קונטרס “בצלם” מחודש נובמבר מתאר את “מערכת השיפוט הצבאי בגדה המערבית”, ומצלם את דיוקן המשפט הנערך לנעצרים הערבים (לאלה מהם הזוכים למשפט!) בשנתיים האחרונות.

קשה להאמין: איזה מישפח במקום משפט; אי־סדרים. רשלנות. לכלוך וצחנה. רשלנות ומוזנחות כלפי חוץ – ודחיות חוזרות של משפטים, הליכי משפט מעוותים, שרירות לב ודריסת הצדק כלפי פנים. מעשה בתיקים נעלמים, מעשה בעצירים שאינם מובאים, מעשה בטרטור הנאשמים, עורכי־הדין והעדים, מעשה בהעלבה ובפגיעה בבני המשפחה, מעשה בהערות חכמה של מפקדים, של שופטים ושל תובעים המתנשאים מעל האנשים העומדים רטט לפניהם, ומעל כל הליכי־דיון ראשוניים, ורואים בכל השפיטה שהוטלה עליהם עיסוק במעמסה מיותרת.

האם אלופי הפיקוד יודעים? האם זה מעניין אותם? האם הרמטכ"ל יודע? ושר הביטחון האם הוא יודע ושותק?

תחילה היה עומס גדול מדי על ״המערכת״. אחר־כך באה הרשלנות הישראלית המפורסמת, “הבלגן”, ואחר־כך התפתחה ההפקרות, המלווה בהתנשאות (מה יש? אלה הם בסך־הכל ערבים אויבים), עד שלעיני אלהים ואנשים נרמס שם הצדק – והשחתת הנפש פורחת בציניות.

אם זהו המשפט הישראלי מוטב מעצר ללא משפט. שתהיה זו שרירות שלמה וגלויה, ולא הצגת פארסה של משפט. פארסה שאין לדעת עד היכן תתפשט ועל סיפו של איזה בית תכבה.

הנה מביאים לפני השופט ברמאללה (12.9.89) נאשם בידוי אבנים. הנאשם הוא אדם עיוור. אבל השופט המלומד לא מוותר: “עיוור לא יכול לזרוק אבנים?” (ראה עמוד 60).

והכל שם מוצג בפומבי דחוס כזה, רועש ומבולבל – לעתים מענישים לפני שהרשיעו, לעתים בלי נוכחות כל מי שחובה שיהיה נוכח, ותמיד באי־סדרים המאולתרים ברגע האחרון שייראו כסדרים – עם תיק ובלי תיק, עם מתורגמן ובלעדיו, עם עורך־הדין ובלעדיו – ותמיד כששואלים חוזר הנוהם ממשרד הביטחון ונוהם כי הכל לפי החוק.

כי בשביל ערבים זה מספיק. כי הנשפטים כאן הם הפורעים, המסיתים והמנוולים. וזה בדיוק מה שמגיע להם. גם כשלא הוכח כלום מי הם ומה הם.

ואולי, צריך לגזור שכל המעורבים במשפטים האלה יהיו נשפטים באותה דרך שהם שופטים?

הנה הדו"ח של “בצלם”: לקרוא, להידהם ולהתפלץ. אבל גם להסיק מסקנה: השיפוט הצבאי בשטחים הוא בזיון המשפט, והוא חרפת הצבא. מישפח במקום משפט אינו איזה נגע שולי – אלא הוא מקור אילוח המים שכולנו שותים, וזיהום נפש הנוער, עמוק עמוק, ופנימה פנימה.

ממש מכאן מתפשט הריקבון.

דבר (יז כסלו תש"ן 15.12.1989): 13