הקהל המשולהב עמד בצדי המגרש הגדול וצעק: “רוץ אורלוב, רוץ!” על המסלול, שלא הוכן בדיוק לפי הלכות הספורט, רצו בכל כוחם כמה צעירים, לבושים כל אחד לפי דמיונו, ובראש כולם משך צעיר דק־גיזרה. הקהל צעק ועודד. מסלול 100 המטר תם. אורלוב אמנם הגיע הראשון, נושף ונושם. הקהל הקיף אותו באהדה ומי שהיה קרוב אליו, טפח על כתפיו. יש להניח שרץ את 100 המטרים ב־14 שניות או בדומה לזה.
אלף הצופים שנתכנסו במגרש הגדול מחוץ למושבה רחובות, היו שבעי רצון: הנה גם לנו יש תחרויות ספורט כמו בכל העולם. ואז הכריז הכרוז, כי הגיע הזמן להיאבקות והכל מיהרו לתפוס מקומות מתאימים כדי שיוכלו לראות בהתגוששות הגדולה שבין שני אנשי־שרירים. הפרופסור בוריס שץ, פסל מ“בצלאל”, לבוש כולו לבן, ולראשו כובע תיירים עשוי שעם לבן, ניצב עם שני השופטים האחרים, ועקב בקפדנות אחרי המתגוששים, המנסים להפיל זה את זה.
התגוששות ב“אולימפיאדות” הארצישראליות שנערכו כל פסח ברחובות. ראש השופטים – פרופ' בוריס שץ. גלוית דואר מאותם ימים
השנה היתה 1908. החגיגה הראשונה ברחובות.
במושבה שלא רצתה בחסות פקידות הברון, היו ה“צעירים” כוח בולט, מתמרד ב“זקנים” ומבקש פעילות והתקדמות. מהפכנים ממש. ערכו מלחמות, הפעילו תכניות ויום אחד החליטו לקיים חגיגה בפסח. יש טוענים, כי הרעיון צף בעקבות החגיגות שהיו עורכים הערבים על שפת־הים, בנבי־רובין. במקום זה, מדרום ליפו, היו מתכנסים אלפי ערבים מהשפלה וממרכז הארץ, כדי להשתטח על קברו של הקדוש. העליה־לרגל היתה לכינוס גדול וחג לגדולים ולקטנים, וגם נערכו תחרויות־היאבקות.
בחגיגה הראשונה נכללו תחרויות ריצה, רכיבה, קליעה, היאבקות בסגנון קלאסי, הרמת משקולות, תהלוכה, שירה, ריקודים, ו“נשף ספרותי”. משה סמילנסקי, הסופר איש המושבה, פתח את המופעים. הד"ר בן־ציון מוסינזון, מנהל הגימנסיה הרצליה, השמיע נאום ארוך על השפה העברית. צבי אורלוב, מורה ההתעמלות של הרצליה, לימים צבי נשרי, שהיה פעיל בחגיגות כמארגן וכשופט, השתתף גם בתחרות הריצה, ואכן זכה בה. בין המשתתפים בתחרויות היו חברי “ראשון־לציון”, אגודת הספורט שנוסדה שנתיים לפני־כן ביפו, שבה השתתפו תלמידי הגימנסיה הרצליה. היתה זו אגודת הספורט הציבורית הראשונה בארץ, אם־כי קדמה לה כנראה אגודה סגורה מבין תלמידי סמינר המורים בירושלים, ושמה “בר כוכבא”.
כ־300 נפש היו אז ברחובות. לחגיגה באו כאלף איש. היא נערכה על מגרש ששטחו כ־500 דונם, במקום שבו רחוב השומרים ורחוב עזרא בימינו.
על החגיגה של השנה שלאחריה איננו יודעים פרטים רבים. אורח מחוץ־לארץ סיפר, כי השתתפו בה כ־2000 איש. בין האורחים מחוץ־לארץ היה המשורר חיים נחמן ביאליק. ההיאבקות היתה ב“רמה טכנית טובה”, ברכיבה ניצח נער בן 12. בין השופטים בתחרות היה שוב הפרופסור שץ, מייסד “בצלאל”. תלמידי “בצלאל” הציגו תערוכה מיצירותיהם, בביתני ארעי.
באותם ימים היו המורים והרופאים מן האנשים הפעילים בישוב. בחורף 1910 עלה לארץ רופא, ציוני ותיק ברומניה, הד"ר אברהם צבי מוסקוביץ, שהיה לרופא של רחובות. הוא נכנס מיד בכל לבו לענין החגיגות, והצליח להרחיבן, להגדיל את מספר המשתתפים ומספר הצופים. כרגיל לאחר מאורע שכזה, מטילים המורים על תלמידי בתי־הספר כתיבת חיבור על המאורע. בזכות אחד החיבורים, נשמר תיאור של חגיגות שנת 1910, שנכתב בידי מרים גרינברג, ילדה בת 13 מרחובות. (הערות המורה לחיבור: “ההרצאה היא מצוינת. התיאור יפה ומלא חיים. השגיאות מעטות מאד. מצוין”). חיבור זה ממלא בהצלחה את מקום התיאור העתונאי. הוא גם עד להישגי העברית בשנים הראשונות להיותה לשון דיבור במושבות:
"… והנה הגיע לאזני קול שירה וזימרה ואעלה על אחת הגבעות הסמוכות לכפר והנה נגלה לנגד עיני המון קהל גדול ובראשם יתנשא הדגל הלאומי של עמנו, של ישראל. ובהכנסם למושבה התחילו שרים שיר התקוה, הוא השיר, שבו מביעים את כל תוחלתנו, ובהסיבי את פני לעבר המושבה השני, ראיתי עוד קבוצה ההולכת וקרבה למושבה וגם בראשה יתנופף הנס הציוני וכך סיעה אחרי סיעה…
"בצהרים הסתדרנו אחד אחרי השני, בידינו אוגדי פרחים, הרוכבים בראש ובראש כל התהלוכה עמדה התזמורת. המנגנים נתנו קולם בשיר, הקהל החל לזוז ממקומו והנה עברנו את הרחוב הגדול… ונגיע עד הגבעה ומשם הלכה התהלוכה ישר למקום תערוכת החגיגה. בבואנו שמה והנה מראה נהדר נגלה לנגד עינינו: שער גדול כולו מקלעת ירק ועליו מתנופפים דגלים ציוניים וסדינים וביניהם מגן דוד יפה.
"לא רחוק מהשער עמדו אוהלים מקושטים בפרחים וחבצלות יפות וירק נחמד ועל ידם עמדו עלמות אחדות מקושטות בפרחים ובעלים והן שרתו את כל הנקרבים אל המזנון, המוכן לקהל למען סעד נפשו… אחרי כן התפזר הקהל, אלה הלכו לראות את תערוכת ‘בצלאל’, אלה הלכו למסעדה וכו‘. ולא רחוק ממקום תערוכת ‘בצלאל’ עמדה חצר קטנה מוקפת סבכה ובה נמצא משק הבית החי: הפרה, הכבש, העז, התרנגול וכו’. אלה הם ההגרלות שיוגרלו פה על החגיגה. בין כה וכה התפזר הקהל סביב החבל אשר שמוהו למגביל בין המתחיל ובין הקהל הרואים…
“ובהסיבי פני לאחת הפינות, ראיתי והנה שיירה ארוכה, כעין שיירת אנשי צבא, הולכים בסדר ומשמעת. ההתעמלות החלה: עשו תרגילי סדר, תרגילי הליכה, קפצו, התאבקו… ואחר־כך הסתדרו רוכבים אחדים בשורה אחת וידהירו את סוסיהם, פעם השיג זה את חברו ופעם זה וכך חליפות וברגע ההוא נראו הרוכבים האלה כפרשי יהודה נלחמים נגד אויביהם”.
בין המשתתפים באותה חגיגה היו שוב תלמידי הגימנסיה הרצליה, חברי “ראשון־לציון”, אגודת הספורט היפואית, בני המושבה ראשון־לציון וקבוצת רוכבים מחדרה.
החגיגה הרביעית לשנת 1911 לא נתקיימה. הקהל בא, הכל היה מוכן, אולם ירדו גשמים והקהל התפזר באכזבה. לפנות ערב התבהרו השמים, אך אז כבר לא נשארו במקום אלא הרוכבים הערבים, שערכו תחרות ביניהם.
חגיגות השנה החמישית היו הגדולות ביותר. אנשי “השומר” קיבלו אז את השמירה ברחובות והם השתתפו בתהלוכה ובתחרויות. במירוץ הסוסים – כפי המסופר – השתתפה גם ציפורה זייד, חברת “השומר”, שהתחפשה בבגדי גבר, מאחר שלא התירו לנשים להשתתף בתחרות, וניצחה. בערב נערך קונצרט של הכנר הופנקו מתל־אביב. אפרים זקש, איש המושבה, תרם להקמת רשת־מים ברחובות, ולכבוד המאורע נכללו בחגיגות משחקי־מים. ידוע לנו על שלושה מנצחים בתחרויות: צבי נשרי, שעדיין התמודד בריצה, דוד ישפה מרחובות, שזכה בתחרות הרכיבה, ונקדימון אלטשולר שזכה בתחרות הקליעה, ברובה שלא היה שלו. התחרויות נתפרסמו בעולם היהודי והיה מי שהשווה אותן לתחרויות האולימפיות. הן משכו תיירים יהודים רבים, שבאו לארץ לפסח, ונסעו לרחובות לראות את “יהדות השרירים” ואת ארץ־ישראל בשמחתה. מירושלים יצאו שתי רכבות מיוחדות לחגיגות. אחד הציונים החשובים שבאו לבקר אז בארץ היה ההיסטוריון הד"ר יוסף קלוזנר, שכתב תיאור נלהב על חגיגיות רחובות: “הקרונות היו מלאים בצעירים ובצעירות; שמש עליזה האירה על הארץ ורוח עליזה שלטה בלבבות. הרבה מן הצעירים והצעירות שמו פרחים בבגדיהם. הקרון נהפך לאולם של מחולות”.
שלוש שעות נמשכה הנסיעה לרמלה, ומשם יצאו הבאים בעגלות או בחמורים עד רחובות. לפני המושבה ירדו הד“ר קלוזנר והאורחים האחרים מן העגלות, כדי להיכנס למושבה רגלי. הם עברו דרך שער של פרחים וראו בתים רבים מקושטים בשושנים ובמימוזות. התהלוכה מבית הוועד לכיכר החגיגות “היתה נהדרת”, אף־על־פי שלא שרר בה סדר מופתי. פרחים ואקדחים נתערבבו זה בזה. שמלות נשים צבעוניות הבהיקו בין הבגדים האפורים והשחורים של הגברים. התלמידים משכו את תשומת־הלב בצהלת פניהם. היו יריות באוויר ונשמעו קריאות ששון. סדר־היום של החגיגה כלל נאום־פתיחה של הד”ר שמריהו לוין, מנגינת תזמורת, התעמלות, קפיצות, ריצת־רגלים, משחק־פרשים, התגוששות, משחקי־ילדים, משיכת חבל, מרוץ סוסים, פירמידות. היה מזנון, נערכה הגרלה והיו יריות למטרה. הקונצרט של הופנקו נערך בשמונה בערב.
התכנית לא נתקיימה במלואה, היו בלבולים ואי־סדר, אבל, אומר קלוזנר: “קשה לשער את ערכה של חגיגה כזו. ‘לחם ושעשועים!’ קרא ההמון הרומי בימיהם של קיסרי רומי. אין המונים חפצי־חיים יכולים להתקיים בלא שעשועים כמו שאינם יכולים להתקיים בלא לחם”.
והוא מספר:
“עמדתי והתבוננתי שעה שלמה אל ההתחרות במרוץ־הסוסים. לא ראיתי מימי יהודים רוכבים על סוסים רכיבה אמיצה ומגמאת ארץ כזו, ונתפעלתי ממראה עיני. אבל על־ידי עמד צעיר אחד, פועל, שכל הזמן הביע בעברית את אי רצונו: איך פלוני יושב על סוסו! בושה ממש! דיבר לעצמו מאין יכולת להתאפק ופניו להרים. ופתאום נשתלהב כל כולו: אחד מן המפורסמים שבין הרוכבים העברים החל להתחרות ברוכב מצוין אחר. הצעיר שעמד על־ידי רעד כולו מהתרגשות. הוא צעק ממש, אף־על־פי שידע כי דבריו לא יגיעו לאוזניו של מי שהיו מכוונים אליו: ‘אחנקך אם לא תנצח! הנה האמוץ הנחמד; שלא לנצח רכוב על סוס כזה הלא זה יהיה נורא!’ את כל נפשו השקיע הצעיר בדבריו אלה. וכשניצח מכרו אורו עיני הצעיר, כאילו זכה בגורל הגדול”.
וקלוזנר מסכם: “אם תנועת התחיה באה כדי להביא שיווי־משקל בין הרוחניות היתרה והגופניות החסרה לנו, בין היהודי ובין האדם שבנו, הרי יחס כזה אל משחקים גופניים ואנושיים כלליים כאלה הוא אחד מסימניה המובהקים של התחיה”.
ואם־כי דברי ההערכה של התיירים טובי הלב היו נלהבים – כמאז ומעולם, הרי צעירי רחובות עצמם ידעו להתייחס לפעילות מושבתם גם בהומור. הם הוציאו מדי שנה עתונים הומוריסטיים בפורים בשם “וייזתא” ובפסח בשם “חד גדיא”. היתה זו תופעה שלא חזרה מאז: בני מושבה מוציאים לאור בדפוס בטאונים הומוריסטיים ברמה נאה, מלווים גם בציורי קריקטורות. במדור המודעות של “חד גדיא”, משנת 1912, הודיעו תחת הכותרת: “חגיגה גרנדיוזית”:
"מודיעים אנחנו כי גם בשנה זו תהיה בחול המועד פסח החגיגה הלאומית ברחובות.
הפרוגרמה תהיה כמו בשנה שעברה:
א) צילצול בפעמון.
ב) גשם מטפטף.
ג) צילצול בפעמון.
ד) גשם דולף.
ה) נאומו של ברזלי וחרל"ם.
ו) פיהוקו של הקהל.
ז) תהלוכה של עוללים ויונקים.
ח) גשם סוחף.
ט) צילצול בפעמון.
י) הקהל בורח מהגשם, מהצילצול ומהנאומים.
יא) דפיציט. ועד החגיגה"
ב־1912 התחברו אגודות הספורט שקמו במקומות שונים בארץ להסתדרות אחת – “המכבי”. חברי האגודה החדשה השתתפו בתחרויות של 1913, שמשכו אליהן כ־4000 איש מכל הארץ. בחגיגות השתתפו, זו פעם ראשונה, גם ספורטאים מחוץ־לארץ: כארבעים חברי “מכבי” מגרמניה. לקראת התחרויות נערכו “מבחני מינימום”, ומי שלא עבר אותם לא הורשה להשתתף בתחרויות. ובכן, בריצה היה המינימום 100 מטר ב־16 שניות, 200 מטר ב־34 שניות. קפיצה לגובה בלי מקפצה 1.15 מטר, עם מקפצה 1.25 מטר.
באותה שנה בא לחגיגות קהל גדול מהשכונה החדשה שקמה ליד יפו, אחוזת־בית. יושב־ראש הוועד מאיר דיזנגוף ארגן רכבת מיוחדת לבני השכונה. את נאום הפתיחה השמיע שוב ד“ר בן־ציון מוסינזון, אבל הפעם הוא נשא את הנאום מעל סוס. הד”ר מוסקוביץ החרוץ ארגן תערוכה שבה בלטו תעשיות היין, כוורת הדבורים של מר לרר מנס־ציונה, שולחן הירקות של מר אלטשולר, מוצגים של חקלאי הר־טוב.
מהתצלומים שנשארו מאז מסתבר, שבמגרש היו מיתקני משחקים לילדים, קיוסקים למכירת משקאות ודברי מאכל ואף פאטאגראפיע. היתה התנגשות בתחרויות, ורוכב אחד נפסל מפני שהפריע למתחרה אחר.
בחגיגות שנערכו בפעם השביעית בשנת 1914, כבר לא הספיקו קרונות הנוסעים של הרכבת לכל המבקשים לנסוע מירושלים ויפו לרחובות, והטורקים הוסיפו קרונות־משא, כדי להסיע את כל הקהל הגדול. סוקולוב נשא נאום עברי יפה, ברוב כשרונו, והתנצל בפתיחת דבריו על כך שהוא גוזל את זמנו של הקהל, שבא לראות בתחרויות. בתוך כך, נתן תיאור של תחרויות ספורט:
“באמת צר לי על כל רגע ורגע שאני גוזל מכם, כשאני זוקק אתכם לשמוע, בשעה שנאספים לראות… אתם באתם הלום לראות בתוך תנועה מגוונת שמשית, בהירה ועליזה זו, את התהלוכות הנהדרות, את ההמון החוגג העובר בסך, את הקפיצות והטיסות, ההצלפות והעפיפות של מתעמלינו הפזיזים, את דגלי חברותינו מתנופפים ברוח ומזהירים בכל צבעי הקשת, את חביבינו הצעירים, כשהם טסים, משתובבים, מתחרים במרוץ, רצים ועולים בכבש, ולפעמים תלויים ועומדים בנס, כמ”ם וסמ“ך שבלוחות”.
והוא ממשיך בדבריו האופטימיים: “כשאני שואל את עצמי מה חגיגה זו משמשת, נראה לי שתשובתי תהיה נכונה כשאגיד שהיא מראה לנו דבר שלא היה מקודם, שנברא רק בארצנו עם הנץ־החמה של תקופת התחיה, והדבר החדש הזה הוא הנוער העברי: רותח, תוסס, אדיר, נאה, רם, עליז וצוהל. רק תחת השמים האלה, שאין כמוהם בעולם, רק על אדמה זו, באספקלריית אוויר זה ובקסם הצבעים האלה, רק בתוך הניגודים הנפלאים האלה של האורות הבהירים והלוהטים והצללים העמוקים, נברא וקם מה שאבד לנו מכבר, מה שהיה משועבד ומובלע ומכווץ, הדור הצעיר”.
ועוד אמר סוקולוב: “הגוף הצנום, החזה השקוע והמצומק, חולה, חלש, מדוכא או מפונק ומעודן – כך היה העברי הצעיר. במידה שהיה יותר כשול ומדולדל, בה במידה היה יותר יהודי, במידה שהיה יותר חמוץ ומקומט, היה יותר קרוב אל האידיאל הגלותי… משהתחילה התחיה, אנו מתנערים ומישרים את אברינו, ואנו צריכים, בתוך החיים החדשים האלה, מתוך הזדווגות חדשה זו עם האדמה, לאברים ולחושים אמיצים, כדי למצוא את הבסיס הבטוח: אנו במצב ובתנאים אשר בהם שום עם ושום אדם לא יתן לנו דבר זולתי מה שניטול בעצמנו… רשאים אנו להיות באמת שבעי־רצון כשאנו רואים, כמה כבר הצליחו צעירינו בארצנו בהתפתחות זו, כמה הם כבר יודעים הכל, יודעים כבר לרכב, לרוץ, לשחות, לשוטט… דבר אחד אינם יודעים – לזחול! ויאמרו מה שיאמרו, אני אומר לכם שיש לי קורת־רוח מאי־ידיעה זו”.
אולם על אותן חגיגות העיב גם צל, שהנואמים הנכבדים לא הרגישו בו: רחובות ביטלה את שמירת “השומר”, דבר שגרם בה ריבוי עבודה ערבית. חברי “השומר” והפועלים החרימו את החגיגות וגם הסתדרות “המכבי” החרימה את החגיגות ולא השתתפה בהן. אולם האורחים התרגשו מאותה חגיגה. יש בידינו גם תיאור ספרותי, של המשורר האידי יהואש, אשר תרגם את התנ"ך לאידיש. לפני מלחמת־העולם הראשונה, ביקש יהואש להשתקע בארץ והיה ברחובות בימי החגיגות. הוא מספר:
“עמדתי בקרבת בית־העם. מסביב המו וגעשו המוני אנשים לבושים תלבושת מזרחית בשלל־צבעים, והתכוננו לתהלוכה. מעל שמים כחולים, שמי ארץ־ישראל, ושמש ארצישראלית שולחת קרניה אל ראשי האנשים. והנה פתחה התזמורת מראשון־לציון במארש עליז וכל הלבבות התרוננו. עם קם לתחיה. איכה זה התהווה? איך1 קרה הדבר? מי עשה את הנס? מי כאן המשיח הגואל? על־ידי עמד סוחר מרוסיה, יהודי בעל נסיון ופיקח, שכל היום התלוצץ על הכל ועשה לאל את הכל, ועכשיו הפנה את פניו הצדה ומחה דמעה מעיניו. היו תערוכות שונות מתוצרת הישוב החדש. קניתי לי בקבוק מ’תעשיית בושם מפרחי הכרמל והשרון', שיהיה אצלי זכר לריח הבושם שהורגש בחגיגה הנהדרה. בערב נערך קונצרט בבית־העם. גם זיקי־דינורא לא נעדרו, והמושבה המתה מקול הזמרה. שני המלונים היו מלאים עד אפס מקום. גם האכרים הכניסו אורחים לבתיהם. אבל יותר מאלה נשארו ללון תחת כיפת השמים. שתי בחורות טיפסו על עץ רחב וככה בילו את הלילה”.
תמו חגיגות רחובות. פרצה מלחמת־העולם הראשונה ונעלמה שמחה מן הארץ. בחורף של שנת 1916, באמצע המלחמה, נקרא הד“ר מוסקוביץ, מארגן החגיגות, לחולה בבן־שמן. גשם עז ירד כל הלילה, הרופא הנאמן הצליח להגיע לבן־שמן ולהגיש את העזרה לחולה, ומיהר לחזור לרחובות, שבה חיכה לו חולה אחר. הוא עבר בעגלתו בוואדי שבין בן־שמן ללוד, שהיה מלא זרמי מים, העגלה התהפכה והד”ר מוסקוביץ טבע.
אחרי המלחמה, כבר לא חודשו חגיגות רחובות. תל־אביב הגדולה “חטפה” ממנה את החגיגות ויצרה את “המכביה”.
-
“אך” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.