קריאת תיגר נגד אפליית נשים מזרחיות בסמינרים חרדים לבנות: על ספרה של תמר אלאור, מקומות שמורים, מגדר ואתניות במחוזות הדת והתשובה    🔗

דת, דעת ומגדר בקהילה החרדית המזרחית    🔗

"כמו סופיה ומרסל וליזי שלא יישארו במקום שבו האפשרויות מוגבלות

והתעוזה נחנקת וכוח הרצון מתגמד"

דורית רביניאן, ראיון, ידיעות אחרונות, מרס 1999.

ספרה של תמר אלאור, מקומות שמורים, מגדר ואתניות במחוזות הדת והתשובה, שראה אור בספרית אופקים, עם עובד בשיתוף המכללה האקדמית ספיר 2006, הוא הספר השלישי בסדרת מחקרים אתנוגראפיים על נשים, דת ואוריינות בישראל שכתבה המחברת. תחום עיסוקה של פרופ' אלאור הוא אנתרופולוגיה של הדת, של הדעת והחינוך, שבמסגרתו היא מתמקדת בחקר אוריינות דתית אצל נשים ממגזרים שונים בחברה הישראלית בת זמננו וחושפת את יחסי הגומלין בין אוריינות, עדתיות, הגמוניה, דת ומגדר. החיבור מוקדש לנשים מזרחיות־ספרדיות מרקע סוציו־אקונומי נמוך החיות בחברה הדתית על מגוון פניה: הסביבה החרדית של המעמדות הנמוכים וחוגי החוזרים בתשובה, הסמוכה לחברה הדתית ‘המתחזקת’, המתלבטת בין אפשרויות החינוך ה“אשכנזיות” במוסדות חרדיים אשכנזיים אליטיסטיים, ממנה הן מודרות בשל מזרחיותן, לאפשרויות החינוך ה“ספרדיות"־"מזרחיות” בהנהגה אשכנזית־ליטאית בלעדית, עמן הן מתפשרות בעל כורחן.

הספר מבוסס על עבודת שדה מקיפה שנערכה במחוזות שונים של רכישת דעת והשכלה, והזדמנויות מגוונות של מהלכי אוריינות, החל מקורסים מקצועיים במתנ"ס שנשים דתיות ממוצא מזרחי־ספרדי משתתפות בהן, עבור בפעילויות אבחון והדרכה של הפרויקט לשיקום שכונות המציע הזדמנויות לשיפור מיומנויות מקצועיות וכלה בדרשות שבועיות בישיבה שנשים אלה מאזינות להן דרך מסך הטלוויזיה בעזרת נשים או דרך ערוצי הקודש ברדיו. ייחודו של הספר נובע מן העובדה שהוא מביא את קולותיהן של נשים שלא נשמעו אף פעם במציאות הישראלית, בשעה שהוא מתעד את זווית ראייתן הייחודית בדבר מקומן במציאות זו, בהקשר מחקרי הכורך את ניסיון חייהן האישי וקולן הייחודי עם פרספקטיבה ביקורתית מעמיקה ומזדהה. לצד תיעוד החוויה האוריינית בהווה (קורסים במתנ"ס, שיעורים על מסך הטלוויזיה בישיבה בעזרת נשים) נסקרת החוויה הלימודית בעבר בראיה ביוגרפית, המבוססת על ראיונות אוטוביוגרפיים, המתעדת מסלולי הדרה מהפנימיות האשכנזיות האליטיסטיות המכוונות להוראה, מזה, ומסלולי הכוונה והכלה אל עבר חינוך מקצועי בפנימיות המזרחיות־ספרדיות בהנהגה אשכנזית, המעניק לבוגרות הכשרה למקצועות שאין להם ביקוש כגון תופרת או מורה למלאכה ודן אותן לשוליות חברתית וכלכלית, מזה. המאבק המזרחי־אשכנזי ־ המתרחש סביב מוסדות החינוך המדירים והמקבלים על פי חלוקה עדתית ויוצרים הכוונה והסללה למסלול חינוכי מקצועי שונה על פי מפתח עדתי ־ הוא ציר מרכזי של הדיון הנקשר ליחסי מדכאים ומדירים/מושיעים ומצילים, מכאן, וליחסי מדוכאות ומודרות/נושעות ומוצלות מכאן.

הספר מורכב מתיאורים אתנוגראפיים, מביוגרפיות, ומאוטוביוגרפיות מוקלטות, המתמקדות במהלכי הלימוד של נשים ובהיסטוריה האוריינית שנחוותה מילדות לבגרות. מהלכים אלה מוארים בשורה של דיאלוגים בין המראיינת למרואיינות, מכאן, ובשכתוב דרשות ושיעורים, המלמדים על עולמם של המחזירים בתשובה המבקשים להשפיע עליהן, מכאן. מכלול עשיר זה שזור בתיאורי הווי שכונתיים המצטרפים לתיאור מסלולי החיים של הנצפות והמרואיינות בזיקה להיסטוריה האוריינית שלהן, ובזווית ראייתה הייחודית של הכותבת, המתבוננת באומץ וביושר באופן השוואתי בהזדמנויות ובהכוונה האוריינית שהקנה לה מוצאה העדתי, לעומת ההזדמנויות שנמנעו ממרואיינותיה בשל מוצאן והכוונתן החינוכית. כל אלה כרוכים בניתוח מסלולי ההדרה של נשים מזרחיות־ספרדיות ובהצגת יחסי הכוח העומדים ברקעה של ההדרה התרבותית על יסוד ניתוח הביוגרפיה האוריינית אתנית־דתית המזומנת להן, תוך התמקדות במאבק על שיפור תנאי חיים, מזה, ובהתמודדות עם מסגרות כובלות של רקע חברתי־תרבותי־דתי ומסלולי השכלה מגבילים המותווים בידי מנגנוני הכוח, מזה.

הספר מבוסס על קשב עמוק להתרחשות האוריינית ולמהלכי הלימוד המתחוללים בהווה הנצפה ובעבר המסופר, ועל ניתוח תגובות הלומדות לתכני הלימוד, להזדמנויות הלימוד ולמלמדים השונים מילדותן ועד לבגרותן. קולותיהן של המרואיינות המספרות את ההיסטוריה האוריינית שלהן במוסדות חינוך חרדיים, שהייתה קשורה בהבטחת השתייכות חברתית, בסיכויי התקדמות מעמדית ורווחה כלכלית, להלכה, אולם הפכה בבגרותן להתנסות בדחייה, בעליבות ובשוליות חסרת סיכוי, למעשה, בשל החינוך שנגזר עליהן, מביעים לא פעם כעס תסכול ועלבון על ההדרה ומניעת הזדמנויות שהייתה ועודנה נחלת חלקן.

החומר האתנוגראפי מפורש במסגרות תיאורטיות שונות ההופכות את התצפית המשתתפת לנושא להערכה ומחקר הקשוב להדי המהלך ‘הקולוניאלי’ של יחסי הכוח בין אשכנזים/מדכאים/גואלים לבין ספרדים/מדוכאים/ נגאלים, המשתפים פעולה נוכח תחושת החירום וחווית הסכנה החילונית ציונית המאיימת על חברת מהגרים דתית מסורתית. מניתוח הדברים עולה שהקהילה הדתית האשכנזית המארגנת את מוסדות ההוראה לבנות מזרחיות־ספרדיות ומעצבת את הנהגתם ותכליתם, רואה את העלייה לארץ כמסכנת את חיי הדת של העולים וחווה ומכוננת תחושת חירום כתשתית לעשייתה החינוכית המבקשת להילחם בסכנת החילון המאיימת על הקהילה המזרחית־ספרדית.

מצרף העדויות העולה מן המחקר מלמד שהחילון, ההשכלה וההתערות בחברה הציונית המודרנית הליברלית הפכו למושא למאבק של החברה החרדית האשכנזית, ששמה לה למטרה בדור שאחרי השואה לקחת חלק ב“חינוך מחדש” ו’להציל' את ילדי העולים הספרדים־מזרחים באמצעות מוסדות חינוך שיהפכו אותם לאברכים חרדים מזרחים. מוסדות “אור החיים” שבהם התחנכו רבות מהמרואיינות בספר, הן פנימיות לבנות מזרחיות־ספרדיות שנועדו לחנך נשים חרדיות ראויות לאברכים חרדים מזרחיים ולהקנות להן חינוך מקצועי כתופרת או מורה למלאכה שיאפשר את השתלבותן כרעיות חרדיות ראויות יושבות בית.

הספר משבץ את המצרף האתנוגראפי בהקשר רחב של התפצלות החברה החרדית על פי פילוח אתני־עדתי ומחדד את המשמעות העמוקה של יחסי הכוח המגדריים־עדתיים הקובעים את התיחום בחברה הדתית: כל הרבנים הנזכרים כמורי דרך במוסדות הלימוד “אור החיים” הם אשכנזיים־ליטאיים [גואלים/מצילים/הגמוניים] בעוד שכל הבנות הן מזרחיות־ספרדיות [נגאלות/מוצלות/מדוכאות].

הכתיבה המשלבת תצפית משתתפת, כתיבה אוטוביוגראפית ותיעוד ביוגראפי של מרואיינות בנות גילים שונים, מבוססת על הכרת מורכבות החוויה התרבותית והמסלולים החברתיים־דתיים המדירים והמאפשרים אשר חוות המשתתפות והמרואיינות. המחברת מצטיינת בתשומת לב למרקם הגלוי והמרומז, בהתבוננות חודרת בקהילה שלא זכתה לתשומת לב מחקרית, בהאזנה לקולות שלא זכו לקשב בהוויה הישראלית, בהימנעות מסטריאוטיפים רווחים ובקשב דק לחיים השונים הנפרשים בפניה, הקשורים למהלכי הגירה, קליטה, הדרה והשתלבות של קהילות שונות בתקופה שנחווית כתקופת חירום והצלה.

ספרה של תמר אלאור הוא תרומה חשובה מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית להערכת אורחות חייהן של נשים דתיות מעוטות השכלה ממוצא מזרחי, החיות בזיקה לאורח חיים דתי־חרדי, המדגיש הדרה “אשכנזית” של תלמידות “ספרדיות” המבקשות להיחלץ ממעגל העוני ולהתקשר לאתרי הפצת ידע העשויים לשפר את סיכוייהן החברתיים הכלכליים והתרבותיים. המחקר המתמקד בנערות ונשים דתיות מזרחיות/ספרדיות שהתחנכו במוסדות חינוך שהתנהלו בהשגחה אשכנזית, המבקשים להכשיר כלות חרדיות לאברכים ספרדיים, משרטט את נקודות המוצא ותנאי הפתיחה של שכבה חברתית רחבה ולא מוכרת מבחינת התיעוד המחקרי עד כה. המחקר מתעד את החברות בשכבה זו המחפשות נתיבי היחלצות וקידום מהעוני ומהאבטלה הנכפית על חסרי השכלה ועל אלה שזכו להשכלה מקצועית חסרת תועלת, ומציע כאמור ניתוח של מסכת קשרים מורכבת בין אשכנזים וספרדים, “מצילים” ומוצלים“, “מדכאים” ומדוכאים”.

נשים אלה, בהן מתמקד המחקר, ילידות מדינת ישראל ברובן הגדול, בנות למהגרים שעלו מארצות המזרח, משקפות את מקומה המכריע של העדה האתנית ממנה באה משפחת המוצא, הגוזרת בעולם החרדי את אפשרויות הבחירה ואת מסלולי הדרה והכללה על רקע אתני־דתי. גורמים אלה הקשורים ביתרונות, וחסרונות מולדים, ובאפשרויות ומניעות הכרוכים במוצא עדתי מכריעים את סיכויי ההשתלבות במערכת החינוך או את הנשירה ממנה, ואת התוויית אורחות החיים וסיכויי הפרנסה, העבודה המקצועית וההשתלבות החברתית. תובנות אלה ממחישות את ההכרה בהבנת הפער החברתי המפולח בין בעלי המעמד, התרבות, הידע וההשכלה והמיקום הדתי־חברתי ה“אשכנזי”, לבין אלה שכל אלה נשללים מהן בתנאי חברת מהגרים, המשקיעה מאמץ בהשתלבות דרך מוסדות החינוך הדתי, אולם נכשלת בהבנת התמונה הכוללת המצרפת בין ארץ מוצא (אשכנז/אירופה) להזדמנויות חינוכיות (ליטאיות/אשכנזיות). לצד הגבולות העדתיים המפלחים את הזדמנויות החינוך בחברה הדתית משורטטים גבולות חברתיים של חיתון פנים עדתי אשכנזי של בעלי השכלה דתית והשכלה עיונית מחד, לעומת מעוטי השכלה והשכלה מקצועית מאידך, הבאים ממשפחות מזרחיות־ספרדיות בהן גבולות ההשכלה המצומצמים יקבעו את החיתון הפנים עדתי הכובל. גבולות עדתיים אלה הניבטים בכל חריפותם בגבולות השידוכים, מכאיבים עד מאד מנקודת מבטם של המודרים והמודרות על רקע אתני, הרוצים להתקדם דווקא ב’מקומות השמורים' לחברים בחברה האשכנזית החרדית, אולם מוצאים עצמם במצב של אלה שמתבדלים מהם בחברה המצהירה בגלוי על היבדלות עדתית בגבולות הרישום לבתי הספר והסמינרים ובגבולות השידוכים. שמו של הספר ‘מקומות שמורים’ נגזר ממצב עניינים מחפיר זה.

המהגרים והמהגרות בקהילה הדתית המזרחית, בדומה לתושבים הילידים, מעריכים את ערך הלימוד ככלי מכריע ביכולת לחולל שינוי ואת גבולות הסולם האורייני התלוי ב“הון התרבותי” וברקע המשפחתי המהווה נקודת מוצא, אולם על פי העולה מהמחקר המתואר בספר, הנשים המזרחיות ממוסללות בדרך קבע בידי גברים אשכנזים לחינוך מקצועי נמוך המנציח את השוליות, ההדרה, הדלות וההשכלה הנמוכה מדור לדור. מצב זה נובע מכך שאין בידן להתגבר על גבולות ההשכלה המקצועית הנמוכה במוסדות המכשירים נשים חרדיות להינשא לאברכים בני תורה. אך אין גם לאל ידן להתגבר על דפוסי המוצא המצפים מנשים חרדיות נישואין בגיל מוקדם ולידת ילדים, המונעים המשך השכלה והשתלבות במוסדות השכלה ובהזדמנויות מקצועיות עדיפות המקנות לבעליהן פרנסה, כבוד והערכה.

תמר אלאור מציבה את הממצאים האתנוגראפיים מול עדשות תיאורטיות שונות ושופטת אותם בהקשרים שונים של המציאות הישראלית ושל הקשרים השוואתיים בינלאומיים שונים. כך למשל משמש ההביטוס (מערכת שעתוק חברתי תרבותי המבוססת על אוסף המנהגים וההרגלים שאדם צובר בימי חייו בסביבה חברתית תרבותית מסוימת, המתנה את מסלולי התקדמותו) של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (1930־2002) והתיאוריה הפוסט־קולוניאלית בדבר יחסי הכוח שבין מצילים/מדכאים וניצולים/מוכפפים, כלים להעמדת ההקשר החברתי הבינארי של הדיון ולבחינת יחסי ההדרה שמכוננת הגמוניה דרך מוסדות הלימוד הנחקרים. עיון במשמעות החזרה בתשובה ובתנועת התשובה המזרחית בזיקה להשתלבות חברתית ולהזדמנויות אורייניות, מוצג בהקשר לתופעת ‘הנולדים מחדש’ בארצות הברית בעקבות מחקרה של סוזן הארדינג, המנתחת את השפה והרטוריקה של “נולדים מחדש” בתרבות הדתית האמריקאית, תוך השוואות מאירות עיניים בין ההיסטוריה של עליית הפונדמנטליזם האמריקאי ושל החרדיות המזרחית. מקום המשפט של אריה דרעי בחוויה המזרחית, מושווה למקומו של משפט דרייפוס בחוויה היהודית ומפעלי החינוך החרדיים־מזרחיים המיועדים לנשים שבהם דן הספר, מנותחים בהקשרי ההדרה ההגמונית של הציונות החילונית מזה ושל המערביות האוניברסאלית מזה.

עובדה מאלפת היא שלמרות הסיסמאות הרווחות של ‘אהבת ישראל’ והקלישאות נוסח ‘כל ישראל ערבים זה לזה’ ‘ועמך כולם צדיקים’ הרווחות בקהילה החרדית ובחוגי המחזירים בתשובה, הרי שלמעשה הבידול והתיוג העדתי הוא זה הנחשף מעבר לסיסמאות המשוות והמקרבות, שהרי בסמינרים החרדיים של בני ברק, הסמינרים האשכנזיים רבי היוקרה, לומדות בדרך כלל בנות אשכנזיות בלבד, בעוד שהבנות המזרחיות־ספרדיות לומדות בסמינרים הרחוקים מהתיוג האליטיסטי של הסמינרים האשכנזיים. המיון העדתי המזרחי–אשכנזי, המכתיב את מסלולי החינוך [מקצועי/עיוני = מזרחי/אשכנזי] ואת מסלולי השידוכים, מתעלם מהישגים אינדיבידואליים ומשאיפות פרטניות, ומכריע גורלות אישיים בזיקה עדתית בלעדית, מצטרף להבחנות נוספות של רמת המחויבות הדתית הקשורות לפילוח אתני.

להפרדה העדתית בין המוכוונות למסלול המקצועי, השמור לבנות המזרחיות, המכשיר את הלומדות למקצועות התפירה ולהוראת “מלאכה”, מקצועות שאין להם היום כמעט כל ביקוש, לבין המוכוונות למסלול העיוני המכשיר להוראה, השמור בעיקרו לבנות אשכנזיות, יש משקל חברתי ופוליטי רב משמעות. על רקע פיצול עדתי זה במסלולי הלימוד, שהוא מעשה ידי ההגמוניה החרדית האשכנזית, מוסברת עלייתה של תנועת ש"ס, המציעה מוסדות חינוך שבהם מבקשים בני הקהילה לחנך את עצמם בעצמם, מחוץ לתחומי ההדרה, האפליה וההשפלה שבדחייה שחוו על בשרם.

ספרה המאלף של תמר אלאור, הכתוב ברהיטות ובבהירות, זורה אור על פינות אפלות בחברה הישראלית ומתמודד עם המשמעויות הגלויות והסמויות של מושגי יסוד בהוויה הישראלית ־ אשכנזים ומזרחים, ליטאיים וספרדיים, מזרח ומערב, חילוניים ודתיים, חרדיים וציונים, מודרניזם ואורתודוכסיה, השכלה ובורות, הדרה והכלה, מודרות ומדירים דרך הפרספקטיבה הלא צפויה של דתיות נשית ואוריינות נשית המתפענחות במפתח עדתי־מגדרי. המחקר פוקח עיניים ביחס למציאות הרווחת במוסדות החינוך העדתיים שאין נותנים עליה את הדעת, קורא תיגר על הנחות יסוד עדתיות בחברה הישראלית הדתית והחילונית ביחס לסיפורה של החברה החרדית־מזרחית־נשית, שסיפורה טרם סופר, מבאר את משמעויותיה הגלויות והנסתרות של ההסללה העדתית ומציע תובנות עמוקות ומקוריות על תופעות מוכרות בחברה הישראלית. ההתבוננות המעמיקה על צירי הפילוח העדתי ועל מוסדותיו המרכזיים של פילוח זה בתחום החינוך, מוסיפה נדבך אינטלקטואלי חשוב לקריאת תיגר על הסדרים הפאטריארכליים בעולם הדתי־חרדי, המדירים נשים מזרחיות־ספרדיות בתוקף חלוקות שאבד עליהן הכלח, חלוקות המאפשרות השכלה וקידום לבנות ממוצא עדתי מסוים בלבד ושוללות אותו מכל וכל מזולתן בעלות מוצא עדתי שונה.

הספר מציב תשתית לביקורת נוקבת, חברתית, מוסרית, מגדרית ומשפטית, על גבולות המציאות המפלה, המובנת מאליה, כביכול, בחוגים אלה. העיון בקשר שבין מגדר, דת ודעת בקהילה ייחודית חרדית מביא בחשבון את העובדה הנזכרת לעיל שהחברה החרדית נבנתה מול הלאומיות הציונית ומול ההשכלה, החילון והמודרנה הליברלית, תוך כדי התמודדות עם החורבן שהביאה השואה ועם הקמת מדינת ישראל. בששת העשורים שחלפו מאז השואה והתקומה התגבשו כיוונים שונים והתייחסויות שונות למרחב הישראלי האזרחי. המחקר הנוכחי מעלה שחווית החירום וההצלה שלטת עדיין בעוצמה בחברה הספרדית/מזרחית החרדית, המנסה בכל כוחה להתרחק מנורמאליות שאננה, המשתלבת בציונות החילונית, ומתאמצת לעורר את המבדיל התרבותי הכרוך בחזרה בתשובה, בהתחזקות ובהתחרדות.

“מקומות שמורים, מגדר ואתניות במחוזות הדת והתשובה” (עם עובד 2006) הוא השלישי בסדרה של ספרים שכתבה תמר אלאור הסוקרת באופן עקבי ושיטתי מסלולי חיים וביוגרפיות אורייניות של נשים במגזרים דתיים שונים בחברה הישראלית. בספרה הראשון (“משכילות ובורות, מעולמן של נשים חרדיות”, עם עובד 1992) עסקה המחברת בזהותן של נשים חרדיות אשכנזיות, בנות חסידות גור, ובתכנים ובמגבלות של הידע הדתי שאליו הן נחשפות, במסגרת של חוגי בית; ואילו בספרה השני (“בפסח הבא, נשים ואוריינות בציונות הדתית”, עם עובד 1998) חקרה את גבולותיה של “מהפכת האוריינות” אצל צעירות דתיות מהקהילה הדתית לאומית הלומדות במדרשיה לבנות ואת התמורות הפמיניסטיות שחוללה תופעת לימוד התורה של נשים במדרשות בעולם הדתי־לאומי. בספרה השלישי מופנה המבט האתנוגראפי לנשים מזרחיות־ספרדיות מרקע סוציו־אקונומי נמוך, החיות בסביבה דתית מגוונת בזיקה לעולם ההלכה המדיר אותן מהזדמנויות חינוכיות שוות בשל מוצא עדתי. העבודה התלת שלבית המקיפה היבטים שונים של חיי נשים יהודיות בישראל בצומת המפגיש דת, דעת, מגדר ועדה, תורמת תרומה מאלפת להעמקת התובנות במרכיביה השונים של החברה הישראלית שכמעט ולא זכו לתשומת לב מחקרית קודם לכן. המחברת המשלבת קול אישי כובש עם סמכות מחקרית מאלפת, מאירה היבטים מגדריים בעולם הדתי רב הפנים מזווית ראייה מקורית. אין ספק שתמר אלאור ראויה לתודת הקוראים על ניסיונותיה המתמידים לפרוץ גבולות מקצועיים צרים ולקרב את הקורא המשכיל, בעזרת כתיבה בוחנת, מזדהה ומרתקת, לממדים לא מוכרים ולעתים מפתיעים של הישראליות המתהווה במגזרים ובמחוזות חיים הנתפסים כרחוקים, “אחרים” ולא מובנים.

פרופ' רחל אליאור

ראש החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים