רקע
יצחק לופבן
שביב אור
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

נסתיימה הפרשה הראשונה. האסיפה המיוחדת של ארגון האומות המאוחדות, שישבה ודנה במשך שבעה עשר ימים על דברים הנוגעים לבעית ארץ־ישראל, ננעלה. זו היתה רק בחינת “אקדמות”, פתיחה לחקירה נוספת של ועדה חדשה, והכנה לדיון בעצם הענין בשלב מאוחר יותר. אין איש מאתנו יודע כמה יארך הזמן שבין ה“אקדמות” ל“סליק”, ואין יודע בודאות אם אמנם האסיפה הרגילה של או״מ, שתתכנס בספּטמבר, תסיים את הדיון בבעיה חיונית זו בשבילנו במסקנות ובהחלטות אחרונות, ואף אין כל בטחון שאלה שהשלטון בחלק עולם זה נתון למעשה בידיהם יבצעו את ההחלטות הללו. אבל מפרשה ראשונה זו יצאנו לא רק בשלום, אלא אף ברוח מעודדת. ההופעה היהודית היתה מכובדת ונבונה ולא יכלה לא לעשות רושם. היא היתה אחידה, על אף יצרי הפירוד שהשתוללו מבחוץ וניסו לפוררה, בעזרת “ידידים” בעלי השפעה מדינית גדולה. היא היתה מסודרת. שלושת חברי הנהלת הסוכנות היהודית, שדיברו לפני הועדה המדינית, מילאו זה את זה באינפורמציה ובהסברה. אלה לא היו שלושה נאומים אימפּרו־ ביזציוניים, אלא נאום אחד מחולק, תוך חלוקת־עבודה מחושבת ומעובדת יפה באופן קולקטיבי ע״י משלחת הסוכנות היהודית. גם סילבר, גם שרתוק וגם בן־גוריון הציעו את הענין היהודי וענו למקטרגים בבהירות, בתבונה דיפּלומטית ובאחריות מדינית מלאה.

לעת עתה אין לנו להצטער על כך שהמריבה שלנו עם המדיניות הבריטית הועברה מתוך האוירה המחניקה, שנוצרה בשיחות tȇte à tȇte שלנו עם נציגי השלטון הבריטי, אל שולחן העמים. אנו מצווים גם עתה להיזהר מפני האופּטימיות המופרזת, הנדבקת בנו לעתים קרובות, כשאנו מדמים בנפשנו כי כי קמה הרווחה, לאחר שהוצאה איזו “עז” מן החדר הצר. הרווחה עוד טרם קמה, ואנו חייבים עדיין להוציא חשיפי עזים רבות, פראיות, נוגחות, ומעלות סרחון, למען תקום. אך אין ספק בדבר כי האטמוספירה הכללית נשתנתה במידת־מה לטובתנו, ונוצרו מחדש מרחבים ואפשרויות להמשך היאבקותנו המדינית על תביעותינו ועל זכויותינו.

תבונתנו עמדה לנו ועשתה את הופעתנו ואת אופן הצגת עניננו לתרבותיים, לנכבדים ולעושי רושם על העמים שאינם מסובכים על ידי אינטרס אנוכיי, או שאינם נגררים בחבל־הגרר של מעצמה זו או אחרת שהיא בעלת אינטרסים אנוכיים בשאלה זו. אך כמה מבין האומות והנציגים סייעו לעניננו לא רק כשרצונם היה להיטיב עמנו אלא גם להרע לנו. השאלות שהוצגו, לאחר נאומו הראשון של סילבר, בעיקר ע״י הנציג ההודי וגם ע״י אחרים, נתנו הזדמנות נרחבת למשה שרתוק להכין תשובה כהלכה, משכנעת ומקיפה כמעט את כל הבעיות של הציונות. וחוסר התבונה של נציגי הערבים, אשר ניסו להפוך את אסיפת או״מ למין בּאזאר מזרחי, ע״י צריחות וגידופים נגד הציונות ונציגיה, הפיק את הרושם ההפוך מזה שאליו התכוונו. הגידוף “הפוליטי” של אמיל גורי כי “היהודים צלבו את ישו” אינו חדש באזנינו. שמענו אותו במשך דורות רבים מפי ההולכים בראש מסעי הפרעות והרציחות האנטישמיות. אך מאז הפך היטלר את הקערה על פיה ונחלץ למסע־צלב־הקרס נגד היהודים לא משום שהם “צלבו” אלא משום שהם “הולידו” את ישו, ניטל טעמו וניטל עוקצו מפתגמו של אמיל גורי גם בעולם הקתולי, שאותו התכוון, כנראה, להסית ע״י כך. גם קתולים קנאים ביותר אינם יכולים לקבל דברי חילול וגידוף כאלה ללא התקוממות נפשית — ואין כל ספק בדבר שטפשות זו כמו כל הטפשויות האחרות, ה“היסטוריות” ו“הפוליטיות” בטענותיהם של הערבים, ציננו במידה רבה את ההערצה הרומנטית המתרקמת, כרגיל, באו״מ מסביב להופעתם של “מלכי קדם” אלה.

נציגי הערבים נתנו פירוש מנופח ומופרז למדי לפּופּולריות הבין־לאומית שזכו לה, בעזרת אנגליה וארצות הברית, בגלל מעינות הנפט המצויים בתחומי ארצותיהם. הדמיון המזרחי פועל כדמיון של ילדים, והוא תופס כל דבר תפיסה שבמוחלט. מן הערבים נתעלמה העובדה כי ריח־הנפט העולה כריח לבונה באפּן של אחדות מאומות־העולם, עולה כריח הלבנה באפּן של אחרות, וכי מרבי־הנכסים אינם דוקא הבטוחים ביותר בדרכים המשובשות בלסטים מדיניים בתקופה הזאת, אם אינם בו בזמן גם מרבי כוח עצמי. ההתפרצויות התוקפניות והבלתי־פשרניות של הערבים המשפיעות במשא ומתן שלהם עם הפקידות הקולוניאלית הבריטית, ועל ידיהם גם על מיניסטרים ועל תת־מיניסטרים, עד כדי ליצור דחליל בין־לאומי שהנה אורבת “סכנה לשלום העולם” אם חס וחלילה לא תמסר לידיהם גם כבשת הרש של העם היהודי — אינן עושות, כנראה, רושם משכנע על אסיפת או״מ, שבתוכה יושבים עמים שאינם מעוניינים ביותר “באידיליה” האנגלית־אמריקנית־ערבית מסביב ליורת הנפט, או שענין הנפט בכלל אינו בגדר האינטרסים שלהם. כאן ההבדל בין הועידות ב״סן־ג׳יימס" לבין האסיפה ב״לייק סוכסס״ — ומכאן גם הכשלון שנחלו הערבים באסיפה אחרונה זו.

אכן, חוסר־התבונה של אחרים עשויה לסייע לנו בשלבים מסויימים של היאבקותנו המדינית. ואפשר מאד שגם עצם העברת הענין הזה לאו״מ הוא אחד הסימנים המובהקים של חוסר־תבונה במדיניות הבריטית החיצונית, בתקופה הנוכחית, שאף היא עשויה לסייע לנו. בריטניה העוסקת כיום ביד אחת בחיסול האימפּריה הגדולה שלה, מחזיקה עדיין ביד השניה במסורת המדינית מן המאה הי״ט, בשעה שכל צל של אנית־מלחמה בריטית לבד היה בכוחו להטיל אימה ושלטון על 400 המיליונים של תושבי הודו ועל רובו של העולם. בעצם הימים שמיניסטר החוץ הבריטי עומד לפני הפרלמנט שלו וצועק, כדרך כל היורדים מאז ומקדם: ״אני שלמה!״, “בריטניה היא עדיין מעצמה גדולה!”, ממשיכים שגריריה לנסות להשתלט על או״מ בתחבולות העתיקות, ברמיזות, לחישות ומשיכת־חוטים, ובפסוקים בעלי חשיבות עליונה ורבי־משמעות, על “מצפונה” וכו'. אך היא רומזת ואומות העולם אינן נרמזות עפ״י צו. במידה שהיא מצליחה עדיין לכפות דברים על מישהו, היא אינה יכולה לעשות זאת בלי עזרת הכוח־הכל־יכול של ארצות־הברית. בישיבה האחרונה של או״מ היה דבר זה בולט ביותר, שרצון בריטניה בלבד אינו שוב השליט והמכתיב סידורים והפוסק האחרון. ארגון האומות לקח לידיו את הטיפול בבעית א״י בצורה אוטונומית כמעט, שבריטניה בודאי לא רצתה בה. הוא קיבל את “התפטרותה” של בריטניה בפשטות גמורה — ומי יודע אם הכדור לא התגלגל כבר רחוק יותר מדי משתוכל לתפוס אותו שוב לידידה. בזה בודאי לא רצתה, וזה היה חוסר־תבונה מצדה שגרמה לכך. אך יהיה זה שוב חוסר־תבונה מצדנו כשנרצה להסתמך יתר על המידה על חוסר־התבונה של אחרים.

אם ניצנץ שביב אור בשבילנו באסיפת האומות המאוחדות, אין זה מן הכשלון של הערבים והטפשות שבהופעתם, ואין זה מן ההשתבשות שחלה בכוונת הממשלה הבריטית, אלא מעצם הקונסטלציה המדינית שנוצרה מסביב לעניננו. ואין ספק כדבר, שהתופעה החשובה ביותר בקונסטלציה זו היתה הופעתו של מר אנדריי גרומיקו והצהרתו הציונית. איננו יכולים ואיננו חייבים לרדת לעומקן של כוונות נסתרות, אך ככל שעקבנו אחרי מהלך הדיונים באסיפת מיוחדת זו של או״מ, נתבלט נציגה של רוסיה הסובייטית, בדבריו הנבונים, הכנים והאנושיים, על פני כל נציגי האומות במזרח ובמערב. ועלינו להודות כי הצהרתו של גרומיקו היתה הפתעה נעימה בשביל כולנו. גם חסידי המשטר הסובייטי שבתוכנו לא שערו את הדבר הזה. לפי גילויים שונים מצד מפלגות קומוניסטיות בארץ ובחו״ל, ואף לפי גילויים פּובליציסטיים ברוסיה עצמה, אפשר היה לחשוב כי הקו האנטי־ציוני שריר וקיים. על כל פנים היה ברור שלפי השלחן־ערוך הקומוניסטי אסור חלילה להזכיר את המלה “מדינה יהודית”, אלא אם כן בלעג ולצורך אופּוזיציוני. והנה לא ע״י מלאך ולא ע״י שליח, אלא גרומיקו בכבודו ובעצמו — והוא בודאי לא עשה זאת בלי הוראה מפורשת מגבוה — השתמש בטרמינולוגיה ציונית מובהקת, והשמיע באזני שליחי כל העמים דברים מפורשים על קשריו של העם היהודי לא״י ועל זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בא״י.

אנו מעריכים את חשיבותה הגדולה של הצהרה זו. זאת היא ריהביליטציה לציונות ע״י מעצמה אדירה שנחשבה במשך שנים רבות כמתנגדת מבחינה עקרונית, וזאת היא ריהביליטציה של השלטון הסובייטי בעיני הציונות שהיו לה סיבות מספיקות לראות בו את אחד ממציקיה הגדולים. אם תהיה זאת מדיניות עקבית, ולע״ע אין לנו כל סיבה לפקפק בדבר, ייחשב זה למפנה מהפכני בעמדתה של רוסיה כלפי תנועת השחרור של העם הפּרוליטרי ביותר בעולם, שיחסיה השליליים אליה עד עתה לא היו מובנים לנו ולא היה להם כל יסוד. בבדידותנו הגדולה בעולם הסובב אותנו, ונוכח הבגידה המבישה של אלה אשר נחשבו לידידינו ורימו אותנו, יש בזה עידוד ותוספת אמונה שעניננו הצודק איננו נידון עדיין להתכסות במשאון המדיני שידו רמה עתה בעולם. גם היהדות הרוסית, במידה שתחת הרמץ של התבוללות מצויים בה עדיין גחלים לוחשות של דבקות בציונות ושל הרגשת שותפות־הגורל של האומה הישראלית (ואנו יודעים שמצויים), תקבל בודאי את ההצהרה הזאת כבשורת תנחומין. לאחר 30 שנה הופקעה הציונות, לפחות להלכה, מן הטאבו “הקונטרבולוציוני”, והאשמה שהיו טופלים עליה שהיא אינה אלא כלי־שרת אימפריאליסטי בידיה של בריטניה, הוכחשה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

רוסיה הסובייטית, עשתה ללא ספק צעד נכבד שיש בו כדי לקנות את לבה של יהדות העולם. אין לנו חרב להשכיר ואין לנו נפט למכירה, אבל יש לנו לב הנכון תמיד להשיב ידידות ואמונה לכל הנאמנים לנו — ואף הוא שוה דבר־מה. אך לב זה אינו נקנה בקנין־דברים בלבד, שאין בו ממש. אנו קורסים תחת הנטל הכבד של הונאת־דברים, שהונו אותנו בהם אומות העולם במשך דורות מרובים, ואנו מצווים עתה על מידה רבה של זהירות ועל בחינת כל הצהרה לאור המעשה העקבי והרצוף.

המסקנא מן היחסים החדשים אשר נוצרו, או שיווצרו בין רוסיה הסובייטית לבין הציונות, יכולה להיות מסקנה מדינית, אך אינה מוכרחה להיות מסקנה אידיאולוגית. אין לנו גם אידיאולוגיה לתמורה. אנו חייבים להדגיש זאת דוקא בהזדמנות זו, משום שאנו מכירים את עצמנו ואת פחזות־הרוח שבנו, שיש בה לעתים כדי להתעות ולבלבל ולמתוח את משטח המסקנות שלנו על ימין ועל שמאל ללא כל תחום והבחנה. אנו חייבים לזכור, כי על מאזני־המרמה הפוליטיים של אלה המתעללים בנו כיום, מונח גם הנימוק השרירותי שעם היהודים מועד מלכתחילה “להתנפל לתוך זרועות” אידיאולוגיה מסויימת, ואף ינסו בודאי לפרש את הצהרתו הציונית של נציג רוסיה הסובייטית כראיה חותכת לכך. אנו כוח מתקדם ומקדם בפאת עולם זו, ומנסים לחדש את חיינו במולדתנו על יסוד של צדק חברתי, של דמוקרטיה ושל חרות הרוח והמחשבה. לא “נתנפל לתוך אילו זרועות” שהן, אך נשיב ידידות אמת לכל מי שיגלה ידידות ביחס אלינו ולעניננו הצודק.

תש״ז.


המלצות קוראים
תגיות