רקע
יצחק לופבן
ליד עמודי הֵרַקְלֵס
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בשעה שנכתבות השורות האלה, נמצאות האניות הבריטיות, המובילות בתוך מכלאותיהן את מעפילי “יציאת אירופּה”, ליד עמודי הרקלס, ליד המקום שנחשב בזמנים העתיקים לקצה העולם. אם כי נשתנתה הגיאוגרפיה בינתיים — הסמל לא נשתנה. “אם יהיה נדחך בקצה השמים — משם יקבצך ומשם יקחך”. בן־האלים אשר שמו נקרא על המקום הזה, נשלח ע״י “כונס העבים” בשליחות קדושה, להלחם במכשולי האיוולת והרשעות אשר נערמו על דרכם של בני־אדם. הוא נתנסה בנסיונות רבים ואיומים, ובאלה שלו בלבד, באלת הצדק והתבונה, ניצח את המפלצת ונחלץ מכל המצוקות שנקלעו לפניו בדרך שליחותו. אחד המשוררים, בן שויצריה, של ראשית המאה הנוכחית, כשהוא מנסח מחדש את השליחות המיתית הזאת, שם בפיו של הרקלס את החרוז דלקמן:

גִירָא בְעֵינֵךְ אִוֶּלֶת! הָרֶשַׁע, בַּזִּירָה עֲמוֹד

וְנֵאָבֵק!

וְנִרְאֶה מִי יְנַצֵּח אֶת שֶׁקִּדְּשׁוֹ אֵל וְאֶת

אֲשֵׁר יֵחָבֵק!"

והמשורר מסיים:

"הוּא קָרָא אֶת הַדְּבָרִים, וְאֶת מִרְיוֹ שִׁלַּח

לְפָנָיו,

וְאַחֲרָיו יִצְעַד בְּאוֹן, בְּבִטְחָה, בְּעוֹז

פָּנָיו."

אף האומה הישראלית שילחה בתקופה זו את מריה לפניה והיא צועדת בבטחה. ככל שיראה משונה הדבר, ששרידי עם חלש מתייצבים בעקשנות כזאת נגד תחבולותיה המזויינות של ממלכת עולם עצומה, אין אנו מטילים ספק בכך שהיאבקות זו, המקודשת ע״י המוסר, הצדק והסבל הרב, לא תהיה לבטלה.

בין שבעת הדברים המכוסים מבני אדם, ישנם לפחות שלושה השייכים ישר לפרשה טראגית זו שבה אנו עומדים; “יום הנחמה, עומק הדין ומלכות זו של אדום אימתי נופלת”. אין אנו יודעים כיצד תסתיים אודיסיאה זו של ארבעת אלפים וארבע מאות מעפילי “יציאת אירופה”, העומדים להשלח עתה לנמלה של אותה ארץ אשר ערכה את הטבח הנורא ביותר באבותיהם, בילדיהם, באחיהם ואחיותיהם של היהודים האלה. אך אנו בטוחים כי לא תסתיים לפי אותה תכנית זדונית, אשר תיכן לפניהם הדיקטטור של הסוציאליזם הבריטי. גם המידה הנוספת והגדושה של יסורין אשר נועדה עוד לגולי ציון הללו, לא תשבור את רוחם ולא תכניע את רצונם. אלה שעמדו בטלטולים האיומים האלה במשך חודש וחצי על פני ימים, אלה שרגליהם כבר דרכו על אדמת א״י ונעקרו ממנה בכוח הזרוע, אלה שנצלו במשך שבועות בחום השמש של חופי צרפת הדרומית ולא נתפתו להזמנתה הנדיבה של צרפת לעלות על אדמתה, אלה שהנשים ההרות שביניהם, בקצה תקופת הריונן, לא נענו להזמנה ההיפוֹקריטית של הרשויות הבריטיות, להבדל מאחיהן לגורל ולהשלח מגיברלטאר לא״י — אלה שעמדו בכל הנסיונות המרים האלה וגילו גבורה שאין דומה לה, בקבלם על עצמם מרצון את הסבל הקשה ביותר כדי להגיע למשא־נפשם הגדול ביותר, עשויים לחשל את כוח הרצון של כל העם היהודי, במלחמתו על נפשו ועל חרותו.

אינני יודע בדיוק את מספר האכזבות שנועדו לו לבאֶווין מנסיונותיו האויליים של התגרות מכוּונת בעם היהודי במשך שנות כהונתו כמיניסטר לעניני החוץ של בריטניה. אך אין ספק בדבר, שהאכזבה הגדולה ביותר נחל בפעם הזאת. קוצר־הראייה שלו וקוצר כשרונו להבין ולהעריך את בעית היהודים בעולם ואת קשרם לארץ־ישראל הוליך אותו שולל. הוא דימה בנפשו, כי לאחר שלא עלה בידו להפסיק את תנועת ההעפלה ע״י צינורות הגז, ע״י הניגוחים, המכות והרציחות, ע״י הגירושין לקפריסין, וע״י הפעולה הדיפּלומטית הנרחבת והאינטנסיבית, יצליח בתנופת יד גסה, תוך גרימת סבל ללא שיעור למעפילים, להחניק לבסוף את התנועה הזאת. אך לא זו בלבד שנכשל גם בזה, אלא שבעצם ידיו ערך נגד עצמו ונגד המדיניות הנפסדת שלו את ההפגנה הגדולה ביותר, שהעבירה לאורכו ולרוחבו של הים התיכון, ועתה גם על פני השלוחות של האוקיינוס הגדול, את העדות החיה לאכזריות ולאווילות שמדיניות זו נשענת עליהן.

חכמה של מיניסטר אין במעשה זה. יש בו טפשות של דג, הבולע את הפתיון יחד עם החכה, וכל כמה שהוא מושך ומפרפר יותר נתקעות קצוות החכה עמוק יותר בתוך פיו. כבודה של בריטניה בעולם אינה נמצא עתה בקו של עליה, והוא לא נתעלה ע״י חמת־קרי זו שבאֶווין החליט להתהלך בה עם היהודים. אך כל כשלון מוליד זעם, וכל זעם מוליד כשלון חדש. ועם כל השתתפותנו בסבלם וביסוריהם של אחינו, אשר העמיסו על עצמם את העומס הקשה ביותר של המאבק הציוני, למענם, למען האומה ולמעננו, איננו יכולים לא להרים על נס את כוח העמידה שנשתייר עדיין בשרידי החרב היהודים, שגם הנשק הכבד והמנוסה של האימפּריה הבריטית לא יצלח עליהם.

את ״יום הנחמה״ איננו יודעים — אך אנו בטוחים כי בוא יבוא. הוא יבוא לגולי “יציאת אירופּה” שבעי התלאות, וגם לגולי ישראל כולם. אין זאת אמונה בנסים, אלא אמונה ברצונו של עם העשוי לבלי חת, אמונה בשרידי המצפון האנושי הקיימים עוד זעיר פה וזעיר שם, אמונה במידת הצדק, העשויה לבקוע אפילו סלעים קשים וחסרי רחמים כמו באֶווין.

איננו יודעים את “עומק הדין” אשר ההיסטוריה תדון בו את תעלולי ממשלת באֶווין. אך הוא ללא ספק נורא ואיום לכל אלה המתנשאים בלבם לבעוט את הבעיטות הגדולות בערכי המוסר של האנושות. איננו צריכים להפליג בנידון זה למרחקי ההיסטוריה. רק אתמול ראינו בעינינו את “שכרם בעולם הזה” של “גבורים” ידועים, אשר ראו את עצמם רומסי שחקים ובולעי עמים בגאוותם, ואשר היו בטוחים כי בליעת העם היהודי לא בלבד שלא תזיק אלא תועיל להם לתהליך העיכול של טרף העולם כולו.

״ומלכות זו של אדום אימתי נופלת״ — הננו מרגישים כבר את הדף האויר של נפילה זו. בשכלנו אנו תוהים עליה, חוששים ונבוכים — ובהרגשתנו מר לנו מר…

תש"ז.


המלצות קוראים
תגיות