רקע
שלמה שבא
מות המורד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

לא עברו שבועיים מעלייתם של המייסדים על אדמת ראשון־לציון וכבר עמדה לפיהם בעייה: לא היו בידם אמצעים לסיים את חפירת באר המים והתקנתה. דנו בעניין והחליטו לשגר שליח כדי לחפש נדיבים בחוץ־לארץ, שיעזרו בחפירת הבאר ויכסו גם הוצאות ציבוריות שונות.

פנו המייסדים אל חברם יוסף פיינברג, שהיה איש משכיל – למד באוניברסיטה וידע שפות אירופיות – וביקשוהו כי ייצא בשליחותם, כדי למצוא יהודים שלבם פתוח לעניין ישוב ארץ־ישראל.

יוסף פיינברג היה אז כבן 27, נולד בעיירה אוקראינית להורים אמידים, למד כימיה בגרמניה ובשווייץ, חזר לרוסיה ועבד בבית־חרושת לסוכר בקיאב. לאחר פרעות 1881 הצטרף לחובבי־ציון, התייצב לפני מנהיג החובבים משה לייב ליליינבלום וזה נתן לו מכתב־המלצה לזלמן דוד לבונטין, שנשלח לארץ על־ידי קבוצות חובבי־ציון לקנות להם אדמה. הגיע פיינברג לארץ, נפגש עם לבונטין, נתן בידו את מכתב־ההמלצה והשניים נתידדו. צירף אותו לבונטין לוועד שהוקם בארץ, כדי לקנות אדמות ליהודים – “יסוד־המעלה” שמו – ולקחו למסע בן שמונה ימים בדרום ובנגב, כדי לחפש אחר אדמה מתאימה. השניים הגיעו לאשדוד ולנו אצל ארמני, בעל הטחנה של העיר. למחרת המשיכו לעזה. הם נפגשו עם נציג של אגודה מיסיונרית אנגלית, יהודי מומר ושמו שפירא, שהיה בעל בית־מרקחת במקום. המיסיונר שמח לעזור לשני היהודים, הבטיח להביאם בקשר עם שייך בדווי שרצה למכור מאדמותיו, והסביר להם מדוע הוא עוזר להם: “משה שנתגדל בבית פרעה שכח בודאי את כור מחצבתו ולא התעניין במצב עמו; ואולם בראותו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – התעוררה בו התעניינותו בעמו”.

השניים הדרימו כדי חמש שעות מעזה ונפגשו עם השייך ששמו איברהים והוא הראה להם בסביבה קרקעות העומדות למכירה. חזרו ליפו ויצאו לסביבות השפלה וירושלים כדי לחפש גם שם אחר אדמה. לבונטין ופיינברג אף הפליגו לאלכסנדריה שבמצרים והצליחו לשכנע כמה עשירים יהודים לעזור למושבה החדשה אשר הם עומדים להקים בארץ־ישראל. אולם באותה עת השתלטו האנגלים על מצרים, ונמנעה עזרת יהודי אלכסנדריה. לבונטין ופיינברג חזרו ליפו. פיינברג יצא לרוסיה כדי להעלות את משפחתו ולבונטין המשיך בחיפושי קרקעות. הוא יצא שוב לנגב. לבונטין רצה מאד לקנות את האדמה מדרום לעזה – אדמת מישור טובה לחיטה, זה חבל הבשור בימינו. כמעט קמה שם המושבה הראשונה אלא שסרסורי־קרקע יהודים כבר פעלו אז וקילקלו את הקניה: הם שכנעו את המתיישבים האחרים, כי המקום גרוע והציעו להם דעותיהם משלהם.

לאחר כחודשיים חזר פיינברג לארץ עם אשתו ברתה, שני ילדיו ושני אחיו: ישראל ובוריס. הצטרפו אליהם אנשים אחרים ושוב החלו לחפש אדמה, עד שהסכימו על עיון־קארא, היא ראשון־לציון לעתיד.

עלה יוסף פיינברג על הקרקע עם ראשוני המתיישבים. אלה התגוררו באהל, החלו בבנין הבתים ופיינברג נתבקש לצאת לחוץ־לארץ לחפש נדיבים. סירב בתחילה. אמר להם: “רק עכשיו התיישבתי על האדמה וכבר לצאת לחוץ־לארץ?” התערבה אשתו ואמרה לבעלה: “איני היחידה הסובלת על אדמת ראשון־לציון. גורל כל חברינו יהיה גם מנת־חלקנו. סע! אפשר שיעלה בידך להציל את המושבה”. ארז פיינברג צרורו ויצא ליפו, ומשם, בסוף אב תרמ"ב, הפליג באניה לאירופה. כך החלה לפעול המגבית המאוחדת הראשונה, שבועיים אחר הקמת הישוב הראשון. ברתה פיינברג היתה אז כבת 25. כותבי הזכרונות מתארים אותה כאשה מלאת חיים וחן, מיטיבה לזמר ולנגן פסנתר. אחרי צאת פיינברג למסעו חלו שני ילדיהם בקדחת. מספר כותב הזכרונות, כי בני המושבה היו שומעים את קולה של ברתה מזמרת לילה־לילה לילדיה שיר שחובר ברוסית לכבוד המושבה על־ידי אחד המתיישבים:


התעורר בן־יקיר, הילדים כבר ערים

ושומעים הם סיפור ספוג גאון

איך אבות על סלעים, חול מדבר והרים

יסדו את ראשון לציון.


יוסף פיינברג עבר בארצות אירופה – אוסטריה, גרמניה וצרפת, התקבל אצל יהודים חשובים וסיפר להם על הישוב היהודי החקלאי החדש. הוא זכה לאהדה ולמכתבי המלצה. אחד ממכתבי־ההמלצה היה של פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת היידלברג אשר בגרמניה, הרמן שפירא, שפיינברג למד אצלו בהיותו סטודנט. כתב שפירא לרב הראשי של פאריס צדוק כהן, כי “יודע אנוכי את האיש פיינברג, כל מה שיאמר – אמת ויציב”. לימים, נעשה הפרופסור הרמן שפירא מנהיג חשוב בתנועה הציונית והוא האיש אשר יציע הקמת קרן מיוחדת – “קרן־קיימת” – לרכישת קרקע בארץ־ישראל.

פיינברג הגיע לפאריס וביקש להתקבל על־ידי הוועד המרכזי של חברת כל־ישראל־חברים, אליאנס, חברת הצדקה שהקימו יהודי צרפת לעזרת אחיהם הנרדפים. כתב להם פיינברג:

“החתום מטה, ציר קהילת ראשון־לציון בארץ־ישראל, מרשה לעצמו למסור את הבקשה הזאת להוועד הנכבד, בנוגע לאישור מתן סיוע לקהילה הנ”ל.

"קהילת ראשון־לציון מונה 22 משפחות. חברי הקהילה כבר הביאו קרבנות גדולים בשביל ייסוד מושבה חקלאית. האדמה שנקנתה נמצאת במרחק של שעה ו־20 דקות מעיר החוף יפו וגובלת כמעט בבית־הספר החקלאי מקוה־ישראל. השטח של הקרקע הוא בן 3340 דונם ועולה 45,000 פראנק וסולק במזומנים על־ידי חברי הקהילה.

"הבתים הולכים ונבנים עכשיו, הבאר נחפרה בידי המתיישבים עצמם. בין 22 המשפחות ישנן שש משפחות שחסרות אמצעים להסתדר. אלה קיבלו מאת חברי הקהילה קרקע חינם או בתשלומים נוחים. לקהילה עצמה חסרים האמצעים הנחוצים כל־כך בארץ־ישראל, והם: מים ומכונות שאיבה להעלותם לגובה הקרקע וכן לקנות מכונות חדישות לעבודת האדמה.

"החתום מטה משתעשע בתקוה שהוועד הנכבד של חברת כל ישראל חברים ימציא למוכשרי העבודה ולבעלי הרצון הטוב שבגלל רדיפות גורשו ממולדתם, את האפשרויות להכשיר את האדמה ולבנותה.

"אנו מוכנים לשלם חזרה את הכספים אשר נקבל לזמני פרעון ארוכים. אנחנו הוגים תקוה שלא נהיה נאלצים לפנות להוועד הנוצרי בלונדון מפני שהם שואפים למטרות של המיסיון וחברי המושבה מוכנים לשאת ולסבול הכל לבלתי חלל את שם היהדות.

"נשען על יפוי הכח שנמסר לי, הרצוף לזה, אני מרשה לעצמי להציע: להעביר את הקרקע על השם שתבחר בו חברת כל ישראל חברים וללכת יד ביד עם בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל ואז יוכלו גם ילדינו ליהנות מן החינוך הניתן במוסד זה וכולנו נהנה מחסות חברת כל ישראל חברים.

“אני פונה בבקשתי לחברת כל ישראל חברים שתתן לי אפשרות לבאר בעצמי ולפתח לפניה את העניין ולהגן עליו – ציר ועדת ראשון־לציון, יוסף פיינברג”.

נראה שהאגרת נכתבה בעזרת מישהו מפאריס. יש בה הרבה רמזים, שעשויים היו, לדעת הכותב, להטות את ועד חברת כל־ישראל־חברים להיענות בתשובה חיובית: פיינברג מעיר כי המושבה קרובה למקוה־ישראל, השייכת לחברת כל־ישראל־חברים ואפשר לקשור את שני היישובים. הוא מזכיר לחברת הסעד, כי המתיישבים גורשו מרוסיה בתוקף פרעות וחברת כל־ישראל־חברים הרי תמכה כמגורשים. הוא אף מרמז לאפשרות של פניה למיסיון, כדי להניע את לבם של יהודים טובים אלה.

לבם של אנשי כל־ישראל־חברים נפתח לשליח והם החליטו להקציב שליש מהכסף שביקש – עשרת אלפים פראנק. בינתיים, החליטו רבה של פאריס, צדוק הכהן ומיכאל ארלינז’ר, עסקן יהודי בעל לב חם, סוחר וממונה על ענייני צדקה בבית־רוטשילד, להציג את השליח לפני אחד מבני רוטשילד, שלאחרונה החל להתעניין בענייני יהודים – הלא הוא אדמונד, הצעיר בבני “רוטשילד הפריסאי”, ג’יימס־יעקב.

הובא פיינברג לארמונם המהודר של הרוטשילדים וזה מול זה נתייצבו היהודי העשיר בן השלושים־ושבע, שעסקיו ועסקי משפחתו פרושים על כל אירופה ובידיו עוצמה כלכלית אדירה, והמתיישב בן העשרים ושבע, המבקש לבנות עם רעיו בית בארץ־ישראל. אדמונד רוטשילד נענה. הוא הודיע, כי יקציב 30,000 פראנק להשלמת הבאר, יבנה בתים לשש המשפחות העניות שהצטרפו למושבה ויעמיד גם גנן־אגרנום לעזרת המתיישבים. ב־18 באוקטובר 1882, ה' בחשון תרמ"ג, טילגרף פיינברג לראשון־לציון: “הירש נבחר על־ידי אישיות אחת למשגיח ולגזבר על ראשון־לציון. הריני מברככם על הבשורה הטובה. ברכו את הירש. יוסף פיינברג”. הירש היה מנהל מקוה־ישראל.

פיינברג מיהר לחזור לארץ־ישראל. ראשון־לציון נשמה לרווחה. פיינברג המשיך בפעילותו הציבורית, הוא נבחר להיות סגן יו“ר ועד הכפר. בראש הוועד עמד לבונטין. פיינברג, יחד עם הירש, נפגש עם בני ביל”ו שהתגוררו ועבדו במקוה־ישראל, והציע להם, בשם הברון, להתיישב בראשון־לציון. אנשי ביל"ו חלמו על יישוב משלהם, אבל לא היו בידיהם אמצעים להגשים חלום זה; בינתיים נתקיימו בדוחק כפועלים שכירים. הם נענו להצעה ובאו לראשון־לציון. לבונטין ופיינברג עמלו בשבילם והקימו להם צריף ארעי למגורים, עד אשר ייבנו בתיהם.

אולם לא כל בני ראשון־לציון ראו בעין יפה התיישבות זו של הבילויים בתוכם. חוששים היו, כי אלה יאכלו מחלקם במתנות הברון. הם הסיתו את שש המשפחות העניות שנצטרפו למתיישבים הראשונים, ואלה טענו, כי כספו של הברון נועד רק לבניית בתיהם. וכך, עם הקמת המושבה הראשונה, קמה גם המחלוקת הראשונה. המהומה היתה רבה ובני הכפר טענו קשות נגד לבונטין, שהתפטר מראש הוועד. לאחר זמן לא־רב, עזב לבונטין את המושבה, בין השאר גם מפני סיבות משפחתיות וחזר לרוסיה. הוא שב לארץ־ישראל כעבור עשרים שנה כמנהל הבנק של ההסתדרות הציונית – בנק אפ"ק, קודמו של בנק לאומי לישראל.

פיינברג, שעמד לצדו של לבונטין, התפטר אף הוא, אך נבחר לועד החדש – הרי הוא האיש שהביא את הברון ואי־אפשר עדיין בלעדיו. הוא נבחר ליו"ר ועד זה, שלא פעל זמן רב.

הברון העביר לראשון־לציון 10,000 פראנק ראשונים, כפי המובטח, דרך בנק ואלירו בירושלים. אחר־כך העביר את יתרת הכסף. משתמו 30,000 הפראנק המובטחים – לא נסגר המקור. הברון נעשה התומך העיקרי של היישוב החדש בארץ־ישראל. לראשון־לציון הגיע הגנן אשר נשלח מטעם הברון להדריך את האכרים – ושמו דיגור. הוא לא היה יהודי ונראה כי לא הבין היטב מה מישאלת הברון. הוא הנהיג את חלוקת התמיכה הקבועה מדי חודש לכל מתיישב ונהג בכפר ביד חזקה.

מצבו של פיינברג היה קשה בעת הראשונה. בני המושבה לא החזירו לו את כל הוצאות הנסיעה לאירופה ולא היה לו כסף לקניית בית. כתב הברון להירש: “הנני מרשה לך ברצון, לפי בקשתך, למסור לפיינברג את אחד הבתים הנבנים בשביל הזקוקים ולשלם לו בחזרה את אשר המושבה עוד חייבת לו על הוצאות הנסיעות לאירופה”.

פיינברג הקים משק חלב. ברתה אשתו סייעה בידיו והיתה עובדת ברפת ובמחלבה ומתעסקת בעשיית החמאה והגבינה. מצבם שופר כנראה בהרבה ופיינברג, שזכר את אהבת אשתו למוסיקה – קנה לה פסנתר. ביתו בן שתי הקומות היה מרכז לצעירי המושבה. לשם היו באים לשוחח בענייני היום אגב שתיית תה, לשם באו לזמר ולהתווכח. שם גם הוצא לאור עתון בהקטוגרף. רוח טובה שררה תמיד בבית וברתה רבת־החן היתה פורטת על הפסנתר בפגישות הרעים. נוטע שעבר בארץ באותם ימים תיאר לאחר שנים את הבית:

“בערב היום ביקרנו אצל בית המייסד יוסף פיינברג, בית בן שתי קומות. בקומה העליונה אולם מרווח, מרוהט בטוב־טעם, גם פסנתר היה בבית וכלים נאים. בכל ניכרו חיי אמידים. בעלת־הבית, ברתה, חוט של חן משוך עליה והבעל היה איש יפה־פנים, דומה במקצת להרצל, אבריו חטובים, עיניו עיני קטיפה מלבבות, זקנו עגול, שחור. היא מלאת עדנה ורוך, עיניה שחורות, מקסימות, פניה מצוירים קווים ישרים, מביעים תום וטוב־לב, מיטיבה נגן בפסנתר ומחוננת בקול ערב להפליא. הוא התמסר בייחוד לגידול פרות ועופות וזכה לכינוי ‘יוסילי החלבן’. ביתם היה בית־ועד למשכילי המושבה. כל היום היו שניהם עסוקים ברפת ובלול ובערב מבלים בקריאה, נגינה ושירה ובדיחות־רעים”.

אותם ימים התחולל ה“מרד” הראשון בפקידות הברון, ובראש המתמרדים עמד ישראל בלקינד, איש ביל"ו. הוא כתב מכתב־תלונה חריף נגד הירש ודיגור. הברון לא ראה בעין יפה תלונות על שליחיו. פיינברג עמד כנראה באותו מרד לצד הפקידות. הוא כותב ללבונטין שעבד בבנק ברוסיה: “יודע אנוכי, כי האדון הירש ידרוש בכל לבבו טובת הקולוניסטים ולו לעצתי שמעו אחינו בני המושב ולא רבו עמו ועם הגנן דיגור, על דרשם סדר ומשטר נכון; לו ידע איך להתהלך עמהם, לבלתי כתוב עליהם מרורות לפאריז ולו ידעו איך לשמור המקור הנאמן הזה – כי אז היינו מאושרים ולא באו עלינו כל פגע וכל תלאה, אבל מה אעשה, ועצתי סיכלו אחי ומפשעיהם מוכה גם אנוכי וטפי התלויים בי”.

המרד “דוכא”. בלקינד עזב את המושבה. הברון החליף את דיגור בפקיד חדש – יהושע אוסוביצקי, איש חובבי־ציון, שבא מרוסיה. מספר פיינברג ללבונטין: “האדון אוסוביצקי שהלך מאתנו בחודש טבת פאריזה, שב אלינו קודם חג הפסח בשליחות הנדיב, כידוע לך, כמשגיח על ראשון־לציון ועקרון. מצב המושב הוטב מאד. בני המדון הלכו והנשארים עובדים אדמתם וישבעו לחם. יד הנדיב פתוחה להעניק להם די מחסורם. המושב אשר טיפחת וריווית בדמי עלומיך יפרח וישגה ברצות ה' דרכו. המריבה שהיתה בקיץ שעבר השאירה עוד רושמה על מצבי במושב והנני במצב רע מאד”.

אוסוביצקי, חובב־ציון בן ה־24, היה בנו של רב, בעל השכלה תורנית וכללית ויודע כמה שפות. כשבא לרוסיה קרל נטר, איש חברת כל־ישראל־חברים, לאחר פרעות 1881, כדי לעזור לנרדפים, שימש לו אוסוביצקי מתורגמן. אחר־כך נתמנה מלווה לעשרים־ושמונה מילדי הפליטים ששלח ללמוד במקוה־ישראל. שם “גילה” אותו הירש, הוא יצא לפאריס ואושר על־ידי הברון כפקיד המושבה ראשון־לציון. דומה היה שהנה נמצא פתרון לבעיית הנהלת המושבה. אוסוביצקי נתקבל בסבר פנים יפות על־ידי המתיישבים שרבים מהם היו ידידיו. הוא הביא מתיישבים חדשים למושבה, קנה לאכרים אדמה נוספת, החל בנטיעת כרמים, קירב משכילים והסתדר יפה בעצמו – אביו נתמנה רב ומלמד במקום.

אולם משטר הפקידות עצמו והממונים אנוסים היו להביא לידי מחלוקת ומלחמה: מצד אחד, עמדו מתיישבים, חלקם משכילים שהחליפו בהכרה את משלח־ידם הקודם בעבודת אדמה, חלקם חניכי תנועת המהפכה ברוסיה הדוגלת בשוויון, ומצד שני עומד פקיד, ממונה מטעם האיש המקיים בהונו את המושבה. אלה אינם יכולים להשלים עם ביטויי שררה ואילו הפקיד מתחיל ליהנות מהכוח שבידיו. שוב החלו להתלונן בראשון על הפקידות ועל אוסוביצקי, המתהלך בגאוה, מטיל קנסות ומקרב אליו חנפנים ומלשינים. הפעם נמצא פיינברג בין ראשי המורדים. קמה במושבה אגודה שאמנם נתקראה “רודפי שלום”, אולם מטרתה היתה להילחם באוסוביצקי, וסיסמתה: “אחד בעד הכל והכל בעד אחד”. ואילו אוסוביצקי ארגן כנגדה סיעה מאנשיו ושמה “אגודת רעים”.

באותם ימים, בשנת 1886, הגיע לראשון־לציון אותו נודד מוזר של העליה הראשונה והשניה – מיכל הלפרין, יורש עשיר שנטש את ביתו ורכושו, עלה לארץ־ישראל והיה לפועל. הוא הצטרף ללוחמים באוסוביצקי. אוסוביצקי ציווה לגרשו מהכפר. התושבים התקוממו ואוסוביצקי שלח בחשאי שליח ליפו, כדי להזעיק חיילים טורקים, מאחר שבמושב פרץ “קשר” – כך הודיע לרשות. משנודע הדבר, היתה המושבה כמרקחה: כיצד זה העז אוסוביצקי ועירב בעניין פנימי של הכפר חיילים טורקים? המתיישבים יצאו לרחוב. החיילים ניצבו מול המתיישבים. במרכבת המפקד נמצאו צרורות חבלים שנועדו לקשור את “המורדים”. נתן הקצין פקודה לטעון את הרובים. עלול היה להתרחש אסון. אך באותו רגע, כך מסופר, הגיע הירש שהוזעק ממקוה־ישראל, וציווה להוציא מיד את החיילים מהמושבה.

היה זה יום שישי. הירש ואוסוביצקי הסתלקו מהמושבה. אותה שבת הרגישו הראשונים את עצמם כמדינה שהכריזה מרד. במוצאי־שבת התכנסו בבית־הכנסת ונשבעו חגיגית כי לעולם לא יניחו לאוסוביצקי לחזור למושבה. פיינברג היה מראשי המדברים. מצב מלחמה הוכרז בין המושבה והפקידות. הברון הורה להפסיק את התמיכה באכרים. ציונים מכל העולם תבעו מראשון־לציון להיכנע, שאם לא כן, עלול רוטשילד להפסיק את התמיכה בישוב הארצישראלי בכלל, ואילו היהודים בעולם כולו, לא יוכלו בינתיים לבוא במקום רוטשילד. אוסוביצקי אמנם פנה לטורקים, אולם המורדים פנו לרוסים וביקשו את עזרת הציר הרוסי ביפו, שכן היו נתינים רוסיים.

בנקאי מברלין, זיגמונד זימל, שביקר אז בארץ, נתבקש על־ידי רוטשילד לחקור מה קרה בראשון. הוא הגיע עם הירש למושבה. משנודע הדבר, באו לראשון־לציון תושבי שאר המושבות ובראשם אנשי פתח־תקוה, שביקשו גם הם להיכנס תחת חסות הברון וכולם יצאו נגד אנשי ראשון־לציון. הירש עמד על עגלתו והשמיע דברי־איום.

אנשי ראשון־לציון סירבו להיכנע. פיינברג נאם, ברתה הלהיבה. בביתם התנהלו אסיפות סוערות. רוח של ימים גדולים שררה בכפר הדרוך למלחמה. הוחלט לשלוח שני שליחים לפאריס כדי לספר לברון במישרין את השתלשלות העניינים. יצאו השנים לדרך, אולם לא מצאו את הברון בפאריס – הוא יצא עם הפמליה שלו לארץ־ישראל לביקורו הראשון. הדבר היה בשנת 1887.

בוא הברון ומלוויו לארץ־ישראל נשמר בסוד, וכדי לא לעורר תשומת־לב, עמדו הברון ופמלייתו להגיע בחצות לילה לראשון־לציון. אולם הסוד נודע וכל תושבי המושבה ציפו לשיירה לאורך הדרך.

כותב הקורות, המספר על אותו לילה ועל מסע כרכרת הברון ברחוב המושבה, אומר, כי שום אדם שהיה נוכח במעמד זה לא ישכח אותו רגע. גלגלי הכרכרה שעטו בדרך השקטה והעומדים הסירו את כובעיהם והשתחוו בדומיה. גם הברון הסיר את כובעו. הכרכרה הגיעה לבית־הפקידות, הברון ירד ממנה, פנה לאכרים שסובבו אותו ואמר: “עכשיו הזמן לישון, מחר נתראה”. אבל איש לא הלך לביתו. האנשים עמדו בדומיה בחוץ והברון לא ישן אף הוא, סובב כל הלילה בחדרו שבקומה השניה של בית הפקידות וצפה על העומדים ברחוב.

בבוקר נקראו אנשי המושבה לאספה. בעלי־בריתו של אוסוביצקי לבשו מכנסים לבנים ומעילים כחולים, והמורדים – בגדים שחורים. הברון התכעס ופנה בדברים לפיינברג. וזה היה דו־השיח ביניהם, לפי אחת האגדות:

אמר הברון: “אתה הכנסת אותי לתוך עסק ביש זה וכאיש משכיל היה עליך לשמור, כי לא תגיע המריבה למדרגה כזו. מכור את נחלתך וצא מכאן!”

ופיינברג ענה: “אדוני הברון, לכך לא יספיקו המיליונים שלך!”

“אם כן חשוב אתה בעיני כמת!” – פסק הברון.

והאגדה מוסיפה, כי פיינברג הלך לביתו וכתב לברון: “חשבתי עצמי למת, כדבריך, ובאתי אל עולם האמת, ולא נתנו לי להיכנס, מפני שאמרו כי חי אני. טענתי לפני בית־דין של מעלה, כי הברון רוטשילד פסק שאני מת, ואמרו, כי אף רוטשילד לא יוכל להחליט מי חי ומי מת”.

הברון יצא להפיג את כעסו בסיור בין הכרמים, ואחר־כך רכב לביקור בעקרון. אותה שעה “התלבשו” נשות ראשון־לציון על הברונית אדלאידה וכפי שמסופר, הצליחו לרכך את לבה. כשחזר הברון, נהנה מהישגי עקרון ומתושביה, ביקש לקחת עימו את הברונית לשם, כדי שתראה אכרים ממושמעים ומצליחים. הברונית ניצלה את מצב־רוחו הטוב ובדרך ביקשה למען אכרי ראשון־לציון. רוטשילד היה מוכן לסלוח לראשונים אבל תבע כי פיינברג, ראש המרד, יעזוב את המושבה, ואם לא כן, יחזיר לו תוך ארבעה חודשים, את 12 אלף הפראנקים שהוציא עליו ועל משקו.

לתושבי ראשון־לציון נודע על הצלחת הברונית, ומשחזרו הרוטשילדים מעקרון ערכו להם קבלת־פנים עליזה. הזקנים יצאו עם ספרי־תורה, הצעירים נופפו באבוקות והילדים הגישו לזוג פרחים. כל הלילה חגגה המושבה. בבוקר, משבאו הראשונים להמשיך ולחגוג לפני מקום מושבו של הברון, נתברר להם, כי הסתלק בחשאי מהמושבה. הברון החליט אז למנוע מראשון־לציון מתנה שהיתה שמורה בשבילם: הוא אמר לקרוא את המושבה על שם אמו שמתה שנה לפני־כן, אולם כיוון שמרדו בו, זיכה את עקרון הטובה בשי זה, ומאז ועד היום שמה הרשמי של עקרון הוא, מזכרת־בתיה.

הוראתו של הברון היתה חמורה: על פיינברג לעזוב את המושבה. פיינברג סירב. ראשי חובבי־ציון ברוסיה, ליליינבלום והד"ר פינסקר, שלחו לפיינברג אגרות וביקשו ממנו לצאת את המושבה, שמא יכעיס את הברון וזה ימשוך את ידו מהתמיכה ביישוב החדש ואבוי אז ליישוב. גם ברתה השפיעה. פיינברג מכר חלק מנחלתו לפקידות וחלק אחר לאיש פרטי, והוא ומשפחתו נטשו את ראשון־לציון, שהוא היה בין מייסדיה, ואשר לעזרתה הביא את הברון.

מכל־מקום, הברון העביר גם את אוסוביצקי מראשון־לציון ומינה אותו פקיד בגליל העליון ושם הצליח בעבודתו. לראשון־לציון נשלח פקיד נוקשה. התושבים התחייבו לחתום על התחייבות משפילה: הם שכירי־יום אצל הברון. אסור להם להלין אורח בביתם ללא רשות הפקיד. אסור להם להעסיק פועלים ללא רשותו. שלוש משפחות שלא אבו לחתום על ההתחייבות, עזבו את המושבה. ביניהם היה אחיו של יוסף, ישראל־לוליק פיינברג, שהתפרסם באומץ־לבו. לוליק פיינברג התיישב בגדרה ואחר־כך היה בין מיסדי חדרה. האח השלישי, בוריס, חזר לרוסיה. בשעותיו הקשות פנה פיינברג לידידו אשר חזר לרוסיה, לבונטין, וכתב לו: “מר לי, כה מר לי, שאין ביכולתי לחשוב”. ופעם אחרת: “האם אתה יודע את המעשה אשר עשית בשלחך לי את ההמחאה? אתה הצלת את המשפחה מחרפת רעב, החובות רבים ובבית אין פרוסת לחם. נלאיתי נדוד. דומני כי אצטרך לעזוב את ראשון־לציון. מבקשים קרבן ועלי נפל הגורל”.

פיינברג התיישב בלוד, יהודי יחיד במקום. נכנם לשותפות בבית־בד אך העסק לא עלה יפה. פיינברג שקע בחובות ואחד הנושים, ערבי־נוצרי, עיקל את בית־הבד בעבור החובות.

פיינברג ניסה ידו בעגלונות וגם במלאכה זו לא הצליח. מצבו היה קשה והוא שלח לזמן־מה את משפחתו לרוסיה. ב־1890 נסע אף הוא לרוסיה. הוא ניסה לעניין את חובבי־ציון שם בהקמת מפעלי תעשיה בארץ־ישראל, ושוב לא הצליח. חזר לארץ עם משפחתו ופתח בית־מרקחת ביפו.

פיינברג היה בין עסקני הקהילה היהודית ביפו, חבר בוועדים ציבוריים שונים ובבית־המרקחת שלו התכנסו בעלי־הבתים של יפו, כדי לדון בעניני המקום וחיבת־ציון. בית־המרקחת היה גם מרכז לאנשי המושבות בבואם לעיר הגדולה. ראשון־לציון עצמה שיגשגה תחת יד הפקידות, אבל איש לא מרד עוד.

בשנת 1902 חלה פיינברג בריאותיו. הרופאים יעצו לו לצאת ליריחו החמה להבראה. פיינברג שכר חדר בבית של ערבי. בוקר אחד נכנס בעל־הבית הערבי לחדר, שאיש לא יצא ממנו במשך כמה ימים, ומצא את פיינברג מת. הוא הודיע על כך לקהילה היהודית בירושלים. אנשי חברה־קדישא העלו את הנפטר לירושלים וקברוהו בהר־הזיתים. בן ארבעים־ושבע היה במותו. ברתה חיתה עוד שלושים־ושלוש שנים ונקברה בהר הזיתים ליד קברו של יוסף פיינברג. 


המלצות קוראים
תגיות