רקע
שלמה שבא
נשים שפירות וגברים רזיפים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

בליל שבת נערכה קבלת־פנים אצל האדון והגברת בן־יהודה. עתון “הצבי”, שמסר על כך באחד הימים של שנת 1908, לא הרבה בפרטים. אבל אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה היה באותה קבלת־פנים:

היו שם הד“ר ד’ארבלה והד”ר מזיא, האדון סולומיאק מהדואר הרוסי, דוד ילין המשכיל העברי ואולי גם דוד יודלביץ מראשון־לציון, אם נזדמן לירושלים! היה שם נזיר דומיניקאי המתעניין בארכיאולוגיה ובתולדות הארץ והאמנים הנודעים – הפסל הפרופסור בוריס שץ, הצייר אפרים ליליין והמוסיקאי אברהם צבי; היה שם בוודאי איזה קונסול או סגן־קונסול מצרפת או מאיטליה, אחד מנכבדי הערבים בירושלים ואורח מחוץ־לארץ, עסקן ציוני או סופר עברי חשוב. וכמובן, עם כל אלה באו גם גבירותיהם. כולם שתו תה ואכלו גם כרכשתות וכל הנשים היו שפירות (אלגנטיות) והגברים רזיפים (ג’נטלמנים), כולם תאב־דעים (סקרנים) ומקסימים, משוחחים על הצאר ברוסיה ועל הציונות, מספרים חדשות מחצרות ברונים באירופה, ומחליפים דעות על מעגמה (טרגדיה) חדשה בבית החזיון בוינה, ופרופסור שץ סיפר על תכניותיו בקשר ל“בצלאל”, בית־האולפנה הגבוה לאמנות.

בוריס שץ.jpg

אחת הדמויות הססגוניות של הארץ – פרופ' בוריס שץ – פסל, מייסד “היכל” לאמנות, בצלאל, מתלבש כבדואי ועל ראשו כובע פקק כ“טוריסט” אנגלי


בין האורחים, נרגשת ומקסימה, לבושה בשמלה שהיא “המלה האחרונה” באופנה – הלכה גברת הבית, מחליפה דברים בצרפתית עם הקונסול, משוחחת עם ליליין על אמנות, מספרת חדשות המילון לד“ר מזיא ושואלת את הד”ר יפה, מה חדש ב“פאריס של ארץ־ישראל”, היא מושבתו, זכרון־יעקב. בכל פינה נשמע קולה, עולה כפעמונים. גברת הבית המקסימה היא חמדה בן־יהודה, שהיתה באותם הימים, בראשית המאה, “הגברת הראשונה” של הארץ ובעצם, הריהי “הגברת” הראשונה של ארץ־ישראל.

באותו ליל שבת שתיארנו כאן היתה כבת שלושים וחמש והיא אשתו השניה של החוקר, המילונאי והלשונאי, הסופר דובר העברית הראשון כשפת יום־יום – אליעזר בן־יהודה, הקרוב לגיל החמישים.

חמדה בן־יהודה נולדה ברוסיה לאביה שנ"ה יונס, סופר עברי, עסקן ציוני וכותב בעתונים. משנולדה, קראו לה ביילה. כשהיתה בת חמש החליף אביה את שמה לבל, שם שיש לו צלצול צרפתי. כשהיתה בת תשע, והוריה עברו למוסקבה, החליף אביה שוב את שמה – לפולה, בעל הצליל הרוסי. בילדותה, ביקר בביתם משכיל יהודי צעיר, אליעזר פרלמן שמו. תינוקת היתה, וכשלא רצתה לאכול, הבטיח לה, כי אם תאכל, יארשנה לאשה כשתגדל. בינתיים, נסע אותו בחור לפאריס, פרסם מאמרים על תחיית הארץ והלשון, החליף את שמו לבן־יהודה, נשא לאשה את אחותה דבורה והשתקע בארץ־ישראל בשנת 1881.

ב־1891 מתה דבורה. היא ציוותה לאמה, שהיתה בארץ, לחזור לרוסיה ולהביא את אחותה פולה כאשה לבן־יהודה, כדי שיהיה מי שיטפל בו ובילדיה. בן־יהודה הזהיר את פולה בת השמונה־עשרה: מצבו הגופני אינו טוב – יורק דם היה – וכך גם מצבו החומרי. גם הרופאים הזהירו מפני שידוך זה; אבל אותה צעירה, אף־על־פי שהיתה שקועה בעולם ההשכלה והסטודנטים (היא למדה כימיה) זכרה את הבחור, שהבטיח לה נישואים בילדותה, וכתבה אליו: “אני באה אליך, אם זה יהיה לשנים רבות, לשנה אחת, לחודש או ליום – אלה יהיו חיינו המשותפים”. לפני צאתה לדרך ביקשה מבן־יהודה שם עברי והוא הציע לה להיקרא חמדה, וכך החליפה את שמה בשלישית.

לכבודה של האשה החדשה סייד בן־יהודה את ביתו, קנה רהיטים חדשים, נטע אילנות בגינה ויצא לקושטא לקראת הכלה. חמדה באה עם הוריה. בן־יהודה עלה לאניה ושם פגשה. סיפרה חמדה לאחר־מכן: “הוא החזיק אותי בזרועותיו כשהייתי בת שנתיים, ובת חמש הציע לי להיות ‘ארוסתו’ ובלבד שלא אבכה. בת שלוש־עשרה, ראה אותי רחוקה מהעם העברי ותרבותו, בת שמונה־עשרה, אני מוסרת לו את חיי במלואם, כטוב וכישר יעשה בהם”.

בן־יהודה, בן השלושים־ושלוש, שהיה לבוש, כדברי חמדה, “באופן נחמד, כאמן אנגלי, מעיל קטיפה קצר ומכנסים בעלי משבצות גדולות ומרובעות”, אמר לה לגברת הצעירה, כי אין הוא יכול להגות בשפה נוכריה את האושר הרב ואת כל הכרת־הטובה הממלאים את לבו בפגשו אותה, מפני שהחליט לדבר עברית בלבד ואילו פולה־חמדה עדיין אינה מבינה עברית – וכבש את לבה. היא רק תבעה ממנו, להחליף את התרבוש הטורקי האדום בכובע אירופי, והוא עשה כדבריה; הוא קנה לה גם שי בחנות בקושטא – כפפות ושמשיה.

לבית בירושלים הביאה עמה הגברת הצעירה את אווירת “העולם הגדול”. אשה מודרנית היתה וזרים היו לה חיי ירושלים הקפואים, שכל חדש אסור בהם. לילדי הבית, בני אליעזר ואחותה דבורה, הביאה שי – כדור־משחק. היה זה אחד מכדורי־המשחק הראשונים בארץ־ישראל. בן־יהודה אהב לראותה לבושה יפה והיה מרבה לקנות לה בגדים חדשים. הוא הביאה לביקורים במושבות, ששם רבו ידידיו, ובראשון־לציון עשו נשף לכבודה, ניגנו במכושיות (פסנתרים), וחמדה, בסיפורה, היתה מרכז הנשף. לבית בירושלים היתה מרבה להזמין אורחים למסיבות וקבלות־פנים. את הבית עצמו חידשה: פרשה על רצפתו שטיחים נאים וקנתה כלים ורהיטים לפי רוח הזמן. לקחה אומנת צרפתית לילדים, טיפלה בבן־יהודה שהיה לוקה בחוליו לפרקים, הוחרם על־ידי הקנאים, או ישב בבית־הסוהר.

כעבור שלושה חודשים החלה לדבר עברית. כעבור זמן־מה, ביקש בעלה כי תכתוב בעתוניו. חמדה, שהושפעה הרבה מספרות צרפת ותרבותה, החליטה להכניס לארץ מאווירת העתונים האירופים הקלים, חיברה ופרסמה בעתוני בעלה סיפורי־אהבים נוגעים ללב. גיבוריה היו נערות ערביות שנערים יהודים מתאהבים בהן ללא תקוה ונערות־ענוגות שנפשן יוצאת מרוב געגועים. אפשר לומר בוודאות, כי היא היתה הראשונה שפרסמה בעתונות העברית בארץ את סוג הספרות הקלילה, מה שהיינו קוראים כיום “רומנים זעירים”.

חמדה בן־יהודה רצתה בירושלים טרקלין בנוסח אירופה וניהלה “בית פתוח”. ההודעה בעתון מסרה: “אצל בן־יהודה שותים תה כל ליל שבת”, אבל נראה שכל איש משכיל בירושלים היה רואה חובה לעצמו לבקר אצל מחדש־הלשון, בלי לשים לב ליום ולזמן, והודעה חדשה הכריזה:

“האדון והגברת בן־יהודה מתכבדים להודיע לכל ידידיהם ומכריהם, כי חדש חידשו כמקודם קבלת אורחים מדי שבוע בלילות שבת. מפני עבודתם הרבה אינם יכולים לקבל שום אדם מחוץ לליל השבת. כל מי שרוצה לדבר בנוגע להלשון העברית או לשאלות אחרות יקובל בעת הביקור הכללי ביחידות מאת האדון בן־יהודה בחדר עבודתו. יוצאים מן הכלל יעשה רק לסיירים הבאים מחוץ־לארץ או מערי המדינה והמושבות”.

יש להניח כי ההודעה לא הועילה הרבה.

בשנת 1904 באה חמדה למסקנה כי הגיעה השעה שגם העתונות העברית תפרסם את חדשות ה“מודה”. אבל כמובן, בעתון של בן־יהודה לא תופיע מלה לועזית, וכך, אני מתאר לעצמי, באה בוקר אחד לפני אליעזר בן־יהודה שהיה שקוע בעבודה במילון, הציקה לו, עד שמצא מלה עברית ל“מודה”: בהשפעת ה“אופן” שבספר יחזקאל, יצר את המלה “אופנה” ובעתון “ההשקפה” של א' תמוז תתל"ה לחורבן, קיץ של שנת 1904, נולדה המלה אופנה ופורסם מדור־האופנה הראשון בעתונות העברית.

כותבת חמדה בן־יהודה, החותמת “שושנה לבנה”, בפתח המדור:

“זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האופנה בשערי העתונות העברית. בפחד ובחרדה אמיתית אני כותבת את השורות האלה. מי לא ילגלג? מי לא ידונני לחובה? כל תקוותי אל הקוראות הנחמדות, שידעתי כי מספרן בארץ־ישראל לא מעט. הן יבינוני, כי רובן מבקשות ללבוש בטעם. אין כל חשש פן יביא פירסום האופנה לידי פזרנות או מותרות; הנשים והבנות בארץ־ישראל אני מכרת אותן. נבונות יותר מדי ומבקשות ללבוש את הדברים המתאימים עם האקלים, האריגים הקלים, בפרט בחום היום, הגונים שאינם מפחדים מהשמש הלוהטת ומתחתנים יפה עם תכלת השמים”.

ומהי המודה־האופנה של אותה שנה?

“הנעלים היותר מקובלים כיום הם הירוקים והאפורים. כל הנעלים תופרים עתה גבוהים מאד… בשנה זו צעדה הקידמה עוד צעד אחד קדימה ויסירו כליל הנוצות מהכובעים ובמקומם ישימו פרחים עשויים ברוב אומנות כפרחים טבעיים ממש”.

ובקשר לשמלות, מתוך מדור אחר:

"האריגים לימי החורף כולם משובצים מרובעים גדולים וקטנים של גוונים שונים וגם אריגים משורטטים, מה שיותר הולך לקצרות הקומה, לעבות ומלאות… השמלה העקרית כעת, זו שמלה קצרה עשויה כולה קמטים גסים, תפורים במכונה, מן המותן עד שליש הגוף או עד מחציתו. שני גוונים הם השולטים בחורף זה: הסגול והאפור־עמוק. כובע אפור מקושט שחור ולזה כפפות מעור השוודי אפורות גם הן ונעלים אפורים ומקושטים שחור. נותנים יתרון להנעל האנגלית על הצרפתית. הגרבים, לפי גון הנעל. הכובע בתורת ‘פעמון’ ".

חמדה אף דואגת לשערות: “סריקת הראש: כל השערות מתולתלות בתלתלים גסים. המצח חופשי משערות למחציתו, בהסגנון הידוע ‘מרי אנטואנט’, מאחור – הסריקה בסגנון יווני עתיק”.

ולגברים: “בסריקת הגברים הצעירים יש שינויים – שערות הראש נחלקות בצד לשני חלקים. הזקן מתקנים בצורת ‘זקן המלך’ והשפם בצורת ‘מברשת השנים’. אך מאוד פשטה בזמן האחרון האופנה לגלח כליל הזקן וגם השפם. רק שזה נאה למי שפניו מלאים, ולא לדלים ורזים”.

אלה הם מקצת מרזי האופנה, שחמדה בן־יהודה לימדה את קוראותיה. אולם, היא לא מסרה רק אינפורמציה. היא ניסתה גם להמציא בגד לאומי ארצישראלי, מושפע מטלית התפילה. חמדה לא דאגה רק לסתם תלבושיות, כלשונה. היא היתה חדורה תחושה לאומית ולאחר שהרצל מת, פנתה לקוראותיה בקריאה נרגשת:

"אופנה זו שחורה כשחור מעמדנו.

“באותו יום שהגיעתנו השמועה המחרידה, כי הרצל איננו – נשים ועלמות צעירות לבשו אבלות עמוקה. אל תשאלנה אחיותי: למה? האם נעזר בזה? כשהלב נשבר ושותת דם יאות כי יהיה הגוף עטוף שחור, אז נדמה כאילו העולם חשך כולו – והוקל לנו. נסינה אחיותי, ללבוש אבל ותמצאינה בזה קצת תנחומים, בלי ספק. אבלות – זו האופנה שלנו בימים העצובים האלה, אבלות בתלבשתנו, אבלות בביתנו ובחיינו. ראיתי בחורים כותבים את מכתביהם על ניר מוקף שחור, שמעתי ילדה קטנה בת חמש מבקשת מאמה לקשור שערותיה בעניבה שחורה ולא בוורודה הוורודה מפני שמת הרצל! כמה זה נוגע בנפש!”

חמדה בן־יהודה ביקשה להכניס גם לירושלים את אווירת ההתרגשות של לילות־הבכורה בבירות העולם וגם את הבקורת. וכך, יש לנו מפרי עטה את ה“אמשים בתיאטרון” וה“אמשים בקונצרטים”, הראשונים בעברית:

“העלמה הנחמדה רוזה ליברמן ניגנה יחידה על המכושית באמנות גדולה מנגינה של בטהובן וכל הקהל מחא לה כף וקרא בקול אדיר ‘שנית!’ ‘שנית!’… הגברת זקושינסקי שלטה בכינורה והוא נשמע לה ונותן מתחת לאצבעותיה הזריזות כל אשר היא רוצה ממנו… להמכושית ישבה הגברת זגורודני ותנגן ‘הסערה’ משופין. על נגינתה זו יש הרבה לדבר וכמעט שאני עומדת ותוהה, איך להגות יפה, בקצרה, במלים אחדות, כל אשר אני מרגשת? חשבנו שזו מקהלה של קולות נסתרים בהמרחקים, הסערה עברה… הגשם מטפטף… ושנית רעש ורעם וברקים נוצצים והרוח מילל יללה ממושכת ובלי חליפות… הגברת זגורודני היא היום רק בת שבע־עשרה ואין ספק, כי מנגנת היא בהרבה רגש וכמדומה לי, כי מגעה בהמכושית הוא מצויין, מגע קל ורך, כמו בחמלה”.

(כעבור כמה ימים התפרסם בעתון מכתב־למערכת של מי שמתפלא על לשונה המתלהבת של חמדה בן־יהודה וטוען: אם העלמה זגורודני אמנית דגולה כל־כך, מדוע זה מנגנת היא תמיד את “הסערה” בלבד?)

חמדה בן־יהודה היא גם החלוצה של מדורי הרכילות בעתונות העברית. יצאה נפשה לחיי “החברה הגבוהה” כמו במוסקבה ובפאריס ובדקה סביבה ומצאה, לדעתה, חיים כאלה ביפו, עיר הים. היא מספרת על “רוזנות” שעושות להן “חצר” ומרכלת על יופיה של גברת אחת אשר סר ממנה ועל התכשיטים המזויפים בצווארה של המזמרת. הנה כתבה על חתונה שנערכה ביפו בשנת 1907:

"המאורע האחרון בעיר היתה חתונת העלמה רבקה זקושינסקי עם האדון זלמן מינקוב. ועד היום מדברים אך על זה. העיר יפו ידעה להוקיר את העלמה זקושינסקי עת הנעימה להם את החיים בנגינתה היפה. (כזכור, מופיעה עלמתנו זו באחת הבקורות של חמדה בן־יהודה, שציטטנו למעלה, כמנגנת הכינור).

"העת היתה רעה – התערבו שמים וארץ, ובכל זאת, כולם באו אל החופה ורבים מאד אל הסעודה והשאר לעת ריקודים. והאמינו נא לי, כי לא חסרו נשים נחמדות ולא תלבושיות יפות.

“הכלה היתה נעימה מאד בשמלת משי לבנה. סביבה נדחק כל ‘העולם היפה’. הנסיכה היפהפיה בשמלתה הלבנה ובשערותיה השחורות והיפות היתה ‘מלכת הנשף’ במלוא משמעות המלה. שתי אחיותיה הצעירות היו כמו נושאות כליה. המשחקת המפורסמת שלנו היתה מלאה חן כמו תמיד ושמלתה האדומה הוסיפה נועם להפנים הרכים והצעירים של שנות השש־עשרה. העלמה י. הופיעה הפעם ב’שמלת נסיכה' ועשתה רושם טוב מאד באופן הסריקה החדש לפי האופנה מאירופה. פני המזמרת האירו כמו תמיד, אך הפנינים המזויפים על צווארה היו כהים יותר מדי. בת־קרזוס הסבה עיני כל אליה בשמלתה היקרה ותפורה בטוב טעם. שתי רוזנות, אשר עוד לפני שנים אחדות הכל עשו להן ה”חצר“, זקנו באופן מבהיל ובנותיהן עוד טרם הובאו להנשף הראשון! הגברת אבגד”ה היתה כל־כך צעירה, כל־כך נחמדה. הנשף עבר בנעימות, רקדו כמעט עד אור הבוקר הריקודים היותר חדשים: ‘פסיעות ארבע’ ו’צעדי ספרד' ".

אבל גם בירושלים עצמה היו חיי־חברה סוערים, בייחוד לאחר שהגיעו לעיר אנשי “בצלאל”, הפרופסור שץ מייסד בית־הספר ובעל־חלום האומנויות והמוזיאונים הפורחים בירושלים, ועמו קבוצת המורים שריכז סביבו, ובולט בתוכם הצייר א.מ. ליליין, שלחמדה היה אליו יחס מיוחד, וכן סטודנטים מבוגרים ועליזים, המכניסים חיים לרחובות ירושלים, ומארגנים מסיבות ונשפים ו“חיי לילה”. אנו קוראים בעתונה של משפחת בן־יהודה “ההשקפה”, על קבלת־פנים בביתו של הצייר הנודע הירשנברג, ממורי “בצלאל”: “השבוע הזה היתה קבלת אורחים הרשמית הראשונה אצל האדון והגברת הירשנברג. מספר האורחים לא היה רב, אך יחידי סגולה. בהאולם הגדול של האמן המפורסם שררה הסכמה מצוינה במינה. הגברת הירשנברג היתה נחמדה בתלבושתה הנהדרת והחביבה מאד לכל האורחים והאורחות. הגברת ק. היתה יפה ונעימה כמו תמיד. האורחים היו עליזים ושיחתם מלאה חידוד מוצלח ומבורך”.

משנתפרסמה בעולם אופנת הרקדנית איזדורה דנקן, שביקשה לחזור לעולם יוון העתיקה, הלכה חמדה בן־יהודה בעקבותיה ויחד עם בנותיה לבשה בבית “מעטפות מגוונות בצבעים מתחלפים: לבן, ורוד צהוב ותכלת, כמנהג היווניות הקדמוניות וגם סנדלים לרגלינו, כשמלינו אסורים ברהטים, מתאימים לגון המעטפה”.

מה פירוש “מלינו” ומה הכוונה ב“רהטים” – גם המחבר אינו יודע.

חמדה בן־יהודה קשורה גם ב“סקנדל” ירושלמי: היא נאשמת בכך שהאכילה את בנות ירושלים טריפה! וכך היה המעשה שעליו מתלונן קורא בעתון “החבצלת”: בראש חודש סיון חגג א. בן־יהודה יום הולדת לבתו. הילדה הזמינה לבית את חברותיה מבית־הספר עזרה ועקרת־הבית, היא חמדה, הגישה להן “גמימיות כרכשאות” – ווארשט, מסביר המתלונן – על לחם מרוח בחמאה. באותה חגיגה השתתפו בנות המשפחות הנכבדות בירושלים: בנות מרדכי אדעלמאן, בת האדון חיות, בת האדון ליפקין ובת האדון מיוחס. הכותב מספר, כי הילדות נזדעזעו כשראו את הנקניק המוגש יחד עם חמאה, דבר האסור בתכלית האיסור לפי דיני הדת, והן ברחו מן הבית. שואל המתלונן: האין חובה על מנהלי בית־ספר עזרה להרחיק מהמוסד את ילדי משפחת בן־יהודה, “המשחיתים את החינוך הדתי של הילדות העבריות התמימות?”

חמדה בן־יהודה, האשה הליברלית, ענתה על ההאשמות בגליון הבא של “החבצלת”:

"ב’החבצלת' גליון 46 נתפרסם, כי האכלתי בביתי ילדים אחדים טריפה: לחם בחמאה ונקניק.

"זה שקר גמור!

"על השולחן עמדו שלוש קערות: באחת פרוסות לחם בלבד, באחת פרוסות לחם בחמאה, ובאחת פרוסות לחם בנקניק.

"ובפירוש אמרתי להם: ילדים, מי רוצה לחם בחמאה ומי רוצה לחם בנקניק או לחם לבד.

“אין אנו מתחסדים ולא צבועים, אבל אין לנו שום נטיה להכשיל את מי שיהיה ומה שיהיה, ובפרט ילדים נגד רצון הוריהם. – חמדה בן־יהודה”.

אוהבת חיים היתה חמדה, נהנית ממחזרים, נהנית ממחמאות, אבל לא רק בענייני אופנה וחברה היתה פעילה. היא דאגה לבעלה העוסק בעבודת חייו – המילון העברי הגדול, ועשתה הכל כדי להקל עליו. היא יצאה לאירופה ובהתלהבותה, במרצה ובעקשנותה, שכנעה הוצאות ספרים גדולות, מיליונרים ומוסדות, ואלה איפשרו הוצאת חמישה כרכים מהמילון.

היא היתה עוזרת לבן־יהודה גם בהפצת חידושיו. כשהיה בן־יהודה ממציא מלה – כך סיפרה לימים – היתה אומרת אותה כבדרך־אגב בחנות, מבליעה אותה בשיחה עם אנשים ברחוב ופולטת אותה פה ושם באקראי. אחר־כך היתה יושבת ליד חלון ביתם ומקשיבה לשיחות האנשים ברחוב, כדי לדעת אם משתמשים הם במלה החדשה. כך היה עד שפרצה מלחמת־העולם הראשונה. בימי המלחמה יצאה המשפחה לאמריקה.

ב־1919 חזרו לארץ. בן־יהודה כבר היה חולה אנוש ובשנת 1922 מת. את גופתו כיסתה חמדה בדגל לאומי.

את יתרת חייה הקדישה להוצאת המילון: ארגנה מוסדות ואנשי־מדע, הקימה 12 ועדים, הצילה בדרך־נס את הכרך התשיעי שנדפס בגרמניה עם עלות היטלר לשלטון – הנאצים רצו להשמיד את הספר. היא לחמה מלחמה שנראתה כאבודה: הוצאת שישה־עשר כרכי המילון הגדול. והיא זכתה לכך. היא כתבה גם שני ספרים, האחד על אליעזר בן־יהודה והשני על איתמר, בנו הבכור.

בשנת 1951 מתה הגברת הראשונה של ארץ־ישראל. עד מותה היתה אותה אשה שפירה־אלגנטית, מחייכת, מרחפת בקלילות, אוהבת חיים ואנשים, תאב־דענית מאד ומתעקשת לדבר דווקא בכל חידושי הלשון של אליעזר בן־יהודה, אפילו כבר נעשו נחלת הדוריה, היא ההיסטוריה.

פועלות.jpg

פועלות בעבודת שדה במרחביה שבעמק־יזרעאל

המלצות קוראים
תגיות