אסיפת האומות המאוחדות שנפתחה ביום ב׳ דראש־השנה תש״ח תהווה בודאי אחת התחנות החשובות בנסיון הבין־לאומי ליישב בעיות מדיניות רבות השנויות במחלוקת בתוך העולם שלאחר המלחמה, והיא עלולה אולי לשמש גם שלב מכריע בענייניו המדיניים של העם העברי. כל הועידות הפּוליטיות הגדולות שנתקיימו מימי סן־פרנציסקו עד היום, היו נראות בעינינו כתהפוכות זרים, שבעיות חיינו ועתידנו אינן מובאות בהן בחשבון כלל, או מובאות בחשבון רק כאתנן מדיני בתחרות־הרמיה של המעצמות האימפּריאליסטיות השונות, ביניהן לבין עצמן. ואם כי כל דבר אנושי וכל ענין חברתי אינם זרים לנו, והם מעסיקים את מותר הרוח האינטלקטואלי שאנו יכולים להשתמש בו בשביל דברים שהם מחוץ ל“אגואיזם הקדוש” של עם, אשר עשרות דורות של שנאת־חינם ומצוקות־גולה חרתו על לוח לבו את ההכרה:,,אם אין אני לי מי לי?״, לא נגעה המריבה הגדולה על השלטון בעולם בנפשנו כלל וכלל. הרגשתנו, הכרתנו ונסיוננו אומרים לנו כי הבחינה היחידה של עולם אשר אנו יכולים לעמוד לצדו ולהסתופף בצלו — היא: אם אנו יכולים להתקיים בעולם זה או לא? כמובן, אנו מעוניינים בשלומו של עולם ובהסכם בין העמים. ואנו תפילה שההסתכסכות הבין־לאומית הקיימת כיום לא תגרום להיסח הדעת מענייננו. אולם אנו חייבים לומר בגלוי, כי איננו מעוניינים כלל ב“שלום עולמים עלי זבחינו”. עולם שאין בו מקום בשבילנו כעם, כחטיבה לאומית חיה ויוצרת, אינו זכאי להתקיים, בין אם הוא “עולם האתמול” והנסוג ובין אם הוא “עולם המחר” והמתקדם, כביכול. לפיכך אנו משתאים ומשתוממים על הפלגות הידועות בתוכנו, העומדות תמיד כ“שאחוריהם אל ההיכל והם משתחוים קדמה, לשמש”; כל מעייניהם נתונים לרחשי העולם הזר, עושים פומבי רב לתפארתו של החלק האחד, כאילו היתה זו תפארת עצמם, וצועקים “הוי, הוי” כדרך ר׳ אלתר יקנה״ז, כאילו היו עוזרים בצעקותיהם להוציא את עגלת העולם הזה מן הבוץ שהיא שקעה בו.

לא. לא היה לנו ענין מיוחד בועידות הללו. כל זמן שאיננו יושבים ליד שולחן־העמים כעם עצמאי ושווה־זכויות, אי־אפשר לנו ליטול חלק לא בשלום העולם ולא במריבות העולם. ואף באסיפת האומות המאוחדות הזאת, בין עשרות הענינים העומדים לפניה לדיון, מעניין אותנו בשורה הראשונה הסעיף המיועד לחתוך את גורלנו אנו, ואת ה“קידמה” ואת ה“דמוקרטיה” נכבד רק אצל אותן האומות אשר יסייעו לקדם את עניננו, לא בנאומים ולא בהצהרות בלתי מחייבות אלא בפועל ממש.

ע״י אסיפת או״מ המיוחדת לעניני א״י שנתקיימה לפני כמה חדשים נעשתה עבודת הכנה רצינית למדי. הועדה שנבחרה על ידה מילאה את תפקידה בחריצות ובאמונה. את המלצות הועדה קיבלנו תוך התאפקות רבה, משום שאלה הן רק המלצות, ואנו יודעים את הקשיים ואת המכשולים המרובים שנועדו להן בדרכן ליהפך לעובדות מדיניות — אך מתוך קורת־רוח. ומחובתנו לציין כי בזרת הזמן הקצרה, מאז פרסומן עד כינוסה של אסיפת או״מ, הספיקו ההמלצות הללו להכות שרשים ולחדור לתוך הכרת דעת־הקהל בעולם כהצעות הנבונות ביותר לפתרון הבעיה הארצישראלית. גם דעת הקהל הבריטית, במידה שהיא מוצאת את ביטוייה בעתונות, שלצערנו היא כפותה ברובה המכריע למדיניות הרשמית של משרד החוץ במידה לא פחותה משכפותה היום והיתה כפותה לפני כן העתונות בארצות הטוטליטריות, לא יכלה לגלות כל עיוּות־דין בהמלצות האלה, והתחכמה לגדור את עצמה בנימוקיהם של אטלי־בווין, ש“אנגליה לבדה לא תבצע”, ש“אנגליה לא תקבל על עצמה את העול ואת האחריות של תקופת המעבר” — כדי להימנע מקביעת עמדה ברורה (את העול ואת האחריות למלחמה ביהודים היא מוכנה לשאת לבדה!). פרט לעולם הערבי, שפצח מיד במקהלה משותפת (אם כי גם בו קיימים, כנראה, חלקים מתונים): “אי אפשי”, “לא ניתן אף ליהודי אחד לעלות”, “דם יישפך במזרח התיכון”, ״שלום העולם בסכנה״ וכו׳ — לא נראו עד עתה סימנים בולטים להתנגדות רצינית מצד שום אומה מאומות העולם. אמריקה, שבה תלוי בעצם גורל ההמלצות האלה, לא הבהירה אמנם את עמדתה עד גמירא; ואף על פי כן יש בדברי מיניסטר החוץ האמריקני בפתיחת אסיפת או״מ רמז מעודד ליחס חיובי מצד הממשלה האמריקנית להמלצות. אנו חייבים להזהיר את עצמנו מפני אשליות. אין אנו יכולים לשער כלל את החבלות שעלולה לחבל הנרגנות הבריטית המהלכת באופל. אבל אנו רשאים לציין, שהסיכויים שלנו במערכה מדינית חמורה זו לא נחלשו, אלא קיבלו מידה רבה של עידוד מאז נתפרסם הדו״ח של הועדה עד עתה.

ואשר לנו, לעם היהודי ולתנועה הציונית, מן הראוי היה בודאי שנעצור קצת ברוחנו, עד אשר ניווכח כי אמנם עלינו לשלב של הגשמה. הציונות גילתה כבר את יחסה החיובי, אם כי בצורה מתאפקת ותוך רמזי בקורת, להמלצות הועדה. העם היהודי כולו, מלבד פלגות מבוטלות בתוכו, הדנות בענין זה לא לגופו אלא תוך דוקטרינריות נוקשה של “אני מאמין” סוציולוגי זר, או מתוך דקלמציה “לאומית” שטחית ופטפטנית, מחכה בכליון נפש לרגע שבו תיהפך המדינה היהודית, גם בחלקה של א״י, לדבר שבמציאות. ואילו לא פרץ ויכוח זה בעתונות שלנו, גם משמאל וגם מימין, אנחנו בודאי שלא היינו מעוררים אותו, ולא היינו רואים צורך להופיע כמגינים לתכנית זו, בטרם שיש לנו בטחון כי אמנם זאת היא תכנית למעשה. אבל חלק מן העתונות שלנו הזדיין מיד, בערב פרסום הדין־וחשבון של הועדה ולמחרת פרסומו, בנשק הכבד ביותר, כדי להוכיח שכל המצדד בדרך הפתרון שהועדה ממליצה עליו, מוכר את הציונות, מוותר על העליה היהודית, מפקיר את תקות־ישראל וכו׳. ואילו היתה עמדה זו, שבה נוקט בעיקר “השומר־ הצעיר”, מכוונת לפולמוס פנימי בלבד, לא היה צורך לחשוש כלל לנזק שבה. הציבור שלנו איננו תמים כל כך ובודאי שאיננו טיפש, כדי להילכד ע״י פתיון קלוקל זה. אבל “השומר־הצעיר” מסיק לעצמו מעמדתו התוקפנית, הדואגת כביכול “לציונות הגדולה” ולשלמות הטריטוריאלית של ארץ־ישראל, מסקנות מדיניות גם כלפי חוץ. הוא מרשה לעצמו לא רק לחרוג מתוך המסגרת של המשמעת הציונית, כדרך שעשו הרביזיוניסטים (שבגלל זה הורחקו מן ההסתדרות הציונים לשנים רבות), אלא לקפוץ מתוכה “קפיצת דג”, גלויה ושחצנית, לבטל כעפרא דארעא את כל ההחלטות של המוסדות הציוניים המוסמכים, לעשות “שבת” פּוליטית לעצמו, להגיש תזכירים לועדת או״מ, לנהל שיחות חשאיות עם חבריה, לנסות להטות אותם לקונצפציה הדו־לאומית שלו בכל מחיר, לעשות תעמולה בארצות, שהוא מדמה בנפשו שבגלל ה״הוּרה" הפרו־סובייטי שלו הוא נחשב בהן כ“מחוּתן” קרוב ומקובל, ולחבל ע״י כך במאמצים המדיניים של נציגי ההסתדרות הציונית בשעות החמורות והמכריעות ביותר.

לא כל אשר אנשי “השומר־הצעיר” לוחשים באזני החוץ מגיע אלינו. אבל הדים מזה מגיעים, וגויים תמימים מביעים לפני אנשינו את השתוממותם על כך שבמצב זה, לא רק העם היהודי לא הצליח להקים אחדות בהופעתו הפוליטית כלפי חוץ, אלא אפילו ההסתדרות הציונית לא הצליחה בכך, יותר מזה: אף תנועת הפועלים העברית לא הצליחה בכך. יש בזה בזיון ויש בזה נזק, ואיש מאתנו אינו יכול לדעת, אם ועדת או״מ לא היתה מגיעה לבסוף לידי אחדות שלמה, או לידי אחדות גדולה יותר בהמלצותיה, לולא היה חלק מסוים מקבל רושם שגם לדעת המיעוט יש משען רציני בתוך העם היהודי והתנועה הציונית. על כל פנים יכולים כל מבקשי רעתנו להאחז בעובדה שהציונים עצמם מחולקים ביניהם, ולהשתמש בדעה “הפרוגרסיבית” של “השומר־הצעיר” כדי לחתור תחת המסקנות הרציניות של הרוב בועדת או״מ.

לא קבלנו ואיננו מקבלים את המלצות הועדה בצהלה. אנו יודעים היטב כי ארץ־ישראל היא ארץ קטנה וכבר קוצצה פעם ואנו יודעים את הצרכים שלנו ואת הזכויות ההיסטוריות והמשפטיות שלנו, החופפות את ארץ־ישראל כולה. אבל כל שאינו מתכוון לתקוע לתוך הדוּת ולהפגין רדיקליזם לאומי או סוציאליסטי סתם, אלא לפתרון ממשי בתוך המציאות המדינית הריאלית שאנו חיים בה, אשר יתן לפחות בדורות הקרובים אפשרות ליהודים לעלות לארץ־ישראל במידות גדולות, להתיישב בה, לחיות בה חיי יצירה עצמאיים, בלי אפוטרופסות של גויים — אינו יכול להמציא כיום פתרון אחר מאשר הקמת מדינה עברית בחלק הגון של ארץ־ישראל. הפנטזיה ה“דו־לאומית” של “השומר־הצעיר” אינו שונה במעשיותה מן הפנטזיה ה“פטריוטית” של “שני עברי הירדן”. גם זו וגם זו ניזונות ממליצות שאין להן כל שרשים במציאות. “המציאות הדו־לאומית של ארץ־ישראל” אשר “השומר־הצעיר” מנבא בשמה, היא מציאות של ניגודים, שיתיישבו אולי במרוצת השנים, כאשר שני חלקי האוכלוסיה של הארץ יהיו עצמאיים ויווכחו כי יש הכרח לטפח את האינטרסים המשותפים. ואילו היו הערבים באים אלינו בהצעה כזאת והיו אומרים לנו: כמונו כמוכם, הארץ פתוחה לרווחה לעלייתכם, הבו נכונן כאן מדינה משותפת, שבה לא ישתלט חלק אחד על השני ולא יעמוד האחד למכשול על דרכו של השני — היינו חושבים זאת להתקדמות רצינית בדרך להסכם יהודי־ערבי, והיינו חייבים לדון בהצעה זו בכובד ראש. עתה קיימת “דו־לאומיות” זו רק כמקלעת של מלים נבובות במוחו של “השומר־הצעיר”. וכל כמה שאנו חוששים מפני מכשולים בדרך להמלצות ועדת או״מ, הרי הן מהוות לפחות עובדה מדינית אחת, שלמעלה משני שלישי הועדה שנבחרה למטרה זו ע״י או״מ ממליצים על פתרון מסויים. מה שאין כן לגבי הקונצפציה הדו־לאומית של “השומר־הצעיר” שאינה אלא בדותא בעלמא, ואף המיעוט בועדה התעלם ממנה לחלוטין.

האסימון של “עצמאות אמת” שב“משטר” וההצעות המבולבלות שהביאו אתן שתי המפלגות האופוזיציוניות “השומר הצעיר” ו“התנועה לאחדות העבודה”־פוע״צ" לפני ישיבות הועד הפועל הציוני בציריך, אינם עשויים לשוות למלים הללו משקל יותר גדול משיש לדברי ההבאי של פרופיסור ד״ר יוסף קלוזנר, המשמש ש״ץ לאופוזיציה הרביזיוניסטית, בנענועים היסטוריים שלו, על דפי “המשקיף”. הפרופיסור ד״ר יוסף קלוזנר לא היה חשוד אצלנו מעולם על חכמה מדינית רבה, וקשה היה לקוות כי דעתו תתיישב עליו בהגיעו לשנות זקנה ושיבה. מרוב הדברים שהוא מפרסם, אם על עצמו ואם על אחרים, נמשך שובל ארוך של להג ודברים בטלים. אף על פי כן מותר היה לקוות שמכתשת התקופה הזאת עשוייה לשמש כור מצרף גם לפרופיסור, למען יחדל לקשקש על העניינים החיוניים של העם העברי והתנועה הציונית, באסתראות שמלפני המבול.

״ידעתי גם ידעתי — כותב הפרופיסור — צרת ישראל גרמה לכך. נשמדו ששה מיליונים מישראל, ויש 250.000 “עקורים” ו“פליטים” שאין להם מקום להניח את ראשם. ועל כן מסכימים ה“רחמנים” שלנו לכל, ובלבד שתהיה “עליה גדולה”. אבל הרי זה חוסר־ידיעה או העדר־מחשבה; וכי הציונות באה לפתור רק את שאלת העקורים והנידחים? וכי זהו פתרון חלומו הגדול של הרצל? וכי אלה הם כיסופי הגאולה של האומה מדור דור במשך אלפי שנים? כלום זוהי הצפיה למשיח שהחיתה אותנו בגלותנו הארוכה?" ומותר לשאול את הפרופיסור הנכבד: איזה דבר אחר מאשר את “צרת ישראל” שבהווה ושבבאות באה הציונות לפתור? את שאלת “היהדות והאנושיות”? או אולי את שאלת התמידין והמוספים על הר המוריה? מה הוא סח? איזה “כיסופי גאולה” אחרים ישנם והיו לעם היהודים מאשר “עליה גדולה” לארץ־ישראל, שפרופ׳ קלוזנר מדבר עליה בלעג כה מתנפח. והרי קלוזנר כותב, כמדומני, גם היסטוריה, ואף כתב חוברת מיוחדת על נחמיה בן־חכליה מלאת תהילה והערצה, וילמדנו רבנו: האם נחמיה זה לקח יותר משאפשר היה לו לקחת במסיבות המדיניות של הימים ההם? והאם בכל שנות הגאולה ההן עלו יותר יהודים לארץ־ישראל מאשר מכסת העליה של שנה אחת לפי המלצות ועדת או״מ? והאם זה מגע ששטח הארץ הקטנה ההיא יתפתח למדינת יהודים מפוארת במרוצת הדורות? במדינתו של נחמיה לא נכללו לא צפורי ולא עכו, ואינני בטוח אם נכללו בה חברון, יריחו ומצדה, שפרופ׳ קלוזנר מדבר עליהן לא כעל מקומות זכרון היסטוריים של העבר אלא כאילו היו “נשמת האומה” גם היום ובלעדיהם אין לנו חיים. ירושלים, כמובן, היתה. ואם תקום כיום מדינת יהודים בלי ירושלים, תהיה זאת מדינה מקוטעת. ונציגות התנועה הציונית באו״מ תעשה בודאי את כל המאמצים כדי לתקן מה שאפשר לתקן בנידון זה, ולהכניס לפחות את החלק העברי של ירושלים בתוך תחומי המדינה היהודית המוצעת. אבל גם פגם זה, אינו יכול לצנן את יצרנו הטוב ולמעט את הצפיה שלנו לעצמאות מדינית בחלק המכריע של ארץ־ישראל, שתאפשר לנו את ה“עליה הגדולה”, שפרופ׳ קלוזנר מלעיג עליה, ובנין גדול וקיבוץ גלויות ישראל, כל כמה שידנו תגיע וכל כמה שיהודים יהיו נכונים לכך — ואין צורך לומר שכל התנגדות מתוך העויה פטטית לאומית, “מקסימליסטית”, או מתוך פרוגנוזה “מדעית” סוציאליסטית, אינה אלא איוולת.

אין אנו יודעים עדיין כיום כיצד תסתיים פרשה זו באסיפת או״מ, וכיצד תתפתח לאחר האסיפה. הננו נתונים עתה במצב של “גילו ברעדה”; “גילו” לקראת אפשרות של הגשמת המלצות הועדה, ו“רעדה” לקראת אפשרות של אי־הגשמתן. על כל פנים פתח־התקוה להגשמת שאיפת הדורות של האומה העברית, שנפתח עם המלצות הועדה, נסך חמימות מעודדת לתוך הרגשותיהם של העם היהודי בגולה ושל הישוב העברי בארץ־ישראל, על אף כל התלאות והעלבונות שמצאו אותנו בתקופה זו. התנועה הציונית עומדת עתה בפרשה האחראית ביותר במשך כל שנות קיומה, והיא בודאי לא תשעה להמולה הווכחנית והקנטרניות שאינה אלא “תפארת מליצה” בלתי רצינית, שאינה אומרת כלום ללבו של יהודי נאמן, השואף לראות בעיניו בקיבוץ נדחיו, בגאולת עמו וחרותו.

תש"ח