רקע
שלמה שבא
הבוהמיין הראשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

ברחובות קונסטנטינופול, בראשית שנות השמונים למאה שעברה, סבב יהודי צעיר, בעל עיניים יוקדות ורעמת שערות שחורה, דחף עגלה של סדקית והכריז על סחורתו בקולי־קולות ובניגון.

באותה עת ישב בבירת טורקיה איש אנגלי נודע, הלורד אוליפנט, ועמו אשתו הצעירה ממנו ב־17 שנה – אליס. הלורד ביקש גאולה לנפש האדם וליהודים. פגש הזוג ברוכל ברחובות קושטא והאיש מצא חן בעיניהם. הציע הלורד לצעיר הרוכל, שידע כמה שפות והיה בקיא בתורת־הסוד היהודית, להיות לו למזכיר ולבוא לגור בביתו באי סמוך לקושטא.

אותו רוכל היה נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה, נודד בעולם, כותב שירים ואוהב יין.

נפתלי הרץ אימבר, אז כבן עשרים־ושש, היה מפונק מגיל רך בידי אמו. בעל כשרונות היה ועצל. בן שלוש היה כאשר נולדה אחותו. אך שמע את צעקתה – התעלף. מאז לא דיבר עמה ורחק ממנה. היה הכרח לקנות לו כלי־אוכל משלו, שאסור היה לאחותו לגעת בהם. מסרב היה ללמוד, אך תפיסתו היתה מהירה. מנעוריו חיבר שירים ונתחבב על משכילי העיירה הגליצית שנולד בה, ז’לוצ’וב. הוא בא לביתו של אחד המשכילים, הגביר שמואל אוארבך. היתה בת לאותו עשיר, הסה שמה, גדולה מנפתלי, משכילה ויודעת שפות. והיא קירבה אותו אליה. סיפר לימים אחיו, שמריהו, כי היתה הסה, “עדינה ויפה ולב טהור לה. היא הבינה לרוחו של הרצלי (כפי כינוי־החיבה שלו בפי אמו) והתאמצה למזוג לו כוס חדוה בחייו המרים”. בקורות חייו של אימבר מופיעות כך כמה נשים, שקירבוהו וביקשו לעזור לנער שהיה למשורר, ציוני, שתיין קל־דעת, בעל קסם וכובש לבבות.

הרצלי מתפרסם בעיירה כפיקח אך גם כאפיקורס, הנהנה לצאת למלחמות בדתיים־קנאים. אותה עת כתב שיר ושמו “אוסטריה”, והוא מוקדש לקיסר פרנץ־יוזף, ושלחו אליו. ניתנה הוראה מהקיסר לתת לו 25 זהובים – סכום נכבד. מאז כותב היה לפרקים שירי תהילה למלך או לנסיך או לסתם גביר, כדי לזכות בקצת כסף למחיה.

מת עליו אביו ואמו נשארה עם חמישה ילדים, מפרנסת אותם מהכנסות של בית־מרזח קטן. נמאסו על אימבר העיירה הקטנה, קנאיה וגיבוריה, ויצא לברודי ומשם לעיר הגדולה לבוב, לקנות לו חכמת עולם. שמעה אמו כי קיצץ בפאותיו והחליף קפוטה שלו בבגדי “אשכנזים”, ומיהרה ללבוב כדי להחזירו לעיירה. הצליחה בכך פעם אחת, אבל הרצלי לא החזיק מעמד זמן רב בעיירה ושוב יצא לדרך. הפעם יצא לנדודים ארוכים והשאיר בעיירה את הסה אוארבך, שעוררה בו רגשות חמים והנה נישאה לאיש.

נוכל לומר כי אימבר אהב את הסה, והיא, בת העשירים, נישאה בפקודת אביה לאדם הראוי למעמדה, והרי לכם אהבה נכזבת. ואכן כתב אימבר להסה שירים ולאחר כמה שנים כיוון שמתה בדמי־ימיה והיא אם לשני ילדים, קונן עליה בחרוזים. אבל אימבר היה בן לגזע המשוררים הנוודים האוהב לאהוב, אם אינו מתייסר הרבה באכזבות; ואם נרצה להיות פיוטיים גם אנו, נאמר, כי עטו וכוסו וציון – הם אהבתו הגדולה, ולא יותר.

הוא לא מנע מעצמו אהבת דודים, כדברי אחד משיריו:


עת יפתי אשקה,

אלין בין שדיה, –

דבש וחלב אינקה,

עת ארווה דודיה,


הסביר אחיו: “הוא נשא חן בעיני נשים יפות בשלהבת האש אשר בעיניו”.

אימבר יצא לווינה. מסופר עליו שנתקבל אצל הקיסר שלכבודו שר שיר. קיבל עוד כסף וחלק ממנו שלח לאמו, אשר אליה היה קשור מאד. אז יצא אימבר לנדודים במחוזות בסרביה ורומניה והתפרנס משעורים פרטיים. בעיר יאסי התוודע לברון יהודי ושמו משה ולדברג. המשורר הצעיר, היודע לצודד לבבות, הוזמן לגור בבית הברון.

אימבר היה מאותם משוררים־זמרים־נוודים, הכותבים שירי־הערצה לאדונים חשובים ולגבירות, גרים בבתיהם, ואחר־כך יוצאים שוב לדרך, ללא היסוסים ופקפוקי־לב רבים, עם בת־שירתם ובקבוק היין. מנעוריו אהב את היין. הוא שר לכבודו הרבה שירים. לא היה עוד משורר עברי בזמן החדש, ששר הימנונים ושירי־תהילה כה רבים ליין. אימבר הוא שהכריז: “לולא כוסי – אבחר מותי”.

לאחר שעזב את ביתו של הברון ולדברג, נעשה אימבר סוכן של בנקים. הוא יוצא לבולגריה ולארצות הבלקן כאיש־עסקים. כעבור שנה נמאסו עליו ענייני השטרות והוא נוסע לקושטא. אותם ימים משלה טורקיה בחלקים מיבשת אירופה, והמעבר אליה לא היה כרוך בקשיים. וכך התגלגל אימבר, כמו מירל’ה היתומה האומללה באופרטה של גולדפאדן, לבירת טורקיה, ולפרנסתו דחף עגלת סדקית בחוצות העיר.

כך פגשו בו הלורד אוליפנט ואשתו.

אמנם, אוליפנט לא היה לורד. בתואר זה כיבדוהו אחר־כך הערבים בארץ־ישראל, אשר בתוכם חי. אבל הוא היה אישיות בריטית מפורסמת, ומאחוריו הרפתקאות רבות. איש מוזר היה. באותם ימים של האימפריה בגדולתה, היו לה לאנגליה, מושלת הימים והיבשות, שליחים מוזרים רבים: הרפתקנים, מגלי־ארצות, סוחרים, מחפשי־אלוהים, מבקשי־גאולה, אנשי־מדע, אשר שרתו באמונה גם את צרכיה של בריטניה הגדולה.

אוליפנט נולד בדרום־אפריקה, עבר לציילון, שם היה אביו שופט ראשי, למד משפטים, ערך מסע־הרפתקאות בחצי־האי קרים ומסר דו"ח לאנגלים, ששימשם אחר־כך במלחמת קרים; סייר באמריקה ונשלח מטעם העתון הלונדוני טיימס לסקר את המרד הפולני ברוסים. שימש כמזכיר בצירות הבריטית ביפאן – אז עדיין ארץ־מסתורין שונאת־זרים – ואסר מלחמת־חרב לחיים ולמוות עם יפאנים קנאים, שהתנפלו על הצירות הזרה. אוליפנט קשור היה לאמו בקשר לא־רגיל ויחד עמה חיפש את גאולת־הנפש והצטרף לנביא אמריקאי – תומס האריס שמו – שפרסם תורה על הקשר שבין הנשמות עוד בטרם הלידה, ועשה נפשות רבות. שנתיים היה אוליפנט חבר בפרלמנט הבריטי ואחר־כך יצא לאמריקה, יחד עם אמו, כדי לחיות במושבה של האריס הנביא. במצוות האריס עבד – כחברים אחרים בכת – בעבודות גופניות מפרכות וחי בתנאים קשים. אמו, האנגליה האצילה, עסקה בכיבוס לבניהם של חברי הכת. שניהם אף נתנו לאותו שליח־אלוהים את רכושם. אוליפנט קיבל שיחרור מהנביא לסקר כעתונאי את מלחמת גרמניה־צרפת ובפאריס פגש אשה צעירה ממנו ב־17 שנה – אליס, “יפה, עדינה, מלאך”, נשא אותה לאשה והביאה למושבת בני הכת באמריקה.

אחד מעיקרי הדת של אותו נביא האריס היה ענין ההתאמה שבין נשמות בני הזוג. משראה הנביא את אליס קבע מיד, כי אין התאמה בינה לבין אוליפנט, וציווה עליו להינזר ממנה. הנביא הביא את אליס לביתו, שם חי עם מזכירתו ועם נשות הכת שבחר בהן. אשת הנביא עצמו כלואה היתה במרתף הבית – גם זה ענין מענייני הדת. 12 שנה, סיפר אוליפנט, התנזר מאשתו לפקודת הנביא: “הייתי ישן, כשאליס היקרה בזרועותי, בלא לתבוע לי את זכויות הבעל”.

אמו של אוליפנט מתה במחלת הסרטן. כשהתברר לאוליפנט, כי הנביא שם ידו על כל רכושם – כ־200 אלף דולר – התקומם נגדו, אם־כי לא מרד בעצם האמונה. לקח עמו את אליס וחזר לאירופה לחפש לו מקום אחר לגאולת־הנשמות.

ב־1879 יצא אוליפנט לארץ־ישראל וחקר את עבר־הירדן. הוא הציע לפתח את האזור, להעביר בו מסילת־ברזל וליישב שם יהודים. הוא הביא תכנית זו לפני הטורקים אבל אלה חששו ממזימות אנגליות ודחוה. אוליפנט פירסם ספר על סיורו ועל תכניתו ושמו “ארץ הגלעד”. כעבור שנתיים פרצו הפרעות ברוסיה. רבבות יהודים ארזו חבילותיהם ויצאו למסע־נדודים. המהגרים היהודים התרכזו חסרי־כל בערים הגדולות. אוליפנט נשלח מטעם ועד־סעד אנגלי לעזור לפליטים, ואחר־כך יצא לקושטא לנהל משא־ומתן עם “השער העליון” ולהשיג רשיון רשמי להתיישבות יהודית בארץ־ישראל. אף־על־פי שנפרד מעל הנביא, הנה ראה עצמו עדיין בן לאותה אמונה, וביקש להקים מושבה של הכת על הר־הכרמל. בשוב היהודים לארצם, ראה – כמו שראו אז אנגלים רבים – הקדמה הכרחית לגאולת העולם. פעולותיו של אוליפנט למען הפליטים ברוסיה ופעילותו המדינית בקושטא נעשה להן שם גדול בין היהודים. העתונים העבריים סיפרו עליהן בהרחבה ובעיירות פשטו אגדות על אותו לורד אנגלי, המבקש רשות מהשולטן להחזיר את היהודים לארצם. בהיותו בקושטא נפגש אוליפנט עם חברי ביל"ו, שבאו אף הם לבירה לנהל משא־ומתן על רשיון עליה והתיישבות יהודית בארץ־ישראל. וכך נפגש גם עם המשורר הנודד.

מקורות שונים מספרים, כי הפגישה היתה, כמתואר, ברחובות קושטא, כשאימבר דוחף את עגלת הסידקית. אימבר עצמו התעלם מסיפור זה. גליה ירדני־אגמון, חוקרת ארץ־ישראל שמתה בדמי־ימיה, חקרה הרבה בפרשת אימבר ואוליפנט. היא אף גילתה את יומנו של אימבר, שנדפס בהמשכים בעתון יהודי ישן, אשר נותרו ממנו עותקים מעטים. באותו יומן סיפר אימבר על נעוריו, ואחר־כך כיצד נתגלגל לקושטא. לדבריו, חלה ויצא להתרפא באי כיוס, אחד האיים הטוענים למקום־ההולדת של הומירוס. אימבר התלהב מאותו אי ומתושביו המבלים שעות רבות בבתי־הקפה ושותים בהנאה את יין־כיוס המפורסם, שעליו מסופר גם במקורות היהודיים. אימבר טעם כמובן מיין זה, הוסיף הרבה על טעימה ראשונה זו וקבע, כי אמנם צדקו האומרים, שאין כאותו משקה ריחני, יין־כיוס, וכי במקום כזה וודאי שנולד הומירוס.

באותו אי ראה בעיני רוחו את אליס, אף־על־פי שעדיין לא פגש בה בעין. מכל־מקום, כך הוא מספר: “גם אני עצמי חשתי בכוחו של יין־כיוס. בשתותי ממנו, כאילו עטו עלי צללי המסתורין שעסקתי בהם לפנים, במין חלום מוזר, כאילו נמשכו הגיגי אל שתי נשים. אחת מהן ידעתי – הסה אוארבך; השניה – מי היתה?”

השניה היתה אליס אוליפנט! אימבר חזר לקושטא ושם, לפי סיפורו, בא אל ביתו של אוליפנט כדי להתווכח עמו על גאולת היהודים. אוליפנט ראה כי לאימבר ידיעות רבות בקבלה; ואימבר – מה היה איכפת לו? – אישר, כי עיקרי אמונתו של אוליפנט אמנם מצויים בתורת הקבלה היהודית והתלמוד.

ההרפתקן־המאמין האנגלי הקשיש ואשתו הצעירה – כינויה “לילית” בפי אנשי הכת – קירבו אליהם את המשורר העברי שובה־הלב והוא בא לגור בביתם שבאי, המרוחק כשלושים קילומטר מקושטא; יום־יום רחץ בים, יצא לדיג עם אוליפנט, טייל, למד אנגלית, לימד את אוליפנט עברית וסיפר לו פרקים שונים מהתלמוד.

אליס בת השלושים־וחמש קירבה אליה את אימבר, הצעיר ממנה בתשע שנים. הוא מתאר אותה כ“אשה משכלת מאד שנתמזגו בה החיוניות הקלה והנימוסים הנאים של יפהפיה צרפתית עם החן והנדיבות של גברת אנגליה”. היא מדברת עמו על הקרבה הרוחנית שבין נשמותיהם, ואימבר מכריז: “על רגשותי אני כלפיה חושש אני לדבר. כל דבר מרושע וטמא שבי נצרף באש הצחה של מבטה”.

נפתלי הרץ אימבר 5.jpg

נפתלי הרץ אימבר, “הבוהמיין” הראשון מצטלם בירושלים


וכך עוברים הימים על חוף האי היפה. אליס קוראת לאימבר בכינוי שאמו קראה לו, “הרצלי”, והיא מבקשת ממנו כי יקרא לה “אמא”. אימבר נענה לבקשתה. נראה שהשניים מנהלים שיחות עמוקות בבעיות העולם והאהבה, ויום אחד, כשאוליפנט יוצא לקושטא, קוראת אליס לאימבר ואומרת לו, כפי שאימבר עצמו מספר ביומנו, שנדפס בעתון היהודי־אגגלי:

“הרצלי, יודעת אני מה גדולה אהבתך אותי. לא אחקור ולא אדרוש מה זאת אהבה. לא נוכל להגדירה, כשם שלא נוכל להגדיר את מהותו של החשמל”.

האשה היפה משתעשעת עוד ועוד במה שהיא סבורה כי גילתה באימבר – אהבה אליה. ואימבר אינו מכחיש. בהמשך השיחה היא שואלת אותו, כיצד זה הוא, כיהודי שגדל בתחום הקנאי של הדת היהודית המלמדת כי האשה היא יצור נחות, כיצד נתעוררה בו חיבה אליה, מה עוד שאין היא בת לעם־הסגולה. ואימבר נושא לפניה נאום ארוך ומוכיח כי האשה מכובדת מאד בספרות היהודית התלמודית.

אותה שנה – 1882 – התקיפו האנגלים את אלכסנדריה שבמצרים מהים והשתלטו על הארץ שהיתה עד אז תחת שלטון טורקי. מתיחות נשתררה בין טורקיה ואנגליה ואוליפנט הפסיק את נסיונותיו לשכנע את “השער־העליון” להתיר התיישבות יהודית בקנה־מידה גדול בארץ, מאחר שהטורקים ראו בזה מזימה אנגלית. אוליפנט אסף סביבו כמה תמהונים והוא מתכונן לצאת לחיפה להקים בה מושבת מאמינים. אימבר מצטרף לחבורה. הוא מספר על הלילה, שבו נמסר לו על היציאה לדרך: אוליפנט קרא אותו לחדרו. עשרים רגע ישב שותק בין הבעל ואשתו. אוליפנט עצם עיניו כמתעמק בעולם הרוחות הטמיר ולבסוף פנה אל אימבר קורן מאושר ואמר: “הרצלי, אלוהים העיר את רוחי וציווני לצאת את המקום הזה וללכת לארץ־ישראל לשבת בה. ראיתי את מלאכך הטוב והוא שמח מאד כי פינית לו סוף־סוף מקום בתוך גופך לשכון בו אחרי כל נדודיו הרבים באין לו מעון. כן נצטוויתי ללכת לחיפה, אשר בה מושבה גרמנית ואתה תוכל לדבר שם בשפת אמך”.

ואליס הוסיפה: “בדעתנו לגור בביתו של בן המקום, ערבי. יודעת אני, כי ביום מן הימים עתידים אנו להתרושש, ואז נתקיים על תפוחי־אדמה, כאכרים שבאירלנד”.

כאן הגיע תורו של אימבר והוא מכריז: “ומה בכך, כל עוד סמוכים אל שולחננו בני עמים שונים, שכולם רוחשים זה לזה ידידות ואהבה? זו תהיה לנו כעין חזרה לגן־העדן”.

ואליס: “סמוכה ובטוחה אני, הרצלי, כי יהיה בכוחך לעמוד בנסיון ההיטהרות הזה. אתה תרבה לסבול, כמו שסבלנו אנו, כאשר סרנו למשמעתו של הנביא האריס. אולי יישרתי לך במקצת את ההדורים, כעת תיישרם אתה למען אחרים, כדי שיוכלו להיכנס אל גן־העדן בחייהם”.

אימבר מספר, כי הוא ענה אחריה “אמן” בהתלהבות.

הנסיעה לארץ־ישראל קסמה לו, הרי לה שר:


"מלאך הגשמים… שימה דמעתי נא

בנאדך, ועל ארצי יפתי, הרק גשמיך".


אוליפנט נותן בידו כסף ואימבר יוצא למסע אחרון בכל המקומות שראה בהם חיים: בקושטא ובאי כיוס. הוא עובר את האי ברכיבה ושותה שוב את יינו, שגרם לו הנאה רבה. הוא כותב מכתב להסה, אהובת נעוריו, ומצטט את היינה: “משתי עלמות נוטל אני פרידה – מאירופה וממך”.

וכך, ביום של סתיו, בספטמבר 1882, עולים משפחת אוליפנט, נפתלי הרץ אימבר ועוד ארבעה־חמישה מחפשי־אלוה לאניה אוסטרית, המובילה אותם לארץ־ישראל.

אימבר כתב שירי־ציון כבר בנעוריו. הוא היה קשור עם חובבי־ציון ורצה לבוא אל ארץ־האבות. מכל־מקום, הלילה שלפני בוא האניה לארץ־ישראל עבר בשינה. אליס היא שהעירה אותו בבוקר ואמרה:

“הרצלי, אנו קרבים ובאים לחיפה! קום הסתכל בהר החרמון ובהר הלבנון. הבאנו אותך אל ארץ אבותיך!”

וכך הגיע המשורר לארצו, עם חבורה אנגלית של מחפשי־גאולה.

הם משתקעים בהר־הכרמל, ליד המושבה הגרמנית הקיימת שם. נראה שאימבר לא ישב שם זמן רב ויצא מיד לפגוש את אחיו במושבות הראשונות, שקמו אז בארץ: בראשון־לציון בדרום, בזכרון־יעקב הסמוכה למקום־מושבו ובראש־פינה שבגליל. ומובן שבא להציג עצמו לפני משכילי ירושלים ועורכי שני העתונים העבריים שם: “האור” ו“החבצלת”. בתוך כך, בדק היטב בצפת, ששם היה כפי שנמסר לו, יקב טוב.

הזוג אוליפנט עבר בקיץ, בגבור החום, אל דליית אל־כרמל, כפר דרוזי בחיק הכרמל. נראה כי לא רק ענין האקלים הביאם אל הכפר הדרוזי, אלא ששם נמצא להם מקום גם לגאולת נפשות, לפי תורתם המיוחדת של השניים. הביוגרף של אוליפנט מספר בספר תולדות חייו, כי אליס הקריבה עצמה שם ליצועם של הדרוזים והערבים, כדי לטהרם ולהביא גאולה לנפשם, וככל שדוחים היו יותר, נמצא קרבנה גדול יותר. לימים, יהיו שיטענו, כי אוליפנט עצמו נמשך למשכב גברים… מכל־מקום, בגודל נפשו ובידיעתו בצורך שבגאולת־הנפש, הבין את מעשיה של אליס.

אוליפנט היה תערובת מוזרה של ריאליסט והוזה. בשעת הצורך עבד בשביל המודיעין האנגלי, וכתב תיאורים עתונאיים מוצלחים. ממקום מושבו בחיפה פרסם מאמרים קבועים בעתון אמריקאי וב“ג’ואיש כרוניקל” היהודי בלונדון. במאמרים אלה סיפר על החיים בארץ, מנהגיה ותולדותיה ועל המושבות היהודיות הראשונות, אשר להן הגיש גם עזרה ממשית, במתנות כסף ובמשלוחי בגדים. הוא ערך מסעות ממושכים וגילה גילויים ארכיאולוגיים חשובים. אוליפנט הוא בין אלה שגילו את שרידי הישוב היהודי הגדול בגולן. ועם זאת, היה איש חלומות, שאינו מבין במעשי העולם, הוזה המחפש גאולת נשמות ומרחף במרומים.

אימבר שב אל בית מיטיביו הדואגים לו מאד ומיהר להסתלק משם. גליה ירדני־אגמון העלתה את הסברה, כי כיוון שלבו הלך אחר אליס, לא יכול לראות ביחסיה עם הדרוזים, בחסדים שהיא, הנפש העדינה, מעריפה עליהם למען הגאולה ומונעת אותם ממנו – מאחר שאהבתו אליה, כך אמרה, חייבת להיות רוחנית צרופה.

באותם ימים עסקה אליס, יחד עם אוליפנט בעלה, בחיבור ספר על עיקרי תורתם בדבר חיפוש הנשמות זו אחר זו, ושם הספר “לנשום יחדיו”. בספר זה מעודדים הם התעוררות רוחנית, המרוממת על־ידי יחסי מין מטוהרים מ“תשוקה בהמית”. אימבר טען כי גם לו חלק בספר זה.

קמו מושבות חדשות: עקרון וגדרה בדרום ומשמר־הירדן בצפון – ואימבר יש לו עוד מקומות לבקר בהם שהרי אוהב הוא את המתיישבים החדשים:


בנים נחמדים, בחורים עצומים,

המה אלה בני ציון היקרים.

במבחר שנותם, מלאים עלומים,

שוכנים באוהלים, חונים בגדרים.


על חמור או סוס או עגלה המזדמנת בדרך, ולעתים רגלי, יוצא אימבר למושבות. עובר הקול בכפר: אימבר הגיע, ומיד מתכנסים המתיישבים עם המשורר, המביא שמחה לחייהם האפורים והקשים. שותה אימבר עוד ועוד, קורא משיריו, עיניו מתנוצצות והמתכנסים מביטים בו בהערצה. שיר אחד אהב ביותר: “תקוותנו” שמו, שיר בן תשעה בתים ופזמון חוזר:


כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה.


עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה:

לשוב לארץ אבותינו,

לעיר בה דוד חנה.


כל עוד דמעות מעינינו וכו'


כיוון שהיה אימבר רחב־לב, הכריז בכל מקום שביקר בו כי בו נתחבר השיר. וכך קמו ל“תקוותנו”, שלימים היתה ל“התקוה” – זו הימנון התנועה הציונית ומדינת ישראל – מקומות רבים הטוענים למקום־הולדת. זקנה אחת מגדרה, משרידי הבילויים, סיפרה כי בוקר אחד ניעור אימבר משכרונו, קם מן החול שליד הצריף היחידי במקום, וקרא את השיר שחיבר אותו לילה: “התקוה”. אחד מוותיקי ראשון־לציון טוען: “היה הדבר בביתו של אוסיפ פיינברג. הייתי פועל של פיינברג וגרתי בעליית־גג בשנת בואי לארץ, תרמ”ד. ישבנו לשולחן ונכחו בחדר הגב' ברתה, אשת פיינברג והצעיר אימבר. הוא ביקש כי יוגש לו בקבוק יי“ש, שתה וישב לכתוב. אחר־כך קרא באוזנינו את השיר התקוה”. אנשי ראשון־לציון – ישראל בלקינד, מרדכי לובמן ודוד יודלביץ – טענו כי הם־הם ששינו את הבית השני של השיר (“עוד לא אבדה תקותנו” וכו') כמו שנהוג לאמרו היום. ואילו אנשי זכרון־יעקב מספרים, כי יום אחד באו לבקר בכפרם אוליפנט ואימבר, התארחו אל שולחנו של פקיד הברון וסיירו במקום. בעקבות אותו ביקור, חיבר אימבר שיר על זכרון־יעקב, “משא שומרון”. אבל תושבי המקום בטוחים כי ביקור זה הניב לנו את “התקוה”.

והנה, ודאי הדבר, שההימנון חובר על־ידי אימבר עוד בטרם בואו לארץ, אולי בביתו של הברון ולדברג ביאסי, אבל הוא עצמו נהנה לערפל את מקור השיר ומקום חיבורו, כיוון שאהב את האגדה.

אחיו של אימבר, שמריהו, שהוציא את כל שיריו וכתב את תולדות חייו, טוען, כי אימבר הוא שהביא עמו גם את המנגינה, ששמע בהיותו ברומניה. אולם הסברה המקובלת היא, כי בראשון־לציון בא לעולם הלחן. אחד האכרים, שמואל כהן, פיזם את השיר “תקוותנו” במנגינה שהכיר ממחוזות ילדותו ברומניה. השיר נפוץ בארץ בפיזום זה והיה לזמר מקובל במושבות, ומכאן נטלה אותו הציונות.

שיר אחר, שחיבר בארץ, הוא “משמר הירדן”. יש חוקרים הסבורים – והאנציקלופדיה העברית מצדדת בדעה זו – כי השיר חובר בהשפעת הזמר הגרמני “משמר הריינוס”. זו השערה. אבל עומדים לה סימוכין מעניינים, במקור שהחוקרים לא הגיעו אליו. בשנות השמונים למאה הקודמת חי ביפו איש ושמו יעקב הרצנשטיין, שבא עם הבילויים, חזר לרוסיה, וכעבור שנים מעטות שב לארץ כבעל־הון ויסד ביפו בית מסחר ליבוא עצים וליצוא צימוקים מעבר־הירדן לרוסיה. באותם ימים לא ייבאו סיגריות שלמות לארץ, אלא טבק לחוד ונייר־סיגריות לחוד והמעשנים היו מגלגלים לעצמם את הסיגריות. יבואן נייר־הסיגריות היה סוחר גרמני ביפו, ושמו ברייש. על פנקסי נייר הסיגריות היה ברייש מדפיס את השיר הלאומני הגרמני “משמר הריינוס”. הרצנשטיין התחרה בברייש זה והביא אף הוא פנקסי נייר סיגריות וכפי הנמסר, ביקש מאימבר, כי יחבר לו שיר “מקביל”. כתב אימבר את “משמר הירדן” והרצנשטיין הדפיס אותו על פנקסי נייר־הסיגריות שייבא.

לילה במושבה. מרחבים של חולות מסביב, עד הים הרוגע. דממות ופחדים. עדיין זר הוא הלילה הארצישראלי לאנשים שתקעו יתד בראשון־לציון. בביתו של ישראל בלקינד או אצל יוסף פיינברג, אשר בביתו גם פסנתר, מאיר פנס המזוט. צעירי המקום מצטופפים בחדר, ומבקשים חברותא וצוותא בשממה הזרה והגדולה שמסביב. ראובן יודלביץ מביא עמו את הכינור ומנגן. ואם מדובר בביתו של פיינברג, פורטת ברתה אשתו הענוגה על הפסנתר, כלי־התרבות שלא יכלה בלעדיו והביאה אותו לעמוד כאן בלב החולות.

איגלי מזמר.

ליאון איגלי היה זמר־אופרה מתחיל בפטרבורג שברוסיה. הוא יצא מרוסיה עם קבוצה בת שישה צעירים, שנועדו ללמוד את עבודת האדמה במושבות הברון, בהסכמתו, ולשמש אחר־כך מדריכים ומנהלים. השישה ישבו תחילה בזכרון־יעקב. אחד מהם מת, שלושה היו לאכרים מצליחים. החמישי, יצחק אפשטיין, היה מורה בגליל והוא שיסד את אסכולת הבי"ת הדגושה תמיד והיה מורה למורים רבים. איגלי עבר לראשוךלציון. כיוון שאוסוביצקי, מנהל המושבה מטעם הברון, אהב מוסיקה, קירב אליו את איגלי, והלה הינה אותו בשירים.

אימבר כתב שירים לכבודה של כל מושבה, ולראשון־לציון כתב שניים. השיר האחד “החלוצים” שמו והשני, כראוי למחברו, הוקדש לראשון־לציון “בעת בצרו האכרים שם לראשונה ענבים לדרוך בגת”. השיכור הראשון של ארץ־ישראל החדשה שר לכבוד היקב הראשון:


דרכו, דרכו בגתות,

הידד אחי הנאהבים!


… כשמן יבוא בעצמותיכם

יין דם הגפנים.


אימבר כתב שיר ואיגלי היה מתאים לו מנגינה ישנה או חדשה. בלקינד, שחלם על מוסיקה ארצישראלית מקורית, היה מכנס את ילדי המושבה, “מפתה” אותם בשוקולד, ומלמדם את השיר החדש, כדי שיזמרוהו בכל מקום. וכך היו אותם שירים נפוצים במושבה ועוברים ממנה למושבות האחרות ולחוגי המשכילים ביפו ובירושלים.

איגלי זה אפשר לראות בו בעצם, את המלחין הראשון של ארץ־ישראל. הוא חיבר גם מנגינה לשיר שכתב אריה ליפא שליט, בן 16, בנו של תושב ראשון־לציון אליעזר שליט, אכר עליז תמיד. שם השיר “האח, ראשון־לציון, עיר כוננו ידינו” והוא נעשה הימנון המושבה. זו המנגינה היחידה של איגלי שאנו מכירים. המנגינות האחרות נשתכחו. ידוע כי הוא כתב גם מנגינה לשיר אחר של ליפא, המשורר הצעיר, וזה מוקדש לברון: “אליך אבינו נפרוש כפים”, אבל כאמור, נשתכחה המנגינה. כפי שנמסר, חזר איגלי לרוסיה ושוב היה לזמר באופרה של פטרבורג.

איש עליז היה אימבר. בנוח עליו הרוח, היה בא ליקב של ראשון־לציון באמצע העבודה ועורך לעובדים הצגה – “מלוה מלכה” של רביים, אשר אותם אהב לחקות, שותה יין, מחלק “שיריים” ואומר תורה חסידית, ובתום ה“סעודה” היה יוצא במחול נלהב, כשפועלי־היקב עומדים מסביב ונהנים.

וכך היה עובר מישוב לישוב, משורר נודד ושתיין, מראשון לזכרון, ומזכרון למשמר־הירדן, ומשם ליקב של ר' הירש בצפת. מספר תושב הארץ שהתידד עמו: “הוא חי כנביא קדמון. עם כד־חרס שבתוכו יין היה מסתובב בסלעי הרי כנען ויהודה ומלבושיו וכליו היו כה דלים ורעועים”.

היין ביקב של צפת היה משובח במיוחד אותה שנה. אימבר ירד אל הירדן ליד משמר־הירדן, עמד מולו, שערו השחור כעורב מתבדר ברוח ועיניו יוקדות מיין, הוא זימר:


הלאה ירדן,

הלאה זול,

יהמו גליך,

עלי גדותיך

שטוף וגול

חלאת ארצך.

כקול רעם הרעם קול

בהמון מימיך.

מסילת ציון אתה סול.

נחנו אחריך.


הודות למושבות החדשות החל להתפתח גם הישוב היהודי ביפו. האכרים היו באים ל“עיר הגדולה” לסחור, לקנות כלים, לשמוע “חדשות” ולראות מי בא בנמל. חאן מאנולי, שמחוץ לעיר העתיקה, שימש מרכז לבני המושבות, כאן עמדו העגלות שיצאו אל המושבות ולכאן באו האכרים כדי להיפגש עם רעיהם מהמושבות האחרות. כמרכז נוסף שימש מלונו של “משה חיים טויבעס”. במלון זה היה מתאכסן אימבר בשעת ביקוריו ביפו. כאן, כמו במקומות אחרים, מכנס היה את האורחים וקורא לפניהם את שיריו. פעם פרץ אימבר מבית־הכבוד של אותו מלון וצעק בקולי קולות: “אקראנדאש! אקראנדאש!” (עפרון! עפרון!). מסתבר שבאותו מקום־סתרים נחה עליו רוח השירה וביקש עפרון כדי להעלות על הנייר את החרוזים שעלו ברוחו.

אימבר היה עולה לירושלים ומבלה בה ימים רבים, שהרי שם היו כמה משכילים כלבבו, כדוגמת אליעזר בן־יהודה, בעל “הצבי”, וישראל פרומקין, בעל “החבצלת”, ומיכל פינס ואחרים. איטה פינס, שלימים נישאה לדוד ילין, ממורי העיר, סיפרה:

“לפני עיני עוד מרחפת התמונה, איך משורר זה משתרע בפינת הספה על־יד אבי וקורא לפניו את יצירותיו החדשות במבטא גליצאי, והוא עצמו מלא התפעלות מחיבוריו אלה. ‘ני, ר’ מיכל, מה תאמר לשיר זה? כפתור ופרח, לא כן?' ביחוד התפעל וקרא בפתוס את שירו ‘משמר־הירדן’ על־פי מנגינה גרמנית. אמי היתה מכבדת אותו מזמן לזמן בכוס יין והוא אמר, שכל משאת נפשו להגיע אל אותה מערה, אשר בה מצאו בנות לוט את היין”.

בירושלים, ב־1886, פרסם אימבר אסופה של שיריו, “ברקאי”, שהוקדשה למיטיבו אוליפנט. מהברון קיבל הקצבה להוצאת הספר, שהוא ספר־השירים “המודרני” הראשון, שיצא לאור בארץ.

שער הגיא 6.jpg

שער הגיא במאה הקודמת – החאן שימש תחנה לכרכרות הנוסעות לירושלים. הנוסעים ירדו למנוחה קצרה ושתו קפה


אותם הימים פרץ המאבק בין פקידות הברון לבין אכרי המושבה. אליעזר בן־יהודה, שקיבל תמיכה מהברון לעבודתו הלשונית, תמך בעתונו בפקידים, ואילו פרומקין עמד לצד המורדים. אימבר נסתכסך אף הוא עם הפקידים – אפשר מתוך קירבתו לראשי המורדים ואפשר מפני שלא קיבל עוד תמיכה מתאימה מהברון – ופרסם ב“החבצלת” של פרומקין שירים ומאמרים נגד הברון ופקידיו, “מנהלי המושבות, המוצצים דם עמי כפרעושים”. הוא אף התקיף את הברון עצמו ברוב זעמו ורמז כי הוא מבקש להיות משיח ומלך:


מה יהיו חלומותיו של הידוע,

על סוס כספו ירכב בגאוותו?

שהוא יהיה לעמו מושיע,

ובני הגולים ישתחוו לעומתו.


בן־יהודה תומך בברון, ועונה במלים בוטות: “על הנבל (אימבר) כותב הדברים האלה אין לבוא בטענות. כל אנשי עירנו מכירים את הנבזה הזה, שהוא מתפרנס מהמסיתים”.

אימבר לא נשאר חייב לבן־יהודה. הוא ממשיל אותו ל“כווי”, ספק־חיה ספק־בהמה, לצבוע, לעיט ולכל גן־החיות. הוא גם טוען, כי בן־יהודה עשק אותו. בזמנו, עם מות אמו של הברון, בתיה, כתב אימבר שיר לזכרה. בן־יהודה שלח את השיר, מתורגם לצרפתית, לברון, בלא לציין מי מחבר השיר, וזכה לתמיכת הנדיב.

בן־יהודה איננו מן השותקים, ומפרסם שאימבר הבטיח למיסיונרים בירושלים לעבור לדת הנוצרית. אימבר טוען, כי לא כך היה המעשה. הוא נתקף במחלת כליות קשה כנראה מחמת שתיה מופרזת, הוכנס לבית־החולים של רוטשילד ושם היה הטיפול רשלני. לא היתה לו ברירה ועבר לבית־החולים המיסיונרי. הרבה יהודים עשו כך, למרות האיבה למיסיונרים, מפני שבתי־החולים שלהם היו טובים ורופאיהם נתנו שירות חינם למבקשים.

בין ראשי המיסיונרים היו יהודים מומרים, ואחד מהם, פרידלנדר, דמות ידועה בירושלים של אז, עזר כנראה לאימבר. פרידלנדר זה טוען בעתון של המיסיון, כי אימבר הוא “נבון וחרוץ, אך שפל במידות ובמוסר”. מתקבל על הדעת, שאימבר לא בדק מי העוזרים לו, ולא היה איכפת לו להתחזות כמקבל את דעותיהם אם היתה לו מכך טובת הנאה. בספר־האורחים של מנזר הכרמלים שעל ראש הכרמל, שגם לשם נתגלגל, מוצאים אנו עד היום שורה שכתב אימבר בשעת ביקורו שם: “הלא אל אחד לכולנו ואל אחד בראנו”. על אותם ימים מספר פייבל כהנוב, שהיה אז בעל אפותיקה – בית־מרקחת – בירושלים, ששימשה כבית־ועד למשכילי העיר:

"שתים־שלוש פעמים בשבוע היה נכנס אצלי נפתלי הרץ אימבר, וכאן באפותיקה, היה קורא לפני ולפני שמעון רוקח את שיריו לפני הדפסתם וגם אלה שלא רצה איש להדפיסם, כי היו מלאים דברי כפירה והפקרות כנגד כל הדתות. את שיריו כתב לא על־נקלה ויש שהתקשה הרבה למצוא את הביטוי וגם את החרוז אשר ביקש. וזכורני, את שירו ‘קדוש וברוך’ כנגד המיסיון, שנדפס ב’החבצלת', כתב באחד מלילות מוצאי־שבת בביתו של פרומקין ואני עזרתי על ידו למצוא את החרוזים.

“אימבר היה כרוך מאד גם אחרי הטיפה המרה של יין־השרף וגם אחרי הטיפה המתוקה של יין־הגפן, ובשכר לגימה יפה כתב כל מה שביקשו מאתו, אם להלל ואם לחלל. ראיתי בידו את השיר הגדול, שכתב על גליון גדול, לכבוד רבי יוסף מויאל, כשנתמנה הלה לקונסול פרס וניתן לו התואר בק, ובידו ראיתי גם את נפוליון הזהב, שקיבל מאת מויאל בשכר השיר הזה. כשנפלה מחלוקת בין פרומקין ובן־יהודה, היה אימבר נכנס לפרומקין וכותב לבקשתו פזמון או מאמר נגד בן־יהודה, וחוזר ונכנס אצל בן־יהודה וכותב לבקשתו פזמון או מאמר נגד פרומקין. השירה והספרות היו הן עצמן שעשועיו ומלח חייו, ואחת היתה לו על מי ועל מה לכתוב ולשיר. ואם על־ידי שיר או מאמר נפלו לידו גם גרושים מעטים – לא הדיר את עצמו גם מהנאה זו. ואף־על־פי שכתב והדפיס מאמרים ושירים כנגד המיסיון ובז ולעג לפרידלנדר, שעמד אז בראש המיסיון בארץ, לא הוקיר את רגליו מביתו, ויש אשר גם נתלווה לפרידלנדר במסעיו. פעם אחת באו שניהם יחד לראשון־לציון, וכשהתחיל פרידלנדר מתווכח עם האכרים ומספר על המשיח שכבר בא, קפץ אימבר ואמר: יחיו כן הנוצרים כאשר בא המשיח, ויחיו כן היהודים כאשר הוא עתיד לבוא”.

למרות הגרושים שהשיג פה ושם, היה אימבר חסר־כל. מספר כהנוב: “מלבושיו וכליו היו דלים ועלובים. כמה פעמים ביקרתי בחדרו הצר: מיטה רעועה, שולחן קטן וכסא – אלה היו כל רהיטיו. באוויר התעופפו נוצות הכרים. קישוט יחיד – כיס התפילין, שהיה תלוי למעלה ממיטתו. וכל ארבעת הקירות, שסיידו אותם לפני כמה שנים, היו כתובים מן הקרקע עד מקום שהיד מגעת בחרוזים, קטעי דברים ומלים בודדות: כל משפט, כל חרוז יפה וכל דיבור מבהיק שנצנצו באימבר – מיד היה כותבם על הקיר בתורת אבנים ומלט לשיר ולמאמר”.

הזוג אוליפנט לא חדל מדאוג לבן־חסותם שנעלם מהם לימים רבים והיו מחפשים אחריו בכל הארץ, כדי להציל את נשמתו. אימבר השתמט מהם, אם מפני שקשתה עליו דאגתם, ואם – כאמור – מפני שקשה היה לו לראות במזמוטיה של אליס בשם האמונה – מזמוטים שמנעה ממנו.

אימבר התאכסן בירושלים במלון היהודי הנודע ביותר, זה של ליפא קמיניץ. לדברי עד־ראיה, באו יום אחד אל בית־המלון אוליפנט ורעייתו, לפייסו ולהשיבו לביתם, והוא ענה להם, כי “טוב לו לסבול חרפת רעב מלהתענג מטובם”, ולא שב.

לאחר שקם אימבר ממחלתו, שלח אותו אוליפנט ל“הבראה” בביתו של האכר הייסמן בראשון־לציון. הוא נשאר שם שלושה חודשים. אחר־כך שלח אותו אוליפנט לביירות, ללמוד מקצוע: שענות. אימבר לא החזיק מעמד זמן רב, וחזר לארץ. כאן נפגש עם פרופסור, ורני שמו, שיצא למסע־מחקר במצרים, והצטרף אליו. ממצרים שלח אימבר רשמי מסע ל“החבצלת”.

באלכסנדריה הגיעה אליו הידיעה, כי אליס מתה. עם אוליפנט יצאה למסע־מחקר בעמק־הירדן ובגולן, נתקפה בקדחת, הוחזרה לבית על הכרמל באלונקה, שנישאה כל הדרך על־ידי המלווים הערבים, ושם יצאה נשמתה. היא נקברה בחיפה.

אימבר הזדעזע מהידיעה. האיש, שמעט דברים נוגעים ללבו, קשור עם המיטיבות עמו. הוא מחבר שיר קינה: “על מות האשה החשובה והמשכילה אליזע אוליפנט. ותהי לקינה בהגיע אלי השמועה מהאדון אוליפנט, כי מתה עליו רעייתו”. ובשיר נאמר:


וכמו חי, דבריך הזכים

אשמע נעים קולך מדברך,

רוחך בקרבי, וממרחקים

שלום אשלח לך ולעפרך.


במארס שנת 1887, לאחר שהיה בארץ חמש שנים, שוב יוצא אימבר למסעות הנדוד. הארץ קטנה, הישוב היהודי קטן, והוא מכיר כמעט כל איש בו. המרחקים קוסמים לו שוב. הוא כותב לאמו, ובו מעין הכרזה על אמונת־חייו:

“שאלתיני לתכלית שלי ומדוע עזבתי את המשפחה העדינה אוליפנט? והנה, אמי האהובה, אם את חושבת את התכלית בשבילי לקחת אשה ולהוליד בנים, כפי סדר העולם, דעי לך אמי האהובה, כי כבר כרתי ברית עם בת השירה העברית, ואין לי להתבייש בילדי רוחי. וילדי בשר? אין לי כל חפץ בהם. אכן, אם את רואה את תכליתי לצבור הון ולעשות עושר? הלא מי כמוך אמא חביבה יודעת, כי מעודי אני בז לכסף, מפני שאינו אלא תוהו ובוהו, הבל ואין בו מועיל. האמת לרגלי והיא יקרה לי מכל העולם כולו. רק על־ידי סיבה קטנה נפרדתי מאת המשפחה הטובה והעדינה משפחת אוליפנט, אשר כיבדה ואהבה אותי כבנה ממש, ואמנם מצטער אני מאד שעזבתי את הארץ משאת נפשי מאז, אבל איני רוצה לדחוק את השעה. אלוהים נחני עד הלום, מסתמא עלי להיות פה. ואני תקוה שאם אחיה וזכיתי, עוד אשוב ואראה את הארץ בבניינה כמו שראיתי אותה בחורבנה”.

כפי המסופר, היה אימבר באפריקה ועבר באסיה וניהל בבומביי שבהודו ויכוח עם מיסיונר שביקש להעבירו על דתו. בשנת 1888 בא ללונדון, כתב בעתונים יהודיים־אנגליים שם והתיידד עם הסופר ישראל זנגוויל, שתיאר אותו בספר “ילדי הגיטו” כפנחס מלכיצדק, משורר ושתין רברבן, חסר־אחריות, שרגע הוא במרומים ורגע בתחתיות, ברגע של השראה הוא שופע קסם אישי וברגעים של דכדוך התנהגותו ומראהו מרתיעים את הבריות.

מרבה היה לריב עם עורכי העתונים. סיפור אחד מוסר, כי לאחר שהסתכסך עם עורך אחד, יצא לעיר אחרת ושלח מברק שהודיע על מותו של אימבר. העורך פירסם הספד נלהב בעתונו וכמה נבהל, כשלאחר כמה ימים נכנס אימבר, עם מקלו הנצחי, למערכת, ביקש כמה עותקים מהעתונים ואמר: “רציתי לדעת, מה אתה חושב עלי באמת”.

ב־1888 מת באנגליה פטרונו אוליפנט. לפני־כן, עוד הספיק הלה לשאת אשה צעירה – נכדתו של המתקן החברתי האמריקאי אואן, אף היא מחפשת גאולת־נשמות, שעמדה לצאת עמו בחזרה לכרמל.

מרחוק השתתף אימבר במריבה קשה, שפרצה בארץ בשנת 1889, בענין שביתת העבודה בשנת השמיטה. מאחר שהברון ופקידיו תבעו מהאכרים לעבוד בשנת השמיטה, לפי היתר שנתקבל מכמה רבנים ברוסיה – תמך אימבר האפיקורס בעמדתם של הרבנים הקנאים בירושלים שהתנגדו בחריפות לעבודת האדמה בשנת השמיטה ותקף את מחללי הדת.

מאנגליה יצא לארצות־הברית, עבר ברגל את המדינה מחוף אל חוף, נדד מקהילה יהודית לקהילה יהודית, שתה, כבש לבבות ושכב בבתי־חולים בערים זרות שלא זכר את שמן. לסוף נשתקע בניו־יורק, במרכז היהודי הגדול. בן 44 התאהבה בו צעירה נוצריה, ד"ר אמנדה קאסי שמה, וכמו נשים אחרות, ביקשה אף היא לפרוס עליו את חסותה, להציל את נפשו ולשמרו מהיין. היא התגיירה ונישאה לו. לכבודה כתב שיר, שיש בו גם “פורנוגרפיה”, שאינה שכיחה בספרות העברית של אותם ימים:


בין עמודי רגליך,

בתווך, פליאה,

כנזר זר שערותיך,

שם סוד הבריאה.


אולם החיים המאושרים לא ארכו הרבה, וכפי שכותב שמריהו, אחיו של המשורר, שחי שנים רבות אחריו והוציא לאור את שיריו במדינת ישראל: “הוא לא יכול, גם לא רצה, להיכנע תחת העבדות בנוגע להלבשה וביתר העניינים שעליהם מקפידות ביותר הנשים. הוא היה בן־חורין, אשר לא יכול לסבול עליו שום עול ואפילו עולה של אשה צעירה ויפה”.

אימבר כתב ספרים ומאמרים באנגלית על התלמוד, הקבלה, החינוך והמוסיקה היהודית. הוא “הוכיח”, כי המצאתו של הפרופסור קוך נגד השחפת היתה ידועה כבר לחכמי התלמוד; טען כי האיש שנצלב בזמנו לא היה ישו, וכתב נגד הרבנים; הוא לחם את מלחמותיה של הציונות והכריז על עצמו כחוקר “הזוהר” ותורת המסתורין היהודית. אימבר תירגם לעברית את “המרובעים” של עומר כאיאם, משורר היין הפרסי שהעריצו והקדיש לו גם שיר:


לכן עת אחבק הגביע,

הכוס אמצה בנשיקות שפתיים;

רוחך אז עלי תופיע,

הגיגיך אבין כמו בחיים.

אולי עת אשוב לעפרי,

יד היוצר תעשה על האבניים,

כוס וגביע מראש בשרי,

ממנו יין ישתו החיים.


“התקוה” נעשתה בינתיים להימנון התנועה הציונית ולשיר מפורסם מאד. אימבר היה נהנה לבוא, שתוי, לאספות ציוניות ולקום עם קהל כדי לשיר את שירו־שלו, כשהוא אינו מצליח לעתים להישאר עד הסוף עומד על רגליו.

הוא המשיך להקסים אנשים. שופט מפילדלפיה, מאיר סולצברגר, הקציב לו סכום־כסף כל חודש למחיה ויש להניח, כי גם אחרים נתנו לו לפרקים מתנות־כסף, אפילו גמל להם בחרפות וגידופים. משהשיג כסף, מיהר לבתי־המרזח ולבתי־הקפה באיסט־סייד היהודי של ניו־יורק, והרצה לפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, בין כוסית לכוסית, על חלקו בציונות ועל ימיו בארץ־ישראל. לעתים יצא בפניות פומביות לעזרה. בעתון עברי שיצא לאור בלונדון – “היהודי” – מוצאים אנו מכתב־מודעה ממנו:

“בן ארבעים־ושמונה אנוכי היום. לא אוכל לצבוא צבא במלחמת החיים אחר אשר הרופא עבר עלי בשרי בתער השכירה, והיום נמלאו לי חמש־ועשרים שנה מעת אשר שרתי את שיר ‘התקוה’ אשר הרנין לבות כל הציונים. אך ישראל שכח את עושהו ויוצרו מרחוק, והנה אנשים מצויינים כמו פרופ' ריטשארד גאטטהייל, נשיא הציונים פה, ד”ר בלוישטיין והמטיף הלאומי מר מאסלינסקי גמרו לחוג חג יום התקוה למען אוכל להוציא את ספרי ברקאי השלישי. הכספים והשקלים ישולחו להשופט סולצברגר בפילדלפיה ובמכתבים וספרים על תוי בניו־יורק. אקוה כי כל מכירי יכירו מה שעשיתי בעד הרעיון הקדוש וביום אחרון של חג המכבים יזכירו את שמי לברכה".

וכתוספת למכתב הוא שולח לפרסום שיר ששמו “קדימה” ובו נאמר בין השאר: “נס־יה נרימה, הלאה אחי קוממיות, לציון שם קדימה! קדימה, קדימה, קדימה!”

אגב, מכתב זה יכול לעזור בזיהוי שנת כתיבתה של “התקוה”. המכתב פורסם בשנת 1902 והוא בא לחגוג לדברי אימבר, את שנת ה־25 להימנון, משמע שהוא חובר בשנת 1877, חמש שנים לפני בוא אימבר לארץ־ישראל. אולם, כמובן, אי־אפשר לסמוך על הודעתו של אימבר, צריך היה חג והוא מצא לו יובל.

היין ותנאי חייו נתנו את סימניהם בו. בסוף קיץ 1909 חלה קשה והובא לבית־חולים. לאחר ראש־השנה של שנת תר"ע הלך מצבו ורע. אחד הסיפורים מוסר, כי כיוון שקרבה שעתו, באו נכבדים יהודים מניו־יורק להיפרד ממנו. כשעמדו ללכת, ביקש ממכר שלו כי יזמר את “התקוה”. האיש היסס, אולם לבסוף פצה את פיו ושר. אימבר קפץ ממיטתו והחל מרקד. אותו מכר המשיך לזמר, חיוור ורועד, ואימבר מכרכר, עד שבאו עובדי בית־החולים והחזירוהו למיטה.

כעבור ימים לא רבים מת. היה זה ביום שמחת־תורה – חג עליז. אילו נשאל אימבר ודאי שהיה בוחר למות ביום זה אם לא בפורים. בן 54 היה במותו.

לאחר מותו – נתקדש. יוצאי שתי עיירות רבו ביניהם, באיזה בית־קברות ייקבר: הז’לוצ’ובים תבעו את גווייתו, כיוון שבעיירתם נולד, ואילו הבילקמינים הביאו עדות, כי אימבר רצה להיקבר בבית־הקברות שלהם, מאחר ששם קבורה גם אחותו. היה גם תובע שלישי, בנקאי ושמו מרקוס, שטען כי שנה לפני־כן התלונן לפניו אימבר, שלא יימצא מקום לקבורתו והוא הבטיח, כי בבוא הזמן יתן לו מקום בקבר־המשפחה אשר לו. לסוף ניצחה אגודת יוצאי בילקמין, ששילמה 250 דולר לצדקה, כדי שאימבר ייקבר בחלקה שלה.

רבבות באו להלווייתו. ניו־יורק היהודית שבתה ממלאכה לכמה שעות. בראש ההלוויה נישא לוח גדול ועליו כתובה “התקוה”. אחרי הלוח צעדו אגודות יהודיות וציוניות, איש־איש על דגלו. בין המספידים היו השופט סולצברגר והד"ר מגנס, לימים נשיא האוניברסיטה העברית. העתונים היהודיים וגם הזרים קראו אבל על מותו. בחדרו של אימבר נמצאו שלוש מזוודות עם כתבי־יד. כיוון שקרוביו באמריקה רבו ביניהם, מי יחזיק בכתבים, השאירום בינתיים בבית־החולים, שבו שכב בחוליו. משהגיעו הקרובים לידי הסכם ובאו לקבל את הכתבים, נתברר כי נעלמו. עד היום לא נמצאו.

על ערש מותו חיבר צוואה. היא כתובה במיטב סגנונו של אימבר ובנוסח שירו הנודע של המשורר הצרפתי בן ימי־הביניים פרנסואה ויון:

"לרבנים הנני עוזב את כל מה שאינני יודע ומבין… לשונאי הנני מניח את מחלתי, מחלת הריבמטיזם. לעורכי היהודים הנני משאיר את עטי השבור, יכתבו לאט־לאט, ובלי שגיאות… הצוואה הזאת נכתבה על ערש מותי. עדות, אדון פלוטא, מעולם האמת והפומולוס שלו – הרופאים…

“בתור הוספה, למוציאים־לאור שלי, הנני עוזב את פתקת החוב שלי האחרונה, שעדיין לא שילמתי. רשות בידם לתת אותה במסגרת ולשמור עליה כעל קמיע, כדי שיינצלו על־ידה ממיני מחברים כאלה”. עשרים־ושלוש שנים חי באמריקה ותמיד מתגאה היה באותן השנים שחי בארץ־ישראל ומספר עליהן בגאוה. מכריז היה פעם בפעם כי עוד יחזור לארץ. בחייו לא חזר. 44 שנים לאחר מותו, בשנת 1953, כיבדה מדינת ישראל את מחבר הימנונה, והביאה את ארונו לקבורה בירושלים כבקשתו:


השבעתי אתכם, אחי, אחיותי –

אשר שמעו קול מנגינותי, –

עת פקוד יפקוד אתכם אלוהים,

אז באחרית ימים יוצרו

העלו מזה את עצמותי

עלי אדמת נכר נפזרו.


זהו ספור חייו של מחבר ההימנון של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל, משורר נודד, אביון חסר־בית, ציוני: לעתים איש רב־קסם ולעתים בריה מרתיעה, כמיטב מסורת המשוררים הנודדים מדורות; משוררה הראשון של ארץ־ישראל החדשה, שחי עמה בחמש השנים הראשונות של התחיה; רעם ואחיהם של משוררים־נודדים, מאז אברהם אבן־עזרא ועד המשוררים שחיו אחריו, כותבי עברית ואידיש.

פעם אמר: “זה כשנות אלפיים היתה השירה העברית לא יותר מקינות, ספרות שהביעה רק הרוח של הנביא ירמיהו. לא היו בה שירי אהבה ולא שירי יין. חסרה היתה זמרה עליזה. לספרות העברית לא היו משוררים, כי אם מקוננים. אני חדלתי לבכות ולייבב. הלאה הקינות! בכינו כבר יותר מדי. במקומה הכנסתי רוח של אהבה ויין”.

שירים רבים כתב אימבר – שירי ציון, שירי ארץ־ישראל, שירי ריב, שירי יין, שירי אהבה וגם שירי חנופה לנדיבים ולגיבורים. יש בהם לעתים שורות יפות ולעתים שירים שלמים יפים, כדוגמת השיר הזה:


דמעותיך כגשם נדבות,

תשטופנה ימותי,

נשיקותיך הנן להבות,

תאכלנה עצמותי.

אש ומים – פלאי פלאות,

בי התאחדו – פלאי פלאות,

מדוע האש לא תלחך הדמעות,

ומדוע הדמעות לא תכבינה הלהבה?


בין האכזבות שנחל אימבר היתה גם זו: הוא כתב עברית כאשר עדיין לא היו אלף אנשים בעולם שדיברו בה כלשון יום־יום; הוא כתב שירים לפני ביאליק, לפני טשרניחובסקי, לפני שהעברית נעשתה לשון־חיים. עדיין לא היו מלים ונסיון לעברית כדי לומר בה שבחו של יין, הנאתה של אהבה, געגועי נדוד, פזמונים, או לאסור בה מלחמת־פולמוס. רתוקה היתה עדיין לספרים ולמליצה.

וחבל. נפתלי הרץ אימבר, שהיה משורר־של־אמת בנשמתו ובאורח־חייו, לא היו לו הכלים לכתוב שירה גדולה. העברית עדיין לא היתה מוכנה לכך. זו היתה אחת העלמות שלא כבש.

המלצות קוראים
תגיות