רקע
שלמה שבא
כוכב שביט בשמי ירושלים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

בקיץ של שנת תרמ"א – 1881 – דרך כוכב שביט גדול בשמי ארץ־ישראל.

בצפת, החוששת תמיד מפני אסונות טבע, עזבו התושבים את בתיהם ויצאו ללון בשדות, שמא תבוא רעידת־האדמה. זריזים־ומקדימים בירושלים, המשכימים לתפילה באור־כוכבים, ניצבו בסימטאות ועקבו בעיניהם ביראה ובתמהון אחר הכוכב הגדול המותיר אחריו שובל־אור ארוך. עתון ירושלמי כתב: “זה שמונה ימים ייראה מדי יום ביומו, לפני עלות השחר, כוכב זנבי עולה מפאת צפונית־מזרחית, רבים יחזו בו עתידות”.

מה עתידות חזו בו?

כעבור שנה, בחודש תמוז תרמ"ב (1882), עגנה ביפו ספינה קטנה ושלושה־עשר בחורים ובחורה אחת ירדו אל החוף. משהגיעו הסירות לחומת האבן של הנמל, פרץ מישהו בקריאה נרגשת: “הנה הסטודנטים!” הם הובאו לבית־המכס ואמנם ניכר בהם כי סטודנטים ואינטליגנטים הם: שמונה־עשר בישליק שילמו מס על הספרים הרבים שהביאו עמם.

סירות 1.jpg

יפו, השער לארץ – אניה הגיעה לנמל והסירות מביאות לחוף את העולים והתיירים. צילום מהמאה הקודמת


לבושים בגדיהם הטובים עברו הסטודנטים ברחובות יפו והסתכלו בסקרנות בבתי־האבן המוכים שמש של קיץ. רעש עמום עלה מהבתים הסגורים וקולות של לשון זרה. ומעבר לבתים ראו בוסתנים ירוקים, מגדל של כנסיה, ובאופק – שרשרת של הרים. קראו להם בילויים. הם וחבריהם, כיוון שנתאכזבו מארץ־הולדתם, רוסיה, אשר חלמו להביא את גאולתה והיא גמלה להם, לאחיהם ולאבותיהם, בפרעות – זנחו את תלמודם באוניברסיטאות, נתארגנו לתנועה, קבעו תקנון והחליטו לעלות לארץ־האבות, לישבה מחדש ולהקים בה את עם היהודים שיהיה לעם ככל העמים. בתחילה נתקראה תנועתם דבי“ו, על־פי ראשי־התיבות של הפסוק “דבר אל בני ישראל ויסעו”. אחר־כך נמלכו בדעתם ואמרו, כי יש בפסוק זה משום קריאה לאחרים ואילו לטענתם חייב אדם להגשים בעצמו מה שהוא מטיף לו. על כן קראו לעצמם ביל”ו, לאמר: “בית יעקב לכו ונלכה”.

מחמת חסרון־הכיס, קנו כרטיסים־של־סיפון באניה. כל עת הנסיעה היו משיחים בכובד־ראש בענייני ציון ובתכניותיהם, אבל הם היו צעירים, צחקו וזימרו כדין משובות־הנעורים. דבורה היה שם הנערה אשר באה עמם וכיוון שהיתה הבחורה היחידה, הקיפו אותה חבריה בפינוקים וחיזורים, אך היא כבר היתה מודעת, שיעודה היא לרעה יעקב. בשעות של לילה, כששמי הים־התיכון נמתחים עליהם כשטיח רך, אלפי כוכבים נוגהים אליהם אור והים מעלה המיה חרישית ללא־סוף – מצטופפים היו הצעירים זה כנגד זה, כמחפשים הגנה בחברותא, ומזמרים שירי סטודנטים ושירי־עזוז של מהפכני־רוסיה.

והנה תם המסע והם מהלכים ברחובה של יפו, אל גורל לא־נודע. האיש שליווה אותם הראה להם טלאים ירוקים הנשקפים מעבר לעיר, ובתים מעטים מזדקרים בתוכם, ואמר: “זו מקוה־ישראל, של חברת כל־ישראל־חברים. בית־ספר לילדי יהודים עניים”. מקוה־ישראל הוקמה 12 שנים לפני־כן על־ידי קרל נטר, איש חברת כל־ישראל־חברים, שאמר לחנך את ילדי היהודים בירושלים לעבודת האדמה.

למקוה־ישראל היו מועדות פניהם. הובטח להם, כי ימצאו שם עיסוק בעבודת האדמה וכך יוכלו ללמוד אומנות זו.

ארבע שנים קודם, בתרל"ח, באה אשה אל בית־הדין של ירושלים היהודית, עמדה לפני הרב שמואל סלנט ותבעה גט מבעלה. טענה האשה: “בעלי נתחבר אל אותם צעירים, שהקימו להם אגודה, הם מתכנסים ודנים בעניין כפר של עובדי־אדמה והוא רוצה כי אצא עמו לאותו מקום רחוק מישוב, על־יד הנהר והביצות”.

קרא אליו הרב את הבעל ושאלו: “מה יש לך לטעון?”

“רבי”, ענה הצעיר, “בעיר קוראים אחרינו משוגעים, והרי הדין פוסל את המשוגעים ממתן הגט”.

אור ירושלמי רך הסתנן דרך החלונות הצרים של הבית הישן והאיר את פני הרב. זקנו הסתיר חיוך שעלה בקצה שפתיו; פתח ואמר לאשה בלשון רכה ומפייסת: “יש משהו בדבריו. וגם נאמר כי חייבת אשה ללכת אחר בעלה. רבונו של עולם יברך אתכם”.

ירושלים היתה מסוגרת בין החומות, מקבלת את דין כליאתה באהבה, מחפשת אמונה וקנאית לדרכיה. יושביה היו הולכים כחולמים בין קירות האבן, מצפים כל רגע למלכות שמים שתבוא ואשר עליה הם מתפללים יומם ולילה. הם התקיימו על הכסף שיהודי העולם שלחו אליהם, כיוון שראו עצמם עושי־שליחות של עמם ומצפי־משיח, המקרבים את בואו בתפילה. הם היו שרויים לעתים במריבות ומחלוקות, לשם־שמים ושלא־לשם־שמים, עייפים לעתים מן הציפיה, מחרימים ומנדים אלה את אלה משום חשדות שונים; יושבים היו בכוכיהם הפתוחים לרחובות שאין בהם מאומה למכירה, שומעים את חדשות העולם הגדול המגיעות אליהם כעבור זמן רב. מדברים היו בארץ שבתוכה הם יושבים, כאילו רחוקה היא מהם אלפי פרסאות. ואשה רבנית לוהטת־עינים היתה לוחמת ברחובותיהם, לבל יקלו על עצמם ולא יעברו על קוצו של יו"ד בדין ונוהג.

מאה שנים עברו מאז באו ראשוני אבותיהם בסירת־מפרש המיטלטלת כקליפות־אגוז על מי הים לחדש את ישובה של הארץ. היו אלה חסידים, מן הראשונים, ובראשם רביים גדולים, שביקשו לקיים דין ציפיה לגאולה בארץ הקודש עצמה, עלו והתיישבו וחיו ביסורים רבים בטבריה ובצפת. אחריהם באו תלמידי הגאון מוילנה, שקראו עצמם פרושים. הללו נתיישבו אף הם בטבריה ובצפת – ירושלים היתה רחוקה מכל מרכז של ישוב, פרנסתה קשה ורבות בה הסכנות. והנה, משניתן הדבר בידם, עברו אט־אט לירושלים, עיר החלומות. אחר־כך, בשנות השלושים למאה הי“ט, פקד את הגליל השבר הגדול: שוד ורצח ורעש־האדמה; וכך נתרחב ישובה היהודי של ירושלים, וטבריה וצפת ירדו מגדולתן. תלמידי הגר”א מוילנה ואחריהם תלמידי החת"ם סופר (אף הוא מגדולי הרבנים ששלח את מאמיניו לחיות בארץ הקודש) עקרו לירושלים.

כמובן, לא היו אלה ראשוני היהודים בירושלים: קדמו להם צאצאי מגורשי ספרד, יהודי צפון־אפריקה ובבל, עולי בוכרה, יהודי ההר, יהודי בולגריה ויוגוסלביה. עניים היו מאד, אבל הם נצמדו כמו בצפורניהם לירושלים ולרחובותיה. עכשיו נצטרפו אליהם אחיהם מארצות פולין ורוסיה והונגריה, ויחד חיים היו ברובע היהודי הדחוק בין החומות – משמרת מצפי־המשיח.

אבל לא כולם ציפו לאותות משמים. בראשית שנות השבעים נתאגדו כמה צעירים, אספו כספים, הפילו גורלות והקימו שכונה חדשה מחוץ לחומות, באדמות ההרים השוממות, בדרך ליפו, במקום־הפקר שהשודדים שלטו בדרכיו. הם התיישבו בשכונה החדשה ובלילות היו רוחות־ההר מכות בקירות הבתים ומאיימות לכבות את המנורות החלושות. מן השכונה שמחוץ לחומות הובילה הדרך אל מחוזות חדשים – אל יישובה של ארץ־ישראל.

נתכנסו בני החבורה בחשאי ודנו שעות ארוכות כיצד יחזרו ויהיו עובדי־אדמה כאבותיהם מימי־קדם, ועיניהם נתלהטו כאשר היו משווים בנפשם את שלג־שיבת־החרמון, מרחבי האדמות שמעבר לירדן, פריון עמק יריחו וטובו של השרון. הם שלחו שליחים אל מחוזות־הארץ השונים לחפש אחר אדמות ישוב: ביריחו, בחברון ובשפלה, ובשוב השליחים, התכנסו רעיהם סביבם ושמעו בצמא את בשורותיהם על מרחבי הארץ. לסוף קנו את אדמת אומלבס, ליד נחל הירקון, וקראו לישובם פתח־תקוה. בתרל"ח עמד הכפר היהודי הראשון על אדמת המים של הירקון, ובחורף הבא, משנתנה האדמה יבול יפה, העלו האכרים פרי אדמתם בשיירת גמלים לירושלים, הבריכו את הגמלים בשערי השכונה החדשה ואחד מהם רץ אל העיר שבין־החומות וקרא בקול גדול: “אנשי פתח־תקוה קוראים לכל הכהנים והלויים לבוא וליטול מעשר מפרי אדמתם!”

אבל הביצות, העמל המפרך והבדידות היו קשים מנשוא. פתח־תקוה ניטשה בתרמ"א, אך בטוחים היו תושביה, כי יחזרו אליה לאחר שיתוספו אליהם עוד מתיישבים וירכשו אדמה נוספת, רחוקה מן הביצות.

צפת יושבת בהרים כארץ לעצמה. מאות שנים לא פסק בה ישוב יהודי. היו ימים שגידלו בה זיתים ובטשו אריגים במי המעיינות, בגיאות אשר סביב העיר. שירי ספרד נתמזגו בה עם מנגינות הארץ הישנות. רוחו של יוסף דילה רינה הילכה בסימטאות העיר, ומי אשר יכול לשמוע – קלט קולו של ר' ישראל נג’ארה, המהלך כהוזה בהרי צפת, מנגן בחלילו והעדרים הולכים אחריו. בצפת ישבו מצפי משיח, חולמי חלומות ומחשבי קיצין, והם היו יוצאים בחברותא, לבושי לבן, אל ההרים, לקבל פני שבת המלכה. לומדים היו את ספרי המסתורין, מחשבים את זמנו של הגואל, מתייסרים וחולמים. עדיין היו טועמים מטעמו של ישוב היהודים בגליל מימי המשנה והתלמוד, נתקלים באבנים ישנות, שרידי בתי־כנסת קדומים, בקברים של תנאים ואמוראים, ונפגשים ביהודי כפרים שלא נטשו מעולם את הגליל. בבית־הקברות נקברו דורות רבים שזכרם כבר נשכח. ואילו שיירות של יהודים באו שוב ושוב אל ההרים: עולי רגל עניים מטוניסיה; עשירי יהודים מטורקיה הבאים להשתטח על קברו של בר־יוחאי מלווים כבודה רבה, טבחים ותלמידי־חכמים, סופרים ושוחטים; באו חסידים מעיירות אירופה המבקשים את עקבות האר"י הקדוש וגוריו. זו מנגינת צפת הגדולה! שם, בהרים, בדרום, עומדת ירושלים של מעלה, סגורה ומסוגרת, אפופת קדושה, ואילו צפת ממשיכה לשלוח שליחים לחוץ לארץ לבקש כסף. ובין יהודיה יש מתגרשים ונישאים כמה פעמים, כדי לזכות בנשים אחדות, אולי מפני שמקובליה של צפת היו עסוקים בענייני שכינה ואהבה שבין תאוות־בשרים לתאוות־התעלות – רגישים היו בני עיר זו יותר לעניינים שבינו לבינה. מאז הרעש הנורא של שנות השלושים, עדיין היו בני צפת מפחדים מפני מוראות הטבע. כיוון שעוברת השמועה בפי מטורפים או בפי חוזי־עתידות כי צפוי רעש, מיד יוצאים התושבים את בתיהם ושוהים בשדות, ימים אחדים, עד יירגעו.

והנה, מזה כמה עשרות שנים, חזרה העטרה לירושלים: רבים עולים להתיישב בה וצפת נסוגה והולכת. אבל רוח גאולה־של־ממש, בבחינת אין בן דוד בא עד שתגאלו עצמכם, עברה גם בצפת, ואברכיה הצנומים וההוזים נתכנסו אף הם, הקימו ארגון, קבעו תקנות ואספו פרוטה לפרוטה ושלחו שליחים בעלי־העזה לאדמות קרובות ורחוקות, בהרים ובעמק המים מעבר להר ולבסוף קנו את אדמות כפר ג’עוני, אשר על הדרך לטבריה. ובתרל“ח, אולי אף בטרם עלו אנשי פתח־תקוה לאדמתם, נתיישבו ט”ו משפחות בבתים של ג’עוני ויצאו עם הערבים לעבוד את אדמת ההר הקשה. לישובם קראו גיא־אוני. עברו שנתיים, האדמה נתנה לחם דל. רעבים היו והם שלחו אגרת לכתבי־העת היהודים:

“בבית קטן, ד' על ד' אמות, יושבים עשרים נפש בני אדם, עם כלי ביתם. הקירות עשויים בכבול ועבטיט, מצרורות אבן אשר בין בקיעיהם שוכנים נחשים ועקרבים. קנינו איזה שוורים ומעט תבואה לזריעה, לחרוש ולזרוע כחלק עשירי מהאדמה, ותבוא עת רעה ונוראה מאין כמוה: החורף בא במשכנותינו, מעט הגשם אשר ירד ארצה בא אל ביתנו ונשכב אחד על אחד בגורל, מי יניח שעה למטה על הארץ ראשו ורובו במים, ומי יזכה לשכב למעלה. בבוקר השכם ונפשנו יבשה, אין כל, אף לא לחם. על ההרים דלקנו ללקוט גללי סוסים וגללי בקר, לחמם מעט את נשמותינו. והרעב מעיק אכפו, קולות נשמות ותינוקות שלא חטאו יצאו והשתפכו אל חיקנו, מבקשים פת לחם יבש, ומאין נקח. ועתה נבוכים אנו מפחד ההווה והעתיד, אחרי אשר שנת תרל”ט היתה שנת רעה ורעב, ומה נעשה?

“דבר עניי הצאן, המבקשים רחמים מבעל הרחמים, הכותבים וחותמים פה בדמי לבבות – גיא־אוני”.

וגם גיא־אוני ניטשה.

בחורף של שנת תרמ"ב תרו את הארץ שני מרגלים אשר לא הוציאו את דיבתה רעה. בצפון עבר דוד משה שוב מרומניה, ובדרום – זלמן דוד לבונטין מרוסיה. שניהם היו שליחיה של אותה התעוררות־פתאום, שעברה באותה שנה בעיירות היהודים באירופה. היה זה אחד מגלי־גאולה שהתעוררו שוב ושוב במאות השנים האחרונות, והפעם נוספו אליהם גם פרעות ביהודי דרום רוסיה, המכונות “סופות בנגב”. והנה בשעה שהזרם הגדול של המהגרים פנה לאמריקה, ארץ הזהב, אמרו בעלי ההתעוררות: “נשוב לארץ־אבותינו ונחדש חיינו שם”. נתאגדו האנשים לאגודות, התווכחו לילות ארוכים, חיברו תקנות והחלטות, אספו כספים ובחרו את המוכשר ביניהם ומינוהו לשליחם שיחפש להם אדמה בארץ־ישראל.

לדוד שוב, השוחט מרומניה, היתה ארץ־ישראל “פרטית” ליד ביתו שבעיירה: פעם בא שד"ר אל העיירה ועמו שומים מארץ־ישראל. ביקש ממנו שוב מן השומים וזרעם בגינתו. עלו יפה וחילקם בין ידידיו: שומים של ארץ־ישראל!

קמה בעיירתו אגודה של חובבי־ציון ובחרו בדוד שוב שייצא לארץ־ישראל ויחפש להם אדמה. בדרכו התעכב דוד שוב בקושטא וניסה להיפגש עם השולטן, כדי לבקש ממנו מאדמות הממשלה בפלשתינה, להתיישבות יהודים. היה אצל החכם־באשי ונועץ בכמה מנכבדי העיר היהודים, ביניהם גם רופא השולטן. אלה אמרו לו כי השער־העליון לא יתן שי של אדמות להתיישבות יהודים ומוטב לקנותן בכסף מלא. הפליג דוד שוב לביירות. שכר מלווה וחמור ויצא דרומה, בדרכי ההרים, אל ארץ־ישראל. הגיע לנהר הקסימיה, הוא גבול ארץ־ישראל לפי כמה מפרשים, נפל אפיים ארצה ונשק את האדמה. הגיע לצפת ביום שלג. לא נתעכב שם הרבה. יצא מיד לכפרי הגליל לחפש אדמה. בדק ובחן ורשם בפנקסו. הגיע גם לגיא־אוני ומצא שם שני אחים יהודים שהתפרנסו מהלקט שלקטו בשדות הפלחים הערבים. סיפרו לו השנים על הישוב שהיה פה וניטש. ראה דוד שוב את האדמה ומצאה חן בעיניו: שלושה מעיינות בה! הודיע באגרת לבני עיירתו: “מצאתי קרקע!” ואחרי חודשיים קיבל תשובה: “קנה!”

זלמן דוד לבונטין היה פקיד בנק מצליח בעיר קרמנצ’וק שברוסיה. בן 26 היה, כאשר הציקתו הרוח להיות אכר בארץ־ישראל. הקים בעירו אגודה של חובבי־ציון, וזו, ביחד עם אגודה של חובבי־ציון מעיר אחרת, מינו אותו שליח ונתנו בידו מכתב:

“אנחנו החתומים מטה, החפצים להתיישב בארץ אבותינו ולייסד שם קולוניה לעבודת האדמה, שולחים מאתנו את הנבחר בחפץ כולנו – זלמן דוד לבונטין”.

הפליג לבונטין בסוף חורף תרמ"ב (1882) לאלכסנדריה ומשם בא ליפו. כינס אסיפות והקים “קומיטעט” (ועד) לתועלת היהודים המבקשים לבוא לארץ־ישראל ולהקים בה ישובים חקלאיים. יצא לסביבות ירושלים וחברון כדי לחפש אדמה טובה. הדרים והגיע עד עזה ועד דיר־אל־בלח, במבוא מדבר סיני, היה בנחל גרר ושם אירחו “נשיא אחד השבטים הבדווים”, ולא מצא לבונטין מקום שיניח את דעתו. חזר ליפו ויצא למסעות בשפלה ובדרום, מאחר שהמישור נראה לו מתאים להתיישבות, “על־יד הבדווים יושבי האוהלים”. נצטרפו אליו עוד מחפשי אדמות ואף־על־פי שלא קנו עדיין חלקות־קרקע, הזדרזו ותיקנו תקנות בעניין בית־התפילה של ישובם, בית־המרחץ ובית־החולים וכיצד ירכשו בהמות ומיטלטלין, וגם החליטו כיצד ינוהל בית־המסחר במקום.

יום אחד הוצעה ללבונטין אדמה בעיון־קארא, בחולות שמדרום ליפו. יצא לבונטין עם שלושה רעים לאותו מקום וישנו על הגבעות אותו לילה. ראו את האוויר כי הוא טוב מאוד והחליטו לקנות את המקום. בארץ־ישראל העותמנית אסורה היתה רכישת אדמה בידי זרים, על כן הפקידו לבונטין ורעיו את דמי הקניה בידי חיים אמזלג, סגן־הקונסול האנגלי ביפו, והוא רכש את האדמה על שמו ונתן לכל אחד מהקונים שטר־מקנה.

באותו חורף ואביב של שנת תרמ"ב, שנת שמיטה, סובבים־הולכים היו בארץ שליחים, מחפשי האדמה לישובים עבריים. מעטים היו, אך נלהבים ועקשנים באמונתם. הארץ היתה ריקה, אבל הזרע ניתן בה.

בתחילת שנת תרמ"ב הגיעו שיירות היהודים הראשונות מתימן.

בימי עזרא, כך מספרים, לא עלו יהודי תימן לארץ־ישראל. הם ישבו מעבר למדבר הגדול, בקצה ארץ ערב, מובדלים מעם הארץ, רחוקים מאחיהם, שומרים בקנאות את דתם, הוזים ורואים בדמיונם הרים של ירושלים והר־הבית. מספרים כי שלטו פעם בארץ תימן, על אחיהם המלך הגיבור יוסף, שומרים מכתבו של הרמב“ם המשבח אותם על קנאותם, דבקים הם בספרים שהגיעו אליהם ממרחקים ובכתבי־היד אשר עמהם, לומדים אותם עוד ועוד, חיים כמו קרואים הם כל רגע לצאת לדרך, לציון: שרים הם את שירי שלום שבזי ושירי גאולה שכתבו משורריהם. קוראים הם בשיר־השירים “אעלה בתמר”, ואומרים: אין בתמר, אלא תרמ”ב, היא שנת הגאולה. גם סופר כי רוטשילד נתמנה מלך היהודים והוא יקנה את ארץ־ישראל. השמועות פשטו כאש. מעגלי חלומות ציון, שנתעוררו אז בעיירות רוסיה ופולין, נולדו גם כאן, באותה שנת תרמ"ב.

הלכו בשיירה, עברו את המדבר, השאירו את מתיהם בצדי הדרכים. הגיעו לנמל, עלו בספינה־של־אש, נסעו בים־של־משה, עברו תלאות רבות וחששו מפני העולם החדש שנתגלה להם בדרכם. ירדו ביפו, עלו מיד לירושלים לחונן את עפרה ונתיישבו בה. הם לא נמנו על שום כולל ולא זכו בשום חלוקה. בא הרעב ופקד אותם. בא החורף ולא היה גג לראשם. נתיישבו כמה מהם במערות שבגיאות בשולי העיר. סובבים־תוהים היו בסימטאות שבין החומות הכבדות. באו לכותל המערבי ובכו על שריד המקדש, ביקשו על הגאולה ולא ראו משיח. יהודי ירושלים חשבו בתחילה, כי מבני עשרת השבטים הם, אולם היו בין הקנאים שבעיר, שחשדו את יהדותם של אלה אם שלימה היא, ובדקו ובחנו אותם. גם התימנים עצמם תהו על יהודי ירושלים, השונים מהם.

לא פסו לבבות טובים מירושלים. ראו בעוניים ונתכנסו כמה בעלי־לב וקראו לעזור ליהודים מתימן. הקימו להם שכונה מחוץ לעיר, בכפר־השילוח. נתכנסו התימנים בפינה זו והמשיכו לשורר את מנגינותיהם ולחלום על ירושלים של מעלה.

ואלה הם עשרת האנשים הראשונים לראשון־לציון, מרוסיה ופולין באו:

זלמן דוד לבונטין, פקיד בנק.

ראובן יודלביץ, בן 20, פקיד בית־מסחר.

צבי לבונטין, בן 50, בעל נכסים.

אהרון פריימן, בן 36, סוחר.

יעקב פריימן, בן 31, סוחר.

פייבל הייסמן, סוחר.

זאב אברמוביץ, בן 40, בעל בית־חרושת לסריגה.

יהודה חנקין, אכר איש קרים.

לוי הכהן איזנבך, בעל עסקים.

יוסף פיינברג, בן 27, כימאי.

בט"ו באב יצאו ששה מהם מיפו לאדמתם. השכימו קום. עברו בשוק ולבונטין הולך בראשם. קנו שני סוסים ועגלה וטענו עליה מיטות, צרכי בית, כלי בישול, פחמים לאש, לחם וירקות. שכרו פרדות וגמלים וטענו עליהם את הקרשים והמחצלאות שמהם יקימו מגורי־ארעי לימים ראשונים. עמדו על המקח עם תגרי יפו ואחרי הצהרים היו מוכנים לצאת למקום. ואז פתחו במריבה של רוח טובה: מי ינהג בעגלה? עד שהכריז יהודה חנקין: “הריני מנדב עשרה רובלים בעד הכבוד לנהוג בפעם ראשונה את הסוסים אל המושבה שלנו!” והכבוד קם לחנקין.

הניף את השוט והעגלה יצאה מיפו ועברה בדרך העפר שבין הבוסתנים, כשהחבורה הולכת לצדה רגלי. הגיעו עד בית־דגון ופנו דרומה אל החולות. לבונטין ומלוה ערבי נשארו עדיין ביפו כדי להשלים את החשבונות עם הסוחרים. כשסיימו את המקח והממכר, עמדה השמש לשקוע. הציע המלווה, כי יישארו בעיר וייצאו למחרת בבוקר. אבל לבונטין לא הסכים שלא להיות בין עולי הלילה הראשון. שכר עגלה ויצאו אל המקום – גבעת חול גבוהה מחברותיה – אשר יעד לפגישה עם החבורה. הגיעו ביו־ערביים ולא ראו איש. חזר בעל־העגלה העירה ולבונטין ומלווהו נשארו על גבעת החול, אחת הגבעות הרבות שבמקום. ירד עליהם לילה חם. תנים יללו מסביב והמלוה הזהיר מפני השודדים העוברים בחולות אלה. ירה לבונטין ברובהו, כדי לחזק את לבו ואת לב המלוה. פרש את אדרתו ושכב על ראש הגבעה כשעיניו טובלות בשמים מלאי הכוכבים. באה רוח קלה מהים והלכה עד הרי יהודה. ראה לבונטין בעיני רוחו את שמשון הגיבור מהלך בחולות אלה.

כוכבים שזרחו בפאת־שמים אחת התחילו לשקוע מנגד, גברו הקולות הזרים מסביב ושוב ירה לבונטין ברובהו. הרהר האיש אם יוכל הוא, איש פקידות ומסחר, להיות אכר על האדמה הזאת? היוכלו חבריו הסוחרים, בניהם של סוחרים, בני־בניהם של סוחרים, להיות אכרים? ביקש להירדם ולא הצליח. הדליק אש במקטרתו. טל הרטיב את החולות. נשען אל כתפו של מלווהו הערבי וסוף־סוף באה שינה לעיניו. בוקר צח עלה על החולות והעיר את לבונטין. עכשיו ראה: בגבעה אשר מנגד היו חבריו, שם עשו את הלילה ולא הרגישו אלה באלה. קרא אליהם וקראו הם אליו. הלך אליהם וצחקו על הפרידה המשונה. השמש עלתה בהרים וחיממה את גופם. פתאום פצחו בזמר ורקעו ברגליהם, אם כדי להתנער מטללי לילה ואם מפני שרצו לצאת במחול. עמדה חבורה של יהודים באותו בוקר על גבעת חול ורקעה ברגליה.

אמרו זה לזה: יש להתחיל בעבודה. העמידו שלושה אוהלים. יצאו למדוד את האדמה ולסמן בה מקום לחפירת באר ולהקמת בתי הציבור. עייפו ונתכנסו לארוחה ראשונה על אדמתם. סביבם היה חול ואילו הם, בעיני רוחם, ראו ישוב גדול, שמעו קולות של אכרים והמולת ילדים היוצאים בשעה זו אל בית־הספר. יצא לבונטין עם מלווהו הערבי אל הכפרים הערבים הסמוכים, כדי להיפגש עם זקניהם ולהודיע להם כי חבורה של יהודים באה להקים כאן כפר. זקני הערבים שמעו את דבריו ונדו בראשיהם בנימוס. לא הבינו מה עומד לקרות שם ואולי הבינו ולא האמינו.

היה זה, כך יירשם בקורות־העתים, היום הראשון למושבת היהודים היחידה אז בארץ.

3 איכרים מרחובות.jpg

אכרים מרחובות. צילום מסוף המאה הקודמת – מתוך אלבום המושבות של ישעיהו רפאלוביץ


משהגיע המברק של דוד שוב אל בני אגודתו ברומניה, ובו הוא מודיע כי קנה אדמה, פשטה מיד השמועה ומעיירות קרובות ורחוקות נהרו אנשים אל אותה אגודה וביקשו להיות חברים במושבה החדשה. לא היה מקום במושבה לכל המבקשים וגיבורי היום היו מי שאושרה מועמדותם והם התכוננו לנסוע לארץ־ישראל.

בסוף חודש אב יצאו ברכבת לנמל. כל העיירה שבתה ממלאכה. החנויות ובתי־העסק נסגרו וכל יהודי המקום יצאו ללוות את העולים אל בית־הנתיבות. עברו בדרכי רומניה ובכל מקום ששמע השיירה מגיע לשם, יצאו מאות יהודים אל בית־הנתיבות לברכם בנאומים ארוכים של עסקני ציון נלהבים. והכל מקנאים בנוסעים לארץ־הקודש להיות בה אכרים. בדרך הצטרפו אליהם בני עיירות אחרות שהיו זכאים להתיישב במושבה. הגיעה הרכבת לעיר גאלאץ והוועד המרכזי של חובבי־ציון שכר שלושים מרכבות כדי להעביר את העולים לבית מיוחד שהכינו להם ללינת־הלילה. למחרת, יצאו בחבורה גדולה אל חצר־האניות של חברת לויד. עלו לאניה הם ומשפחותיהם והעלו אחריהם את מיטלטליהם. עסקני־ציון סידרו להם הנחה במחיר הנסיעה. הרימה האניה עוגן והפליגה מהנמל, כשאלפים עומדים על הרציף ומריעים “הידד!” ו“ברוכים הנוסעים!” ואל קונסטנצא, הנמל שבדרך, יצאה טלגרמה:

“נבקשכם, המתינו לאניה עם משתה, נודדים כשלוש מאות נפשות נסעו עתה”

הגיעה האניה לנמל קונסטנצא ונציגי ועדי הציונים קנו בשביל הנוסעים 154 קילוגרם לחם וערכו להם קבלת־פנים נאה. אבל הגשם הפריע במקצת לקבלת־הפנים. אחר־הצהרים נתבהרו השמים והאניה המשיכה בדרכה. ועד הציונים בקונסטנצא, שהרגיש את חשיבות היום, שלח הודעה לעתונים בצאת השיירה הגדולה ביותר מזה שנים לארץ־ישראל, וזו לשון ההודעה:

“18.8.1882. היום בבוקר ירדו 228 עמיגראנטען מבני עמנו ברומעניען אל אנית הלאיד ללכת להתיישב בארץ הקודש לעבודת האדמה. העולים לקחו עמהם כל הכלים והדברים הנחוצים לייסוד קולוניע. הפרידה עשתה רושם גדול מאד. אנשים רבים מאד ליוו את העולים ורגש נשגב וקדוש אין לשער ממלא את לבות העם”.

בין הנוסעים באניה היו גם אמו ואשתו של דוד שוב ושני ילדיו. בצאתו לשליחותו היתה אשתו בחודש התשיעי להריונה. כעבור ארבעה ימים ילדה בת. משקרבה האניה לביירות, מתה הילדה. העולים פחדו כי אם יגלו השלטונות הטורקיים את הגוויה, ישימו אותם בהסגר מפני חשש מגיפה. ביקשו מהאשה לשאת את גוויית הילדה על זרועותיה ברדתה מהאניה, כאילו חיה היא. ואכן, כך ירדה מהאניה. בחומו של אלול נסעו ארבעה ימים בשיירה של פרדות וחמורים מביירות לצפת. עברו את גבול הארץ ובירכו ברכת שהחיינו. מורי־הדרך הערביים שהתחצפו כלפיהם קיבלו מכות מידי הצעירים בחבורה, ותמהו הערבים – הם לא היו רגילים ביהודים שכאלה. בתחנה שבדרך כרעה אחת הנשים וילדה בת. משהגיעו אל גבולות צפת, קיבלו את פניהם כמעט כל בני העיר.

יצאו הגברים לישובם והחלו מקימים את הבתים. אנשי מעשה היו ובאניה הביאו אתם לוחות עץ לבניין. כך קמה גיא־אוני מחדש, ועתה קראו לה ראש־פינה.

בזאמארין אשר על הר הכרמל הוצעו אדמות למכירה והאגודות הציוניות ברומניה הורו לסוכן אניות בביירות, שאתו עמדו בקשרים, כי יקנה אדמה זו. בוקר אחד יצאו לשם כמה משפחות מבני השיירה הראשונה והתיישבו במקום. בתוך כך, התארגנה ברומניה עוד שיירה ובה 156 נפש, שביקשו אף הם להתיישב על אדמות זאמארין.

עליית היהודים עוררה חששות בחצר השולטן ויצא צו לאסור על היהודים את הכניסה לארץ לשם התיישבות. אבל הצווים לא סגרו את כיסי פקידי השולטן המבקשים שלמונים, והבאים לארץ יורדים היו בנמלים, אחרי ששילמו לפקידים את התשלום המתאים.

אבל שיירה כה גדולה קשה היה להכניס לארץ, ואפילו היו מוכנים להרבות בשוחד. הגיעה האניה לחיפה ועגנה במימי המפרץ. לא ניתן לבאים לרדת והפליגה האניה ליפו לנסות את מזלה שם. עגנה בים יפו ושליחים ירדו לחוף, כדי לחפש דרכים להוריד את הבאים, ולא עלה הדבר בידם. הפליגו הבאים לביירות וגם שם לא הצליחו להתיר את ירידת העולים חזיתה האניה מיטלטלת אנה ואנה – נוסעת ליפו ולחיפה ולביירות, והעולים רואים את חוף הארץ מנגד ואינם יכולים לבוא אליו. לסוף הפליגו לאלכסנדריה. ירדו שם ויהודי חכם מצא דרך להערים על הטורקים: אלפי עולי־רגל, פשוטי־עם, היו באים אז שנה־שנה מרוסיה לעלות לקדשיהם בירושלים ולטבול בירדן. אותם ימים עגנה באלכסנדריה אניה ובה 400 צליינים שעשו את דרכם לארץ־ישראל. סודר מה שסודר עם הפקידים והמלחים, הושגו תעודות במקום שהושגו, והעולים היהודים קיבלו כל אחד תעודה עם שם רוסי מובהק ויחד עם הצליינים הפראבוסלבים ירדו ביפו, נסעו בשיירה ארוכה לחיפה ומשם יצאו למקום ישובם החדש אל זאמארין אשר על הר הכרמל.

שומם היה ההר, מלא אבנים ושיחים וקוצים. הכינו את המקום לישוב. אחד העולים סיפר: כל אותו חורף חיפשתי בהר את העץ שהשליח מארץ־ישראל סיפר עליו, כי הוא זב חלב ודבש.

איש לא מצא אותו עץ.

ומה עוד אירע באותה שנת־בראשית – תרמ"ב 1882?

מתיישבי פתח־תקוה שנטשוה ואנשים חדשים שנצטרפו אליהם התכוננו לחדש את ישובו של הכפר.

באודיסה נעשה עסק מוזר: קבלן לצבא הרוסי ושמו ראובן לרר פגש גרמני אשר היתה לו נחלה בארץ־ישראל, אבל נטשה מפני הקדחת שהמיתה את אשתו ושתי בנותיו. סיפר הגרמני ללרר כי נחלתו סמוכה לירושלים. לרר לא בדק הרבה והציע תמורת אותה נחלה את אחוזתו באודיסה. בחורף עלה לארץ והתיישב במקום, שלא היה בירושלים או בסביבתה. הוא הקים שם את “נחלת ראובן”. לימים, נוסף אליו ישוב – הוא נס־ציונה.

וכל אותה שנה המשיכו יהודים בעיירות רוסיה ורומניה ופולין להתארגן באגודות לישוב ארץ־ישראל. מהם שחלומם נתגשם ועלו לארץ, ומהם שנשארו במקומותיהם.


בין השנים 1872 ל־1877 היתה בארץ־ישראל משלחת חוקרים, ששלחה החברה האנגלית לחקירת ארץ־ישראל – “פלסטיין אכספלוריישין פונד” – להכין מפה של הארץ. אותה קבוצה עברה כל עמק, כל הר, כל ישוב וכל חורבה. היתה זו פעם ראשונה שנעשתה מפת הארץ באורח מדעי. לאחר חמש שנות הרפתקאות ועלילות סיימה המשלחת. שבראשה עמדו קציני הצבא קונדר וקיצ’נר, את המדידות וחזרה לאנגליה, שם סיכמה את עבודתה וכעבור כמה שנים יצאו לאור מטעם ה“פלסטיין אכספלוריישין פונד” 26 מפות ש“כיסו” את רוב הארץ, וכמה כרכי־מחקר חשובים.

מה מצאה המשלחת בארץ? מה היתה ארץ־ישראל בתחילת שנות השמונים למאה הי"ט, על סף העליה הראשונה?

לא היה אז לארץ־ישראל שם מיוחד בפי תושביה הערבים, לא היה לה ייחוד לאומי, הארץ היתה מחוז ממחוזות סוריה, חלק מהאימפריה העותמנית, הנשלטת זה 400 שנה על־ידי הטורקים שכבשוה מידי הממלוכים המצרים, שכבשו אותה מידי הצלבנים, שכבשו אותה מידי הערבים, שכבשו אותה מידי הביזנטים־הרומאים.

מיושבת היתה בדלילות, מעובדת בחקלאות פרימיטיבית. היו בה כ־400 עד 500 ישובים. חלק מ־26 מפות קונדר וקיצ’נר ריקות כמעט מיישוב או שאתה מוצא בהן לא יותר מחמישה־שישה כפרים. נכון הדבר בעיקר במפות צפון־הנגב: באזור באר־שבע, למשל, לא היה שום כפר ובאר־שבע עצמה לא היתה עדיין אלא תל־חרבות קטן; במקום המיושב ביותר כיום, החוף שבין תל־אביב־יפו וחיפה, נמצאו כפרים בודדים בלבד.

כ־450 אלף נפש חיו בכפרים, בערים, במאהלי בדווים, מדורי־דורות, או שבאו מאז ימי מוחמד מערב, מעבר־הירדן וממדבר סיני. מהם התיישבו ישיבת קבע ומהם המשיכו בנדודים. בשפלה היו כפרים שהוקמו בשנות השלושים למאה הקודמת על־ידי פלחים שהיגרו ממצרים; במקומות אחרים, ואף בגליל הרחוק, התיישבו שבטים שבאו מצפון־אפריקה; דרוזים באו מהרי התורן, תורכמנים מעיראק, צ’רקסים מרוסיה. הטורקים עודדו את התיישבותם של הצ’רקסים שהיו נאמנים להם במחוזות־הספר כמו בגולן ובגליל. והוא הדין בבוסאנים מאלבניה. משנות החמישים מושכת הארץ אליה בני כתות נוצריות משיחיות. אמריקאים מנסים להתיישב ליד יפו ואחר־כך בירושלים, וגרמנים, “טמפלרים”, מקימים כפרים ושכונות מצליחות ליד הערים הגדולות, ביניהן שרונה, וילהלמה, בית־לחם ושכונות יפות ביפו, ירושלים וחיפה.

הפלחים מוציאים מעט מאד תבואה משדותיהם המעובדים באורח פרימיטיבי, ממטעיהם הדלים, מצאנם ומבעלי־החיים שבחצרותיהם. סיפורים ואגדות על שדים וג’ינים כובשים את דמיונם והם מספרים בהם במסיבותיהם. ירד הלילה והלכו לישון. האיר אור בוקר וקמו לעבודה הקשה, בכליהם הדלים, באדמות שהבצורת מכה אותן לעתים קרובות. רוב אדמותיהם מצמיחות מזרע דל, תבואה, שעורה, שומשומין, דורה, קצת טבק ועצי זית. לפני כמה עשרות שנים גידלו גם כותנה, אבל הכותנה של מצרים טובה יותר ופסק גידולה בארץ. תבואת החורן היתה מיוצאת דרך עכו ותבואת הנגב דרך עזה. סחר הנמלים היה קטן: אניות עגנו בעכו וביפו, שתיהן ערים דלות, מוקפות חומה. בגדולה בערים – ירושלים – היו כ־25,000 תושבים. היהודים היו רוב האוכלוסים בירושלים, היוו חלק ניכר בצפת ובטבריה, וישבו גם בשאר הערים.

הפלחים נצרכו למעט מאד בנוסף על מה שנתנו להם אדמתם, צאנם ובקרם. כמעט ולא היה מסחר בארץ. בני הערים חיו גם מעבודת האדמה. לא היתה כמעט כל תעשיה בארץ, להוציא כמה חצרות שייצרו סבון או שמן זית בשכם וביפו, זכוכית בחברון, אומני עץ־זית בירושלים ובתי אריגה קטנים בעזה ובמגדל־גד.

לאחר גירוש הצלבנים מן הארץ החריבו הממלוכים והטורקים את ישובי המישור, כדי שלא יהיו נוחים לפלישה נוספת של אירופים, ומאז נשארו אזורי החוף שוממים. שודדים ושבטי בדווים שלטו בהם. המים נקוו בהם מאות שנים לביצות גדולות, שדרכי־הארץ עקפו אותן. גם אחרי שגבר הבטחון לא ירדו הכפריים מן ההרים להקים ישובים במישורים ובעמקים – מפני אימת הקדחת, מחלת הביצות, וגם מפני שבמקומות אלה הוצרכו לכרות בארות עמוקות להשגת המים – ולא היו בידיהם כלים לכריית בארות כאלו. על־כן, משבאו היהודים וביקשו קרקעות לישוביהם, מכרו להם התושבים ברצון את אדמות המישור והעמקים, שאין בהן מי מעיינות, והן מפולשות לפושטים.

תושבי הארץ השתייכו על חמולות, כפרים, שבטים ונחלקו ל“לקייסים” ו“ימנים”. לא היתה שכבת משכילים בערים. מעטים מאד מתושבי הארץ התעניינו בניצני התנועה האיסלמית או העותמנית־האיסלמית שהחלה אז. לא היו סופרים, מחברים, מנהיגים מוכרים; המיסיונרים הקימו בית־דפוס ערבי, בתי־חולים, בתי־ספר, מרפאות ומוסדות־סעד.

ארץ־ישראל החלה לתפוס מקום חשוב יותר ויותר בתודעת מדינות אירופה. עקב ריב על מפתחות כנסיית המולד בבית־לחם, פרצה מלחמת קרים. במחצית השניה של המאה גבר לחץ המעצמות האירופיות על טורקיה והארץ נפתחה במידה גדולה יותר לפעילות זרה. קונסולים התיישבו בירושלים והתאמצו להגביר את השפעתם אם על־ידי אחיזה במקומות קדושים או על־ידי שליטתם בנתינים רבים ככל האפשר. לפי חוקי הקאפיטולציות, שהשיגו מעצמות אירופה מהטורקים, היתה לקונסולים בארץ־ישראל שליטה מוחלטת על נתיניהם ועל רכושם. בדרך זו גברה השפעתם בארץ והם היו מוכנים להכניס תחת כנפיהם תושבים רבים ככל האפשר, ואפילו לא ראו מעודם את אנגליה, אוסטריה, רוסיה או ארצות־הברית. היתה זו הגנה טובה ליהודים ורובם – העולים בני העדה האשכנזית, בעיקר – שמרו על נתינותם הקודמת, או רכשו נתינות “טובה” – אנגלית, למשל. הארץ החלה להראות סימני התקדמות: נסללה הדרך לירושלים, החלו להגיע אניות־קיטור, רב מספר התיירים והמבקרים, גדל כוחו של השלטון המרכזי והבטחון גבר. עובדה זו אף היא עודדה את העליה היהודית. מעצמות אירופה חיזקו את השפעותיהן על־ידי המיסיונים השונים, ששימשו את מלכות־השמים אבל גם את מלכות־הארץ.

נוסעים וחוקרים נוצרים הרבו באותה מאה לבקר בארץ, כדי לתור אחר עקבות הברית החדשה והישנה, החל המחקר המדעי של ארץ־ישראל ונערכו חפירות ארכיאולוגיות ראשונות. כאשר היו הנוסעים והחוקרים שואלים את הפלחים לשמות מקומותיהם ולשמות תלי החרבות, היה מתברר להם, כי רבים מהישובים והשרידים נושאים עדיין את השמות העבריים הקדומים כמו שהם, או בשינויים קטנים.


תמה שנת תרמ"ב.

ובחורף של שנת תרמ"ג עברו מחרשות עבריות ראשונות באדמות ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה, וכפי המסופר, בירכו החורשים בשם ובמלכות – ובכו.

המלצות קוראים
תגיות