רקע
ס. יזהר
לא להפריח את השממה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ארץ וטבע ינואר–פברואר 1995; 1995

עד אתמול עוד היינו עומדים, פנינו אל הﬠתיד ונשבﬠים להפריח את השממה. היום אנחנו ﬠומדים ופנינו אל ההווה ומפצירים לחדול ולהשאיר את השממה. ﬠוד תנופה אחת או שתיים ולא תישאר לנו אף שממה אחת, לא להפריח ולא לשמור. הפרדסים של פﬠם הפכו מזמן לשכונות, הכרמים והבוסתנים הפכו לשיכונים, והשדות, שטחי הבור והטרשים הפכו לﬠרים, עיר נוגﬠת בﬠיר ברצף בנוי אחד מלוא אורך הארץ הצרה הזו – ואדם שירצה פעם לנשום נשימה עמוקה יהיה צריך לקום ולברוח הרחק, לטוס הרחק, להפליג אל לב הים.

התברר גם כי שממה איננה שם גנאי שמﬠורר מיד פﬠלתנות חלוצית לקחת ולהפריחה בו במקום ובכל ﬠוז. שממה היא, למשל, הדיונה האחרונה שﬠוד נותרה לפליטה, גﬠ בה ואיננה. שממה היא גם מדרונות ההר האחרונים רגע לפני שיכוסו בקוביות הלבנות עם הגגות האדומים. שממה היא המקום הגדול שנותר ﬠדיין כמקום אחד שלם וגדול יותר מגן העיר, ואינו מצמיח אלא רק מה שצמח ﬠליו אלפי שנים, או מכוסה ﬠדיין כפי שהיה מﬠולם, בחמדות אבנים כהות מאופק אל אופק, ושלﬠומת קריית המבנים הללו שמקימים בריצה בשנה או בשנתיים – השממה מﬠולם לא נﬠשתה ואיש לא ﬠשה אותה.

לאט לאט וביותר מלאט לאט, ביותר ממיליון שנה, בידי הכוחות הכי פשוטים, הכי בסיסיים שהיו מעולם, הרוח, השמש, הגשם, הקור והחום, ששום אדם, חכם מתחכם ורב כוח ומפוצץ סלﬠים ככל שיהיה – לא יודﬠ לﬠשות כזה, אם לא רק לקלקל.

שממה זו, שהיתה ﬠד אתמול מגונה, צריכה כﬠת להגנה, פשוט, בלי שממה אין ארץ.

וכשהיא נגמרת וﬠוד מﬠט ואיננה – לא תהיה ﬠוד ארץ לאדם, ומה שיישאר במקומה יהיה רק לא־מקום, אותו רצף מרוצף של אתרי דיור נטולי זהות, מראה אחיד פחות או יותר, צפוף, פקוק, מיטגן במיצים הסוציואקונומײם של ﬠצמו, ﬠד שהיושב בו אינו יודע אם הוא גר בעיר א' או ב־ב', אם זה הוא או שכנו, סגור כמו כולם בטווח הדירה ובאופק התריסונים, חי בין נקודת הﬠבודה יומם ובין ריבוﬠ מרקﬠ הטלוויזיה בלילה, מנומנם כמו שאר יגﬠי החיים, כשהﬠולם סביבו הולך כל הזמן ורק מתמלא ונדחס בﬠוד דיורים צפופים שהולבשו אך זה תמול ﬠל שארית השממה, ﬠד שכשהם צריכים לפﬠמים קצת חוץ־פתוח, אין להם אלא רק אותן חורשות נטוﬠות, פארקים מאורגנים ומדשאות ככף־היד, ﬠם או בלי ﬠשן צליית הבשר ההכרחית.

ואילו השממה, איננה הישימון, לא צייה או מדבר תלאובות, ולא ציחחון ﬠקרבי שונא אדם, אלא היא נשימת המרחב השלם הפתוח מאופק ﬠד אופק, הפתוח הלא פגוﬠ, הלא נגוﬠ, הלא מתוקן, הלא משוכלל והלא מוחזק, שהולך לו בקצב ﬠונות השנה האטיות, בלתי ממהר לשום מקום – כי הוא המקום. המקום שהבאים בו מחליפים את הקצב, את דופק הנשימה, את הלחץ להספיק, את הכיוון המייאש להיות מספיקים כל הזמן, הוא המקום שתופשים בו את המהלכים הגדולים של החיים, שכבר השיגו את שלמותם ורק שיניחו להם ולא יפגﬠו בהם.

בין אם זו שממת מישור חדגוני, או מצוקי גיר חשופים, מלבד זית פה ושם, או תאנה אמיתית אחת שיכולה להיניק בדבשה גדוד יגﬠים, או סתם שזיף ﬠוקמני, או נטש סירה קוצנית סבוכה, או מישורי חמרה וכורכר, או אותם מדרונות ה"טררה רוססה׳׳, זו האדמה האדומה שממנה נברא האדם והכדים וריח האדמה. את השממה הזאת הולכים לנגוס בה ולכלות, צפוף לנו וצריך לבנות בתים, הארץ קטנה והאוכלוסייה בה גדלה, ובקוצר דﬠת ובפתרונות חפוזים, שאין חזרה מהם, הולכים לקלקל קלקול שאין חזרה ממנו ולא תיקון, ואילו, דווקא מפני שהארץ קטנה ולא נשארה בה כמﬠט שממה צריך לראות שאסור ﬠוד לגﬠת בה.

לא נשארה ﬠוד הרבה שממה. מתכנני האכלוס צריכים להתﬠלות ﬠל ﬠצמם ולמצוא דרכים איך לא לגﬠת, איך להיות זהירים, איך ללכת סחור סחור, איך להקיף אזורים גדולים ולא לגﬠת בהם לﬠולם, לﬠצור את מרוץ הﬠרים השולחות זו לקראת זו גלי בנייה אדירים שמציפים וﬠולים זה לקראת זה וכבר קרובים לסגור הכל בציפוי אטום אחד, כולו בטון אספלט ואבן, ולהﬠמיד ﬠוד אתר אחד חסר זהות וחסר מקומיות – צריך לﬠצור ולהשאיר שטחים גדולים ונרחבים ככל האפשר בכל אזורי הארץ, ככל שﬠוד נותרו שטחים שלמים גדולים, ולהניח להם להישאר במלוא ﬠוצמת כוחם, חופשיים, פתוחים, מנושבי רוחות, חשופים לשמש ולגשם, גם מתאר שלם וﬠנוג של עירום גב גבﬠה, ותוואי היכר נקי של מקומיות…

ושלא יקום אדם בבוקר וישאל – אם הכל רק קוביות, למה דווקא כאן, ולמה דווקא קוביית הדירה הזאת, ולמה דווקא הרחוב חסר הפנים הזה, ולמה בארץ הזאת חסרת התואר – מפני שהאנשים, הולך ונמחק להם פרצופם במשך הזמן, והחיים בצפוף הולכים כל הזמן וﬠושים דברים באדם, ובילדיו עוד יותר. לא בבת אחת, אלא במחיקה אטית ורציפה של פוריות אנושיותם, ומשהו הולך ונכמש בהם, כמין חוסר תבלין או חוסר ויטמינים, כמין צפדת מחוסר חומרי צמיחה, מאלה שאינם מסופקים אפילו במרכול הגדול, ובאיזה אבדן מתממש יותר ויותר של משהו אנושי חסר הגדרה אבל ממשי, מין חיוורון, מין חוסר בטבﬠי שבאדם, כמו לגדל את הכל בﬠציצים ובאדניות ובמטר המרובﬠ של הדשא, דשא המחמד הקטן שלנו עם כלב המחמד הקטן שלנו, כי “אדם הדירות” הזה וכל המוני שכניו מכל הﬠברים, צפויים, שלא באשמתם להצטמצמות מצטברת של שיﬠור קומתם האנושית ולניוון משהו שהיה להם בטבﬠם. כי השממה היא קודם כל קנה־המידה לפשוט ולהכרחי, ולשורד למרות הכל, שמיליון שנים עיצבו את חכמת היותו הזאת, שבלﬠדיה הכל נשאר רק ערב־רב של חלקים ושל מקרים.

כאן זה מרחב בלי גיאומטריה, בלי סימטריה ובלי קווים ישרים. ורק כאן יש פטור מחוקים שﬠשו אנשים בשביל אנשים, ואין כלום אלא רק חוקי בראשית ראשוניים, כמו הזורם מלמעלה למטה, כמן היפוך הקשוח לפירורים, כמו מצמיחים מה שהצמיחו מﬠולם ומרחישים יצורי טבﬠ חופשי שאסור להכחיד, ומה שמקפץ שם שיקפץ, ומה ששורד ישרוד, פתוחים למשב הרוח ולאבק הּמתאבק, עם כל אותה שפעת חיים פורייה, גלויה כסמויה, באותה תמימות ובאותה אמיתיות, באותה הוויה שאינה צריכה שום הצטדקות, שיופייה הוא במה שהיא כמו שהיא, ללא תיקון, הגהה, הסבה או שיפור, ובלי שום יוזמות חוץ, ובלי ﬠמודי חשמל או קווי דרכים, ותישאר נא זו שממה שלימה בין השממות האחרונות שﬠוד נותרו לנו לפליטה, ויישארו כמו שהן בﬠתיקותן, ובלא־יעיל שבהן, בלא־מﬠובד, בלא־מנוצל, ושאדם יהיה עוצר ﬠל ספן את התכנונים ואת האמצאות ואת הניצולים, ורואה את היפוכו של נוף הדירות הכובש ומכסה את הארץ בתרבות הקוביה, קוביה אצל קוביה על גבי קוביה, וכל גבב הקוביות הללו מוסיף וחוטף לﬠצמו עוד שדות וﬠוד מרחבים ריקים בריקוּת היפה שלהם, והולך וכובש את האדמה – שיישאר מקום אחד, שכל בﬠלי היוזמות והכוחות והמשאבים וההון ותאוות הכיבוש לא יוכלו להיכנס לתוכו, ושיﬠצרו על סף השממות האחרונות האלה, בארץ הקטנה הזאת שהתמלאה בבהילות, שיישאר לו קצת מקום בארץ, במרחב חופשי גדול, ככל האפשר, עם חוג אופק שלם שעוד נשאר בו מלמﬠלה למטה, כמן היפוך הקשוח לפירורים, כמו המוביש שהולך אל המוריק, שחוזר אל המוביש וחוזר חלילה, במﬠגלים דומים ולא חוזרים ﬠל ﬠצמם, באותו הסוד הצפון בין המינרלים ובין החיים, בין מלחי אדמה טמירים ובין תסיסת מיצים סמויה, חף מכל אדמה טמירים ובין תסיסת מיצים סמויה, חף מכל תכנון, ואין בו אף טיפשות, ושום תחבולות תככנים ואדם אינו נתבﬠ בבואו לכלום, מלבד שפשוט יהיה.

לא תהיה זו הגזמה כי השממה היא כאוויר לנשימה, שאסור עוד לגﬠת בה כלום, ושאסור להפריח עוד אף שממה אחת – לא לגעת בה בכלל, ורק להשאיר אותה פה, אחת גדולה וריקה, ואחת גדולה וריקה שם, ושתהיה זו חיה לה באופן שלה ובקצב שלה, בפרא שבה ובחכם שבה, בﬠצוב שבה ובפשוט הזה ובמופלא הזה, החרישי והנצחי שבה – ושיהיה בה די מרחב לאבקים להתאסף ולרוץ וליפול, ולירבוﬠ לדלג ולדרבן להסתמר, ולצבוﬠ להפחיד, ולחיפושיות לחפשש, ולנמלים לנמלל – ושלא ייכלה הﬠתיק הזה שהגיﬠ ﬠד הנה בחכמת הטבﬠ הסבלני והמקציב חיים לכל ברואיו בשממה היפה הזאת, ואנשים שיבואו לא יצטרכו עוד להספיק, וימצאו שבאמת אין שום חובה להספיק, ושלא יצטרכו אלא פשוט להיות, ורק לנשום איך הכל מתמשך לו, באותו שיווי משקל קדום ורגיש, שבין הישרדות להתכלות, שבאמת לא צריך שם אלא להיות הווה באינסוף ההוויה הפשוטה, ולא להיות מחכה לכלום מﬠבר לזה שישנו וניתן בשפﬠ הזה המאוזן יפה ובשקט הפורה הזה הפרוש מלא לפניו.

בשם כל היקר הניחו לשממה – השאירו אותה שממה.


יזהר סמילנסקי

ארץ וטבע (ינואר–פברואר 1995): 6–7

המלצות קוראים
תגיות