רקע
שלמה שבא
אהבה בעמוד ראשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: א. לוין־אפשטין; תשל"ב 1972

בסתיו 1909 נדמה היה כי הענין החשוב ביותר העומד ברומה של ירושלים, הוא: האם תאמר לאה כן? האם תסכים אמה? ומה דעתו של הדוקטור?

היו שבכו, היו שלעגו, אולם איש לא התייחס לענין בשוויון־נפש. כל ירושלים היהודית תאבה היתה לדעת, האם ישיג איתמר בן־אבי, הסוער, ההרפתקן הרומנטי, בנו של הלשונאי הידוע, את אהבתה של לאה אבושדיד, בת המשפחה הכבודה, יפת־העיר? אביו של איתמר, אליעזר בן־יהודה, ואמו החורגת חמדה בן־יהודה, היו אז במסע באירופה – והעתון, שהמשפחה הוציאה בגלגולים שונים יותר מעשרים שנה, היה בעריכתו של איתמר הנלהב, שחזר מהעולם “הגדול”, והחליט לעשות את “הצבי” דומה לאחיו באירופה, המסעירים יום־יום את הציבור.

הוא חיפש אחר חדשות חשובות בעיר הקטנה, וכשלא מצאן – יצר אותן. שריפה בטחנת קמח שימשה לו – לראשונה בהיסטוריה של העתונות העברית – הזדמנות לתיאור בעמוד ראשון עם כותרת ענק. בכותרות גדולות ובתיאורים “עתונאיים” מפוצצים מסר על חפירות ארכיאולוגיות, מלחמות וסיכסוכים בעולם ועניינים נכבדים של העיר. כמה קינא איתמר באמיל זולא, שנתגלגל לידיו ענין דרייפוס ויכול לצאת בכותרת ענק בעתון: “אני מאשים!” היכן מוצאים בירושלים שערוריות כאלו, שאפשר להסיר מעליהן את המסווה והיכן מוצאים אנשים, שאפשר להילחם בהם עד חרמה?

ואם לא היו כאלה, המציא אותם איתמר ולחם בהם בשצף־קצף, כראוי לעתונאי שאינו מוותר, והעתונות העברית יצאה סוף־סוף, לראשונה, משלוותה ומתנומתה ופרצה בסערות של דיו, פרי עטו של איתמר בן־אבי. איתמר שינה את פני העתון לא רק בסגנון הכתיבה ובעימוד, אלא גם הוסיף לו מדורים חדשים, כמו, למשל, מדור המודעות הקטנות. ומאחר שהיה בעל נפש רומנטית ויחס חם לו לעלמות הצעירות של ירושלים, חיבר או עודד את מיודעיו הצעירים לחבר ולפרסם בעתון הודעות־מודעות מסוג זה:

ליונתי ח. את מצאת חן בעיני ואנוכי – המצאתי חן בעיניך? ברזל”.

לבת ט־ז. גברתי אהודה מאד והשמלה האדומה מתאימה מאד ללחייה האדומות והיפות – ג.א.” (אגב, מודעה זו היתה לה מטרה נוספת: להחדיר לדיבור מלה שהמציא בן־יהודה – אהוד, אהדה, שוודאי לא היתה מובנת עדיין לבת הט־ז).

הודעה לאדון ח.ל. בירושלים: “מיעץ אני לבלתי ידבר רעות בגברת אחת ידועה לשנינו ולא ינתק בינינו כל יחס, ובנוגע לעלמה האחרת, אשר התגאה לפני כי רכש את אהבתה, סליחה על שאינני מאמין בזה, יואיל נא בטובו לבלתי יכלימנה בעתיד, ואם באמת רכש את אהבתה, ישמח אדוני בה – וישתוק. כי יפה השתיקה. י.ב.”

ואזהרה: “לפרפרות המפרפרות סביב לפרפר בן־אבי איעץ לבלתי תפרפרנה פן תחרכנה כאשר נחרכה הפרפרת שי. קולדית”.

אולם אל יטעו אותנו מודעות אלו: איתמר היה מאוהב אז רק בעלמה אחת – לאה אבושדיד, בת למשפחה ספרדית מכובדת, שישבה אצל אחיה שלמה אבושדיד, רופא בירושלים. בנערה זו נתן עינו עוד בהיותה בת שמונה, לפני שנסע לאירופה – כך סיפר – ועכשיו משחזר, למדה בבית־הספר האנגלי של הגברת לנדוי, אשר בו למדו הבנות עד נישואיהן.

מספר איתמר: “לא היתה זו אהבתי הראשונה ובין אהובותי היתה גם צרפתיה טהורה, גרמניות שתיים, רוסיה אחת ואפילו ערביה, אפס רק בהיפגשי עם נערה ספרדיה זו, הרגשתי שאהבתי אליה עולה על כל הקודמות – האחת ואין שניה לה”.

העלם הצעיר מאוהב. אולם לאה אבושדיד מהססת. איתמר יושב כל הלילה ומחבר שיר ושמו “לו אהבתיני”, ובו נאמר בין השאר:


לו אהבתיני אלתי, כאשר אהבתיך אני

לו נבוכות בימים והשתגעת בלילות

לו המה לבך מסערת דמים

ושתי עיניך בעפעפיהן, לו נרטבו בדמעות

לו חלמת אושר עד והקיצות בבהלה

ובמוחך העייף לו עברו ברקים –

האח, כי אז אולי הבינותיני.


בבוקר הלך איתמר לבית־הספר של הגברת לנדוי והגיש את השיר לאהובת־לבו, ומשנדמה לו כי קרבנו לא נרצה, הלך מיד למערכת ופרסם את השיר בעמוד הראשון של העתון היומי. כעבור יומיים, הדפיס שוב שיר בעמוד ראשון. האהבה להטה באותיות העופרת של “הצבי”: בתולדות העברית מופיעים לראשונה שירי אוהב נכזב בעמודים ראשונים של העתון.

איתמר אינו מסתיר את אהבתו, הכל יודעים למי מכוונים השירים. יתר־על־כן, הוא קורא לאהובתו בשירים בשם אלה – חילופי־אותיות של לאה – וירושלים הצעירה קוראת את העתונים ומצפה במתיחות לתוצאות. תלמידות בית־הספר של הגברת לנדוי מקיפות את לאה, כדי לשמוע חדשות, והמנהלת הקפדנית מזמינה אותה לחדרה ומטיפה לה מוסר. האח הדוקטור תובע לנתק את היחסים עם האהוב החצוף, האם מגרשת את איתמר מביתם. אולם לא איש כבנו של מחיה הדיבור העברי יוותר. הוא ממשיך בעקשנות בחיזוריו ובפרסום השירים. והנה, כשענין אגרות־האהבה הפומביות נעשה שערוריה, מחליטה המשפחה לשלוח את לאה לסלוניקי שביוון, כדי להרחיקה מהאוהב הנמרץ. כשנודע הדבר לאיתמר, הוא מגיע לכלל יאוש ומפרסם בעתון הודעת־שיר ושמה “שלום” ובה רמז מפורש, כי ישים קץ לחייו:


וחוורון המוות, כי על מצחי יורד

העליך אכעס?

ודמעה אחרונה, כי הרטיבה לחיי,

האועיל אם אבכה?

שלום, הוי! לנצח יפתי!


והודעה אחרת:


פרחים בלבי, פרחים על קברי,

כי בא כבר יומי למות.

מה לי, הוי, אני ולפרחים כולם,

אם פרח הפרחים לא שלי?


וזעקתו של האוהב מנצחת: “כל בנות בית־הספר של מרת לנדוי פרצו בבכיות לאחר שקראו את שירי”, מספר איתמר בן־אבי בזכרונותיו, “ומרת לנדוי עצמה פנתה אל הרופא, אחיה של לאה, לסלוח לי. בקיצור, כל ירושלים הרגשנית, החולמניות, הבתולית, נתגייסה לעזרתי, האוהב האומלל והשוגה בחרוזים”.

והמשפחה ויתרה. לאה לא תצא לסלוניקי, אבל איתמר יפסיק לפרסם את שירי האהבה בעתונים ותחת זאת ימשיך לנסות לכבוש את לבה בדרכים מקובלות. ענין קשה, מפני שללאה מחזרים רבים. והנה רשימת המחזרים, מוסר איתמר בן־אבי:

משה ואלירו – בן הבנקאי הירושלמי הנודע, שחזר זה עתה מפאריס.

ויליה סלומיאק – בנו של מנהל הדואר הרוסי.

שלושה דוקטורים: המורה הד“ר ישראל שפירא, רופא השיניים הד”ר רוטנברג וד"ר ארלינגר. ועוד מחזרים מרמה נמוכה יותר. המאבק על לבה של לאה נמשך.

איתמר נולד בירושלים. אביו החליט כי ישמע רק עברית, והקפיד עם כל הסובבים את איתמר כי ידברו רק עברית. כבן עשרים זכה בפרס על סיפור. אז פרסם בן־יהודה וידוי בעתונו:

"על הילד הזה, בהיותו כבן שנה, ניבא לאמו איש חכם ונבון הוא הרב יחיאל מיכל פינס, כי יהיה אידיוט! בימים ההם היה האדון פינס ידידי היחיד בירושלים. ויהי היום ואשוב מהעיר אל ביתי ואמצא את אשתי המנוחה בוכיה, הילד על ברכיה ועיניה זולגות דמעה.

“מה לך” – שאלתי – “מה קרה פה?”

“היה פה האדון פינס” – ענתני – “ובשמעו אותי מדברת להילד עברית, אמר לי בקול חמלה: ‘מה את עושה? חוסי על בנך! הילד הזה, אם באמת לא תדברו אליו אלא עברית יהיה אידיוט! היה יהיה אידיוט. יען לשון עברית אינה מספקת לכל צרכי הילד. רוחו לא יתפתח כשאר הילדים. יהיה אידיוט!’”

"הרגשתי כי הרגע היה מאותם הרגעים הגדולים בדברי הימים, שבהם יוטל הגורל לפעמים לחיים ולמוות למדינות ולעמים שלמים. ראיתי בעיני חורבן מקדשי, חורבן תחיית לשוננו בארץ אבותינו! ולא פקפקתי ואומר להאם המסכנה:

“בתי, גם אני אוהב את בננו, לא פחות ממך. וגם לי יש דעה אולי לא פחות מלהאדון פינס. מובטחני, ותוכלי להיות בטוחה גם את, כי הילד הזה, גם אם לא ישמע אף מלה אחת בשום לשון אחרת זולתי בעברית, יהיה נבון וממולח לא פחות מכל הילדים, אבל אם חלילה אני טועה, אם באמת הדיבור רק בעברית יטמטם את מוחו ויעשהו באמת אידיוט, אם כך, יהיה אידיוט! האין בעולם אבות, ששולחים את בניהם למלחמה על שדה קטל? נשלח את בננו על שדה קטל! אם יחיה, יחיה, ואם אין – עשינו חובתנו!”

והאם המסכנה נדהמה, עיניה מלאו דמעות עוד יותר חמות ולא ענתה דבר. אך הילד לא שמע מאמו אלא קול מלים עבריות!

“ועתה, אבקש מבני מחילה על הדברים הנוראים ההם. עתה, שלאשרו ולשמחתי, נבואתו של האדון פינס לא נתקיימה, סלח יסלח לי, כי השתמשתי בו לנסיון מסוכן כל־כך”.

והנער איתמר גדל ומצא לו חברים כלבבו, בניהם של בני המושבות וצעירים מבני הספרדים בירושלים, שלא נהגו קנאות בדת.

גם עלמות היו בירושלים, עלמות־חן, והצעירים חיזרו אחריהן כדרך העולם הגדול. בן־אבי שמר בספר־זכרונותיו את תיאורי העלמות היפות של ירושלים, ה“חתיכות” של ראשית המאה העשרים. והנה הן:

בת־שבע נבון – בת למשפחת אנשי עסקים עשירה ונכבדה: “תסרוקת ראשה כמגדל, גבוה כקשתות מעל שקדי עיניים שחורות, פנים חיוורים, עדינים, חוטם יווני ופה קטן ומתוק ככפתור הוורד לפני היפתחו. רבים ביקשו את ידה. עשירים ופייטנים וחומדי יופי ירושלמים וזרים, לכולם לא שעתה וביום אחד נסעה לביירות שבלבנון, שם נישאה לאחד מבני משפחתה, פקיד בנק”.

שרה שטיינהרט – בתו של סוחר שבא מהמזרח הרחוק: “תמירה, רגליה כשל איילות רוקדות תמיד, אצבעותיה ענודות טבעות רבות ומלבושיה שקופים ומבליטים את כל פרטי גופה הנחשי”. סופה שנישאה לסוחר רב־הון בלונדון.

הלינה גרינהוט ואחותה הבכירה – הביאו אתן מבודפשט רוח מודרנית. ביתן היה מרכז ריקודים ומחולות.

כסניה סטפנוף – רוסיה נוצריה: “היתה מעכסת ברגליה הקלות בכל רחובות ירושלים, עם גרבי משי ממעל לברכיה הנאות – חידוש גדול בימים ההם ודוגמה לבנות ירושלים גם בסלסול התמידי של תלתליה”. אחד מבניו של ואלירו, הבנקאי הירושלמי, היה מחזר אחריה ודיברו גם על חתונה, אולם הוא נכנע ללחץ משפחתו ולא נשאה. כסניה היפה איימה כי תשלח יד בנפשה, והפרשה הסעירה את ירושלים.

רוזה ברוך: “עלמה יפהפיה, אם כי רגליה היו שמנות קצת, אך בצחוקה הנצחי ובשערותיה הערמוניות, היתה קוסמת לגבר”.

יהודית שלנק מנחלת־שבעה: “דקה כדקל ירושלמי, בזהב שערה ובתכלת עיניה כים כנרת ביום אביב וקומתה דומה לירדן בהגיחו ממימיו. אפס כי מבטה החולם ופיה הסגור לרוב, היו מפחידים את מחזריה”.

לינה קרישבסקי – בתו של המורה הנודע מרדכי קרישבסקי־אזרחי: “הפתיעה את רואיה בהיותה בת י”ב והיא כבר אז פרח עם יופי אוקראיני, ארץ מוצאה".

ואחרונה חביבה:

לאה אבושדיד – “היא לאה, עוד לא מלאו לה שמונה וכבר נחשבה כחביבת בית־הספר של מרת לנדוי, בדמותה האצילה, בחינה הקוסם, בזוג עיניה הגנדרניות ובקולה הרונן. בכל תנועה מתנועותיה היתה מגלה כשרונות שחקניים ואף ניבאו לה עתיד גדול על הבמה”.

לאה אבושדיד.jpg

לאה אבושדיד, מנערותיה היפות של ירושלים, רעיה לעתיד לאיתמר בן־אבי


והנער היה לעלם והוצרך לבחור לו את דרכו בחיים. הוא ניגש לבחינות מטעם חברת כל־ישראל־חברים – היא אליאנס – המבטיחות לעומדים בהן לימודים בסמינר למורים בפאריס, ואיתמר בן־אבי, הילד העברי הראשון, נכשל דווקא בעברית! ובכל־זאת, הוא יוצא ללמוד. הוא מפליג בים ומתאהב בים. מאז יעשה תעמולה רבה לשיבת היהודים לים. כמעט כל מקום שהוא עובר על פניו, הוא מחליט כי אי־פעם, בימים קדומים, היתה מושבה עברית־צורית. עדים לכך – השמות: רודוס – אי רודנים, בוספורס – בו ספור, מסינה – מי סיני, סיציליה – שיא סלע, מרסיליה – מר סלע ואפילו פאריס – עיר פרזות.

הוא לומד בסמינר למורים של אליאנס בפאריס, אבל אין הוא ממושמע ביותר. הוא טוען לאחר־מכן, כי נשלח מבית־הספר, מאחר שהסית את התלמידים לתבוע ללמוד יותר עברית. איתמר חוזר לארץ ומשתתף בעתון “ההשקפה” של אביו, שהוא מעין מגזין שבועי, המנסה לתת “צבע” בחיים הארצישראליים.

איתמר בוחר בשם חדש: בן אב“י (ראשי תיבות – אליעזר בן־יהודה) ומפרסם ב”ההשקפה" רשימות־סיפורים. יש בהן הפרזות, גיבובי מלים, דמיון רב מדי לעתים, אולם הקורא מבחין מיד, כי אלו רשימות שכתבן – לראשונה בספרות העברית – צעיר שעברית היא לשונו הראשונה, שפת־אם, צעיר שארץ־ישראל היא מולדתו.

רשימה כזאת היא “ארצתי”: הטיה איתמרית מובהקת ל“ארצי” – שפרסמה מיד בשובו מפאריס:

"הידעתם אותה, את ההררית, הירוקה השוכנת אל ים, את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי תבל? –

"הידעתם אותה?

"בזרועותיה התכולות, כירדן וכפרת, חובקת היא מדבר אפרתי. לבנון ראשה, על סלעי צוארה משקיף אל מרחקי האפקים. כתפותיה השטוחות מחרמון עד חורן כורעות תחת עול תלתלים ושדיה הנחות על ערבה ושפלה מניקות רבבות ילדים.

"וזכות, חמות ורסיסיות עד מאוד אגמי שתי עיניה – בכנרת ומרום מימיהן. וקוסם ומנחש ומבטיח נפלאות זה בטנה – בעמקי יזרעאל. ושררה הכביר, העגול כתבור, ורגליה הטובלות ורוחצות בים סוף, וגלי התיכון מטתה הכסופה, ושורת המואב חומת בטחונה, והמוריה הלבנה, בהרי יהודה, כסא מנוחתה ושלומה.

"את ההררית הירוקה, את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי הכדור?

“ארצי היא זאת – ארצתי הטובה, היפה”.

נער זה שגדל בארץ, חופשי, נושם את אווירה וקולט את נופיה, גם מעז ומתפרץ “ומורד” ומכניס לעברית אירוטיקה שנערי היהודים כלאו אותה עד אז בלבם:

“מי יודע? אולי יבוא עוד יום, אולי כבר מחר, ועל ברכי הכושלות והרועדות תשב הילדה, אותה הילדה אשר אהבתי… על ברכי תשב, ידיה חבוקות אל עורפי ומתני, שדיה דבוקות אל חזי ודופק־חייה על תנועת התרגשותי… ואז בנשיקותי אליה, באש נשיקותי על שערותיה ועל כתפיה, על השמלה המכסה לו אך קט את עירומה, אז בשגעון האהבה הסואנת בשנינו, בקסם האפילה מסביב־סביבנו, האשים לבי אליכם, אני?”

איתמר מתמנה למורה בבית־הספר לבנות ביפו, יורד לעיר הים, שם הוא נפגש עם ה“שאבאב” של ארץ־ישראל מראשית המאה – בני המושבות הנאים ה“חתיכים”, הלבושים בכאפיות, עקאלים, ועטורים אבנטים. כובשי הלבבות ביניהם, לדברי איתמר, הם אבשלום פיינברג מחדרה, אלכסנדר אהרונסון מזכרון־יעקב והמתחרה שלהם, ממן, המורה מטבריה.

ביפו מסתכסך איתמר עם מנהלי בית־הספר, ושוב הוא יוצא לחוץ־לארץ ללמוד במחלקה למדעי המזרח של האוניברסיטה בברלין. כבנו של בן־יהודה הוא מפורסם בין היהודים ומבחינה מסוימת, הריהו ילד השעשועים של הציונות שם. אולם איתמר אינו מקדיש הרבה ללימודים. הוא שולח כתבות וידיעות לעתוני אביו, וחוזר לארץ. בינתיים עבר עתונו של אביו גלגול חדש, מופיע עכשיו יום־יום – העתון היומי הראשון בארץ, ושמו שוב “הצבי”.

הארץ גדלה, הנערים בגרו, רוחות חדשות מנשבות ואיתמר נכנס בכל לבו אל סערת החיים. הוא מקבל את עריכת העתון, אולם, כאמור, האהבה מעסיקה אותו. את לאה אין שולחים, בסופו־של־דבר לסלוניקי, אבל צריך הוא להתחרות במחזרים הרבים, בני טובים, ספרדים בעלי יחוס, בנקאים ובעלי הון, צריך הוא לכבוש את לב הנערה, המכירה בערך יופיה, וצריך הוא גם למצוא חן בעיני האח הרופא ובעיני האם הקפדנית – לעתים מתקבל הרושם שכיבוש לב האם הוא הצד הקשה ביותר בחיזורים. אולם עקשנותו משתלמת. המשפחה מסכימה סוף סוף לאירוסים. איתמר מוזמן לבית הגדול.

והוא מספר:

“ליל ירח קוסם היה הלילה שבו עליתי לבית אבושדיד לחגיגת הארוסים. בהיכנסי לאולם הגדול, באורו המבהיק, ישבו על הספה המזרחית הגדולה האם הכבודה, כשהסיגריה בין אצבעותיה ענודות הטבעות, ושלוש בנותיה, לבושות הדר כולן, בנוסח הספרדיות המסורתית. הד”ר אבושדיד וענתבי – אחד מיקירי ירושלים – יצאו לקראתי והושיבוני ביניהם. כוסות יין לבן, תפוחי זהב ורימונים, לוקום ובטנים דמשקאים, ממתקים ומגדנות וקהוה ניחוחי, היו ערוכים על השולחן. ענתבי קם וקרא:

‘במזל טוב!’

‘במזל טוב!’, השיב הד"ר אבושדיד ולחץ את ידי.

‘זה גורלה, ועליה לקבלו’, מלמלה האם והרשתה לי לנשק את ידה.

לאה חיוורת כסיד התישבה אז על כסא לצדי.

‘ומה הם התנאים?’ שאלה האם.

‘בן־אבי מוותר על נדוניה לחלוטין’, אמר ד"ר אבושדיד.

‘והוא מתחייב לשלם לרעייתו, אם תרצה להיפרד מעליו, כפל הנדוניה שלא קיבל’.

‘והוא יפתח לה חשבון משלה’.

‘והוא…’

‘והוא ידבר רק עברית!’ שאג אבי, אשר נכנס יחד עם אמא בו־ברגע".

משיצא איתמר את בית אבושדיד, פגש מחזר אחר של לאה, שעדיין לא איבד את התקוה.

השניים נתארסו אבל דרך היסורים של איתמר לא תמה.

שלוש שנים חיכה, עד שקבעה המשפחה סוף־סוף את תאריך הנישואים, ואז, בערב פסח של שנת תרע"ד (1914) הועמדה החופה, בנוסח ספרדי, וכל טובי העיר, אשכנזים וספרדים, קונסולים, סופרים, מורים, נזירים, רבנים וטורקים חשובים באו לחתונה. חלומו של איתמר התגשם – לאה היתה שלו לעולם.

איתמר ויתר על הנדוניה ולפני שבירת הכוס, הספיק בן־יהודה להתפרץ ולתבוע: הילדים יגדלו אך ורק בעברית!

מיד לאחר החג יוצא הזוג למסע באירופה ואיתמר מציין מה המיוחד בירח־דבש זה מזה 2000 שנה: “היתה זו אולי הפעם הראשונה לאחר הפסקה של אלפי שנים, שזוג עברי מבני הארץ עורך את מסעו באורחות ימים, כשכל שיחו והגיגו מן הבוקר עד הלילה רק עברית”.

הבעל המאוהב מראה לאשתו הצעירה את פלאי עיר האורות פאריס. הם חוצים את אירופה, מבקרים בווארשה, מוסקבה, פטרוגראד. איתמר מרצה לפני ציונים וכובש לבבות. אודיסה, קושטא – וחזרה לארץ־ישראל דרך הדרדנלים (דר דן, כמובן).

פרצה מלחמת־העולם הראשונה. משפחת בן־יהודה יוצאת לארצות־הברית, איתמר מרצה מצליח לפני יהודים, פעיל בין האגודות הציוניות וכותב בעתונים העבריים. הוא חוזר לארץ מיד עם השלום, כדי להוציא לאור עתון חדש ושמו “דואר היום”. הוא חולם להיות איל־עתונות בנוסח אנגלי, מוציא שבועונים באנגלית וערבית, ועורך את עתונו, כאילו זו ארץ ענק, שמתרחשות בה שערוריות בין־לאומיות, אהבות ומעשים מופלגים. הוא פעיל בשטחים נוספים: עושה נסיונות לליטון העברית (החלפת האותיות העבריות באותיות לטיניות) ומציע לחלק את ארץ־ישראל לקנטונים יהודים וערבים אולם תמיד נשאר איתמר העלם החולם, כובש הלבבות, המלהיב, ששערו מתנופף ברוח, עיניו רושפות ותכניותיו רבות ומרקיעות שחקים. הוא סבור, כי אם יש משהו על לבו – צריך הוא לומר זאת לכל, ובעמוד הראשון.

חברים שיצאו עמו לדרך לפני שנים רבות ונעזרו בו – נתעשרו. איתמר בן־אבי נשאר ללא־אמצעים. בשנת 1939 יצא לארצות־הברית בשליחות הקרן־הקיימת. כעבור ארבע שנים, ב־1943, מת הילד העברי הראשון על אדמת אמריקה. ארונו הובא לארץ והוא נקבר על יד אביו אליעזר בן־יהודה, בהר הזיתים.

המלצות קוראים
תגיות