רקע
אליעזר שמאלי
הרגע המאושר בחיי

מצבם הכלכלי של תלמידי הישיבה בעיר אודיסה היה קשה מאוד ורעבנו ממש ללחם. ולא רק לשלם בעד נסיעה בחשמלית לא השיגה ידנו, אלא אפילו את לבנינו הדלים והישנים היינו מכבסים בידנו בים השחור…

בשעות אחר־הצהרים של יום־קיץ ארוך אחד ירדתי לחוף הים השחור וחבילתי בידי, כשהיא עטופה בעתון ישן. הים היה שקט וחלק. על הסלעים המכוסים אצות ירוקות שבתוך המים ישבו דייגים והשליכו חכות בים, ומאחורי צוק גבוה וקודר ישבו נַוָדים אחדים ובישלו את ארוחתם הדלה בסיר־חרס מפוּיח. בים שטו סירות־מפרשׂים אחדות ונראו כעופות מים גדולים בעלי כנפים לבנות ובאופק הפליגה אניה והשאירה אחריה פס עשן וקול תרועה עמום ועצוב.

במדרון ההר הסמוך לים רעה רועה עדר־כבשׂים וחילל בחליל. הנַוָדים לבושי הסמרטוטים שליד המדורה אשר לרגלי הצוק, מחאו כף לקצב החליל וענו לו בשירה. הרטבתי את לבנַי במים המלוחים וכיבסתי אותם על סלע חלקלק שבים. המוני חלזונות זחלו סביבי וסרטנים התרוצצו בין האצות הריריות. טבלתי את הלבנים במים המלוחים, שיפשפתי אותם וסחטתים ושוב טבלתים ושיפשפתים וחוזר חלילה. ומדי פעם בפעם קמתי ופרשׂתי כותונת או מגבת על־גבי בליטה של סלע הפונה לשמש, כדי שיתיבשו עד השקיעה… כשרעבתי, הוצאתי מכיס־מכנסַי דבלים אחדות שקניתי מרוכל, בדרכי לים, בפרוטות ולעסתי אותן בתיאבון. מדי פעם בפעם טבלתי במים, התפלשתי והתגלגלתי בחול, רצתי והשתובבתי… וכשעייפתי הוצאתי מהכיס השני שבמכנסַי מחברת ועיפרון וכתבתי חיבור בשביל מורי הטוב יום־טוב הלמן, איך אני חי באודיסה…

“מי אתה?” שואל אותי דייג זקן אחד למראה התנהגותי.

“תלמיד” עניתי בגאוה.

“והוריך היכן הם?”

“רחוקים רחוקים, סבא טוב”.

“וכסף הם שולחים לך?”

“לא!”

“מדוע?” שאל והזעיף את פניו אשר טבלו בסבך שערות אפורות.

“כי אין להם…”

“עניים, זאת אומרת?”

“פליטים, דודי”.

“ואיך אתה לומד?”

“ככה…”

“מכבס בעצמך ומבשל לעצמך?”

“לוַאי והיה לי רק מה לבשל…”

“חי על לחם ואבטיח, מסכני?”

“כן דודי”.

“נו, לאדנוֹ (טוב), נערי”, אמר הדייג בקול רך וליטף אותי בידו השזופה והמחוספסת, “רצוי אתה לאלוהים, בני, והוא יעזור לך. ובמשך השנים תהיה כמו לוֹמוֹנוֹסוֹב שלנו, שהיה בן־עניים, רעֵב ולמד בכוחות עצמו, ואחר־כך היה למאוֹרה של כל רוסיה. ובכן, ווֹט (הנה), הריני נותן לך דגים אחדים במתנה…” ובדברו – רכן הזקן אל מעֵבר לסלע שבים, הוציא קנקן־פח מוחלד והשקיע את ידיו לתוך המים שבתוכו. ואחר בחישה ממושכת הוציא דגים מבהיקים אחדים וּנתנם לי במתנה…

“תודה רבה, סבא”.

“אף אני איש דל הנני ומבין את מצבך”.

“ומה אעשה בדגים?”

“תבשל אותם בבית”.

“אך אין לי מי שיבשלם בשבילי”.

“כך, תמהוני שכמותך?” שאל וצחק.

“אני בודד, לבדי…”

“כך? לאדנו (טוב). לא לדאוג, נערי. לך ולקט קצת זרדים וענפים יבשים לרגלי ההר הסמוך והביאם אלי, ואז נערוך מדורה ונצלה את הדגים וניהנה שנינו. רוץ!”

הלכתי וליקטתי ענפים יבשים והבאתים לדייג הזקן. הלז הניח את חַכּתוֹ, נטל את הדגים ושׂמם על הענפים שערך. אחר הוציא שבר צוֹר, מטיל־פלדה קטן ופתילה צהבהבה וקרץ עין מולי. הכה את הצוֹר בפלדה, תפס ניצוץ בפתילה והלהיב אותה בתנופת יד. הצית פיסת־נייר ושׂם אותה מתחת לענפים היבשים והם התלקחו. ולא עברה אלא כמחצית השעה – וריח דגים צלויים התפשט באויר. הזקן חתה בידיו הנוקשות ברמץ והציא בקיסמי עץ את הדגים השחומים והריחניים – ושנינו ישבנו והתכבדנו בהם…

בינתיִם התיבשו הלבנים שעל־גבי הבליטות של הסלעים. אספתים וארזתים בעתון הישן וחזרתי לדירתי שבמרתף, נקי ושׂבע ולבוש לבנים מכובסים…

למחרת מסרתי את מחברת־החיבורים למורי לספרות והסחתי דעתי ממנה, אך דווקא חיבור זה שנכתב על שפת הים, כשהמחברת מונחת בקצהו של סלע, הביא לי התרגשות, שמחה ואושר אשר כמוהו לא ידעתי מעולם. כי בוקר אחד, בראשית השיעור לספרות, היסה המורה את התלמידים ואמר: הנני אומר לקרוא באזניכם חיבור מעניין, שנכתב בידי אחד מתלמידינו. הקשיבו־נא בתשומת־לב ללשון, לדרכי ההבעה ולתיאורים…

כולנו השהינו מבטים מלאי־סקרנות וחוסר־סבלנות על מורנו ועל המחברת הפשוטה שבידו וחידדנו את אָזנינו…

מורנו יום־טוב הלמן קרא רק משפטים אחדים מאותו חיבור מסתורי – ולבי התחיל הולם בקרבי כפטיש. החוַרתי והסמקתי חליפות, הרכנתי את ראשי והלטתי פנַי בידי. המורה קורא בהטעמה ובהדגשה כדרכו, ואני מסמיק ומחויר ומרעיד כולי. אט־אט מתחילות עיני חברי לפנות אלי, ולחש־רחש חרישי עובר מפה לפה…

הנני יושב כאל־עקרבים ונדמה לי, שהעינויים לא ייפסקו לעולם. אך הנה גמר המורה לקרוא את חיבורי ובכיתה הושלך הס… קפאתי כולי ולבי עמד מדפוק.

ירד מורנו הדגול מעל הקתדרה, ניגש אלי, החזיר לי את המחברת, הושיט לי ידו הימנית ובירכני על ביכורי – כשהוא מחבקני ואומר בקול חגיגי: “מובטחני, שתלמידנו זה יהיה סופר בישראל…”

אכן, היה זה הרגע המאושר ביותר בחיי.

יום אחד סר חיים נחמן ביאליק לבקר ב“ישיבה” כדי לעודד את המורים לגלות כשרונות ספרותיים צעירים, לשים עיניו עליהם ולהאציל עליהם מרוחו. ובאחד מביקוריו בישיבה אסף יום־טוב הלמן שלושה פרחי־עט שבכיתתנו: יוסף קליינמן, בן־ציון גרוּבּר ואותי והציג אותנו בפני ביאליק והמליץ עלינו כעל “עתידים להיות סופרים בישראל…”

“הראויים הם שאחלל עליהם את השבת?” שאל ביאליק בשפת חז"ל וליבב אותנו בעינים חמות ומלטפות.

“ראויים וראויים”, המליץ הלמן.

“הואילו, איפוא, לסור לביתי בשבת הקרובה ונשתעשע בדברי־שירה”, אמר ביאליק ולחץ את ידינו, “ברוכים הבאים…”

ובמשך תקופה ארוכה היינו באים שלָשתנו מדי שבת בשבתה לביתו של ביאליק ומבלים בחברתו את שעות המנחה. קראנו יחד את שירי רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול ואת האידיליות של שאול טשרניחובסקי. שעות רחמים, התעלוּת והתרוממות־הנפש היו לנו שעות אלו – ולא נשכחן לעולם.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות