לפני אלפי שנים נכתבו בירושלים ‘עיר הצדק קריה נאמנה’ (ישעיה א, כו), שורות שיר נפלאות ב“שירות עולת השבת”¹ שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה, אשר כולן כתבי קודש, שנכתבו ונשמרו בידי חוגים שקראו לעצמם ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, ‘בני צדק’, ‘מטעת צדק’, או ‘זרע אהרון קודש קדשים’, ולמנהיגם קראו ‘מורה צדק’ או ‘כוהן צדק’.²

דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל (שמואל ב כג, א), אשר לו מייחסת המסורת הכוהנית את חיבור ספר תהלים,³ הוא גם המשורר שמיוחסות לו “שירות עולת השבת”. כך כתב המשורר עליו נאמר בסיום ספר שמואל: "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמואל ב כב א) באחת משירות עולת השבת: ‘רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים, צורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים’.⁴

שורות שיר אלה הן חלק ממחזור נצחי של שירי קודש, הקשור בעבודת המקדש ובשמירת מחזורי שירת הקודש שנלוותה לעבודת הקודש ונשמרה בידי מלאכים שנקראו ‘נועדי צדק’, וכוהנים שנקראו ‘בני צדק’, כאמור בשיר החותם את מגילת תהילים מקומראן הנזכר לעיל בהערה 3: “ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש/ וסופר ונבון ותמים בכל דרכיו לפני אל ואנשים/ ויתן לו ה' רוח נבונה ואורה/ ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות/ ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד/ לכול יום ויום לכול ימי השנה/ ארבעה וששים ושלוש מאות; ולקורבן השבתות שנים וחמישים שיר…”. שירות עולת השבת מתארות את ערכי היסוד הנצחיים והאוניברסליים התקפים לגבי כל אדם והנצרכים לכל אדם, ערכים שמקורם באל והאדם למד אותם מהמלאכים מימי חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם (בראשית ה כא–כד), ביניהם, דעת, אמת וצדק, חכמה, תבונה, קריאה וכתיבה, עדות וזיכרון, חישוב, קדושה, ברית ושלום, ביחס למחזור השבתות הנצחי המשווה בין בני האדם, ומבטיח צדק, משפט, חירות ושוויון לשומרי הברית, אלה השומרים על מחזור “אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תשמרו אותם במועדם” (ויקרא כג), המכונה במגילות מחזור ‘מועדי דרור’.

תוכנו של הצדק המופשט, הקשור ב’מקראי קודש' ו’מועדי דרור‘, או במחזור מועדי ה’ המשביתים, המשווים בין בני האדם השובתים במחזוריות שביעונית נצחית, במסגרת חוקים ומשפטים, כמו מהותו של הצדק, אורו, ותחומי חלותו, בדומה לתוכנם, מהותם והגדרתם של הדעת, האמת, המשפט והחוק, החירות, והשוויון, שכולם מושגים מופשטים עתיקים הקשורים ב’מקראי קודש' – עשויים להתעשר ולהתגוון במרוצת העתים, שכן מושגים פורצי־דרך וחוצי־גבולות שמקורם אלוהי ותקפותם נצחית, פתוחים תמיד לפירושים חדשים, להבנה מתחדשת, להרחבה ולתחולה חדשה מעצם מקוריותם, חידושם, נצחיותם, יצירתיותם, קדושתם ואינסופיותם האלוהית. מושגי יסוד אלה באים מלכתחילה להרחיב את גבולו של האדם ולהתוות בפניו את הפער העצום בין הרצוי למצוי, מתוך כוונה להבטיח את הקיום האנושי המבוסס על ערבות הדדית, על אחווה קהילתית, על שפה משותפת, ועל קדושת החיים המושתתת על שבועה וברית, ולהנציח את רציפות החיים המיוסדים על דעת, אמת וצדק, שלום, אחווה וחירות. מושגים אלה הקשורים בחירות ושוויון, בשלום, אחווה ורעות, המתנים את רציפות החיים האנושית ואת כבוד האדם, וקשורים באחריות הדדית הנגזרת מלשון ‘אחר’ ובערבות הדדית הנגזרת מלשון ערבון, הכרחיים לשמירת החיים, להנחלתם מדור לדור, לשגשוגם ובנייתם, לחידושם, לקיומם ולשיפורם לטובת כלל בני האדם, בכוח מושגים המשותפים לבורא ולנבראים, הקשורים בקודש, באור ובחיים, בדעת, אמת, צדק, בברית ובשלום, בחוק ומשפט, בהשכלה ובנאורות, בברכה, בשוויון וחירות.

ואילו היפוכו של הצדק, הלא הוא העוול מעשה ידי אדם, וכל הנגזר ממנו – האפליה והתיוג, השעבוד והעריצות, האכזריות וההתעמרות, המלחמה ושפיכות הדמים, ההרס והחורבן, הזדון והרשע, הכפייה וההריגה, החמס, האפלה, הדומייה וההדרה; והיפוכה של האמת – השקר, המרמה והתעתוע, ההסתה וההכפשה, הבידוד וההשפלה, התיוג המכליל והסטריאוטיפיזציה המבדלת בין בני האדם והופכת את חייהם ל’ארץ מאפליה' בשל רדיפות וגזירות, עלילות דיבה והאשמות שווא; והיפוכה של הדעת, הקשורה בשפה, בלשון ובאותיות הדיבור הקריאה והכתיבה, הלא היא הבורות והצייתנות הדוממת הנגזרת ממנה, של כל מי שנכפו עליו או עליה חיים אפלים, צרי אופקים, חשוכים ומוגבלים, בשעה שנשללה ממנו או ממנה הנגישות לאור הדעת וההזדמנות ללמוד ולהשכיל, להאזין ולדבר, ונמנעה ממנה או ממנו חדוות הלימוד, ונאסרה עליה או עליו הנגישות למוסדות הנחלת הסמכות, התלויה תמיד בקריאת מסמכים כתובים, או הכניסה למוסדות הנחלת חכמה ודעת, השכלה וחוק, צדק ומשפט – פוגעים בכל בני האדם, וקשורים בעולם המושגים היהודי העתיק בחילול הקודש, בטומאה ובמוות, ברצח ובהרג, בחמס וחידלון, בהשחתה וחורבן, בשכול וכישלון, בשממה ובישימון.⁵

מושגים מחללי־קודש אלה, נקשרו במיתוס היהודי העתיק בסיפור קין והבל שהתרחש בשדה, כשאח קם על אחיו להרגו ‘כי רצה ה’ מידו קורבן ומיד קין לא רצה מנחתו, ויהרגהו בשדה' (ספר היובלים ד, א–ג), ונקשרו בסיפור המבול, שהוא סיפור האכזריות, ההשמדה והחורבן שממיטה פריצת סדרי הבריאה או חוקי הטבע וסטייה בזדון מחוקי האל, ממצוותיו ואיסוריו, שראשיתה בסיפור חטא העירים (ספר בראשית, פרק ו, א–ח; סיפור בני אלוהים ובנות האדם, המסופר כסיפור העירים בספר חנוך ובספר היובלים, פרקים ה–ז), ונובעים מפריצת האחווה האנושית שיסודה הוא המשפחה שכל בניה ובנותיה נאמנים זה לזה ורוחשים חיבה או אהבה זה לזה, ומביטול הערבות ההדדית והאחריות לאחר במשפחת האדם, כמפורט בסיפור חטא מכירת יוסף ובסיפור יום הכיפורים הכרוך בו (היובלים, פרק לד). מושגים אלה שראשיתם בשנאה וקינאה, באכזריות, זעם וחימה, המחוללים השמדה, רצח והרג, קשורים כולם בעוול וזדון, שקר ורשע, עוון ופשע, בהתנכרות לאחווה האנושית ולסדרי הטבע, וקשורים באונס וכפייה, בהתאכזרות ועריצות, בתיוג והדרה, בהסתה ועלבון, בהכפשה ואפליה, בדיכוי ושליטה, בהתעללות, השתקה ובורות, שכולם מעשי ידי אדם. אי צדק זה ועוולות אלה קשורים בהיפוכם של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום, האחווה, ההזדהות, הערבות ההדדית וכבוד האדם, או בהפרת הברית ובהתנכרות לאחווה האנושית. צעדים מחוללי חורבן אלה קשורים תמיד בקנאה ושנאה, בכוחנות, אלימות ודיכוי, ברדיפה ושעבוד, בהרס והתעללות, בניכור, באכזריות והתעמרות, באפליה, השתקה וכפייה, בהטלת פחד ועריצות, בבורות וטיפשות או בהיפוכם של הדעת, האמת והצדק, השוויון, החירות והשלום, האחווה, החמלה, ההזדהות והאחריות. כל אחד ממושגי שלילת החיים הנזכרים כחטאים, וכולם כאחד, המתוארים בביטוי המקראי ‘ומלאה הארץ חמס’, ובמילים הקשורות לשורש ש.ח.ת., החל מהשחתה והמלאך המשחית וכלה בבור שחת, תורמים מכיוונים שונים לקיטוע החיים ולחורבנם בהרג וברצח, בהתעמרות ובעריצות, בכיבוש ובדיכוי, בהשתקה ונישול, בכפייה ובאלימות.

ספר בראשית עתיק הימים מאיר את עיני קוראיו ומגלה להם שהעיר הראשונה בעולם נבנתה ‘בארץ נוד קדמת עדן’, בידי נודד ארור ומקולל, נמלט על נפשו, שהיה רוצח במזיד המודע לעוונו ומתחנן על נפשו, הלא הוא קין בן אדם וחוה (‘ויאמר קין אל ה’, גדול עווני מנשא'), המגורש מעל פני האדמה, בורח ונודד כחיית פרא מפני המבקשים להורגו, ואומר ‘והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני’. דומה שהעיר הראשונה, או הפעולה האנושית הראשונה המשותפת מחוץ לתחום המשפחה,⁶ נבנתה בידי קין (“ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך” (בראשית ד, יז), משעה שידע אישה ונולד לו בן (שם), או משעה שכונן קשר אנושי המבוסס על אהבה ותשוקה, אינטימיות, סולידריות, קירבה ואחריות, ובנה תא משפחתי החורג מגדר הטבע, משעה שכינה את הבן הנולד לו בשם (“ותהר ותלד את חנוך”, שם). תא גרעיני זה של חיי משפחה, שנוסד בידי אדם שנטל חיים ומודע לחטאו ועוונו, למארתו וקללתו, יש בו יציאה מגבולות היחיד והזדהות עם האחר, לצד סיפור, עדות או זיכרון רשום בשם, ויש בו רצון עז להגן על החיים, לצאת מכלל ארור ומקולל קוטע חיים, לכלל ברוך ומבורך, שותף ביצירת חיים, בהגנתם ובטיפוחם. בהקמת משפחה טבועה תקווה וחרדה, תקווה של רציפות והמשכיות, וחרדה מפני סכנה וקיטוע החיים, המעלים את הצורך בהגנה וביטחון, המותנים בשותפות אנושית, בכינון מסגרת חוק וסדר, בשמירת נורמה מוסכמת, בריסון, עידון, פשרה, התחשבות, נימוס, תרבות וציביליזציה civilization from civic/ civicus/ civis/ citizen=citizenship]]. רק כשקין רוצח אחיו, הפך לאב אוהב שחס על חיי בנו הבכור, הבין לפתע, מי שהיה עד לא מכבר רק פרא אלים נטול־רסן שרצח את אחיו, בשעה שפעל בכוח השנאה, הזעם, והקנאה המכלה, או בכוח הדחף האלים הבלתי ניתן לריסון, את הצורך האנושי הבסיסי בהגנה על החיים, צורך המחייב מסגרת החורגת מתחום הפרט, ומותנה בהשתייכות לאחווה קהילתית, לקהילת זיכרון ולמשפחה, ובשותפות המושתתת על שפה, דיבור וחוק, על רסן וריסון, על מוסר ומוסרות, על גדרות והגדרות, ותלויה בהבנת הזיקה בין עבר, הווה ועתיד, הקשורה בעדות ובזיכרון בעל פה ובכתב, ומותנה בהשתייכות לברית, לזיכרון, לתרבות, למוסר או לציביליזציה הומניסטית אנושית. רק משהפך לאב הכיר קין בחיוניות “היחד”, או בחיוניות השותפות והאחווה הנדרשים לבניית עיר כיצירה אנושית, ולשמירת חוקי יסוד ואיסורי התשתית, הנקבעים בידי אדם למען קיומו.⁷ מושגים אלה מושתתים כולם על הפיכת הכוח האלים, נטול הרסן, שבטבע הדומם, הפראי, חסר השפה, התודעה, הזיכרון, המוסר והחוק, נטול הבושה, האשמה, והפחד – לתרבות, המושתתת על שפה ודיבור, הגבלה וריסון, מוסר וחוק, בושה, אשמה ופחד, איפוק ושליטה עצמית, הסכמה נימוס ונורמה, או על התגלות, נבואה, כהונה וספר מקודש. עוד מושתתים חוקים ואיסורים אלה על ריסון מלשון רסן, על אילוף, ביות וחינוך, הן על אילוף מלשון אֶלֶף (שור, פר) בדומה לאַלְפֵי מְנַשֶּׁה' (השוו דברים ז, יג: שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ '), מכאן, ולאילוף דעת הנעשה בבית אולפנא או באולפן, מכאן, ועל לימוד מלשון ‘מלמד הבקר’ המשמש לאילוף החיות לציות, או על עול מצוות וציות לעול החוק, מלשון העול על צוואר הבקר המבוית, הגורם לו ללכת בתלם. גם איסורים ומוּסָר (אזהרה ועונש בעברית מקראית) קשורים ל־מוֹסֵרָה ולמוֹסֵרוֹת משורש א.ס.ר, שבעברית מקראית הם חבל או רצועה שאוסרים בו איש או בעל חי ומחזיקים בו שלא יברח: "עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת, וּנְתַתָּם עַל־צַוָּארֶךָ (ירמיהו כז ב). דימויים אלה והמושגים הכרוכים בהם אינם אלא כינויים נרדפים לחינוך ואילוף, ריסון, ביות, איסור, ציות ואיפוק, המבוססים על שפה וחוק, סימן מוסכם, גבול, תרבות ונורמה, הנובעים ממקור מקודש על־אנושי החורג מגדרי הטבע.

רק אז, כשהפך לאיש משפחה ולאב שחס על חיי בנו, הבין קין, שפעל מלכתחילה על פי חוק הטבע ‘כל דאלים גבר’, את הצורך העמוק לכונן אחווה אנושית ולבנות עיר שחיים בה אנשים שונים זה מזה, שכולם רוצים לחיות כבני תרבות הזכאים לכבוד האדם ולזכויות האזרח, בתמורה לציוויים חוקים, מוסכמות, נורמות, מנהגים וחובות שהם מקבלים על עצמם, שכן כולם רוצים לחוס על חיי ילדיהם ובני משפחתם, וכולם זקוקים במידה שווה לצרכים קיומיים שונים, המושתתים על שיתוף ואחווה, וויתור ופשרה. אדם אינו יכול לבנות עיר לבדו, הוא זקוק לשיתוף פעולה אנושי המושתת על שפה, אות, מספר, סיפור, מידה וסימן, חוק ומוסכמה. רק אז כשהיה קין אחוז אשמה, בושה ופחד על שנטל חיים במזיד, בשעה שאמר ‘גדול עווני מנשוא’, רק כשהיה מוכה חרדה ומודע לזוועה שבגירוש ממשפחת האדם: ‘הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה…והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני’ (בראשית ד, יד), ירד לעומק החשיבות של הברית האנושית האוניברסלית, המושתתת על הערבות הדדית של תושבי העיר, הרוצים להגן על חייהם וחיי ילדיהם ולהבטיח את רציפותם והמשכיותם, ערבות שמקנה האזרחות העירונית תלוית החוק והתרבות, הדעת, האמת והצדק, האיסור, ההגבלה, הריסון, הוויתור והאיפוק, הסיפור והמספר, הזיכרון והעדות. רק אז ירד קין בן אדם לעומק החשיבות המכרעת של הגנת החוק והמשפט, ההופכים כל אדם בן עיר city, civitas, לאזרח civis, בן תרבות, civilization שומר חוק ⁸.civil law.

ספר היובלים שנכתב בחוגים כוהניים במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה, מגלה לנו ממד נוסף של ראשית משפחת האדם וראשית העיור (אורבניזציה) והציביליזציה: 'ויקח קין את אחותו עָוֹן לו לאשה ותלד לו את חנוך בקץ היובל הרביעי, ובשנת אחת לשבוע הראשון ליובל החמישי נבנו בתים בארץ ויבן קין עיר ויקרא את שמה בשם בנו חנוך (היובלים ד, ט). קין עבר מחיי פרא בודד, נע ונד בשדה, לחיי בעל בית בעיר, או בֵּרָא יער, סיקל אבנים, עיזק, חצב, מדד, חישב, אסר במוסרות, בנה, גידר, כבל ואילף חלקת טבע, בשעה שכונן לראשונה ככל בונה עיר לאחר מכן, ישות עירונית, אזרחית מובחנת [city], מתורבתת [ [civilized, שומרת חוק civil law]] ויוצרת תרבות [civilization], המנהלת עצמה במועצת העיר [city council] בעלת אוטונומיה משפטית פוליטיתcivil law] ] הנקבעת בידי אזרחי העיר [citizens] הבונים מצודה או מבצר [citadel] כסמל לשלטון החוק. הוא עשה זאת לא רק בשל היות העיר מחסה ומפלט מעשה ידי אדם city walls]] [עיר בצורה, עיר מבצר] [בעברית מקראית צר היא מילה נרדפת לאויב] מפני צרים, זרים ואויבים המבקשים להורגו על שרצח את אחיו, אלא גם כהזדמנות חדשה, לא נודעת, להגן על החיים בכוח השיתוף, ההגנה, ההבטחה וההזדהות ולאפשר את שגשוגם וצמיחתם כאחוות אזרחים שונים זה מזה החיים בצוותא חרף שונותם, ומכירים במשותף להם (צרכי קיום אוניברסליים לכל יצורי הטבע הכפופים לחוק החיים והמוות, מזה, ו’לפתח חטאת רובץ', מזה) ובמפריד ביניהם. המשותף הוא כל הקשור בטבע השולט באדם (חיים ומוות, יצר, פריון וחידלון, מחלות ונכות, צמא, רעב, אור, חושך, קור, חום, גשם, שלג, ברד, קיפאון קרח, סופות חול, רעידות אדמה, נהרות עולים על גדותיהם, הרי געש או מטאוריטים) ואילו המפריד הוא התחום הנשלט בידי האדם, זה הקשור במעבר ההדרגתי מטבע ומחוק הטבע (‘כל דאלים גבר’; אלם ואלימות), לתרבות מילולית, ולהזדמנות שווה לדבר ולשמוע, להקשיב להשמיע ולהילקח בחשבון, למחויבות לחוק אנושי ולחוק אלוהי, לנימוסים ומוסכמות, לנורמות, מנהגים והסדרים. המעבר מטבע לתרבות מושתת על איסורים וציוויים הנשמרים בידי האדם, ואף מושתת על חופש הבחירה במסגרת שמירת החוק המשותף בידי אזרחים, המכירים בריבוי הפנים ובריבוי הזהויות הדתיות והתרבותיות, הלאומיות והמגדריות של כלל תושבי העיר.

משפחת האדם וראשית היישוב העירוני, ראשיתם בגילוי עריות באופן בלתי נמנע (לפי פשט המקרא בחלקו הראשון של פרק ד בספר בראשית, ובפרק ד בספר היובלים, בדורו של קין בן אדם לא היו נשים אחרות מלבד אחיותיו, בנות אדם וחוה) ובשפיכות דמים (רצח במשפחה המאפשר לראשונה את הכרת מושגי היסוד האנושיים המאיימים על החיים: קנאה, שנאה, אכזריות, התנכרות, נקמה, איום, הסתה, רצח, חרדה, אימה, הריגה; ואת היפוכם, מושגי היסוד המתנים את קיומה של כל תרבות: בושה, אשמה ופחד, ואת מכלול המושגים האלוהיים המצויים ביסוד התרבות, המבטיחים את החיים, משעה שהם מבטיחים את כבוד האדם, את זכויות האדם ואת קיום חייו: דעת, אמת וצדק, חירות, שלום ושוויון, אחווה ורעות, הזדהות ואחריות, זכות בחירה והיבחרות, זכות השתתפות בהאזנה ודיבור בכל מוסד ציבורי, המובטחים לכל אדם שנברא בצלם אלוהים. אולם משעה שיחסי עריות של קשרי מין בין קרובי דם, שהם בלתי נמנעים בראשית משפחת האדם, הופכים לטאבו בין בני תרבות, או נאסרים בחוק שיש עליו עונש (סנקציה), ומקורו בכוח עליון החורג מגדרי הטבע (סנקטוס), (בטבע יש גילוי עריות בין בעלי החיים), ומשעה שרצח או שפיכות דמים ללא פסיקה והחלטה ריבונית וללא חוק ומשפט, הופכים לפשע שיש לו מחיר כבד, עונש מוות – מתחיל בנין העיר לטובת כלל תושביה, ומתחילה התרבות האזרחית המושתתת על גבולות בין הפרטי לציבורי, ועל שיתוף של יחידים הכרוך בוויתור לטובת הכלל, המיוסדת על חוק ומשפט, על דעת, אמת וצדק, על סולידריות ומוסר, על אחווה ואחריות, על חובות וזכויות, על ייחוד פרטיקולרי ועל אוניברסליות, על דין ועל חסד. ראוי לזכור שמאז העת העתיקה, הזדמנות זו של חיים עירוניים סובלניים ופלורליסטיים בצוותא פתוחה וגמישה – המכוננת ציוויליזציה שיש בה קהילות דתיות שונות, המכירות בכוח עליון כמקור החוק, ציוויליזציה שאיננה כפופה למערך ערכים דתי־תרבותי־לאומי אחד, אלא לזהויות דתיות, תרבותיות, לאומיות, חברתיות, מעמדיות ומגדריות שונות, המכוננות בצירופן חירות, שוויון, אחריות וסולידריות, תרבות וחברה, שלטון, חוק ומשפט, כלכלה ומסחר, הגנה ובטחון, מדע ותקשורת, אמנות ותרבות – באה לאפשר לאזרחים העירונים להתקיים ולשגשג, להשתנות ולהתפתח, לחנך וללמד, לאלף ולאסור, לקלוט ולהגר, ליצור ולהמציא, להשכיר ולשכור, לסחור, לקנות ולמכור, לארוג ולתפור, ליילד ולחיות, לרפא ולקבור, להתקרב ולהתרחק בתחום הפרטי והציבורי, ולחיות חיי תרבות מגוונים, עשירים ומשגשגים, לצד חיי דת הפתוחים לבחירת המאמינים, המושתתים כולם על יחסי גומלין בין ה“יחיד” ל“יחד”.

חיי תרבות, הנגזרים מלשון ריבוי, אינם מתנהלים אף פעם רק ברשות היחיד, אלא הם נוצרים ונשמרים, נלמדים ומונחלים ברשות הרבים, תוך כדי משא ומתן מתמיד בין היחיד, האינדיבידואלי החד־פעמי, ל“יחד”, או לקולקטיב משמר הזיכרון ומנחילו, בכוח הספר, המספר והסיפור, הדעת והעדות, השירה, הספרות והאמנות, המסמך, הסמכות והחוק. חיי התרבות מושתתים תמיד על התובנה המנוסחת ב“ספר יצירה” שנכתב בראשית האלף הראשון: “העולם נברא בספר מספר וסיפור” ו“קול, רוח, ודיבור זה הוא רוח הקודש”. חיי תרבות מיוסדים על שפה ודיבור, על ספרים וחוקים, על סימנים ושלטים, על מידות והסכמים, על דעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, חוק ומשפט, ומושתתים על סמכות ומסמכים, על קריאה, כתיבה, האזנה ושמיעה, השמעה ומשמעות, עדות ומוסר, ספרות ושירה, היסטוריה וזיכרון, כתיבה ויצירה, אמנות ומדע, המבטיחים כולם את קיום החיים, את המשכיותם ושגשוגם, השתנותם ורציפותם.

חיי העיר, המבטיחים מעצם הווייתה הראשונית בנייה ותבנית, גבול וחומה, הגנה וביצור, שקילה ומידה, קו ושורה, דין ומנהג, נורמה ומסגרת חוקית, שמירה וביטחון, חוק וסדר, סמכות, עצה ומועצה, שינוי ותמורה, רבגוניות וסובלנות, חינוך והשכלה, רפואה ומדע, אדריכלות והשקאה, שיווק, קנייה, רכישה ומכירה – ומבטיחים הזדמנויות מגוונות ומוגנות ליחסי מסחר וקניין, יצירה ומלאכה, לימוד והתמחות, אמנות וייצור, נופש ובידור, ולמגוון יחסי גוף ונפש בהסכמה ובחירה, כמו למרחבי יצירה של תרבות ואמנות, דת וקדושה, בתחום מוסדר ומוגן שיסודו בבית וברחוב, בדלת, חלון, חצר, גדר ושער, בשכונה ובחומה, במערכת מי שתייה ומערכת מי ביוב ומערכת תאורה ומערכת תקשורת, בבית ספר, בגן ובפארק, ולעתים גם במקדש, או בית תפילה, מדרש וספרייה, מוזיאון, אולם קונצרטים וגלריה, במשרד ולשכה ומועצה, בבית ובמשפחה, הזקוקה למשפחות אחרות ולבתים אחרים, למוסדות נוספים ולרשתות אחריות משותפות, לשם קיומה ושגשוגה – הם החלופה העתיקה לחיי בדידות ואלימות, פראות וברבריות, כוחנות ודיכוי, נוודות ולכלוך, זוהמה וטומאה, פריעת־חוק וכאוס, חמס ועוול, רדיפה ושליטה חסרת חוק, כפייה ושעבוד, כיבוש ואונס, שתיקה והשתקה, בורות וכפייה בכוח הזרוע, המכחידים את החיים ומאיימים עליהם.

על קין, ראשון בוני הערים בדור השני לדורות האדם, נאמר כזכור לעיל ‘ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך’ (בראשית ד, יז). המילה עיר בלטינית, ציוויטאס, היא מקור המילה ציביליזציה הקשורה, כאמור לעיל, בחוק ובתרבות, בעידון ונימוס, בקווים וגבולות, בנורמות ונימוסים. מילה זו היא מקור המילים הלטיניות שעברו לשפות האירופאיות הקשורות לאזרח בן עיר, סיטיזן; אזרחות, סיטיזנשיפ; ותרבות, ציביליזציה הנגזרת מcivil אזרח בו עיר; ולמלים היווניות פוליס, עיר ועיר־מדינה; פוליטס ופוליטיקוס, אזרח, בן עיר, חלק מהציבור העירוני; פוליסי, הנהגה ומדיניות של בני העיר, פוליתיאה, עיר־מדינה, ספר המדינה והשלטון, ופוליטיקה, הנהגה אזרחית עירונית ציבורית, השולטת מכוחם של האזרחים ומהסכמתם.

שמו של בנו הבכור של קין, חנוך בן קין, בן הדור השלישי לדורות האדם משושלת בני קין, הנודע מספר בראשית פרק ד, נקשר, ולא בכדי, עם חינוך (‘חנוך לנער כפי דרכו’), הקשור בעולם המוחשי, הכפוף לגבולות החושים ולעבודת כפיים, ובהישגים הנשפטים בעולם המעשה, הנראה לעין, המתנים את בניין העיר ויישובו של עולם, המושתת על בתים וחומות, קירות וגדרות, רעפים וגגות, לבנים, מרצפות, ידיות ודלתות, דרכים ושבילים, גבולות וסדרים, מצודות ומבצרים, פתחים ושערים, כולם מושגים שיש להם ייצוג מוחשי מובחן ודימוי ברור גם אם אפשר לעשותם במגוון סגנונות שונים, כי יש להם תכלית ברורה בעולם המעשה ביחס לגופו של האדם, ואילו שמו של חנוך בן ירד, ראשון הלומדים והקוראים בדור השביעי לדורות האדם, משושלת בני שת (בראשית ה, כא–כד) שנקרא ‘סופר הצדק’ (היובלים ד), נקשר בעולם המופשט, הנודע מדברי האל והמלאכים, מגילויים בחלום, בחזון ובנבואה, עולם שאין לו ייצוג מוחשי או תכליתי מעבר למה שכתוב בספרים ובשירים מקודשים על עולמות עליונים. עולם מופשט זה שחנוך בן ירד נקשר אליו בשלושה ספרים שונים, אשר כותרתם היא ספר חנוך הראשון (הארמי), השני (הסלאבי) והשלישי (העברי), ובספר היובלים, מושתת על פריצת גבולות הזמן והמקום, המותנה בחינוך והשכלה, קריאה וכתיבה, בדמיון יוצר וחשיבה מופשטת, בפרשנות ופענוח, בקידוש הקריאה והכתיבה, הלימוד והחישוב הקשורים בשירה וספרות, ומותנה ברוחב דעת, בהרחבת אופקים, בבקשת בידע לא תכליתי, ובעולם מושגים מופשט שאין לו ייצוג מוחשי נראה, הקשור בשבתות ומועדים (מקראי קודש, מועדי דרור, מחזור נצחי שביעוני), בסיפורים ושירים, בספרים ולוחות, חלומות וחזיונות, חוקים ומצוות, היכל והיכלות, כרובים ומרכבות ובעולם המלאכים הוא עולם המרכבה, שם משרתים בקודש מלאכי דעת, מלאכי אמת ומלאכי צדק, בראשות מלכיצדק כהן לאל עליון, לצד מלאכי שלום, מלאכי כבוד, מלאכי שרת ומלאכי קודש, הסובבים את מלך הכבוד בהיכלות הדעת, האמת, המשפט והצדק בעולמות עליונים. כלומר המלאכים בספרות הכוהנית העתיקה, החל ב’שירות עולת השבת‘, ו’ספר היובלים’ וכלה ב’ספר חנוך‘, ב’מגילת מלכיצדק’ וב’מגילת המקדש‘, הם אלה המגלמים את מכלול הערכים הנצחיים המקודשים והמופשטים המתנים את החיים. העולם המופשט, העולם הנעלם, עולם האל והמלאכים, הקודש והנצח, העולם הנברא בספר, מספר וסיפור, הוא העולם שהמציא את מושגי התשתית של המעבר מהטבע אל התרבות בהשראה אלוהית – את האות והסימן, הספירה והמספר, השבע והשבועה, את הברית ואת הקודש, את הדעת, האמת, הצדק, החירות והשוויון, העדות והזיכרון הכתוב, המצווה והחוק, את התו והצליל, השיר והסיפור, האחווה, ההזדהות, האחריות והשלום, שראשיתו בפסוק המסתורי על השביעי בדורות האדם: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים’ (בראשית ה, כד).⁹

שלושת צאצאיו הזכרים של חנוך בן קין, בני נינו למך ושתי נשותיו עדה וצלה, נקשרו לדברי ספר בראשית פרק ד בהתחלת עמל הכפיים של האדם ומלאכתו (א): “יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.” (ד, כ), כלומר, בחיי נוודים ורועים יושבי אוהלים המשועבדים למרעה ולשדה ולתנובתו, המתנה את הקיום האנושי ומספקת את צרכי אנשי העיר; (ב) תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, (ד, כב) דהיינו, בחיי בעלי המלאכה והאומנים, ההופכים בכישרונם את אוצרות הטבע לנדבכי התרבות החומרית, והופכים בעוז רוחם ובתבונת כפיהם מחצבים למכשירים ומייצרים חניתות ומזמרות ולוקחים חלק מרכזי בבניין העולם, בפיתוחו ויצירתו בכוח תבונתם, מסירותם, כוחם הגופני, חריצותם ונחישותם, ומומחיותם רבת הערך; (ג) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (ד, כא), או בחיי האמנים המנגנים, המחוננים בחסדי המוזות מעניקות ההשראה לדמיון היוצר, אמני המוזיקה המוצאים ביטוי, שמחה ויצירה באמנות ובמנגינה, ומעניקים מכישרונם, מרוחם ומסגולת נגינתם ושירתם לציבור המאזינים. מרכיבי התשתית של התרבות המוחשית – החקלאות והמרעה, האומנות, המלאכה והתעשייה, המתנים את העיור, והאמנות הקשורה בנגינה ובשירה, שכולם מעשה ידי האדם ופרי כישרונותיו המגוונים, התלויים בגבולות הזמן והמקום, נקשרו בצאצאיו של קין, בונה העיר הראשונה, ובבנו חנוך, בן קין, בן הדור הראשון של העיור והאורבניזציה בעולם העתיק, ובשושלת צאצאיו בבראשית פרק ד.

לעומת זאת, בבראשית פרק ה, מתוארת ברמיזה ראשיתה של התרבות המופשטת, החורגת מגבולות הזמן והמקום, השייכת לעולם פורץ הגבולות של החלום וההשראה, החזון והיצירה, הנצחיות, האינסופיות, המחזוריות והקדושה, הפירוק והצירוף, הביאור והפירוש, עולם האל והמלאכים, הוא עולם המרכבה, שממנו נובעים במיתוס הכוהני, ראשית עולם הספר והספרייה, הזיכרון, הדמיון והעדות, וכל עולם הנברא ב’ספר מספר וסיפור', כדברי ספר יצירה. בתרבות המופשטת העוסקת בסוד ההשראה והיצירה, ובמקור הסמכות המקודשת, בתשתית המוסר הנצחי, החוק האלוהי והמשפט האנושי, ובמקור הדעת האמת והצדק, נודע עולם שבו ‘קול, רוח ודיבור זהו רוח הקודש’, עולם המכונן את ערכי היסוד של המציאות, ואת דפוסי הסמכות שלה, המצויים תמיד בתשתית העיר והתרבות, עולם המושתת על זיכרון של שמיעת קול אלוהי או קול נבואי, קול רב השראה הקשור בטהרה וקדושה, בברית ושבועה, החורג מגבולות הזמן והמקום, וקשור בכריזמה, בחזון או בהתגלות, בתעודה, במסמכי יסוד ובסמכות, הקובעים גבולות וערכי יסוד ומכוננים משמעות. ‘קול, רוח ודיבור זהו רוח הקודש’, החורגים מגבולות הזמן והמקום, קשורים תמיד בעדות ובתעודות מקודשות, הנשמרות בגנזך או בארכיון (ביוונית הארכיון הוא ביתו של הארכון, השליט), בסמכות ובמסמכים, בלוחות וחוקים, המחייבים ידיעת קרוא וכתוב, ומחייבים ארכיון, זיכרון כתוב, ספרייה ומקדש, מוזיאון או היכל, לצד יודעי ספר, חוק ופרשנות. תרבות מופשטת זו המכוננת מרחב מקודש, שייכת לעולם הדמיון, החזון והחלום, לעולם היצירה, הנבואה, ההתגלות, ההשראה והמסתורין, לעולם המיתוס, השירה והסיפור, לעולם האל והמלאכים, החורג מגבולות הזמן והמקום, ולא רק לעולם הנגלה בחושים. רק על חנוך בן ירד, מצאצאי שת בן אדם (בראשית ה, כא–כד), השביעי בדורות האדם, הנקרא במסורות כוהניות לפני הספירה בחיבורים שונים בשם ‘סופר צדק’ ועד על העולם העליון (‘מרא רבא דאסהדותא’), המתואר כראשון החולמים (היובלים ד, יט) וכראשון הקוראים והכותבים, נאמר: ‘חנוך בחרתה מבני אדם’ בסדר עבודה עתיק ממגילות מדבר יהודה. חנוך בן ירד, הנבחר בבני האדם, מתואר במסורת הכוהנית כראשון הלומדים והמתחנכים, כראשון החולמים והעדים המעידים על שנראה ונשמע להם בעולמות עליונים, וכמייסד תרבות כתובה המושתתת על דעת וחכמה שמקורם בעולם המלאכים: ‘זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר ומוסר וחכמה’ (היובלים ד, יז). [בנוסח נוסף בשפת געז כתוב: אשר למד כתיבה, הוראה וחכמה].¹⁰

חנוך תואר בפי מלאך הפנים, המספר למשה על הר סיני בפתיחת ספר היובלים, את סיפור ארבעים ותשעה הדורות שקדמו למעמד סיני, כמייסד התרבות הכוהנית שיש בה הכרה באל ובמלאכים, או במרחבים מופשטים החורגים מגבולות החושים. חנוך בן ירד שעליו נאמר כזכור בספר בראשית: ‘ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים’, נקשר במסורת הכוהנית בהבאת לוח השבתות והחדשים משמים לארץ, שכונן את מחזורי הזמן המקודש ואת חישוביו הנצחיים הקבועים והידועים מראש, אותו למד מהמלאכים: ‘ואשר כתב בספר את אותות השמים כסדר חודשיהם למען ידעו בני האדם את תקופות השנים כסדרן לכול חודשיהן; ראשון הוא אשר כתב תעודה [עדות] ויעד בבני האדם לקצי עולמים ושבועי היובלים ספר, וימות השנה הודיע, וחודשים סדר, ויאמר את שבתות השנים כאשר למדנוהו’ (שם, ד, יז–יח).

סיפור הוראת סדרי הלוח שלמד חנוך מהמלאכים, לימוד מרחיב אופקים המבאר את מחזורי הזמן וחלוקותיו, הכוללים את אותות השמים, מספר חודשים, מספר התקופות, לצד קצים, שבועי יובלים וימות השנה, ושבועות השנים, נחתם במשפט מאלף: "ואשר היה ואשר נהיה ראה בחלומו. אשר יהיה על בני האדם לדורותם..ראה והבין הכול. ויכתוב לו לעדות וישם אותם על הארץ על כל בני האדם ולדורותם'.(שם, ד, יט) דהיינו, חנוך שנלקח לשמים ממקום הנקרא הר קדוש, מקום ארונה, טבור הארץ, המרמז להר ציון, כמסופר בפתיחת ספר חנוך השני, מצרף ידע מופשט ממקור מלאכי על חלוקות הזמן ומחזוריו, שנמסר לו בכתב ממקור שמימי, ומייסד את סדרי הפולחן והתרבות בשעה שהוא מכונן את גבולות הזמן המקודש והמרחב המקודש. עוד נזכר חנוך כצופה ‘מראה מרכבה’ שנקשר למקום המקודש, מקום מרכבת הכרובים, שבו יכונן המקדש אחרי דורות רבים בימי דוד בן ישי בונה ירושלים ובימי שלמה בן דוד בונה המקדש.

כל הדברים שלמד חנוך בן ירד, הקשורים בזמן מקודש, במקום מקודש ובזיכרון מקודש, חורגים מגבולות עולם החושים בשל מקורם המלאכי, גילויים בחלום, נצחיות תוקפם, וזיקתם למחזורים נצחיים הקשורים במחזורי הטבע, המכונים ‘מרכבות השמים’, מכאן, ובמחזורי פולחן ועבודת המקדש, המכונים ‘מועדי דרור’, מכאן. הזמן המקודש, ‘מועדי דרור’ או ‘מקראי קודש’, שהיה מחזור שביעוני של השבתה מקודשת, המשווה בין כל השובתים, זמן של חירות מעמל, זמן שביתה אלוהית מצווה משמים, זמן שמחה ודרור הקשור בשמיטת חובות ושחרור עבדים במחזורים שביעוניים במחזורי השמיטה והיובל, וזמן של מקראי קודש של קריאה בציבור מדי שבת ומדי שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה בין ניסן לתשרי, או בין פסח לסוכות, היה התשתית לצדק חברתי ולעבודת משמרת הקודש במקדש במחזורים נצחיים של שבועות, חודשים, שנים, שמיטות ויובלים, שנרשמו במפורט במגילת משמרות הכהונה שנמצאה בקומראן.¹¹

המקום המקודש הקשור במסורת המרכבה במסורת הכוהנית, היה 'הר ציון טבור הארץ', מול גן עדן, מקום הכרובים, המקום שהמוות לא חל בו ולמחזורי הזמן אין בו תוקף, המקום המקודש שבו יושב חנוך בן ירד לעדי עד, המקום שעליו נבנה המקדש בירושלים (היובלים א, כח–כט; שם, ח, יט) ובו מרכבת הכרובים (דברי הימים א כח, יח), ומול הר סיני שעליו ניתן החוק בדורו של משה, עליו נאמר “רכב אלוהים, ריבותיים אלפי שנאן; אדוניי בם, סיני בקודש” (תהלים סח יח) ובו נכרתה הברית אחרי שבעה שבועות של הליכה במדבר בין כ“ו בניסן, מועד הנף העומר, לט”ו בסיון, מועד חג השבועות, עם כל יוצאי מצרים ששוחררו בחסד אלוהים מעבדות לחירות.

הר ציון מכונה במגילות בשם ‘סלע ציון’, הוא המקום המקודש על הר ציון, הנקרא ראה יה, שדורות רבים קודם לכן התרחשה בו העקדה: “ויקרא אברהם למקום ההוא ראה יה אשר יאמר בהר מראה־יה הוא הר ציון” (היובלים, יח, יג),¹² ונכרתה בו הברית עם אברהם אבי העברים, שלמד לקרוא בשפה העברית מפי מלאך הפנים כמפורש בספר היובלים.¹³ ירושלים עיר הקודש – שראשיתה בסלע ציון בימי דוד, על פי מגילות מדבר יהודה,¹⁴ במקום שבו התגלה לו מלאך אלוהים בגורן ארונה, במקום בו הקים מזבח עולה, כמסופר בסוף ספר שמואל (ש"ב כד, יז–כה), נקשרה במקדש ובברית, בדברי אלוהים ובדברי מלאך הפנים, בפרק א בספר היובלים, המסופר בפי מלאך הפנים למשה על הר סיני, יום אחרי מעמד סיני (שם, א, א) – נקראה בפי הנביא ישעיהו במאה השמינית לפני הספירה בשם ‘עיר הצדק קריה נאמנה’ (א, כו), שעליה אמר ‘ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה’. בחזון אחרית הימים שלו ראה הנביא ישעיהו את ירושלים עיר הצדק כמקום וכזמן שבו "וְהָיָה

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים

וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים

רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר־יְהוָה אֶל־בֵּית אֱלֹהֵי

יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן

תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם

וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים

וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב

וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

(ישעיהו ב ג–ד).

עיר הצדק – מראשיתה במיתוסים עתיקי הימים, הקשורים בנביאים, עדים וחולמים, בכוהני צדק ובמקדש עולמים, במלאכים המכונים ב’שירות עולת השבת' בשם ‘נועדי צדק’, המשוררים מדי שבת בשבעה היכלות עליונים שיש בהם שבע מרכבות, וקשורים בחוקי צדק, במצוות ובפיקודים, בדברי האל ובמלאכי צדק, או בנביאים, משוררים, סופרים וכוהנים, שביקשו להפקיד ‘רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים’, ולהנחיל אותם לכל ההולכים בדרכי צדק, לכל הזוכרים את ‘מועדי ה’ מקראי קודש', ולכל ‘נועדי צדק’ שומרי ‘מועדי הדרור’ הבאים בברית, שומרי העדות והמועדים, לוחות הברית או לוחות העדות, שומרי הספרים והשירים, התהילות והשירות, שקשורים לעיר הקודש ולהר ציון מקום העקדה, עליו נבנה המקדש – היא עיר ההזדמנות הנפלאה מאין כמוה ליישם את הכלל המקודש שקבע הוגה הדעות, ג’ון רולס, מחבר ‘התיאוריה של הצדק’, שעל פיו: 'לכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים."¹⁵

עיר הצדק הנצחית היא עיר הקודש, הדעת האמת והצדק, עיר ההשראה היוצרת והדמיון פורץ הגבולות: ‘מכלל יופי מציון אלוהים הופיע’, שנקשרה להר ציון ולגן עדן, מקום עץ החיים וראשית החיים, מקום הכרובים, שהיו בגן עדן ובמקדש, מקום מרכבת הכרובים שנגלתה לחנוך, למשה וליחזקאל, שנודעה לדוד ולבצלאל, מרכבה המתוארת במגילות בלשון קודש:

'מרכבות כבודו כרובי קודש

אופני אור בדביר רוחות אלוהי טוהר'.¹⁶

מרכבת הכרובים, המצויה במסורת הכוהנית והנבואית בגן עדן, בהיכלות שמימיים ובמקדש, היא מקום עבודת הקודש השמימית, שתוארה לראשונה כתבנית המקום המקודש בפי חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שלמד את לוח השבתות, השמיטות והיובלים מהמלאכים והביא אותו לבני האדם (חנוך א, פרק יד; היובלים פרק ד). מסורת המרכבה ביקשה להנציח את שבועת החירות של מועדי הדרור, דרך שירת הקודש של הכרובים ומלאכי הקודש בהיכלות עליונים, השומרת על המחזוריות השביעונית הנצחית והמקודשת והמשביתה של מקראי קודש, מועדי דרור ומועדי צדק, המתוארת בה בלשון שיר נצחית בשירות עולת השבת, שכל אחת מהן פותחת בהכרזת התאריך הקבוע של השבת שבה נאמר השיר:

'הכרובים יברכו בהרומם קול דממת אלוהים נשמע

והמון רנה ברום כנפיהם….

תבנית כסא מרכבה מברכים ממעל לרקיע הכרובים

והוד רקיע האור ירננו מתחת מושב כבודו,

ובלכת האופנים ישובו מלאכי קודש,

יצאו מבין גלגלי כבודו

כמראי אש רוחות קודש קודשים סביב

מראי שבילי אש בדמות חשמל ומעשי נוגה'.¹⁷

עיר הצדק הייתה עיר שבארכיוניה וגנזכיה, בספריה ובשיריה, בעדויותיה וזיכרונותיה, במגילותיה ולוחותיה, בספריותיה והיכלותיה, נשמרו מסורות עתיקות ימים על העולם המופשט של האל והמלאכים, מקור הדעת, החכמה ורוחב האופקים, מקור הדעת האמת, השלום והצדק, החוק והמשפט, לצד הסיפורים הקדמונים בדבר המעבר האנושי מטבע לתרבות, מימי קין והבל ועשרים הדורות הראשונים בין אדם לאברהם, וסיפורים מפורטים בדבר הנס האלוהי הכרוך במעבר מעבדות לחירות שהקדים את מסורת ההתגלות והחוק. בעיר הצדק נשמרה מכל משמר הבטחת החירות האלוהית בשבועה ובברית, הנשמרת במחזוריות שביעונית משביתה מקודשת, במחזורי שירת קודש ובמחזורי קרבנות (שירות עולת השבת) שנשמרו בידי משמרת הקודש כמתואר ב’מגילת המשמרות' ובמגילת ‘שירות עולת השבת’. עוד נשמרו סיפור הניסיון האנושי הקשה של העבדות, השעבוד והנדודים שקדמו למתן החוק והברית, וסיפור חוקי החירות הקשורים בקדושת השבת, יומם של בני־חורין, ובברכת שבעת מועדי ה', השמיטות והיובלים, ושבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם המובטחים לשומרי מחזורי ההשבתה השביעוניים של החירות והשוויון, שכוננו את תפיסת הצדק החברתי.

*

החיים המחודשים בעיר הצדק ממרחק אלפי שנים, מעניקים הזדמנות שאין דומה לה לממש את חזון החברה הפתוחה של הוגה הדעות היהודי אוסטרי, קרל פופר, בעל ‘החברה הפתוחה ואויביה’, שאמר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה: ‘בחברה הפתוחה אין לשום אדם, גוף או ארגון מונופול על האמת ולכן ככל שירבו בתוך הציבור דעות ועמדות שונות ומגוונות שיחיו בשלום ובסובלנות זו עם זו כך ייטב לכול האזרחים’.

תקופת האימים בשנות מלחמת העולם השנייה, המכונה בפי העם היהודי בשם ‘השואה’ או ‘החורבן’, החזירה מיליוני בני האדם לימי קין הרוצח הפראי חסר הרחמים, נטול התודעה האנושית הבסיסית של קדושת החיים, של כבוד האדם וזכותו המוחלטת לחיים, ומשולל כל רגשי אחווה וסולידריות המתנה את החיים, או החזירה את האדם לימי קין אחוז השנאה, הקנאה והזעם, כלפי אחיו, שלא חטא לו, והרג אותו בשדה, כשהוא מתכחש בחמת זעמו לאנושיותו של אחיו ולזכותו המוחלטת לחיות ללא תנאי בין בני תרבות שוחרי חיים ושלום. ימי קין של מלחמת העולם השנייה, החזירו את בני האדם למצב פראי טראגי של קיום נטול חסד אנושי ומשולל חוק, קיום נטול תרבות, נטול זכויות ונטול הגנה, נטול דין, גבול וחומה, נטול זיכרון, דיבור, ספר, סיפור וקדושה, נטול מחזור, מקצב וסידור, שבו מיליוני בני אדם הפכו כהרף עין למיותרים לחלוטין ולחסרי ערך אנושי מכול וכול, וניתן היה לרדוף ולהרוג אותם כמשוללי צלם אנוש, להשפיל ולהסגיר, להתעמר ולכבוש ללא רגע של חסד, ואף אפשר היה לרצוח אותם על לא עוול בכפם, לשרוף את ספריהם ולהרוג את ילדיהם, לבזוז את רכושם ולהשפיל את נפשם וגופם, ללא כל הגנה של אחווה, אנושיות וחסד, של צלם אלוהים או זכות קיום, של איזה סייג של חוק או תרבות, אילוף או מוסר, כי רבים כל כך הפכו כהרף עין לבני קין הרוצח בחמת זעמו ושנאתו, ולא לבני קין המקולל והארור, הנע ונד, החרד והנרדף, המחפש בית ומחסה ומקים משפחה ומגלה שאין לאדם קיום בלא אחווה אנושית ובלא הגנה משותפת, בלי חסד ודין, בלי חוק ומשפט, ועל כן הוא זה הנזכר כמייסד העיר הראשונה. בושה, אשמה ופחד מצויים ביסוד התרבות ומצויים בתשתית ייסוד הערים הראשונות הקובעות גבול וסייג, חוק ומשפט, חסד ודין, זכויות וחובות, ספרים ומסמכים. כשכל הגבולות והסייגים עליהם מושתתת האחווה האנושית נעלמים, חוזר האדם למצבו של קין הרוצח, החי לבדו בשנאתו, בכעסו ובזעמו, ומחליט שאחיו מיותר ועל כן אפשר לרצוח אותו.

העיר האידיאלית שנוסדה על אדני הבושה, האשמה והפחד, היא התגלמות ‘החברה הפתוחה’, שכן יש בה, או ראוי שתהיה בה, הזדמנות שווה לכל התושבים בני העיר ללא כל הבדל דת, גזע ומין, לאום או שפה, ליישם מתוך אחווה, כבוד ורעות, את כול הזכויות הצודקות והשוות המעוגנות בחוק, הנגזרות מחובות המוטלות בשווה על הכלל, למרות שלכל אחד ואחת אורח חיים שונה ונבדל, שהוא ענין של בחירה גמורה, כל עוד איננו חורג ממסגרת החוק, הדין או החובה השווה, הכפופים כולם לריבונות אזרחית ולביקורת אנושית המקובלים בחברה דמוקרטית בעולם ליברלי נאור. לכל אדם בן זמננו, בכלל, ולכל בן עיר, החשוף לריבוי ולגיוון שבחברה הפתוחה, בפרט, זהות מורכבת מממדים שונים. העיר המודרנית מושתתת כאמור על הרעיון שבחברה הפתוחה אין לאף אדם, גוף או ארגון, מונופול על האמת, אבל לכולם יש זכויות שוות בכול הנוגע לקיומם וחירותם, לכבודם ולחופש הבחירה שלהם, כשם שמוטלות עליהם חובות שוות לשם הבטחת החיים, ועל כן על תושבי העיר להכיר במורכבות החיים וברבגוניותם, ולא להתבצר באמצעות סטריאוטיפים ודעות קדומות מתבדלות ומכפישות במתחמי חשבונות השנאה, האיבה, הנקמה והפחד.

על תושבי העיר – שזכו מלוא חופנים באוצרות תרבות ודעת, שנוצרים ונשזרים רק במרחב שבו שולטים הדעת והזיכרון, האמת והצדק, החירות והחוק, השוויון, הספקנות וההתרסה, חירות הביטוי, חופש הביקורת, חופש היצירה, האחווה והשלום, הדיבור החופשי והנגישות החופשית, חירות התנועה וחופש ההתאגדות, וזכו בהגנת החוק והמשפט, בחסדי האמנות והיצירה, הארכיטקטורה, המחול והזמרה, שראשיתם העתיקה במרחביה המופשטים של הקדושה, העדות, השירה והחלום, הנדלים ממעמקי הזיכרון ומתחדשים בכוח ההשראה והדמיון היוצר – לעמוד בחזית המאבק לחירות שווה לכול, לשוויון זכויות, לחופש בחירה, לאחווה ולהכרה בזכויות האדם המעוגנות בחוק, מצד אחד, ולהכרה סובלנית במגוון רחב של בחירות בתחום הפרט והכלל המעוגנות בחירות ובשוויון. יתר על כן, עליהם להגן בנחישות ובתעוזה על כל הבחירות הזכאיות לכבוד ולהכרה ולטיפוח, אולם לא לכפייה רחבה או להגנה חוקית. על תושבי העיר לפתח הכרה במגוון צורות חיים שיש בהם מימוש נרחב ומגוון של כבוד האדם וחירותו, ולעמול באמצעות חינוך והכשרה לאזרחות ולדמוקרטיה, לסובלנות, לפלורליזם וליחסיות, על פיתוח כישורי דיאלוג עם השונים מהם, השותפים להם בכל הזכויות החוקיות הנגזרות מקיומם העירוני, ובכל החובות המתחייבות ממנו, החל מחובת תשלום הארנונה וכלה בשמירת חוקי התנועה ושעות העבודה והמנוחה. תושבי העיר, מעצם רבגוניותם האתנית והתרבותית, הלשונית, הדתית וההיסטורית, ומעצם שותפותם ביצירת התרבות, בצריכת תרבות, בהגנה על התרבות ובביקורת התרבות – שהיא לדברי מישל פוקו, “הדחף לממש בצורה מרחיקת לכת ככל האפשר את המאבק האינסופי על החירות” – נמצאו תמיד בחזית המאבק נגד הכוחנות והעריצות, נגד ה’שליטעללות' והדיכוי, כביטויה של המשוררת הפולנייה וויסלבה שימבורסקה, ונגד המונופול על השלטון והאלימות, ונגד בלעדיות סמכות הדעת, ובעד אחווה וסובלנות, הזדהות אנושית בתחומי הקיום האוניברסליים ורוחב דעת, שוויון זכויות, פלורליזם ודמוקרטיה ביחס לתחומים הפרטיקולריים המפרידים בין בני האדם. מי ייתן וראשי העיר ומנהיגיה במועצת העיר, יתנו את לבם לברכת המלאכים בספר חנוך הראשון שנכתב לפני כאלפיים ושלוש מאות שנה, שם הם מברכים ומשבחים את האל ומונים בפניו את הערכים שעל פיהם ראוי להנהיג את העולם: “וכאשר ישא פניו לשפוט את דרכיהם… ואת אורחותיהם במשפט צדק…וביום ההוא ירימו קול אחד וברכו ושבחו ועלו ברוח אמונה וברוח חוכמה וברוח אורך אפים וברוח רחמים וברוח משפט ושלום וברוח חסד…” (חנוך א, פרק סא, ט–יב).

תושבי העיר עתיקת הימים, ירושלים – שנקראה ‘נוה צדק הר הקודש’ בפי כוהניה ונביאיה (ירמיהו לא כב) ו’עיר הצדק קריה נאמנה' (ישעיה א כו), שכל אחד מיושביה נקרא בפי מייסדה, דוד בן ישי, ‘נעים זמירות ישראל’, בשם ‘הולך תמים ופועל צדק’ (תהלים טו ב), שביקש מתושביה: ‘פתחו לי שערי צדק’ (תהלים קיח, יט) וביקש מאלוהיו: ‘ינחני במעגלי צדק למען שמו’ (תהלים כג, ג), ואמר ברוב תבונה ‘צדק ושלום נשקו’ (שם, פה, יא) ו’אמת…וצדק משמים נשקף' (שם, פה, יב), ואף העיד על רוב מעשיו: ‘עשיתי משפט וצדק’ (שם, קיט, קכא) – תושביה בני זמננו, בני כל הדתות והתרבויות, המקדשים תרבות מונותאיסטית רב־פנית, שמייסדה היה אדם מרחיק ראות בתחום המופשט, אך היה כבד פה וכבד לשון, בתחום המוחש, שנאמר עליו משפט שאין דומה לו בכל תיאורי הגבורה האנושיים: “וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד מִכֹל הָאָדָם אֲשֶר עַל פְנֵי.האדמה”, חייבים לנהוג בענווה בפני כובד משקלה ועומק רוחה של תרבות בת אלפי שנים שאנו יורשיה, שומריה וממשיכיה, ולתת את דעתם באופן מיוחד על כל אלה שנעשה להם עוול ואי־צדק, בשעה שנשללו מהם מסיבות שונות במהלך ההיסטוריה, הנגישות לחירות ולשוויון הזכויות, לדעת ולחוכמה, לדין ולמשפט צדק, לסעד ולרווחה, לשוויון הזדמנויות ולנטילת חלק במעגלי ההנהגה והסמכות, ונשללה מהם בכורח הנסיבות הזכות לשלום ולשוויון בפני החוק. בין אם המדובר בנשים, בפליטים, במהגרים ובמיעוטים, בנכים ובמוגבלים, בחולים, בזקנים או בבורים, בנכבשים או בעצורים, או בקבוצות אחרות נוספות שלא זכו לממש את מלוא המרחב האנושי המובטח בכבוד האדם וחירותו, משעה שנמנע מהם, בשוגג ובמזיד, לפעול בכוחם של ערכי הדעת, האמת והצדק, האחווה והסולידריות, החוק, המשפט, השוויון, החירות והשלום.

על כל תושביה ומנהיגיה לפעול בכוח בהירות החזון הנבואי של ‘צדק צדק תרדוף’ (דברים טז, כ) ושל ‘האמת והשלום אהבו’, ושל דברי נביא הצדק שאמר: ‘אני ה’ דובר צדק מגיד מישרים' (ישעיה מה, יט), והוסיף ‘שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה’ (שם, נא, א) ו’צדק למדו יושבי תבל' (שם, כו ט), נביא של עיר שאמר עליה בחזונו:‘מלאתי משפט צדק ילין בה’ (שם, א כא).

על יושבי ‘עיר הצדק’ לקחת חלק ראשון במעלה ב’תיקון עולם' או בבניית קהילות של חסד, אחווה, שלום ורעות, הזדהות, אחריות ונדיבות, שיש בהן חיפוש מתמיד אחר המשותף האנושי בונה האמון, מעבר להבדלים דתיים ותרבותיים, ויש בהן סולידריות הומניסטית־ליברלית, דמוקרטית, שוחרת צדק ושוויון במרחב דמוקרטי משותף, שכולם בו שווים בזכויותיהם ובחובותיהם בחיי העיר. ב’תיקון עולם' יש מעבר מודע מניכור להיכרות, מריחוק מתבדל לשותפות באחריות, מעוינות ופחד לסולידריות וחמלה, לשם סגירת הפער בין הרצוי למצוי, בכל מקום שיש לאל ידיהם של התושבים. על תושבי העיר לעשות זאת באומץ, בתעוזה, בנדיבות, בכבוד, באחווה ובנחישות, ברוח קודמיהם הנביאים והכוהנים, המשוררים הסופרים, בעלי החלומות ומספרי הסיפורים, שהציעו תפיסות אוניברסליות של דעת, אמת וצדק וקידשו את החירות, האחווה והשוויון בין בני ברית הנאמנים למועדי דרור ומקראי קודש, הפתוחים בפני כל אדם. עליהם לעשות זאת ברוח ההכרה בריבוי ובגיוון האנושי, בתוקף הזכות לכבוד ובשם הסובלנות למערכת הרב תרבותית – המאפיינים את הקיום האנושי ואת המרקם התרבותי בערים הגדולות בחברה הפתוחה, וברוח ההכרה בזכויות האדם הבסיסיות – הזכות לחיות בכבוד, שוויון וחירות, לשגשג ולגדול, ללמוד ולעבוד, הזכות להועיל, לחקור ולעשות, הזכות להקים בית ומשפחה ולהפוך לחבר שווה זכויות בחברה – חבר מן השורה בחברה האנושית המבטיחה לכל אדם זכות שלמה לחיי חירות, שוויון וכבוד, אחווה שלום ורעות, ופועלת מתוך המחויבות הדחופה למהר ולקדם שוויון זכויות, בכל מקום שבו כבוד האדם נעדר. בהקשר זה יש עדיפות לקידום מעמד הנשים שסובלות מאפליה ומאלימות נגד נשים, וסובלות מבורות כפויה ומהרחקה ממוקדי הדעת והסמכות ומיכולת קריאת המסמכים, ויש עדיפות להענקת שוויון הזדמנויות למיעוטים, לחולים, למוגבלים, מאותגרים ונכים, בכל מקום ששוררת אפליה מכל סוג. יש לצאת נגד כיבוש ודיכוי, מעצר וכיתור, גידור והפרדה, ושלילת זכויות חוקיות על רקע אתני, תרבותי, מגדרי, מיני, לאומי, גזעי או דתי מכל סוג, כשם שיש לפעול נגד כפייה דתית ובעד צדק חברתי לכול התושבים במרחב העירוני. יש לשוב ולשנן את האמרה שנזכרה לעיל וליישמה בכל המרחב העירוני: “לכל אדם יש זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים” ולזכור את דבריו של פטריק דאגלס, העבד השחור הראשון שלמד לקרוא ולכתוב ופתח במאבק על החירות: “לזכות אין מין ולאמת אין צבע”, ואולי גם לזכור שפירושה המקורי של המילה אידיוט ביוונית עתיקה, הוא: אזרח שאינו נוטל חלק בענייני הכלל.