לא, לא זה היה סדר הדברים.

לא זה היה סדר הדברים שכאילו קודם באו הערבים והתפרעו וחיבלו ורצחו ואז כתגובה באו היהודים וגמלו להם במעשיהם הרעים – אלא זה היה הסדר: קודם באו היהודים ומשכו לערבים את הקרקע מתחת הרגליים ואז כתגובה התפרעו הערבים וחיבלו ורצחו, ואז כתגובה באו היהודים לגמול להם וירו בהם והרסו וגרשו, ואז כתגובה התפרצו הערבים וחיבלו ורצחו, ואז כתגובה משכו להם היהודים עוד קרקע מתחת הרגליים והרסו וגרשו וירו בהם, ואז כתגובה ושוב וחוזר חלילה במעגלים הרסניים יותר ויותר.

זה היה סדר הדברים. מפני שבני־אדם שמושכים להם את הקרקע מתחת הרגליים, עושים כל מה שבגדר יכולתם כנגד, בכל מקום ובכל זמן, ואילו עשו כך ליהודים והיו מושכים להם את הקרקע מתחת הרגליים גם הם לא היו עושים אחרת ואולי פי כמה יותר, וכך, רגע לפני שעוברים לדבר על זכויות האדם, צריך לעצור ולדבר על חובות האדם.

להזכיר שכל אדם, טבע האדם שבו מתכווץ ונרתע לנוכח מיני מעשים שנעשים בידי אדם, לא מפני שככה לימדו אותו ולא מפני שאמרו לו ככה ולא מפני שהחוק אכף עליו – אלא מפני שהוא אדם, ועדיין לא מקולקל.

ואדם מקולקל הוא בדיוק זה שסולק ממנו האדם שבו לטובת איזו אידאולוגיה. או לטובת איזו תועלת, עד שיהיה מוכן ויכול לשאת מעשים לא־אנושיים, בלי להתכווץ ובלי לשמוע לקול האדם שבו. ושאידאולוגיה אכן יכולה לקלקל אדם ולהפכו לנכה נפש בפועל מתוך סינוור אגוצנטרי ומתוך היאטמות לאנושי שבו – לזה הלא כולנו עדים יום יום ובכל מקום.

אין זו תמימות המתעלמת מן הידוע על יצר האדם הרע, ועל דיוקנו המכוער והמרושע בפועל – אלא זו הידיעה שיודע היטב כל אדם בפלס האדם שבו, גם כשידיעה זו לא תמיד מספיקה, ולא תמיד הופכת את הרתיעה להתנגדות מעשית.

ואחר־כך, כדי לאטום את האנושי הרגיש שבכל אדם, מצמיחים עליו שכבת עור עבה, שתחסן אותו ותקַשֵה אותו ותקח אותו ותקהה אותו מפני צעקת האדם שבו – ותפגום ברצונו להבחין בין טוב ורע.

אין צורך להתאמץ כדי לראות איך הארץ הזאת מלאה בעלי עור עבה, ואיך יש אז לאדם מפלט קשוח מפני האדם שבו. מבחוץ לא תמיד מבחינים בעור העבה כי מכסים עליו תמיד במחלצות לאומיות, בבגדי חסידים ובבגדי מתחסדים, בטליתות ובציציות וגם בדגלים, אלא שהקרנף שבו ניכר מיד כשנשפך דם – דמו שלו תמיד סמוק יותר, ודם זולתו – תמיד רק מי־שופכין.

כדי להקל יותר על ההתקרנפות נוהגים לקרוא לאדם האחר בשם קיבוצי ולהכלילו בקבוצה שלילית, וכך אין זה אדם אלא הערבי, המחבל והאויב: פרט אחד שיש חשבון עם קבוצתו.

ולא שכל הערבים הם צדיקים גדולים ולא שאינם עושים גם מעשי זוועה מקוממי כל אדם – אלא שההצדקה לטיפול הקשוח בהם נעשית על־ידי סילוקם ממעמד אדם, והתרת דמם והתרת עינויים והתרת השפלתם על ידי הכחשת האדם שבהם, ועל ידי ההיתלות במצב דברים פוליטי שכולנו יודעים שיש דרכים לפתרונו, אם רק ייפגשו בני־אדם עם בני־אדם.

והלא היהודי, לכאורה, יש דברים שהוא לא יוכל לעשות, מפני שהוא זוכר יותר מרבים ויודע יותר מרבים מה זה מחיקת אדם בידי אדם.

אלא שאם את חובת האדם להיות אדם לא לומדים בשום מקום ואדם מטבעו נולד להיות אדם – הרי את ההתקרנפות לומדים ולומדים בבתי־הספר ל“אני־מעל־לכל”, מפי מורי ה“אני-UBER-ALLES” ומתאמנים להיות אטומי־חושים וקהי־רגש; עיוורים לעוול וחרשים לסבל – עד שמצליחים לבסוף במבחני הקרנף ומפסידים במבחני האדם.

מרגע שהולך היהודי ומכריז כי הוא מתכוון לקחת ולעקור בני־אדם ממקומם ולשלחם אל מעבר לגבול מפני שהם ערבים – הוא נעשה ליהודי שחדל להיות אדם; ומרגע שהסכים היהודי שבני־אדם ילקחו ויעונו ויישלחו ללא משפט למחנה המעצר ולגירוש – הוא נעשה ללא יהודי וללא אדם: ומרגע שקם והכריז שיסכים לדבר שלום רק עם הנציגים שהוא יבחר לו ולא עם הנציגים שהערבים יבחרו להם – הוא עוד יהודי שאיננו אדם. ומרגע שאינו מבחין את מי צריך לגרש כעת מסילואן, אם את הפולש או את המנושל, או מי ביניהם שם הוא המחבל – הוא לא יהודי שחדל מהיות אדם.

אף אדם לעולם לא יהיה מסכים שכך יקחו ממנו, וכל אדם יתקומם כשיקחו ממנו כך, וכל אדם יקום ויילחם בכל מה שיש תחת ידיו, ואפילו הן קשורות, כשיבואו לעקור אותו ממקומו, מעולמו ומחייו.

האם נראה באופק שאנחנו הולכים כעת בדרך לשינוי המצב? האם באמת הולכים כעת להיפגש בני־אדם עם בני־אדם? אלה כפי שהם ואלה כפי שהם ואפילו אם הם שונים ומנוגדים זה לזה ככל שיהיו?

האם לא עלינו נאמר אותו משל השועלים, מעשה בשועל שבעוד התרנגולת הטרופה סגורה בפיו – פשט והושיט ידו לשלום?

ואולי יש טעם להזכיר כעת, ביום זכויות האדם, שלפני כל הזכויות שאדם מבקש, יש עליו חובה ויש תביעה אליו – ולכאורה פשוטה כל כך – בן־אדם, תתחיל להיות אדם.

יזהר סמילנסקי

עתון 77, 144–145 (אדר תשנ''ב ינואר פברואר 1992): 6