(הנער לבוש צחורים. לראשו נזר-ורדים לבנים. נר-שעווה בידו, החתול צבעו כחול. שני כתמי דם גדולים בפרוות חזהו הלבן-אפור ובראשו. הנער. מוליך את החתול בהחזיקו בכף רגלו.)
החתול: מְיָאוּ.
הנער: פְּסְסְסְסְטְ…
החתול: מְיָאוּ.
הנער: קַח מִטְפַּחְתִּי הַלְּבָנָה.
קַח אֶת נִזְרִי הַלָּבָן.
אַל תִּבְכֶּה עוֹד.
החתול: כּוֹאֲבִים לִי הַפְּצָעִים
שֶׁהַנְּעָרִים פָּתְחוּ לִי בְּגַבִּי.
הנער: וְלִי כּוֹאֵב הַלֵּב.
החתול: וְלָמָּה הוּא כּוֹאֵב אֱמֹר לִי, נַעַר?
הנער: מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָדַל מִלֶּכֶת.
אֶתְמוֹל, לְאַט-לְאַט, עָמַד לוֹ.
וְהַזָּמִיר, שֶׁשָּׁר עַל מִטָּתִי, לֹא שָׁר עוֹד.
וְכַמָּה רַעַשׁ, לוּ רָאִיתָ!
מוּל הַחַלּוֹן אוֹתִי הִנִּיחוּ.
עִם הַוְּרָדִים הָאֵלֶּה.
החתול: וּמַה שָּׁמַעְתָּ?
הנער: מִזְרָקוֹת שָׁמַעְתִּי
וּדְבוֹרִים מְעוֹפְפוֹת בַּחֶדֶר.
אֶת שְׁתֵּי יָדַי שֶׁלִּי קָשְׁרוּ לִי
כֵּן, עֵסֶק בִּישׁ מְאֹד!
בְּעַד הַזְּגוּגִיּוֹת הַנְּעָרִים אֵלַי הִבִּיטוּ.
וְאִישׁ אֶחָד דָּפַק עַל אֲרוֹנִי1
בְּפַטִּישׁוֹ כּוֹכְבֵי-נְיָר.
(צולב את ידיו)
הַמַּלְאָכִים לֹא בָּאוּ. לֹא חֲתוּלִי.
החתול: אַל-נָא תִּקְרָא לִי “חֲתוּלִי”!
הנער: לֹא? מַדּוּעַ?
הֶחָתוּל: כִּי, חֲתוּלָה, אֲנִי.
הנער: מָה, חֲתוּלָה?
החתול: (מתפנק) יָכֹלְתָּ לְהַבְחִין!
הנער: כֵּיצַד?
החתולה: עַל פִּי קוֹלִי,
שֶׁיֵּשׁ לוֹ צְלִיל שֶׁל כֶּסֶף.
הנער: (באדיבות) הוֹאִילִי-נָא לָשֶׁבֶת!
החתולה: אֵשֵׁב. מֵצִיק לִי הָרָעָב.
הנער: אֶגַּשׁ, אוּלַי אֶמְצָא לְךָ עַכְבָּרוֹן.
(מציץ מתחת לכיסאות. החתולה יושבת על דרגש ורועדת.)
הנער: אַל-נָא תֹּאכְלִי אוֹתוֹ כֻּלּוֹ. רַק רֶגֶל.
כֵּיוָן שֶׁאַתְּ חוֹלָה מְאֹד.
החתולה: הַנְּעָרִים יָדוּ בִּי עֶשֶׂר אֲבָנִים.
הנער: וְהֵן כָּבְדוּ כְּשׁוֹשַׁנִּים,
אֲשֶׁר עַל צַוָּארִי רָבְצוּ הַלַּיְלָה.
רוֹצָה אַחַת?
(תולש אחת מנֵזר ראשו)
החתולה: (בחדווה) רוֹצָה מְאֹד.
הנער: בְּכִתְמֵי הַדּוֹנַג, שׁוֹשַׁנְתִי הַלְּבָנָה,
עֵין-מַרְאָה מְנֻפֶּצֶת,
אַתְּ נִרְאֵית כְּאַיֶּלֶת
בֵּין הַזְּגוּגִיּוֹת מְעֻלֶּפֶת.
(עונד לה את השושנה)
החתולה: וְאַתָּה, מַה אָהַבְתָּ לַעֲשׂוֹת?
הנער: לְשַׂחֵק, וְאַתְּ?
החתולה: לְשַׂחֵק.
עַל הַגַּגּוֹת הָלַכְתִּי – קַלִּילָה
כְּכָל חָתוּל וַחֲתוּלָה,
עִם אַף פָּחוּס וּנְחִירַיִם
שֶׁל פַּח דַּקִּיק נוֹצֵץ כַּמַּיִם.
עִם שַׁחַר
לָצוּד דָּגִים הָלַכְתִּי אֶל הַנַּחַל
וּבְצָהֳרֵי הַיּוֹם
נִמְנַמְתִּי לִי אֵצֶל הַקִּיר
תַּחַת שִׂיחַ שׁוֹשַׁנִּים אָדֹם.
הנער: וּבַלַּיְלָה?
החתולה: (בהדגשה) יָצָאתִי לְבַדִּי.
הנער: בְּלִי אַף אֶחָד.
החתולה: לַיַּעַר.
הנער: (בשמחה) גַּם אֲנִי! אַי, חֲתוּלָה
קַלִּילָה, עֲגַלְגַּלָּה
עִם אַף פָּחוּס וּנְחִירַיִם
שֶׁל פַּח דַּקִּיק נוֹצֵץ כַּמַּיִם.
שָׁם תּוּת-יַעַר אָכַלְתִּי
וְתַפּוּחִים זָלַלְתִּי
וְאַחַר-כָּךְ לַכְּנֵסִיָּה חָמַקְתִּי
עִם נְעָרִים בְּעֵז שִׂחַקְתִּי.
החתולה: וּמַה זֶה לְשַׂחֵק בְּעֵז?
הנער: לִינֹק מִמַּסְמְרֵי הַדֶּלֶת.
החתולה: הָיוּ הֵם מְתוּקִים?
הַנַּעַר: לֹא, חֲתוּלָה!
הַטַּעַם כְּלִקּוּק שֶׁל מַטְבְּעוֹת.
(קול רעם רחוק)
אַי, אִי! חַכִּי! אוּלַי בָּאִים כְּבָר?
אֲנִי פּוֹחֵד, יוֹדַעַת אַתְּ מַדּוּעַ?
בָּרַחְתִּי מֵהַבַּיִת.
(בוכה)
אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְבְּרוּ אוֹתִי.
עֲלֵי-הֲדַס וּרְסִיסֵי זְכוּכִית
עוֹטְרִים אֶת אֲרוֹנִי.
אֲבָל נָעִים יוֹתֵר לְהֵרָדֵם
בֵּין קְנֵי-הָאַגְמוֹנִים בַּנַּחַל.
אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְבְּרוּ אוֹתִי.
נֵלֵךְ מִיָּד!
(נוטל את החתולה בכף רגלה)
החתולה: וְכִי אוֹתָנוּ יִקְבְּרוּ? מָתַי?
הנער: מָחָר.
בְּמִין בּוֹרוֹת כָּאֵלֶּה, חֲשׁוּכִים.
הַכֹּל בּוֹכִים. הַכֹּל שׁוֹתְקִים.
אֲבָל בַּסּוֹף הוֹלְכִים. רָאִיתִי כְּבָר.
תִּרְצִי לָדַעַת מָה אַחַר-כָּךְ?
החתולה: מָה?
הנער: יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ אוֹתָנוּ.
החתולה: מִי?
הנער: הַלֶּטֶא וְהַלְּטָאָה.
וְגַם בֵּינֵיהֶם יָבוֹאוּ, הַקְּטַנִּים,
וְהֵם הַרְבֵּה מְאֹד.
החתולה: וּמַה יֹּאכְלוּ?
הנער: אֶת הַפָּנִים וְאֶת הָאֶצְבָּעוֹת.
(לוחש) וְאֶת הַפִּיפִּי.
החתולה: (נפגעת) אֵין לִי פִּיפִּי!
הנער: (נמרץ) חֲתוּלָה!
יֹאכְלוּ הֵם אֶת שְׂפָמֵךְ וְאֶת טְלָפַיִךְ.
(קול רעמים רחוקים מאוד)
נֵלֵךְ, מִבַּיִת אֶל בַּיִת נַגִּיעַ
אֶל מָקוֹם שָׁם רוֹעִים סוּסוֹנֵי הַמַּיִם.
לֹא הַשָּׁמַיִם שָׁם. שָׁם אֲדָמָה קָשָׁה
שָׁם שֶׁפַע צִרְצָרִים פּוֹתְחִים בְּזֶמֶר,
עִם שִׁבֳּלִים מִתְרַעֲדִים בָּרוּחַ,
עִם עֲנָנִים הַנִּשָּׂאִים לְמַעְלָה,
עִם קַלָּעִים יוֹרֵי חַלּוּקֵי-נַחַל
וְהָרוּחַ חַדָּה כְּמוֹ חֶרֶב.
רוֹצֶה אֲנִי לִהְיוֹת עוֹד יֶלֶד! יֶלֶד!
(ניגש לדלת)
החתולה: הַדֶּלֶת סְגוּרָה הִיא.
בּוֹא נֵרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת.
הנער: בַּמַּדְרֵגוֹת יִרְאוּ אוֹתָנוּ.
החתולה: חַכֵּה!
הנער: בָּאִים כְּדֵי לִקְבֹּר אוֹתָנוּ!
החתולה: נֵצֵא מִפֶּתַח הַחַלּוֹן.
הנער: לֹא נִרְאֶה אֶת הָאוֹר לָנֶצַח,
לֹא נִרְאֶה עֲנָנִים בָּרָקִיעַ,
לֹא נִשְׁמַע צִרְצָרִים בַּדֶּשֶׁא
וְלֹא רוּחַ חַדָּה כְּמוֹ חֶרֶב.
(צולב ידיו)
אַי, חֲמַנִית!
אַי, חַמָּנִית שֶׁל אֵשׁ!
אַי, חַמָּנִית!
החתולה: אַי, צִנֹּרֶן הַשֶּׁמֶשׁ!
הנער: כְּבוּיָה מְהַלֶּכֶת בַּתְּכֵלֶת,
רַק יָם וַהַרְרֵי פֶּחָם
וְיוֹנָה מֵתָה עַל הַחוֹל שׁוֹכֶבֶת,
כְּנָפֶיהָ קְצוּצוֹת וּפֶרַח בְּפִיהַ.
(שר)
וּבַפֶּרַח זַיִת
וּבַזַּיִת לִימוֹן…
אֵיךְ הָלְאָה?… לֹא אֶזְכֹּר, אֵיךְ הָלְאָה?
החתולה: אַי, חַמָּנִית!
אַי, חַמָּנִית שֶׁל אוֹר הַבֹּקֶר!
הנער: אַי, צִנֹּרֶן הַשֶּׁמֶשׁ!
(האור מתעמעם. הנער והחתולה אוחזים זה בזה. צועדים אגב גישוש.)
החתולה: אֵין אוֹר. הֵיכָן אַתָּה?
הנער: שִׁתְקִי.
החתולה: הַכְבָר בָּאוֹת הַלּטָאוֹת, הַנַּעַר?
הנער: לֹא.
החתולה: הַאִם מָצָאתָ אֵיזֶה פֶּתַח?
(החתולה קרֵבה לדלת. מופיעה יד והיא מושכת את החתולה החוצה.)
הַחֲתוּלָה: (מבחוץ) נַעֲרִי! נַעֲרִי! נַעֲרִי!
(בצער)* נַעֲרִי! נַעֲרִי!
(הנער מתקדם בחרדה, ומשתהה קמעה עם כל צעד.)
הנער: (בקול מושפל) נֶעֶלְמָה.
יָד אַחַת חָטְפָה אוֹתָהּ.
וַדַּאי זוֹ יַד הָאֱלֹהִים.
אַל תִּקְבֹּר אוֹתִי. חַכֵּה עוֹד רֶגַע…
עַד שֶׁאֶתְלֹשׁ עֲלֵי הַפֶּרַח.
(נוטל פרח מגזר הראש ופורט את עליו.)
אֵלֵךְ לִי לְבַדִּי… לְאַט לְאַט אֵלֵךְ…
אַחַר-כָּךְ עוֹד תַּרְשֶׁה לִי לְהַבִּיט בַּשֶּׁמֶשׁ…
תֵּן לִי מְעַט, מְעַט מְאֹד,
קֶרֶן שֶׁל אוֹר אַחַת תַּסְפִּיק לִי.
(פורט עלי הפרח)
כֵּן, לֹא, כֵּן, לֹא, כֵּן.
קוֹל: לֹא. לֹא.
הנער: תָּמִיד אָמַרְתִּי, שֶׁלֹּא.
(מופיעה יד. הנער מתעלף.)
-
“אֲדוֹנִי” במקור המודפס. צ“ל: אֲרוֹנִי – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.