רקע
ס. יזהר
לפני 34 שנים פסלו את הדל העומד לפניכם…

אפתח ברשותכם בשני משפטים, אחר של הודייה ואחד של תמיהה.

ההודייה היא לשופטי פרס ביאליק, שנטלו היום וביטלו החלטה קודמת של שופטי הפרס המכובד הזה, לפני שלושים וארבע שנים, שפסלו אז את הדל העומד לפניכם מקבל שום פרס, מפני שנחשב בעיניהם כאויב העם, כמלעיז על צה"ל, כמשחיר פני הנוער העברי, כרומס הטוב והמאיר שביהדות, וככופר בתפארת ישראל, עד שלא רק שלא היה ראוי לשום פרס אלא הוקע כמאיים הן על הקיום הארצי של המדינה והן על קיומה של הספרות העברית הצעירה, וממילא גם על שמו הנערץ של המשורר שעל שמו ניתן הפרס.

וכאמור, עברו שלושים וארבע שנים, ומה קרה להם לנימוקי השופטים הנכבדים של אז לעומת הנימוקים שכנגד של השופטים הנכבדים של היום? הנה, עיניכם הרואות.

מה השתנה בינתיים, הדברים הכתובים? העיניים שקראו מחדש? סוג שיקולי הדעת שבהם שוקלים ספרות? מיני האיכפת שסיפורים נידונים בהם? האומנם אידיאולוגיות הן אמות־המידה לשיפוט הספרות? ואם כך, רק אחת מכולן כשרה וכל השאר פסולות? ושמא פטורה הספרות ואינה כפופה לשום אידיאולוגיה מוכנה שהיא, וסיפורים ושירים יפה להם שיהיו נידונים באמות־מידה משל עצמם? ולאחר הכל, אולי די בריחוק מקום וזמן כדי לשנות את טעמי השיפוט? בין כך ובין כך, מה קרה להן לכל אותן הטענות הקשות והמנדות, שפסלו לפני שלושים וארבע שנים, בנחרצות פסקנית, בשקידה לטהר ולהגן על נפש האומה, ובקנאות של מאמינים הנלחמים על כבודה של תרבות ישראל מפני מהרסיה ומחריביה? בתוך כל המולת הימים האלה – הנה לכם ענין קטן לענות בו.

ומשפט התמיהה, אף הוא למעניקי הפרס הנכבד הזה, שנטלו עיניהם והביטו סביב סביב ולא נחו עד שחיטטו בארכיאולוגיה ומצאו את עצמותיו היבשות של הדל העומד לפניכם, בעוד העולם שלנו מלא כעת סביב סביב תשואות חיים תוססים בספרות ובאמנות וכוחות צעירים ורעננים ויוצרים עתירי צמיחה ולבלוב שכמעט לא ידעה הספרות העברית מעולם, ומעולם, לרבות ימים עתיקים ומפוארים, לא נכתבו בשפה העברית כל כך הרבה שירים וסיפורים ונתחברו כל כך הרבה יצירות בכל שדות היצירה והתרבות, ועל צד האמת הכל כאילו בתוך בועה מופרשת מפני המדינה וראשיה ושריה, שספר או יצירת אמנות אינם נכללים בתוך תרבות יומם, ובצידה של מדיניות שמרנית, כוחנית, עיקשת וסרבנית – בחצר צדדית כביכול, פורחת יצירה צעירה, יודעת דבר ויודעת נפשה, ומפתיעה ביכולתה לומר דברים שהיו כבושים זמן רב ושהיו מודחקים כמעט בלי ביטוי, וכעת נפתח להם, והם מוסיפים ופותחים יותר, עד שאין אדם יכול להספיק ולפקוד את כל האירועים השופעים האלה, כאילו הייתה כאן בירת עולם משגשגת, ולא רק כפי שהיא זכורה רק מלפני דור אחד כאותה קריית ספר משפחתית כמעט, וצנועה עד כדי בית קפה אחד או שניים – ולמה לא להעניק להם את הכבוד ואת התמיכה ואת העידוד ואת ההכרה, שאינם זוכים לה מידה הקפוצה והעוינת של המדינה? ולמה לא להשתבח כאן בגודלו של הפלא המיוחד הזה: ספרות מפוארת במדינה נחשלת?

אין לך אדם בארץ שאינו הולך ונושא עימו איזה שיר אחר של ביאליק או שורה או מלה, כגון שלום רב שובך, או אולי תחזקנה, או הכניסיני, ויש גם אחד שהולך ונושא עימו בלכתו את פתיחת „הבריכה":

אני יודע יער, וביער

אני יודע בריכה צנועה אחת:

בעבי החרש, פרושה מן העולם

בצל של אלון רם, ברוך אור ולמוד סער,

לבדה תחלום לה חלום עולם הפוך

ותדגה לה בחשאי את דגי זהבה –

ואין יודע מה בלבבה


איפא יש עוד בעולם בריכה כזאת היום? איפה ה„אני יודע" הזה שידע המשורר אז בתרס"ה, איפה יש עוד יער כיער שלו ואיפה החורש ההוא, והאלון הרם, ואיפה הוא החלום, איפה החלום שלנו, ואיפה הם דגי הזהב, והלב, איפה הלב, איפה הוא הלב הרגש היום?

ראה מה קרה לנו מאז, ראה איך אנחנו כעת, מה יש לנו, במה אנו עוסקים, ובמה מתעסקים, איך נמלטים מפני השלום, איך מתקשחים לבני אדם, ואיך מתעלמים אפילו מ„אחינו המחוננים" הבאים אלינו לבסוף, ואפילו אל אחינו הנואשים כאן אצלנו מתחת קו העוני, ואיך אנחנו מגונים בעיני כל העולם המביט בנו.

כי אל מי, לבסוף, נתכוון המשורר לפני כששים שנה, כשסיים ואמר בתרצ"א ככה:


איכה דלותם פתאום איכה חדלתם ישע,

איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה!

ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה.


ואל מי מכולם פנה אז המשורר אם לא היישר אלינו היום, בעמדו מתריס עלינו ככה:

האין איש ביהודה, ואין אחד בכל מערכותיכם

גבר חיל, מושל בעוז, גדל רוח ונגיד עם,

תקיף ובר לבב,

אשר יאחזכם בציצית ראשכם וינערכם בחוזק יד

למען השב רוחכם וכוחכם אליכם ולמען הקימכם?…

„רוחכם וכוחכם" אמר, אבל לא כוחנו הוא הנקודה היום, מכוחנו יש לנו היום יותר מדי, ופחות מדי מרוחנו, ומי או מה יוכל להשיב אלינו את רוחנו?

ולבסוף. צריך שנחזור ונזכור, כי אנחנו לא קיבלנו את הארץ הזאת בירושה מאבותינו – קיבלנו אותה בהלוואה מבנינו, ואוי לנו אם לא נדע לפרוע חובנו להם ביושר: ארץ שלא תבוש מחלומה.


דברים בטקס הענקת פרס ביאליק לספרות יפה ב-20.1.92; ידיעות אחרונות (יט שבט תשנ''ב 24.1.1992): 18

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות