לכ' מערכת “מגמות” מוסד סאלד ירושלים

מערכת נכבדה

הרשו נא לי להעיר שתיים־שלוש הערות למקרא דף אחד בחוברת “מגמות” האחרונה (כ"ב/2, פבר. 1976), והוא הדף הממוקם עוד לפני “תוכן הענינים” וכותרתו: “לתשומת־לב המחברים”.

חשבתי, כי אילו נשלחו אליכם היום מאמרים בחתימת־ידם של “מחברים” כבובר, כפיאז’ה, כלוי־שטראוס, כסארטר, כוויטגנשטיין או גם כדיואי או פרויד – ועוד שכמותם ומרוּם ערכם – מן הסתם לא הייתם מפרסמים דבריהם, כי לא היו עומדים במיבחן התביעות שלכם ולא היו עוברים את מחסום ה“סטריוטיפ האקדימי” שהקמתם. לא קשה להסיק מדברי המערכת בדף ההוא, המציע לא רק את מדיניות הפרסומים שלה, אלא, לא פחות, גם את ה“פילוסופיה של המדע” שלה ואת “האופק של התחום” שהיקצתה לעצמה, ומכאן תביעותיה מן המשתתפים לקיום רמה נאותה של מקצועיות וסטנדרטים של כתיבה אקדמית. כתיבתם של המחברים הנזכרים היתה מוערכת, כנראה, כאימפרסיונסטית מדי, ספרותית מדי, אסטתית מדי, ושאר תכונות מגונות למדע, ומכל מקום היו נידחים כחיבורים שאינם מתבססים כל־צרכם על “מתודולוגיה ושיטות מחקר המקובלות במדעי החברה והמעוגנות במסגרות מושגיות תיאורטיות”. ויש מקום לשער כי מאמר שיענה על “הדרישות הפרופסיונליות המקובלות במדעי החברה” היה נשקל אצלכם בהעדפה כנגד מאמר שבסך־הכל הוסיף כלשהי “תרומה סגולית לאוצר המידע” – אלא שניסוחו אינו על טהרת הז’ארגון של “מדעי ההתנהגות” המקובלים כנורמה אצל “הקהילה האקדמית”. וזו ממש היא ההערה השנייה, ברשותכם, על שם־התואר הזה “מדעי ההתנהגות”. ברי לי כי זו הערה אנכרוניסטית, ותיראה כתמימות בעיניכם, אם לא גרוע מזה פשוט כנבערות, לחזור כעת אל השאלה הישנה: מה פתאום “מדעי ההתנהגות”? ומחוץ לתשובה הסרקסטית כי כך השתנה לפני כעשר שנים דגם האופנה המחוקה באמריקה – לחזור ולשאול, ובכובד ראש, על מדעיותם של המדעים האלה, ועל הגיונו של המושג “התנהגות” בהקשרים אלה, ובעיקר על היומרות המשתמעות מן הכינוי המבטיח “מדעי ההתנהגות” ועל מה שיש בו למעשה: אם יכול העיסוק בחקר האדם ובמעשהו להיות – אי־פעם ואי־כך – מדעי כדרך שמדעי הטבע הם מדע? (האם מדעיותם של “מדעי־הרוח” – היא ממש כמדעיותם של “מדעי הטבע” לכל דבר?) והעיסוק בחקר האדם ומעשהו האם, מטבעו, עקרונית, המאמץ הגדול לדבר “מדעית” על האדם (מלבד נמיכות הרוח בפני הדר המדעים המדויקים) ניראה כחסר סיכוי – לטווח רחוק – ולכל היותר, לאחר איסוף מייגע של אין־ספור “מימצאים” – יהיה דומה לבנייה סיזיפית של מצולע בתוך מעגל: לעולם כמעט זהה ולעולם לא זהה.

אנשי “מדעי ההתנהגות” כלום אין הם חשים כי הפיכת חקר האדם ותרבותו ל“מדע מדויק ביותר” (ביהביוריסטי) טומנת בה סכנה מסוימת לשיתוק החקר ולתיעולו בעיקר לענינים שניתנים ל“כימות” ול“מדידה משווה”, עד שרוב ה“פייפרס”, מאלה שהמערכת חפצה ביקרם, יפנו להתעסק במדידות של זוטות בלי להיפנות לשאת מבט (לפחות מעת לעת, לפחות במאמרים אחדים), כדי לראות יער ברוב העצים? שהרי “חקר האדם” מתקשה להיות “מדע מדויק ביותר” לא בגלל נחשלותם הזמנית של כלי המחקר, המעבדות, הסטטיסטיקוות וכו' – אלא עקרונית: האמפירי והתיאוריטי מעורבבים בו לבלי הפרד – לא רק בתחומים פריכים כאתיקה וכאסתיטיקה, אלא בכל מה שהוא אנושי ובכל מה שהוא מעשה אנוש. תמיד יש בהם ספקות, תמיד תגליות, תמיד שיטות מתחרות ותמיד מסקנות שאינו תקפות אלא רק עד גבול מסוים ובלתי־יציב – וכי אסור, על כן לסגור את הדיון ולקצץ במרחב אפשרויות ההבקעה. ואילו הנסיון לאלץ את חקר האדם, התרבות והחברה להידחק לקטגוריות דקדקניות מוכנות מראש, עשוי רק לייבש את המדע ולא להעשירו, לרדדו ולא להעמיקו.

ההתנזרות הנגזרת על כל מה שאיננו בבחינת גליון “דיווח על מימצאי המעבדה” – עלולה להחליף את חקר האדם במין הנדסאות דְחוּקָה של אד־הוק. במקום המדע – שלדברי קרל פופר הוא בבחינת “ההרפתקה הרוחנית הגדולה ביותר שידע האדם מעודו” (“דלות ההיסטוריצזם” עמ 56) – מעודדים מתודולוגיה ופרקטיקה טכנית צחיחה – כשהם חוששים מפני שום הרפתקה ומסתייגים משום רוחניות. או, הצביעו נא על עשרה מאמרים שנתפרסמו בעשר השנים האחרונות ושאתם גאים בהם כעל מיטב התרומה לאוצר הדעת – כיצד הם כתובים ומה בינם ובין התביעה שלכם מן המחברים?

והערה אחרונה. כידוע, לכל תוכן גם סגנון משלו. ובעיית סגנון אחיד ונוקשה ומתכונת אחת קשוחה – מתנקמת בתוכן. היכן בעולם יש סגנון חסר סגנון: ניטרלי, אובייקטיבי, אנונימי, חסר פניות, ובקצרה “אקדימי” למהדרין? כתיבת “פייפר” כתרגיל לימוד היא דבר אחד, וכתיבת חיבור כעימות עם בעיות בעולם היא דבר אחר. ואם לכל תוכן מקורי גם סגנון מקורי (מיבנה, מילון, אירגון, דרכי טיעון וכו'), הרי גם לרבות מיני אכסצנטריות אישיות, שבלעדיהן יישאר הנאמר כחומר משומר בצינצנת עם תווית, ולא כסם חיים. יש איזה שיווי משקל, לא מוגדר כל צרכו, בין תוכן המחקר ובין אופן פנייתו אל הקורא, בין אופן האמירה ובין אישיות האומר, ולחינם לנסות לסרס קשר־שייכות זה בטענת אובייקטיביות. מי שגוזר על אופן האמירה גוזר גם על תוכן האמירה ומהו משיג על ידי גזירה כזו אם לא אותו "נאטורליזם דוגמאטי ומתודולוגי, או ‘מדענית’ " (פופר, כנ"ל)? כל קהילה, לרבות “קהילה מדעית”, נוטה לשמר ולקדש את כתיבת אתמול ולעכב בעד הכתיבה שעניני מחר מחייבים חידושה. וכידוע, האינסטיטוטיזציה של הלשון – יפה לסיכומים ולא לחידושים. והפורמאליזם נכנס במקום שהחיים יצאו. ודווקא על כן אסור לסגור את הסטנדרטים. אסור לשאוף שכל המאמרים יבואו בשורה אחת, במתכונת ניסוח אחת, תמיד, אסור להתנות את ההשתתפות רק בקיום כמה כללי־משחק בלתי נחוצים, ולא עוד אלא שהם משחקים את המשחק ואסור לקדש את הסיכוי המצוי ולהפכו לסימן המיון.

אל נא תראו בדברי התערבות לא קרואה – כל מה שביקשתי כקורא וותיק – הוא לשקול מחדש את פנייתכם אל החברים. כי לנצור כתב־עת ולהעמידו על תביעת מתכונת תקנים אחת ואחידה – זה להבריח מעליו אפשרויות פתוחות – לא יום־יומיות, אולי – החורגות מגדר הבינוניות, זו הבינוניות המרוחה כל־כך על כל סגנון חיינו, עד שאין צורך להוסיף ולהמליץ עליה ולהזמין ממנה עוד.

המודד הוא גם הנימדד ואמצעי המדידה הם גם נושאי המדידה כך שקביעת מקומו של איבר בתוך המערכת משתנה עם כל זיהוי. אמנם יתכן כי ממאה מאמרים תיקניים רק אחד או שניים או רק שניים שלושה יימצאו משכמם ומעלה – כתובים בשאר רוח ופותחים אשנב בכוון חלוצי חדש – האם דווקא אלה יהיו מנודים בעיניכם? שהרי הסייגים שאתם מציבים להגביל אינם רק כדי למנוע כניסת מאמרים שמתחת לסף־הנורמה הרצויה, אלא, כפי שלעיתים קורה, כדי לדחות מאמרים שמעבר לנורמה המקובלת. כל מערכת מאמינה בוודאי כי בבוא היום היא תדע להבחין בחריג המצטיין ותפתח לפניו את המחסום, אבל הנסיון מוכיח, כאמור, כי כל קהילה, לרבות הקהילה המדעית, אינה נעתרת בקלות לחריגים ובעיקר לא לחריג הרפתקני המוכיח אותה עצמה במבחני בדיקה מחדש ובהודאה בצורך ניווט מחדש.

בכבוד ובברכה,

יזהר סמילנסקי, רח' מוסקוביץ 14 רחובות, 27.4.76