רקע
אליעזר שמאלי
עליתי לרגל אל ביאליק

כבר בגיל עשר שנים חשתי בחמשת חושי־הילדות שלי שבביתנו שוררת מתיחות מתמדת ובחללו מרחף ענן נסתר, היורה ברקים ורעמים כלואים.

כידוע לכם, היה אבי אדוק מאוד ואילו אחי המבוגר, משולם, היה בחור מתמשׂכל, שלמד עברית ספרותית, היה חובב־ציון נלהב ואוהב־שירה שרוף…

נתמזל מזלי ונמצאתי בין שני כוחות־משיכה. במשך היום היתה עינו של אבא פקוחה עלי, שאלמד אצל רב, ואתפלל בוקר וערב בבית־הכנסת… ואילו בלילה, לאחר שאבא סיים תלמודו ועלה על משכבו, השתלט אחי הטוב על נשמתי והרעיף לנפשי וללבבי מספרי השירה העברית, ששמר בחדרו מאחורי שבעה מנעולים… הוא היה נועל את דלת חדרנו המשותף במפתח, קורא לי משירי טשרניחובסקי וביאליק ומסבירם לי, ואחר־כך משלשל לידי מטבעות־נחושת אחדות ומצווה עלי: שכב ושנן על־פה… ובטרם תעצום עיניך תחזור לפנַי על שיעורך…

אם גם יאחר יום הגאולה

יצעד שעל שעל –

אל תיוָאש אסיר־תקוה,

עוד שמשנו יעל.


על הירדן ובשרון

שם ערביאים חונים –

לנו זאת הארץ תהיה

ואתה תהיה בבונים…


הספרים עולים באש!

בערבו של יום חמישי היתה אמא מסיקה את התנור ואופה חלות לכבוד שבת… וכשאמא עסוקה היתה באפיה, כל בני־הבית ערים עד שעה מאוחרת בלילה ועוזרים על־ידה… ובעוד האש בתנור דולקת ואמא קולעת את החלות מהבצק שתפח, סר אבא לרגע לחדרנו, ודרך־אגב הציץ בספר שהנני מתנועע עליו ומשנן תכנוֹ בחשק כה רב – שירי טשרניחובסקי.

“מה?!” קרא והחויר. “הגם אותך הוא משקה יין־נסך זה?!”

ובטרם הספיק אחי לקום ולעמוד בדרכו, חטף אבי את הספר מידי, רץ אל התנור המוסק והטילו לתוך הלהבה האוכלת.

אחי זינק, שלח ידו לתוך האש והוציא מתוכה את הספר הבוער, אך כולו היה כבר חרוך ומפויח…

“א־ב־א!!” קרא אחי בכאב ובדמעות כשהוא יוצק מים על הספר הבוער.

“א־ב־א!!”

בלילה ההוא הוצא ספר־השירים של ביאליק ממחבואו – והתחילה פרשת ביאליק בחיי, שנמשכה כשרשרת־אור למעלה מיובל שנים.


נשלחתי לגלות

כדי להצילני מיד אחי, שמשכני מהגמרא והדיחני אל שירי ביאליק, קם אבי וגזלני מחיק המשפחה, נטלני בחוזק רצונו והוליכני אל הישיבה שבעיר־הפלך הסמוכה. שם, אמר בלבו, לא תהיה לאחי הקשיש השפעה עלי, אחדל לשגות בשירי הבל וריק וכל־כולי אתמסר לגמרא… אך מים גנובים ימתקו! בין לוחות־הגמרא הגדולים הנני צורר בחשאי דפי־נייר דקים וחילוניים, המכוסים אותיות־פנינים בכתב־ידו של אחי משולם – שירי ביאליק האסורים. בשעות־הצהרים, שעות שבהן תלמידי־הישיבה מתפזרים על־פני בתי העיר לסעוד סעודת־חסד, הנני מתיחד עם מנעים הזמירות שבאודיסה הרחוקה, משנן בחשאי בית אחר בית ושיר אחר שיר ומסיח לבי מהגעגועים הביתה ומהרעב.

הוי, הוי, אומר רבא, הוי, תנו רבנן!

השחר, הגינה וריח השדה

התעופפו כעוף וימחו כענן,

הארץ ומלואה נשכחה, אבדה…


ומי אתה, שמיר, מי אתה, חלמיש,

לפני נער עברי עוסק בתורה?!

הדפים הריקים, שעליהם העתיק לי אחי את שירי ביאליק, נתגלו על־ידי רבי משה הזקן והקפדן, המשגיח על ישרותם ואדיקותם של בני־הישיבה והודעה דחופה נשלחה אל אבי המאוכזב. וכדי להקדים רפואה למכות – נזדרז אחי הרחום, בא אל הישיבה וגנב אותי מבין כתליה העגומים…


רבינוביץ איננו

“לאודיסה קום וברח, אחי הפעוט, אל הישיבה שבה מלמד המשורר חיים נחמן ביאליק”, דיבר אלי בקול רווּי רחמים ואהבה ומסר לידי צרור קטן ומטבעות־כסף אחדות, “ושם יוטב לך ותלמד תורה אשר בה נפשך חשקה באמת. והעיקר: אל תשכח את מחברת־השירים שלך, זמירי האומלל והקטן, כדי שתגישה לביאליק סמוך לבואך אליו וידע שאתה מושך בשבט־סופרים. כרך גדול היא אודיסה”, הוסיף אחי כשהוא מחבקני ומרעיף עלי עידוד בדרכנו לרכבת הגורלית שתוליכני למרחקים, “אך יהודים הם רחמנים בני רחמנים, תשאל לרחוב בית־החולים, מספר שבעה, אצל רבינוביץ שהוא דודו וקרובו של חברי הטוב ושם תהיה לך אכסניה. ואת ביאליק תמצא בבית־הכנסת ‘יבנה’ בית־תפילתם של ציוני אודיסה, בו הוא מתפלל מדי שבת בשבתה”.

גשם מטפטף על הבתים הגבוהים והקודרים שבאודיסה, ומשני צדי הרחובות קילוחי־מים דלוחים זורמים ואני צועד וצועד, מכוּוץ ורטוב וצרורי הדל והלח בידי המכחילות.

עצוב העולם והשמים בוכים והנני מדשדש בבוץ ומזמר במשאי בקול רווּי־דמעות:

"זריתי לרוח אנחתי,

וירוה החול דמעות עיני,

הרוח, אם תמצא את אחי –

אמור לו: אוד עשן הנני…"

בית מספר שבעה. “הכאן גר רבינוביץ?”

“לא, אין כאן רבינוביץ”.

בית מספר שבעים ושבעה.

“הכאן גר רבינוביץ?”

“היה גר, אך עקר ועבר”.

“לאן דודי?”

“לא השאיר כתובת נערי”, מצטחק השוער, “ברח, לפי זכרוני, כי נשאר חייב שכר־דירה”.


מאין בוּסוּ

יום שישי לפנות־ערב והשבת מתקרבת ובאה. בבית מעלה אמי נרות־שבת לבנים ואבי עומד לבוש בגדי־שבת שחורים ומבהיקים וסידורו העבה בידו… למה בוכה אמא כל־כך מול נרות־השבת הנדלקים? היודעים כבר אבי ואמי שברחתי אל העיר הזרה? אבי מנחם את אמי ומדבר אליה בקול רועד: “שבת, שבת… וביום מנוחה אסור להיעצב…” ואמי מאהילה בכפות־ידיה על פניה, נאנחת ומברכת על נרות השבת…

הנני רץ על־פני רחובות אודיסה הקודרים והרטובים.

החמה מראש האילנות נסתלקה –

בואו ונצא לקראת שבת המלכה,

הנה היא יורדת הקדושה, הברוכה,

ואִתה מלאכים, צבא שלום ומנוחה,

בואי, בואי המלכה,

שלום עליכם, מלאכי השלום!..

בית־הכנסת “יבנה” מואר כולו לכבוד שבת, וראשוני המתפללים מתאספים ליד אולמו הגדול והמלבין.

“היכן מקומו של ביאליק?” הנני שואל בהיסוס…

“הנה שם, בשורה השישית, מצד ימין…”

כאשר התקרבתי אל עמוד־התפילה וראיתי עליו את האותיות הגדולות “ביאליק” כשהן חרותות במפסלת על־פני טבלתו, התחילו ידי ורגלי רועדות ועיני הוזילו דמעות־שמחה…

“ביאליק”, לחשתי בלי להאמין לעיני שלי, “הנה כאן הוא יושב, ליד העמוד הזה…”

ביאליק לא בא באותו ליל־שבת לבית־הכנסת הציוני ואנשי־חסד אספוני לביתם, צירפוני לשולחנם הדל והשכיבוני על ספסל־ברזל ועני (זכרה להם, אלוהי, לטובה…).

כאשר הקיצותי בשבת בבוקר באודיסה, מצאתיה מלבינה משלג, בלילה נתחלף הגשם בכפור, והכל התקשט וייף לכבוד החורף… השארתי את צרורי בבית אנשי־חסדי, ורצתי בלי נשימה אל בית־הכנסת “יבנה”. מעילי הדק לא חימם אותי והייתי כולי קפוא ומכחיל מצינה, אך בלבי שררה חמימות.

“ביאליק!” קראתי נפעם כאשר נכנסתי ל“פלוּש” (פרוזדור) של בית־הכנסת. “זהו ביאליק”, לחשתי לעצמי ולבי פועם בחזקה, “המשורר חיים נחמן ביאליק, נושא חלומי וראש מַאוַיי!.. האיש שכתב את השירים ‘אל הציפור’, ‘המתמיד’, ‘בין נהר פרת ונהר חידקל’, והנה הוא עומד כאן וסביבו בחורים רבים, וכולם משוחחים בקול רם, מתוַכחים ומתנצחים… והריהו חבוש כובע־פרוה חום, לבוש מעיל־פרוה שחור, ומעוטף בטלית…”

“גוספודין (אדון ברוסית) ביאליק!” קרא שמש בית־הכנסת כשהוא תופסני בידי ומביאני אל המעגל שבמרכזו עמד המשורר. “הרי הנער הפרובינציאליסט (בן העיירה הקטנה), שסיפרתי לך כבר עליו אמש, נצמד אל עמוד־התפילה שלך כעולה־רגל ממש”.

כולם נתנו עינם בי ואני נבוכותי והסמקתי. רציתי להסתלק ולברוח, אך ביאליק הושיט יד מולי, בירכני לשלום, ניענע ראשו והשהה עלי מבט חם ומלטף.

“מאַיִן בוּסוּ (באת)?” שאלני כשהוא שׂם את ידו על שכמי.

“מעיירה קטנה”, גמגמתי.

“ולמה בוּסוּ לאודיסה?”

“ללמוד בישיבה שלך ולשמוע תורה מפיך”, לחשתי וקולי נחבא…

“הוא נרגש”, אמרו הבחורים הניצבים מסביב.

“ושירים אתה כותב?” שאל המשורר כשהוא נוטל סנטרי בידו ומושכו כלפי מעלה.

“כותב קצת”, אמרתי (והתלעלעתי), “אך יודע כל שיריך על־פה”.

“כל השירים?!” קרא וקולו חם וצרוד קמעה. “אמור־נא שירי על השלג…”

ליקקתי שפתי והתחלתי לקרוא בקול מתנגן:

"צינת בוקר, צריחת עורב

העירוני ואיקצה"…

“ותחזקנה!” צחק ביאליק.

"תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים

עפרות ארצנו באשר הם שם…"

“בן חַיִל”, אמר ביאליק כשהוא נבוך קמעה ומושך טליתו על כתפיו הרחבות והוא מלטפני בעיניו. “הנה כי כן”, פנה אל הבחורים אשר הקיפוהו ופניהם מביעים הערצה והוקרה, “עוד לא נס ליחה של השפה העברית שלנו. יחידתנו היקרה והמופלאה…”

“היש לך קורת־גג בכרך בבל זה ובמזג־האויר השׂטני, שפקד את אודיסה?” שאל לאחר שהשהה עלי מבט ממושך.

החשיתי ומשכתי כתפי כלפי מעלה…

“ובכן, מחר בבוקר תסור אלי, בחורי, ואתן בידך מכתב־המלצה אל ידידי הרב אוסובצקי (אסף) והוא יקבלך כתלמיד לישיבה וידאג למחסורך”.

המלצות קוראים
תגיות