רקע
יהודה ליב גורדון
גֹּרֶן הָאָטָד
mנחלת הכלל [?]
tשירה

עוֹד בִּימֵי יוֹתָם וַאֲבִימֶלֶךְ

חָפֵץ הָאָטָד לִהְיוֹת בַּיַּעַר מֶלֶךְ,

כִּי חֶמְדַּת הַכָּבוֹד קִרְבּוֹ בָּעָרָה.

״מַדּוּעַ לֹא אֶמְלֹךְ?״ – נַפְשׁוֹ אָמָרָה –

״יַעַן עֵץ יַעַר אָנִי? אִילַן סְרַק?

כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִצְחַק לִי! הֲכִי רַק

עֲצֵי מַאֲכָל לִמְלוּכָה יִצְלָחוּ?

הֵן גַּם הָאֶרֶז עֵץ־פְּרִי אֵינֶנּוּ!

בִּמְקוֹם עָלִים עָלָיו מְחָטִים יִצְמָחוּ,

וּבְכָל זֹאת יִתְנַשֵּׂא זֶה בַּעַל הַמַּחַט

לְרֹאשׁ וּלְקָצִין עַל כָּל הָעֵצִים יַחַד;

וּבַמֶּה נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ?

כִּי אֶמְלֹךְ הֲלֹא אָז לְמַעַל אֶוָּרֵא

בְּשֵׁם ״הָאֶרֶז״ גַּם אֲנִי אֶקָּרֵא

(כִּי ״אֶרֶז״ יִקָּרֵא בַּיַּעַר כָּל מֶלֶךְ

כִּבְמִצְרַיִם פַּרְעֹה וּפְלִשְׁתִּים אֲבִימֶלֶךְ)

וּבְיָדִי אָז יִהְיֶה שַׁרְבִיט הַזָּהָב –

הוּא מַטֵּה־אֱלֹהִים מֵאֵין כָּמֹהוּ!

אֵין יֵשׁ דָּבָר לֹא נוּכַל בּוֹ עֲשֹׂהוּ;

הוּא מֹחֶה כָּל עֲוֹן וָפֶשַׁע כָּעָב,

הוּא יִמְחֶה גַּם פִּשְׁעִי מִלֵּב הָעֵצִים

כִּי אָטָד אֲנִי מִמִּשְׁפַּחַת הַקּוֹצִים,

וּלְנֹגַהּ בְּרַק שַׁרְבִיטִי

יַעֲשׂוּ בְרָכָה אִתִּי

גַּם כָּל עֵץ עֹשֶׂה פֶּרִי!

וְנִגְּשׁוּ וְקָרְבוּ עָדַי

וְנִכְנְעוּ תַּחַת יָדַי

וְלֹא יֵלְכוּ עִמִּי קֶרִי.

אָז אֶהְפֹּךְ חֵךְ אֶחָד אֶל כָּל בַּהֲמוֹת שָׁדַי,

אֶצֹּק עֲלֵיהֶם רוּחִי, טַעֲמִי אָשִׂים בָּמוֹ

עַד גַּם פִּרְיִי, פְּרִי־כַחַשׁ, יִמְתַּק לָמוֹ.

אוֹ כִּי אֶקְרָא לְעֶזְרָתָה

רוּחָא דְזַרְדָּתָא1,

וְהוּא אֶת רוּחוֹ יָעַר

עַל כָּל סִבְכֵי הַיָּעַר;

אָז יַחֵל לִפְרוֹחַ

גַּם קִמּוֹשׁ גַּם חוֹחַ,

שָׁמִיר וָשַׁיִת

יַעֲשׂוּ מַעֲשֵׂה זַיִת,

קוֹצִים וּבַרְקָנִים

יִתְּנוּ יְבוּל הַגְּפָנִים

וּפְרָחִים וּמְגָדִים יִהְיוּ עוֹלִים

בְּכָל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכָל הַנַּהֲלוֹלִים.

אָז יֵדְעוּ כָּל הָעֵצִים בְּנֵי גִילִי

כִּי לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִילִי.

וּבְכֵן – בֹּאוּ, הָעֵצִים, חֲסוּ בְצִלִּי!״


כָּכָה לֹא עֵץ שֶׁמֶן וּכְבוֹד הַלְּבָנוֹן,

לֹא שִׁטָּה וַהֲדָס, תִּדְהָר אוֹ בְּרוֹשׁ,

כִּי עֵץ יָבֵשׁ עֵץ שָׁפֵל קָפַץ בְּרֹאשׁ;

אָטָד נַעֲשָׂה אֶרֶז, עֶבֶד הָיָה מָנוֹן!

וַיֶּאֱסֹף הָאָטָד אֵלָיו מִן הַיַּעַר

כָּל עֵץ בּוֹקֵק, תִּרְזָה אַלּוֹן וָאֹרֶן,

וַיּוֹשִׁיבֵם מִסְּבִיבוֹ כַּחֲצִי גֹרֶן,

כְּשֶׁבֶת הַזְּקֵנִים בַּשַּׁעַר;

וַיִּקְרָא אֶל הָרוּחַ

לָבֹא עֲלֵיהֶם לָנוּחַ.

וְהִנֵּה מַשַּׁק כְּנָפַיִם

כְּכַנְפֵי הַתִּנְשֶׁמֶת

נִשְׁמַע לָאָזְנָיִם,

וְקוֹל כְּאֵשֶׁת מִדְיָנִים

אֶת אִישָׁהּ זֹעֶמֶת.

הַקּוֹל קוֹל זַרְדָּתָא אֶל הָאָטָד דּוֹבֶרֶת:

הוֹי יוֹנֵק אִישׁ שֵׂיבָה, נַעַר בָּא בַּשָּׁנִים,

הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מִתְחָרֶה בָּאֶרֶז?2

(יִסְלַח נָא הַקּוֹרֵא הַיּוֹדֵעַ

עַל כִּי חֲרוּזִי זֶה צוֹלֵעַ;

הֵן פְּנִינִים בַּחֲרוּזִים נֶחְרָזִים

גַּם הַדָּגִים בְּמַחֲרֹזֶת נֶאֱחָזִים,

אַךְ קָשֶׁה לַעֲלוֹת בַּחֲרוּז אֶת הָאֶרֶז

כִּי אֵין מִלָּה אֲשֶׁר בָּהּ יֵחָרֵז)!

הָאֶרֶז לֹא עֵץ פֹּרֶה, סָרִיס אוֹ עָקָר,

וּבְכָל זֹאת עֵץ הָדָר הוּא, עֵץ יָקָר:

רֵיחוֹ נוֹדֵף כַּעֲצֵי בָשָׂם וַאֲהָלוֹת,

גִּזְעוֹ אֵיתָן, יָצוּק וָטוֹב לַבִּנְיָן;

עַל כֵּן יִבְנוּ הַשָּׂרִים מִמֶּנּוּ הֵיכָלוֹת

עַל כֵן יַעֲשׂוּ הַצּוֹרִים בּוֹ מִקְנֶה וְקִנְיָן;

מִגִּזְעוֹ יַעֲשׂוּ תֹּרֶן, וּמִן הַלֶּכֶשׁ

כָּרֵי הַגָּמָל וּמֶרְכָּבִים לָרֶכֶשׁ.

סוֹף דָּבָר, מִן הַשֹּׁרֶשׁ עַד הַצַּמֶּרֶת

כֻּלּוֹ עֵץ חֵפֶץ הוּא, עֵץ רַב תִּפְאֶרֶת;

וְאַתָּה מָה כִּי לְכֹל לְרֹאשׁ הִתְנַשֵּׂאתָ?

אֵיזֶה דָּבָר טוֹב יֵשׁ בָּךְ כִּי תַחְפֹּץ הִשְׂתָּרֵר?

פֶּרְיְךָ אַשְׁכְּלוֹת מְרוֹרוֹת,

גִּזְעֲךָ חֲבִילַת זְמוֹרוֹת,

קוֹצִים וּצְנִינִים מָלֵאתָ

וְלַחוֹסִים בָּךְ חַיֵּיהֶם תְּמָרֵר.

בַּמֶּה אֵפוֹא תִּצְלַח לִמְלוּכָה?

טוֹב אַתָּה רַק כְּחֵדֶק יָשָׁר לִמְסוּכָה

וְכַעֲצֵי יָקוּד לְתַנוּר וְכִירַיִם;

וְגַם שָׁם תִּשְׂרַטְנָה בְּךָ יָדַיִם,

מֵעֲשָׁנְךָ תִּכְהֶינָה הָעֵינַיִם

וּמֵאוֹר אֶשְּׁךָ לֹא תֵאֹרְנָה. –

אַף גַּם זֹאת אֱמָר־נָא:

מִי אֵלֶּה לָךְ אָסַפְתָּ הַגֹּרְנָה?

קוֹצִים כְּסוּחִים כָּמוֹךָ כֻּלָּהַם,

אֵין לֵחַ אֵין רֵיחַ, אֵין לֵב אֵין טָעַם;

הַהֵם יַעַזְרוּךָ

לַעֲשׂוֹת מְלוּכָה?

שִׂים אֵפוֹא, הָאָטָד, לִבְּךָ אֶל דַּרְכֶּךָ: אִם אוֹתְךָ הָעֵצִים לִנְשִׂיאָם נָשָׂאוּ

יַעַן עֲצֵי מַאֲכָל הָרַבָּנוּת יִשְׂנָאוּ,

עָלֶיךָ עִם כָּל זֹאת לָדַעַת עֶרְכֶּךָ –

חִטִּים לֹא תִצְמַחְנָה מִמִּזְרַע קוֹצִים

וְהָאָטָד לֹא יִצְלַח לִמְלֹךְ עַל הָעֵצִים.


ה׳ תמוז, תרמ״ח.



  1. רוחא דזרדותא (פסחים קיא) מן זרד וזרדים, הוא שר הצמחים ועצי היער והם הדרואדען של היונים.  ↩

  2. מִתְחָרֶה בארז – נקוד המלה הזאת משֻנה מנקודה כמקרא (ירמיה כ״ב, טו), לפי שהוראתה משֻנה; ששם לדעתי איננה מענין תתחרה את הסוסים כי אם הפועל מן כפי תחרא (שמות כ״ח, לב), ופרושו שאתה מתחרה ומקיף את עצמך כארז כתחרא, ע״ד כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה׳, יג), כמו שהוא אומר לפני זה ״וספון בארז״, ופה בשירי אני מדבר באטד שאיננו יושב בבית ארזים, כ״א שהוא מתחרה כארז, ע״ד אל תתחר במרעים, כלומר, נוטל לו את השם ארז ומדמה בנפשו שהוא באמת אחד מארזי הלבנון אדירי האומה. ולכונה זאת שניתי את נקוד המלה ממה שהוא במקרא.  ↩

המלצות קוראים
תגיות