רקע
שלמה שבא
מן הצד הטורקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

מכירים אנו את הארץ היטב מ“הצד היהודי” אולם ארץ־ישראל היתה בשלטון הטורקי זה 400 שנה. מה חשבו הטורקים? מה כתבו במסמכיהם? כאמלזאדה עלי אכרים בולאור, אשר כונה בקיצור אכרם בק, היה מותצריף של ירושלים בשנים 1906–1908. בתוקף תפקיד זה שלט על חלק ניכר מארץ־ישראל. הוא היה משורר והוציא לאור כעשרה ספרי שירה. אביו, נאמק כאמל, היה סופר והוגה דעות טורקי חשוב. גם הוא עבד בשרות השולטן ומת כמותצריף האי כיוס. לאחר מות האב, בשנת 1888, מינה השולטן עבדול חמיד השני את אכרם למזכיר בלשכתו. הוא היה אז בן 21. 18 שנה עסק אכרם במזכירות. בשנה ה־19 לשרותו החליט כי הגיעה שעתו לעליה בדרגה. פחת ירושלים סיים זה־אך את תפקידו, ואכרם פנה אל השולטן ירום הודו:

“העזתי לבקש את משרת המותצריף בירושלים אשר נתפנתה, כדי שיהיה גמול נעלה לשרותי הנאמנים להוד המלכות… נכון אני להקריב את גופי וחיי למען הוד מלכותך בכל מקום שהוא, והנני מקבל עלי בשבועה, שאקדיש את נשמתי לשרותים נאמנים וטהורים גם במותצרפלק ירושלים”.

אולם אכרם דאג גם לפרנסתו. הוא מציין במכתב, כי משכורתו אז 8600 גרוש לחודש. כמותצריף יקבל רק 10,000 גרוש ואין בכך משום התקדמות ניכרת. על כן, מבקש הוא מהוד מלכותו, לקבל נוסף למותצרפות גם את הפיקוח על קרקעותיו הפרטיות של השולטן ביריחו ולהוסיף למשכורתו 5000 גרוש מאוצרו הפרטי של השולטן.

נשא אכרם בק חן וחסד בעיני “השער־העליון”, בקשתו נתקבלה, והוא נתמנה מותצריף של ירושלים ב־19 בנובמבר 1906. גם בעניני המשכורת בא כמעט על סיפוקו. הוא קיבל גם את הפיקוח על קרקעות השולטן ביריחו. אך השולטן חס על ממונו שלו. שכרו של אכרם כמפקח על הקרקעות הפרטיות של השולטן היה רק 2000 גרוש; לעומת זאת, הועלתה משכורת המותצריף ל־12,000 גרוש לחודש.

וכך מגיע ידידנו אכרם בק עם משפחתו, אשה וכנראה שלושה ילדים, ב־6 בדצמבר 1906 לירושלים, לתפקידו החדש – פקידו הנאמן של השולטן נעשה למושל עיר ופלך. מיניסטריון המלחמה מודיע לו במברק: "שולחן־הכתיבה נשאר במכס. מחר אנו שולחים אותו באניה ‘נימסה’ ". לבסוף הגיע גם שולחן־הכתיבה והועמד בבית הממשלה בירושלים, במשרדו של השליט החדש. אכרם התחיל בעבודה.

בגנזך המדינה בירושלים מצוי ארכיונו של אכרם בק מימי שלטונו בארץ. זהו החומר הארכיוני היחידי של המימשל הטורקי שנשתמר בישראל. מארכיון זה יכולים אנו ללמוד על חייו של מושל טורקי ולראות את הארץ מצד זה.

מה מצא אכרם בק בבואו לארץ בסוף שנת 1906? במחוזו, שכלל שטח של 17,000 קמ“ר היו כ־300,000 תושבים, מהם 70,000 בירושלים. שלטונו השתרע מקו גבול שעבר צפונה לירושלים ועד מעבר לבאר־שבע, כולל הנגב, אך בלי עקבה. שני קאימקאמים, מושלי עיר, עמדו תחת פיקודו – ביפו ובעזה. ברבות הימים נוסף גם קאימקאם לבאר־שבע. היו באזור זה כ־60,000 יהודים. המותצריף שקדם לו השאיר כמה דוח”ות על היהודים. אחד מהם הוא בן עשרה עמודים צפופים. זה סיכום על היהודים בארץ־ישראל, שנשלח ב־15 בנובמבר 1906 אל “הוזיר העליון”. המותצריף מוסר, כי עם תום שנת 1906 יושבים בארץ 25,000 יהודים בני העדה הספרדית ו־35,000 יהודים “אשכנזים”.

הוא מספר, כי היהודים האשכנזים “נצטרפו ליהדות במאה הרביעית לספירה” ומצטיינים בתכונותיהם של עמי הצפון (אירופה) שמתוכם באו: אורך־רוח, כושר עמידה בקשיים וכוח סבל. חלקם “פורשים” וחלקם “חסידים”. לדעת הכותב, “אפשר להשוות את הפרושים שבין היהודים לפרוטסטנטים שבנצרות”. הניגוד בין האשכנזים והספרדים בירושלים חריף והמותצריף מספר, כי לעתים אין האשכנזים רוצים לאכול בשר משחיטת הספרדים.

בשם “פרושים” כונו תלמידי הגאון מוילנה, שעלו לארץ בראשית המאה הקודמת ונפרדו מקהילות החסידים שקדמו להם.

הדו"ח מספר, כי היהודים התחילו להתרבות בירושלים אחרי הריפורמות הטורקיות של שנת 1839. כעבור 30 שנה, הגיע מספרם ל־9000. עד אותה עת באו יהודים לארץ ממניעים דתיים בלבד. אולם מאז שנת 1879, גדלה העליה עקב הפוגרומים ברוסיה. בשנת 1881 היה מספר היהודים בירושלים 13,920, כשהספרדים עדיין מהווים בה רוב. ב־1895 הגיע מספר היהודים בארץ ל־28,112, אותה שנה כבר היו האשכנזים רוב.

היהודים הקימו את ראשוני ישוביהם, לדברי המושל הטורקי, ב־1879. הברון רוטשילד העניק להם תמיכה שהסתכמה עד שנת 1898 ב־30 מיליון פראנק. אמנם ההגירה היהודית נאסרה מטעם הממשלה, אך רוב היהודים הבאים לארץ הם נתינים זרים, שמותר להם לשהות כאן כעולי־רגל שלושה חדשים. למעשה, אין איש מהם חוזר בתום התקופה הזאת, והקונסולים שלהם מונעים את גירושם מהארץ. קיים גם איסור על מכירת קרקעות לזרים, אך היהודים מצאו דרכים לעקוף איסור זה.

המזכיר מספר על פעולות יק"א שקיבלה את הטיפול במושבות הברון בראשית המאה העשרים ועל “הוקה ציון” (כנראה “חובבי ציון”, מוסדות העזרה מטעם ציוני רוסיה). התזכיר מונה שלושה סעיפים שבהם היתה ההתישבות היהודית לברכה לכלכלת הארץ:

"ראשית, היהודים טייבו את אדמות החול העקרות והביצות שהיו מקור למחלות עור ונטעו בהן גפנים, עצי פרי ואקליפטוס. משייבשו בדרך זו את הביצות, הכשירון לגידולים. בסביבות יפו, למשל, שהיו עזובות ושוממות מחמת המחלות, שמקורן בנהר עוג’ה (הירקון) – לא נותרו עתה עקבות למחלות… כל האזור הסמוך ליפו כשר עתה למגורים, לאחר ייבוש הביצות… מבית־הספר נטר (מקוה־ישראל) צמחה תועלת גם ליפו שגדלה והתרחבה. בעוד הכפר מלבס (פתח־תקוה) נעשה המקום הפורה ביותר בנפת יפו, נמחה מעל האדמה כפר מוסלמי ושמו ‘ביאדעצט’ באותו אזור, עקב המחלות שתקפו את הגידולים. תושבי כפר זה ובני כפרים אחרים משוללים כל יכולת ואמצעים חמריים ורוחניים לשפר אדמות חקלאיות מסוג זה ולטייבן.

"שנית, היהודים הביאו מחוץ־לארץ את העצים המתאימים לאקלים הארץ ושיפרו את שיטות החקלאות המקומית… העליה ברמת החקלאות עוברת מעט מעט מכפרי היהודים גם אל הכפרים השכנים.

שלישית, מחיר האדמה במחוזות יפו ועזה ובחלק ממחוז ירושלים עלה מאז באו היהודים, בממוצע פי־שמונה”.

אולם התזכיר טוען: אף כי העדה היהודית מועילה מאד לסנז’אק ירושלים ומשפרת את מצבו הכלכלי, אין הדבר כך מבחינה אדמיניסטראטיבית ומדינית. שני צדדים לבעיה זו: 1) האידיאולוגיה הציונית שמפגינים היהודים ב־15 השנים האחרונות ו־2) כוונותיהם של הממשלות האירופיות לגביהם.

אין המותצריף חושש ביותר מפני הציונות. הוא סבור, כי יהודי ירושלים משמשים עדות, שאין היהודים יכולים לחיות ביניהם בשלום: המחלוקת השרויה ביניהם תמיד מונעת אותם מהיות גוף אחד, ואילו בכפרים אין מספר היהודים רב במידה שהם עלולים להוות סכנה, אולם הבעיה היא העזרה שהם מקבלים מצד המעצמות הגדולות על ידי הקונסולים שלהם בארץ: המעצמות הגדולות מסייעות להגירה היהודית מתוך תקוה שנתיניהן בארץ יחזיקו את האינטרסים שלהן. הן עצמן אינן “מתייחסות בכובד ראש לשאיפות השלטון של היהודים באזור”. אף אין להניח, שהמדינות האירופיות יתמכו ביהודים ללא כל אינטרסים לעצמן “מחמת האיבה שבין הנצרות ובינם”.

בינתיים מתרבה, בחסות הקונסולים, מספר היהודים בארץ, וביחוד מספרם של אלה שבאו לאחרונה מאימת הפרעות ברוסיה. בנמל יפו נמצאים 2372 דרכוני יהודים שקיבלו רשיונות להישאר בארץ שלושה חדשים, אך הם התיישבו בארץ, ואינם דורשים את דרכוניהם; אי־אפשר לעשות להם דבר שכן מוגנים הם על־ידי הקונסולים.

והתזכיר מסיים בהצעות ברורות:

“…מספר היהודים בפלשתינה ונכסיהם הגדולים הם כוח בעל חשיבות. האמצעים שננקטו עד עכשיו לא העלו תוצאות רצויות; אדרבא: הם דוחפים את היהודים לנתינות זרה. היהודים שהם עדיין יסוד עוין לנו, מסייעים למטרותיהן של מעצמות אירופה. על כן… הדבר החשוב והנחוץ ביותר הוא למנוע את ההגירה היהודית באופן מוחלט וממשי, ולמצוא אמצעי יעיל לגרש מכאן עד כמה שניתן את אלה שכבר באו. אם דרך זו לא תתאפשר, יהיה צורך לצנן את היהודים ולהרחיקם מהארץ על־ידי לחץ ובסדרת קשיים אדמיניסטראטיביים… הדרך הראשונה תלויה בהסכמה מלאה של ממשלות אירופה, ואילו הדרך השניה תלויה בקביעתם ובביצועם של האמצעים”.

אכרם בק עיין בדו"ח והחליט להמשיך במלחמת קודמו ביהודים. ומה יכול לעשות; למעשה היו בידיו הוראות ברורות: אסור ליהודים להשתקע בארץ, אסור להם לרכוש כאן אדמות. ואף־על־פי־כן, בימי שלטון אכרם בק הגיע חלק היהודים באוכלוסית סנז’אק ירושלים עד 20 אחוז. הם קנו אדמות, הקימו ישובים חדשים והתחזקו. הם נעזרו הרבה בקונסולים שלהם. השלטון הטורקי נתן בעל־כורחו זכויות ריבוניות לנתיניהם. אסור היה להביא את הנתינים לבתי־דין טורקיים, אסור היה לעצרם או לחקרם בלי רשות הקונסול. והקונסול לא היה מתיר זאת. הקונסול הרוסי, למשל, שבארצו נרדפו היהודים על צואר, נהפך בארץ למגינם. כך עשו גם יתר הקונסולים והיהודים ניצלו זאת היטב. חלקם הגדול נשארו נתינים זרים.

גורם נוסף ונכבד שסייע לגידול הישוב היהודי בארץ, היתה שחיתותה של הפקידות הטורקית. שהכל קיבלוה כעובדה קיימת. לא היה כמעט עניין שלא ניתן להשיגו בשלמונים. הלקח גם השליט המשורר שוחד? קשה לדעת; אולי לא. הוא רואה את עצמו כלוחם נמרץ בהתפשטות היהודית. הוא כותב ל“וזירות העליונה”: “במחוז ירושלים ניצבים בפני שני אויבים חזקים: היהודים והמושחתים… בצאתי את איסטנבול הזהירוני כמה מדורשי שלומי, כי הכרזת מלחמה על היהודים היא בחינת שגעון… ואמנם מצאתי, שהיהודים בירושלים חזקים למעלה מששיערתי… אך השתדלתי, כי ירגישו תמיד בקיומה של הממשלה. הם הבינו שלא יוכלו להושיט ידיהם לארנקיהם ולעשות כל מה שברצונם”.

ועוד מכתב לוזיר הגדול:

"מה עשה אכרם עבדך מרגע שדרכה רגלו בירושלים מלבד צאתו נגד שאיפותיהם של היהודים ועמדו כסכר ברזל בפני סערת שלטונם המשחית?

“האם לא לחץ אכרם את היהודים כל־כך, שהוציאו אלה את משפטו באחת מאסיפותיהם החשאיות לאמור: כל עוד נשאר זה מותצריף בירושלים – לא נוכל לעשות שום דבר!”

אכרם בק כיוון שרצה להיפטר מפקיד שאינו רצוי לו, מודיע היה עליו לקושטא שהוא לוקח שוחד מן היהודים. המואשמים השיבו באותו מטבע. בכתב־הלשנה ל“שער־העליון” מטעם השופט המוסלמי של ירושלים, טוען הכותב, כי תמורת 1500 לירות שחרר אכרם את כרמי עין־קארא (ראשון־לציון) ממס המעשר ומשאר מסים, בתואנה כאילו נפגעו במחלת הפילוכסירה.

והנה למרות המאמצים שמספר עליהם אכרם בק, התחזקו היהודים. פקידי אכרם בק מספרים על כך ותובעים פעולות נגד היהודים. עולה על כולם קאימקאם יפו, מוחמד אסיף, הקיצוני בין הלוחמים ביהודים. ביוני 1907 הוא כותב לאכרם: “היסוד הזר העתיד לחבל ביותר בנפת יפו, בארץ פלשתינה ובעקבות זה בממשלה הנעלה כולה, הם היהודים הזרים הזורמים ובאים למאות שבוע־שבוע”. הקאימקאם מספר, כי היהודים הצליחו להפוך את אדמות יפו וסביבותיה, שהיו כולן אדמות מדינה (“מירי”) לקניין פרטי – “מולך” או ל“הקדש”, שאינו חייב מעשר. ועוד, היהודים עוקפים את האיסור לבנות בתים, מבקשים רשיונות לבנות אורוות ומתבנים. ובדרך זו הקימו מאות דירות וחווילות מפוארות בעלות שלוש קומות, בתי־חרושת רבים וכפרים שיש בהם כל דבר". הוא מזהיר: “מטרותיהם של היהודים… ליסד כאן בקרוב, לאחר שיבואו מהם רבים ממשלה עצמאית ולהקים, חם ושלום, כנופיות מורדים כמו בבולגריה, בארמניה וכדומה”.

בחודש השביעי לשלטונו בארץ שלח אכרם דו"ח לקושטא על הפעילות היהודית. בדרך־אגב הוא מוסר תיאור פיוטי של ים יפו:

“נמל יפו שוכן בתוך חולות החוף ופרוץ לסופות העזות ביותר של הים התיכון ולגליו הסוערים… פעמים רבות נראה הים שקט ושליו ולפתע מעלה הוא קצף וגלים בגובה הרים, המתנפלים על העיר כאילו אמרו לבלעה… אף המלחים ויורדי־הים אינם יכולים לכבוש את פחדם כשהם צופים אל אופק הים. קראתי אלי את המעולה שבספנים, איש ושמו ג’רבי, אשר זכה בעיטורים ובאותות הצטיינות, על שהביא מספינותיהם את הקיסרים העולים לרגל לירושלים, ובמיוחד על הביאו בריא ושלם אל החוף את הוד מלכותו קיסר אוסטריה במזג־אוויר קשה מאד. ביקשתי להסתייע בידיעותיו בדבר ימה של יפו, אך גם הוא לא יכול להוסיף הרבה על תיאור הים, ותמיד היה מציין: במה דברים אמורים – אם אין סערות פורצות פתאום”.

ואשר ליהודים:

"כשעוגנת ספינה בנמל יפו מקיפות אותה מיד סירות גדולות אשר להן 10 עד 15 זוגות משוטים, וקולטות את הבאים במהירות רבה. תוך חצי שעה מובאים כל הנוסעים לנמל. בין הסירות גם סירות הקונסוליות, שכל אחת מהן מניפה דגל מדינתה. וככל שיהיו שם יהודים האסורים בשהיה וחסרי דרכונים, כולם ממלאים את הסירות האלו ועולים לרציף בקבוצות של 20–30, בזכות הדגלים הזרים המתנוססים על הסירות. המשפט ‘הקונסול ערב’ נזרק מיד מפי המתורגמנים והשוערים של הקונסוליות לגבי יהודים שאין להם דרכון או שבידם דרכון מפוקפק… הפקידים אף אינם יכולים לגבות את קנס 40 הגרוש, והיהודים הולכים בקבוצות לקונסוליות, כשלפניהם השוערים ולצדם המתורגמנים ומשלמים שם את המסים שהם חייבים בהם… אחר־כך, כדי להתפזר בחשאי בעיר, הם משוטטים בין הקונסוליות בלוויית השוערים, בתואנה שעליהם לגמור את ענייני הדרכונים, כביכול, וכל אימת שהם יוצאים ובאים פוחת מספר היהודים. ספק אם נגיע למטרתנו אפילו נעמיד שוטר על כל בית יהודי, כדי למנוע את התפזרותם בבתי היהודים על־ידי המתווכים והמדריכים המחכים להם בפינות הרחובות ומנצלים את שעות החשכה לאחר שבילו היהודים בקונסוליות כל היום…

"אפילו נעשה מאמץ מטעם המותצריפלק להוציא מירושלים, ולוא יהודי רוסי אחד בלבד, מיד מתערבת השגרירות בקושטא בעקשנות רבה… והפקודה המוטלת עלינו, להימנע מבעיות ביחסים עם השגרירויות הזרות – גוררת אותנו לידי שיתוק מוחלט…

“בשים לב לירידת המוסר הציבורי כאן, לא יהיה אפשר למצוא אנשים ישרים ומהימנים שיוכלו לעמוד בפני הזהב היהודי הזורם כנהר מכל המקומות”…

אכרם מוסר גם דו"ח על קניית האדמות על־ידי היהודים:

“ארץ פלשתינה שיוחדה ל־12 שבטי ישראל נחשבת בעיני היהודים לגן־העדן עצמו. להיות בעליה של אחוזה גדולה או קטנה בארץ פלשתינה, שהיתה אדמתם של נביאי היהודים ואבותיהם – פירושו לגבם לזכות בירושה חוקית. כל היהודים היושבים בעולם רואים עצמם מצווים על־פי תורתם לבוא לארץ פלשתינה ולהיות כאן בעלי רכוש”.

ואכרם מציע: יש למצוא דרכים לאיסור קניית אדמות על־ידי יהודים בכל הארץ ולצמצם את הקניה בירושלים.

שער יפו.jpg

שער יפו בירושלים בתחילת המאה – שוק לתיירים, תחנה לכרכרות; המגדל שמשמאל, שנבנה לכבוד השולטן התורכי, נהרס בתקופת המנדט; החומה נפרצה כמה שנים לפני זה לכבודו של הקיסר הגרמני, כדי שיוכל להיכנס בכרכרתו לעיר העתיקה


אכרם בק התערב בענייניה הפנימיים של קהילת ירושלים ונקט עמדה במחלוקת שפרצה בה: בשנת 1907 התפלגה העדה הספרדית בירושלים לשתי פלגות בקשר לבחירת הרב הראשי – החכם באשי – שהוא גם נציג הקהילה היהודית לפני הטורקים. הרב יעקב מאיר, יליד ירושלים, תלמיד חכם מקובל על הבריות ובעל השכלה כללית, שנחשב כ“נוטה לציונים”, נבחר לתפקיד זה. אולם קמו לו מתנגדים שנלחמו במועמדותו בשצף־קצף, השתמשו בשיטה הרגילה בימי הטורקים וחשו אל הפחה להלשין על הרב. אכרם הצטרף למתנגדי הרב יעקב מאיר, ופעילותו גרמה את ביטול המינוי. יתר על כן, אכרם בק אף יצא נגד מינויו של הרב יעקב מאיר לרב בסלוניקי.

פרשה זו ידועה יפה מצדה היהודי. הפעם אנו מסתכלים בה ממקום מושבו של הפחה הירושלמי. ב־30 ביוני 1907 כותב אכרם לוזירות העליונה בקושטא ומציין, כי “אמנם החכם יעקב מאיר נתמנה רב ראשי בתואר קאימקאם לפי עקרון הבחירה באירופה, אולם כל זה עקב הסתותיו ופעולותיו של סגן נשיא האליאנס הישראלית בירושלים ענתבי”. לדברי אכרם, לא אושר המינוי על־ידי הרבנות באיסטנבול ועל־כן יש לבטלו. “השער־העליון” נענה לאכרם, המינוי בוטל, וכרב ראשי נבחר בר־פלוגתא של הרב מאיר, החכם אליהו פאניזל אפנדי. אולם אכרם לא הסתפק בכך. אין הוא רוצה, כי יאושר גם מינוי של הרב מאיר לרב ראשי בסלוניקי והוא כותב לקושטא: “אין ספק שיעקב מאיר משרת את רעיונות אגודת אליאנס באירופה… אדם אשר הרבנות הראשית של איסטנבול מתאמצת כל כך שלא למנותו בירושלים, ואשר בידיעתו המושלמת את השפה הצרפתית ובמעמדו, דומה יותר לכומר ישועי מאשר לרב יהודי – טבעי הדבר שיש להטיל ספק במהימנותו. ואם יתמנה לרב בסלוניקי, מתקבל על הדעת, שישרת את תקוותיהם ושאיפותיהם של היהודים הזרים יותר מאשר יעשה להבטחת רווחתם ואושרם של היהודים העותמניים”.

אכרם כותב עוד ועוד נגד הרב יעקב מאיר. והנה, יום אחד הוא מקבל מכתב מידיד מאיסטנבול, פקיד חשוב ב“שער־העליון”:

"שלשום קיבלתי מכתב ממסיה סאלם מסלוניקי. מבקשים את תיווכי לקבלת אינפורמציה שהופנתה אליך לאחרונה בקשר לענייניו המיוחדים של יעקב מאיר אפנדי, אשר מונה רבה של סלוניקי. מצפים לתשובה שתסייע לאישור כהונתו… כמובן, אין לי הזכות להתערב בחופש פעולתך, אלא שבאיש הזה רוצים כל יהודי סלוניקי… אשר על כן, סבורני שהתנגדות תקיפה לו אינה הולמת את מעמדך…

“אף יש לדעת, שליהודים כוח רב כיום. במוקדם או במאוחר ייעשה כרצונם; אם היום מבקשים ממך אינפורמציה באדיבות, מחר לא יעשו כן”.

נחלק לבו של אכרם בק: מצד אחד, שנאתו לרב יעקב מאיר, ומצד שני – בקשת הידיד, שלעתים קרובות נצרך לעזרתו ואולי גם קיבל ממנו מתת־כסף. הוא כותב לוזיר העליון מכתב שנועד לספק את כל הצדדים:

“איני יודע את מצב יהודי סלוניקי, אך נאמנות היהודים הנמצאים כאן אינה אלא מן השפה ולחוץ… כדי להביא את יעקב מאיר לירושלים נרקמו כאן תככים ובוזבז כסף רב. אין להימנע אפוא מלהטיל ספק בנאמנותו של אדם זה… לא מטובת המדינה להסכים למינויו לרבנות סלוניקי. אם אין התנגדות מצד הממשלה והמשטרה, ואם רצוי למלא את שאיפותיהם ובקשותיהם של נכבדי היהודים, יהיה אפשר בעתיד לפטרו או להחליפו, אם לא ינהג כשורה. בתשובה לאינפורמציה, הנני מודיע שאין כל הוכחה נחרצת וברורה בעניין התנהגותו הרעה של הרב הנ”ל".

כך ניסה לצאת ידי חובת הכל. אגב, הרב יעקב מאיר כיהן בכל זאת תשע־עשרה שנים כרב ראשי בירושלים, אמנם לא בימי הטורקים, אלא בימי השלטון המנדטורי הבריטי, כאשר נבחר לרב ראשי לארץ, יחד עם הרב אברהם יצחק קוק.

אברהם־אלברט ענתבי הנזכר במכתבו של אכרם בק, היה הממונה מטעם האליאנס, היא חברת כל־ישראל־חברים בפאריס, על פעולותיה בארץ. חברה זו הקימה בארצות המזרח מוסדות חינוך לילדי היהודים ברוח צרפתית. הוא היה גם פעיל בענייני הקהילה והופיע כנציג היהודים לפני הטורקים. הוא ידע לדבר עם הפקידים העותמנים בלשונם, ובעת הצורך נהג כמנהגם – כלומר: מתן־כסף. ענתבי פעל הרבה לרכישת קרקעות למושבות יהודיות, ובימי מלחמת־העולם הראשונה התייצב בכבוד ובאומץ לפני הגנראלים הטורקים בענייני הישוב.

אכרם נתן עינו לרעה בענתבי. בתזכירים, המוכתרים בסיווג סודי מאד, טוען, כי ענתבי קשור בפעולותיה של חברה מצרית, הקונה קרקעות בארץ־ישראל. על חברה זו מוסר אכרם סיפור ריגול ותחבולות, הראוי להיכנס לספר אלף לילה ולילה.

בתזכיר סודי מ־3 ביוני 1907 למזכירות הקיסרות, מספר אכרם, כי זמן־מה לאחר מינויו נודע לו, כי קמה חברה במצרים, המבקשת לקנות בדרכי ערמה קרקעות במחוז ירושלים. משנודע לו הדבר, ציווה להדיח את הרב יעקב מאיר, הידוע כתומך בחברת אליאנס (לכאורה מוזר: מה לאליאנס הצרפתית ולחברה האנגלית?). אכרם אף ציווה לגרש את ענתבי, מראשי האליאנס, והורה גם למנוע במחוזו העברת קרקעות מרשות לרשות, אם שווין יותר מ־10–15 אלף גרוש. אכרם מוסר, כי “כיוון ששוכנעו נכבדי היהודים, שהחברה המצרית לא תוכל לפי־שעה לקנות קרקעות ולא תצמח להם כל תועלת מאיומיהם”, החליטה החברה לרכוש קרקעות במחוז שאינו בסמכותו – בויליאת ביירות. וענתבי התחיל לפעול בענין זה. עכשיו נודע לו, לאכרם, אחרי חקירות ודרישות רבות, על תכנית “זדונית”, שהיהודים עם ראשי חברת אליאנס ועם האנגלים מתכננים בפלך השכן. ומאחר שהסכנה גדולה, והדואר היוצא מיפו לאיסטנבול מגיע לעתים רק כעבור 10 ימים, התיר לעצמו למסור בפירוט ובאריכות את הענין במברק.

והוא מספר, כי החברה החליטה לקנות מידי המשפחה היפואית הנוצרית הידועה תיאון דימיקליס ארבעים אלף דונם אדמה בשטח הנודע בשם “ואדי אל־חואראת” (הוא עמק־חפר כיום). לכאורה, מטרת החברה לגדל כותנה במקום, אולם אכרם מזהיר: הקרקעות סמוכות לים ובשל קיומו של נמל באיזור, שמה לה אנגליה למטרה לתפוס את ואדי אל־חואראת, שהוא מקום צבאי חשוב בין אלכסנדריה לבין קפריסין, ובשיפוצים מסויימים יוכל הנמל (הכוונה לאבו־זביירה במוצא נחל אלכסנדר) לשמש ציי אניות. כיום עמק זה שמם, משוטטים בו שודדים, והוא משמש מחבוא לסחורותיהם. אולם החברה המצרית – מסביר אכרם – מבקשת לקנות את העמק, כדי שתוכל למכרו אחר־כך לאנגלים.

אכרם מספר, כי החברה מנסה מזה שלוש שנים לקנות את העמק חלקים־חלקים וכהסוואה של שמות בדויים, אולם בשל התנגדות מיפקדת הצבא החמישי שחנתה בארץ – החליטה החברה להשלים את העיסקה באיסטנבול, ובעניין זה פועל ענתבי. שגריר אנגליה בקושטא עוקב אחר הפעולה בתשומת־לב, ואם תפול בידיו ההזדמנות, יבקש רשיון מהשולטן לייסד במקום בית־חולים אנגלי למחלות עינים והוא יכריז כי יעשה לתקנתה של שכם, כפי שעשה בעזה (שם הקים המיסיון האנגלי את בית־החולים היחיד בעיר).

היהודים – טען אכרם במברקו הארוך – מקפידים להסתיר את שותפותם בחברה מצרית זו, בכך שהם נמנעים מעסקים עם הבדווים; אף־על־פי שיהודי עזה, המלוים בריבית, נהגו מימים ימימה להלוות כסף לבדווי באר־שבע. אכרם מוסר הוכחות נוספות לקשר היהודי־אנגלי־צרפתי־מצרי: הרב הראשי של אלכסנדריה בא לירושלים עם כומר אנגלי “בתואנה של עליה לרגל”. אף נודע לאכרם כי הקונסול האנגלי החדש בירושלים נושא עמו הוראות סודיות. גם הקופטים בירושלים (שהם ממוצא מצרי) החלו להפריע ללטינים בכנסיית־הקבר. כל המאורעות האלה – לדעת אכרם – יש קשר ביניהם.

התזכיר יצא לקושטא ואכרם בק החליט לגרש את ענתבי מירושלים, אמנם באדיבות, בתואנה של מינויו כמנהל בית־ספר בעיר בורסה, במרכז אנטוליה. אולם בעיר בורסה התנגדו לענתבי, עד שאכרם עצמו ביקש מ“השער־העליון” לבטל את המינוי. אכרם ועושי־דברו המשיכו לעקוב אחר פעולות היהודים. הנה מכתב מאת הקאימקאם של יפו למותצריף של ירושלים. מתוכו אנו למדים כיצד נצטיירה בעיניהם פעילותם של אנשי העליה השניה.

כותב הקאימקאם: “ידוע שנוסדה אגודה חתרנית אשר בה צעירים יהודים עותמניים וזרים הנועדים לפרקים בבית ששכר נתין רוסי בקרבת בניין הממשלה. בהתכנסם מונעים הם את כניסת הפקידים העותמניים, הבאים בענייני זרים. הם מתכנסים במועדון למאותיהם, קוראים נאומים שונים ומסמכים מזיקים, המבלבלים את הדעת… רוב היהודים המתכנסים הם מן האנרכיסטים ומן המורדים, שבאו מרוסיה ומאוסטריה. לפי מה שנמסר ממקור מהימן, יישלחו מכאן צירים לתמוך באגודה הקרויה ‘הקונגרס הציוני’ שבו יתכנסו מכל קצות הארץ… אחד מידידי מדינתנו, שהוא מתורגמן הקונסוליה הרוסית, הודיע לי על כך בחשאי. ברור שמטרותיהם היחידות של הקונגרס הנזכר ושל האסיפות כאן, הן להרבות את האוכלוסיה היהודית מעל למספר המוסלמים או עד למידה שווה, ולאחר־מכן ליזום פעולות מזיקות ובוגדניות”.

קומיסר המשטרה ביפו שולח אף הוא דו"ח לירושלים: “להוד מעלתו המותצריף… נודע שבכפר דאראן (רחובות) נבנו בתים ללא רשיון על־ידי בנאי ושמו יעקב פולה מנתיני רוסיה, אני מבקש רשות להרסם”.

ועוד סכנה צפויה מהיהודים: התיאטרון! קומיסר המשטרה מעביר לקאימקאם של יפו ב־23 בנובמבר 1907, דו"ח, והלה שולחו לירושלים. הוא מודיע: "זה זמן רב שאחדים מבין היהודים הזרים עשו לאולם קריאה את ביתו של סעיד נאבלוס אפנדי, הניצב מול בית־הספר שמאן דא־פאר. כאשר נודע לנו, כי נערכות שם אסיפות והצגות תיאטרון הטלנו איסור ופיקוח. כדי להתחמק מעין המשטרה עזבו את המקום האמור והתכנסו בבתים ההולמים את צרכיהם בשכונת מנשיה. ביחוד נודע, כי לפני שנים־שלושה לילות, התכנסו בביתו של אחד היהודים וערכו בו הצגת תיאטרון. ננקטו האמצעים הדרושים לבל יותן להם להתכנס. אבל מחמת היותם זרים, אין המשטרה יכולה למלא את תפקידה כהוגן, ונאלצנו להניח את העניין לחליפת מכתבים עם הקונסולים שלהם.

“על כן, הואיל והתכנסויות כאלו אסורות בהחלט בכל ארצות האימפריה העותמנית, אני מבקש בזה לצוות ולהודיע את הדבר לקונסולים, כדי שיפנו אל נתיניהם את האזהרות הדרושות”.

אכרם בק עשה מאמצים רבים לפיתוח באר־שבע. המקום היה שמם זה מאות שנים והוקמה בו העיר. במצרים שלטו האנגלים והטורקים רצו לחזק את האזור רחב־הידים, שישבו בו רק בדווים נוודים. בפיתויים שונים ביקשו לרכז חלק מהם בעיר החדשה. גם מדרום לעיר, על גבול סיני, הקימו עיירה – היא עוג’ה אל־חפיר.

בימיו של אכרם בק הוחלט להעלות את חשיבותה של באר־שבע בקביעתה כעיר מחוז – “גאזה”, ובמינוי קאימקאם בתוכה, כמו ביפו ובעזה. גם עוג’ה אל־חפיר הועלתה בדרגה, לעיר תת־מחוז. ירד אכרם לנגב, נשא לפני הבדווים נאום נרגש והורה לתת לכל אחד מהם שי־קוראן והודיע, כי הספר הקדוש מתנה היא מאת השולטן עצמו לבדווים הנאמנים, הקרובים ללבו.

בשובו לירושלים שלח דו"ח לקושטא והודיע, כי בנפה יושבים כ־60–70 אלף איש. באר־שבע היא לדבריו “עיירה קטנה, מופת לאדיקות ופאר לאיסלאם, מרכז מסחרי לבדווים הנוודים”. הוא מספר, כי בכל יום ד' נערך בעיירה שוק בהמות, המושך אליו בדווים רבים, אשר לבם יוצא גם למסגד הנבנה בעיר. הממשלה הטורקית עודדה את הבדווים לקנות מגרשים בעיר להתישבות. אולם אכרם מודיע, כי זמן רב יעבור עד שיזנחו את אורח־החיים הנווד.

הבדווים – מספר אכרם – נאמנים מאד לשלטון העותמני והראיה: האנגלים נכונים לשלם 30–40 אלף גרושים לאחדים מזקני השבטים ולספק להם מים באמצעים טכניים, אם יעברו לשטחים שברשותם, בסיני, אך הללו סרבו; רק שניים או שלושה “מן הקופטים המאוסים” עברו לסיני שבשלטון האנגלי. אבל אלו היו יוצאים־מן־הכלל. באותן שנים נקבע קו־הגבול בין מצרים לבין ארץ־ישראל. אכרם מוסר, כי האנגלים היו נכונים לפזר זהב בין הבדווים, אם יעידו לטובתם – אולם איש מהנוודים לא חתם על עדויות, אף לא היושבים בצד המצרי של הגבול.

עד אז לא הסכימו תושבי האזור להיפקד, מפני שחששו כי הטורקים יטילו עליהם חובת שרות צבאי (והבדווים היו פטורים משרות זה). הם גם לא רשמו את קרקעותיהם כדין, מפחד המסים. אומר אכרם, כי רישום הקרקעות ימנע טענות מצד האנגלים בענין הבעלות על השטח, אולם עד כה לא הצליח לשכנע את הבדווים לרשום את קרקעותיהם. אכרם עומד על חשיבות רישום הקרקעות ומציע להודיע לבדווים, כי ישוחררו ממסים אפילו יירשמו קרקעותיהם בטאבו. הוא מציע להעמיד חוליות של מהנדסים, מודדים ופקידים, ולשלוח אותן לארבעה־חמישה חודשים ברחבי הנגב, מרפיח ועד עקבה ומעוג’ה אל־חפיר ועד חברון – כדי שירשמו חינם את הקרקעות. למודדים אלה יש להבטיח תמורה יפה, אם ימלאו את תפקידם לשביעות רצונם של השלטונות. אך אם יימצאו ביניהם אשר יבקשו מזקני הבדווים מתנות כסף בשכר “שרותים” שונים, יש למלא את ידו של אכרם בק לעצרם ולהעמידם למשפט.

אך הקרקעות לא נרשמו.

מפני מצרים חוששים הטורקים. שם שולטים האנגלים. מזכירות המותצריפות מודיעה למיניסטריון הפנים: “לפי ידיעה שקיבלנו מקאימקאם עזה וממינהל מחוז סיני, יבוא השוטר הוז־באשי מחמיד איפנדי ממצרים לביקור בירושלים בלוויית שני אנשים. הודענו למוסדות המוסמכים לעקוב בחשאי אחר תנועותיהם”. ובצד המכתב הודעה: השלושה באו ונתונים להשגחה.

אכרם בק דואג גם לחקלאות. הירידה בכמות מי הגשמים מדאיגה אותו. הוא כותב בדו"ח למשרד הוזירות העליונה: "יש לנקוט אמצעים לשיפור החקלאות באזור. שאם־לא־כן, צפויה סכנת רעב, חלילה, אם לא עכשיו, אולי אחר עשרים־שלושים שנה… אם מחשבים את כמויות הגשמים משנה לשנה, מזה חמישים שנה ועד היום הזה, מתברר, שהגשמים מתמעטים והולכים משנה לשנה… כדוגמה לכך, מבקש עבדכם להביא את הדברים שנאמרו מפי אחדים מזקני העיר, שסיפרו זכרונות על ילדותם. פעמים רבות – אמרו – היו שטפונות עזים בבתיהם עקב ריבוי הגשמים, ואילו עכשיו – מציינים בצער רב – אין אנו מוצאים מים כדי צרכינו.

"כידוע, הגשם חיוני לחקלאות, התמעטותו תביא שממה על האדמות ואם לא יחול שינוי במזגו ובאקלימו של האזור – ייפגמו הזרעים והשדות1 לא יתנו יבולם… האמצעי שיש לנקוט כדי להקדים תרופה למכה זו הוא נטיעת עצים ויערות בכל המקומות באזור.

“העץ הוא דבר נדיר כל־כך באזורנו, ולדאבוננו, פרט לעיר יפו וסביבותיה אין רואים בהרים אלא אבנים, ובמישור אך עפר. כשאתה מהלך באזור, אין אתה רואה לעולם יער ואף בעץ יחיד אתה נתקל רק לעתים רחוקות”.

כך שוטפים חייו של פחה בירושלים.

האכר שמואל בן אברהם אברוזא מקאלוניה (מוצא) מבקש רשיון להקים בית על אדמתו, וחליפת מכתבים ארוכה נערכת בעניין זה בין המשרדים. אכרם מודיע לקושטא כי פלוני גנב ואינו ראוי למדליה, ואילו אחר כשר למדליה ולאות כבוד: הוא מתווך במריבות הפורצות בין כפרים שונים בעניני קרקעות ופוסק פסקי דין חכמים כשל שלמה המלך. הנה למשל שבטי יוטא וטולאם שבאזור חברון נלחמים זה בזה בעניני קרקעות. אדם נהרג ו־12 גמלים נשדדו. אנשי הז’נדרמיה וקאימקאם באר־שבע יצאו למקום. אכרם בק פותר את הבעיה כמעט באורח גאוני: החקירות הרשמיות – הוא מוסר לקושטא – מוכיחות, שהאדמות אשר עליהן נטושה המריבה, בשטח של 60,000 דונאם, הן מסוג מלול שאינן שייכות לאיש, ועל־כן יש לצרפן לנכסי השולטן. הודעה זו – לפי מכתבו של אכרם – עוררה שמחה רבה בין השבטים:

“לאחר שהוצהר במלוא הכנות על־ידי הזקנים הנכבדים והתושבים, שחסד אלוהי זה הוא לטובת הארץ והאוכלוסיה בלבד, נאמרו תפילות־מצוה לכבוד האל… השמחה וההלל היוצאים מן הכלל שנתגלו בתושבים הם באמת מעל לכל תיאור ודימוי”.

אכרם פונה לענין המעשי ומודיע: יש צורך לבצע את החרמת האדמות עוד לפני עונת העיבוד, שאם־לא־כן, יהיה נזק בן יותר מאלף לירות לאוצרו הפרטי של השולטן. מארמון השולטן נתקבלה תשובה המתירה את צירוף האדמות לנכסי המלכות ומזכירו הראשי של השולטן עושה מחווה ומודיע, כי יש להוציא 45–50 גרוש מקופת אוצר ירושלים כפיצוי לכל אחד מאנשי השבטים, אולם אכרם מודיע, כי אין למי לתת פיצוי על האדמות, כיוון שלא ידועים בעליהן. מכל־מקום, אם רוצים לעשות “כבוד וחסד” לשבטים, יש להקציב סכום כסף מהכנסות נכסי השולטן בירושלים לחגיגות ברית־מילה לילדים העניים שבשבטים. ויספיקו לכך 10–15 גרוש לראש.

מזה דורות רבים ביניהם בני העדות הנוצריות השונות על שליטה במקומות הקדושים לנצרות. הטורקים שומרים בקפדנות על הסטטוס־קוו. אכרם שולח לקושטא מכתב דחוף: “נאמן המפתח של כנסית הקבר, קאדורה איפנדי, בא אלי עתה והודיעני בחשאי, כי אבן השיש בצד קבר ישו נשברה היום בידי אלמוני, וחתיכה ממנה, בגודל יד, נגנבה. חושדים, כי המעשה נעשה על־ידי הארמנים, כאשר הנזיר שומר האורתודוכסים בקבר יצא לארוחת צהרים”.

אך יש גם שמחות; ב־17 ביוני 1907 מקבל אכרם רשות ממיניסטר הפנים לקבל את אות הכבוד “קרון דה פרום” מן הדרגה הראשונה, מממשלת גרמניה.

וכאן אנו מגיעים לפרשה חשובה המלווה את פעילות אכרם כל ימי שרותו: מלחמתו בפקידים שתחת מרותו. הוא טוען, כי הם לוקחים שוחד והוא יוצא עליהם למלחמת חרמה; אולם הפקידים אינם טומנים ידם בצלחת ומגייסים את ידידיהם בקושטא לעמוד לצדם. גם אכרם מגייס ידידים כדי להשיב מלחמה שערה, וקושטא רועשת. ראשון בין יריביו של אכרם הוא מנהל החשבונות בווקף, ההקדש המוסלמי, שבידו רכוש רב; יריב אחר הוא מפקד הז’נדרמיה בירושלים, ושונא נוסף – מנהל נמל יפו.

במחצית שנת 1907 מאשים אכרם את מנהל החשבונות בווקף צ’יא א־דין כי מכר לנוצרים את ה“סביל” (מקור מי שתיה לעוברים־ושבים ולבהמתם) של צלאח א־דין בירושלים; כי העביר רכוש וקרקעות לכדיב (המושל) המצרי ולאמו; כי התיר למצרים לקבוע במסגד עומר נברשות ונרות, ששמות המתנדבים חרותים עליהם; כי התיר כניסתם של פועלים ששלח הכדיב המצרי לעשות תיקונים בקבר דוד המלך, מכר קרקעות ליהודים והחכיר כפרים ערביים במחיר נמוך. והכל – בשיתוף פעולה עם מפקד הז’נדרמיה בירושלים ועם מנהל נמל יפו. אכרם תובע את פיטורי מנהל הווקף.

המלחמה על פיטוריו של צ’יא היתה קשה משסבר אכרם בתחילה. היה עליו לגייס את ידידיו ב“שער־העליון”, כדי לפעול נגד ידידי צ’יא. פנה חמיו לוזיר־העליון בעניין מנהל החשבונות, והוזיר הסביר לו, לדבריו, כי “המברקים ששלח אכרם עד כה אין בהם אלא שטויות, ואינם שווים פרוטה. ומה בכך? ואפילו גונב האיש מאה אלף לירות? היש לזה חשיבות?”

כל האשמותיו של אכרם נסבו על מעילות והוזיר משיא עצה טובה לחותן, שיעבירנה לאכרם: יש להוכיח כי צ’יא מעורב בפעולות חתרניות ומשתף פעולה עם המצרים: “יכתוב־נא לי מהר על העברת מקומות ונכסים רבים על שם הכדיב ואמו ללא צו מלכותי המתיר זאת”.

אכרם הבין את הרמז והוא מזדרז ומוסר על קשרים בין מנהל החשבונות ובין המצרים. ואף־על־פי־כן, עוד ארכה המלחמה חודשים רבים. ידיד אחר כותב לאכרם מה אומרים עליו כמה מדורשי־רעתו בקושטא: “אכרם בק נתון, כנראה, במצב מלחמה מתמדת. בשל שטיח שמחירו שתי לירות פרץ לביתו של מנהל־החשבונות ואסרו”. בקושטא אין מבינים, מדוע הוא רועש כל כך בשל שטיח שמחירו שתי לירות.

אכרם ממשיך במשלוח מכתבים אל ידידיו ואל קרובי משפחתו. פעמים על־ידי הדואר האוסטרי, בלשון סתרים או במברקי צופן, ופעמים דרך ערים אחרות, כדי שלא יפשפשו במכתביו בדרך. הוא שולח מכתבים מלאי חנופה אל אנשי השלטון ומוסר על חטאות צ’יא ועל צדקתו ונאמנותו שלו. הוא טוען, כי מאז הושעה צ’יא מתפקידו, נוספו 40% להכנסות ההקדש ביפו ו־1500 לירות למעשרות.

צ’יא מתגונן, אך אכרם יוצא מנצח. ידיד בקושטא מודיע לו על כך: “אחי אכרם בק! תודה לאל, מנהל־החשבונות חשוב כמת – יצאה פקודה לפטרו ולהעמידו לדין”. אולם הידיד משיא גם עצה טובה: “עם זאת, סבור אני כי אם תמשיך בפעולות כגון זו בענין מנהל החשבונות – תקצר רוחם של מגינים”.

אך אכרם בק עדיין נתון בעיצומה של המלחמה בפקידיו. עכשיו ביקש להיפטר ממפקד הז’נדרמיה בירושלים רצ’א בק. כאן התנגש עם איש חזק ממנהל החשבונות.

מדווח אכרם לקושטא: “רצ’א בק חשב, שאכרם הוא משורר נושן ושוטה, שאינו רואה את אשר לפניו”, אך הוא ראה אותו גונב בירושלים, לוקח שוחד ומנצל תיגרה בכפר וולוג’ה שליד ירושלים כדי להוציא ממון מידי התושבים.

אולם רצ’א בק אינו ירא איש. הוא מכריז באזני כל, כי ידיד הוא לוזיר הגדול ומספר גם כיצד חושלה ידידות זו: שעה שהוזיר היה ואלי במחוז קוניה באנטוליה, ביקש להיפטר מאיש ושמו צ’ילבי אפנדי. רצ’א בק שהיה אז במקום, היה לו לעזר. הוא הזמין את צ’ילבי זה לבית־המרחץ. בהיכנסו לשם, מצא את עצמו “מוקף זונות עירומות. בו־ברגע בא הואלי עם מאה־מאתיים אנשי ז’נדרמיה ומשטרה ותושבים נכבדים, וכולם ראו את צ’ילבי אפנדי בקלקלתו” – כך הושפל האיש וגורש.

אכרם הערמומי מזדרז ושולח סיפור זה לוזיר הגדול במכתב מלא־חנופה. הוא, כמובן, אינו מאמין לו, אך הנה מפקד הז’נדרמיה מתפאר בזה ומבייש את הוזיר. ועוד כותב אכרם, שאם רצ’א בק אכן הוא איש חסדו של הוזיר – אין כוונתו לפגוע בו, והוא מציע, כי יבקש פיטורים בנימוק שקשה עליו ועל אשתו אקלים הארץ.

מכתבי מלשינות על אכרם יוצאים לקושטא, אך הוא מתגונן: מפיצים שמועות שידי עם היהודים, והרי ידוע, כי נלחמתי בהם בשצף קצף, והם החליטו להתנקם בי. 

ולוזיר הגדול הוא מודיע: “העובדה שאני מאנשי הכבוד והיושר, מתאשרת בדברים שיצאו מפי הוד מעלתך לאמור: ‘אתה בן־אביך, אינך גונב’”.

הוא כותב גם למיניסטר חשוב בקושטא:

“בודאי לא תסכימו להקריב פקיד צנוע כמוני בגלל התרגזותו וכעסו של הוזיר הגדול, על שמנעתי את השודד הפורע מפגיעה בזכויות התושבים כאן. אני מנשק את ידיכם בכל הכבוד ובנאמנות וכורע לרגליכם. אני מבקשכם שתנהגו צדק מלכותי בעניני, ויותן לי מפלט ומחסה כעבד נאמן”.

שוב נכנסים לפעולה ידידי אכרם וקרובי משפחתו.

הוזיר מודיע במכתב יבש: יש לפעול לפי החוק. אכרם כנראה ניצח שוב. מפקד הז’נדרמיה של ירושלים ביקש העברה למקום אחר. הוא כותב לקושטא כי “אין הוא יכול להסתגל למימיה ולאווירה של ירושלים… גם אשתו – אינה יכולה להירפא ממחלתה… והוא מבקש העברה… והרי אין זה לרצונו הנעלה להניח למפקד מעין זה ליפול חלל במחלות שונות”. אכרם מצטרף לבקשה בכל לבו וממליץ על העברה.

האיש השלישי שלחם בו אכרם היה מנהל נמל יפו. אכרם מאשים אותו, כי הוא עזר להכניס כלי־נשק אסורים לארץ וכן סייע לארמנים לברוח מהארץ. גם מנהל הנמל מסולק לבסוף.

אכרם מתפאר: בתוך שמונה חודשים פוטרו והושעו 18 פקידים בירושלים, והשחיתות ירדה ב־70%. אבל גיסו כותב לו מקושטא: “נפגשתי עם כבוד הוזיר הגדול. הוא אמר: פיטרנו את הקולונל שלו, אנו עסוקים עתה בענין מנהל החשבונות של הווקף. כתבתי למיניסטריון הימיה גם בדבר מנהל הנמל, אלא שמכאן והלאה ינהג־נא במתינות”.

והוזיר מוסיף: “מה התרופה לשחיתות?… אילו קמתי לחסל את כל הגנבים, הרי לא היה קץ לדבר!”

ידיד אחר מתאר פגישה עם מיניסטר חשוב:

"עוד בטרם מסרתי את מכתבך, אמר האדם הידוע: ‘מה שלום בנו של הסופר הגדול? מסרתי את מכתבך. הוא נתן בו מבט. נראה שנתקל במשפט כגון ‘אני פיטרתי 18 פקידים’. צחק האיש ואמר: הוא הביא את פיטוריהם של 18 פקידים־שודדים. יפה עשה. אך הם כבר שבעו במקצת. עכשיו הלכו רעבים למקומות אחרים’. ובחיוך רב־משמעות רמז כי פעולותיך אינן נאות בעיניו.

“הנה רואה אתה אחי! פעולותיך הנאמנות אינן מתקבלות בעין יפה, אף בין אנשים שאתה סומך עליהם. כמו שכתבתי לך גם במכתבי הקודם, די לך אפוא להפחיד ולאיים על פקידי המחוז כדי להחזירם למוטב. אל תמשיך בדרך זו. ירושלים אינה יכולה להיות יוצאת־מן־הכלל בענייני אדמיניסטראציה. יודע אתה שהפקידים היוצאים לשם הוצאותיהם רבות, כגון, דמי־הנסיעה מכאן. מה שבידם לכסות על־ידי חסכון הם מכסים, את השאר מבקשים הם לכסות, כמובן, בגניבה”.

הדברים ברורים: בקושטא אין מבינים מה ראה אותו פחה בירושלים הרחוקה להילחם במוסד הבקשיש הקיים מזה עשרות שנים. חושדים בו. מוטב יזהר וייראה פחות ישר. ואמנם פוסק אכרם בק לזמן־מה ממלחמתו בפקידים, ובתוך כך, עולות בעיות אחרות. הנה כותב לו ידיד:

“אחי, שלשום שוחחתי עם אמין בק. הוא אמר, כי בעוד שרשיד בק (המותצריף הקודם) שלח עד ראשית מאי חמשת אלפים לירות (מסים לקופת המדינה) הנה הכסף ששלחת אתה השנה עד לתאריך זה לא הגיע לאותו סכום ועל כן, יהיה כדאי מאד שתפגין רצון ונאמנות, בהגדלת המשלוחים”.

ובאותו מכתב: “מנהל הנמל החדש שנתמנה ביפו בתיווכו ובאמצעותו של רפעת בק עומד להגיע למקום כהונתו. הוא, רפעת בק, מבקש את הפרס על שרותו”.

וענייני ידידות: “אלי בק ביקשני לכתוב, שהצטער כי בעוד אשר שלחת לכמה מחבריך את תמונתך, אליו לא שלחת”.

וחבר אחר מבשר: “בעת ראיתי את רפעת2 בק באחרונה אמר, כי מתוך חיבתו אליך, אם יאיר מזלו בהגרלה, יעשה אותך שותף באיגרת־החוב של מסילת־הברזל, אשר קנה בעצתך”.

ואזהרה: “שלשום שוב ראיתי את ‘הנזכר’ במשרד הווזירות הגדולה. כשעברה השיחה לענינך אמר: 'הוא אינו מאנשי. בשעתו עשה שרות טוב, אך היום, יתכן שנשתנתה הנהגתו… היום נערכת חתונה בביתי ולי אין לי כלום; והנה לא הגיע מאחי אף עוף אחד”'.

וקרוב משפחה, שהוא גם פקיד ב“שער־העליון” ופעיל שם הרבה בעניני אכרם, מודיעו: “התארשתי. היית צריך להדריכני בענין זה, אלא שכך דרכי הגורל… הוצאות הסעודה באירושים ובנישואים יהיו סכום נכבד… אם תוכל לשלוח לי מאה לירות, חלק כתמיכה וחלק כהלואה, תעשה אתי חסד”.

אכרם שלח את הכסף.

חבר מקושטא כותב אליו: “חדשות איסטנבול! אכרם בק – אומרים – אינו רק מותצריף של ירושלים אלא הוא גם מיניסטר חוץ ודיפלומט. כאשר שלח לאוצר חמישה־עשר אלף לירות, שלח שלושה מברקים. למיניסטר האוצר כתב: ‘כסף זה שלחתי רק לך’; לווזיר הגדול: ‘סכום זה הוא מעל ליכולתה של ירושלים, אך שלחתיו כדי לבצע את צו הוד־מעלתך; ול’מאביין’ הודעה אחרת. המכתב בשבוע הבא יהיה מפורט יותר”.

וחבר מילדות מתגעגע אליו: “אכרם, ילדי, מאור עיני! אל תכעס שאמרתי לך ‘ילדי’. ראשית, אתה ילד, ושנית, לעולם אין איש מאתנו יכול להשתחרר מן הילדות. הה, אילו אפשר הדבר! אילו באמת ילדים היינו! כמו שאמר המנוח ‘עדיין אני מבקש את הימים ההם. אילו היה בי הכוח להחזיר את השנים!’ איזה עושר! איזה עושר!”

ומכתב פרטי מקושטא מודיע:

“הדוקטור חזר מאירופה. אף אין לו שהות לגרד את ראשו נוכח התנפלות הלקוחות. הוא אומר לי, שבכתבי לך, אמסור את רגשי כבודו. הוא שלח לך ישר מאירופה שוקולד ‘סארכי’. האם כבר הגיע?”

עם מותצריף טורקי אחר עושה אכרם עיסקת חליפין. כותב עמיתו: 

“אתה מבקש ממני שמן. על ראשי הדבר. מסרתי למצטפא שישלח לך כדוגמה ארבעה פחי שמן. השווה אותם עם השמנים של כרך ואחר־כך הודע לי את התוצאה. אני מצדי מבקש בתמורה שלוש מאות תפוזי יפו”.

ובאותו מכתב גם משפטים אחדים על היהודים, ואלה נשמעים כדברי נבואה: “אתה וגם אלה שיבואו אחריך תמנעו רק בקושי את התקבצותם והתרבותם של היהודים בארץ פלשתינה ואת המאמצים שהם עושים כדי להשיג את מטרתם”.

מושל מחוז מען בעבר־הירדן הדרומי, על אם הדרך לעקבה, מפחד מהתישבות היהודים והוא כותב לאכרם: “אם תבדוק היטב בתנ”ך, במפה ובדברי־הימים שלהם, תבין כי מחוז מען הוא מן המקומות הקדושים והחשובים ליהודים. על־פי הרגשתי, מבקשים היהודים לשים עיניהם על המקומות האלה. התקבצותם של היהודים כאן אמנם תביא שגשוג על המחוז, אך אין זאת אפשרות רחוקה, שבדומה לארמנים כפויי־הטובה יגרמו בעתיד בעיות, וצרה של יהודיסטאן. בדעתי לפנות אל ‘השער־העליון’ שיאסור בהחלט את הגירתם והתישבותם של היהודים לסביבות מען ואף אגיש לו מפה המראה את תחנות בני־ישראל ומשה בצאתם ממצרים".

אחת הפרשיות שעליהן מספר ארכיונו של אכרם, הריהו ענין שפיק הצעיר, שהיה כנראה, מנהל המזכירות במותצרפליק של ירושלים. נראה כי בין אכרם ובין שפיק שררו יחסי־ידידות עמוקים אף שהיה שפיק נמוך מאכרם במעלה הדרגות. לפי הוראה מקושטא, נשלח שפיק מירושלים לשרת בעיר נידחת באנטוליה. הוא כותב משם לאכרם, כילד מתחטא. בראש המכתב הוא מציין “מבקש אני לבל תקרא את מכתבי בשעת רוגזה. עבדך הנשכח, שפיק”. המכתב מלא חנופה ותלונות: “בניגוד להבטחותיך שכחת אותי עד־מהרה. איש חסדי, האם יהיה שכרי על עבודתי עד שמונה־תשע שעות בלילה – לפי השעון הטורקי הישן – העברתי לאספאדתה (עיר באנטוליה) במשכורת 800 גרוש? אין דבר, איש חסדי! שכח אותי! הרחק אותי! אני אותך לא אשכח, אדוני, לא אשכח עד יום מותי. אף בקברי אזעק בקול גדול: אכרם! אכרם! מנשק אני את ידיך ורגליך המבורכות, את שולי הגלימה של רעייתך. ואת עיניהן של מעצומה סלמי ובאראאת”.

אכרם משיב לאותו מזכיר קטן במכתב ארוך, ושפיק מאושר. כותב שפיק: “אומרים לי כאילו אכנס למנין מזכירי הפרוטוקול אשר ימונו למועצת הצירים והסנטורים, והכל – בזכות מהירות עטי וכתבי היפה. אם אלקח למישרה אלון באכסניה שבה אתה יושב בבואך וכך אראה אותך ואמצאך. ולאחר שתסביר לי את הסיבות להתקררות יחסך, שוב אנסה, מיטיבי, להטות את חסדך עלי. ושוב תאמר לי, אדוני: שפיק, שפיק, כמו בקטמון”.

נראה כי אכרם בק היה קשור מאד אל אותו מזכיר צעיר. הנה נוסח המברק ששלח אכרם למיניסטריון בקושטא, בשעה שנודע לו כי עומדים לקחת ממנו את שפיק: “יכול אני לומר, כי לא זכיתי בשום חסד נעלה, כהתמנותו של שפיק בק למנהל המזכירות בירושלים. שפיק בק מתקדם מאד ומתמיד בעבודתו באופן יוצא מן הכלל. מנשק אני את שולי בגדך ומבקשך מאד שלא להתיר למישהו אחר לקטוף את פירות הבחירה שלי, ולא להרחיק ילד זה מאכרם בנך ועבדך”.

שפיק נשאר באנטוליה. שילוחו מירושלים היה קשור, כנראה, בענין שוחד שהיה מעורב בו, ואפשר שהאיש שגרם את גירושו הוא אותו מנהל חשבונות צ’יא, שאכרם יצא עליו למלחמה.


מתחילת שנת 1908, השנה השניה לשלטונו של אכרם בירושלים, כמדומה שכך מרצו הרב במלחמתו בפקידים מושחתים. הוא אף מבקש רחמים על שני מועלים וכותב למיניסטריון השרותים הציבוריים, כי אמנם נמסר לו שהמהנדס הראשי הינדימאיין והקונדוקטור ראגיב אפנדי “מסתדרים” עם הקבלנים ואינם מבצעים כראוי את עניני השרותים הציבוריים בירושלים. ואכן, תוצאות הנזק – בדרכים המשובשות. ובכל־זאת, אין הוכחה מוחלטת למעילה. בכלל ראגיב אפנדי משתכר רק 500 גרוש לחודש ומי יסכים לבוא במקומו במשכורת כזאת בימים אלה של התייקרות המחיה? וגם אין לקפח את המהנדס, שהשכלתו אמנם נמוכה ויכולתו מוגבלת.

ואולם שנת 1908 צפנה הפתעה לשלטון: מרד הטורקים הצעירים, שהביא את הכרזת החוקה. צעירים אלה ביקשו ללכת בדרכי המדינות הנאורות ולהשליט בטורקיה רוח ליברלית. אותו קיץ של שנת 1908 עוסק אכרם בק במציאת חן בעיני השליטים החדשים. הוא עורך את מלחמתו האחרונה בקאימקאם של יפו, אחמד ביי. זה הפקיד ה־46, לדבריו, אשר נגדו יצא למלחמה. הוא כותב לקושטא:

“קאימקאם יפו הכורדי אחמד בק הוא מן השפלים שקיבלו מישרת קאימקאם בשוחד… מכל צד הגיעו ידיעות, שהלה החל במעשי־גניבה ביפו, וכי עם הכרזת החוקה רצה להשתמש ב’חרות' לפשיעה ולמעשים לא־מהוגנים. אי־לכך, השעיתי את הארור הזה מעבודתו. מלבד פשעים אלה, מכר קרקעות לכמה יהודים ספסרים, חכר בזול את מעשרות המדינה ולקח כפליים מן התושבים העניים… יודעים אתם שבמשך שנה וחצי חיסלתי בירושלים 45 פושעים, והנה, הקאימקאם של יפו הוא ה־46 במספר… לאחר שתוקנה החרות, כלום יתכן להניח לשודדים השפלים לשוטט חופשיים?”

בשעתו הדיח אכרם את הנאיב הערבי, הוא הממונה הדתי המוסלמי בירושלים, בתואנה “שלא ייתכן, כי בירושלים יהיה נאיב מבני הערבים… שיפעל להעברת קרקעות ליהודים המושחתים”. עכשיו רואה הנאיב שעת־כושר להתנקם באכרם. הוא שולח מכתב ארוך לקושטא, העתק־המכתב מגיע לידי אכרם. כותב הנאיב, כי בימי שלטונו של אכרם “הידרדר מצב העיר ירושלים עד לסוף רע ומר”. כל העצומות ששלח הנאיב עד־כה לקושטא וכל התשובות הובאו למותצריף על־ידי מנהל הדואר. אכרם זה – מוסר הנאיב – קיבל בימי הריב בין שבטי יוטה וטולאם 1500 לירות שוחד מבני יוטה ו־1000 לירות שוחד על־ידי ראש עירית באר־שבע. ועוד לקח 900 לירות בשל “פרשה מסוימת” בבאר־שבע. וכדי להעלים גירעון במעשרות, לקח 1500 לירות. הוא גם לקח שוחד מבני ראשון־לציון ועשה עיסקת קרקעות גדולה ומסובכת עם הפטריארך האורתודוכסי בירושלים, הקשורה בתשלום 7000 לירות, שהופקדו בבנק גרמני או אצל ואלירו. בסיכום טוען הנאיב, בימי אכרם בק הרבו המקורבים והמשחיתים להרע, וענייני האדמיניסטראציה השתבשו.

(ואלירו הנזכר, יהודי ספרדי, היה בעל־בנק בירושלים).

ועוד השמצות יצאו לקושטא. אכרם מזעיק את ידידיו, מתגונן ומודיע כי אין אמת בדברי המעלילים כי אין דעתו נוחה מן המשטר החדש. הוא מספר מיהו: בנו של נאמק כאמל הסופר הנודע. הוא מודיע מה עשה מיד בהתקבל ההודעה על הכרזת החוקה: “הבאתי לידי כך, שיקראו את מברקה של הווזירות הגדולה באורח רשמי בבית הממשלה. הכרזתי, מסרתי לנפות, דאגתי להבאת הידיעות בעתוני ירושלים… שלשום נאספו אנשי ירושלים ברחבת הקישלה, ובאלף לשונות וסגנונות הועלו לשמים קולות השמחה של ירושלים”.

אך אכרם מזהיר גם את קושטא במברק “חשוב וסודי”:

“הצעת החוקה החלה לעורר אט־אט רגשי עצמאות בתוך הערבים. אף כי ענין זה הוא לפי־שעה סודי וחשאי, ניכר כי העם בכל ארץ סוריה נוטה לכיוון זה”.

כבדה מלחמת אכרם והוא עייף או שגברו עליו געגועיו לקושטא. ביום ו' אחד, ה־25 ביולי 1908, בשעה 3.45 הוא שולח מברק ל“הוד מעלתו ותפארתו הווזיר העליון”:

"אני מעז עתה ומרשה לעצמי לפנות להוד־מעלתך בכל לשון של תחינה למלא מבוקשי זה: זה קרוב לשנתיים משמש אני בתפקיד מושל ירושלים, תפקיד שמילאתי אותו בעזרתו יתברך באמונה, בנקיון־כפים, במסירות־לב ובהצלחה רבה. עתה אני מבקש להעבירני מכאן לקושטא לכל פקידות שהיא.

“אנו חיים בשעה שכל אדם חייב להרבות בה את מעשיו, לעבוד בלב ונפש ולהתמסר לקדמת העם ולרוממות המולדת. זה זמן, שכל בעל מצפון חייב לעבוד בעבודה המתאימה והאהובה עליו”.

בקשתו נתמלאה. אכרם בק שוחרר מתפקיד המותצריף בירושלים. אמנם לא הוחזר לקושטא, אבל הועלה בדרגה ונתמנה ואלי של מחוז ביירות; גם משכורתו הועלתה. ההודעה מוסרת, כי יקבל 20,000 גרוש לחודש.


לפני צאתו, הוא מסכם את עבודתו ומציין את ייחודה של ירושלים:

"סנז’אק ירושלים עולה בדרגת חשיבותו מכל סנז’אק אחר, מחמש סיבות:

ראשונה: קיימת בעיית העליה לרגל של בני העדות הנוצריות למקומות הקדושים, וזו כרוכה לעתים בתקריות על דברים פעוטים; שנית: בירושלים קיימת עדה יהודית שבניה הם רוב תושבי העיר, וזו אינה נרתעת מקרבנות למיניהם כדי לקנות קרקעות בירושלים, העיר שהם רואים בה עיר שלהם; שלישית: לרגל קדושתה לנצרות, נודעת לעיר זו חשיבות יוצאת־מן־הכלל למדינות אירופה; רביעית: קירבת הסנז’אק לגבול מצרים; חמישית: נכבדי ירושלים מפורסמים מימים ימימה בהתמרדויותיהם בממשלה… יש להפעיל שיטה לחסול השתלטותם של השרצים האלה – חוסייני, חאלדי, נאששיבי ודאודי".

ואכרם מזהיר: “הכרזת הקונסטיטוציה ורעיון החרות יגרמו כאן שיבוש מצער מאוד. כנופיות הנכבדים המושחתים יראו ברעיון החרות אמצעי למרי ומרידה עד כדי כך, שהמדינה תוצרך לשלוח כוח צבאי לחנך את העם באזור ירושלים ואולי באזור סוריה כולו”.

וכאן תמו פעולותיו של אכרם בק בירושלים. הוא ארז את שולחנו ושלחו למקום כהונתו החדש. כפקיד טורקי זהיר, הוציא תעודה רשמית מהנהלת העיר, שמחירה חמישה גרושים, ובה נאמר:

“בתקופת הנהלתו של עבוד עלי אכרים מותצריף סנז’אק ירושלים, אשר נתמנה עתה מטעם השולטן למושל מחוז ביירות, הנהלה שארכה שנה, שבעה חודשים ו־27 יום, הגיעה משכורתו האמיתית בחישוב 12 אלף גרוש לחודש – מלבד אלפיים גרוש שהוקצבו לנשיאות ועדת האדמות המלכותיות – ל־½237,189 גרוש”.

ועל החתום באו כל פרנסי ירושלים: ממלא מקום המותצריף, הנאיב המוסלמי, מנהל־חשבונות־הפלך, מנהל המזכירות, המופתי, ארבעה נכבדים, ראש העדה הלאטינית, ראש העדה היוונית, ראש העדה הארמנית וראש העדה היהודית – חיים אהרן ואלירו, בעל הבנק היהודי הראשון בירושלים. הדו“ח של מועצת הנהלת המחוז מ־1 באוגוסט ל”שער־העליון" מפליג בשבחו של אכרם ועל הישגיו: “הוא (אכרם) ניהל את ענייני המחוז בצדק וביושר ולא נשא פנים לאיש. הוא אחז באמצעים חשובים, שהבטיחו את הגדלת הכנסות המדינה וביצוע הגביה בסדר ובמהירות. הוא שמר על זכויות המדינה ועל זכויות התושבים במסירת המעשרות והצליח להדוף את השתלטותם של חוכרי המסים ודומיהם. עם זאת, ידע לנחול הישגים חשובים כגון הבטחת עודף של יותר מ־30,000 לירות מן המעשרות בלבד לאוצר המדינה ולאוצר ההקדשות. הוא הצליח בניהול מתואם ומדויק לייצב את הבטחון והשלום, להבטיח את שגשוגם ורווחתם של כל התושבים, לקדם את השרותים הציבוריים ולהפריח את הארץ, להרחיב את החינוך, לבנות את מגדל־השעון, לבצע עוד כמה פעולות נכבדות ולהעלות שרותים נעלים למדינה ולמולדת”.

מצויד בתעודות אלו, יצא עם אשתו ושלוש בנותיו למקום כהונתו החדש.


ומה אירע לו אחר־כך? “גליון מיוחד לרישום מהלך החיים”, השייך לאכרם (והוא ניתן לכל פקיד תמורת עשרה גרוש), מוסר עליו פרטים רבים, וכיוון שהטורקים מדדו חשיבותו של אדם בגרושים, הרינו למדים כי אירעו בו באכרם מאורעות מפתיעים: רק 19 יום היה ואלי של ביירות, ומיד הועבר להיות ואלי של איי הים־התיכון. אכרם הגיע לשיא: הוא מקבל עכשיו 25,000 גרוש לחודש. ופתאום מתחילה ירידתו המפתיעה: כעבור 34 ימים מוסרות רשומות־המדינה, שירדה משכורתו ל־17,500 גרוש וכעבור שמונה חודשים, באפריל 1909, שוב ירדה עד ל־12,500 גרוש. באוגוסט אותה שנה הוא מפוטר מתפקידו. היתה זו תקופת הריאקציה למהפכה, ואכרם בק סולק.

אכרם חזר לקושטא. ב־1 בספטמבר 1909 מקבל אכרם בק הודעה מבית־משפט השלום ברודוס, מקום שהיה בו ואלי; ההודעה מוסרת על תביעת חוב מ“הוד מעלתו אכרם בק, המושל לשעבר של איי הים התיכון, מטעם יצחק מנשה, המתגורר בשכונת היהודים באי רודוס, על חוב 80 גרוש, שהוא דורש מאכרם. התביעה תידון בבית־המשפט של רודוס ב־2 בספטמבר בשעה שש”.

מה הרקע לאותה תביעה ומה היה סופה – אין פרטים.

ומה קרה לאכרם? זמן־מה הוא מחוסר עבודה. ב־1910 הוא מתמנה מורה להיסטוריה באוניברסיטת איסטנבול. ב־1912 שוב דרך כוכבו – אכרם נתמנה ואלי של רודוס, אך לזמן קצר בלבד – הוא נשבה במלחמת הבלקן. בשובו לארצו, נעשה למרצה להיסטוריה של הספרות ולפילולוגיה באוניברסיטה. הוא מגורש מן האוניברסיטה ועוסק בהוראת ספרות בבית־ספר צבאי. בינתיים יוצאת טורקיה למלחמת־עולם, מובסת, האימפריה מתפוררת ובטורקיה קם שלטון חדש. אכרם בק אינו יודע להשתלב במשטר החדש. בשנותיו האחרונות – מוסר כותב תולדות חייו באנציקלופדיה – הוא מתפרנס בדוחק.

ב־1937 נפטר אכרם בק, משורר, מותצריף ומלומד, שהיה מושלה של ירושלים שנה, שבעה חודשים ו־27 ימים.


  1. “והשדרות” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  2. “רהעת” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות