רקע
ס. יזהר
נגד יהושע

לרשת אינו לכבוש, ולרשת אינו להרוג, ולהיעשות יורש הוא הליך משפטי שבו צד' א' מוריש כחוק לצד ב', בתנאים מוגדרים, בהסכמה הדדית, בדעה צלולה, מרצון חופשי, ובסמכות הדין, לכאורה.

מהר מתברר כי “ﬠלה רש” או “קום רש” הוא מעשה פטור מן החוק, מן הצדק, מן האנושי. הוא צו מגבוה. כל הלﬠלות, ולקום, ולקחת, ולרשת – אחת היא מה הדין או הצדק, או מהּ קרהּ לאלה שלקחו מהם, ואם קול דמיהם לא צועק גם הפﬠם מן האדמה לשמיים, אלא שהשמיים כעת ציװ להתﬠלם מכל הקולות, ורק לקחת ולרשת בכוח.

האם היתה הארץ הנורשת ההיא ריקה? והרי היו בה תושבּים קודמים ידועים בשמם וביחוסם, כנענים ואמורים וחיװים ואחרים וצריך היה להמיתם כרי לרשת אותם, והרי כל מלחמות יהושע נﬠרכו תמיד רק בתוך ארץ נושבת צפופה, או לא כך היו הדברים, והארץ לא היתה כלל של תושביה היושבים עליה, אלא כמובן של האלוהים, והוא המחליט מי כן יישב עליה ומי לא, והנחלה אינה עוברת מאב לבן, לפי הסדר המקודש, ולא לפי דין הצדק, אלא כאן בעל–הבית הוא הקובﬠ מלמעלה מי כן ומי לא, ושיקוליו ﬠימו. ואם כך, מהו חוק הירושה? חוק או טבח? “הכינו לבּניו מטבח בעוון אבותם בּל יקומו ויירשו ארץ” מתאר ישﬠיהו י“ד כ”א.

באופן שהאלוהים מתואר כאן כמין איכר עליון בעל כל הנחלות, והוא המﬠלה ﬠדרים ﬠל השדות שלו, מסלק את אלה ומעלה את אלה, לפי שיקוליו, השדות שלו הם, הﬠדרים שלו הם, והשיּקולים שלו הם. והﬠדרים? אבל מי שואל פי ﬠדרים. קום רש, עלה רש, השמר וקח לך כמצוות בעל הבית, השמר וקח לך כל מה שהיה שלהם: ללקיחת שוד כזו קוראים כאן ירושה.

 *  *  *

יהושע הוא כידוע עבד משה ויורש מנהיגותו. וכדי לאשר את סמכותו, מופיע לפניו מלאך אלוהים, בדמות איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו, ולא סנה בוער באש ואינו אוּכּל, לא לוחות הברית ולא עשרת הדברים, אלא איש וחרב שלופה בידו, ולא עוד אלא שנושא החרב השלופה גם מכריז כי המקום הזה קודש הוא, ושמעתה קדושה היא גם החרב, ולהכות לפי חרב הוא מעשה קודש.

איש נושא חרב שלופה בידו אינו דמות בלתי–מוּכּרת באזור זה של העולם. מאז ועד היום ההיסטוריה מלאה ממנו, ואפשר אפילו לומר עליו כי הוא גיבור כל הדורות. וכן גם הכרזתו של גיבור החרב, כי המקום הוא אדמת קודש המצדיקה מלחמת קודש, אינה הכרזה בלתי מוכּרת במחוזותינו, ועוד לא פסה מאזורנו, בשינוי שמות ובשפות שונות, כל מיני ג’יהאד, מסﬠי צלב, וכל מיני בדם ואש, עם כל מיני “רק כך”.

מה זה בדיוק “לפי חרב”, ומה זה בדיוק “להחרים את כל אשר בעיר”? זה נוסח הפקודה. החל מפרק ו' ביהושע, ושוב ושוב תשמעו את לפי חרב ואת החרם תחרים, ובמתכונת אחת: הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה וגם את בהמתה לפי חרב. פי חרב הוא חודה, או צלע אורכה המושחז, אם איננה חרב פיפיות, ולהרוג לפי חרב זה לדקור אדם עד מותו, או פשום לשחוט אדם. וכשהוא אומר בכיבוש יריחו: מאיש ועד אשה, מנער ועד זקן, ועד שור ושה וחמור, כולם לפי חרב, הוא אומר להרוג בדקירות ובעריפה ובשחיטה, ולא רק את הלוחמים, אלא גם זקנים ונשים ונערים, אחד אחד, ולא בירייה מרחוק אלא צװאר אחרי צוואר, וגם את השור והחמור והשה, שלא יישאר חי אחד מכל בעלי חזקת היורשים ולא סימן לקיומם. ותישאר כאן אדמה נקייה, ויהיה הטיהור שלם.

לפּי חרב היא שיטת השמדה אחת. שיטה אחרת היא הסקילה. ובפרשת עכן מתואר איך לאחר שלקחו והחזירו את השלל שבזזו עכן ובניו, נאספּו לסקול גם את בניו ואת בנותיו, גם את שוֹרו ואת חמורו, וגם את צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו – רגמו באבנים. לא רק את ראשי המשפחה, האחראים למעשה הרע, אלא גם את הבנים והבנות, באבנים ואחד אחד עד שימותו, ואם היו תינוקות גם אותם, ובאבן. הנה היא כל עדת בני ישראל, בפתח הארץ היעודה, עומדת ורוגמת, אחד אחד, את כל בני המשפחה החוטאת, במטר אבנים, עד האחרון, ולבסוף גם שורפים את הגוויות באש. וזה פירוש להחרים – להחרים, כלומר להמית, להביא חורבן גמור, והחרם תחרים הוא לשון שגורה ביהושע, להשמיד עד תום, להכחיד עד אין סימן, לכלות ולמחוק כל עדות וכל שײכות שתוכל להזכיר מה קרה כאן ולהביא לחידוש התביעה, ושקול דמי המוֹמתים לא יצעק פתאום מן האדמה. בעצם, אל מי?

קרוב לוודאי שהדברים המסופרים בספר יהושע נכונים היסטורית. ואם ספר זה בא להעיד איך כובשים ארץ, ואיך תופסים את הארץ המובטחת, ולהציג מופת לדורות מה מותר לעשות לשם הכיבוש, ואיך כל ה“חזק ואמץ” וכל ה“אל תיחת” הם עידודו של האל והמרצתו להתנחל רק כך: מחה את היושבים הקודמים, מחק עד היסוד, עד אין שריד, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל שהערימו ונענשו להיות שואבי מים וחוטבי עצים, עד היום. השמד גם את נפש האדם נוסף על השמדת גופו. וגם את הפרה השמד, ואת השה ואת העשב, ואל תשאיר שם אלא אדמה חרוכה, כדי שתהיה לך ירושה נקייה ללא עוררים.

“ויכו את כל הנפש בה החרם לא נותר כל נשמה”, הנה מופת ליהודים. “ויכם לפי חרב החרם אותם”, הנה מילוי מצוות משה. “ואת כל האדם הכו לפי חרב עד השמידם אותם ולא השאירו כל נשמה”, הנה לפניכם היהודי איש המלחמה הגיבור, אוחז תינוק ומשסף אותו לפי חרב. כאשר ציווה אדוני את משה עבדו כן ציװה משה את יהושע, לא הסיר דבר מכל אשר צוה אדוני את משה, ולא היתה כאן טעות בהבנה, או פזיזות בעשייה, אלא הכל בדיוק כדברי אדוני (פרק י"א). והנה לפניכם יהושע הנלחם במצווה בכל כוחו עד החרימם, עד לבלתי היות להם תחינה, עד הישמדם מעל האדמה ומתחת השמיים – בהשמדת עם סופית וגמורה, ועד שלבסוף היתה “הארץ שקטה ממלחמה”.

אבל, לא לפני שנראה את פרטי סיפור חמשת המלכים במקרה (פרק י'), ואיך לאחר שנוצחו המלכים ונמלטו ונחבאו במערה אחת, גולל יהושע הממהר אבנים גדולות על פתח המערה, עד שיכלה להכות את אויביו, ואז הוא חוזר אל כלואי המערה, מוציא את החמישה מן המערה, את מלך חברון, את מלך ירושלים, את מלך ירמות, את מלך לכיש ואת מלך עגלון, ומצװה על קציניו אנשי המלחמה לקרוב, ולשים רגליהם על צווארי המלכים, והם כדבריו שמו רגליהם על צוואריהם, ויהושﬠ נואם אז לפניהם: ככה יﬠשה אדוני לכל אויביכם. ואז: ויכם יהושﬠ אחרי כן. ואחרי כן ויּמיּתם. ואחרי–כן ויתלם על חמישה עציּם. ואחרי כן ויהי ותלוײם על הﬠצים עד הערב ואחרי כן ויהי לעת בוא השמש ציּווה יהושע ויורידום מﬠל העצים. ואחרי כן וישליכם אל המﬠרה אשר נחבאו שם. ואחרי כן וישימו אבנים גדולות על פי המערה. עד ﬠצם היום. אכן, עד עצם היום הזה. תקוﬠ לנו כﬠצם בגרון.

ואחרי כן הם הולכים ולוכדיּם את מקרהּ, וגם אותה מחסלים לפי חרב והחרם תחרים, ואת כל הנפש, בלי להשאיר שריד, ואחר כך בליבנה לפי חרב ואת כל הנפש ולא להשאיר שריד – ואחר כך בלכיש ואחר כך בגזר ואחר כך בﬠגלון, כולם לפי חרב וכל הנפש, וכן הלאה וכן הלאה, ויכה יהושע את כל הארץ… לא השאיר שריד. את כל הנשמה החרים. כאשר ציווה אדוני אלהי ישראל. הללויה. הגוף והנשמה והנפש והחיים בהשמדה סופית.

 *  *  *

זו תורת הכיבוש. זו דרך ההתנחלות, כוח כוח ועוד כוח, חרב ואש ודם וכלײה סופית. כיבוש בלי חזק ואמץ; וחזק ואמץ כדי שלא יתפּלץ ליבך האנושי ממה שהאל מצווה אותך לעשות, ותובע ממך לסתום את ליבך האנושי במצוות האלוהים. והאנשים אומנם סוגרים אז את ברזי ליבם האנושי, אנחנו יודﬠים, את ברז הרחמים ואת ברז ההתחשבות ואת ברז החנינה. הוא נותן לך ארץ טובה ואתה רק סגור את ברזי ליבך האנושײם, הקשה את ליבך הרך, ואם ליבו האנושי הרך של האדם אינו מﬠז לבצﬠ למﬠשה, וחזק ואמץ כדי שלא יתפלץ ליבך האנושי ממה שהאל מצווה אותך לעשות, ותובע ממך לסתום את ליבך האנושי במצוות האלוהים. והאנשים אומנם סוגרים אז את ברז ליבם האנושי, אנחנו יודעים, את ברז הרחמים ואת ברז ההתחשׁבות ואת ברז הּחנינה. הוא נותן לך ארץ טובה ואתה רק סגור את ברזי ליבך האנושײם, הקשה את ליבך הרך.

ואם ליבּו האנושׁי הרך של האדם אינו מﬠז לבצע למעשה, בא אז האלוהים ומקשיח לו את ליבו. וההיסטוריה כולה יודﬠת לספר איך היקשו אנשים ליבם במצוות האל, כל מקום והאל שלו, ואיזה מעשׁים לא אנושײם עשו בני אדם במצװת האַלים לאורך כל ההיסטוריה ולרוחבה, בכל מקום ובכל זמן. ועד לאיזה מקומות בלתי נסבלים מצד לב האדם שלח אותם האלוהים בנוקשׁות, בכל מיני החזק ואמץ שלו ובכל מיני האל תערוץ ואל תחת שלו, שאומר מותר לכם, הרשות בידכם, ואדרבא, זו המצווה להקשות לב ולהחרים לפי חרב, וכמי שאומר להם, רציתם ארץ – יפה, בך ולא אחרת נוחלים ארץ ורק כך הארץ נקנית.

כי לא לארץ ריקה הביא אותך האלוהים, ולא ארץ ריקה הוא נותן לך. לא ארץ המייחלת לאורחים נוספים, ולא טריטוריה עם שותפים, אלא ארץ שחובה להכחיד את יושביה הקודמים. שרק ניגוב מוחלט של הטריטוריה מיושביה הוא תנאי לנתינתה ריקה לחדשים הבאים, כי אם לא תמחק עד הסוף, הם יחזרו מן השורשים המקרײם שתשאיר, כמו היבלית. ובמה חטאו הקודמים, ולמה הותר דמם ולמה אינם זכאים לשמור את נחלת אבותיהם, ולמה הם לא ואתה כן? ומהו הבסיס העקרוני למתן היתר מחיקה כזה? בוודאי, רצון האל. ומי יאמר לו מה תעשה. האם בצדק? בדין? במותר? והאם שופט כל הארץ לא יעשה משפט – נדהם עוד המאמין הראשון, אברהם. אין תשובה. כך עלה מלפניו. בכוח, בשליפת חרב, לפי חרב, בהחרם תחרים, בלא תחייה כל נפש וכל נשמה, לרבות ילדים, לרבות תינוקות, לרבות בעלי חיים, בשחיטה וברגימת אבן, לרבות קודם להכות, אחר כך להמית, אחד כך לתלות, אחר כך להשליך, ואז לנאום. זו תורת ההתנחלות: לפי חרב. ובסכין הגדולה.

כמובן, זה היה מנהג כל הזמנים ההם, כך ﬠשו כל הﬠמים בכל מקום בכל הזמנים. וככל מקום בעולם זה היה סדר המלחמה: השמד ככל שתמצא חרבך. ואחרים עוד התעיבו עשות. עמים, ודתות, ואידיאות, תמיד אחזו בחרב בלתי נרתעת כשכל אחד שואג בשפתו אללה הוא אכּבר, אבל האם גם אלה שנלחמו במצוות האל של הר סיני ובשליחות משה עבד אדוני? לאחר לוחות הברית, ולאחר עשרת הדברים, ולאחר צדק צדק, ולא תרצח, וכל השאר, האם גם הם ככל הכובשים אשר מעולם?

יושב לו ﬠם ﬠל אדמתו, ועם אחר מקבל פתאום רשות וגם צו לקחת ולזרוק אותו, לקחת ולהשמידו גוף ונפש. ומי שלח את הנביא אליהו לגעור במלך החוטף, הרצחת וגם ירשת? האם אלוהי אליהו לא היה אלוהי יהושﬠ?

מצד אחד, מה בﬠצם היה חטאם של הכנﬠנים או האמורים, שנדונו להשמדה, אם לא רק שלא רצו לוותר על חלקתם, על ארץ אבותיהם, אשר הנחילם אלוהיהם שלהם בימי קדם? ומצד שני, ממש באותה תקופה שחדרו שבטי ישראל ממזרח, מן המדבר, חדרו הפלשתים ממערב, מן הים, ואלוהיהם שלהם ציווה עליהם לצאת מכפתור היא כרתים ולהפליג ולנחות על שפלת החוף, ולהשמיד שם לפי חרב ולהחרים את כל התושבים הקודמים שחיו לפניהם, בכל שחיזק אותם וציווה עליהם אלוהי הדגן, הוא דגון אלהיהם. במה היו שונים השבטים של יהושﬠ בפקודת אלוהי משה ומלאכו ﬠם החרב השלופה, מן הפלשתים שאלהיהם צווה עליהם ממש כך?

שאלה אחרת היא איך יכּול היּה האלוהים לסבול מין השמדה סופנית כזו? ממה עשוי ליבו של אלוהים? פשוט לוקחים ﬠם, כלומר הרבה אנשים, וזורקים אותם מעל אדמת אבותיהם, לא זורקים אלא מוחקים אותם, לא מוחקים אלא שוחטים בסכין הגדולה, טובחים אחד אחד, זקן ונער ואיש ואשה ותינוק ויונק, עד האחרון, כדי שתישאר חלקת אדמה נקייה, האם אדמה זו תהיה עוד נקייה? האם זה משמﬠ הסיפור התנ"כי, וזה סיפור הסדר האלוהי, שלקח והוציא ﬠם מבית הﬠבדים והוליכו במדבר, וכעת הוא תובﬠ ממנו לגײס את כל האכזריות האנושית, חזק ואמץ ואל תערוץ ואל תיחת, ושחט, ותלה, ורגום, וסקול, ודרוך על צװאר, ואל תחײה נשמה, וגם את נפש השהּ, ושרוף הכּל ﬠד היסוד – לא ײאמן – ורק כך תנחל את נחלתך, ורק כך נוחלים ארץ, ואין דרך אחרת, רק כך?

כשהגיע בוּבר בקריאתו בספר שמואל עד סיפור שאול ושמואל ואגג מלך עמלק (שמואל א', פרק ט"ו), נעצר. לא רק כהומאניסט, לא רק כאוטופיסט, אלא כאדם, יהודי. לא ייתכן ששמואל נביא אלוהים ישסף בחרבו בשם אלוהים את אגג הכורע נכנע על ברכיו. וכנראה שמי שרשם בספר את המאורע לא הבין מה נמסר לו לרשום, וסיפר דברים שלא כהוויתם, מפני שאם לא כן, מה צריך להבין, כשקוראים את הכתוב “וישסף שמואל את אגג לפני אדוני בגלגל”, האומנם אדוני היה שם? היה ושתק?

וכך, כשׂקוראים את מחציתו הראשונה של ספר יהושע המתארת את עלילות כיבוש הארץ והתנחלותה (מחציתו השנייה בעיקרה רשימות גיאוגרפיות) מתברר כי אחת משתיים – או שמחבר סיפורי יהושע בדה דברים מליבו כדי להיות חביב על מיני קנאים חמומי מוח שיש תמיד בין כובשים ומתנחלים, או, שאם אומנם כך היו הדברים, ואם כאלה בדיוק גם היו מעשי ההתנחלות, ולא עוד אלא שהכל נעשה בדיוק לפי דבר האלוהים ובמצוות יהושע שלא סר מדברי שולחו – הרי שאנו במקום קשה, במקום קשה מאוד, שקשה להצדיק. ושאם כך, הרי גם אנחנו איננו אלא רק עוד כובשים בין שאר אין–ספור הכובשים שהיו כאן מעולם, וכמובן שגם אצלנו אין כיבוש נחמד ואין התנחלות צדיקה. אומנם, לנו יש תירוצים מעולים למה לנו היה מותר לכבוש ולהשמיד ולהכחיד ולא לחיות נשמה, אלא שתירוצים אינם עושים את המותר הוה לנסבל, ולא מצליחים להפוך את הלא–מותר למותר. אלא אם כן נסכים שהכוח הוא הצדק, ושהאלוהים הוא צדק הכוח.

ספּר יהושע, על כן, יכול להיחשב כספר עדות ﬠל מה שהיה כפי שהיה; והוא יכול להיחשב כספר מופת על איך כובשים ארץ ואיך נוחלים ארץ מידי יושביה הקודמים, גם כשהכל נעשה תחת מטריית הקודש של מצוות אלוהים, אלוהים חומד נחלות, אלוהים חסר צדק וחסר לב.

את יהושע הזה קשה לקבל, וחובת אדם לאנושיותו לצאת ולדבר נגדו. אלא אם כן אין ספר זה אלא ספר האזהרה, לאמור: ראו הוזהרתם מה קורה כשעם הולך לכבוש ארצו של עם, ולוּ גם מן הנימוקים הטובים ביותר. די לקרוא ביהושע ולהיבהל. נכון, לא כולם נבהלים, כידוע, אבל, מכל מקום, אולי קצת היהודים האלה שיושבים כאן, הם נגד יהושע.


יזהר סמילנסקי

דברים בכנס התנוﬠה ליהדות הומניסטית בירושלים, 17.10.92

ידיעות אחרונות (ט כסלו תשנ"ג 4.12.1992):24–25

המלצות קוראים
תגיות