בבית הורי שררה מחלוקת בלתי־פוסקת בין אבי אברהם ובין אחי משולם. חמישה בנים זכרים ילדה לו אמי הטובה, גיטל, לאבי, ארבעה מהם פנו למסחר ולא עשו תורתם אומנותם. ומחמת שאבי היה “מלמד”, משך שנים רבות הרביץ תורה ומלקות לילדי ישראל שבעיירתנו, השליך את כל יהבוֹ עלי. אולי אצא לפחות אני, בן־הזקונים שלו, בעקבותיו, ואהיה גולה למקום תורה, לישיבת זוִיל או בריסק – אתמיד בלימודי־יהדות ואהיה רב או “מלמד בישראל…”
ואילו אחי משולם, שהיה ציוני ו“חצי משכיל” וחָפשי בדעותיו, טען כנגדו: “וכי במאה התשע־עשרה אנו חיים, חלילה, אבינו הנכבד?! אנו חיים, ברוך השם, במאה העשרים. וכי מה יהיה הנער כשיתבגר, רב או דיין בעיירה קטנה ויחיה עם ביתו חיי־צער?! נשלח אותו לגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב, ילמד תורה ומדעים גם יחד, וכשיגדל, אם ירצה השם, יבחר לעצמו דרכו בחיים: דוקטור או חקלאי ופרדסן בראשון־לציון או בראש־פינה…”
“לא ניתן לך לבלבל את ראשו של הילד…” אמר אבי. מה עשה? בוקר אחד קם ואחזני בידי, הוליכני לרכבת, הסיע אותי לעיר־המחוז הסמוכה ושתל אותי ב“ישיבה” – בית־אולפנא שבו עוסקים בלימוד הגמרא בלבד… אך לא עברו אלא ימים אחדים והופיע אחי משולם והביא לי ערימת ספרי־השכלה במתנה: שירי יל"ג ושירי ביאליק, סיפורי אברהם מאפו וספר “תולדות הטבע” של מנדלי מוכר ספרים, משלי קרילוב ושירי לרמונטוב הרוסיים.
הזהיר אבי את דודי ודודתי, אשר בביתם התאכסנתי: “אל תתנו לו לנער לעיין בספרים הפסולים חס ושלום, כי עלול הוא, אחיו הציוני, לבלבל ראשו בדברי־ההבל של הדוקטור הרצל והסופר ליליֶנבלום”. ואילוּ אחי התחנן בפני הדוד משה והדודה חנה היקרים: “רחמו על הנער ואַפשרו לו לקרוא בספרים שהבאתי לו, כדי שלא יגדל שוטה, והעיקר, החביאו־נא את הספרים האלה, שלא יפלו, חלילה, לידיו של אבא…”
אבא היה מביא בביקוריו בבית הדוד והדודה תרנגולת או סל ביצים במתנה, ואילו אחי היה מטלטל ומביא לדודה ולילדיה בעגלתו שק תפוחי־אדמה ושק סלק, שק מלא גזר ושקיק גדוש של גבינה טריה וגם תיבה מלאה דובדבנים או תפוחים היה מביא. כי עשרה בנים ובנות היו להם לדודה חנה ולדוד משה, עשרה פיות רעבים. וגם בת בוגרת אחת, רחל־לאה השחרחורת והחיננית, שאִתה היה אחי משולם הטוב מסתודד ומבקשה לשים עין עלי שלא איהפך, חלילה, לנער־“ישיבה” בעל ציציות נסרחות ופאות ארוכות ודעת קצרה…
“ילד מסכן” היתה הדודה לוחשת ומלטפת את ראשי, “זה רוצה לעשותו רב וזה רוצה לעשותו דוקטור ולוַאי לא תתבלבל דעתו עליו, חלילה, מרוב לימוד ושינון ועיסוק בתורה יומם ולילה…”
בערבים לאחר שהדודה חנה האכילה אותנו ארוחת־ערב, היו תוקעים את מנורת־הנפט בכן־מתכת ומציגים אותו על השולחן והדוד והדודה וכל הילדים והנערים – היו מתאספים סביבי ועושים אזנם כאפרכסת ואני הייתי קורא לפניהם פרקים מ“אהבת ציון” של מאפו, קורא בלשון־קודש (עברית) ומתרגם להם לשפת אידיש. והיה הדוד מאזין ומנמנם מרוב עייפות. הילדים והנערים מקשיבים בעינים מבריקות ובאזנים זקופות. ואילו הדודה חנה שומעת ומוחה דמעות מעיניה. כי בעלת־בכי היתה הדודה חנה מטבעה, אשה טובת־לב ואוהבת לבכות…
יום אחד בא אחי משולם ובישרני בשורה טובה: שמועה שמע, סח לי בלחש, שאחד ממורי הגימנסיה שבעירם של הדודה והדוד, יסד שיעורי־ערב לתלמידים, אשר מחוץ לגימנסיה, אך מתכוננים להיכנס במשך הזמן לתוכה אחר בחינות “אֶכסטרניות”…
“מה, מה???” שאלתי נבוך.
“נו, אֶ־כ־ס־ט־ר־נים”, אמר אחי והסמיק.
“מה זאת אומרת?”
“כלומר, לומדים בערב ונבחנים בסוף השנה ומי שמצליח – יתקבל לגימנסיה כתלמיד ממש, אם השלטונות מאשרים את זכויותיו…”
“ובכן?”
“היום ארשום אותך אצל אותו ניקולאי איבנוביץ, המנהל את שיעורי־הערב, ואני אשלם את שכר־הלימוד… מסכים?”
“מדוע לא אסכים?” עניתי בשאלה. “נפשי חשקה בלימודים כלליים”.
אח, אחי הטוב והמסכן! את אשר לא השיג הוא בחייו רצה לתת לי, לאחיו הצעיר, אשר בו ראה דמות עצמו…
שמעה הדודה חנה את החדשה ואמרה: “אני יודעת? תדבר עם הדוד משה”. ואילו הדוד משה משך כתפיו ואמר: “מדוע לא? ואולי עוד תהיה דוקטור?..”
ובכן, על רשימת המורים שב“תלמוד תורה”, רב יענקל, שלימד אותנו גמרא, המורה ללשון־קודש, והמורה לרוסית ולחשבון, נוסף לי מעתה ארבע פעמים בשבוע בשעות־הערב מורה חמישי והוא ניקולאי איבנוביץ.
ימים ספורים אחר חג־הפורים, בא אחי שוב והביא לדודה חנה שק תפוחי־אדמה ושק סלק, סל מלא ביצים ותרנגול־הודו גדול ומפוטם לכבוד הפסח.
“כל־כך הרבה דברים?!” קראה הדודה חנה כשהיא נרגשת ומוחה דמעותיה הניגרות. “אינני ראויה לכך, באמת…”
“מה את שחה, הדודה חנה?!” קוראים אחי ואני בהתרגשות. “את ראויה לכהנה וכהנה!”
בני הדוד מקבלים את המתנות בשמחה ובקריאות התפעלות וששון ושמחה.
“בוא, אחי”, לחש אחי על אזני בתוך רעש השמחה.
“לאן?”
“אל עושה־הכובעים”.
“מה פתאום?”
“רציתי לקנות לך כובע יפה”.
“הרי יש לי כובע־חג בבית!”
“כובע ממין אחר”.
“איזה מין?”
“כובע של גימנזיסטים…”
“אבא ירשה?”
“אבא מתחיל כבר ליהנות מהמליצות העבריות הנאות אשר אתה כותב במכתביך הביתה”, אמר וגיחך, “ובעיקר הוא מתפעל מכתב־ידך הרוסי, אשר אתה מסלסל על־גבי המעטפות של המכתבים”.
אחי נהנה ופניו מבהיקים והוא מוליך אותי אל חנותו של עושה־כובעים וקונה לי בכסף מלא כובע של תלמיד־גימנסיה ממש – תכלכל ובעל מצחון־לכּה שחור, מבריק כראי מלוטש ממש…
“תתחדש!” לוחש אחי ומשהה עלי מבט ממושך. “כל בני־גילך שבעיירתנו יקנאו בך ממש…”
“תודה רבה לך, משולם”.
“תבלה… ותחדש…”
לו נסתיימו הלימודים בשיעורי הערב בראשית ניסן, כשם שנסתיימו הלימודים בישיבה, והייתי חוזר הביתה בלי בהלה, הכל היה בא על מקומו בשלום. אך מחמת שהלימודים אצל ניקולאי איבנוביץ נמשכו עד ליל “בדיקת חמץ ממש”, נשארתי בבית הדודה והייתי בכל ההכנות לחג… ולו היה לי שׂכל והייתי אורז את כובעי החדש והמבריק בקופסת־קרטון ונוסע הביתה כשכובעי הישן והפשוט על ראשי – היה הכל מסתיים בכי טוב. אחי היה נהנה ממראה עיניו. אך גרם החטא והקערה נהפכה על פיה (כי אויה לו לאיש עני, שנולד בלי כוכב…).
מכיון שהרכבת החולפת על־פני עירם של דודתי ודודי עוברת גם על־פני עיירתנו, אנו השכמנו קום בערב־הפסח, כדי לרוץ לתחנת־הרכבת הרחוקה. הדוד משה כבר השכים קום לפנַי והלך לבית־הכנסת לתפילת שחרית. כי הן ערב־פסח היום ויש להזדרז כדי לשרוף את החמץ בשעה מוקדמת. אך הדודה חנה עוד היתה שקועה בשינה, כי אמש עבדה עד שעה מאוחרת בסיוד ובצחצוח, בהגעלת כלים ובקילוף סלק לחמיצה, רק הקטנים, אשר בחברתם ישנתי על אִצטבת־עץ אחת, קמו אתי ולא הלכו עם הדוד לבית־הכנסת, כי רצו למדוד שוב ושוב את כובעי החדש והיפה לראשיהם, ולראות את פניהם בראי הגדול הצמוד לקיר – כשהם גימנזיסטים בדמיונם…
“מהרו וסַיימו, כי בגללכם אאחר את הרכבת…” לחשתי להם מדי פעם בחשאי, כדי שלא לעורר את הדודה חנה העייפה ולא להרגיז את בנותיה הבוגרות אשר טרחו אִתה עד שעת־לילה מאוחרת.
מושך אני את הכובע מידיהם בזהירות. “הניחו לי ואלך לתחנת הרכבת”.
“אח”, נאנחו הקטנים והביטו אחרי בעצב, “איזה כובע יפה, לו היו לנו כובעי־גימנסיה כאלה…”
הרכבת חולפת ליד אותה עיר בתשע שעות בבוקר ואילו אני הגעתי אל התחנה בלי נשימה כבר בשבע ושלושים בערך. וכדי שלא להשתעמם ישבתי על ספסל והוצאתי אחד מספרי־הלימוד מתוך חבילתי. מובן מאליו, שהוצאתי את “משלי קרילוב” דווקא, כדי שכל אשר יבואו לתחנת־הרכבת ישמעוני חוזר בקול רם על משלי קרילוב ויחשיבוני ויאמינו, שכובע־הגימנזיסטים שעל ראשי איננו מעשה־רמאות אלא מגיע לי לפי החוק…
ישבתי ושיננתי ופיהקתי, דיקלמתי ופיהקתי שוב. ומחמת שלא עצמתי עין משך הלילה כולו, נשענתי בגבי על הספסל ועיני נעצמו ונרדמתי וקרילוב על שפתי ובידי…
שנתי ערבה לי מאוד כנראה, כי לא שמעתי את הרעש אשר הקימו הנוסעים והעגלונים אשר בתחנה. קפצתי כעקוץ־עקרב ורצתי אל הקופה כשחבילתי בידי האחת. מיהרתי וקניתי כרטיס והתחלתי לרוץ לדלת הפתוחה לעבר המסילה. אך פתע־פתאום – אח, אל־אלוהי אבי! פתאום הרגשתי, שראשי קל עלי משום־מה. החליתי בתחנת־הרכבת חלילה? הריני מרים אגב ריצה את ידי האחת כדי למשש מצחי – ורעם הממני! הכובע איננו על ראשי… כובע־הגימנזיסטים החדש!
התחלתי לצעוק בקול־בוכים כשהנני חוזר אל הספסל ומחפשו עליו, תחתיו ומסביבו. “אנשים טובים, מי ראה את כובעי החדש? הוי הוי, אמא’לה שלי!”
אך הנה נשמעו שלושה צלצולי פעמון והקטר שרק שוב. מה היה עלי לעשות? הלהישאר לליל־הסדר בבית הדודה והדוד?
רצתי החוצה והנני בוכה בדמעות, קפצתי לתוך הקרון עם הנעת האופנים ממש – ונפלתי אין־אונים מיבב ושבור כולי על־גבי הספסל הראשון…
“מה קרה, הנער?” שאלוני גויים ויהודים בהשתתפות בצערי.
“הכובע…” יִללתי ומיאנתי לקבל תנחומים. “כובעי היפה והחדש…”
“הנפל? ואולי נגנב?!”
לו היתה נפתחת פירצה ברצפת הקרון והייתי נופל בעדה על המסילה אשר תחתי – לא הייתי מצטער כלל באותה השעה באמת. האם אפשר להסביר לכם את חרפתי ובשתי?
"אלי שבשמים! איך ארד מהרכבת ואעבור את הרחוב הארוך, המוליך מהתחנה אל בית אבא וראשי מגוּלה?! שהרי בימינו אנו אפשר לעבור ברגל מהאוניברסיטה שבצפון תל־אביב ועד חולון בלי כובע ואיש לא ישים לבו אליך כלל. אך בעיירתנו אשר לפני למעלה משבעים שנה? הרי השמים, אשר היו פרושׂים מעליה – לא ראו מעולם יהודי אשר ראשו מגולה!.. רק הרוקח לבדו היה מהלך בגילוי־ראש בתוך בית־מרקחתו, בתוכו אך לא בחוץ!..והנה שוב שריקת הקטר והרכבת נעצרת. המבקר מכריז בקול רם את שם עיירתנו ומוסיף בלחש: “רק שתי דקות!..”
הנני נוטל בידים רועדות את צרורי הדל, משפיל עיני לארץ ומחביא ראשי בין כתפי, ואט־אט וכנאשם ופושע שנתפס בקלקלתו, הנני יורד ממדרגות הקרון ומציג רגלי על־גבי רחבת הביטון…
ערב־פסח היום והרחבה מלאה וגדושה המון יהודים. חתנים מקושטים, אשר נוסעים ל“סדר” ליל־פסח אל כלותיהם, וכלות ואִתן אחיהן, אשר באו להקביל את פני חתניהן. אורחים יורדים ואשר נוסעים להתארח – עולים. רעש ומהומה, נשיקות־פרידה וצהלת פגישות נרגשות.
“סעו לשלום!”
“ברוכים הבאים!”
“דרשו בשלום!”
“מה שלומכם?!”
ואני חרש־אילם; נזוף וקודר, כולי בושה וכלימה ומכוּוץ, מתחמק מהרחבה ומשתדל להיות רואה ואינו נראה…
“הוי מי זה השייגץ (נער־גויים) הזה?” אני שומע מאחורי קולות נערים וילדים.
“הרי זה לייזר, בנו של אברהם!”
“בלי כובע?”
“טעות ודאי!”
“ואולי זה שייגץ?”
“לא! זהו הוא, הוא!”
“נסע ל’תלמוד־תורה' ללמוד להיות רב; וחזר גוי־נורא ואת כובעו שרף!”
“הוי, לייזר בן אברהם, הבחור החשוב! אביך יכה כרעם על ראשך החשוף!..”
הם שרים ומעפרים בי בעפר ואני רץ אבל וחפוי־ראש וקובר פנַי בקרקע. ומכל צד ועבר מלוות אותי שריקות וקריאות־גנאי.
אך פתאום הנני נופל לתוך זרועותיו של אחי הרחום משולם. יצוא יצא לתומו להקביל פנַי עם בוא הרכבת לעיירתנו – ומצא אותי נרדף ומבויש…
“מה קרה?” שאל והוא מחבקני ומסתיר פנַי בין כתפיו. “מה היה לך?!”
“פרעו בי”, אמרתי ויִבבתי חרש…
“מי?”
“גוי שיכור אחד…”
“וגזל ממך את כובע־הגימנזיסטים אשר קניתי לך?!”
“כן”, עניתי והנני ממרר בדמעות.
“וַי־וַי־וַי! חבל על הכובע היפה והחדש”, אמר אחי ומחה דמעותי. “אך בוא מיד ונלך ישר אל הכובען – ונקנה לך כובע חדש לחג, כובע יהודי…”
אחי ואני חשבנו לתוּמנו, שאבא לא ידע ולא כלום מכל אשר קרה לי. אך הנערים המלווים הקדימוני וסיפרו לו הכל.
ראשי היה כבר חבוש כובע חדש וכשר שעה שהתקרבנו אל ביתנו. אך אבא, שעמד בחוץ ועסק בשריפת החמץ על־גבי מדורה קטנה, לא הסב פניו אלי ולא החזיר לי שלום. רק אמי רצה לקראתי וחיבקה אותי, העתירה עלי נשיקות וקראה מול אבא בתוכחה גלויה: “וכי מה הילד אשם? נודה לאלוהים, שיצא בשלום מידי השיכורים ובא הביתה והוא חי ובריא…”
אבא לא יכול לשאת את חרפתו ולא שיתף אותי בעריכת ה“סדר”. לא נתן לי לפתוח פי ולשאול את “ארבע הקושיות”, אלא מיד אחר “הא לחמא עניה” עבר ל“עבדים היינו לפרעה במצרים”.
וכאן התעוררה סערה ליד שולחן ה“סדר”. אמי הטובה שאלה: “וארבע הקושיות היכן הן? מדוע אינך נותן לילד לשאול את ‘ארבע הקושיות’?!”
סגר אחי משולם את ה“הגדה” וקרא: "אם לא תתן לו לשאול את ‘ארבע הקושיות’, לא אומַר את ה’הגדה' ולא אשתתף ב’סדר' ".
אבא נשא עיניו מולי ונתן בי מבט חד שדקר אותי כמַדקרת־חרב, נכנע ואמר: “תאמר ‘מה נשתנה’ אך בגוף ראשון ‘מה נשתניתי?’…”
אחר ה“סדר” שמעתי את אבי מדבר בתוכחה אל אמי: “עתה נוכחת כבר סוף־סוף, לאן בנך הציוני מוליך את בן־הזקונים שלך?! לכפירה ולשמד רחמנא לצלן… ומעתה, אל תתערבו, את ובנך, בחינוכו של הנער. אני אלמד אותו דרך־ארץ… אינני יכול להפקירו יותר. כי מי יודע לאן יביאו אותו, חלילה, אותם ‘שיעורי־הערב’ הרוסיים…”
כן, כן, אחר הפסח נשארתי שוב בבית וחזרתי אל מלמדי הקפדן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.