ספינת הטיולים “אטמה” עגנה בנמל של מלטה. בעל הספינה, הברון אדמונד רוטשילד, ירד לסיור באי. בכפר אחד ראה עדר עזים והעיר למלוויו: עזים יפות!

הסבירו לו כי עזי מלטה נודעות בטיבן – אוכלות מעט ושופעות חלב. “אם כך הרי הן טובות בשביל המושבות שלי” – אמר, וציווה לקנות כמה מהן ולהעלותן לספינתו. באניה צירפו את העזים למשק החי המוזר שהברון הוביל עמו – תרנגולות מגודלות ופר בעל יחוס רב; ואחר־כך הורה להרים עוגן ולהמשיך במסע מזרחה.

“אטמה” – ספינתו הפרטית של הברון רוטשילד, עמה בא לביקוריו בארץ; הספינה עוגנת בנמל “הפרטי” של הברון – טנטורה

היה זה ביקורו השלישי של הברון בארץ־ישראל, שנערך בשנת 1899. כתמיד משיצא לראות את מושבותיו, לקח עמו זרעי צמחים, שתילי עצים או בעלי־חיים, שסבור היה כי יש לגדל כמוהם במושבותיו. כל זה נוסף למשלוחים שהיה שולח כשיגרה. כך נמשך הדבר שנים רבות. ואף־על־פי שבמסעו זה ביקש הברון לשנות מיסודן את שיטותיו בניהול המושבות, לא סטה ממנהגו ואם ראה משהו העשוי להועיל למושבותיו, רכש אותו בשבילן.

שבע־עשרה שנה לפני־כן, בסוף הקיץ של שנת 1882, היו שני אנשים עוברים בדרכי אירופה ומחפשים נדיבים. האחד היה הרב שמואל מוהילבר, מראשי חובבי־ציון של רוסיה, שחיפש עשיר שיקים כפר בארץ־ישראל בשביל יהודים מרוסיה שעסקו גם שם בחקלאות; והשני היה יוסף פיינברג, ממתיישבי ראשון־לציון, אשר נבחר על־ידי חבריו לצאת לאירופה ולחפש נדיבים שילוו כספים לכפר, כדי לחפור באר.

עברו השנים מעיר לעיר, בלא לדעת איש על חברו, היו בוינה העשירה ובפרנקפורט על־נהר־מיין, התייצבו לפני גבירי היהודים, שטחו בקשותיהם ולא נענו. עד שהגיעו, לאחר ראש־השנה של שנת תרמ“ג, לפאריס ורבה של העיר, צדוק הכהן, והממונה על ענייני הצדקה של בית־רוטשילד, מיכאל ארלינז’ר, הציגו אותם, כל אחד בנפרד, לפני ברון יהודי מבית רוטשילד – הצעיר בבני יעקב, בנו של מאיר אנשלם מייסד השושלת, הוא אדמונד, בן ה־37. וברון זה, שעד אז היה מפורסם כאספן של יצירות אמנות חדשה ועתיקה וכ”בון ויואן", משמע “רואה חיים”, נענה להם.

מי התייצב ראשון לפני הברון ופתח את לבו לציון? על כך חלוקות הדעות. יש אומרים הרב מוהילבר ואחרים טוענים, כי היה זה פיינברג. אולם סביר יותר להניח, כי הברון נעשה ציוני “מעצמו”.

לאחר הפרעות של תחילת שנות השמונים, קמה ברוסיה תנועת חיבת־ציון; מעשה הפוגרומים ודברי הרגש לציון נתפרסמו בעתונים ובספרים ועל־ידי שליחים והגיעו גם לפאריס, אל הברון אדמונד רוטשילד, ונקלטו בלבו.

יחיד היה אדמונד בציונותו בבית רוטשילד. אולי הודות לחינוכו המסורתי: בנעוריו למד עברית ומוריו היו אוהבי ציון. נראה שפרעות רוסיה בשנת 1881 זיעזעו גם את לבו. אדמונד עמד בקשרים עם קרל נטר, איש חברת כל־ישראל־חברים, שהקים את בית־הספר החקלאי הראשון בארץ – מקוה־ישראל. הוא מספר: “עם המנוח האדון נטר נדברתי באריכות על התיישבות בני עמנו בארץ־ישראל… חשבנו שטוב יהיה להכניס לארץ־ישראל חומר רציני אשר יהיה למופת ולגרעין בשביל המעשים אשר חשבנו על־אודותם למען העתיד”.

שיחה זו ואחרות נערכה בטרם התייצבו מוהילבר או פיינברג לפני הברון, וכך, כשדפקו על דלת ביתו, מצאו אדם פתוח לרעיון. רוטשילד נענה לרב מוהילבר והסכים להקים בארץ־ישראל מושבה בשביל חקלאים יהודים מרוסיה. לפיינברג הבטיח 30 אלף פראנק, לחפירת באר בראשון־לציון.

בינתיים ביקש שלא לפרסם את שמו. חושש היה, כי השלטון העותמני ישים לו מכשולים, מאחר שהוא נתין צרפתי. ואפשר שגם חשש, כי פעילות זו תפגע בצרפת ארצו. וכך נעשו מעשיו הראשונים בעילום שם והוא כונה “הנדיב הידוע”. כינוי זה עמד לו זמן רב, גם כשהכל ידעו, כי רוטשילד הוא האיש התומך במושבות. רוטשילד תבע גם שלא לקבל עזרה משום אדם אחר זולתו. הרוטשילדים אינם עושים צדקה בשותפות. משהחל בפעולות העזרה, חיפש אדם שיוכל לייצגו בארץ בתקופה הראשונה ופנה אל שמואל הירש, מנהל בית־ספר מקוה־ישראל: “הנני בא ברשותה של חברת כל־ישראל־חברים, ששלחה לך בודאי הוראות על כך, לבקשך כי תואיל בטובך להושיט לי את עזרתך למען מפעל שיש בו נגיעה לענין היהודי ואשר מבחינה זו לא יוכל להיות זר לך, כמו שאינו זר לי”.

הברון חיפש אגרונום למושבה. באותם ימים הושפעו בני המושבות מאליעזר בן־יהודה הלוחם למען העברית וביקשו ממנו לעברת כל מלה ושם. על־כן קראו לאגרונום גנן, ושם זה נשמר עד היום בספרות אותם הימים. הכוונה אינה, כמובן, למטפל בגינות, אלא למומחה חקלאי. רוטשילד הכיר את מנהל בית־הספר לאגרונומים בוורסאי. הוא שאל אותו, אם יש בין תלמידיו־לשעבר מישהו שיתאים לעבודה בפלשתינה. המנהל השיב לו, כי אכן פנה אליו בשעה הנכונה: “בימים אלה” – סיפר לברון – “בא לבקרני אחד מתלמידי הותיקים, מר ארמן, שהיה משמש שנים רבות אצל מהרג’ה בהודו. מצב בריאותו הכריח אותו לעזוב את הודו והוא מחפש לו עבודה”.

נפגש רוטשילד עם ארמן והאיש נראה לו. שלח אותו לבדוק את אדמות ראשון־לציון, ומנהל חשבונותיו של הברון רשם עוד הוצאה בפנקסיו: “שש מאות פראנק לנסיעתו של מר ארמן”.

בדק מר ארמן את אדמות המושבה וקבע, כי אין הן ראויות לגידול תבואה ויצליחו רק למטעי גפנים. כך נעשתה ראשון־לציון – וכמוה רוב מושבות העליה הראשונה – למושבות גפנים ויין. אותה שנה נפגעו כרמי צרפת במחלת הפילוכסירה, ולא ניתן להביא משם נטעי גפנים. הגנן החדש אמר לברון, כי יוכל להשיג את הנטיעות אצל המהרג’ה שלו מהודו. הברון שילם את הכסף ומהודו הרחוקה הגיעו ראשוני הגפנים לארץ־ישראל. נחפרה הבאר ונמצאו מים. תמו הכספים שהקציב הברון למושבה. שלח הברון את מיכאל ארלינז’ר, הממונה על ענייני הצדקה שלו, לארץ־ישראל לבדוק את המצב, ואחרי שזה מסר לו דו"ח הודיע הברון, כי הוא מקבל על עצמו לכלכל את אכרי ראשון־לציון ולדאוג לפיתוחה של המושבה עד שתתבסס. הוא יבנה את הבתים לאכרים, יטע את הכרמים והשדות, יקנה בעלי־חיים, יכלכל את מוסדות הציבור. האכרים יקבלו מדי חודש קיצבה קבועה. הם יעבדו בשדות ובכרמים וההכנסות ישמשו לפרעון החוב לברון – להודיע, כי לא מתנת־חינם הוא נותן לאכרים, אלא מעין מענקים על־חשבון; חשבון שלא נפרע, כמובן, מעולם.

הברון לקח תחת חסותו גם את המושבות האחרות שנוסדו אז בארץ־ישראל – זכרון־יעקב וראש־פינה, שעמדו על סף רעב והתפרקות, מאחר שחובבי־ציון של רוסיה לא יכלו עוד לעזור להן. הוא קנה אדמה והקים את עקרון, שבה התיישבו אחת־עשרה משפחות אכרים שבחר מוהילבר, ואתן שבע משפחות שנתלקטו בארץ. חובבי־ציון היו אמורים לכלכל את פתח־תקוה ואת מושבת הבילויים גדרה, אבל אף תמיכה זו נתנו בדוחק והברון קיבל על עצמו החזקת עשרים־ושמונה משפחות אכרים בפתח־תקוה ודאג לצרכי הציבור וצרכים אחרים של פתח־תקוה וגדרה.

בנימין אדמונד רוטשילד, “הנדיב הידוע”, בשנה שהחל לפעול בארץ

רוטשילד לא התכוון למעשי־צדקה. בתחילת 1884 נפגש עמו בפאריס דוד לבונטין, מיסדה של ראשון־לציון, ורוטשילד אמר לו: “אינני פילנטרופ, ישנם הרבה יהודים אומללים ברוסיה ורומניה ואנחנו לא נוכל לעזור להם. אנוכי נכנסתי אל הענין הזה בשביל לעשות נסיון, אם אפשר לישב יהודים בארץ־ישראל”.

פעילות רבה כזאת היתה טעונה אירגון, אדמיניסטראציה, וכך קמה “הפקידות” – ממשלתו של הברון, שהיתה ממונה כמעט על כל תחומי החיים במושבות. חוקי הצמיחה חלו גם עליה. ככל אדמיניסטראציה ביקשה גם זו לא רק למלא את תפקידה המוגדר, אלא להרחיבו ולהוכיח את הצורך בה. רובם הגדול של ראשי הפקידות, ביקש להפכה לממלכה לעצמה. בלבם היו רחוקים מהמפעל היהודי בארץ־ישראל, לא הבינו את מניעיו של הברון וראו את עצמם פקידים צרפתים במושבות ילידים. במשך הזמן, נעשתה הפקידות מוסד מורכב וגדול המעסיק אנשים רבים, מקומיים וזרים: גננים, משגיחים, רופאים, רבנים, שוחטים, שומרים, בלנים, רכבים ושליחים – ועליהם עומד הפקיד הראשי.

הברון עקב בקפדנות אחר הנעשה במושבות, כאילו היה זה עסק מעסקי בית רוטשילד, הצריכים פיקוח ועידוד ותמיכה רבה, אחרת אינך עושה בהם מיליונים. הוא היה מעין נשיא־מנהל. הוא התעניין בכל פרט ופרט מהנעשה במושבות, ונתן עצות:

“כאשר חופרים באר וצריכים לפגוש במי תהום הפורצים באמת למעלה, אזי המים הראשונים של השכבה שלפני התהום עולים רק מטרים אחדים, מבלי להגיע אל פי־הבאר. ואם ממשיכים לחפור, אז מוצאים את שכבת מי התהום הנובעים ופורצים. בהסתייעות זו, כאשר תפגשו במים ראשונים בעלי כוח איזה זרימה שהיא, תיטיבו־נא להפסיק את העבודות ולהודיעני”.

הוא מסר הוראות בעניין הקשרים עם השלטונות והבנקים, מתעניין לדעת אם הושג רשיון לבניין בית בכפר או אם הגיע הלוקומוביל ששלח לראשון־לציון; מה שלום פקיד שחלה, מה מספר הבהמות בחצרו של אכר וכלום הצליחו הנטיעות החדשות ששלח. ב־1884 היתה בארץ מגיפת חולירע וארלינז’ר כותב להירש: “האדון די רוטשילד ביקשני למסור לך, לייעץ לבני המושבות כי בשעת מחלת החולירע ירתיחו תמיד את המים”.

אכרי גדרה ומשפחותיהם בימיה הראשונים של המושבה

באותן שנים רחוקות, כשאיש עדיין לא דיבר עברית בארץ כשפת יום־יום (בן־יהודה עשה אז את צעדיו הראשונים בחידוש הדיבור העברי), מצאו מנהלי עסקי הברון בפאריס, שחלקם היו תלמידי־חכמים וחוקרים בתולדות היהודים, דרך להעביר הוראות לפקידים בארץ: הם היו שולחים מברקים עבריים באותיות לטיניות. היו אלה בודאי המברקים העבריים הראשונים בעולם. השלטונות העותמניים לא יכלו לפענח את “כתב־הסתר”. ב“קוד” זה הם אף נתנו כינוי מיוחד לברון – BER – ראשי־תיבות: ברון אדמונד רוטשילד.

מן המכתבים והמברקים אנו למדים כי הברון ידע, שפקידיו אינם מהמוצלחים ביותר ואינם ממלאים את הוראותיו בכל לבם. רוטשילד מבקש מדיגור פקיד ראשון־לציון, שיהיה זהיר ביחסיו עם המתיישבים. ארלינז’ר מכנה לעתים את דיגור בכינוי “רשע” בעברית ואוסוביצקי מתואר כ“פזיז, נמהר ואיש מדנים”. אבל אלה היו פקידי הברון ומרד נגדם הריהו גם מרד נגד הברון עצמו. בשנת 1887 יצא הברון לביקורו הראשון בארץ. כיוון שביקש לשמור על החשאיות, לא בא בספינתו הפרטית, אלא באניית ה“לויד” האוסטרי. כיהודי טוב עלה מיד, לאחר בואו ליפו, לירושלים, לחונן את עפרה. בירושלים נשאר שבוע. “החבצלת” תיאר את הברון:

“איש גבה־קומה ודל־בשר, לבוש בגדי הדרך ועל ראשו מגבעת אנגלית. פניו החוורים מוקפים זקן עגול קטן ועיניו כעין התכלת, מפיקות מחשבות עמוקות. על ידו אשה כבודה, אצילית, בעלת קומה בינונית, זו אשתו, הברונית מרת אדלהייד”.

הברון ביקר במקומות הקדושים ואצל רבני העיר, תרם למפעלי צדקה ואף למוסדות ערביים. באותו ביקור, כפי שנמסר, רצה הברון לקנות את הרחבה שליד הכותל המערבי וכן ביקש לרכוש חלק משכונת המוגרבים הסמוכה, כדי להגדיל את הרחבה. כפי שנמסר, שכנעו אותו רבני ירושלים למשוך את ידו מהקניה, מפני שחששו לעורר עליהם את רוגזם של הערבים עקב כך.

הברון חזר מירושלים ויצא לבקר את מושבותיו. ראשון־לציון “מרדה” אותם ימים בפקידות, הברון כעס על המושבה וביקורו בה היה קצר. הברון ביקר בעקרון ומשם יצא לפתח־תקוה וסייר בכפר יהודיה, שם היה בית־מלאכה לאריגת עבאיות. הברון, שרצה באכרים של ממש כערבים הללו, הורה להזמין עבאיות בשביל אכריו. מפתח־תקוה המשיכה השיירה לזכרון־יעקב. ביקורו של רוטשילד בזכרון־יעקב חל בל"ג בעומר. בלילה עבר הברון לאורך רחוב המושבה, כשהמדורות שהעלו הילדים מלוות אותו.

זכרון־יעקב מצאה חן בעיני רוטשילד. הזכרונים אנשים פשוטים היו ומודים למיטיבם, אם־כי לחובתם רשום היה “מרד”, אמנם על רקע דתי: נראה היה להם, כי פקיד המושבה אינו מקפיד כראוי בשמירת המצוות.

הברון אהב את זכרון הקרויה על שם אביו והרעיף עליה מטובו. רוצה היה לעשות את יושביה ככל האכרים בעולם, העובדים את אדמתם וחיים בצניעות. והנה הזכרונים – והפקידים עזרו להם בכך – היטיבו את חייהם, בנו בתים מרווחים, העסיקו פועלים ערביים, הקימו חנות כל־בו הראויה לעיר גדולה, נשותיהם התקשטו והתלבשו על־פי האופנה האחרונה עד כי המושבה כונתה לעתים “פאריס הקטנה”. כאשר בא הברון למושבה, באותו ביקור ובביקורים אחרים, השתדלו האכרים להסתיר ממנו את אורח־חייהם האמיתי ולהיראות בעיניו כמו שרצה לראותם: אכרים פשוטים החיים על עמלם. שמונה ימים נשאר הברון בזכרון. ביקר בבתי האכרים, בכרמים ובשדות. הטיף לאכרים, שצריכים הם לעבוד בעצמם ולהעסיק פועלים יהודיים, לדבר עברית, לשמור על המסורת ולחיות בצניעות. הוא אף ערך סעודה לשכנים הערבים והשביע את ראשם להתנהג כשורה עם היהודים.

מזכרון־יעקב יצא לראש־פינה. אף שם ביקר בבתי האכרים ובשדותיהם, התפלל בשבת בבית־הכנסת ועלה לתורה. לפי התכנית היה צריך לחזור לחיפה, אולם ברגע האחרון החליט לבקר בדמשק והשיירה יצאה לעמק החולה. בדרכו ראה הברון מחנה־אוהלים על שפת האגם והתפלא לשמוע כי זו מושבת יהודים – יסוד־המעלה. נציגי התושבים התייצבו לפניו וסיפרו לו, כי מצבם קשה, עזרה אין להם והקדחת מכה בהם. הורה הברון לפקידיו להכניסם תחת חסותו. וכך נוספה מושבה לממלכת הברון ולאכריה באה הפדות.

חזר הברון לארמונו בפאריס. למרות ה“מרידות” לא פחתה התלהבותו למען ישובה של ארץ־ישראל. מאותו זמן נשתמרה אגדה: רב פקפקן מפרנקפורט פנה לרוטשילד והזהירו בקשר למפעלו בארץ־ישראל: “אתה בונה על חול!”

השיב רוטשילד: “ומי יבנה על חול אם לא רוטשילד? על קרקע מוצקה יכול כל אחד לבנות”.

באי־כוחו של הברון קנו את אדמות קסטינה בדרום, היא באר־טוביה, וקבעו בכך לשנים רבות את גבול ההתיישבות בדרום. ליד זכרון־יעקב הוקמו שתי “בנות”, מושבות קטנות – בת־שלמה, על שם דודו של הברון, ומאיר־שפיה, על שם מאיר־אנשלם, הסב, אבי השושלת.

הברון שלח לבתי־ספר חקלאיים בצרפת את הכשרוניים בבני המושבות, כדי שילמדו חקלאות ויחזרו ויהיו מדריכים בכפרים. בין תלמידים אלה היה גם בן זכרון־יעקב, אהרן אהרונסון, שלמד על חשבון הברון בצרפת, חזר לנהל את המושבה מטולה, ואחר־כך נעשה בוטנאי נודע בעולם ומגלה אם־החיטה. אהרונסון, שערך מלחמות רבות בפקידות וכיבד מאד את הברון, היה ברבות הימים לראש קבוצת ניל"י, שריגלה למען האנגלים במלחמת־העולם הראשונה.

הברון כותב לפקידיו בארץ ומבקש לבדוק אם אפשר למצוא בארץ גנן שידריך בראש־פינה. מקוה היה להחליף את המומחים הזרים ביהודים ובבני־הארץ ופנה לחובבי־ציון ברוסיה, כדי שימצאו לו שישה צעירים אשר ילמדו במושבותיו וכשישתלמו, יהיו מדריכים במושבות.

בני אנשלם־מאיר מן הגיטו של פרנקפורט חדרו לתחום ה“אצילי” של צרפת: ג’ימס־יעקב, אבי הברון, קנה ארמון בחבל מדוק, ליד בורדו, ושמו “שאטו לאפיט” על כרמי־היין המשובחים שלו. יינות “שאטו לאפיט” הרוטשילדים הם עד היום מן המשובחים והיקרים בעולם. עיסוק זה השפיע על אדמונד רוטשילד, שעודד את נטיעת הכרמים במושבות ארץ־ישראל ואת תעשיית היין. יחד עם זאת, עשה הכל כדי להרחיב את כל סוגי הגידולים במושבות: קפה, כותנה, שקדים, עצי זית, פרחים, תה. בין הגידולים שהוכנסו לארץ בעידוד הברון או בפקודתו היו אבוקדות, קלמנטינות, תפוזי ולנסיה, בננות מזן קוונדיש, חציר סודני, בקיה ארגמנית וטבק מקדוני.

ביוזמת הברון הוקמה בראשון־לציון מנבטה של זרעוני חושחש ומן השתילים שגדלו מהם, ניטעו פרדסים. היו אלה הפרדסים הראשונים באזור יפו, שעציהם צמחו מזרעונים ממש.

כדי לייבש את ביצות הארץ הובאו מאוסטרליה עצי האקליפטוס, שעד אז לא היו בארץ, וכן עצי הקזוארינה. מיכל פוחוצ’בסקי, מאכרי ראשון־לציון ומדריך חקלאי בה, מונה את הגידולים השונים שהוכנסו למושבתו ביוזמת הברון: אקציות, דקלי קנריאנזיס, אנונה, במבוק, יבלית לחציר, סוף, 75 זני גפן, עצי זית, שקד, גירניום, כרכום, פשתה, כותנה, בטנים, אספרגוס ותות־שדה. תות־שדה זה היה נשלח לפרקים לפקידים הטורקים, ביפו וברמלה, כשוחד. לפי הוראת הברון נערכו נסיונות גם בגידול הפרג, והאכרים למדו כיצד לעשות ממנו אופיום: פוצעים את תרמיל הצמח באיזמל חד והשרף היוצא הוא האופיום. בזכות הברון הוכנסה לארץ התרנגולת הלבנה מסוג “לגהורן”, הפרה ההולנדית, חמורים מקפריסין, כבשים מאלז’יר, תרנגולים מצרפת ותרנגולות מהולנד.

אולם הברון לא רצה שהמושבות יגדלו חומר־גלם בלבד. הוא רצה ליצור על התשתית החקלאית תעשיה, שתעבד את התוצרת החקלאית למוצרים מוגמרים. לכל מושבה הועיד תעשיה משלה. בראשון־לציון ובזכרון־יעקב בנה את היקבים הגדולים. בראשון־לציון ניסה להקים מפעל לצימוקים, והזמין לשם כך מומחים מספרד. בטנטורה הקים בית־חרושת לבקבוקים בניהולו של מהנדס צעיר – מאיר דיזנגוף. לשרות בית־חרושת זה, שעמד סמוך לים, רכש שתי ספינות קטנות – “צי” עברי ראשון. לכל ספינה היה שם עברי ולשתיהן מונה קברניט. וכך היה בה בפקידות המגוונת גם רב־חובל… הפקידות הקימה גם בית־מלאכה לחביות־יין בראשון־לציון.

הברון עודד נטיעת עצי תות לשם גידול תולעי־המשי, לתעשיית אריגים. מקוה היה, כי תהיה זו מלאכת עזר שיעסקו בה בעיקר הנשים והילדים בשעות הפנאי. כדי להבטיח את יציבות עץ התות, הובאו זרעוני תות־פרא מהרי ההימלאיה בהודו. עד היום נמצאים בראשון־לציון עצי תות פראיים, שרק מעטים יודעים, כי מוצאם מהימלאיה וסנדקם הברון… הברון הביא גם מומחים מלבנון, כדי ללמד את האכרים לטפל בעצי־התות ובפקעות המשי. מהמושבות השונות היו שולחים את הפקעות לראש־פינה, אשר בה הקים הברון מטוויה ובית־חרושת לאריגים, שהעסיק עשרות פועלים. בפתח־תקוה, דרך־משל, נטעה הפקידות 300 דונם עצי תות, ופקעות המשי נשלחו לראש־פינה. בפתח־תקוה נטעה הפקידות גם עצי קיקיון ואת גרעיניהם שלחו לראשון־לציון, כדי שיכבשו מהם שמן־קיק. בין הנסיונות הנוספים בפתח־תקוה: גידול גירניום לתעשיית תמרוקים, טומבק וכדברי כותבי הרשימות של אז, גם “פרחי סינים” – תה.

ליסוד־המעלה הועיד הברון תעשיית בושם, או כדברי סופרי אותם ימים – שמן־שושנים. הוא הורה לשתול שם גן גדול של שיחי גירניום שמהם ייצרו את הבושם. ברוב המושבות הקימה הפקידות יקבים קטנים, בשביל הבציר המקומי. גדרה יצרה קוניאק.

לא כל התכניות הצליחו. מפעלי התעשיה נכשלו ברובם, להוציא היקבים. חלק ניכר מהפיתוח החקלאי רב־הדמיון נכשל. תנאי הארץ לא היו בשלים עדיין: לעתים לא התאים האקלים, לעתים נכשלו המדריכים ולעתים הכשילו האכרים. גם הפקידים, יש להניח, לא היו מהנמרצים ביותר. רוטשילד הוסיף להזרים מיליונים רבים, לא נסוג משום כשלון. בעקשנות “ברונית” המשיך והקציב כספים למושבות בארץ. הוא היה הממשלה, הסוכנות, שר האוצר, שר הבטחון, שר המסחר ושר הקליטה. הוא היה גם שר החינוך:

בראשון־לציון נפתח בית־הספר העברי הראשון בעולם בשנת 1888, ואחר־כך נפתחו בתי־ספר בכל המושבות, שנתמכו בעין יפה על־ידי הברון. כשמורי ראשון־לציון הגיעו למסקנה שיש צורך להדפיס ספרי־לימוד עבריים, הם פנו אל הברון דרך ארלינז’ר וארלינז’ר הודיע להם: “הברון קיבל עליו בסבר פנים יפות את הוצאות הדפוס, כי יודע הוא מאד כמונו, שאין לך עם בלי שפה מיוחדת לו ובפרט כשיש לנו שפה קדושה ועתיקה”. רוטשילד הקציב לאליעזר בן־יהודה תמיכה קבועה, שאיפשרה לו להקדיש עצמו לעבודת המילון שלו.

בשנת 1893 בא הברון לביקור שני בארץ. הפעם הגיע בספינתו הפרטית שעגנה בטנטורה. באזור מרוכזות היו כמה מושבות “שלו”, היו לו שם אדמות רבות שעדיין לא יושבו ואף בית־חרושת, וכך, הרי כאילו יורד היה בנמל ב“מדינה” שלו. הוא ביקר בבית־החרושת לזכוכית ועלה לזכרון־יעקב.

מספר כותב העתים החרוץ:

“בלילה עבר הברון את כל אורך המושבה מן הקצה אל הקצה ובראש כל חוצות השיאו מדורות עד אשר נראתה המושבה כאבוקת אור. ביום החמישי הלך להתבונן אל הכרמים בזכרון, שפיה ואום־אל־ג’מל (בת־שלמה) ויהי גם בריחיים של קיטור ויבקר את היקב ובית־מעשה־המשי ולפנות ערב בא לבית־הספר ויבחן את התלמידים בעברית ובצרפתית, וייצא מבית־הספר מלא רצון, ויאמר כי יכין בית־ספר ערב לבאים־בימים. בלילה ערכו התלמידים החזיון זרובבל בעברית וישמח הנדיב מאד והרבה פעמים מחא כף. ויען כי־המקום צר מהכיל את כל אנשי המושבה, ציווה כי תבאנה הנשים לבד, ולפני עריכת החזיון דיבר לכל הנשים”.

ואלה הדברים שאמר הברון בנאומו לנשים, משא מן היפים של ראשית ההתיישבות:

“ביד האמהות מסור פקדון יקר ונכבד מאוד מאוד, והוא חינוך הילדים. שמורנה על הפקדון הזה אשר בידכן, שלחנה את בניכן ובנותיכן בכל יום ויום לבית־הספר ללמוד עברית ויידעו את התורה, המכילה בתוכה מלבד החוקים והמצוות, גם מוסר ומידות נעלות. כי לא מרוב ענייכם לקחתי אתכם תחת מחסי, כי אם מראותי את תשוקתכם הגדולה לשבת בארץ הקודש ולחיות לפי רוח דתנו. התרגלנה, אתן ובנותיכן, להתפלל בכל יום, אל תקחנה לכן משרתות, עשינה את כל מלאכותיכן בידכן ועזורנה גם לבעליכן בעבודתם, כי עיני כל באי עולם נשואות עתה לאנשי המושבות אשר בארץ הקדושה, לראות אם באמת יוכלו היהודים להיות עובדי־אדמה חרוצים, ועם זה, להיות נאמנים לדתם”.

האכרים והפקידים יודעים מה אוהב פטרונם, והשתדלו להראות לו מה שאהב. הד"ר הלל יפה, שהיה רופא מטעם הברון בזכרון־יעקב, מספר:

“הגעתי לזכרון לפני בואו של הברון, מצאתי את רוב אכרי המושבה עטופי טליתות ברחוב לפני בית־הכנסת והפקידים לבושי בגדים ישנים ומלוכלכים. אשת אחד הפקידים לבשה כתונת לילה על שמלותיה… המחסן הכללי אשר נועד מטעם הברון למכור לתושבים דברים הכרחיים בזול, ואשר למעשה היינו קונים שם חפצים יקרים, שקשה היה למצוא דוגמתם בחיפה או ביפו – נהפך לחנות כפרית: נעלי־ערבים אדומות, מטאטאים, כלי עבודה חקלאיים, בגדי עבודה וסתם בגדים ישנים. אחד המוכרים חמד לו לצון ואמר לי: ‘אדוני הרופא, אם יש לך מכנסים ישנים, אנא תנה אותם לנו. במחיר כל זוג הרינו נותנים לך שני זוגות חדשים’”.

הברון מסייר בבתי האכרים ויוצא לראות אותם בעבודתם בשדות, מבקר ביקבים, בבית־החולים, בבתים ובודק גם את האורוות והרפתות. הוא מתפלא לשמוע, כי רוב האכרים קונים את חלב הבית אצל השכנים הערבים, ואומר: “לא ראיתי אכרים בעולם הקונים חלב”. הוא מודיע, כי ישלח עזים “מגזע השופע הרבה חלב וכלכלתו אינה עולה הרבה”. הוא מתלונן, כי ביקר בכמה בתים ומצא כי אינם נקיים; הוא שואל את בלן המושבה, כמה אנשים באים להתרחץ בערב־שבת והלה עונה לו: בין עשרה לעשרים. תמה הברון: והיתר אינם מתרחצים? הוא מציע לאכרים ללמוד מהערבים אילו מאכלים מתאימים לארץ ונותן עצות בענייני לבוש. הוא תובע להעסיק פועלים עברים – תביעה זו הוא חוזר ומעלה בכל מושבה ממושבותיו. הוא גם שואל מדוע אין האכרים לומדים עברית: “צר לי מאד כי עוד טרם למדתם בכל שנות שבתכם פה עברית!”

הברון סייר גם במושבות האחרות והיה שבע־רצון במידה רבה.

לאחר אותו ביקור, הולכת וגדלה פעילותו בארץ. הוא מורה לקנות עוד ועוד אדמה. יהושע אוסוביצקי, פקיד הגליל, קונה אדמות בקצה הגליל העליון וחמישה כפרים מעבר לירדן וכנרת, בגולן. הברון רוצה ליישב שם אלף נפש. הוא נותן הוראות לאליהו שייד, ראש הפקידות, בעניין ההתיישבות בגולן: “יש לחקור את שכנות שבטי הבדווים ואת מעינות המים ולקבוע את בסיס־הפעולה, זאת אומרת – אפשרות התחבורה דרך גשר בנות־יעקב, בין חבל הארץ ממזרח לבין ראש־פינה, מרכז הפקידות בגליל העליון. כאן אין לפעול כמו במערב־הארץ, במושבות קטנות ונפרדות, אלא בגוש גדול, באופן שיהיה בטחון למקרה התקפה של בדווים”.

תכנית זו אינה מצליחה. הטורקים אינם רוצים כי היהודים יציגו רגלם גם בעבר־הירדן והמתיישבים מתפזרים. אבל על האדמות שנרכשו בגליל העליון, בחיק החרמון, קמה מושבה – מטולה, אשר בה מיישב הברון פועלים מהמושבות ובני־אכרים שאין אדמה בשבילם במושבותיהם. מטולה זו קבעה את גבול ההתיישבות היהודית בצפון.

אגב, כשעולים האכרים להתיישב במטולה אומר הברון לפקיד שלו בגליל: “אוסוביצקי, אולי נקנה מספר תותחים קטנים בשביל להגן על המושבה?” תותחים לא קנו, אולם הברון מקציב 4200 פראנק לקניית 60 רובים בשביל המתיישבים.

אותן שנים נוסדו גם רחובות וחדרה. המתיישבים ביקשו להיות עצמאים ולא לחיות מכספי הנדיב. אבל גם הם אינם יכולים שלא לפנות לעזרת הברון. לבקשת אנשי רחובות, הוא מקבל את ענביהם ליקב ראשון־לציון ומשלם תמורתם את המחירים הגבוהים שהוא משלם לאכריו שלו, אף־על־פי שאין אלה מחירים מציאותיים בשוק היינות. מתיישבי חדרה אין ביכולתם להלחם בקדחת הקוטלת רבים מהם. הד“ר הלל יפה, רופא הפקידות מזכרון־יעקב, הוא פטרונם. הד”ר יפה פונה אל הברון והוא נוטע סביב חדרה חורשות אקליפטוסים. סבורים היו שעצים אלה מסוגלים לייבש את הביצות. אחר־כך הקציב הברון רבבות פראנקים, כדי לנקז את הביצות.

בשנת 1896 קם מנהיג לתנועה הציונית – תיאודור בנימין הרצל. הוא הציב לחיבת־ציון מטרה ברורה: מדינה יהודית בארץ־ישראל, והקים מוסדות וארגון למען מטרה זו. איש מרכז אירופה היה ובקסמו הגדול משך אחריו יהודים ממזרח וממערב אירופה גם יחד ונטע בלבם את האמונה כי השגת המטרה אפשרית. הוא האמין רק בדרך אחת שתוביל למטרה המיוחלת: משא־ומתן עם הממשלה הטורקית, כדי שזו תתן זכיון – פירמן – המתיר ישוב רבבות ומאות אלפי יהודים בארץ־ישראל, אשר בה יקימו חברה חדשה – הכל במעשה חד־פעמי גדול. הרצל ביקש הכרה של מדינות העולם. לפני מושליהן התייצב, והציג תכנית זו. הרצל לא ראה חשיבות בעצם ההתיישבות שקמה עד אז, כוננה כחמישה־עשר כפרים והפכה כמה אלפי יהודים לעובדי־אדמה. על־כן לא ראה תועלת במפעלו של רוטשילד, אשר קיים התיישבות זו.

הרצל הבוטח בעצמו ביקש לשכנע את רוטשילד להיות מאנשיו, מעין שר האוצר שלו. הוא שלח את עושי־דברו לרוטשילד, ומספר ביומנו: “רוטשילד אינו רוצה לדעת דבר על הענין. הוא אינו מאמין שאפשר להשיג משהו מהשלטון. מכל מקום, אין בדעתו לעזור. את פעולתנו הוא רואה כמסוכנת, מפני שאני מחשיד את היהודים באהבת מולדתם, וגם כמזיקה למושבותיו בארץ־ישראל. אנו מתעלמים אפוא ממנו ועוברים לסדר היום”.

אולם אי־אפשר להתעלם מרוטשילד, הרי הוא היחיד המסוגל לשאת במימון המפעל. הרצל מנסה להתקשר עמו שוב, אולם הוא עדיין מזלזל ברוטשילד. כמדומה, אף לא ידע מה עשה רוטשילד בארץ־ישראל. אותו עתונאי בוטח בעצמו, שביקש להביא גאולה לעמו, אינו מוכן להבין כהוא־זה מי שאינו הולך עמו. הוא נפגש עם רוטשילד, אבל אין הוא מצליח לכבוש אותו לרעיונו. הרצל פוטר אותו בקלות: “אדמונד הוא אדם הגון, טוב־לב ומוג־לב, שאינו מבין לגמרי את כל הענין ושהיה רוצה לעכבו כשם שמוגי־הלב רוצים לעכב ניתוח הכרחי. אני משער שעכשיו הוא נרגז על שבכלל התחיל לעסוק בארץ־ישראל… ובאנשים כאלה תלוי גורל הרבה מיליוני אנשים”.

ומי שלא הבין במקרה זה לגמרי את הענין, היה לאמיתו־של־דבר הרצל, שמשפטו על הברון הוא נמהר ולא־צודק. הרצל אף “מתנקם” בברון: בקונגרס הציוני הראשון מבקשים כמה מהצירים לשלוח ברכה לרוטשילד, אבל הרצל מסיר את ההצעה מסדר־היום. בסתיו 1898 יוצא וילהלם, קיסר גרמניה, לביקור בארץ־ישראל. זה יותר מביקור נימוסין – זה ביקור של הפגנה: הגרמנים והטורקים מניחים יסוד לברית; הרצל יוצא אחר הקיסר. הוא ייפגש עמו בירושלים, וגם מקווה, כי הקיסר יכריז שם הכרזה אוהדת לציונות. אולם הרצל חוזר בידים ריקות. כעבור כמה חודשים, מגיע הברון לחוף יפו בספינתו הפרטית, ואם־כי, כתמיד, אין הוא שוכח את העניינים “הקטנים” ומביא עמו עזים ממלטה וצמחים וזרעים שמצא בתערוכות שונות, הוא בא גם לסכם ולהודיע על החלטה חשובה:

מזה שבע־עשרה שנים הוא מקיים ישוב זה, שהתרגל לחיות מכיסו. עשרות מיליוני פראנקים הוציא עד־כה, לחם מלחמות קשות, וחזר ושמע תלונות ובקשות ותחנונים וכמדומה לו, גם דברי־מרי, ועכשיו, כמי שנתפקח, כאילו רואה הוא את הישוב במערומיו, רואה מה שהוסתר ממנו כל הזמן: האכרים החיים מתמיכות, הישוב שאינו יכול לעמוד על רגליו שלו. דומה כאילו גילה עכשיו את אשמת פקידיו, את הקורים אשר טוו סביבו וסיכנוהו בהם. הדברים לא נתלבנו עדיין: אפשר גם וענין הרצל פגע בו. רוטשילד ערך אז ביקור בקושטא ואולי נתגלו לו דברים חדשים, שלא מסר עליהם. מכל־מקום הוא מכריז: מסיר הוא את אחריותו האישית ליישוב. לא הוא יפרנסו עוד, לא הוא יכלכל את כל מחסוריו. המושבות צריכות מעתה לחיות על עבודתן ותוצרתן. הפקידות תפסיק לפעול. התמיכות יופסקו בהדרגה. תמורת התוצרת ישלמו את שווייה האמיתי, וזה הרבה פחות ממה שהוא שילם עד־כה. המושבות צריכות לקיים את מוסדותיהן שלהן.

הוא מעביר את ההשגחה על המושבות ועל מפעליו לידי חברת יק“א, שהיא חברה ציבורית, המטפלת בהתיישבות היהודית בארגנטינה, ואשר לה בקיאות בתחום זה; (יק"א תמכה אף בכמה מושבות בארץ שלא עמדו תחת חסות הברון). מעתה תעמוד בראש ההתיישבות חברה “נייטראלית”, אשר לה פקידים יעילים יותר, שאינם רחבי לב, אלא מצמצמים בתמיכות, ומקמצים בהוצאות. הוא מעמיד לרשות יק”א 15 מיליון פראנק, כדי שימשיכו בתמיכה עד אשר יעמדו המושבות על רגליהן. הוא מוסיף במשך הזמן עוד סכומי־כסף רבים. הברון מעביר לרשות האכרים את היקבים, ומוסיף סכום־כסף נכבד לקיומם עד שיכניסו כדי פרנסה. הברון נותן כסף לכל מי שרוצה לצאת מהארץ – גם חובבי־ציון נוהגים כך – ומאחר שהיו הגזמות רבות בנטיעת כרמים, ומרוב בהילות לא ניטעו תמיד הזנים הנכונים (והוא רואה את עצמו אחראי לכך), הוא נותן פיצויים לכל מי שיעקור את גפניו ויטע פרדסים במקומן. הברון מפטר את כל פקידיו – אין איש מהם העובר לפקידות החדשה, ונותן להם דמי־פיצויים רבים. הוא נותן גם דמי־פיצויים לבני המושבות ולפועלים העובדים בפקידות: הוא קבע תנאים סוציאליים “מודרניים”: פועלים מפוטרים זכאים לפיצויים.

בישוב נפלה בהלה. רגילים היו בני המושבות לחיות מן ההקצבות הקבועות לכל נפש על־ידי הפקידות והנה הושארו לנפשם. משלחות יוצאות אל הברון, כדי לבקש רחמים ולהעביר את רוע הגזירה. אך הברון נוקשה. חובבי־ציון הרוסים שולחים אף הם משלחת ובין חבריה אחד־העם, אשר מתח תמיד בקורת על משטר האפוטרופסות. הברון דוחה אותם ואומר: “ישוב ארץ־ישראל אני עשיתיו, אני לבדי ואין זכות לשום אדם, לאכרים או לחברות, להתערב בענייני ולחוות דעה במעשה ידי”.

אחד־העם נעלב עד עומק נשמתו. אבל הוא מוכרח להודות במרירות, כי הברון אכן צדק. מיליוני יהודים במזרח־אירופה לא הצליחו להחזיק באכרים היהודים בארץ־ישראל. הברון עשה את הישוב והוא יכול לנהוג כרצונו.

בראש הפקידות החדשה עומדת מועצה, שמחציתה חברי יק“א ומחציתה נציגי הברון. הברון משמש כנשיא. בפרוס המאה החדשה, בתחילת שנת 1900, נכנסו המושבות למרות חדשה. לאחר משבר, יוצא הישוב היהודי בהדרגה מהקפאון. היקבים עוברים לידי האכרים. לראשונה מנהלים הם עסק של עצמם ומצליחים. יק”א בכספי הברון, ממשיכה בתמיכה המניבה תוצאות ואינה נותנת מתנות חנם: החברה מלווה כספים לאכרים כדי לפתח את משקיהם, מחזיקה במוסדות־ציבור ומקימה גוש כפרים במקום שם לא היו יהודים עד אז. בגליל התחתון: סג’רה, יבנאל, בית־וגן, כפר תבור, מלחמיה. כפרים אלה קלטו רבים מפועלי העליה־השניה. חוות סג’רה מכשירה אכרים ועובדי אדמה – ובה נוסדה אגודת “השומר” והקולקטיב החקלאי הראשון בארץ. במושבות אלו מקבלים את הכשרתם אכרים חדשים, ביניהם גרים רבים, העובדים קשה וחיים מיגיעם. בראש הפקידות עומד איש קר־רוח לכאורה – הנרי־צבי פראנק, המנהל את ענייני ההתיישבות בנאמנות, בצניעות ובחשבון.

הרצל מת. מתחילה העליה השניה. מוסדות ההסתדרות הציונית, זו שהקים הרצל, מתחילים לפעול בארץ, מייסדים בנק, רוכשים אדמה, מעודדים את ההתיישבות, עורכים נסיונות בסוגי התיישבות חדשה. הישוב הקטן גדל והיה לישוב בעל גונים רבים: כפרים חדשים קמו. חוות, קבוצות, נוסדו שכונות עירוניות, מפעלי חרושת, מפעלי ציבור. בשנת 1914 בא הברון לביקור נוסף בארץ, זה המסע היפה ביותר שערך עד כה. הוא בא באנייתו הפרטית, שבה שוחט מיוחד ומזוזות על כל פתח, ועמו המתנות הקבועות. הוא ביקר בעיר העברית החדשה, תל־אביב, המקבלת אותו בשער של כבוד ובחגיגה גדולה. לפני עגלתו עובר משמר כבוד טורקי ואברהם שפירא מפתח־תקוה ושומריו רוכבים סביבה. הברון נרגש ושואל את חברי ועד השכונה, מה מבקשת ממנו העיר והוא מתפלא לשמוע את התשובה:

– כל מה שאנו מבקשים היא תמונתו של הברון, כדי להציגה במשרדי הוועד.

הברון מסתכל סביבו בתמיהה ונותן מבט באשתו אדלאידה, שליוותה אותו תמיד במסעיו לארץ, כאומר: “ראי אותם, ראי אותם”.

אחר־כך יצא לראשון־לציון, לרחובות ולעקרון ונתקבל בשמחה על־ידי “אכריו”. לא הובאו הפעם תלונות לפניו ולא היו רוגזות. הברון עלה לירושלים וביקר בעופל, כדי לראות “עסק” נוסף שלו: חפירות עיר דוד אשר מימן. ושוב חזר ליפו ויצא באנייתו לנמל “שלו” – טנטורה, ומשם עלה לזכרון־יעקב. וכתמיד, ביקר בבתי האכרים וביקבים ובשדות ובין השאר נתן עצה לאכרים נגד מחלות עיניים: לזלף מיץ לימונים לעין החולה.

הברון מסייר בחדרה שעזר לשחררה מהקדחת, ואחר־כך יוצא לגליל. אברהם שפירא ושומריו חוזרים לדרום ומכאן מלווים אותו רוכבי “השומר” במשמר־כבוד. הוא מבקר בישובים החדשים שקמו בעמק יזרעאל ובעמק הירדן על־ידי ה“קונקורנטים” שלו הציונים, ואין עינו צרה בהם. האכרים והפועלים מקבלים אותו בחגיגות והוא מבקש מהם “לשיר רק שירים בעברית”. אכרי כנרת מגישים לברון הצהרה בה הם נשבעים, כי כל אחד מהם נותן לו מתנה שנה מחייו. שם הוא פונה לאשתו, במעמד פקיד יק"א חיים קלאוואריסקי, ואומר לה: “ראי אדלאידה, כל זה לא אני עשיתי ולא אני הוצאתי אף פרוטה אחת. הציונים עשו זאת והם מצליחים. האין זאת, מר קלאוואריסקי?”

– כן, עונה קלאוואריסקי.

ופני הברון צוהלים.

הוא שב לאנייתו ולביתו בפאריס ויש להניח, כי אם יש נחת לאדם – הפיק נחת.

הוא משלים עם ההסתדרות הציונית, שאינה רואה עכשיו במשא־ומתן המדיני ובמתנת העמים – חזות יחידה. ארתור רופין, נציג ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל ומנהל מפעליה, בא עם הברון בקשרים והוא מספר, כי בשנת 1912 עמד יהושע חנקין לקנות את אדמות כרכור. היו קשיים רבים בהעברת הקרקע, כנהוג בימי הטורקים, אולם חנקין הצליח לשחד את הוואלי המושל בביירות והלה הסכים לאשר את העברת הקרקע. והנה פתאום התברר, כי עומדים להעביר את הוואלי למקום אחר, וצריך היה לסיים במהירות את העברת האדמה. רופין שהיה אז בפאריס, מיהר אל הברון ולאחר שיחה קצרה קיבל ממנו 350 אלף פראנק הלוואה לשמונה־עשר חודשים, כדי לסיים את קניית האדמה.

וסיפור אחר של רופין על פגישה עם רוטשילד בפאריס:

"הרביתי להיפגש עם הברון. תמיד בענייני ארץ־ישראל. פעם סיפרתי לו שמושבותיו ליד ים חולה סובלות מאד מן הקדחת.

הברון: קדחת זו מנין באה?

אני: מן היתוש אנופילס, השורץ במימיו העומדים של ים חולה.

הברון: רק במים עומדים?

אני: כן.

הברון: וכלום אי־אפשר להניע את המים?

אני: כיצד?

הברון: באניה בעלת גלגלי אנטילה גדולים המשוטטת ללא הרף בים.

אני: (נאלם למחצה) הרי הים גדול ורחב־ידים, אניה לא תוכל להניע בתמידות את מימיו.

הברון: אם כן, יש להשיט בו כמה וכמה אניות!"

אל ארמונו של הברון באים שוב בני הארץ, כדי לבקש את עזרתו. שמעון רוקח, מנהלו של קואופרטיב הפרדסנים בארץ, מבקש ממנו רשות להשתמש בעצי האקליפטוס של חדרה לתעשיית תיבות תפוחי־זהב. כיוון ששמע הברון על “עסק” טוב, מיד נדלק, נתן את רשותו והציע גם להלוות כסף לפרדסנים, כדי שיוכלו להקים את בית־החרושת. באותה עת הוא שולח אגרונום של יק"א, אברהם בריל, לעקוב אחר מטעי התפוזים בקליפורניה, וזה חוזר משם עם פרי חדש, המכונה “גרייפרוט”. מציג האיש את הפרי לפני הפרדסנים ואלה מקבלים אותו בתחילה בהסתייגות – הפרי הגדול והבשרי הוא מר לטעמם. פרי זה היה האשכולית.

בקיץ 1914 פרצה מלחמת־העולם הראשונה. הדרכים לארץ נסגרות, והברון, אף־על־פי שהוא נתין צרפתי, משכיל לשמור על קשרים עם הארץ ולהעביר אליה כסף. חיים קלאוואריסקי, המנהל את המושבות בגליל, מייסד ישובים חדשים על אדמת הברון: חמרה, כפר־גלעדי, תל־חי ואילת־השחר.

באירופה נתרכזה אז קבוצה של מנהיגים ציונים, בראשותו של הד"ר חיים ויצמן, הפעילה אצל בעלות־הברית במערב. וייצמן הצעיר מצליח להגיע אל מנהיגי אנגליה, המשתכנעים, כי תמיכה בענין היהודי עשויה לעזור לתכניותיהם שלאחר הולחמה. מנהיגים ציונים, שמוצאם במזרח אירופה, הם יורשיו של הרצל בהסתדרות הציונית, אולם שלא כמוהו, הם ראו את העיקר במפעל בארץ־ישראל. הללו – וייצמן ונחום סוקולוב הם הבולטים בתוכם – מוצאים את הדרך אל רוטשילד. הרצל, איש מרכז־אירופה, לא יכול להבין את הברון מצרפת ואילו בני מזרח־אירופה אלה, מצאו עמו לשון משותפת. הוא לא היה בעיניהם פילנטרופ, הנותן כסף למטרות־צדקה, כמין שעשוע של מיליונרים. נחום סוקולוב, עתונאי מבריק, היה לאחד מבאי־ביתו של הברון והוא סיפר הרבה על הפגישות שהיו לו עמו ונושאן תמיד אחד: ארץ־ישראל וישובה. לעתים, מספר סוקולוב, היה הברון עורך לו מעין חידון: מה המרחק בין חיפה לזכרון־יעקב? ומשהיה מהסס בתשובתו, היה רוטשילד קורא: “ז’ן! את האטלס הגדול!” ז’ן היה משרתו האישי של הברון.

ממהר ז’ן ומביא את האטלס וכיוון שהספר גדול מאד, מניחו על הרצפה, והברון יחד עם אורחו, כורעים על השטיח מסביב למפות והברון מחפש את זכרון־יעקב ומודד את המרחק בינה לחיפה. פעם בא סוקולוב אל ארמון הברון שביער בולון ולא מצאו בביתו. גברת הבית, אדלאידה, סיפרה לו, כי הברון יצא לתערוכה של משק בית. עוד הם מדברים ומכונית של הברון השמיעה קול־צפירה בפתח הארמון. נכנס הברון לחדר, ראה את סוקולוב, לקח ממשרתו את החבילה שהביא עמו, הסיר ממנה את עטיפת הניר והוציא ממנה תבנית מנוקבת של פח. בקול נצחון שאל את סוקולוב: “מה זה?” סוקולוב לא ידע מה להשיב, והברון הסביר לו, כי זה מכשיר לעשיית גבינה והוא ישלח אותו ל“אכרים שלו” בארץ־ישראל, כיוון שהגיע זמנם להתקין גבינות קממבר טובות כמו בצרפת. הוא ביקר בתערוכה, כדי לחפש שם משהו שיתאים למושבות ומצא תבנית מנוקבת זו.

ועוד סיפור מפי סוקולוב: "באתי אל הזקן וכל דבריו נסבו על ישוב ארץ־ישראל: שבולת השועל לא עלתה יפה ביסוד־המעלה. שגגה יצאה ממישהו לעוץ, לבזבז זמן ועבודה וממון בזריעת שבולת־שועל, ותוך כדי דיבור, הוא משמיע את קריאתו הרגילה: ‘ז’ן – האטלס!’ ז’ן מביא את האטלס. אני מפלפל עמו על דבר תחיית העם וגאולת הארץ והוא משיב ‘מה עם ומה ארץ? אני מטפל בגולדשטיין במושבתי, איך לעזור לשלומיאל זה?’ "

ואף־על־פי־כן, משמגיע ענין מדיני רציני, נרתם לו הברון. מגיעה שעת אישורה של הצהרת בלפור על־ידי ממשלת צרפת וחשובה עמדתם של יהודי צרפת ונציגיהם, אך אלה מהססים. חוששים הם שמא ייחשדו בנאמנותם לצרפת. סוקולוב מספר על־כך לרוטשילד והוא מכנס את מנהיגי הקהילה היהודית ואומר להם: “בכל אופן ישנאונו, אם נעשה את חובתנו לארץ־ישראל או נחדל, טוב אפוא שנעשה את חובתנו”. נכנעים המנהיגים לרוטשילד ומודיעים לממשלת צרפת, כי “אין להם כלום נגד רעיון הבית הלאומי”.

נסתיימה המלחמה. עם כובשי הארץ האנגלים בא “ועד הצירים” הציוני ועמם ג’יימס, בנו של רוטשילד, רב־סרן בצבא הבריטי. הוא עוסק בגיוס בני־הארץ לגדודים העבריים ומחדש את הקשרים עם ההתיישבות. הברון מקים את פיק"א, שתטפל במפעליו בארץ. בראשה הוא מעמיד את בנו ג’יימס, והוא עצמו חבר במועצה. ישוב ארץ־ישראל מגיע לרבבות. קמו הקרן־הקיימת וקרן־היסוד, הסוכנות והוועד־הלאומי. הברון משתדל לפעול בתחומים שיש בהם תועלת רבה ביותר. הוא עוזר בהקמת תעשיות גדולות: מקים את הטחנות הגדולות בחיפה, מפעלי המלח בעתלית, משקיע בחברת החשמל, בבית־החרושת “נשר” ובתעשיית הבירה. בכספיו מייבשים את ביצות כבארה והוא עוזר גם בהקמת בנימינה. גבעת־עדה ופרדס־חנה. הוא מרים תרומה גדולה לאוניברסיטה העברית בירושלים, וכך מאפשר את תחילת פעולותיה.

בשנת 1925 יוצא הברון בן השמונים לביקור חמישי בארץ ושוב בספינתו הפרטית, העוגנת בטנטורה. הוא עולה לזכרון־יעקב, והכל מתכנסים לחג גדול. הברון חוזר ומטיף לאכרים, כי צריכים הם לעבד בעצמם את אדמתם, להעסיק את אחיהם ולשמור על מסורתם. כתמיד, הוא בודק את הרפתות והאורוות ובתי האכרים. הוא בא לתל־אביב, שהיתה לעיר בת כמה רבבות תושבים. הוא נותן לה מתנה: משלים את כיפת בית־הכנסת הגדול. בבית־כנסת זה הוא נושא נאום שיש בו משום סיכום פעולותיו בארץ.

הוא אומר, כי לא סבלות היהודים הם שהביאוהו לבוא לעזרת הישוב, אלא הרצון להקים בארץ־ישראל מרכז להתפתחות רוח היהדות, תורתה ותרבותה. כדי לעשות זאת, היה “צריך קודם־כל לקבוע יסודות איתנים באדמה”. הוא מספר על הימים הראשונים: “היו אומרים לי אז: אתם בונים על חול. והנה החול נהפך לאבן והאבן הזאת היתה לראש־פינה”.

רוטשילד חוזר על העקרונות אשר תבע וחזר ותבע מאכריו זה חמישים שנה והם הצריכים להנחות את הבית הלאומי: הפיכת העברית ללשון חיה, המשך הפיתוח החקלאי, חיים בשלום עם השכנים הערבים, שמירת רעיונות היהדות וחינוך הבנים ברוח המסורת. והוא מסיים בדברי החכם באדם:

“הנה הגעתי לגבורות, לימים אשר כדברי קהלת ‘אין חפץ בהם’. כיליתי את חוקי, כי הולך האדם אל בית עולמו. בני הבכור יעקב, אשר רוחו כרוחי, הוא ימשיך את עבודתי ויתמסר למפעל אשר החילותי. המקום יגן על הבית הלאומי בארץ־ישראל”.

חזר הברון לארמונו. עיניו כהו. ז’ן כבר לא הביא את האטלס הגדול, מפני שהברון לא היטיב לראות את המפות, אבל לפני אורחיו, נוהג היה לצייר מן הזכרון מפות של ארץ־ישראל, לסמן עליהן את מקום מושבותיו ולספר עליהן. דלתו היתה פתוחה לפני כל ארצישראלי, בעיקר אם בא מהמושבות. מחלק היה לאורחיו יין של ראשון, טוען כי הביצים של ארץ־ישראל הן הטובות בעולם ומקבל פני אורחיו בהכרזות חגיגיות: “מצאנו מים ביבנאל!”

הוא נבחר כחבר האקדמיה לאמנויות בפאריס, הרצה על חקר האמנות, השלים את אוספיו, אשר בתוכם הגדות מצוירות ותשמישי קדושה. הוא עזר לפרופסור פייטלוביץ לחקור את הפלשים בחבש, תרם הרבה למוסדות־צדקה צרפתיים ויהודיים, הקים בתי־חולים ובתי זקנים ותרם למוזיאונים מאוספיו.

חיים וייצמן, מנהיגה של התנועה הציונית, היה בן בית אצלו. “בשנים המאוחרות – סיפר וייצמן – “כשרוטשילדים אחרים החלו להראות סימני התענינות בארץ־ישראל והיו מוכנים לתת לנו מעט כסף למפעל, אסר עלי הברון לפנות אליהם. ‘מה – אמר ברוב זעם – לאחר שאני בזבזתי עשרות מיליונים על הענין, בעוד הם מלגלגים עלי, הם רוצים לבוא עתה בכמה מאות אלפי פראנקים קבצניים כדי לזכות בחלק מהתהילה? אם זקוק אתה לכסף – בוא אלי’. ואני עשיתי זאת לעתים קרובות ועל־פי־רוב, לא לשוא. זכורני, כשהתנועה היתה במצוקה גדולה מחוסר אמצעים (הדבר היה בשנת 1931, כשסילקו אותי מכהונתי), יצאתי באחת משליחויותי השנורריות והגעתי לפאריס, שם נפלתי למשכב בגלל התקפה רעה של שפעת. שמע הברון על מצבי ובא אלי לבית־המלון – לתמהונם, וכמעט לפחדם, של העובדים שם – ובידו צ’ק על סך ארבעים אלף לי”ש. הוא מסרו לידי במלים אלה: ‘זה יעזור להוריד את מידות החום שלך’. וכך היה”.

בשנת 1929, נעשה נסיון להקים “סוכנות נרחבת” ולשתף בה יהודים נודעים, שאינם ציונים רשמיים. רוטשילד נבחר לנשיא הכבוד של הסוכנות. בשנת 1931 נערכה תערוכה בינלאומית בפאריס ורוטשילד הקים ביתן ארצישראלי בדמות קבר־רחל והציג בו את הישגי הישוב העברי. הוא היה יושב שעות ארוכות בביתן ונהנה לראות את המבקרים הרבים, המביעים את התפעלותם.

משה שרתוק־שרת, שאז עשה את צעדיו הראשונים במדיניות, בא לבקרו, ורוטשילד הסביר לו: “כשהתחלתי את עבודתי בארץ־ישראל, ראיתי בחזוני ישוב גדול וחזק, אבל מעולם לא דיברתי על כך. תמיד לחשוב על זאת – אבל אף פעם לא לדבר על זאת. רק בדרך זו מגשימים שאיפות”.

בקיץ 1934 חלה ונחלש.

בסוכות תרצ“ה הזמין לביתו את אליהו קראוזה, מנהל בית־ספר מקוה־ישראל, שביקר אז בפאריס, ושאל אותו לחדשות מהארץ. הוא הזהירו, כי נוטעים פרדסים רבים מדי, תבע להקדיש תשומת־לב רבה יותר למשק המעורב, והזכיר, כי זה לא מכבר שלח לארץ מומחה בלגי לגידול עופות. הוא התענין לדעת, מה נשמע בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בגזר, והוא מימן אותן; אחר־כך נחלש והלך. רבני ארץ־ישראל ביקשו להתפלל בשבילו. בכ”ד חשון תרצ"ה – והוא כבן תשעים – מת האיש אשר עשה יותר מכל אדם אחר למען ראשית התחיה היהודית בארץ־ישראל. כעבור חצי שנה מתה אדלאידה, האשה הנאמנה, אשר עשתה עמו כל אותה הדרך.

עשרים שנה לאחר מות הברון, ובתוקף צוואתו, יצאה אניית מלחמה ישראלית לצרפת ולקחה עמה את ארונות אדמונד־בנימין רוטשילד ורעייתו אדלאידה־עדה, להביאם לאחוזת קבר וגן גדול, על ראש הכרמל. שב רוטשילד אל הארץ אשר בנה את יישובה.

סביב לקבר פרושים הישובים הרבים אשר הקים, נושאים את שמות בני המשפחה: זכרוךיעקב על שם האב; מאיר־שפיה על שם הסב; בת־שלמה על שם הדוד; פרדס־חנה, על שם הדודנית מלונדון; מעין־צבי, על שם עושה דברו הנאמן במשך שלוש־עשרות שנים – צבי־הנרי פראנק; גבעת־עדה על שם הברונית; בנימינה – על שמו. בתוך משפחתו, עמו וארצו הוא נח מנוחת־עולמים.

משם נשקף הנוף, רחב־ידים, עד מרחבים גדולים, עד הים וטנטורה, ה“נמל שלו”, ודרומה, עד מושבות יהודה, וצפונה, עד מושבות הגליל. שמו רשום בכל מפת הארץ.

עברו כמה שנים. הבן והממשיך, ג’יימס רוטשילד, הזקין אף הוא ונתן שי למדינה – את נכסי פיק"א, 50 ישוביה ואדמותיה – חצי מיליון דונאם. את היקבים נתן מתנה לאכרים.

ג’יימס מת בשנת 1957 ובצוואתו הקדיש סכום־כסף נכבד, כדי לבנות למדינת ישראל את ביתה העליון – הכנסת. לכאורה, אין מי שראוי לקבל ממנו מתנה כזו: בית־הנבחרים של העם חייב להיבנות בכספי העם; אין מי שראוי לקבל ממנו מתנה כזאת – להוציא משפחה אחת: בית רוטשילד.