אותו לילה לנתי עם אחי משה על־גבי ערימת חציר טרי וריחני בחצרנו. אפָר גדול ומוריק היה מאחורי בית אבא, שהיה מסַפק לבהמתנו חציר ירוק בקיץ ושחת יבשה לחורף. כאשר היינו מגבבים את החציר שנתיבש לערימה כדי להעלותו לעליית־הגג – היתה אמנו הטובה מרשה לנו ללון אותו לילה בחוץ.
המצע הרך, הרענן והריחני נסך עלינו תרדמת אלוהים; וכשהתעוררנו – עמדה כבר השמש בגבהי מרומים, וגשר העץ שעל הנהר הסמוך חרק וגנח כבר כולו, מרוב עגלות־איכרים שנסעו על־פניו.
לא. באותו בוקר לא התעוררנו מעצמנו, אלא נעורונו בידי אמנו. וכשפקחנו אשמורות־עינינו הכבדות, ראינוה עומדת לידנו עוטיה ואבלה ועיניה זולגות דמעות.
“קומו, ילדים, והתפללו שחרית בבית”, אמרה אמנו ביבבה כבושה. "כי מהיום לא תוסיפו לכת ל’חדר' ".
“מה קרה אמא, מה אירע?!” שאלנו נדהמים בקומנו מרעידים מעל־גבי החציר.
“הלילה מתו שלושה אנשים בעיירה ממגפת החולירע…”
אמש, בין מנחה למעריב, נאם אמנם רופא־העיירה הישיש בבית־הכנסת לפני הקהל והזהיר מפני מחלה נוראה זאת, שפרצה בכפרי הגויים שבסביבה. הוא איים על השומעים והמשילה לאש־להבה, הפורצת ואוכלת בלי רחמים. אך דבריו נראו לנו כדברי אבא בשעת כעסו, המאיים ומפחיד אך איננו מרים את ידו. והנה – הורמה היד, ירדה והכתה, והפילה שלושה קרבנות במהלומה אחת…
השמים הכחולים והרכים השחירו פתאום והשמש נעטפה כאילו לפתע בענן, האפר הירוק לבש קדרות ועצי־הגן המלבלבים עטו אבל כביכול. – חולירע! משה החנוָני, זלמן החייט ומוניש הנגר נספו כאחד במחלה איומה זו בן־לילה. אימה גדולה ירדה עלינו בבוקר בהיר ומואר שמש, אפלה בעצם יום־קיץ, יום שטוף נגוהות וזהרורים…
החדרים נסגרו. ואנו התהלכנו בטלים. ומדי הישמע צעקות מאחד הבתים שבעיירה, קולות קוראים לעזרה בנפול אחד מבני־הבית למשכב – היינו מתלקטים עשרות ילדים מבוהלים ונפחדים מסביב לאותו בית, צובאים עליו בסקרנות רווּיה אימה ומתלחשים קדורנית.
“הסתלקו מכאן, פרחחים, ואל תסייעו בידי מלאך־המוות!” היה גוער בנו הרופא שבעיירה בזעם ואיום באגרופים קפוצים. “האם חתונה תיערך כאן ולמנגנים תצפו?!..”
אך אנו היינו מתרחקים קמעה וחוזרים ומתקרבים שנית, עד שהיה מופיע משה־יוסי ומגרש אותנו במטאטא או במגרפה.
משה־יוסי, משה־יוסי! הנה הולך ובא כבר משה־יוסי!
הגברתן שבעיירה היה משה־יוסי זה, בעל קומה תמירה כצפצפה ובעל שרירים. והיהודים והגויים שבעיירה פחדו כולם מפני נחת זרועו. אמרו עליו, שבכוונה תחילה בחר לו במסחר הביצים, המובאות על־ידי האיכרים לעיירה למכירה, כדי שירגיל את ידיו לנהוג בזהירות. כי לוּ היה סוחר בתרנגולות שנוהגים למששן אגב קניה – היה חונק אותן במגע יד בלבד…
ומה למשה־יוסי סוחר־הביצים ולמגפת החולירע? – הרופא הישיש וכבד־הגוף שבעיירה הוא־הוא ששיתפו במלאכתו בימי־זעם אלה ועשה אותו מַרקן, שתפקידו למרק את גופו של החולה ולשפשפו כדי לחממו. ומי בעל שרירים וזרוע בעיירה כמשה־יוסי הגברתן?
והיה מופיע משה־יוסי בבית החולה מיד עם נפלו למשכב, ממרק ומעסה את גופו עד שיסמיק ודמו יתרונן בו מחמימות.
חמור־פנים וזעום־עיניים היה משה־יוסי הגברתן ואף ילדיו פחדו מפניו ונזהרו ממגע ידיו. אך מי שלא ראה את משה־יוסי בימי המגפה בהריצו את רגליו הארוכות מבית לבית – לא ראה איש מאיר־פנים בחייו. גופו הנוקשה פשט דין ולבש רחמים, ופניו הזעומים נתרככו וחוט של חסד נתמתח עליהם. והיה בא בריצה ובפנים צוחקים וטופח על גבם של בני־הבית המבוהלים, מרגיע ומשקיט, מעודד ומחזק – כביכול יש בכוחו לגרש את החולירע בידיו החזקות, ואף מלאך־המוות פוחד מפני זרועו הדרוכה.
“מה הרעש ומה הבהלה?” היה מריע בקולו הצרוד בהתפרצו לביתו של הנופל למשכב. “סורו מכאן כולכם ותנו למשה־יוסי לנסות את כוחו!” ואף הרופא שהיה עומד ליד החולה ובידו הרועדת מרטיט המזרק המבריק – היה מסיט את עצמו לירכתי החדר כשפניו מביעים מבוכה ואזלת־יד, ונותן למשה־יוסי לעשות את מלאכתו…
“כסף אתם אומרים לתת לי?” היינו שומעים מדי פעם בפעם את קולו העבה מפתח הבית. “אין בדעתי להתעשר מהחולירע. תנו את הכסף לצדקה וצפו לרחמי שמים. וכי מה עשיתי כאן כדי שאבוא על שכרי? פירקתי את עצמותיו של בעלך – ואת אומרת לגמול לי בכסף?! לשם מצוה עשיתי זאת ולא לשם שכר. ויהי לו מירוקי זה לרפואה שלמה!..”
“משה־יוסי! היכן משה־יוסי?!”
“משה־יוסי! הבה לי מהר את משה־יוסי!!”
בוקר וצהרים, ערב ולילה. המגפה מתפשטת וכובשת רחוב אחר רחוב, כאש זאת השולחת לשונות ימינה ושמאלה. העיירה מתרוקנת מיושביה ובית הקברות מתמלא, מתכסה תלי־עפר טריים ושחרחרים ללא מספר. אין בית שאין בו מת ואין משפחה שלא נפגעה. הקברנים אינם מספיקים לקבור ומשה־יוסי אינו נח אף שעה ליום. במסחרו אינו עוסק ואת ביתו אינו רואה. בבית־הכנסת המרכזי שבעיירה, בחדר צדדי שלידו, המשמש מקום תורה לאברכי העיירה, הועמדה ספה ועליה ישתרע משה־יוסי לשעה קלה בין מירוק למירוק, יגמע כוסית יין שרוף לחיזוק גופו ויטעם טעימה חטופה.
“חוס על עצמך, משה־יוסי”, מתחננת אשתו בפניו בעמדה מרוחקת מעט מן הספה עליה ישכב ויחליף כוח.
“אלוהים ישמור עלי…”
“עשה למען ששת ילדיך, משה־יוסי, ושוב הביתה!” היא מרימה את קולה ובוכה. “אסון אתה ממיט, חס ושלום, עליך ועל בני־ביתך!”
“גזירה היא מלפניו יתברך, וההשגחה בחרה בי לעמוד במגפה.”
“די לך כבר, משה־יוסי, די לך!” היא קוראת ביבבה ותולשת את שערות ראשה.
“שרה, לכי הביתה, שרה’לה, והשגיחי על הילדים. שומר פתאים אדוני ושליחי־מצוה אינם ניזוקים. הנה, הנה, התשמעי? – משה־יוסי, משה־יוסי! עם ישראל זקוק למשה־יוסי!!..”
והוא קופץ וקם מעל ספתו, תוחב לכיסו בקבוקים גדולים, מביט באשתו במבט מתנצל ומתחטא ובורח בבהלה למקום האסון.
המזרק של הרופא הזקן לא הועיל, מירוקיו של משה־יוסי הגברתן לא העלו ארוכה והמגפה עצמה התפשטה. ואף פרקי־התהילים שנאמרו יום־יום בבתי־התפילה בציבור ובדמעות לא עצרו בעדה. ואז קמו אחדים מישישי העיירה ונסעו אל הרבי, הצדיק הגדול רב מוטלה, רבם של חסידי ט., ובידם פדיון נפשות העיירה. – צדיק מפורסם היה רב מוטלה, בנם ונכדם של צדיקי־עולם – ירעיש הוא את השמים בתפילתו, יטריד את אבותיו הקדושים בגן־העדן ויעשו מעשים שם למעלה ויעצרו את המגפה! היד הרבי תקצר? היראה בגווֹע מאות מישראל ולא יעמוד בפרץ?!
הישישים נסעוּ ושבו ובפיהם פקודה, הוראה דחופה של הצדיק הקדוש: הרבי ציוה למצוא בעיירה יתום ויתומה עניים ועזובים ולהכניסם לחופה בבית־הקברות.
חתונה בימי מגפה, רחמנא ליצלן? קול שירה ונגינה בבית מועד־לכל־חי בין מאות הקברים הטריים?
“הרבי ציוה להילחם במלאך־המוות בשמחה, וכנראה, יודע הרבי את אשר יאמר, ואין מהרהרין אחר דבריו של צדיק…”
בדקו ומצאו בעיירה נערה יתומה שהגיעה לפרקה, שהיתה משמשת שפחה באחד מבתי־העניים. ואחר יגיעה מרובה פיתו את יתום־העיירה הוָתיק, שהיה עוזר לעגלונים מאז ילדותו, והוא עזוב ורעב תמיד, וקרוע ובלוא – וענה אמן למיטיביו. קבצו על־יד נדוניה. אספו בבתי העיירה בגדים ולבנים, ושכרו חדר לזוג ברחוב העגלונים וסוחרי־הסוסים. נשים צדקניות אפו ובישלו שלא על מנת לקבל פרס, וגברים יראי־אלוהים פינו אחד מבתי־הכנסת שבעיירה, ניקוהו ושיפצוהו וקישטוהו לכבוד סעודת־המצוה שתיערך בין כתליו. את הכלה הלבישו כלי־לבן וכיסו את ראשה ופניה בהינומה של משי. ואת החתן עטפו מחלצות, וקנו לו טלית יפה ועטרה של כסף לה בראשה…
ומי הוא המחותן הראשי? – מובן מאליו: משה־יוסי, בין מירוק למירוק ובדרך שבין בית חולה למשנהו יזמין דגים ובשר לסעודה, יבחר רהיטים לזוג ויבוא בדברים עם הבדחן, שלא ישנה מהמנהג וישמיע את מדברותיו גם בחתונת־יתומים זאת למרות הכל. וגם יין יבחר בעצמו אצל המוזג שבעיירה – כדי שהשתיה תהיה כדת ולא ילבינו, חלילה, פני יתום ויתומה עזובים…
עודי זוכר את הרטט הקר אשר עבר בכל גופי, גוף ילד בן עשר שנים, כאשר פתחו ה“כלי־זמר” בנגינה בבית הקברות, ומנגינת־חתונה עליזה השתפכה מכליהם והתפשטה בין הקברים הרבים, הישנים והחדשים. הכינור צהל, החצוצרה הריעה והתוף תופף. החתן והכלה הובלו על־ידי השושבינים לחופה, שנפרשׂה ברחבה שליד הקברים ממש. זקנות צנועות וחסודות יצאו בריקוד לכבוד החתן והכלה, ומשה־יוסי מנצח על הריקודים והנגינה, יוצא מכליו מרוב התלהבות וקורא בקולו הצרוד קריאות התפעלות: יהודים, מזל טוב! יהודים, חץ בעינו של מלאך־המוות! יהודים, הרבי ציוה לשמוח ולגרש את המגפה בכלי־זמר וריקודים!
בית־הכנסת היה מלא אנשים ונשים לבושי בגדי־חג, שבאו לשמח חתן וכלה עניים ולהשתתף בשמחת־מצוה. המנגנים ניגנו והמשוררים שרו, נשים חסודות רקדו עם הכלה ואנשי־מעשה ויראים חוללו עם החתן. – יש לשכוח את המגפה ולשמח חתן וכלה, כאשר רמז הרבי: בחמרא גו כסא ומדאני אסא (ביין שבכוס ואגודת הדסים), לארוס וארוסה להתקפה חלשין (לחתן וכלה לחזק את החלשים)1.
אך מה זה? מה הבהלה שקמה פתאום בעצם שמחת החתונה?
“משה־יוסי צנח. משה־יוסי נפל אין־אונים!”
“הגם בארזים נפלה שלהבת?! – ודאי רק חולשה היא ולמנוחה הוא צריך. עייף משה־יוסי מהמירוקים המרובים שמירק משך שבועות אחדים. נחלש משה־יוסי המסכן מההכנות לחתונה ומהריקודים וההתלהבות, ויש להביאו לביתו ולהשכיבו במיטתו. שומר ישראל לא יעשה עוולה…”
השכיבו את משה־יוסי במיטתו והריצו את הרופא.
“הבהילו בעלי־זרוע למרק את גופו של משה־יוסי!” קרא הרופא הישיש וספק כפיו המרעידות. “משה־יוסי דועך, משה־יוסי חלה בחולירע הממאירה!…”
ומשה־יוסי מת, המת האחרון לחולי מגפת החולירע שבעיירה. ותיעצר המגפה עם מותו ומלאך־המוות טמן את חרבו.
שלום לעפרך, משה־יוסי הקדוש!
-
מתוך השיר “אזמר בשבחין” מאת האר"י, המושר בליל שבת. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.