א    🔗

מעודי לא נסעתי נסיעה של שמחה כאותה שנסעתי בכ“ג אלול התרס”ד.

כל היושבים עמדי בעגלת הרכבת נדמו לי כאחים השמחים בשמחתי.

גם הכושי בעיניו הכרכומיות ושניו הגדולות והלבנות, אף הבדוי בעל פנים שחרחרים ועינים בוערות שישבו מולי,

ששו–כנראה–בששוני.

ומי לא ישמח? הן אלף שמונה מאות ושלושים וחמש שנה לא נעשה פה דבר כזה, ואיש לא נסע בדרך הזו בשביל ענין כאותו שאני נוסע עתה בגללו.

הדרדרים האיומים, הקוצים המכאיבים גם בראיה, גבעלי הקש הלבנים והיבשים המפילים בחרבוני קיץ מעין לבנת מות על השפלה ועל רוכסי הרי יהודה, המזכירים את בכי העולמים, נדמו לי הפעם כשושנים ופרחים.

שריטות גלגלי הרכבת, בהתרומם על סלעי מדרגות הרי בתר, המחרישות תמיד את האזנים, המרגיזות לב ונפש, נחשבו לי עתה כמנגינה יפה, המנגנת ב“תִק-תַק” את המלות “עלה והצלח! עלה והצלח”.

יום השבת ארך עלי מאד. כשנים נדמו לי שעות יום הראשון, בכליון עינים חכיתי ליום השני הנועד לפתיחת האוצר. ביום זה תהיה התחלת בעור העניות מעיר האלהים. ראשון יהיה לעבודה גשמית, חיה בירושלם.

אתא בקר. הוכנו הדגלים מול מגדל דוד, הוכנו הכסאות, שרים ורבנים ישבו עליהם בהוד והדר. כולם התנשאו ממקומם בעת אשר ה“סבא קדישא” הביע ברכתו.

המנהל נתן לי אות. ברכתי “שהחינו”. סבבתי את המפתח והאוצר נפתח…– אני שוקל את לטרות הזהב. מגרף במגרפה את הדינרים. ממש כאלו הייתי אחד הסוכנים בימי הבית.

– – – – – – – –

העבודה בהאוצר נעבדת כראוי. הדבר שלא נועזתי אף לקוות כי יהיה בימי, נעשה לעיני. העם מכל המפלגות נתן ידו להאוצר; מכל השדרות ומכל הבתות מראים לו אמון גמור – אם ה“כותל” שריד בית מקדשנו הוא המרכז הרוחני לכל האומה, הנה ה“אוצר” נעשה למרכז החומרי. ההבדל הוא רק בזה שבהראשון יביעו כולם הגיונם אך בשפה אחת, אם כי רבים לא יבינו אותה, ובשני ידברו בעשרות לשונות, כי הלא אין עם בתבל שאין בתוכו נדחי-ישראל ואין ארץ שמתוך הנדחים האלה לא עלו איזו עשרות להתישב בירושלים, וכל עולי הגולה האלו הלא נמנים בין לקוחות האוצר.

מה שהפלאנו ביותר זה הוא, שהעם הירושלמי הבין תעודתו של האוצר: כי כחו וגבורתו הנם אך בזה: שמשמש הוא בתור כלי-שרת לכל עבודה ריאלית הנשענת על בסיס בריא, על כן לא פנו אליו בבקשות כמו לחברות הישוב.

“אם כה יתקדם הדבר – אמרתי פעם אחת לחברי אליהו שנלקה קצת בפ”סימיות“¹ – אזי נוכל לקוות”…

“יתקדם ויתקדם – ענני רעי בחיוך של נחת רוח, כיליד ירושלם, המכיר את מקום מולדתו – אוכל להבטיחך זאת”.

– – – – – – – –

גדול כבוד האוצר בעיני הבריות ולכן מנו עליו “קאוואס”, שתעודתו כפולה: לשמור על “ארון הברזל” שבתוכו “הקופה” וללמד “דרך ארץ” להמתרשלים לפרוע חובותיהם בזמנם.

לבריה זו הלבושה בתלבשת מוזרה זאת, קוראים בארצות הקדם “קאוואס”. משמשים בני אדם אלו אצל צירי הממלכות, אצל נשיאי הדתות ואצל כל הגדולים; כל מי שיש לו “קאוואס” ידוע הוא לגדול.

הקאַוואַס היה יהודי ספרדי יליד ירושלים, רם הקומה וחסון כארז,כשנשמע בעיר, כי קבלנו קאוואס יהודי צחקו עלינו. אמת הדבר – אמרו – כי אחיאם הסבל דומה לענק בקומתו וגבורתו. נכון הוא, כי נושא הוא על כתפו חצי “קנתר”² כאשר ישא האיש את ה“רוטל”³, אבל הלוא יהודי הוא מילידי ירושלם, הנקראים בפי הערביים “וְלַד אֶל מית”⁴. הנה דעו לכם כי כאשר יבוא אחיאם דמתקרי אצלכם “קאוואס” אל אחד מ“תקיפי הארץ” יתעללו בו. – הלצנים שבין לקוחות האוצר הוכיחו אותנו, כי אין אנו חסים על ממונם של ישראל, הן מדת האֶרֶג , הדרושה לתלבשת-הכנפות בשביל אחיאם, תעלה פי שנים ממה שדרוש לאיש אחר.

אך אנחנו עמדנו על דעתנו נגד כל המלעיגים, המה אמנם חזו בנו נקם, בעת שבקשנו בכל החנויות תלבשת מוכנה כמדו של אחיאם ולא מצאנו. אך לעומת זה נקמנו מהם כפלים, בראותם את אחיאם שלנו לבוש בבגדי השרד. הם נאלצו להודות, כי הוא באמת בתלבשתו החדשה מעיר רגשי כבוד.

כולם הכירו עתה, כי אחיאם נועד מתחילת יצירתו להיות קאַואַס להאוצר. עכשיו זכרו, כי עוד הרצל – בהיותו פה פקח עיניו עליו, גם מדד את קומתו וצילם תמונתו.

הגדות רבות סבבו בעיר על אחיאם שלנו. אלה ספרו כי הוא משרידי משפחות ה“ירושקות”⁵ שנשאר בירושלים מזמן החורבן. אחרים הלשינו עליו, כי יש בו ממדותיו של גבורי אפרים.

אני ואחיאם נעשינו מהרה ידידים אמיתים. וכשסגר לי בפעם הראשונה את דלת ארון הברזל, נדמה לי כי כרתנו בינינו מלח ובעת רצון כזו אמרתי לו: “אחיאם אל תשתה”. הוא נענע לי בראשו, ואנכי ידעתי נאמנה, כי גם אם יגע הדבר בנפשו לא יחלל נזרו.

בין אחיאם וארון הברזל היתה גם כן מעין כריתת ברית, הוא נסה לזוז אותו ממקומו ולא יכל. ומאז נכנסה בלבו יראת הרוממות מפניו. – מדי בקר בהסירו במטלית את האבק מעליו היה מלטף את הארון ולוחש לו. נדמה לי כי היה אומר לו: אל תירא, אנכי מגן לך. דרך גויָתי יעברו כל הנוגעים בך לרעה.

יחוסו של אחיאם לפקידי האוצר היה תלוי הרבה מיחוסם אל ארון הברזל. כל אלה שנועזו להכנס לשבכת הקופה ולנגוע בידים גסות בהארון בלי שום הכנות, היו קלים בעיניו מאד. “אין להם דרך ארץ” אמר לי פעם אחת, בראותו כי אחד הפקידים הצעירים נגע שלא לצורך בהארון.

ה“עקב אחילס” של אחיאם שלנו היה, כי לא ידע אף פרַזה אחת בעברית. הוא כמעט ה“ספרדי” היחידי יליד ירושלם, שאיננו יודע כלל את שפתו. “בני לומד – השיב על תוכחתי – אני על הרצל דברתי “שכנז” וכן אדבר גם עם המשיח”.

את הזשרגון הספרדי לא אהב אחיאם, ועם הפקידים הספרדים היה בוחר לדבר ערבית. ע“פ רוב השתמש בה רק בעידן רתחו. לשונו עמנו היתה “שכנז”⁶ שלא ידע אותה על בוריה, וע”כ היו כל דבריו מקוטעים ומרֻסקים ונכשל תמיד בחלוף המינים והזמנים, ואחרי כל אלה היה מוכרח לערב גם איזה מלים ערביות כדי שיבינו אותו.

“מצב הקופה” לאמר: רבויה ומעוטה בתוך ארון הברזל היה מהדברים שענינו הרבה את אחיאם. כשהיתה הקופה מלאה היו פניו צהובים, והיה אומר: יש הרבה כסף, אפילו עשרה אחיאם לא יזיזו את הארון ממקומו, וכשנתמעטה הקופה היה עצוב.

אני חפץ – אמר לי אחיאם בשיחת רעים שבינינו – כי בכל יום יתרבה הכסף והזהב בהאוצר. בנאמנות זה טוב, אפילו מאה “חילות” לא יזוזו את הארון ממקומו. צריך הרבה ממון בכל יום! יכניסו, יכניסו, ולא יוציאו מאומה. וואלא סוכטוט⁷ עד שיהיה כדי בנין בית המקדש! בנאמנות “בחיי אבני”⁸ ראשי אתן בעד זה".

“לב אשה” היו רבים מלקוחות האוצר מכנים את אחיאם על טוב לבבו ורכת מזגו. אבל נורא כארי היה בשעה שנגעו ברגש הכבוד שלו.

פעם אחת הוכיח אותו מנהל הסניף על שהוא מסרב לשלם להעדה את מס הגלגלת.

“שום קאוואס איננו משלם”, התנצל אחיאם לפניו.

“אבל חרפה אתה נוטה עלינו”, הגיד לו המנהל ברוגז.

חרפה לא צריך. “כתר חירק חודג’י ואָלא בידלו”⁹. ברגע אחד הסיר מעליו תלבשת הקוואסים ובעמדו אך בכתנתו הניחם לפני המנהל בלי דבר מאומה ורק שפתיו רטנו: “אחיאם לא ישא חרפה על ישראל”.

אך הודות לידידותו אלי עלתה בידי לרצותו ולהשיבו.

 

ב    🔗

בסוף כסלו תרס"ח שבתי מאחד מסעי הקצרים. ירושלים נראתה לי כשושנה ענוגה, אשר אך זה התרחצה במטר ועתה היא מתיבשת מול שמש רכה ורחמניה.

במרומי מדרגות ההרים התחילו העשבים להראות מחרכי הסלעים. העמקים התעטפו בשטיחים ירקרקים. זעיר שם נראו גם השושנות האדומות והפרחים החכליליים של האגוז הגס. – עלי הזית המזהירים, טהרנו מאבק הקיץ.

בעברי משער יפו אל רחוב דוד, חשבתי כי אך מקרה הוא, שהרבה מהעוברים ושבים מסתכלים בי. אולם כשנגשתי אל בית האוצר נבהלתי ממראה פני אחיאם: קומתו כאילו התקטנה, גם לחייו שֻפו; מעיניו נשקפה עצבות נוראה. חשבתי כי אחד הפקידים או הלקוחות העליבו אותו באיזה דבור, ולכן שאלתיו: מי הוא אשר פגע בכבודו.

“מוש הדא חודג’י”.¹⁰ לא אותי העליבו, כי אותו המה מעליבים. “דיניא מוש טיב”¹¹, חומסין אותו, גוזלים ומוציאים מאותו.

מה אתה סח! קראתי בכעסי מי עושק את מי? מי גוזל? מי מוציא?

כולא נש, כולא, יהוד, “רובי”¹² “רובינא”, “שכנזי”, “בוחרלי”, “הוסיפנאלי”, כלם לוקחים, מוציאים, אוי לי, הוא נעשה קל: אפילו סבל אחד ישא אותו.

כשנכנסתי פנימה ראיתי כי אמת הדבר: כל הפקידים מכל הכתות ומכל המפלגות עומדים דחוקים וצפופים ע"י שבכת הברזל של הגזבר ומוציאים את כספיהם. אחד הפקידים ספר לי, כי מאמר אחד העתונים המקומיים, שהזכיר את הנזק הקטן, שסבל האוצר מפשיטת רגל אחת, ביחד עם השברים והשמיטות הנוראים של הבנקים הגדולים באמריקא, הבהיל את הירושלמים וגרם את המרוצה הנוראה הזאת.

נער אדמוני נדחק בין ההמון והגיש להגזבר שני פנקסים בצעקו: בי אדוני מהר נא לתת לי את כספי.

“הלוא רק עשרים ושנים פרנקים יש לך על הפנקסים האלה, ומה החרדה? המתן רגעים אחדים עד שאפטר את אלה שקדמו ממך”, קרא הגזבר בנגבו את אגלי הזעה שירדו על פניו מרוב עבודה.

“גם עשרים ושנים פרנקים כסף” השיב לו הנער בשחצנות מגונה.

חברי בושו להביט בפני, ואני בפניהם. מבושה חפצתי להתחבא בחדר הפנימי, אבל אנוס הייתי לעבוד ולמלא דרישות התובעים מלוותיהם ופקדונותיהם.

ואתה עוד הצעת לפנינו – אמר לי המנהל הראשי – כי נַלוה סכומים עצומים על זמנים ארוכים מאד להחברות העוסקות בבנין. בתומתך חשבת, כי אפשר לסמך על כספי המפקידים, פוק חזי!

כעשרה ימים נמשכה המרוצה אל האוצר. יקירי ירושלם הזדעזעו. מלבד שנים שלשה לא עשה איש מהם דבר להסביר לעם משוגתו.

הכל קבלו כספיהם, אפילו אלה שזמן פרעונם היה רק אחרי חדשים רבים.

לא הייתי מקבל את פקדוני – אמר לי נשוא פנים אחד – אך חושב אני לשוב אל ארץ מולדתי.

“אינני שואל אותך” – השבתי לו בכעס עצור – אבל לא נאה לנכבד כמוך להתנצל באמתלאות שאין להן שחר".

גדול היה צערי מהזעזוע הנורא הזה, שהכזיב את אמונתי בחוש הבריא של העם וששם לאַל הרבה מתקוותי. נורא היה צער המנהלים והפקידים אך יותר מזה הכאיבני מראה פני אחיאם. מדיו תלוים עליו כמו שק, הכנפים נעלמו לגמרי. הוא האומלל הגיע לידי יאוש כזה, שחדל אפילו להסיר את האבק מהארון.

 

ג    🔗

כשני חדשים עברו. הגשם יורד בלי הפוגה.. חדש שבט הראה כי אמנם בימות הגשמים אנו עומדים, ובכ"ז דלת האוצר סובבת בלי הפוגה על צירה. איש איש נכנס כגנב. צרור כספו בידו ומתנצל באמתלאות שונות על אולתו, על שדרש כספו בעת המרוצה, ומתחנן כי יקבלו אותו שוב מידו.

– – – – – – – –

יום העשירי לחדש שבט היה אחד מהימים היותר יפים שבחודש הזה. ההרים העוטרים את ירושלם התכסו בדשא. צמרות השקדים נראו כמכוסים בשלג מלבנת פרחיהם. אחרי שבוע תמים של גשם חממה השמש את כל היקום. כל הסביבה אמרה שירה. באותו בוקר מצאתי את אחיאם מנקה ומגהץ את הארון, מלטפו ומחליקו כשהוא מזמר: “אֵל בְּנֵה, אל בּנֵה”.

ומה? שאלתיו.

טוב חודג’י, מלאן בחיי אִבני¹³. אפילו חמשים אחיאם, אפילו אלף חילים לא יזיזו אותו ממקומו. אים ברך כולה יהוד¹⁴ הביא. מלאן, קטיר מלאן¹⁵, כולה דהב¹⁶. עוד חדש עוד מאה חדש ויהיה בו כדי בנין בית המקדש.