! נַעֲרִי! נַעֲרִי!

(בצער)* נַעֲרִי! נַעֲרִי!

(הנער מתקדם בחרדה, ומשתהה קמעה עם כל צעד.)

הנער: (בקול מושפל) נֶעֶלְמָה.

יָד אַחַת חָטְפָה אוֹתָהּ.

וַדַּאי זוֹ יַד הָאֱלֹהִים.

אַל תִּקְבֹּר אוֹתִי. חַכֵּה עוֹד רֶגַע…

עַד שֶׁאֶתְלֹשׁ עֲלֵי הַפֶּרַח.

(נוטל פרח מגזר הראש ופורט את עליו.)

אֵלֵךְ לִי לְבַדִּי… לְאַט לְאַט אֵלֵךְ…

אַחַר-כָּךְ עוֹד תַּרְשֶׁה לִי לְהַבִּיט בַּשֶּׁמֶשׁ…

תֵּן לִי מְעַט, מְעַט מְאֹד,

קֶרֶן שֶׁל אוֹר אַחַת תַּסְפִּיק לִי.

(פורט עלי הפרח)

כֵּן, לֹא, כֵּן, לֹא, כֵּן.

קוֹל: לֹא. לֹא.

הנער: תָּמִיד אָמַרְתִּי, שֶׁלֹּא.

(מופיעה יד. הנער מתעלף.)

“אֲדוֹנִי” במקור המודפס. צ“ל: אֲרוֹנִי – הערת פב”י. ↩

מתוך “מריאנה פינדה” מאת פדריקו גרסיה לורקה

מאת

רפאל אליעז

הקרב בקורידה

מאת

רפאל אליעז

אַל תּוֹסִיפִי לִשְׁאֹל מַרְיָאנִיטָה

הֲלֹא פִּי מִשְׁתּוֹקֵק לְסַפֵּר לָךְ!

זֶה עַתָּה מֵרוֹנְדָה חָזַרְתִּי,

שָׁם מִלְחֶמֶת שְׁוָרִים רָאִיתִי.

הָא! קוֹרִידָה יָפָה שֶׁכָּזֹאת

מֵעוֹלָם לֹא חָזוּ עוֹד בְּנֵי רוֹנְדָה

חֵמֶשֶׁת שְׁוָרִים שְׁחֹרֵי-יַהֲלֹם

עֲטוּרִים סֶרֶט כַּרְכֹּם וָחֶרֶת.

בָּזֶּה אַחַר זֶה לַזִּירָה הוֹפִיעוּ.

כָּל הָעֵת רַק עָלַיִךְ הִרְהַרְתִּי

וּבַלֵּב אָמַרְתִּי: לוּא הָיְתָה פֹּה

אֲחוֹתִי הַנּוּגָה, מַרְיָאנִיטָה!

עַל כִּרְכָּרוֹת סַסְגּוֹנִיּוֹת הִגִּיעוּ.

רוֹנְנוֹת וְהוֹמוֹת עַלְמוֹת רוֹנְדָה.

כָּל אַחַת מְנִיפָה הֶחֱזִיקָה.

מְנִיפָה סְגַלְגַּלָּה מְהֻדֶּרֶת,

רְקוּמָה קַשְׂקַשִּׂים שֶׁל כֶּסֶף.

עַל סוּסוֹת שׁוֹעֲטוֹת בְּרַהַב

בַּחוּרֶיהָ שֶׁל רוֹנְדָה בָּאוּ,

עִם סוֹמְבְּרֶרוֹס רַחֲבֵי-שׁוּלַיִם

הַשְּׁמוּטִים עַל גַּבּוֹת הָעֵינַיִם.

הַכִּכָּר – כָּל-כֻּלָּהּ מִגְבָּעוֹת,

מַסְרְקוֹת גְּבוֹהִים וּמַנְטִילוֹת –

סוֹבְבָה סְחָרְחַרָה כְּגַּלְגַּל –

מַזָּלוֹת, שֶׁהִתִּיז לְכָל עֵבֶר

צְחוֹקִים לְבָנִים וּשְׁחֹרִים.

וְרַק כַּאֲשֶׁר קָאַיְאטָנוֹ

טוֹרֶרוֹ אַמִּיץ וְאִישׁ חַיִל,

דָּרַךְ עַל פְּנֵי הָאָרֶנָה

בְּמַדָּיו, שֶׁצִּבְעָם כְּתַפּוּחַ,

שְׁזוּרִים נִימֵי כֶּסֶף וָמֶשִׁי,

דָּגוּל מֵרְבָבָה וִיפֵה-תֹּאַר

בֵּין הָמוֹן מִתְגָּעֵשׁ וְרוֹתֵחַ

מוּל שְׁוָרִים עַרְמוֹנִים

שֶׁסְּפָרַד בְּחֵיקָהּ מְגַדֶּלֶת,

אָז נִדְמֶה, מַרְיָאנִיטָה, כְּאִלּוּ

עוֹד יוֹתֵר נִתְכַּהוּ פְּנֵי הָעֶרֶב. אֵלִי,

לוּא רָאִית, אֲחוֹתִי, כַּמָּה חֵן לוֹ,

בְּכָל נִיעַ וְנִיד שֶׁלַּבֶּרֶךְ!

עַל שִׁוּוּי-הַמִּשְׁקָל אֵיךְ שָׁלַט הוּא

בְּאָחֳזוֹ שִׁכְמִיָּה וּמוּלֶטָה!

הֵן כְּשֵׁם שֶׁלָּחַם קָאַיְאטָנוֹ

לֹא לָחַם מֵעוֹלָם שׁוּם טוֹרִרוֹ!

חֲמֵשֶׁת שְׁוָרִים לַמָּוֶת הִכְרִיעַ

עִם סִרְטֵי הַכַּרְכֹּם וְהֵחֶרֶת

עַל חֻדָּהּ שֶׁל חַרְבּוֹ הִפְרִיחַ

חֲמִשָּׁה פְּרָחִים פִּתּוּחֵי גָּבִיעַ.

חָטְמֵיהֶן שֶׁל חַיּוֹת הַשַּׁחַץ

כָּל רֶגַע הָיָה נוֹגֵעַ

בְּרַחֲפוֹ כְּפַרְפַּר-אַדִּירִים

פַּרְפַּר-פָּז אַרְגְּמָן כְּנָפַיִם.

גַּם זִירַת הַכִּכָּר גַּם הָעֶרֶב

רָעֲדוּ מֵעָצְמָה וּמִזַּעַם

וְאֶל רֵיחַ הַדָּם הַקּוֹדֵחַ

נִתְמַזֵּג גַּם רֵיחָהּ שֶׁל הַסְּיֶרָה.

וַאֲנִי רַק עָלַיִךְ הִרְהַרְתִּי,

וּבַלֵּב אָמַרְתִּי: לוּא הָיְתָה פֹּה

אֲחוֹתִי הַנּוּגָה מַרְיָאנִיטָה!

מתוך “המצוד המלכותי של השמש” מאת פיטר שאפר

מאת

רפאל אליעז

ציפור קטנה

מאת

רפאל אליעז

אַל תִּגְנְבִי צִפּוֹר קְטַנָּה.

תִּירָס בָּשֵׁל, צִפּוֹר קְטַנָּה.

הַפַּח טָמוּן, צִפּוֹר קְטַנָּה,

בּוֹ חִישׁ תִּפְּלִי, צִפּוֹר קְטַנָּה.

הִנֵּה עוֹרֵב, צִפּוֹר קְטַנָּה,

תָּלוּ עַל עֵץ, צִפּוֹר קְטַנָּה.

הֵיכָן לִבּוֹ, צִפּוֹר קְטַנָּה?

אֵי נוֹצוֹתָיו, צִפּוֹר קְטַנָּה?

בְּשָׂרוֹ קָצוּץ, צִפּוֹר קְטַנָּה.

עַל שֶׁגָּנַב, צִפּוֹר קְטַנָּה,

הִנֵּה סוֹפוֹ, צִפּוֹר קְטַנָּה,

שֶׁל עוֹף שׁוֹדֵד, צִפּוֹר קְטַנָּה.

מתוך “הנרי הרביעי” מאת ויליאם שייקספיר

מאת

רפאל אליעז

שיר הקנקן

מאת

ויליאם שייקספיר

רַק נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה כָּל הַלֵּיל

וְאֶת שֵׁם הַבּוֹרֵא נְהַלֵּל.

הַבָּשָׂר זִיל הַזּוֹל,

הַנְּקֵבוֹת יְקָרוֹת

וְעֵינֵי הַגְּבָרִים

בִּתְשׁוּקָה בּוֹעֲרוֹת.

בַּחוּרִים, אִזְרוּ עֹז,

כִּי עָלוֹז נַעֲלֹז!

כֹּה לֶחָי, כֹּה לֶחָי! לִי אִשָּׁה, זֹאת לָדַעַת.

נְמוּכָה אוֹ גְּבוֹהָה כָּל אִשָּׁה הִיא מִרְשַׁעַת.

בְּמִשְׁתֶּה אֲשֶׁר בּוֹ נוֹגֵעַ

קַנְקַן בְּקַנְקָן

וְזָקָן בְּזָקָן

גַּם הַלֵּב עַד הַלֵּב נוֹגֵעַ

צַהֲלוּ בְּחַגֵּנוּ, רֵעַי!

כֹּה לֶחָי, כֹּה לֶחָי!

כּוֹס יַיִן קוֹצֵף וְאָדֹם

לְחַיֵּי עַלְמָתִי לִי אֶלְגֹּם,

כִּי הַלֵּב הָעַלִּיז חַי לָנֶצַח…

מַלְאו לִי כּוֹס –

אֶשְׁתֶּנָּה עַד תֹּם,

אֲפִלּוּ עֲמֻקָּה הִיא כַּתְּהוֹם.

מתוך “הלילה השנים עשר” מאת ויליאם שייקספיר

מאת

רפאל אליעז

היה היה איש בבבל

מאת

ויליאם שייקספיר

הָיֹה הָיָה אִישׁ בְּבָבֶל,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

אָצִיל נִכְבָּד וּלְהַלֵּל,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

אִשָּׁה נָשָׂא לוֹ עֲדִינָה,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

וְהוּא קָרָא לָהּ שׁוֹשַׁנָּה,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

עוֹד לֹא הָיְתָה כְּשׁוֹשַׁנָּה,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

גַּם בְּהָקִיץ גַּם בַּחֲלוֹם,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

הִיא אָהֲבָה אוֹתוֹ בְּתֹם,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

גַּם בְּהָקִיץ, גַּם בַּחֲלוֹם,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

הִיא לְשַׁקֵּר לוֹ לֹא יָדְעָה,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

וּמֵעוֹלָם בּוֹ לֹא בָּגְדָה,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

הִיא רַק בִּשְּׁלָה לוֹ מַטְעַמִּים,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

וְרַק יָלְדָה לוֹ תְּאוֹמִים,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

הָיֹה הָיָה אִישׁ בְּבָבֶל,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

אָצִיל נִכְבָּד וּלְהַלֵּל,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

אֲבָל סוֹפוֹ הָיָה עָגוּם,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

כִּי מֵת הָאִישׁ מִשִּׁעֲמוּם,

עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.

רובין רובין

מאת

ויליאם שייקספיר

רוּבִּין נֶפֶשׁ יְקָרָה,

לְבַת-עֵינֶיךָ מַה קֶּרָה?

“מִבַּת-עֵינַי חָשְׁכוּ עֵינַי!”

“הַגֵּד מַה פֵּשֶׁר, אַלְלַי?”

“הִיא מְאֹהֶבֶת בְּאַחֵר…”

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות