עד אתמול עוד היינו עומדים, פנינו אל העתיד ונשבעים להפריח את השממה. היום אנחנו עומדים ופנינו אל ההווה ומפצירים לחדול ולהשאיר את השממה. עוד תנופה אחת או שתיים ולא תישאר לנו אף שממה אחת, לא להפריח ולא לשמור. הפרדסים של פעם הפכו מזמן לשכונות, הכרמים והבוסתנים הפכו לשיכונים, והשדות, שטחי הבור והטרשים הפכו לערים, עיר נוגעת בעיר ברצף בנוי אחד מלוא אורך הארץ הצרה הזו – ואדם שירצה פעם לנשום נשימה עמוקה יהיה צריך לקום ולברוח הרחק, לטוס הרחק, להפליג אל לב הים.
התברר גם כי שממה איננה שם גנאי שמעורר מיד פעלתנות חלוצית לקחת ולהפריחה בו במקום ובכל עוז. שממה היא, למשל, הדיונה האחרונה שעוד נותרה לפליטה, גע בה ואיננה. שממה היא גם מדרונות ההר האחרונים רגע לפני שיכוסו בקוביות הלבנות עם הגגות האדומים. שממה היא המקום הגדול שנותר עדיין כמקום אחד שלם וגדול יותר מגן העיר, ואינו מצמיח אלא רק מה שצמח עליו אלפי שנים, או מכוסה עדיין כפי שהיה מעולם, בחמדות אבנים כהות מאופק אל אופק, ושלעומת קריית המבנים הללו שמקימים בריצה בשנה או בשנתיים – השממה מעולם לא נעשתה ואיש לא עשה אותה.
לאט לאט וביותר מלאט לאט, ביותר ממיליון שנה, בידי הכוחות הכי פשוטים, הכי בסיסיים שהיו מעולם, הרוח, השמש, הגשם, הקור והחום, ששום אדם, חכם מתחכם ורב כוח ומפוצץ סלעים ככל שיהיה – לא יודע לעשות כזה, אם לא רק לקלקל.
שממה זו, שהיתה עד אתמול מגונה, צריכה כעת להגנה, פשוט, בלי שממה אין ארץ.
וכשהיא נגמרת ועוד מעט ואיננה – לא תהיה עוד ארץ לאדם, ומה שיישאר במקומה יהיה רק לא־מקום, אותו רצף מרוצף של אתרי דיור נטולי זהות, מראה אחיד פחות או יותר, צפוף, פקוק, מיטגן במיצים הסוציואקונומײם של עצמו, עד שהיושב בו אינו יודע אם הוא גר בעיר א' או ב־ב', אם זה הוא או שכנו, סגור כמו כולם בטווח הדירה ובאופק התריסונים, חי בין נקודת העבודה יומם ובין ריבוע מרקע הטלוויזיה בלילה, מנומנם כמו שאר יגעי החיים, כשהעולם סביבו הולך כל הזמן ורק מתמלא ונדחס בעוד דיורים צפופים שהולבשו אך זה תמול על שארית השממה, עד שכשהם צריכים לפעמים קצת חוץ־פתוח, אין להם אלא רק אותן חורשות נטועות, פארקים מאורגנים ומדשאות ככף־היד, עם או בלי עשן צליית הבשר ההכרחית.
ואילו השממה, איננה הישימון, לא צייה או מדבר תלאובות, ולא ציחחון עקרבי שונא אדם, אלא היא נשימת המרחב השלם הפתוח מאופק עד אופק, הפתוח הלא פגוע, הלא נגוע, הלא מתוקן, הלא משוכלל והלא מוחזק, שהולך לו בקצב עונות השנה האטיות, בלתי ממהר לשום מקום – כי הוא המקום. המקום שהבאים בו מחליפים את הקצב, את דופק הנשימה, את הלחץ להספיק, את הכיוון המייאש להיות מספיקים כל הזמן, הוא המקום שתופשים בו את המהלכים הגדולים של החיים, שכבר השיגו את שלמותם ורק שיניחו להם ולא יפגעו בהם.
בין אם זו שממת מישור חדגוני, או מצוקי גיר חשופים, מלבד זית פה ושם, או תאנה אמיתית אחת שיכולה להיניק בדבשה גדוד יגעים, או סתם שזיף עוקמני, או נטש סירה קוצנית סבוכה, או מישורי חמרה וכורכר, או אותם מדרונות ה"טררה רוססה׳׳, זו האדמה האדומה שממנה נברא האדם והכדים וריח האדמה. את השממה הזאת הולכים לנגוס בה ולכלות, צפוף לנו וצריך לבנות בתים, הארץ קטנה והאוכלוסייה בה גדלה, ובקוצר דעת ובפתרונות חפוזים, שאין חזרה מהם, הולכים לקלקל קלקול שאין חזרה ממנו ולא תיקון, ואילו, דווקא מפני שהארץ קטנה ולא נשארה בה כמעט שממה צריך לראות שאסור עוד לגעת בה.
לא נשארה עוד הרבה שממה. מתכנני האכלוס צריכים להתעלות על עצמם ולמצוא דרכים איך לא לגעת, איך להיות זהירים, איך ללכת סחור סחור, איך להקיף אזורים גדולים ולא לגעת בהם לעולם, לעצור את מרוץ הערים השולחות זו לקראת זו גלי בנייה אדירים שמציפים ועולים זה לקראת זה וכבר קרובים לסגור הכל בציפוי אטום אחד, כולו בטון אספלט ואבן, ולהעמיד עוד אתר אחד חסר זהות וחסר מקומיות – צריך לעצור ולהשאיר שטחים גדולים ונרחבים ככל האפשר בכל אזורי הארץ, ככל שעוד נותרו שטחים שלמים גדולים, ולהניח להם להישאר במלוא עוצמת כוחם, חופשיים, פתוחים, מנושבי רוחות, חשופים לשמש ולגשם, גם מתאר שלם וענוג של עירום גב גבעה, ותוואי היכר נקי של מקומיות…
ושלא יקום אדם בבוקר וישאל – אם הכל רק קוביות, למה דווקא כאן, ולמה דווקא קוביית הדירה הזאת, ולמה דווקא הרחוב חסר הפנים הזה, ולמה בארץ הזאת חסרת התואר – מפני שהאנשים, הולך ונמחק להם פרצופם במשך הזמן, והחיים בצפוף הולכים כל הזמן ועושים דברים באדם, ובילדיו עוד יותר. לא בבת אחת, אלא במחיקה אטית ורציפה של פוריות אנושיותם, ומשהו הולך ונכמש בהם, כמין חוסר תבלין או חוסר ויטמינים, כמין צפדת מחוסר חומרי צמיחה, מאלה שאינם מסופקים אפילו במרכול הגדול, ובאיזה אבדן מתממש יותר ויותר של משהו אנושי חסר הגדרה אבל ממשי, מין חיוורון, מין חוסר בטבעי שבאדם, כמו לגדל את הכל בעציצים ובאדניות ובמטר המרובע של הדשא, דשא המחמד הקטן שלנו עם כלב המחמד הקטן שלנו, כי “אדם הדירות” הזה וכל המוני שכניו מכל העברים, צפויים, שלא באשמתם להצטמצמות מצטברת של שיעור קומתם האנושית ולניוון משהו שהיה להם בטבעם. כי השממה היא קודם כל קנה־המידה לפשוט ולהכרחי, ולשורד למרות הכל, שמיליון שנים עיצבו את חכמת היותו הזאת, שבלעדיה הכל נשאר רק ערב־רב של חלקים ושל מקרים.
כאן זה מרחב בלי גיאומטריה, בלי סימטריה ובלי קווים ישרים. ורק כאן יש פטור מחוקים שעשו אנשים בשביל אנשים, ואין כלום אלא רק חוקי בראשית ראשוניים, כמו הזורם מלמעלה למטה, כמן היפוך הקשוח לפירורים, כמו מצמיחים מה שהצמיחו מעולם ומרחישים יצורי טבע חופשי שאסור להכחיד, ומה שמקפץ שם שיקפץ, ומה ששורד ישרוד, פתוחים למשב הרוח ולאבק הּמתאבק, עם כל אותה שפעת חיים פורייה, גלויה כסמויה, באותה תמימות ובאותה אמיתיות, באותה הוויה שאינה צריכה שום הצטדקות, שיופייה הוא במה שהיא כמו שהיא, ללא תיקון, הגהה, הסבה או שיפור, ובלי שום יוזמות חוץ, ובלי עמודי חשמל או קווי דרכים, ותישאר נא זו שממה שלימה בין השממות האחרונות שעוד נותרו לנו לפליטה, ויישארו כמו שהן בעתיקותן, ובלא־יעיל שבהן, בלא־מעובד, בלא־מנוצל, ושאדם יהיה עוצר על ספן את התכנונים ואת האמצאות ואת הניצולים, ורואה את היפוכו של נוף הדירות הכובש ומכסה את הארץ בתרבות הקוביה, קוביה אצל קוביה על גבי קוביה, וכל גבב הקוביות הללו מוסיף וחוטף לעצמו עוד שדות ועוד מרחבים ריקים בריקוּת היפה שלהם, והולך וכובש את האדמה – שיישאר מקום אחד, שכל בעלי היוזמות והכוחות והמשאבים וההון ותאוות הכיבוש לא יוכלו להיכנס לתוכו, ושיעצרו על סף השממות האחרונות האלה, בארץ הקטנה הזאת שהתמלאה בבהילות, שיישאר לו קצת מקום בארץ, במרחב חופשי גדול, ככל האפשר, עם חוג אופק שלם שעוד נשאר בו מלמעלה למטה, כמן היפוך הקשוח לפירורים, כמו המוביש שהולך אל המוריק, שחוזר אל המוביש וחוזר חלילה, במעגלים דומים ולא חוזרים על עצמם, באותו הסוד הצפון בין המינרלים ובין החיים, בין מלחי אדמה טמירים ובין תסיסת מיצים סמויה, חף מכל תכנון, ואין בו אף טיפשות, ושום תחבולות תככנים ואדם אינו נתבע בבואו לכלום, מלבד שפשוט יהיה.
לא תהיה זו הגזמה כי השממה היא כאוויר לנשימה, שאסור עוד לגעת בה כלום, ושאסור להפריח עוד אף שממה אחת – לא לגעת בה בכלל, ורק להשאיר אותה פה, אחת גדולה וריקה, ואחת גדולה וריקה שם, ושתהיה זו חיה לה באופן שלה ובקצב שלה, בפרא שבה ובחכם שבה, בעצוב שבה ובפשוט הזה ובמופלא הזה, החרישי והנצחי שבה – ושיהיה בה די מרחב לאבקים להתאסף ולרוץ וליפול, ולירבוע לדלג ולדרבן להסתמר, ולצבוע להפחיד, ולחיפושיות לחפשש, ולנמלים לנמלל – ושלא ייכלה העתיק הזה שהגיע עד הנה בחכמת הטבע הסבלני והמקציב חיים לכל ברואיו בשממה היפה הזאת, ואנשים שיבואו לא יצטרכו עוד להספיק, וימצאו שבאמת אין שום חובה להספיק, ושלא יצטרכו אלא פשוט להיות, ורק לנשום איך הכל מתמשך לו, באותו שיווי משקל קדום ורגיש, שבין הישרדות להתכלות, שבאמת לא צריך שם אלא להיות הווה באינסוף ההוויה הפשוטה, ולא להיות מחכה לכלום מעבר לזה שישנו וניתן בשפע הזה המאוזן יפה ובשקט הפורה הזה הפרוש מלא לפניו.
בשם כל היקר הניחו לשממה – השאירו אותה שממה.
יזהר סמילנסקי
ארץ וטבע (ינואר–פברואר 1995): 6–7
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.